.
מחוץ לזמן, מחוץ לעולם: מרחב הזיכרון של ז'ורז' פרק
מאת ענת צור מהלאל
.
הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, לא מוחשיים, שלא נגעו בהם ושכמעט אי אפשר לגעת בהם, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים; מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות:
ארץ הולדתי, ערש משפחתי, הבית שבו הייתי נולד, העץ שהייתי רואה את צמיחתו (שאבי היה שותל ביום הולדתי), עליית הגג של ילדותי המלאה זיכרונות שלא הוכתמו…
מקומות כאלה אינם קיימים, ומשום שאינם קיימים המרחב נהפך שאלה, חדל להיות ודאות, חדל להיות חלק מאיתנו, חדל להיות שייך.
(ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, בבל, 1998, מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, עמ' 124)
.
ז'ורז' פרק כותב בקטע זה על מרחבי עבר שאנו אחוזים בהם בחלומותינו ובמשאלות ליבנו, מקומות הנותרים ככמיהה אינסופית, געגוע למרחב שאינו מתממש ואפשר שתמיד היה עבורנו לא יותר מאופק בלתי מושג. זיכרונות ילדות מורכבים מערב־רב של אירועים ממשיים, זיכרונות ממסכים, משאלות לב והבניות בדיעבד. הבית שבו יכול היה פרק להיוולד, העץ שבצמיחתו היה יכול לראות, שאביו היה יכול לשתול ביום הולדתו של בנו, מגלמים את אופיין המתעתע של משאלות הלב ואת שברי מימושן.
פרק (1936–1982) נולד בפריז להורים ממוצא יהודי־פולני שהיגרו לצרפת בשנות העשרים. אביו גויס לצבא הצרפתי ונהרג בחזית ביוני 1940, ימים ספורים לפני כניעתה של צרפת לכובש הגרמני. בעקבות ההרעה במצבם של היהודים בפריז הכבושה החליטה אמו של פרק לעבור עם בנה לאזור הבטוח של צרפת, לווילאר דה לאן שבמזרח. פרק נסע לשם במשלחת של הצלב האדום בזכות מעמדו כיתום מלחמה, והאם תכננה להצטרף אליו כעבור כמה ימים, אחרי שתחצה בחשאי את הגבול מצרפת הכבושה. הדבר לא עלה בידיה, פרק יודע בדיעבד כי הגיעה לבית מבריח הגבולות, אך זה נעדר מביתו והיא שבה על עקבותיה, סבורה כי "מעמדה כאלמנת מלחמה ישמרנה מכל רע". היא גורשה מפריז בינואר 1943 באחת האקציות למחנה דראנסי וכמה שבועות לאחר מכן הועברה לאושוויץ. מאז נעלמו עקבותיה. "לאמי אין קבר", פרק כותב.
את סיפור הפרידה הגורלית מאמו בתחנת הרכבת גאר דה ליון הוא מביא בספרו W או זכרון־הילדות (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1991; תרגמה אביבה ברק) לא פחות משלוש פעמים, ועוד פעמים רבות ברשימותיו. זה היה, כפי שהוא מציין בספר, הזיכרון היחיד שנותר לו מאמו. וכך מוצג הזיכרון שלו מהאירוע: פרק היה אז כבן חמש. ברציף הרכבת אמו קונה לו חוברת מעלילות צ'ארלי צ'פלין, והוא נפרד ממנה בחיפזון ועולה על הרכבת בשיירה של הצלב האדום. מכיוון שאמו תכננה להצטרף אליו ימים ספורים אחר כך, היא ודאי אמרה לו כמה מילות פרידה, הכינה אותו למצפה לו בימים הקרובים והבטיחה שיתראו בקרוב. בכל מקרה, כנראה לא עלה על דעתו אז כי זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותה. "אני חושב שראיתי אותה עומדת על הרציף ומנפנפת מטפחת לבנה בעוד הרכבת יוצאת לדרכה", הוא כותב (W, עמ' 40). הוא זוכר כי זרועו הייתה תלויה בתחבושת על חזו, אף כי לא היה פצוע. סביבו בשיירת הצלב האדום היו פצועים. הוא תוהה אם זרועו הייתה חבושה כדי שיוכל להצטרף לשיירה כפצוע למראית עין, או באמת נפצע ואחר כך נותח בגרנובל, ותוהה גם אם מדובר בזיכרון ממשי או בהזיה שנרקמה בליבו בדיעבד. על שבר מתעתע זה, שאליו הצטרפו שברים ממשיים או מדומיינים נוספים בתקופה שלאחר מכן, פרק כותב – "כאילו גודמתי לצמיתות". שברים אלה, הוא כותב בדיעבד, היו "נקודות השהיה" אשר בשונה מהיעלמותם של הוריו בשלב כה מוקדם בחייו, "הצביעו על כאבים שאפשר להגדירם בשם" (עמ' 83).
דיוויד בלוס, בביוגרפיה ז'ורז' פרק: חיים במילים (בבל, 2016; תרגם יניב חג'בי), מציג את הפרידה מהאם כחוויה שרישומה בנפשו נותר מתעתע שכן עובדת היעלמותה הובנה בהדרגתיות מקפיאה, ונסיבות מותה הובנו רק ברבות הימים וגם אז באופן חלקי בלבד. בלוס כותב:
אנחנו יכולים רק לנחש מה היו תחושותיו האמיתיות של הילד בן החמש, אך יהיו אשר יהיו, הן ודאי לא הלמו את המשמעות האמיתית של עזיבתו, משמעות שאותה הוא יתחיל להבין רק שנים לאחר מכן. זו הייתה הפרידה לשלום הלא נכונה … אין פלא שהוא לא הצליח לזכור באמת את עזיבתו את תחנת ליון. (עמ' 105)
השפעת היעלמותה של האם על רשמי הזיכרון מוצגת אצל בלוס כרחבת היקף, מעלימה ומנפצת זיכרונות טרם האובדן ומשבשת את האפשרות לגבש רצף זיכרונות מאז ואילך. פרק כותב:
המרחב הוא ספק: אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף; הוא אף פעם לא שלי, הוא לא ניתן לי אף פעם, אני חייב לכבוש אותו. המרחבים שלי שבירים: הזמן עומד לשחוק אותם, עומד להרוס אותם: שום דבר לא ידמה עוד למה שהיה, זיכרונותיי יבגדו בי, השכחה תסתנן לזיכרוני. (חלל וכו', עמ' 124)
בין מאי 1971 ליוני 1975 היה פרק באנליזה אצל האנליטיקאי הפריזאי הנודע ז'אן ברטראן פונטאליס (Pontalis). פרק פנה לאנליזה במצב דיכאוני, אחרי כמה ניסיונות התאבדות. באותו זמן הוא גם נאבק בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו, סיפור הילדות שלו. מיד עם סיום האוטוביוגרפיה הוא גמר אומר לכתוב את סיפור האנליזה, ואכן הממואר על הטיפול התפרסם זמן מה אחר כך בשם "מקומות של תחבולה" (Les Lieux d'une ruse; בתוך לחשוב / למיין, בבל, 2020; תרגמה שירה פנקס). בפתחו הוא כותב: "רציתי לכתוב, הייתי חייב לכתוב, למצוא בכתיבה, דרך הכתיבה, את העקבה של מה שנאמר". לדידו מהותה של האנליזה, בדומה למהותה של הכתיבה, אינה לפענח אמת נסתרת. האמת נותרת תמיד מכוסה, נסתרת מעין, והרצון לחושפה הוא חלק מתחבולות הפסיכואנליזה וממלכודות הכתיבה. משימת ההיזכרות, ההבניה והתרגום של ההיסטוריה המוקדמת שלו לא הייתה בשום פנים קלה עבור מספר הסיפורים הבודד הנושא לבדו את זיכרון ילדותו.
אף שנצרבה בפרק תחושת חוסר היכולת לאחוז באמת היסטורית, הוא מוצא עצמו מחפש אותה בדבקות, בכפייתיות, בהיבטים האזוטריים והגורליים של החיים, נדחף לנסות לפתור שוב ושוב את חידת חייו:
שם [באנליזה] כמו פה [בכתיבה] היה כמעט מנחם לומר לעצמי שיום אחד יבואו המילים. יום אחד אתחיל לדבר, אתחיל לכתוב. במשך זמן רב אנו נוטים להאמין שלדבר פירושו למצוא, לגלות, להבין, להבין סוף־סוף, להיות מואר בֵאמת, אבל לא: כשזה קורה, יודעים רק שזה קורה; זה שם, בדיבור, בכתיבה: לדבר, זה רק לדבר, פשוט לדבר, לכתוב, זה רק לכתוב, לשרטט אותיות על דף לבן. ("מקומות של תחבולה", עמ' 67)
פרק מציג את האנליזה באור החודר של היותה שגרת יום קפדנית וטרחנית. "הקפל" או "הכיס" של האנליזה, כפי שפרק מכנה זאת בממואר, שורטטו מפרטים בנאליים, טקסים חוזרים ונשנים, פרוטוקול קפדני לעייפה של סדר פעולות: כניסה, התמקמות, מילים משוטטות בחלל החדר, גיבובי מילים, גיבובי חלומות, שתיקות, בהיה בתקרה הנדמית לדף לבן, ובסוף השעה – פרידה ויציאה. פרק בולש אחר חריגות מינוריות מאותו פרוטוקול, למשל כשהמזכירה איננה והאנליטיקאי עונה לטלפון, או כשפרק בעצמו נוטל יוזמה ופותח את הדלת. אותם פערים שוליים החורגים מהשגרה, "כולם מצביעים על התפקיד שמילאו אותם טקסים עבורי: מסגור המרחב והזמן של אותו שיח אינסופי שבמהלך הפגישות, במהלך החודשים, במהלך השנים ניסיתי להפוך לשלי, ניסיתי לקחת עליו אחריות, שדרכו ניסיתי להכיר את עצמי ולתת לעצמי שם" (עמ' 71).
המרחב הקבוע שמציעה לפּרק האנליזה מוגדר באמצעות גבולותיו המוגדרים היטב:
יכולתי להבחין בשלושה קירות, שלושה או ארבעה רהיטים, שניים או שלושה תחריטים, כמה ספרים. היו שם שטיח על הרצפה, כרכובי גבס על התקרה, טפטים על הקירות: עיצוב קפדני ותמיד מסודר היטב, לכאורה ניטרלי, משתנה מעט מאד מפגישה לפגישה, משנה לשנה: מקום מת ושלו. (עמ' 72)
המרחב הטיפולי, זה שמייעדים אותו לריפוי פצעי הנפש ולמילוי חורי הזיכרון, יכול להיות בודד עד מאוד עבור המטופל. רוחות הרפאים של העבר אינן חסות על האדם הנזכר; הן כופות את עצמן בדרכן, כדיבוק, כשיגעון, כריק של שגעון, כהתרסקות אל התהום. אני מדמיינת את פרק יוצא בדרכו לקליניקה מדי יום, פוסע ברחובות פריז, רעמת שערו הסרבנית נעה בקצב הליכתו, מבטו הספק אבוד ספק משועשע, עיניו הסקרניות, האם התעמעמו אז מצער?
בעבודתי כפסיכולוגית הבחנתי שאנשים שהתייתמו בטרם עת נוטים להתקשרות ייחודית הדומה לזו שמתאר פרק, היאחזות במסגרת הפיזית של הטיפול יותר מאשר בי כבאובייקט התקשרות. ברמה הבין־אישית נותרת זהירות, ניצב מעין חיץ שמאחוריו מורגש ייאוש עמוק. עם השנים הסברתי זאת לעצמי כמעין הבטחה פנימית סמויה אך נחושה שאותם אנשים הבטיחו לעצמם אי אז, שלא לתת עוד לאיש להיכנס אל המקום הנפשי הפרטי ביותר, קודש הקודשים של הזיכרון, אל הטְבעת הקשר עם ההורה המת. במקרה של אובדן האם מדובר בהבטחה פנימית היסטורית לאחוז בה, בשני מובנים: ראשית, לאחוז בה בממשותה, בזיכרונות ממנה ובדמותה, ושנית, לאחוז בה במובן של ייצוגה בנפש, מתוקף היותה האובייקט נותן החיים. באחיזה זו מקווה הילד להצליח לאחוז רסיסים מעצמו, מילדותו, מתמימותו. הפרדוקס הנפשי שהילד נתון בו, ולימים המבוגר, הוא מצמית, שכן האֵם מקור החיים הפכה למתה. אין דרך מילוט מאכזריות ההבטחה, שכן היא מחייבת את הילד להפנות עורף אל החיים מתוך אותה חבירה עיקשת לאובייקט המת.
כל כך הרבה היה מוטל אפוא על הכף באנליזה של פרק, בבואו מדי יום, בדפיקה על הדלת, בציפייה למבטו של האנליטיקאי, בתקווה הנואשת למצוא מוצא מאותה הבטחה נוגדת חיים, "בזיכרון אותה ציפייה תקרתית, במבוכה של המבט שלי המחפש ללא הרף" (עמ' 77). אין פלא שהמרחב האנליטי היה צר מלהכיל את משאלות ליבו, מופשט ורחוק, "היה משהו מופשט בזמן השרירותי הזה, משהו שהיה בה־בעת משרה ביטחון ומבהיל, זמן קבוע ונצחי, זמן קבוע במרחב בלתי סביר" (עמ' 69). וזו משאלת הלב שהופנתה לאנליזה:
הסדירות של טקסי הכניסה והיציאה האלה קבעה אם כן עבורי כלל ראשון (אני לא מדבר על פסיכואנליזה באופן כללי, אלא רק על ההתנסות שחוויתי ומה שזכור לי ממנה): החזרתיות השלווה שלהם, הקביעות המוסכמת שלהם, הצביעו במעין אדיבות נינוחה על גבולות המקום הסגור שבו, הרחק משאון העיר, מחוץ לזמן, מחוץ לעולם, משהו עומד להיאמר ואולי הוא יבוא ממני, יהיה שלי, יהיה למעני. (עמ' 71)
המוות שחדר אל חייו של פרק בשלב מוקדם נספג אל תוכו כאובייקט מת וממית המאיים להשתלט על חיי הנפש. עם התקדמותה של האנליזה, החל המוות מכתר אותו בדיבור ובשתיקה, "הכול נעשה חשוד, המילים שלי כמו השתיקה שלו, משחק השתקפויות משעמם שבו הדימויים משקפים עד אינסוף את שרשראות הקישוט המוביוסיות שלהם, חלומות יפים מכדי להיות חלומות. איפה היה האמיתי? איפה היה השקרי?" (עמ' 74). בתוך מלכודת התחבולה, התעוררה בפרק אימה נוספת: הפחד מאובדן זיכרון. המפגש עם מראית העין בתוכו ומסביבו וחוסר היכולת להבחין בין האמיתי לשקרי מביאים לחוסר יכולת לאחוז בסיפור, בזיכרון. הוא מפחד ממה שהוא מכנה "פשיטת הרגל של הזיכרון שלי". וכשם שאימת השתיקה הביאה לדיבור עודף, כך אימת השִכחה מביאה לניסיונות עודפים לזכור: "התחלתי לפחד לשכוח, כאילו, אלא אם אכתוב הכל, לא אצליח לאחוז בחיים החומקים" (עמ' 75).
פרק אינו יודע לומר מה היו נסיבות סיומה של האנליזה שלו. סופה נותר במידה רבה שרירותי ולא מפוענח. המשאלה העמוקה לכתוב אותה לא הרפתה ממנו מתחילת הטיפול:
על התנועה עצמה שאיפשרה לי לצאת מאותה התעמלות משעממת ומתישה, ונתנה לי גישה לסיפור שלי ולקול שלי, אומר רק שהיא הייתה איטית לאין־קץ: זו הייתה תנועתה של האנליזה עצמה, אבל את זה ידעתי רק אחר כך … הייתי צריך לשוב על עקבותיי, לעשות שוב את הדרך שעשיתי וממנה ניתקתי את כל החוטים. על המקום התת-קרקעי הזה, אין לי מה לומר. אני יודע שהוא התקיים, ושמעתה ואילך, החותם שלו טבוע בי ובטקסטים שאני כותב. הוא יתקיים כל עוד הסיפור שלי קורם עור וגידים. (עמ' 77)
אחרי סיומה של האנליזה, הצליח פרק סוף־סוף לסיים את ספרו W או זכרון־הילדות. את הכוח לעמוד באתגר שניצב אז לפניו, היינו להביא את סיפורו ההיסטורי השבור, המחורר, הוא שאב ככל הנראה מאותו מקום תת־קרקעי מסתורי. הספר מורכב משני צירי עלילה שלכאורה אין ביניהם כל קשר אך הם שזורים זה בזה לאורך הטקסט, במעין תנועה בטבעות מוביוס. ציר עלילה אחד הוא ניסיון של פרק לספר זיכרונות ילדות תוך מודעות לתעתועי הזיכרון ולתחבולותיו. ציר העלילה השני מספר את סיפורו המסתורי, הבדיוני, של האי W, שמתגבשת בו קהילה המנהיגה תרבות ספרטנית והופכת בהדרגה לאכזרית עד כדי הדי האסון של מלחמת העולם השנייה והשואה. סיפור זה נשען על עלילה בדיונית שכתב פרק בנערותו, ראשית כתיבתו, ומפתח אותה. ציר אחד עוקב אפוא אחר הזיכרון הממשי הראשון של פרק, סיפור הילדות הארכאי, בעוד הציר השני עוקב אחר זיכרון הטקסט הראשון שכתב פרק, הטקסט הארכאי. שזירת השתי וערב של שני הסיפורים, הזיכרון והטקסט, אורגת את ההיסטוריה שלו – במשמע הסיפור שלו – אוספת את החוטים הקטועים, יוצרת אריג שלעולם אינו נח באשליית השלמות. זהו הייצוג שפרק חיפש ללקונה הטראומתית ולהשלכותיה, וכך הוא כותב שם:
לא אמצא עוד לעולם, גם אם אשנן זאת עד בלי די, אלא בבואה צרופה של מלה הנעדרת מן הכתיבה, ואת השערורייה הכרוכה בשתיקתם ובשתיקתי: איני כותב כדי לומר שלא אומר דבר, איני כותב כדי לומר שאין לי מה לומר. אני כותב: אני כותב מפני שחיינו יחדיו, מפני שהייתי אחד מהם, צל בין ציליהם, גוף סמוך לגופם; אני כותב מפני שהם הטביעו בי חותם בל־יימחה, ומפני שהכתיבה היא זכר החותם הזה: זכרם מת לגבי הכתיבה; הכתיבה היא זכר מותם ואישור לכך שאני חי. (W, עמ' 47–48)
פרק מבנה את זיכרון הילדות של ילדות שנשכחה, נאבק בכפייתיות של פעולת הארכיב כדי לספר את סיפורו מתוך המקום התת־קרקעי שבו הוא קרם עור וגידים, נפצע וחורר. הכתיבה מופיעה כמרחב חלימה עבור סיפור שלא ניתן לספרו, נושאת את ההבטחה של הילד החי להוריו המתים, חוברת אליהם ובה בעת נותנת ביטוי לפרידה הבלתי נמנעת, הנעוצה בכך שהוא המשיך לחיות אחרי מותם. באותו מקום תת־קרקעי פרק מוצא את קולו ואת שמו. שם ההיסטוריה יכולה להיבנות מחדש והטקסט מופיע כטבעת החותם של קיומו.
.
ד"ר ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית ובעלת תואר שלישי מטעם החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה ומלמדת במסלולי תעודה מתקדמים בפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. פרסומים פרי עטה בנושא פסיכואנליזה וספרות הופיעו בכתבי עת בארץ ובעולם. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג. רשימתה על הממואר שכתבה הִילדה דוליטל לפרויד התפרסמה בגיליון המוסך מיום 21.07.2021.
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על יתמות ועדות ביצירתה של יהודית הנדל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
