.
מאת תמר וייס גבאי
.
חורף בפתח. רוחות חזקות נושבות. עטופות במעיל, שתי דמויות יוצאות לסיבוב היומי הקבוע, לשיטוט במקומות המוכרים לשתיהן היטב.
אבל למעשה, כל אחת מהן יוצאת לשיטוטיה לבדה. בודדה. כל אחת בספר אחר.
"נסעתי ליערות שפחות או יותר גדלתי בהם ושעדיין הייתה לי בראש תמונה ברורה של מיקום מרבית העצים בהם, של כל סלע ושל כל אגם. התמונה הזאת ברורה לי גם היום," מספרת הדמות האחת, שפניה אל העבר, והיא מנסה להבין שוב ושוב מה נשתנה.
הדמות השנייה רואה בשיטוטיה את העתיד, ושמחה לקראת השינוי, "השתדלתי לסייר פעמיים ביום ברחבי הנחלה שלי … לבסוף הייתי אף מטפסת על גבעה כדי להקיף את כל הרמה שלנו במבט אחד … כאשר נדדתי כך בסיורי דרך שדות ושטחי בור, אהבתי לתאר לעצמי איך כל זה ייראה בעוד מיליוני שנים. האם יהיו אותם צמחים? וצבע השמים? אולי ינועו הלוחות הטקטוניים ויתרומם לו כאן רכס הרים?"
הדמות הראשונה היא אַרְוִויד יֶנסֶן, גיבור גברים במצבי מאת פר פטרסון. ארוויד הוא סופר שחי בגפו באוסלו. כשהוא בבית, הוא שותה ומקשיב לתקליטים מן העבר.
הדמות השנייה היא ינינה דושייקו, גיבורת על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק. ינינה היא מהנדסת גשרים במקצועה, מורה לאנגלית ושומרת־מתַחזקת בתים, שחיה לבדה בכפר נידח ומוכה רוחות על הגבול שבין פולין וצ'כיה. כשהיא בבית, היא מכינה מפות אסטרולוגיות כדי לחזות את העתיד.
ינינה וארוויד שונים מאוד זה מזה, ושונות מאוד גם היצירות שבהן דמויותיהם עשו את מסען תחת עיניי הקוראות. אבל רוח חזקה נושבת בחורף גם בכפר הפולני וגם באוסלו, ואני שמעתי אותה כאילו היא נושבת מספר אל ספר ובחזרה, נושאת איתה דימויים, רעיונות ושאלות הלוך ושוב.
לינינה יש ג'יפ, "הסמוראי" בפיה. "היה לי רושם שהוא בצד שלי בכל העניין", היא אומרת עליו. "בסמוראי היה לי כל הנחוץ." כשהיא בוכה ונשענת על ההגה, יללת הצופר שעולה ממנו נשמעת לה כמו קריאת אבל שמצטרפת אליה.
לארוויד יש מזדה, ובה הוא מבלה את רוב זמנו. הוא גומא קילומטרים בנדודים חסרי מטרה ברורה, להעביר את היום. במזדה יש לו מזרן שהוא התאים למידות המכונית, וגם כשהיא חונה ליד הבית, הוא ישן בה לעיתים קרובות. "הרגשתי יותר בבית מאחורי ההגה מאשר במיטה שלי. בכל אופן הייתי רגוע יותר."
שניהם, ינינה וארוויד, מקפידים לנסוע לעיתים, איש במכוניתו, אל מעבר לגבול, זו לצ'כיה וזה לשוודיה. ושניהם, כשהם חוצים את גבולות ארצם, מבקרים שם בחנויות ספרים. ב"עץ הספרים" השוודית ארוויד קונה קלאסיקות, ורק שם הוא מצליח לקרוא; הוא כבר לא מסוגל לעשות זאת בבית. בחנות הצ'כית אפשר לקנות כתבים נדירים של ויליאם בלייק. הכביש לשם נוח יותר. החיות בורחות לשם מפני ציידים. שם, מעבר לגבול, אולי יש מקלט מפני הקשיים.
מה הם הקשיים?
לכאורה, קשיי ההווה:
ינינה מתמודדת עם שורת רציחות בכפר שלה. הנרצחים, כך מתברר, כולם ציידים. נראה לינינה שבעלי החיים הם הנוקמים את דמם. אבל כשהיא משמיעה דעה זו היא צריכה להתמודד עם כל מי שחושב שהיא זקנה משוגעת.
ארוויד מתמודד עם עזיבתה המכאיבה של אשתו, שאט־אט מרחיקה ממנו גם את בנותיו.
אולם ברקע התמודדויות־ההווה של שתי הדמויות עומד אסון. בשני הספרים הוא מופיע תחילה רק במרומז, וזמן רב עובר עד שפרטיו מתבררים לנו. האסון קרה בעבר, לפני כשנה או שנתיים, לא כעת, ולכאורה, ואולי לא לכאורה, הוא לא קשור למתרחש עכשיו. ינינה מתאבלת על מותן של "הילדות שלה" לפני כשנה. היא מתקשה לשאת את העובדה שלא הובאו לקבורה ("איך אוכל להתאבל עליהן כשאני לא יודעת איפה הגופות שלהן?") ומקימה בחצרה בית קברות קטן לחיות שניצודו ולא נאספו. ארוויד מתאבל על מותם של הוריו ואחיו שנספו בשריפת ענק באונייה, ומתקשה לשאת את בית הקברות שבו נקברו ("זה היה מקום מוזר להקים בו בית קברות, לא היה שם דבר נעים לעין … בגלל זה לא הייתי כאן מאז ההלוויה.").
אנו מלווים את שניהם לאורך חורף אחד.
במהלך אותו חורף, ארוויד בעיקר שוב ושוב מתאפק: רוב הזמן הוא אומר ועושה ההפך ממה שהוא חושב ומרגיש. רוב הזמן הוא מסכים. מסכים עם זרים שמנהלים איתו שיחות תמוהות. נענה לנשים שבסוף ערב הקראה רוצות שיבוא עמן אל דירתן, על אף חוסר החשק המיני שלו. משתף פעולה עם גברים שרוצים ללכת איתו מכות. משלים בשתיקה כואבת עם בקשת בנותיו להפסיק לבוא לבקר אותו. מניח לאשתו לשעבר לקחת את חפציו ומסכים לבקשתה הדחופה שיבוא להציל אותה כשהיא נואשת. בדירתו, כך מוזכר מדי פעם באגביות, תלוי על הקיר הסימן הסיני למילה "לא", שהוא מסגר ותלה פעם, למקרה שיחוש צורך להתבונן בו.
ינינה לעומתו, עושה ואומרת בדיוק מה שהיא חושבת. בתחנת המשטרה לשוטרים המושחתים. בחנות הבגדים יד־שנייה לשכנים סקרנים. באמצע המיסה לכומר הצבוע. היא לא חוששת ממה שחושבים עליה ואין לה עניין לרַצות אף אחד. במידת מה היא אפילו נהנית מן הכעס ויתרונותיו: "הכעס עושה את המוות בהיר וחודר יותר, רואים יותר. הוא אוסף רגשות אחרים ומשתלט על הגוף. אין ספק שמתוך הכעס נובעת כל החוכמה, כיוון שהכעס מסוגל לחצות כל גבול. … האמת היא שמי שחש כעס ואינו פועל, מפיץ את הזיהום. כך אומר בלייק שלנו," היא מצטטת את המשורר. ובהזדמנות הקרובה היא אכן נותנת לכעס דרור: "אז אחז בי כעס, כעס אמיתי, שלא לומר אלוהי. הוא הכה בי במכה חמה מבפנים. הרגשתי שלווה בתוך האנרגיה הזאת; היה נדמה לי שהיא מעלה אותי לאוויר." בוויכוח הבא שלה היא מספרת על "מצב של בהירות, חרון אלוהי נוראי שאין לעוצרו … אש חודרת פתאום לדם שלי, והדם זורם במהירות, מביא את האש הזו למוח, ועכשיו המוח זוהר באור … את כל גופי אופפת הילה זוהרת." לא אכפת לה ממי שרואה בה פאתטית; היא בזה ללגלגנים, לאירוניים, לאלה ש"מפחדים מפאתוס יותר מאשר מהגיהינום" ומעדיפים למלא את פיהם מים רק כדי לא לומר דבר מה פאתטי. "הם מעדיפים לא להתחייב לשום דבר, לא להרגיש קשר לשום דבר … זו עמדה פחדנית מאוד … כמו אימפוטנט שאינו יכול לחוות עונג אבל יעשה הכול כדי להמאיסו על אחרים."
ינינה כמובן זוכה לתגובות מתנשאות שמנסות "להרגיע" אותה, ולתדמית של משוגעת הכפר, מכשפה קשישה ומטורפת שחוזה בכוכבים. ואילו ארוויד, כמובן, כגבר פאסיבי ומובס, שמוכן להירמס ולא מפיק את התגובות הנזעמות המצופות ממנו, ממשיך אמנם לזכות לכבוד בתדמיתו הציבורית כסופר רגיש ועמוק, אבל נתפס, לדעתו, בעיני הסובבים אותו, ובעצם בעיקר בעיני עצמו, כ"עוֹלֶב", כפי שמכנה אותו אחת מחברותיה של אשתו.
היה אפשר לסכם ולומר שזהו הסיפור המגדרי הרגיל: גבר שאינו משחק את התפקיד המצופה ממנו, אלא נעשה נרפה וחסר אונים, מתויג כ"עוֹלֶב", ואישה (ועוד מבוגרת) שפותחת את הפה ומורדת היא מכשפה מטורללת.
אלא שיש כאן יותר מזה. מפני שבשני הסיפורים – אזהרת ספוילר – המספרים קצת משקרים לנו. או לפחות לא מגלים הכול.
אצל ארוויד מתבררת לפתע, ממש לקראת סוף הספר, וכאילו בשולי הדברים, כוס שהטיח וניפץ מזמן, עוד בטרם אסון השריפה ואסון הגירושין, עוד בראשית הנישואין לאשתו. תוקפנות סמויה שבטרם כול, ואולי ממתינה שם כל העת. מי שמתאפק אולי יודע למה הוא מתאפק.
ואילו אצל ינינה מתגלה שהיא הסתירה מפנינו את הזהות האמיתית של הרוצח/ת, אך חשיפה זו אינה מגלה בגיבורה פן אחר, שלא הכרנו, אלא דווקא עוד מאותו כעס, עוד ועוד, הרבה ממנו. מי שלא מתאפקת היא, ובכן, אולי באמת בכלל לא מתאפקת, וחוצה את הגבול.
כאן מתערערות ההנחות שאולי הנחנו עד כה, הנחות בשבח השחרור ובגנות הריסון. צפות ועולות שאלות על המקומות שבהם שחרור הרסן, והיפוכו, הריסון וההתכופפות, פוגשים את הזולת. מה מהם פועל לטובת אותו זולת? והאם צריך גם להביא טובה זו בחשבון? השאלות, והתשובות ששתי היצירות אולי מציעות להן, ממשיכות להעסיק אותי גם כעת, זמן רב אחרי תום הקריאה בשני הספרים, ומחזירות אותי אל רגע מוקדם יותר בסיפורים, רגע שבו אולי הגיבורים מתבקשים להכריע בתוך תוכם משהו בסוגיה הזאת:
זהו רגע שבו כל אחד מהם פוגש חיה בטבע.
נדמה שזהו רגע המפגש של כל אחד מהם עם האותנטי. עם החייתי, עם החיוּת. שבתוכם. עבור שניהם הרגע הזה הוא קריאה. האם ייענו לה?
ההחלטה אם להיענות לקריאה אינה מתרחשת אצל השניים בתחומי המוסר והמצפון, אלא היא נעשית בתוך איזה גרעין פנימי בוער, הישרדותי, שמכוון אותם. אולי כך זה אצל כולנו?
המפגש של ינינה הוא מפגש עם איילות, והיא רואה אותן כפי שהיא רואה את עצמה: נפש חופשייה, בעלת זכות קיום ועולם פנימי משלה, שאין לפגוע בו. האיילות עומדות בשלג העמוק קרוב לבתי הכפר ולא בורחות. "הן התבוננו בנו בשקט כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס." "הן לא מפחדות?" היא שואלת. "לכו הביתה," היא מנופפת בידיים להזהירן. האיילות נרעדות לרגע, אך נשארות במקומן, עומדות בשלווה גמורה ומביטות בה, בלי לזוז. ברגע זה, כך היא מודה מאוחר יותר, היא מרגישה שהאיילות בחרו בה לעשות מעשה, לנקום את נקמתן בציידים, להיות כלי לזעמן. היענותה לקריאתן־קריאתה הפנימית מוחלטת כל כך, עד שהיא עצמה משוכנעת (ומשכנעת) שהאיילות הן שביצעו את הרציחות, ושהכול – אפלת הלילה, המדרונות הדרומיים החמימים של צ'כיה, מוכר הספרים שמעבר לגבול, הכוכבים שמסתדרים לה בשמיים – הכול ישתף פעולה עם האותנטיות שלה וייענה לתוכניתה. יש בה ביטחון שהיא לא תשלם את המחיר אלא תוסיף להיות חופשייה ומשוחררת על אף מעשיה. נראה שהיא משוכנעת (ואולי גם הסופרת, ואולי גם חלק מהקוראות והקוראים משוכנעים) שבסיפור הזה שלה, האתיות והאותנטיות חד הן.
ארוויד, לעומת זאת, באחת מנסיעותיו הארוכות, מתעורר במזדה שלו ליד אגם, ומחוץ לחלונו עומדת סוסה. לסוסה אין רתמה, אין אוכף, היא חופשייה. הוא יוצא מהמכונית בזהירות, שלא להבריח אותה. הוא נצמד אליה, קובר את אפו בפרוותה, ובוכה. "מספיק," הוא אומר לבסוף, "את סוסה נהדרת," הוא מסמיק. ומיד נבוך, "זה פתטי, כמו בסרט של דיסני." מצד שני, הוא מהרהר, אם אתה לבד ואף אחד לא רואה אותך, שום דבר לא יכול להיות פתטי. אבל – הוא נזכר ואומר לסוסה – אני צריך ללכת ואת צריכה ללכת, את חיה חברותית, את לא יכולה להיות לבד, אין סוסי פרא בנורבגיה, הוא מבהיר לה ולעצמו, מוחק את החוויה האותנטית בעודו חי אותה, חי כל כך. אבל הסוסה עומדת. הוא טופח על ישבנה כדי לזרז אותה להסתלק, "קצת כמו בסרט בוקרים כשרוצים לתלות מישהו מעץ". הסוסה מתרחקת קצת, אבל כשהוא חוזר אל המכונית, לנסוע משם, הוא רואה שהיא עומדת באמצע הכביש וחוסמת את דרכו, מכריחה אותו לשהות שוב בין השחרור הפראי לבין הריסון המודע לזולת, להיותך חיה חברותית. בין המחירים שגובה כל בחירה, ומידי מי. ארוויד נשאר מאחורי ההגה. הוא דוחף את הסוסה בעדינות בפגוש. קצת בכל פעם, ועוד קצת. ועוד. עד שהיא זזה די הצורך מהדרך. סגוּר במזדה שלו, הוא עובר ברווח שסוסת הפרא מותירה לו, ונוסע משם.
.
תמר וייס גבאי, סופרת למבוגרים ולילדים ועורכת. ספרה הבא לילדים, "סתם שדה ריק", יראה אור בתחילת 2022 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן, ואחריו יראה אור ספרה למבוגרים, "החזאית", נובלה בשלושה חלקים, בהוצאת לוקוס. חברת מערכת המוסך.
.
אולגה טוקרצ'וק, "על עצמות המתים", אחוזת בית, 2021. מפולנית: מרים בורנשטיין.
פר פטרסון, "גברים במצבי", מודן, 2021. מנורבגית: דנה כספי.
.
 |
 |
» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "חג המכשפה" מאת עינת בדי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
