.
"כשאומרים 'בחוץ כמו מרפסת' מתכוונים למשוגעת": על "חג המכשפה" לעינת בדי
מאת רתם פרגר וגנר
.
הנובלה חג המכשפה, יצירת ביכורים של עינת בדי, מתארת בגוף ראשון שישה חודשים, מיולי ועד ינואר, בחייה של הגיבורה המספרת, תמנע, ישראלית שחיה עם בעלה ובנה בכפר עלוב למדי באיטליה. הייחוד של הנובלה נובע במידה רבה מכוח ההתבוננות של המספרת ומלשונה, שהיא מעין רישום אנטומי מדויק של חיי היומיום שלה, רישום שהוא מנותק, באורח מטריד, ממנה עצמה. בפער שבין חדות ההתבוננות בסביבתה לבין הערפול של מציאותה הפנימית נטווה סיפורה, שמיטלטל בין מצבים קומיים לבין היטרפות הדעת.
אפשר לקרוא את הספר היפה הזה כספר על הגירה כמצב של תרגום. התרגום, במובנו הליטרלי, מלווה את הגיבורה המספרת ששפתה עברית בכל מפגש עם סביבתה הדוברת איטלקית. כך, למשל, לאחר שהיא מספרת למוכרות בבר של תחנת הרכבת שהיא משאירה סיר על הגז כשהיא יוצאת לעבודה, היא נדרשת להתמודד עם תגובה שנאמרת באיטלקית מהירה מפי גבר שנוכח במקום ופונה אל כלבו: "'זאתי כאן נמצאת בחוץ כמו מרפסת, קדימה, בוא נלך! קום!' באותו רגע הבנתי סוף סוף את משמעות הביטוי ששמעתי גם בטלוויזיה ועד אז היססתי באשר לפירושו. זהו זה, כשאומרים 'בחוץ כמו מרפסת' מתכוונים למשוגעת." (עמ' 49). ההבנה המאוחרת של הביטוי ממחישה את האופן שבו תמנע מפענחת את הסביבה הלשונית והתרבותית הזרה לה, ובמקרה זה גם את דמותה בעיניהם של מקומיים. אבל לפעולת התרגום יש כאן תפקיד נוסף, מעין תחתית כפולה, שכן היא נותנת שם מפורש לתהליך התערערותה של תמנע, שילך ויחריף, והיא גם מציבה בליבה של הנובלה את הדימוי הסוגסטיבי הזה, שמחזיק את עמידתה של תמנע לנוכח המרחב הזר; היא "בחוץ על המרפסת", מתבוננת מבעד לחלון אל הרחוב, מתקשה לפענח את היחס שבינה לבין סביבתה.
סצנה נוספת, שעוסקת במישרין בתרגום ליטרלי, מתרחשת כאשר תמנע ממנה את עצמה למתורגמנית בין שכנה האציל המרושש בּיסָארי לבין ויולה, בחורה הונגריה צעירה שקנה וייבא לעצמו מעבר לגבול. ביסארי אינו יודע הונגרית, הכלה המיועדת אינה יודעת איטלקית ואילו תמנע יודעת איטלקית בקושי אבל נדמה לה שתוכל לתווך ביניהם באנגלית ואולי גם לקבל שכר בעבור טרחתה. לתפקיד המסוים הזה של תרגום יש כמובן אפקט קומי.
אבל ההגירה כמצב של תרגום אינה מתמצה בנובלה הזו בתרגום ליטרלי, אלא מתרחבת למובנים אחרים, של תרגום כתווך בין תרבויות: תמנע נתונה במאבק יומיומי לתרגם לעצמה את התרבות והחברה שבתוכה היא חיה. סיפורה כתוב כמעין יומן, שמחולק לפרקים על פי התאריכים שבהם נכתב. פרקים אלה נושאים שמות של קדושות נוצריות, הלקוחים מלוח שנה מקומי שחולק חינם בתאי הדואר. כלומר, האופן שבו היא מארגנת את הסיפר הוא ניסיון לסגל לעצמה את מושגי הזמן המקומי, שהוא זר ומוזר לה. ברם, על אף זרותם של המועדים הקבועים בלוח השנה, סיפוריהן העממיים של הקדושות דבקים בה באיזה אופן ונדמה שזהויותיהן המתחלפות, כמו גם גורלן כנשים שהיו בלתי מובנות לסביבתן וזכו לאהדה רק לאחר מותן, נעשים אנלוגיים לזהותה הבלתי ברורה שלה עצמה.
ממד עקרוני נוסף של תרגום ניכר בעצם הניסיון לפרש־לעבד־לתווך־להעביר חוויות חיים למילים, למען ייעשו קרובות ומובנות: תמנע היא זרה לעצמה, וחייה זרים לה, וכתיבתה היא ניסיון לתרגם לעצמה את הזרות העמוקה והעקרונית שבה היא חיה – זרות שבינה לבינה, בינה לבין בן זוגה, בינה לבין סביבתה, בין העברית לאיטלקית, בין לוח השנה המקומי־נוצרי והמרחב הכפרי־האיטלקי לבין המקום שממנו באה. ניסיון התרגום המתמיד הזה הוא שמבהיר, אולי, את הפער בין השפה הבהירה שבה היא מוסרת את סיפורה – שפה מדויקת ודקת הבחנה עד שלעיתים היא נעשית אבסורדית, מעוקמת ומצחיקה, ולחלופין מרהיבה כמו הברקה שירית – לבין דמות הגיבורה המספרת הזו שהולכת ומאבדת את יכולתה להפעיל שיקול דעת סביר. כלומר, התרגום במובנו המושאל כטרנספורמציה של חוויות, רשמים, רגשות ותחושות לשפה, הוא מעין ניסיון הישרדותי להעניק סדר ומובן לממשות כאוטית. המסירה של הגיבורה המספרת את המתרחש הולכת ונחשפת כמבט של אישה פסיבית ומעורפלת, שנעה בין פנטזיות קלישאיות על אודות איטליה היפה, עושר ואושר, לבין ניסיונות הישרדות חסרי שחר, שלא ניכרת בהם הבחנה בין טוב לרע ובין יום ולילה. ההסתלקות של הגיבורה מכל היגיון עושה את הנרטיב שהיא מוסרת למין גוף מתגלגל שצובר תאוצה במורד: הוא מתחיל בהתבוננות מושהית וכמעט נטולת מעש והולך ונעשה אינטנסיבי יותר ויותר עד לסופו הדרמטי, שקשה להכריע אם הוא שיאה של קומדיה מטורפת או סיומו המבעית של סיפור אימה.
תחושה של בטנה כפולה מלווה את הקריאה בנובלה – רכיבי עלילה, מחוות של הדמויות ובעיקר הלשון, מהדהדים כל העת אלה את אלה ומשתמעים לכמה פנים. התו הזה ניכר מתחילתה; לנובלה פתיחה כפולה: פעם ראשונה היא נפתחת בתיאור של היום החם של השנה ובסיפורה של סנטה מרתא, פטרונית עקרות הבית, שתמנע קוראת לעצמה מלוח השנה. פעם שנייה היא נפתחת בביקור של איגור, המורה של סהר, בנה של תמנע. הוא נכנס לביתם כדי להראות לה שהצ'קים ששילמה לבית הספר הוחזרו על ידי הבנק. הפתיחה הכפולה טומנת בחובה את החומרים שיטוו את העלילה כולה: מצד אחד האישיות הגבולית של תמנע, שמציבה את הקדושות בקדמת הבמה של רשמיה, והופכת אותן לעדוֹת או שמא בבואות לדמותה שלה. ומצד שני המחסור והבדידות שיכתיבו את מעשיה התמוהים. כך למשל במפגש עם המורה, שהוא רתוק לכיסא גלגלים, יש חציית גבול – מעין אינטימיות כפויה שתמנע נענית לה – ומטרימה את הסצנה שבה תסתיים הנובלה. ככלל, אף שהנובלה עוסקת לכאורה בעניינים קטנים שאינם נענים לנרטיב סדור – מצוקות היומיום של בני זוג חסרי כול, שחיים במין רישול מעבודות מזדמנות שאין בהן כדי פרנסה – ואף שהיא נמסרת ברצף שיש בו דיגרסיות מסוגים שונים, היא בנויה למופת, כמו מחזה שעשוי היטב. במערכה הראשונה מונח אקדח שיירה באחרונה. ביניהן מתרחשת דרמה משפחתית־ביתית־פרובינציאלית, שהולכת ומסתבכת ונכפלת סביב עצמה.
התחושה הזו של בטנה כפולה נובעת מדמותה של תמנע ומהאופן המוזר שבו היא מתבוננת במציאות שסביבה, תוך היאחזות בפרטים רבים שמוּצאים מהקשרם ונטענים באיזו עודפות. הכפילות מתבטאת כאמור גם בלשון: היא קרובה ללשון שירה, ונעה כל העת בין הקונקרטי האחוז בסיטואציה לבין המשתמע, שמהדהד את הקווים הגורליים של דמותה ומציאות חייה. התכונה הזו ניכרת בעיקר בתיאורי המרחב, תיאורים מדויקים ושבריריים של נוף, שמשקפים בצורות שונות, חלקיות, את מצבה; את המועקה, החולשה והטשטוש שבהם היא נתונה: "המישור הגדול התקשה לנשום" (עמ' 7); "בכל שנה בסתיו אני עומדת בחלון וצופה בעלים הנחלשים על צמרות העצים." (עמ' 34); "הבטתי אל האופק הנוזלי" (עמ' 79), ועוד רבים.
זאת ועוד, מבטה של תמנע הופך את כל מה שסביבה להשתקפויות מעוותות ולעיתים מצחיקות שלה עצמה: כך המורה הנכה שכמוה הוא בודד ועני ומחזר על הפתחים. וכך גם הזוגיות הקנויה בכסף של ביסארי וויולה היא מעין ראי למצבה נטול השפה, לקשר נטול הקשר שבינה לבין בעלה וליחסים זוגיים שמשמשים מפלט מפני בדידות ועשויים מדימויים מופרכים. כך גם העבודה המזדמנת שהיא מוצאת, שמבוססת על תרמית משפחתית: היא נשכרת על ידי משפחה מקומית כדי לחכות בתחנת הרכבת לבן משפחה שעזב ולא שב. ההעסקה המשונה הזו, שאין בה ממש, היא ביטוי אירוני למראית עין של נאמנות משפחתית ובה בעת היא מטאפורה לניתוק ולבדידות שתמנע נתונה בהם, שבהצטרפם לחוסר־כול מביאים להתרופפות דעתה. מעבודה זו נשארים בידה כרטיסי רכבת, שיאפשרו לה לקנות כרטיסי הגרלה, ויהפכו, אולי, את גורלה. אולי – משום שהרכבת הדוהרת של דעתה המתערערת אינה מאפשרת לנו לדעת אם באמת זכתה בהגרלה או שמא דמיינה את הזכייה.
פלאשבקים אל עברה של תמנע מבהירים שהרפיון הגובל בהעדר שיקול דעת אפיין אותה עוד לפני ההגירה לאיטליה, ובכל זאת במרכזו של הסיפור יש סצנה אחת מכריעה שבה היא מאבדת את שפיותה – היא חדלה לישון בלילות, נשכבת במיטת בנה ומסתכלת על הסיד המתקלף שעל הקיר. סצנה זו מהדהדת את הסיפור הפמיניסטי המוקדם, "הטפט הצהוב" (1892), מאת שארלוט פרקינס גילמן, שבו הגיבורה, אם לתינוק, הולכת ומאבדת את שפיותה בתוך חייה הביתיים שהפכו לכלא, תוך שהיא הוזה בצורות שנוצרות בטפט מתקלף. תמנע מתבוננת בסיד ומכאן ואילך דעתה הולכת ומשתבשת. רוחות רפאים קמות נגד עיניה והיא מאבדת קשר עם המציאות. תפקודה כאם, שבדרך כלל החזיק אותה מפוכחת, מתערער והיא גוררת את בנה אל הזיותיה.
סופה הדו־משמעי של הנובלה הוא כאמור קרנבלי וקומי בה במידה שהוא מבעית. בשיאה־סופה אי אפשר לדעת אם הצליחה תמנע "לשרוף" את השנה שהסתיימה ולשנות את גורלה – החג הוא חג המכשפה, שבו שורפים את השנה שחלפה, המגולמת בדמותה של מכשפה זקנה – או שמא היא בעצמה תעלה על המוקד. חג המכשפה נעשה אפוא, גם הוא, לאחת מבבואותיה של תמנע.
.
רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.
.
עינת בדי, "חג המכשפה", כתר, 2021.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: טל יחזקאלי על "איפה הכובע שלי?", קובץ המחזות של נטליה גינצבורג
.