.
״די גרוע להיות אחת כמוני״: על הדמות הנשית המתנדנדת בחמישה מחזות מאת נטליה גינצבורג
טל יחזקאלי
.
את הדוֹק הזעיר של האומללות ששורה על המשפחות כולן מכירה כל קוראת של נטליה גינצבורג. כעת, עם פרסום המחזות שלה בתרגום לעברית, אנו זוכות להכיר צד אחר שלה: קליל יותר, מהודק פחות, כמעט פרוע בהומור שלו. הקובץ איפה הכובע שלי?, שיצא החודש בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, בתרגומה של שירלי פינצי לב, הוא הראשון משני קבצים המאגדים את מחזותיה של גינצבורג בתרגום לעברית, ומכיל חמישה מחזות – החל בראשון: "התחתנתי איתךָ בשביל השמחה" משנת 1965 וכלה במחזה "הריאיון" משנת 1988. למזלנו גינצבורג לא נענתה להפצרותיה של אלזה מורנטה להפסיק לכתוב מחזות ולדבוק ברומנים הקצרים, לאחר שקראה את "התחתנתי איתך בשביל השמחה" ואת "המודעה" שנכתב מעט אחריו. אבל אפשר להבין את מורנטה: משהו במגע המדויק בכאבים הקטנים של החיים שנמצא בסיפורת של גינצבורג תמיד, אינו נוכח כאן באותה העוצמה – בוודאי לא בשני המחזות הראשונים בקובץ.
במרכז כל המחזות עומדת אישה המגוללת את סיפור חייה. במונולוגים ארוכים שמתחזים לשיחות, שיחות שהיו יכולות להיות גם ראיונות (כשם המחזה האחרון בקובץ) או פגישות טיפוליות, מספרת אישה, לרוב מהמעמד הבינוני, את קורותיה לאישה אחרת, לרוב ממעמד נמוך ממנה: עוזרת בית, סטודנטית, מאהבת צעירה, או במקרה של המחזה האחרון בקובץ – עיתונאי מתחיל. השיחות מתקיימות תמיד במרחבים ביתיים: במטבח, בסלון או בחדר הכניסה, ומלבד סיפורי החיים, נידונות בהן סוגיות חשובות כמו מה יאכלו לצהריים, אילו מצרכים יש במזווה, מי יבוא לאכול ומי תהיה העוזרת הבאה, שכן העוזרת תמיד נמצאת, באופן רעיוני או ממשי, על מפתן הדלת, מאיימת לעזוב את הבית.
ככל שכתיבתה המחזאית של גינצבורג מתפתחת וככל שעוברות השנים, המחזות נעשים פחות ופחות קומיים ויותר ויותר טראגיים. אם במחזה הראשון, "התחתנתי איתך בשביל השמחה", האומללות מוסווית היטב ברצף דיאלוגים קומיים, שאפשר לרגעים להבין מדוע מורנטה כינתה אותם ״אוויליים, סכריניים, מצועצעים״, הרי סופו של המחזה השני, "המודעה", כבר מזכיר את גינצבורג המוכרת לנו, כלומר את גינצבורג שיודעת לתאר בעדינות ״כאב אמיתי״, אם לצטט שוב את מורנטה. במחזות הבאים – "תות וקצפת", "המזכירה" ו"הריאיון" – הכאב, המוזרות וחוסר האונים של החיים שבים להיות בני בית קבועים בטקסט. שם החיים אינם מצחיקים כל כך, אלא הם ״דבר כל־כך מכוער. עלוב. מטונף. ממש בא לך למות״ (מתוך "הריאיון", עמ׳ 216).
אמנם אלו מחזות, טקסטים המיועדים לביצוע בפני קהל, אך יש טעם רב בפרסומם בקובץ לקריאה, הן מכיוון שהם עשויים במונולוגים ארוכים, הנוחים לקריאה – כפי שמציין גם עורך הסדרה מנחם פרי בגב הספר – והן מכיוון שכוחם של המחזות הוא דווקא במסה המצטברת שנוצרת במהלך קריאתם יחד, בזה אחר זה. קריאה כזו מאפשרת להבחין בדמות הנשית מרובת הפנים שהיא גיבורת כל מחזותיה של גינצבורג בכרך הזה: דמות נשית שלעולם אינה בעלת תכונות קלאסיות של דמות ראשית. בוודאי אינה גיבורה במובן המסורתי – היא אינה חלשה ואינה חזקה, אלא דמות נשית בינונית, שנמצאת במצב ביניים, במגוון הקשרים. בהקשר הזוגי – נשואה אך אינה גרה עם בעלה; בזוגיות אך אינה נשואה; רק התחתנה וכבר חושבת להיפרד. בהקשר הכלכלי – היא אינה עשירה מאוד או ענייה מאוד, בחלק מהמקרים באה מעוני וכעת היא "מסודרת", חייה נוחים למחצה. גם מצבה המנטלי לא ברור – היא מחד יציבה, ולא עוזבת את מקומה לכל אורך המחזה – אך מעידה כל העת על הכוונה להתפרק או לפרק; לצאת מחוץ לארץ, מחוץ לבית, לעזוב את המחזה.
כך, לדוגמה, מתוארים יחסיהם המשונים של הזוג תרזה ולורנצו במחזה "המודעה": לאחר שתרזה מספרת לאלנה על הפרידה הכואבת שלה מלורנצו, שואלת אותה אלנה כמתבקש: ״ולא פגשת יותר את לורנצו?״ ותרזה עונה: ״ברור שפגשתי אותו. פגשתי אותו כעבור כמה ימים. אמרתי לך שאני מתראה אתו כל הזמן, הוא בא הנה תמיד, גם עכשיו אולי יבוא. את תפגשי אותו אם תישארי עוד קצת.״ (עמ׳ 110). במחזה "המזכירה" הנשים מחפשות כל העת איך ולאן לעזוב את הבית: טיטינה, אשת בעל הבית, מאיימת לאורך כל המחזה לפרק את המשפחה הקטנה: ״אני עוזבת. אני חוזרת לאמא שלי. שם אצל אמא שלי, בבית שלי, מחכה לי תמיד החדר הקטן שלי, שקט, מלא שמש, עם גרניום על החלון. אני עייפה. אני זקוקה לשלווה.״ (עמ׳ 192–193). גם סופיה, אחות בעלה, חולמת לעזוב, אף על פי שהבית הוא ביתה החוקי: ״אני רוצה להסתלק מהבית הזה. לא טוב לי כאן… אני מרגישה לא במקום. למען האמת זה גם הבית שלי, כי אבא המסכן הוריש אותו לשנינו, לאחי ולי. אבל אני מרגישה את עצמי כאן מיותרת… וחוץ מזה, די גרוע להיות אחת כמוני, פרודה מהבעל. אני מרגישה לא רווקה זקנה ולא אלמנה. תוציא אותי מהבית הזה, אנריקו.״ (עמ׳ 188). במחזה "הריאיון", כבר בסיום המערכה הראשונה אילריה מתכננת לעזוב את איטליה ואומרת למרקו: ״סביר שכשתחזור בפעם הבאה, אני כבר לא אהיה כאן.״ מרקו: ״כי תהיי באוסטרליה.״ אילריה: ״סביר שאהיה באוסטרליה.״ (עמ׳ 238). אבל ברור שבפעמיים שהוא עוד יחזור, במערכה השנייה והשלישית – כעבור שנה וחצי וכעבור שמונה שנים, היא תישאר בדיוק באותו המקום.
גינצבורג מגוללת במחזות האלה חיים נשיים, שמעורבים אמנם כל העת בחיי גברים, אך סובבים סביב עניינים ״נשיים״ – הבית, העוזרת, המשפחה, האהבה. ברית סודית ומשונה נכרתת במחזות האלה בין דמותה של האישה שיצאה מהעוני ומהשוטטות, לרוב בזכות הנישואין, לעבר חיים נוחים יותר, לבין דמותה של האישה הצעירה שעודה ענייה, הסטודנטית / המאהבת / העוזרת, שמחפשת מקום ודרך. הברית הזו מתבטאת בשיחות בין שתי הדמויות, שחוזרות ממחזה למחזה, שיחות שסובבות סביב חייה של האישה האמידה אך מגלות לאט־לאט גם טפח מחייה של האישה האחרת: בין ג׳וליאנה הנשואה הטרייה לויטוריה עוזרת הבית ("התחתנתי איתך בשביל השמחה"), בין תרזה בעלת הבית לאלנה הסטודנטית לספרות ("המודעה"), בין פלמיניה האישה הנבגדת והאדישה לברברה, המאהבת הדחויה ("תות וקצפת"), ועוד. אך ביטוי עז ורדיקלי יותר של הברית הזו מתרחש ב"תות וקצפת" וב"המזכירה", ששם שאלתה החוזרת של האישה ללא בית, ״ולאן אלך? אני לא יודעת לאן ללכת״, מתגלגלת לשפתיה של בעלת הבית, בטירופה, והופכת לשאלה המהדהדת של הדמות הנשית כפולת הפנים של גינצבורג, המתנדנדת – בעלת הבית והאישה ללא בית.
כתביה של נטליה גינצבורג מתפרסמים בימים אלו בשלוש הוצאות שונות: הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, תשע נשמות ומאגנס. בתשע נשמות ובמאגנס מתפרסמות גם מסות, ולא רק פרוזה שכתבה הסופרת האיטלקיה המוערכת. החל מפרסום כל אתמולינו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1990 (תרגמה ניצה בן ארי), התקבלה גינצבורג בישראל באהדה רבה – וכל כתביה הפכו לרבי מכר. הכתיבה המדויקת והפשוטה, המצליחה למרות פשטותה לתאר ברגישות רבה את המורכבות הגדולה של החיים ושל המבנה המשפחתי, סחפה מיד את הקוראות והקוראים בישראל. אף על פי שהפיזור יצר מעט מתחים בין ההוצאות (ראו את טורו של מנחם פרי, "שיחת טלפון עם נטליה גינצבורג", באתר סדרת הספריה החדשה), אנו הקוראות זוכות כעת לקבל מגוון רב של כתביה: רומנים קצרים, מחזות, מסות – באריזות שונות ומפי מורי ומורות דרך שונים.
הקריאה במחזות של גינצבורג אמנם אינה מטלטלת ועוצמתית כמו הקריאה ברומנים הקצרים שלה, ואינה מעוררת מחשבה כמו הקריאה במסות שכתבה, אך היא מאפשרת הצצה לכתיבה קלילה וחופשייה יותר של הסופרת, ובה בעת לארכיטקטוניקה הפנימית של הדמויות, שעל גבן בונה גינצבורג את עולם הפרוזה שלה, את המשפחות האומללות־אך־אוהבות־שלה. מחד גיסא, זו התפרטות – כמעט אפשר לראות את המחזות האלה כמגוון הגורלות האפשריים של המשפחה המתפרקת ברומן הקצר "משפחה" מ־1977, שהתפרסם בקובץ ולנטינו (הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2001; תרגם מירון רפופורט). ומאידך גיסא זו קריאה שמאפשרת זיקוק – של הדמות הנשית שמשרטטת נטליה גינצבורג בכתביה, דמות נשית מרובת פנים, מבולבלת ופטפטנית, במצב זוגי בלתי יציב, שיש לה בית ולמרות זאת היא ממשיכה לשאול, ״לאן אלך?״
.
טל יחזקאלי, מתרגמת מאיטלקית, דוקטורנטית בתכנית לספרות השוואתית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב ומוסמכת החוג לפילוסופיה. מחקרה עוסק בחוש הריח בספרות ובהגות קונטיננטלית.
.
נטליה גינצבורג, "איפה הכובע שלי?", הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2021. מאיטלקית: שירלי פינצי לב.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על ספרה של מיכל בן־נפתלי, "הקבוצה"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
