ביקורת | דמות האישה המתנדנדת על עומדה

"הקריאה במחזות של גינצבורג מאפשרת הצצה לכתיבה קלילה וחופשייה יותר של הסופרת, ובה בעת לארכיטקטוניקה הפנימית של הדמויות, שעל גבן בונה גינצבורג את עולם הפרוזה שלה, את המשפחות האומללות־אך־אוהבות־שלה." טל יחזקאלי על "איפה הכובע שלי?", קובץ המחזות של נטליה גינצבורג

רותם עמיצור, דניאלה, אקריליק על נייר, 27X19 ס"מ, 2017

.

״די גרוע להיות אחת כמוני״: על הדמות הנשית המתנדנדת בחמישה מחזות מאת נטליה גינצבורג

טל יחזקאלי

.

את הדוֹק הזעיר של האומללות ששורה על המשפחות כולן מכירה כל קוראת של נטליה גינצבורג. כעת, עם פרסום המחזות שלה בתרגום לעברית, אנו זוכות להכיר צד אחר שלה: קליל יותר, מהודק פחות, כמעט פרוע בהומור שלו. הקובץ איפה הכובע שלי?, שיצא החודש בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, בתרגומה של שירלי פינצי לב, הוא הראשון משני קבצים המאגדים את מחזותיה של גינצבורג בתרגום לעברית, ומכיל חמישה מחזות – החל בראשון: "התחתנתי איתךָ בשביל השמחה" משנת 1965 וכלה במחזה "הריאיון" משנת 1988. למזלנו גינצבורג לא נענתה להפצרותיה של אלזה מורנטה להפסיק לכתוב מחזות ולדבוק ברומנים הקצרים, לאחר שקראה את "התחתנתי איתך בשביל השמחה" ואת "המודעה" שנכתב מעט אחריו. אבל אפשר להבין את מורנטה: משהו במגע המדויק בכאבים הקטנים של החיים שנמצא בסיפורת של גינצבורג תמיד, אינו נוכח כאן באותה העוצמה – בוודאי לא בשני המחזות הראשונים בקובץ.

במרכז כל המחזות עומדת אישה המגוללת את סיפור חייה. במונולוגים ארוכים שמתחזים לשיחות, שיחות שהיו יכולות להיות גם ראיונות (כשם המחזה האחרון בקובץ) או פגישות טיפוליות, מספרת אישה, לרוב מהמעמד הבינוני, את קורותיה לאישה אחרת, לרוב ממעמד נמוך ממנה: עוזרת בית, סטודנטית, מאהבת צעירה, או במקרה של המחזה האחרון בקובץ – עיתונאי מתחיל. השיחות מתקיימות תמיד במרחבים ביתיים: במטבח, בסלון או בחדר הכניסה, ומלבד סיפורי החיים, נידונות בהן סוגיות חשובות כמו מה יאכלו לצהריים, אילו מצרכים יש במזווה, מי יבוא לאכול ומי תהיה העוזרת הבאה, שכן העוזרת תמיד נמצאת, באופן רעיוני או ממשי, על מפתן הדלת, מאיימת לעזוב את הבית.

ככל שכתיבתה המחזאית של גינצבורג מתפתחת וככל שעוברות השנים, המחזות נעשים פחות ופחות קומיים ויותר ויותר טראגיים. אם במחזה הראשון, "התחתנתי איתך בשביל השמחה", האומללות מוסווית היטב ברצף דיאלוגים קומיים, שאפשר לרגעים להבין מדוע מורנטה כינתה אותם ״אוויליים, סכריניים, מצועצעים״, הרי סופו של המחזה השני, "המודעה", כבר מזכיר את גינצבורג המוכרת לנו, כלומר את גינצבורג שיודעת לתאר בעדינות ״כאב אמיתי״, אם לצטט שוב את מורנטה. במחזות הבאים – "תות וקצפת", "המזכירה" ו"הריאיון" – הכאב, המוזרות וחוסר האונים של החיים שבים להיות בני בית קבועים בטקסט. שם החיים אינם מצחיקים כל כך, אלא הם ״דבר כל־כך מכוער. עלוב. מטונף. ממש בא לך למות״ (מתוך "הריאיון", עמ׳ 216).

אמנם אלו מחזות, טקסטים המיועדים לביצוע בפני קהל, אך יש טעם רב בפרסומם בקובץ לקריאה, הן מכיוון שהם עשויים במונולוגים ארוכים, הנוחים לקריאה – כפי שמציין גם עורך הסדרה מנחם פרי בגב הספר – והן מכיוון שכוחם של המחזות הוא דווקא במסה המצטברת שנוצרת במהלך קריאתם יחד, בזה אחר זה. קריאה כזו מאפשרת להבחין בדמות הנשית מרובת הפנים שהיא גיבורת כל מחזותיה של גינצבורג בכרך הזה: דמות נשית שלעולם אינה בעלת תכונות קלאסיות של דמות ראשית. בוודאי אינה גיבורה במובן המסורתי – היא אינה חלשה ואינה חזקה, אלא דמות נשית בינונית, שנמצאת במצב ביניים, במגוון הקשרים. בהקשר הזוגי – נשואה אך אינה גרה עם בעלה; בזוגיות אך אינה נשואה; רק התחתנה וכבר חושבת להיפרד. בהקשר הכלכלי – היא אינה עשירה מאוד או ענייה מאוד, בחלק מהמקרים באה מעוני וכעת היא "מסודרת", חייה נוחים למחצה. גם מצבה המנטלי לא ברור – היא מחד יציבה, ולא עוזבת את מקומה לכל אורך המחזה – אך מעידה כל העת על הכוונה להתפרק או לפרק; לצאת מחוץ לארץ, מחוץ לבית, לעזוב את המחזה.

כך, לדוגמה, מתוארים יחסיהם המשונים של הזוג תרזה ולורנצו במחזה  "המודעה": לאחר שתרזה מספרת לאלנה על הפרידה הכואבת שלה מלורנצו, שואלת אותה אלנה כמתבקש: ״ולא פגשת יותר את לורנצו?״ ותרזה עונה: ״ברור שפגשתי אותו. פגשתי אותו כעבור כמה ימים. אמרתי לך שאני מתראה אתו כל הזמן, הוא בא הנה תמיד, גם עכשיו אולי יבוא. את תפגשי אותו אם תישארי עוד קצת.״ (עמ׳ 110). במחזה "המזכירה" הנשים מחפשות כל העת איך ולאן לעזוב את הבית: טיטינה, אשת בעל הבית, מאיימת לאורך כל המחזה לפרק את המשפחה הקטנה: ״אני עוזבת. אני חוזרת לאמא שלי. שם אצל אמא שלי, בבית שלי, מחכה לי תמיד החדר הקטן שלי, שקט, מלא שמש, עם גרניום על החלון. אני עייפה. אני זקוקה לשלווה.״ (עמ׳ 192–193). גם סופיה, אחות בעלה, חולמת לעזוב, אף על פי שהבית הוא ביתה החוקי: ״אני רוצה להסתלק מהבית הזה. לא טוב לי כאן… אני מרגישה לא במקום. למען האמת זה גם הבית שלי, כי אבא המסכן הוריש אותו לשנינו, לאחי ולי. אבל אני מרגישה את עצמי כאן מיותרת… וחוץ מזה, די גרוע להיות אחת כמוני, פרודה מהבעל. אני מרגישה לא רווקה זקנה ולא אלמנה. תוציא אותי מהבית הזה, אנריקו.״ (עמ׳ 188). במחזה "הריאיון", כבר בסיום המערכה הראשונה אילריה מתכננת לעזוב את איטליה ואומרת למרקו: ״סביר שכשתחזור בפעם הבאה, אני כבר לא אהיה כאן.״ מרקו: ״כי תהיי באוסטרליה.״ אילריה: ״סביר שאהיה באוסטרליה.״ (עמ׳ 238). אבל ברור שבפעמיים שהוא עוד יחזור, במערכה השנייה והשלישית – כעבור שנה וחצי וכעבור שמונה שנים, היא תישאר בדיוק באותו המקום.

גינצבורג מגוללת במחזות האלה חיים נשיים, שמעורבים אמנם כל העת בחיי גברים, אך סובבים סביב עניינים ״נשיים״ – הבית, העוזרת, המשפחה, האהבה. ברית סודית ומשונה נכרתת במחזות האלה בין דמותה של האישה שיצאה מהעוני ומהשוטטות, לרוב בזכות הנישואין, לעבר חיים נוחים יותר, לבין דמותה של האישה הצעירה שעודה ענייה, הסטודנטית / המאהבת / העוזרת, שמחפשת מקום ודרך. הברית הזו מתבטאת בשיחות בין שתי הדמויות, שחוזרות ממחזה למחזה, שיחות שסובבות סביב חייה של האישה האמידה אך מגלות לאט־לאט גם טפח מחייה של האישה האחרת: בין ג׳וליאנה הנשואה הטרייה לויטוריה עוזרת הבית ("התחתנתי איתך בשביל השמחה"), בין תרזה בעלת הבית לאלנה הסטודנטית לספרות ("המודעה"), בין פלמיניה האישה הנבגדת והאדישה לברברה, המאהבת הדחויה ("תות וקצפת"), ועוד. אך ביטוי עז ורדיקלי יותר של הברית הזו מתרחש ב"תות וקצפת" וב"המזכירה", ששם שאלתה החוזרת של האישה ללא בית, ״ולאן אלך? אני לא יודעת לאן ללכת״, מתגלגלת לשפתיה של בעלת הבית, בטירופה, והופכת לשאלה המהדהדת של הדמות הנשית כפולת הפנים של גינצבורג, המתנדנדת – בעלת הבית והאישה ללא בית.

כתביה של נטליה גינצבורג מתפרסמים בימים אלו בשלוש הוצאות שונות: הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, תשע נשמות ומאגנס. בתשע נשמות ובמאגנס מתפרסמות גם מסות, ולא רק פרוזה שכתבה הסופרת האיטלקיה המוערכת. החל מפרסום כל אתמולינו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1990 (תרגמה ניצה בן ארי), התקבלה גינצבורג בישראל באהדה רבה – וכל כתביה הפכו לרבי מכר. הכתיבה המדויקת והפשוטה, המצליחה למרות פשטותה לתאר ברגישות רבה את המורכבות הגדולה של החיים ושל המבנה המשפחתי, סחפה מיד את הקוראות והקוראים בישראל. אף על פי שהפיזור יצר מעט מתחים בין ההוצאות (ראו את טורו של מנחם פרי, "שיחת טלפון עם נטליה גינצבורג", באתר סדרת הספריה החדשה), אנו הקוראות זוכות כעת לקבל מגוון רב של כתביה: רומנים קצרים, מחזות, מסות – באריזות שונות ומפי מורי ומורות דרך שונים.

הקריאה במחזות של גינצבורג אמנם אינה מטלטלת ועוצמתית כמו הקריאה ברומנים הקצרים שלה, ואינה מעוררת מחשבה כמו הקריאה במסות שכתבה, אך היא מאפשרת הצצה לכתיבה קלילה וחופשייה יותר של הסופרת, ובה בעת לארכיטקטוניקה הפנימית של הדמויות, שעל גבן בונה גינצבורג את עולם הפרוזה שלה, את המשפחות האומללות־אך־אוהבות־שלה. מחד גיסא, זו התפרטות – כמעט אפשר לראות את המחזות האלה כמגוון הגורלות האפשריים של המשפחה המתפרקת ברומן הקצר "משפחה" מ־1977, שהתפרסם בקובץ ולנטינו (הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2001; תרגם מירון רפופורט). ומאידך גיסא זו קריאה שמאפשרת זיקוק – של הדמות הנשית שמשרטטת נטליה גינצבורג בכתביה, דמות נשית מרובת פנים, מבולבלת ופטפטנית, במצב זוגי בלתי יציב, שיש לה בית ולמרות זאת היא ממשיכה לשאול, ״לאן אלך?״

.

טל יחזקאלי, מתרגמת מאיטלקית, דוקטורנטית בתכנית לספרות השוואתית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב ומוסמכת החוג לפילוסופיה. מחקרה עוסק בחוש הריח בספרות ובהגות קונטיננטלית.

.

נטליה גינצבורג, "איפה הכובע שלי?", הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2021. מאיטלקית: שירלי פינצי לב.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על ספרה של מיכל בן־נפתלי, "הקבוצה"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | החג האחרון

"'לא רוצה בשנה הבאה בירושלים, אבא,' זעק לבסוף בקול בוכים. גרונו השתנק. 'אני לא יודע אפילו איפה זה.'״ פרק מתוך הרומן "מקום" מאת ניצן ויסמן

מתן אורן, מרקיה, מפתחות, שמן על בד וברזל, 2018

.

מתוך "מקום" / ניצן ויסמן

.

תמונות מחייו הקצרים של היינריך מ'

.

1. תמונה ראשונה — בית ילדות, גוסטב אדולף שטראסה 6

התמונה הראשונה מטושטשת; חמקמקה. ככל שמנסים לאחוז בה, היא נמלטת. ככל שמתמקדים בה, היא מתפוגגת. כדי להעיף בה מבט, יש להאפיל את התודעה, לפנות מקום, להמתין בסבלנות. ראשיתה דממה שמתמלאת אור מעצמה, ריח דק של עץ ממורק, צינת שיש, שיחה כבושה, רחוקה. זו תמונת בית ילדות, בקומה השנייה מתוך שלוש, בגוסטב אדולף שטראסה 6. הדירה גדולה. הסלון עולם רחוק מעבר למסדרון ארוך, נורא הוד, גאה ופרושׁ. החיים מתנהלים בין המטבח לפינת אוכל, לחדר הילדים ולאמבטיה. חדר ההורים, מול חדר הילדים, צופן סוד. לעתים רחוקות נחצה המסדרון אל הסלון; חמור וקפדן, מטיל מורא, השתרע ארון הספרים על קיר שלם מימין לכניסה. אביו אמר, תראה, ציפור יוצאת משובכה. האורלוגין צילצל שש פעמים; מאחורי הזכוכית המלוטשת, הבוהקת, התנודדה מטוטלת הזהב בכבדות מצד לצד, סבלנית וצייתנית, שבויה בגורלה, עינה העגולה פוזלת אל האח השקועה בקיר, שנימיה ועורקיה הכחלחלים־אדמדמים שיוו לשיש המלוטש מראה חי, חולני. באח הובערה אש. בולי עץ לוהטים התפצפצו בלחישה מאחורי סבכת ברזל שחורה; השרף הנעים, המתוק, דיגדג באפו. מעל לאח, על מדף השיש, כבר עמדה חנוכיית הכסף; החשכה ירדה מוקדם, אביו שב מהמשרד; החדר הגדול היה מואר וחגיגי וחמים, השַׁמָּש רעד בידו הקטנה כששר את הברכה; אביו הניח יד מעודדת על כתפו והסביר לו את משמעות המילים; אחר כך שרו מעוז צור; מילות השיר נשמעו רחוקות ומסתוריות. הנרות הארוכים ניצנצו בדלתות הזכוכית של הספרייה, ובחלון האורלוגין, ובמטוטלת הזהב, ובחלון הגדול הפונה אל הרחוב. לבו הקטן גאה בהתרגשות לנוכח המסתורין ששרה על החדר. אימא הניחה מגש סופגניות על השולחן, והדודה שׂרה אמרה, "הסופגניות שלך תמיד כל כך טעימות, דוֹרָה." "אולי נרים כוסית לחיים," הציע הדוד אברהם. ריבה מתוקה נזלה על שפתיו, הדודה שרה ניקתה את סנטרו שכוסה באבקת סוכר במפית בד צחורה. "כמה יפה אתה שר, ילדי," אמרה. "קולך צלול כפעמון."

הדוד אברהם והדודה שרה הגיעו גם בראש השנה. השולחן הגדול הוסע אל מרכז החדר, נפתח לרווחה וכוסה מפה לבנה. אביו עמד בראשו, כוס יין בידו, והמתין שהכול ישתתקו. ״לחיים,״ הכריז, ״לחיים," והוסיף משפט בשפה הלא מוכרת. הדוד אברהם הינהן בהסכמה. ״מה שהיה היה,״ המשיך אביו, ״ומה שנגמר נגמר, הבה נקבל בברכה ובשמחה את השנה החדשה.״ ״אמן,״ אמר הדוד אברהם, "ושתהיה לידה קלה,״ חייכה אמו לעבר הדודה שרה, שליטפה כל העת את בטנה הגדולה. ״אולי אעזור לך להגיש, דורה,״ הציעה הדודה שרה, ושתיהן נעלמו במטבח; אביו ודודו השתקעו בענייני המבוגרים; הציפור בוששה לצאת משובכה שבראש האורלוגין; דלתות הסלון היו פתוחות לרווחה, בקצה המסדרון שטוף האור כבר נראתה השנה החדשה, נרגשת, שמחה, קופצנית; איש לא התעניין עוד בשנה העוזבת; מבוישת עמדה בפינת הסלון, עצובה ומיותרת, עד שפרחה מבעד לחלון אל חשכת הליל.

בפסח באו גם הדוד זיגברט והדודה אדית. הדודה שרה ילדה תינוקת; התינוקת ישנה בעריסה ליד אמה. אביו הושיבו לידו וסיפר על מלך אכזר בארץ רחוקה שנקראה מצרים; למלך קראו פרעה; הוא היה רשע שהעביד את בני ישראל בפרך וגזר השמדה על בכוריהם; אבל משה ניצל בנס. ואז הגיע אלוהים ושלח במצרים מכות איומות ונוראות. למכות היו שמות מסתוריים, אבל עדיין לא ריככו את לב פרעה; ״להפך,״ הסביר אביו, ״אלוהים הקשה את לב פרעה יותר ויותר, עד שלבסוף הורה לבני ישראל לארוז במהירות תרמיל וצידה, לעזוב בתיהם באמצע הלילה ולצאת למדבר.״

הילד היה מבולבל; אם אלוהים רצה להציל את בני ישראל, מדוע הקשה את לב פרעה? אבל אביו רק הפך דף בספר הגדול, שכריכתו החומה הוטבעה באותיות זהב, והמשיך לספר; פניו המודאגות, השירים הלא מובנים שהנוכחים שרו במקהלה, המאכלים זרים שאימא והדודה אדית הגישו לשולחן, וההבטחה המעורפלת "לשנה הבאה בירושלים", עוררו בילד חרדה עמומה, שתפחה ותפחה עד שלא הצליח לשאתה עוד; ״לא רוצה בשנה הבאה בירושלים, אבא,״ זעק לבסוף בקול בוכים. גרונו השתנק. ״אני לא יודע אפילו איפה זה.״

הדוד זיגברט פרץ בצחוק; פניו הסמוקות מיין זהרו בגוון ורדרד חולני. אביו הביא לשולחן ספר גדול ועבה ופתח בציור שנפרש על שני עמודים. ״זו מפת העולם,״ הסביר, ״כאן אנחנו נמצאים,״ הצביע על כתם אדום, ״וכאן,״ הסיע אצבעו לעבר כתם צהבהב־חום, ״כאן ירושלים.״ והוא הראה לכולם תמונות מצוירות של הרים חשופים ועצים נמוכים וחיה גדולה, מגובננת, עם שפתיים משורבבות ושיניים גדולות, שהטילה צל ארוך על הקרקע העירומה, וגברים מזוקנים בשמלות סבבו מבנה אבן עגול והעלו מתוכו דלי קשור בחבל, וארמון גדול, מוקף חומות. ״וזה בית מקדשנו,״ אמר אביו, ״שחרב לפני אלפיים שנה, ויצאנו לגלות, ומאז אנחנו חולמים לחזור לארצנו.״

אבל הילד לא רצה כלל ללכת אל המקום המפחיד. מדוע שאלוהים יצווה על אביו ואמו לקחת אותו ולעזוב את ביתם, ואת כל הצעצועים והמשחקים שלו, להכין במהירות תרמיל ומעט צידה ולצאת מיד לארץ רחוקה, שורצת חיות גדולות ואנשים משונים. אולי אלוהים ייקח רק את דוד זיגברט ודודה אדית? הוא החל לבכות. ״לא רוצה בשנה הבאה בירושלים,״ התייפח; והדמעות חנקו את גרונו וטיפסו באפו ונזלו בשרוך ארוך שקוף על החולצה. ואיך ילכו את כל הדרך, ואיך יחצו את הים ויטפסו במעלה ההרים. ״אני רוצה להישאר איתך כאן, אבא,״ ייבב.

לבו השתוקק שאביו יסיר את האיום הנורא מעל לראשו. שיחזור בו מדבריו ויבטיח שהדבר לא יקרה, ושהם נשארים בבית גם אם אלוהים יצווה, ושאם יצטרכו, יתחבאו יחד מאחורי הדלת. אביו חייך אליו בחיבה. ״זו אמונה,״ אמר, ״משהו שאין טעם לפחד ממנו. או שאתה מאמין, או שאינך מאמין,״ הוסיף אביו בטון מפייס, ״כל אדם רשאי וחייב לכוון את גורלו. אדם איננו עלה נידף שנישא עם כל רוח.״

הילד הקשיב לאביו בתקווה, בדאגה, בדריכות; המילים היו זרות, מסתוריות, ובכל זאת, משהו מהן הגיע אליו, בדרך לא מובנת. הדוד אברהם הינהן בהסכמה; הדודה אדית נעלמה עם אמו במטבח. הדודה שרה עברה עם התינוקת לחדר אחר. הדוד זיגברט מזג לעצמו עוד ועוד יין, פניו נפולות, עגומות. לבסוף שכך בכיו של הילד, וכששבה, חיבקה אמו את כתפו וליטפה את ראשו עד שנרגע והיה אפשר להמשיך בקריאת ההגדה.

בפעם האחרונה שערכו את ה"סדר", הגיעו הדוד אברהם והדודה שרה וארבעת הילדים שנולדו להם במהלך השנים; הדוד זיגברט הלך לעולמו בינתיים, נמצא יום אחד מת ברחוב. אמרו שהוכה על ידי בריונים, אמרו שהשתכר ונתקל בתמרור. כך או כך, האמת לא נודעה, וגם לרשויות לא היה אכפת, והדודה אדית, שבגדיה השחורים רק הדגישו את הזקנה שקפצה עליה, השתדלה לשמור על פנים שמחות; אורסולה שגדלה עזרה להגיש. חדר המגורים הורחב על חשבון חדר המשרתת שהיה ריק כבר שנים, במרחב שהתפנה הוכנס פסנתר באכשטיין שחור ובוהק, שאורסולה הפליאה לנגן בו. אחר כך פורסמו החוקים, והוריו חששו שהשכנים לא יאהבו את האור הבוקע מהחלונות ואת השירה; על מה יש ליהודים לחגוג ולשיר. ״אין טעם להתגרות, לא בשכנים ולא בגורל,״ נכנע אביו. קולו היה שפוף; אם חשב על ירושלים, לא שיתף בכך את משפחתו. ״עוד יבואו ימים אחרים,״ אמר, ״ועד אז אין טעם להסתכן.״

אלא שהרע מכול עוד היה לפניהם.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ומהלילות שעוד יבואו. ארוכים יהיו הלילות, חשוכים ומרים. שוב מלך רע ואכזר, שוב גזרות ועבודת פרך, שוב יארזו תרמילים, שוב יצאו למסע במדבר — האם אין דברי הימים מבוך שטני, שכמה שלא תנסה לצאת ממנו, כמה שלא תסתובב בו ותחפש את הדרך החוצה, שוב ושוב תגלה — אלה הם מאמציך להיחלץ שקוברים אותך עמוק יותר ויותר.

לא, הנבואה העתיקה שעל פיה מדור לדור קמים עלינו לכלותנו, ממש לא נראתה לו. ועוד פחות ממנה האמונה שרק האלוהים הוא שמציל את בניו מידם. מה טעם בבריאת עולם כזה ועמים כאלה, ולגזור שהאחד יקום על השני לכלותו, דור אחר דור, כדי שאלוהים יציל את מי שנשארו. איזה מין תוכנית שטנית היא זו, והיכן התבונה האלוהית. אם אלוהים קיים, ואם באמת היה רוצה להציל את חביביו היהודים מידי העמים האחרים [שברא במו ידיו], היה אפשר לחשוב על דרכים רחומות מאשר לחכות לרגע האחרון, כאשר כמעט לא נשאר את מי להציל.

.

ניצן ויסמן, "מקום", כנרת זמורה־דביר, 2021

.

.

»  במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: תמי ריקליס בסיפור מתוך "גופא", אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

לך ישר, לך לבד, אל תפחד: יוני רכטר בן 70

דיברנו עם יוני רכטר, היוצר האהוב, על תחילת דרכו המוזיקלית, על הסיפור מאחורי "שיר נבואי קוסמי עליז" (זו באמת בדיחה פנימית?) ועל הגעגועים לעלי מוהר. וגם: מה הוא מאחל לעצמו בהגיעו לגיל 70?

יוני רכטר, צלם אילן בשור

כְּמוֹ עַמּוּד עָנָן, כָּךְ תֵּלֵךְ לִפְנֵי הָעֵדֶר
תָּבִין הַכֹּל, תֵּדַע, לֹא תֹּאמַר מִלָּה אַחַת
כְּמוֹ עַמּוּד עָשָׁן תֵּעָלֵם בְּתוֹךְ הַחֶדֶר
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ הַמְשֵׁךְ
בְּדַרְכְּךָ.

כְּמוֹ שְׁבִיל הֶחָלָב שֶׁחוֹצֶה אֶת הַשָּׁמַיִם
אַתָּה הוֹלֵךְ יָשָׁר, לֹא שָׂם לֵב לַכּוֹכָבִים
שֶׁזּוֹהֲרִים כְּדֵי לְסַנְוֵר אֶת הָעֵינַיִם
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ הַמְשֵׁךְ
בְּדַרְכְּךָ.

הוֹ, לֵךְ יָשָׁר
לֵךְ לְבַד,
אַל תִּפְחַד.
אוֹהוֹ אוֹהוֹ אוֹ.
אַל תִּכְעַס,
לֵךְ תָּמִים,
לֵךְ אֶחָד.

כְּמוֹ אֲוַז הַבַּר שֶׁחוֹלֵף בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב
הוּא טָס בְּרֹאשׁ הַחֵץ, לֹא נִרְתָּע מִן הַמֶּרְחָק
וְהָאִינְסְטִינְקְט מַרְאֶה וּבוֹרֵא לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ הַמְשֵׁךְ
בְּדַרְכְּךָ.

כְּמוֹ בְּרִיזִ'יט בַּרְדּוֹ שֶׁתָּפְסָה כְּבָר אֶת הָעֵסֶק
הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרַע
וְעַל הָעִנְיָנִים הִיא צוֹפָה מִן הַמִּרְפֶּסֶת
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ
הַפְסֵק.

בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן תֵּן לְעַצְמְךָ לָלֶכֶת
כָּל הַחִשּׁוּבִים יִגָּמְרוּ מֵאֲלֵיהֶם
כְּמוֹ הָעֵץ שֶׁקָּם לִתְחִיָּה מִן הַשַּׁלֶּכֶת
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ
הַמְשֵׁךְ

("שיר נבואי קוסמי עליז", מילים: יוני רכטר ועלי מוהר)

 

כשיוני רכטר, מגדולי היוצרים בתרבות הישראלית, חוגג 70, גם אנחנו מתרגשים איתו. אז לרגל יום הולדתו גלגלנו שיחה עם רכטר – המלחין, הפזמונאי, הנגן והזמר החתום על כמה מיצירות המופת של המוזיקה הישראלית. מכיוון שמדובר באחד היוצרים הפוריים ביותר שידעה ארצנו ובלתי אפשרי להקיף בכתבה אחת את כל יצירתו המשובחת, בחרנו להתמקד בשיר אחד אהוב במיוחד: "שיר נבואי קוסמי עליז". השיר מסמל את שיתוף הפעולה הפורה, הנפלא והייחודי שהיה לרכטר עם הפזמונאי והחבר עלי מוהר המנוח, שבסוף נובמבר נציין 15 שנה לפטירתו.

יוני רכטר נולד בתל אביב של סוף שנת 1951 לאימא שרה שפיר ולאבא האדריכל יעקב רכטר. הוריו נפרדו בגיל צעיר, והוא גדל בבית אימו. אך נראה שאת האהבה למוזיקה ספג דווקא מאביו, שניגן בעצמו. אחרי גישושים ראשונים בפסנתר וכמה שיעורים אצל מורה שכונתית, לקח אותו אביו ללמוד נגינה אצל אליהו בודיקוב. "אצלו יותר התחלתי לעבוד על יצירות קלאסיות", נזכר רכטר.

הוא מעולם לא חלם להיות פסנתרן מקצועי. בילדותו ובנעוריו התעניין בכדורסל, בנות וגם מוזיקה. ובכל זאת ההתמדה והלמידה פתחו דלתות ליצירה, ובגיל 16 כבר הלחין רכטר את מילות השיר "דמעות של מלאכים" בשיתוף עם דן מינסטר, חברו לספסל הלימודים ב"תיכון חדש" בתל אביב.

רכטר מעיד שכבר כילד תמיד חיפש טקסטים להלחנה. רבים מהם איתר בספרי שירה שמצא בבית – יהודה עמיחי, לאה גולדברג ואברהם חלפי היו החשודים המיידיים. טקסטים אחרים חיבר עם חבריו. בצבא שובץ ללהקת חיל התותחנים, ותוך כדי השירות כבר למד באקדמיה למוזיקה. עם שחרורו הוזמן להיבחן ללהקה חדשה שעשתה אז את צעדיה הראשונים בהחלט, להקת כוורת. בבית הוריו של דני סנדרסון בסביון קיבל רכטר מסנדרסון קסטה והתבקש ללמוד את תוכנה. הייתה זאת הגרסה הגולמית הראשונה לאלבום סיפורי פוגי, שיצא ב־1973. ועם זאת בכוורת עדיין לא השתתף ממש בהלחנה. אבל ב־1976 התפרקה הלהקה ("אף אחד לא פירק את כוורת. זה קרה מעצמו", רכטר מבהיר), והוא חיפש אפיקי יצירה חדשים.

התיאטרון העממי – א. דשא (פשנל) מציג: להקת כוורת. מתוך אוסף הכרזות בספרייה הלאומית

מעט לפני סוף דרכה של כוורת הוציא עם חברו המוזיקאי אבנר קנר את האלבום הפרוגרסיבי ארבע-עשרה אוקטבות. בשלב הזה החל רכטר, בן 24 בלבד, לשתף פעולה עם מי שנראה לו אז המאסטר הגדול, אריק איינשטיין. השניים יצרו ביחד את האלבום האהבה פנים רבות לה (1976). "עטור מצחך", תוצר מופלא של שיתוף הפעולה בין איינשטיין לרכטר בתקופה ההיא, נחשב לעוד אחת מהפסגות הלא מושגות של המוזיקה הישראלית. השיר פורסם לראשונה ב־1977 באלבום של איינשטיין, ונכלל גם באלבומם המשותף משנת 1988, משירי אברהם חלפי. המילים השורטות של המשורר אברהם חלפי מוצמדות למנגינה הנפלאה של רכטר, המשרה על מילותיו של האהוב הנכזב בשיר אווירת קדושה שממנה ביקש להתקרב ולהתרחק בו־זמנית ("לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ").

מתי קרה המפגש עם עלי מוהר? היה זה בזמן ההקלטות לשיר "שיעור מולדת" של כוורת. אפרים שמיר הכיר את מוהר והזמין אותו. הכימיה בין רכטר למוהר הייתה מיידית, ובמילותיו של רכטר: "גילינו שיש לנו איזה דיבור יחד". מוהר ואורי קליין (לימים מבקר הקולנוע של "הארץ") כתבו באותם הימים מחזמר, ומוהר ביקש מרכטר להלחין. רכטר הסכים מייד. שניים מהשירים מצאו את דרכם לאלבום הסולו הראשון של רכטר, התכוונות: "שוב היא כאן" ו"בית קפה קטן". אומנם המחזמר לא התרומם, אבל החברות והעבודה המשותפת של השניים התחילו שם ובהחלט העפילו לפסגת המוזיקה הישראלית.

שיתוף הפעולה הממושך בין מוהר ורכטר הוליד שני אלבומים משותפים – בגובה העיניים ו-מחשבות ואפשרויות; עשר שנים של הופעות ביחד; כתיבה משותפת לתיאטרון; "וגם קצת לקולנוע", מחדד רכטר, "קשת רחבה של אפשרויות". שאלנו את רכטר איך התפתחה ההרמוניה הייחודית שכל כך אפיינה את החיבור ביניהם, וכך הוא מסביר:

לעלי ולי היה חיבור טוב מאוד מתחילת הדרך. היו לנו אהבות משותפות בנושאים רבים וגם טעם דומה והשקפת עולם די דומה. המוזיקליות של עלי היתה יוצאת דופן, וכך מצאתי שהטקסטים שלו מבטאים דברים שאליהם התכוונתי אך לא יכולתי לבטא, והוא הרגיש הרגשה דומה ביחס למוזיקה שלי.

בדיוק להיבט הזה בעבודה המשותפת עם מוהר רכטר עדיין מתגעגע, עשור וחצי אחרי פטירתו של מוהר: "אני מתגעגע להבנה האינטואיטיבית שהייתה בשיתוף הפעולה בינינו, לזה שעלי הביא אותי למקומות לא צפויים בהלחנה, וכמובן לעלי החבר הקרוב".

אלבומם המשותף השני והאחרון, "מחשבות ואפשרויות". הד ארצי, 1995

נחזור ל"שיר נבואי קוסמי עליז", שמאז ומתמיד עורר הרבה סקרנות. נדמה ששוב ושוב נכתב על השיר כאילו הוא בדיחה פרטית בין רכטר לבין מוהר. אך לא כך היה. רכטר מנפץ את המיתוס וחושף את האמת: "השיר נכתב דווקא ברצינות. שמו של השיר הוא אולי קצת מצחיק כי הוא מתייחס לכל בית בטקסט שלו: שיר נבואי (עמוד ענן) קוסמי (שביל החלב) עליז (בריז'יט בארדו)". רכטר גם שמח על המשמעויות השונות שקיבל השיר עם השנים: "אני יודע שהשיר עודד אנשים שהיו במצבי מצוקה, והפזמון שלו היווה עבורם מעין מוטו מחזק".

כמו ביצירות רבות אחרות פרי שיתוף הפעולה שלהם, גם השיר הזה נולד בתהליך משותף ומורכב. לצד הלחן שחיבר, גם המילים הראשונות היו של רכטר. "כפי שקורה לי פעמים רבות", משחזר רכטר את כתיבת "שיר נבואי קוסמי עליז", "חלק מהשיר יוצא לי עם מילים, ואז אני נתקע מבחינת הטקסט. הבית הראשון של השיר הזה נולד עם המנגינה, כלומר על ידיי, אך לא ידעתי איך להמשיך". רכטר מספר שפנה למוהר, שותפו ליצירה, והוא שהשלים את התמונה המלאה המוכרת לנו:

עלי בתבונתו המשיך את השיר לקשת רחבה של דימויים: שביל החלב, אווז הבר וגם בריז'יט בארדו, שבתקופה שבה כתבנו את השיר פרשה ממשחק והקדישה את זמנה לטיפול בחיות. הבית האחרון, 'בלי להתכוון' וכו', מתייחס לאלבום הראשון שלי, 'התכוונות', ואומר: תזרום באופן טבעי עם כל מה שעולה בך, לך עם הרגש ואל תוותר על רצונותיך בגלל מחשבות שמבלבלות אותך.

זה גם המסר שבו מסתיימת השיחה שלנו. עכשיו, כשרכטר הגיע לגיל 70, אנחנו שואלים אותו מה עוד לא עשה ומה הוא עוד רוצה לעשות. ועל כל אלה הוא עונה: "אין לי תשובה חד־משמעית. נראה לי שהדברים זורמים לשביעות רצוני, אני מקווה שאוכל להמשיך בצורה זו". אנחנו בהחלט שותפים לתקווה הזאת.

אמני ישראל מבקשים: דחילאק, תנו לשלום סיכוי!

אורי זוהר הוביל, אריק איינשטיין זימר, שלום חנוך ניצח, וכל אמני ישראל ניסו לשיר יחד שיר של ג'ון לנון. מסשן הקלטה של כמה שעות נותר קטע של כ-14 דקות, ואנחנו עדיין מנסים לענות על השאלה: האם המוזיקה תביא את השלום?

1

ב-1 ביוני 1969 הגיעו עשרות עיתונאים ולא מעט ידוענים לחדר מלון אחד, במלון "המלכה אליזבת" שבמונטריאול, קנדה. היו שם מוזיקאים, משוררים, רבי יהודי ופסיכולוג תומך שימוש ב-LSD. על המיטה שבמרכז החדר שכבו שניים מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם באותה עת: ג'ון לנון ויוקו אונו.

באותם ימים השתוללה באסיה מלחמת וייטנאם, ולנון ואונו ביקשו למחות נגד המלחמה המיותרת בעיניהם. בשלב הזה שהו השניים במיטה הזאת כבר יותר משבוע. כלי התקשורת עלו אליהם לרגל – ביניהם גם נציג ישראלי, עקיבא נוף, ח"כ ופזמונאי. נוף שכנע את לנון לספק הקלטה בלתי נשכחת של שיר שכתב על ירושלים.

באותו יום אביב סידרו השניים ארבעה מיקרופונים מסביב לחדר, חיברו טייפ פשוט בעל ארבעה ערוצים, ובעזרתם של המוזמנים שהגיעו לחדרם, הם הקליטו שם את השיר שהפך אחר כך לסמל: "תנו צ'אנס לשלום" (Give Peace A Chance).

1
ג'ון לנון ויוקו אונו בהקלטת השיר Give Peace A Chance, 1969. מתוך ויקיפדיה

השיר הפך מיד ללהיט בקרב מתנגדי מלחמת וייטנאם, והגיע למקום השני במצעד הפזמונים הבריטי. זה היה הסינגל הראשון שכתב לנון לבד, בימי הדמדומים של להקת הביטלס. בהמשך יכתוב, לבד ועם יוקו אונו, עוד כמה שירים שיביעו את תקוותם לשלום ולסיומה של מלחמת וייטנאם.

מתברר שהתקווה לשלום עוררה הדים לא רק בבריטניה ובארצות הברית, אלא התגלגלה גם לישראל של סוף שנות השישים. בדרך כלל נהוג לומר על ישראל שטרנדים ומגמות עולמיות מגיעים אלינו עשור מאוחר יותר. איכשהו, דווקא בישראל של אחרי מלחמת ששת הימים, Give Peace A Chance מצא את מקומו מהר מאוד אל עולם התרבות המקומי.

1
אמני ישראל באולפן בזמן הקלטת "תנו צ'אנס לשלום". כמה מהמשתתפים תצליחו לזהות? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

נראה שכל זה היה בזכותו של אחד, אורי זוהר. הוא זה שקלט את גודל השעה, והוא זה שיזם את האירוע עליו אנו מספרים פה. כארבעה חודשים אחרי ההקלטה המפורסמת של ג'ון ויוקו, בסוף ספטמבר 1969, הזמין זוהר כמה חברים ל"אולפני אשל" ברחוב פרוג בתל אביב. הוא ביקש להקליט גרסה עברית לשיר. באוספי הספרייה הלאומית מצאנו אוצר של ממש – כ-100 תמונות שתיעדו את ההקלטה המיוחדת הזאת, כולן של סוכנות הידיעות י.פ.פ.א, מתוך ארכיון דן הדני. מאיר אשל, מבעלי האולפנים שנקראו אז "ישראקול", ניצח על ההקלטה.

1
אורי זוהר מנצח על המקהלה. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"אורי יזם את זה יחד עם בועז דוידזון, צבי שיסל ואחרים", סיפר לנו רפי אשל, בנו של מאיר. "הם נכנסו לבית הקפה 'כסית' שהיה ליד האולפן והזמינו את כל מי שהיה שם, כל מי שישב לשתות משהו אחרי ההצגות וההופעות שלהם. כולם באו".

אורי זוהר לא היה תמים. בפתח ההקלטה הוא ביקש להבהיר: "אנחנו שרים לא בגלל זה שאנחנו מטומטמים. אנחנו שרים את זה ואנחנו יודעים שאנחנו, מצבנו קצת שונה. שלא תהיה פה שום טעות לחשוב שאנחנו נמצאים באנגליה ואנחנו עושים חגיגה בקשר לשלום". משם פוצחים כל הנוכחים בשירת הפזמון: "יאללה ביחד, תנו צ'אנס לשלום".

1
מאיר אשל (מימין), סטן סולומון מהצ'רצ'ילים, ושמעון וויסמן, טכנאי ושותף באולפנים, בזמן ההקלטה שנערכה באולפני "ישראקול" בתל אביב. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מי היו אותם נוכחים? מי לא. קודם כל ראשי החבורה שנקראה אז "הגר": אורי זוהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל ושלום חנוך. היו שם גם רבקה מיכאלי, יוסי בנאי, דן בן אמוץ, בומבה צור, ישראל גוריון, ציפי שביט, דורי בן זאב, אילנית (ובעלה אז, שלמה צח, "'אילן"), אבי טולדנו, חנן יובל, אלונה איינשטיין, גבי ברלין, שלמה וישינסקי, בועז דוידזון ועוד רבים רבים אחרים. בסך הכל 42 אמנים ואמניות שהתייצבו לשירה, ועל הדרך גם שתו ביחד כוסית וויסקי או שתיים (או שלוש) – על פי עדויות הנוכחים במקום.

1
אריק איינשטיין, בומבה צור, אורי זוהר (בגבו למצלמה) מקליטים את "תנו צ'אנס לשלום". צילום: עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
מימין לשמאל: בומבה צור, ישראל גוריון, רבקה מיכאלי ודן בן אמוץ, בזמן הקלטת "תנו צ'אנס לשלום". צילום: עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
בתמונה, מימין לשמאל: שלום חנוך, ציפי שביט, בומבה צור, ישראל גוריון, תיקי דיין, שלמה וישינסקי. על הרצפה: רבקה מיכאלי, אורי זוהר. מאחור אפשר לראות את צבי שיסל וגברי בנאי. מזהים ומזהות משתתפים נוספים? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
בתמונה, מימין לשמאל: שלמה וישינסקי בגבו למצלמה, אריק איינשטיין, בומבה צור, ישראל גוריון, רבקה מיכאלי, דן בן אמוץ, אורי זוהר במרכז, אילנית. מי עוד? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

“לא היה שם אגו", מספרת עיינה אילון, שדרנית גלי צה"ל בעבר ואשת תקשורת בהווה, שהייתה בין הראשונים שהגיעו לאולפן. "כולם באו בכיף ובהתנדבות והרגישו שהם פועלים למען מטרה נעלה".

את הליווי המוזיקלי סיפקה להקת הצ'רצ'ילים בהנחיית שלום חנוך. את המילים העבריות תרמו אריק איינשטיין, אורי זוהר וכל חבורת לול. להרכב שהתכנס שם באולפן באותו יום נתנו את השם "מקהלת כולנו". עובדה משעשעת – מקהלת כולנו לא הקליטה שיר נוסף מעולם. בסוף סשן ההקלטות נשארו כ-14 דקות של שירה שהופיעו על תקליטון שיצא באותו סתיו. תוכלו להאזין להקלטה כאן:

1
עטיפת התקליטון ההיסטורי, בהוצאת פרלופון, 1969

"ביום למחרת קיבלתי את השיר על סרט הקלטה קטן", מספרת אילון. "השמעתי אותו כמה פעמים בתכנית הרדיו שלי למחרת וזה תפס".

"הם רצו לעשות מזה הכי אירוע", אומר אשל. "הזמינו את כל מי שהיה באזור, הזמינו את כתבי 'להיטון'. היו שם יותר עיתונאים מאשר זמרים בסופו של דבר", הוא מוסיף. "האווירה באולפן הייתה כאילו הנה השלום מגיע", משתף דורי בן זאב, שנכח גם הוא בסשן האגדי. "השיר הצליח, אבל השלום עדיין במיקס", מסכם בן זאב.

אם גם אתן ואתם נכחתם בהקלטה, אם תרצו להוסיף פרטים, לתקן, להעיר או להגיב, אפשר לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם. ואם תרצו לראות עוד תמונות שצולמו שם, כולן זמינות לצפייה כאן.