מודל 2021 | ירדנה של המודחק

"מה אני אגיד לך, אחרי הקומה שלכם הייתה תחושה של משהו איום ונורא, של אסון, פחדתי לעלות לשם." תמי ריקליס בסיפור מתוך "גופא", אסופת טקסטים ראשונה של "תיאטרון הבית"

רונית ברנגה, פריחה – מימוזה ביישנית, פיסול בחומר, ציור באקריליק. שיער סינתטי, 30X40X50 ס"מ, 2017

.

טפילים / תמי ריקליס

מתוך "גופא", אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית"

.

״תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא״
תהלים מ"ב ח

זמן מה שכבתי בעיניים עצומות ותכננתי מה אלבש כשאיעלם מפה; איך אני מתעטפת באוברול גדול שלפני שנים השתמשתי בו לתחפושת, נכנסת לסופר־פארם לגנוב מי חמצן לשיער, וצובעת בשירותים של תחנת דלק. דמיינתי איך אני תופסת ככה טרמפים לגולן, מתגוללת ביער עם פרות במרעה חופשי והרבה בוץ ומגפיים מגומי. שיט, מגפיים. אין לי מגפיים.

הזדקפתי לישיבה. הסלון נראה כמו מרבץ מטונף של חיה ענקית ומגושמת. ספה ישנה מכוסה שעטנז של שמיכות וכריות, מודעות קופצות של פורנו על מסך מחשב, שאריות מזון, תחתונים מוכתמים, ספרי עיון ופרוזה עם התחלות קרוּאוֹת שנזנחו מהר מדיי ומלא אורות דולקים. אני חיה במרבץ הזה כבר כמעט שלוש שנים, לא מכבים פה אורות.

הכלב השחור שלי הסתכל עלי במבט מאשים, עד כמה שניתן היה לראות בעכירותה של העין המתעוורת. הוא רצה נקניק כתף בקר מהמקרר, אבל אני התעלמתי והלכתי לאמבטיה. הסתכלתי במראה הקטנה המגדילה ויישרתי את האף העקום עם האצבע, דוחפת את הנחיר השמאלי ימינה. המחשבה על חוסר הסימטריה של הפנים שלי מטריפה אותי והם רק הולכים ומתעקמים משנה לשנה. עם פנים כאלה אי אפשר להיעלם בשום מקום ולאף אחד.

לפני איזה זמן מישהו ענה לי להודעה – בואי, בואי, אני במקלחת. צעקתי היי ארוך כשנכנסתי לדירה, והוא צעק בחזרה שאכנס לדבר איתו כי משעמם לו. התיישבתי על האסלה מולו, צוחקת איתו בתוך האדים. שבוע אחרי זה הוא נעלם במערה והתהומות שלנו – שפעם קראו זה לזה – נדמו.

ירדתי לסיבוב עם הכלב המיואש. אנחנו גרים בממלכת מלונות הבוטיק, ממלכה חדשה שמקימה היד הנעלמה, זרועה בנייני באוהאוס גאוותניים. בתי מגורים של יקים בשנות השלושים, חסידי גור ובעלז בשנות השבעים ושינקינאים בשנות התשעים מוסבים פה לבתי מלון איכותיים לתיירים איכותיים. היה מוקדם בבוקר, ותיירים גרמנים עשו ג׳וגינג והזיעו בגב. הלחיים שלהם היו אדומות כמו באיורים של מקס ומוריץ. הדורמנים חומי העור של המלון בצד ימין של הכביש עמדו בשמש בתלבושות ארוכות והזיעו גם, המוזיקה הרגועה שבקעה מהרמקולים בגינה הגזומה טוב מדי השרתה אווירה של זימה קולוניאלית. במלון החדש וההייטקיסטי ממול חיפשו עובדי קבלה ששולטים בכמה שיותר שפות.

אנו היינו הילידים. המרד הקטן שלנו בכל ההון המבושם הזה היה לצעוד בשכונה בסחבות. הכי אהבתי לעטות את חולצות הפיג׳מה שלי ועליהן סיסמאות ממאבקי השמאל הסהרורי של אמצע שנות האלפיים: ״תשוחרר טלי פחימה״, ״Anarchists against the wall״, ״נכנסתי לשטח איי״. כאלה. היינו ספסימן שנע בתוך מישור חטוב של מלונות בוטיק ועצי דקל – מוכי מגפת חדקונית הדקל, שהשתוללה אז באזור. אישה מגובבת וכלבה המתעוור והמדדה לאיטו לצידה. זה היה בתקופה ההיא כשכולן עשו פילטיס והתהדרו בבליטה שרירית בירך האחורית, כשהישראלים החליפו את המילה ״תינוק״ במילה ״בייבי״, כשכולם גילו את הרבע המזרחי שלהם, כשגברים פחדו משיימינג אבל זה לא גרם להם להיות פחות מניאקים, כשהעולם כולו העריץ וצרך אננסים גיאומטריים וסקוּלנטים.

אבל מאז הממלכה נפלה. מה שהעולם זקוק לו עכשיו הוא לא מלונות בוטיק, אלא היכלות בכי – כאלה שמפוזרים במרחב הציבורי ושאפשר להיכנס אליהם חינם 24/7, להתייפח מרות עם זרים וזרות, בלי להעיק על חברים קרובים ובלי לספר למטפלת שוב את אותו נרטיב חבוט. נחוצים לנו קברי צדיקים עירוניים שבהם סבלם של כולם שווה ואין הבחנה בין החולה לבריא, בין המטורף לשפוי. בהיעדרם של היכלות כאלה, ואל מול שתיקתה של המטפלת, צלצלתי בייאושי לר׳ המתקשרת. הפרוצדורה הייתה להכין שאלה ספציפית, קונקרטית, ולצלצל בשעה יעודה לטלפון קווי. מאה שקל לשאלה. אני כבר לא זוכרת מה שאלתי, אבל ככה התוודעתי לירדנה.

ירדנה חיה לי בגוף כבר 36 שנה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליה. סיפור קצת סבוך, אבל ר׳ ידעה דברים שלא היה שום סיכוי שתדע ושאני לא זכרתי, וכך היא פענחה שמתישהו ב־84׳ או 85׳ עליתי אני, ילדה בת שש־שבע, מן הקומה השלישית שבה התגוררנו אל קומת הגג של הבניין. ״את ראית שם מישהי… רגע, מדברים אלי״, אמרה ר׳. ״זו הייתה השכנה שלכם שגרה למעלה. את ראית, זה לא שעשו לך, אבל את ראית משהו כל כך נורא, כל כך מזעזע, שזה שינה את מסלול החיים שלך. אולי היא פגעה בעצמה, אולי אדם אחר פגע בה. היה דם. יותר מזה אני לא יכולה לראות, את חסומה לי, כמו גולם מאחורי המון שכבות״. היא אמרה שצריך לשחרר את זה עם טיפול כך וכך ורק אז תוכל לענות לי על עוד שאלות. ״אני לא רואה יותר כלום״, חתמה ר׳, וגם לא הסכימה לקחת כסף על הטיפול.

צלצלתי לאבא שלי ושאלתי אם הוא זוכר שגרה מישהי מעלינו, כי עד כמה שזכרתי אנחנו היינו הקומה האחרונה. הוא ענה בחיוב. גרה שם מישהי, לא זכר מה שמה, אולי היא הייתה זונה, תשאלי את אימא. אימא העמידה פנים שהיא לא זוכרת מי זו אבל הזכירה לי שוב ש״תמיד היית ילדה עצובה. אני לא יודעת למה״. הבת של השכנים מלמטה, שגדולה ממני בכמה שנים, שמחה שצלצלתי: ״בטח! ירדנה הזונה! הייתה גרה על הגג וכל היום צועקת ממנו לגג הסמוך למישהי שגרה שם. מה אני אגיד לך, אחרי הקומה שלכם הייתה תחושה של משהו איום ונורא, של אסון, פחדתי לעלות לשם״.

עכשיו ירדנה חיה בתוכי בגלוי. ירדנה הטפילה, ירדנה של המודחק, אני קוראת לה בחיבה. אבל אני לא רוצה לזכור את מה שהיא יודעת. היא חיה איתנו במרבץ, ניזונה מהאוכל שלנו, נושמת את הטינופת. לפני איזה זמן ביקרתי את סבתא שלי, שכבר לא מזהה אותי, בביתה. ביקור נדיר. לפני שהלכתי היא תפסה לי את היד ולחשה לי אל תוך הפנים: ״אני עשיתי משהו רע בחיים. עכשיו לא טוב לי בגלל זה בפנים״. ניסיתי לשאול מה אבל היא כבר חזרה לבהות בטלוויזיה, שם היא רואה לפעמים את אבא שלה ואת נטע ברזילי, והם מנהלים איתה שיחות. הטפילים שלנו נפגשו לרגע אחד של אימה.

.

איור: מיה פרי

.

״גופא״, אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית", בעריכת זהר אלמקייס וג׳ייסון דנינו הולט, 2021.

 

(עיצוב: סטודיו מתן שליטא)

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק ראשון מתוך הרומן הראשון של טרומן קפוטה בתרגום רחל פן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | טורנדו מתקרב לבית

שירים מאת גרגורי גורדון, גיתית דהן ואמיר חרש

מיכל גבע, ללא כותרת, אקריליק, גירי שמן וקולאז' על קנבס, 160X103 ס"מ, 2021

.

גרגורי גורדון

העד

הַלַּיִל נֶאֱסָף, הַיּוֹם קָרֵב,

הַזְּמַן אוֹבֵד מִבֵּין יָדַי כְּאֵד.

אֲנִי כּוֹתֵב זֹאת בְּחַדְרִי,

אַךְ זֶה נוֹגֵעַ גַּם לְחַדְרְכֶם,

אֲנִי הָעֵד.

הַתּוֹפָעוֹת מִחוּץ לַחֶדֶר

מֻחְתָּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינַי

בְּאֵשׁ  –

עֵצִים מְדַמְּמִים

וְשִׁבּוֹלִים כְּרוּתוֹת רָאשִׁים

שׁוֹכְבוֹת לְהֵאָסֵף אֶל.

שֶׁמֶשׁ מִצְטַנֶּנֶת,

סַהַר מָט לִנְפֹּל,

טוֹרְנָדוֹ מִתְקָרֵב לַבַּיִת.

.

גרגורי גורדון, יהודי משיחי, עובד סוציאלי, כותב שירה ושר. שיריו פורסמו בין היתר בהליקון, עיתון 77, משיב הרוח, ליריקה וכן בגיליון 81 של המוסך.

.

.

גיתית דהן

הדף הדלת הטרוקה

אַתְּ תַּעַמְדִי בַּפֶּתַח וְתִרְאִי שֶׁהַיּוֹם

רָהִיטִים נִגְרְרוּ לִמְקוֹמָם, שְׁבָרִים נֶאֶסְפוּ

לְשַׂקִּית אַשְׁפָּה, תְּמוּנָה יֻשְּׁרָה, הָרִצְפָּה כֻּבְּדָה

הֵיטֵב, נֵר הוּטַב, בַּתַּנּוּר נוּרָה כּוֹתֶמֶת

עַל עוּגָה בִּבְלִילָתָהּ. הַבַּיִת כּוֹס תֶּה, אַתְּ קֻבִּיַּת

סֻכָּר בְּתַחְתִּיתָהּ, וְהוּא מֵמֵס אוֹתָךְ

וּמֵמֵס

וּמֵמֵס

וְכָל הַמָּתוֹק הַזֶּה מֵרִים עִנְבָּל לָגַעַת בַּחֵךְ.

בַּפִּנָּה יֵשׁ מִי שֶׁמְּחַיֵּךְ כְּכַפִּית קְטַנָּה, בּוֹחֶשֶׁת

בְּכִפְיוֹן כְּדֵי לְמַסְמֵס שֶׁאַף פַּעַם

לֹא הֻמְתַּק פֹּה: אַתְּ אֵינֵךְ קֻבִּיָּה

וְגַרְגִּירַיִךְ אֵינָם. לֹא תֶּה וְקֻבִּיָּה –

תְּמִסָּה פּוֹשֶׁרֶת, חוּמָה, מוֹתֶקֶת.

קֶצֶף בּוֹהֵק נִקְוָה בַּשּׁוּלַיִם וּמָג.

אַתְּ מְסָרֶבֶת בְּנִימוּס וָחִיל,

וּמְבִינָה שֶׁמָּחָר הַיּוֹם.

אַתְּ תַּעַמְדִי מִחוּץ לְדֶלֶת בֵּיתֵךְ

וּכְשֶׁתִּכָּנְסִי –

כַּדּוּרִית טַבָּק בּוֹעֶרֶת תִּקְנֶה שְׁבִיתָה

עַל יְרֵכֵךְ. כָּעֵת הִיא גַּל־אֵפֶר. אִם תְּלַחְלְחִי קְצֵה

אֶצְבַּע בְּדִמְעָה, תּוּכְלִי לְהָרִימָהּ בַּעֲדִינוּת,

בִּשְׁלֵמוּתָהּ.

.

2001

זוֹ אֲנִי שֶׁשָּׁבְרָה אֶת בַּקְבּוּק הַבֹּשֶׂם.

הוּא הָיָה מָלֵא עַד צַוַּאר קְלִפַּת הַבְּדֹלַח

שֶׁהֶחְלִיקָה בְּרֶגַע אֶחָד אִטִּי שֶׁלֹּא נוֹהֵר לִגְוֹעַ.

שְׁלוּלִית מְרֻסֶּסֶת פָּשְׁטָה בְּאֵין

צוּרָה אַחַר כַּף רֶגֶל חֲשׂוּפָה.

עָלָה מִמֶּנָּה רֵיחַ מְרֻכָּז שֶׁל אִישׁ

וְצֶבַע שֶׁל דְּמָעוֹת, הָיָה לָהּ טַעַם זוֹלֵג

מֵהַנְּחִיר אֶל גַּג הַחֵךְ וְאֵד כָּהֳלִי מְסַחְרֵר,

הִשְׁתַּקְּפוּת גַּבּוֹת שְׁלוּחוֹת בְּבַעַת,

צִנּוֹרִית מִשְׁתַּרְבֶּבֶת מִפִּיָּה תְּלוּשָׁה.

.

גיתית דהן היא מורה לספרות בהכשרתה וכיום מנהלת מחלקה בחברת תרגום. שיריה ראו אור בבמות שונות, וביניהן כתבי העת עיתון 77 ולכל הרוחות, ובאנתולוגיה "בגדות האפשר" (קתרזיס, 2021). השירים לקוחים מתוך ספר בכתובים.

.

.

אמיר חרש

שירי סגר שלישי

סגר

אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ

לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ

אַתְּ כָּל הַזְּמַן

פֹּה

.

את ואת

אַתְּ יוֹשֶׁבֶת מוּלִי

אֲנִי כּוֹתֵב עָלַיִךְ שִׁיר

אַתֶּן שְׁתַּיִם עַכְשָׁו

זוֹ שֶׁכָּאן

וְזוֹ שֶׁכָּאן

לְרֶגַע אֲנִי לֹא בָּטוּחַ

מִי מִשְּׁתֵּיכֶן לְהַשְׁאִיר

.

אני ואני

קָרָאתִי לָךְ

יוֹמָנִים יְשָׁנִים:

שְׁטוּטְגַּרְט, פָּרִיז, שִׁיקָגוֹ.

אֲנִי שֶׁבַּיּוֹמָן לֹא יוֹדֵעַ

מָה שֶׁאֲנִי וְאַתְּ יוֹדְעִים

הוּא לִפְנֵי פְּרֵדָה גְּדוֹלָה

טוֹב שֶׁבָּאת אִתִּי

לְבַקֵּר אוֹתוֹ

.

אמיר חרש כותב פרוזה ועושה פרפורמנס מבוסס טקסט תחת הפסבדונים "כתבן א". מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאומנויות המילה בירושלים. פרסם שני ספרים: "יתבטל העולם" (כתר, 2013) ו"ברונז" (כתר, 2019).

.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת צילה זן־בר צור ובכל סרלואי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | האם חזרת משם?

"פתאום אתה מבין שאולי טלי חושבת שאתה מפלצת. אולי היא מתעבת אותך. זו מחשבה שאתה לא יכול לסבול." סיפור ביכורים מאת נדיה אייזנר־חורש

יוסף שליין, ללא כותרת, עץ, 52X40X43 ס"מ, 1991

.

לייק

נדיה אייזנר־חורש

.

אתה לא מסוגל בשום אופן לחזור לשכונת ילדותך, אבל אתה לא יודע לאן עוד אפשר ללכת. כבר שבע שנים שאתה לא באמת יודע לאן אפשר ללכת. אז אתה מוצא לך דירת חדר באחד הרחובות שמוכּרים לך מגיל חמש ורוב הזמן אתה פשוט לא יוצא מהבית, חוץ מהטיפולים.

לטיפול אתה צריך לקחת שני אוטובוסים ואז אתה מגיע לקליניקה היפה של טלי. יש בה שטיח חדש ובהיר, כורסאות נוחות בצבע בורדו והדפסים עדינים על הקירות, שטלי הביאה מיפן או מסין. אתה לא מבין בדברים האלה אבל פשוט נעים לך להיות כאן. כשהשעה שלך נגמרת אתה מבקש מטלי להישאר בקליניקה עוד קצת, עד שהיא נועלת. היא מחייכת כאילו שהיא חושבת שאתה חמוד, אבל רק אומרת שהזמן שלכם הסתיים ובשבוע הבא היא תשמח לראות אותך שוב.

אתה הולך לתחנת האוטובוס והרוח שורקת לך באוזניים. החורף עוד לא ממש התחיל, אבל לך קר. אתה מסתתר בתוך הקופסה של התחנה ובודק הודעות בטלפון, אבל אין לך שום הודעות מאף אחד שמעניין אותך. הקופסה של התחנה היא חצי־שקופה, ואתה פשוט מקווה שאף אחד לא יבוא עכשיו לשבת לידך. לפתע עובר שם אופנוע שפולט רעש חזק מאוד. נהיה לך פתאום חושך בעיניים והאוזניים מצלצלות בטירוף. לא, זה לא קורה עכשיו, לא פה, אתה חושב ומוריד את הראש בין הברכיים. בדרך כלל אפילו טריקת הדלת של הארון מספיקה כדי לגרום לזה לקרות שוב, והאופנוע הזה היה הרבה יותר מטריקת הדלת. אתה מנסה לנשום. אתה חושב שאתה לא שם, אתה יודע שאתה לא שם. האוטובוס מגיע אבל הוא מלא. אתה לא יכול לעלות עליו. אתה ממשיך לשבת שם עד שמגיע אוטובוס כמעט ריק ורק אז קם מהמקום. פעם מישהו נצמד אליך בטעות באוטובוס וכמעט שברת לו את האף. מאז אתה לא לוקח סיכונים.

בדירה אתה מדליק את הרדיאטור ומיד מתיישב ליד המחשב. אחרי התלבטות ארוכה אתה מפרסם בפייסבוק שיר שכתבת אתמול בלילה. זה שיר אהבה עדינה שאתה לא מרגיש אבל עדיין זוכר וזה כמו כאב רפאים. כמובן, אתה מפרסם אותו כדי שטלי תראה אותו. אתה יודע שהיא נמצאת בפייסבוק ואולי היא תראה אותו פשוט במקרה.

אתה תמיד יודע מתי היא נמצאת בפייסבוק ובווטסאפ. לפעמים אתה כותב לה הודעה ואז מוחק.

אתה נזכר איך כתבת ומחקת וכתבת ומחקת הודעות לפני האירוע. ידעת שהולך להיות משהו. "משהו" במובן של משהו רע. רק לא ידעת כמה רע. הייתה לך נוקיה ישנה אז, מצחיקה כזו. ישבת והקלדת הודעה אבל היה אסור למעשה לומר שום דבר לאף אחד. אז מחקת ורק כתבת סתם שטויות משעשעות להורים שלך. לא באמת חשבת שאתה עלול לא לחזור. אף אחד לא חושב באמת דברים כאלה, לא במילים אלה. גם מי שלא חוזר בסוף. האם אתה באמת חזרת משם? אולי לא. אולי עדיף לך שלא.

בחוץ מחשיך וזה עושה לך כאב בטן, אתה נזכר שלא אכלת כמעט כלום מהבוקר. אתה לוקח פרוסת לחם ומורח עליה חומוס. להכין ולאכול פרוסת לחם עם חומוס לוקח בערך שמונה דקות אם עושים הכול לאט. אתה יודע את זה כי פעם אחת בדקת כמה זמן זה לוקח.

אתה נועל את הדלת לפני שאתה נכנס למיטה, אבל הבעיה היא שהמנעול עוזר רק נגד המפלצות שבחוץ. פתאום אתה מבין שאולי טלי חושבת שאתה מפלצת. אולי היא מתעבת אותך. זו מחשבה שאתה לא יכול לסבול. אולי היא מלאת גועל ממך? אתה קם מיד וחוזר למחשב. קר נורא אז אתה גורר את השמיכה איתך לכיסא.

השיר הזה שפרסמת בפייסבוק, אתה הולך לבדוק כמה לייקים הוא קיבל. שישה. אין לך הרבה חברים בפייסבוק. או בכלל.

יש גם תגובה אחת. "מקסים!" כתבה לך נועה, בחורה שאתה מכיר מהעבודה שפוטרת ממנה לפני כמה חודשים. דווקא החזקת מעמד בעבודה הזו די הרבה זמן, יחסית – בין היתר בזכותה של נועה הזו שהיא באמת נחמדה. אתה כותב לה "תודה" ושם לב אדום במקום לייק. כאילו שיש טעם בכל זה בכלל כשאתה יודע טוב מאוד שאי אפשר להתחיל כלום, כי אתה לא במצב.

"המצב" זו מילה שעושה לך בחילה. גם המילה "גיבור" עושה לך בחילה. כשכתבו על זה בחדשות אחרי שהכול קרה, מישהו קרא לך בתגובות "גיבור". אתה מנסה לא לחשוב על זה, אבל זה עולה הרבה מעצמו.

בדחף של רגע אתה מוחק את הפוסט עם השיר וסוגר את המחשב. אחר כך אתה שוב פותח את המחשב וקורא קצת דברים בפייסבוק ובחדשות. גם זה עושה לך בחילה. במיוחד החדשות.

אתה חושב על להביא ביד אבל זה הפך בזמן האחרון למשהו מסובך מדי אז אתה מוותר על כל הרעיון.

אתה חושב שאם היה סיכוי שטלי תעשה לייק לשיר שלך, זה היה שווה את כל הטרחה. אבל מה הסיכוי? אתם בכלל לא חברים בפייסבוק. הגבולות המזורגגים של המטפלים.

עכשיו אתה מבין שאתה חייב לעשות משהו דחוף. אתה מתלבט רגע, אחר כך לוקח הרבה אוויר לריאות ועושה דה־אקטיבייט לחשבון שלך.

אולי עכשיו תוכל לישון.

כדי להירדם, אומרים שצריך לספור כבשים אבל אתה יכול רק לספור גופות. או צרחות. או חיילים. או בומים. או מפלצות. כל זה לא בדיוק עוזר.

אתה קם מהמיטה לאט. המבט שלך נופל על הראי ליד הארון. אתה לא מזהה את מי שמשתקף שם. אז אתה מסתובב ממש מהר והולך למטבח. אולי זה רעיון טוב להכין תה. שכחת לקנות סוכר, אבל לפחות יש לך שקיות תה. הקומקום רותח בעליזות כאילו שהוא שייך לבית אמיתי של משפחה.

התה חם מדי, אתה לוגם ממנו מהר מדי ומקבל כוויה בלשון. זה קצת מרגיע אותך, אז אתה שותה עוד לגימה. אתה שוב מנסה לנשום ולעשות תרגילים של מחשבות שטלי אמרה לך לעשות. בעצם חבל שמחקת את השיר. אולי היא הייתה רואה אותו ומבינה שאתה לא מפלצת. פשוט יש לך פתיל קצר, ככה אמרו לך לא מזמן כשצעקת על מישהו במכולת. הם לא מבינים את זה אבל בכלל אין לך פתיל. נר ללא פתיל זה חתיכת חומר חסר תועלת.

אתה מסתכל בחלון ורואה שהשמיים בחוץ מתבהרים קצת מצד אחד. אין לך שעון כמובן כי אתה לא יכול לסבול תקתוק, אפילו הכי שקט, אבל הצג של הטלפון מגלה שכבר חמש בבוקר. משום מה אתה בטוח שהזמן הטוב למות הוא בלילה, לכן אם לא מַתָּ הלילה יש לך עוד יום לחיות. אתה מותש, אבל לפני שאתה הולך למיטה, אתה לוקח את הטלפון וכותב לטלי הודעת ווטסאפ שאתה חייב עוד טיפול השבוע, ומתי אפשר.

אחר כך אתה מכבה את הטלפון. אולי כשתתעורר, היא כבר תענה.

.

נדיה אייזנר־חורש, מתרגמת ומשוררת, עוסקת בעריכת תוכן וייעוץ תקשורת. תלמידת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, מתגוררת בירושלים. פרסמה בעבר שירה ומסות בכתבי העת הו!, המוסך ומשיב הרוח. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

»  במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יחסי שכנות", סיפור קצר מאת סמדר שטינברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | סיפורים של יתמות ועדות

"המספרת של הנדל נחשפת עוד ועוד, במעין כפיית חזרה, לסיפוריהן של מי שאיבדו את יקיריהן, ועוסקת ללא הרף במוות ובשכול". מעין הראל על חוויית התשתית ביצירתה של יהודית הנדל, במלאת 100 שנה להולדתה

יהודית הנדל (מתוך סרטון יוטיוב: "יהודית הנדל על יהודית הנדל", ממיזם "העברים" של יאיר קדר)

.

"היא לא מתה … רק הלכה": יתמות ועדוּת בסיפוריה של יהודית הנדל

מאת מעין הראל

.

עלילת רבים מסיפוריה הקצרים של יהודית הנדל מתרחשת בגן. גן ציבורי, עירוני. לעיתים הוא מעלה על הדעת את גינת דובנוב בתל אביב, שמולה התגוררה. לעיתים קרובות מתוארת בו המספרת, בת דמותה של הנדל, כאשר היא יושבת על ספסל, לרוב לצד אישה אחרת המגוללת בפניה את סיפורה. המספרת החוזרת בסיפוריה של הנדל כמעט לעולם אינה גיבורה אלא עדה: היא מאזינה לעלילות הנמסרות לה ומדובבת אותן; מצטרפת לחברותיה לנסיעות, לא אחת בעקבות אהובים מתים; מלווה במילותיה את ורדינה בעלת השמשייה ואת ב. הנוטה למות. אפילו כאשר נקודות המוצא של הסיפורים רומזות לכאבה הפרטי של המספרת, שמאורעות חייה מובילים אותה לבית החולים או לבית הקברות, הוא מוסט עד מהרה אל כאביהן של בנות־השיח שלה. הסיפורים כתובים ברובם כדיאלוגים ישירים ארוכים ("אמרה"; "אמרתי"). תמיד ללא מירכאות המפרידות בין מילותיהן של הדוברוֹת לשאר הטקסט.

המספרת של הנדל כמו מסרבת להיות גיבורה, אך היא גם אינה עדה ניטרלית, המקפידה על נפרדוּת: מילותיה נבללות באלה של בנות־השיח שלה, ולעיתים היא נדמית אפילו ככפילה שלהן. נוכחותן ודבריהן מעוררים את זיכרונותיה, המתוארים בלשון פיגורטיבית גועשת ואסוציאטיבית. כך למשל בסיפור "כסף קטן":

היינו שתינו לבד בגן … רות'שֶן לא הסירה ממני את עיניה … אישוניה התרחבו בברק חגיגי, אותו ברק בו הכל נעשה פתאום פעור, העולם פעור, קרוע מבפנים … מלא טלאים וחבלים ומוטות וברזלים, בכל קול שומעים תזמורת אדירה. פתאום נזכרתי איך בנֶשֶר, בבית־החרושת, הבאתי פעם תרמוס ענק לדודי, בעלה של דודתי אחות אבי, שנשאר למשמרת לילה בבית־החרושת. היה לילה חם, והוא עמד בחדר הכבשנים מכוסה אבק, שעוּן על מוט הברזל המחובר לכבשן, יחף בתוך ערמת הברזלים.

(בתוך כסף קטן, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 1988, עמ' 30)

ההקשבה הדרוכה לדבריה של אישה אחרת, שלעיתים נושאת אופי כמו־טִיפולי, מטשטשת את הגבולות בינה לבין המספרת והופכת אותם לנזילים, וכן גורמת לא אחת ליסודות פנטסטיים ושיריים להבליח אל תוך ההוויה הריאליסטית. אלה מדגישים את עירוב התחומים שבין המספרת לבין דמויות הנשים האחרות, ואת ההוויה הנשית המלוכדת כמרכזם של הסיפורים, אפילו כאשר מדובר בעלילות העוסקות ביחסי גברים ונשים, למשל.

אבקש להציע כי התבנית החוזרת הזו מהדהדת יותר מכול קשרים בין אֵם לבת, המאופיינים לא אחת בקשיי נפרדות, אך גם באפשרות הגואלת הטמונה בעדות המתמשכת שיש בהם: אֵם המלווה את בתה מילדות לבגרות, מהיותה נערה להיותה אם בעצמה, מעניקה לה מבט עֵד שמסייע בגיבוש זהותה ודמותה. לעומת זאת, דמות המספרת החוזרת בסיפוריה של הנדל אינה נהפכת לגיבורה בפני עצמה, או למי שזהותה מובחנת ומגובשת. היא מתמודדת עם חוויית יתמות והֶעדר נוקבת, ממש כמו הגבר הממתין על הספסל לאשתו שכבר לא תשוב, אך מקפיד לשמור לה את מקומה. הגבר הזה נזכר בסיפור המאוחר "המקום הריק":

ואמרתי: המקום פנוי? אפשר לשבת קצת?

שוב הניע את ראשו בשלילה.

אי־אפשר, אמר, כבר אמרתי לך, הוא רק נראה ככה, ואמרתי: אבל הוא ריק.

אי־אפשר, אמר.

היתה אכזריות בקולו.

אני מצטער, אני מחכה לאשתי, אמר  …

אני מחכה לה אבל היא לא תבוא  …

בשבילי היא עדיין יושבת כאן, אמר.

אבל היא איננה, אמרתי.

כן, היא איננה, אמר. היא הלכה.

(בתוך המקום הריק, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 2007, עמ' 16–17)

המספרת של הנדל נחשפת עוד ועוד, במעין כפיית חזרה, לסיפוריהן של מי שאיבדו את יקיריהן, ועוסקת ללא הרף במוות ובשכול, אך היא בראש ובראשונה דמות של בת יתומה מאם, ממש כמו הנדל עצמה בחייה, שאיבדה את אמה בצעירותה בפתאומיות. זו חוויית התשתית של יצירתה, ואולי גם של עמדת המספרת שבחרה לעצמה: מי שאין לה עצמה אמא־עדה המלווה אותה לאורך חייה לא תהיה לגיבורה בפני עצמה, אלא תישאר כל העת בעמדת המלווה, המתבוננת, המבקשת לה חיים באמצעות שהייה בנבכי סיפוריהן ובאבלן של אחרות.

כפי שציין כבר דן מירון בספרו הכוח החלש: עיונים בסיפורת של יהודית הנדל (הקיבוץ המאוחד, 2002), העיסוק בדמותה של האם המתה בולט במיוחד בקובץ כסף קטן, שבו המספרת חווה רגעי התוודעות מאוחרים לאמה. בסיפור הפותח את הקובץ, "נמוך, קרוב לרצפה", נזכרת האם כאשר אביה של המספרת מתלבט אם להיקבר לצידה או לצד אשתו השנייה. רק לאחר מותו מצליחה המספרת להסיר את העטיפות מתמונתה של אמה ופוגשת במבטה: "אמי הביטה משם מאוד צעירה … כל יום היא נראית יותר צעירה" (שם, עמ' 16). בסיפור החותם את הקובץ, "איך הכרתי את אצ"ג", נזכרת האם לראשונה ככפילה של בתה, המספרת, כאשר המשורר אורי צבי גרינברג מזהה אותה באמצעות הדמיון ביניהן:

 כמו שראיתי אותך, ידעתי שאת הבת של האשה ההיא, אמר …

לא ידעתי את נפשי. לא אמרתי מלה. אמא, כאמור, שנים כבר לא היתה אז בחיים. ופתאום האיש הזה הזר הרזה, ראה אותה פעם אחת … בקצה השני של העולם, זה היה לפני שנולדתי בכלל, לא החליף אתה מלה, וזהה אותי, אחרי עשרות שנים, נערה אלמונית קטנה בקפה קטן בכיכר דיזינגוף בתל־אביב, ובְרגע ידע. (עמ' 136–137)

הסיפור מסתיים במותו של אצ"ג, המשכפל את מות האם. כך, למשל, בהיבט המצלולי: שמה של האם, חוּמֶה, מהדהד את צבע רגבי האדמה שבה נקבר אצ"ג: "משורר שני הנצחים עוד היה חם באדמה וגם צבע האדמה כורכר חום דהה" (שם, עמ' 138; ההטיה במקור).

רגעים אחרים הם אלה שבהם מבליח מות האם אל תוך הסיפורים כאילו במקרה, כמתגלגל מתוך שיחותיה של המספרת עם דמויות אחרות ומתוך פגישותיה עם כאביהן. כך, ב"סיפור בלי כתובת", היא נכפית בעל כורחה לסיפורה של אישה שמתה באקראי בחנות בפינת הרחוב. המספרת הייתה עדה למותה, וכעת היא מחפשת את הכלב שהיה עימה. המוות הזה מטיל עליה אימה, וכך גם הכלב, שנהפך אט־אט לבדיה ("אין פה שום כלב"). רק לאחר שהיא מגיעה לביתה עולה בה, כמו במקרה, זיכרון האם שנותרה צעירה:

אמי אמרה לי פעם שאין צורך לפחד מן המתים.

הייתי נערה כשהביאו את החפצים האישיים שלה.

היא לא מתה. אמר אב־אבי. היא רק הלכה.

זה היה לפנות בוקר כשהלכה. אז לא ידעתי כמה היתה צעירה …

הייתי אתה לבדי באותו לפנות־בוקר. המרפסת היתה מלאה אור. הגן היה מלא אור. היא נאנחה אנחה רפה אחת. יצאתי למרפסת ועמדתי במרפסת. עד היום אני זוכרת את האור. (שם, עמ' 129)

נראה שהמספרת מצליחה להשתחרר מדבקותה כעדה משתתפת, אובססיבית, בסיפורה של האישה הזרה שמתה, רק כאשר היא מחייה בתוכה את מותה של אמה, המדברת אליה כנערה.

קובץ סיפוריה האחרון של הנדל, המקום הריק, ראה אור ב־2007. מאז ועד מותה, שבע שנים לאחר מכן, לא פרסמה סיפורים. באוקטובר 2007 הלכה לעולמה חוקרת הספרות דורית מאירוביץ, בתה של הנדל. הטקסט האחרון של הנדל שראה אור הוא "תפילת נעילה לבתי". זה אינו סיפור ואין בו מספרת־עדה, אלא קינה אוטוביוגרפית בגוף ראשון, החותמת את קובץ מאמריה של מאירוביץ, שכונס לאחר מותה, הנוף הוא הנפש (הוצאת קשב לשירה, 2011). צער היתמות מתחלף באבלה הנורא של האם על בתה: "אין דבר יותר אכזרי מאשר לקבור את בתך, ואני קברתי את בתי היחידה. ואני לבד בכאב הנורא הזה" (עמ' 154). החתימה בשולי הקינה היא "יהודית הנדל, אמא של דורית".

.

ד"ר מעין הראל, מלמדת וחוקרת ספרות. מאמרה "לכתוב מן הכסא החבוש: פואטיקה ומחלה ביצירתה של יהודית הנדל" ראה אור בקובץ המאמרים "כאב בשר ודם" (זמורה ביתן־דביר, 2013).

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי על הגותו של ז'ק דרידה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן