.
טפילים / תמי ריקליס
מתוך "גופא", אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית"
.
״תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא״
תהלים מ"ב ח
זמן מה שכבתי בעיניים עצומות ותכננתי מה אלבש כשאיעלם מפה; איך אני מתעטפת באוברול גדול שלפני שנים השתמשתי בו לתחפושת, נכנסת לסופר־פארם לגנוב מי חמצן לשיער, וצובעת בשירותים של תחנת דלק. דמיינתי איך אני תופסת ככה טרמפים לגולן, מתגוללת ביער עם פרות במרעה חופשי והרבה בוץ ומגפיים מגומי. שיט, מגפיים. אין לי מגפיים.
הזדקפתי לישיבה. הסלון נראה כמו מרבץ מטונף של חיה ענקית ומגושמת. ספה ישנה מכוסה שעטנז של שמיכות וכריות, מודעות קופצות של פורנו על מסך מחשב, שאריות מזון, תחתונים מוכתמים, ספרי עיון ופרוזה עם התחלות קרוּאוֹת שנזנחו מהר מדיי ומלא אורות דולקים. אני חיה במרבץ הזה כבר כמעט שלוש שנים, לא מכבים פה אורות.
הכלב השחור שלי הסתכל עלי במבט מאשים, עד כמה שניתן היה לראות בעכירותה של העין המתעוורת. הוא רצה נקניק כתף בקר מהמקרר, אבל אני התעלמתי והלכתי לאמבטיה. הסתכלתי במראה הקטנה המגדילה ויישרתי את האף העקום עם האצבע, דוחפת את הנחיר השמאלי ימינה. המחשבה על חוסר הסימטריה של הפנים שלי מטריפה אותי והם רק הולכים ומתעקמים משנה לשנה. עם פנים כאלה אי אפשר להיעלם בשום מקום ולאף אחד.
לפני איזה זמן מישהו ענה לי להודעה – בואי, בואי, אני במקלחת. צעקתי היי ארוך כשנכנסתי לדירה, והוא צעק בחזרה שאכנס לדבר איתו כי משעמם לו. התיישבתי על האסלה מולו, צוחקת איתו בתוך האדים. שבוע אחרי זה הוא נעלם במערה והתהומות שלנו – שפעם קראו זה לזה – נדמו.
ירדתי לסיבוב עם הכלב המיואש. אנחנו גרים בממלכת מלונות הבוטיק, ממלכה חדשה שמקימה היד הנעלמה, זרועה בנייני באוהאוס גאוותניים. בתי מגורים של יקים בשנות השלושים, חסידי גור ובעלז בשנות השבעים ושינקינאים בשנות התשעים מוסבים פה לבתי מלון איכותיים לתיירים איכותיים. היה מוקדם בבוקר, ותיירים גרמנים עשו ג׳וגינג והזיעו בגב. הלחיים שלהם היו אדומות כמו באיורים של מקס ומוריץ. הדורמנים חומי העור של המלון בצד ימין של הכביש עמדו בשמש בתלבושות ארוכות והזיעו גם, המוזיקה הרגועה שבקעה מהרמקולים בגינה הגזומה טוב מדי השרתה אווירה של זימה קולוניאלית. במלון החדש וההייטקיסטי ממול חיפשו עובדי קבלה ששולטים בכמה שיותר שפות.
אנו היינו הילידים. המרד הקטן שלנו בכל ההון המבושם הזה היה לצעוד בשכונה בסחבות. הכי אהבתי לעטות את חולצות הפיג׳מה שלי ועליהן סיסמאות ממאבקי השמאל הסהרורי של אמצע שנות האלפיים: ״תשוחרר טלי פחימה״, ״Anarchists against the wall״, ״נכנסתי לשטח איי״. כאלה. היינו ספסימן שנע בתוך מישור חטוב של מלונות בוטיק ועצי דקל – מוכי מגפת חדקונית הדקל, שהשתוללה אז באזור. אישה מגובבת וכלבה המתעוור והמדדה לאיטו לצידה. זה היה בתקופה ההיא כשכולן עשו פילטיס והתהדרו בבליטה שרירית בירך האחורית, כשהישראלים החליפו את המילה ״תינוק״ במילה ״בייבי״, כשכולם גילו את הרבע המזרחי שלהם, כשגברים פחדו משיימינג אבל זה לא גרם להם להיות פחות מניאקים, כשהעולם כולו העריץ וצרך אננסים גיאומטריים וסקוּלנטים.
אבל מאז הממלכה נפלה. מה שהעולם זקוק לו עכשיו הוא לא מלונות בוטיק, אלא היכלות בכי – כאלה שמפוזרים במרחב הציבורי ושאפשר להיכנס אליהם חינם 24/7, להתייפח מרות עם זרים וזרות, בלי להעיק על חברים קרובים ובלי לספר למטפלת שוב את אותו נרטיב חבוט. נחוצים לנו קברי צדיקים עירוניים שבהם סבלם של כולם שווה ואין הבחנה בין החולה לבריא, בין המטורף לשפוי. בהיעדרם של היכלות כאלה, ואל מול שתיקתה של המטפלת, צלצלתי בייאושי לר׳ המתקשרת. הפרוצדורה הייתה להכין שאלה ספציפית, קונקרטית, ולצלצל בשעה יעודה לטלפון קווי. מאה שקל לשאלה. אני כבר לא זוכרת מה שאלתי, אבל ככה התוודעתי לירדנה.
ירדנה חיה לי בגוף כבר 36 שנה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליה. סיפור קצת סבוך, אבל ר׳ ידעה דברים שלא היה שום סיכוי שתדע ושאני לא זכרתי, וכך היא פענחה שמתישהו ב־84׳ או 85׳ עליתי אני, ילדה בת שש־שבע, מן הקומה השלישית שבה התגוררנו אל קומת הגג של הבניין. ״את ראית שם מישהי… רגע, מדברים אלי״, אמרה ר׳. ״זו הייתה השכנה שלכם שגרה למעלה. את ראית, זה לא שעשו לך, אבל את ראית משהו כל כך נורא, כל כך מזעזע, שזה שינה את מסלול החיים שלך. אולי היא פגעה בעצמה, אולי אדם אחר פגע בה. היה דם. יותר מזה אני לא יכולה לראות, את חסומה לי, כמו גולם מאחורי המון שכבות״. היא אמרה שצריך לשחרר את זה עם טיפול כך וכך ורק אז תוכל לענות לי על עוד שאלות. ״אני לא רואה יותר כלום״, חתמה ר׳, וגם לא הסכימה לקחת כסף על הטיפול.
צלצלתי לאבא שלי ושאלתי אם הוא זוכר שגרה מישהי מעלינו, כי עד כמה שזכרתי אנחנו היינו הקומה האחרונה. הוא ענה בחיוב. גרה שם מישהי, לא זכר מה שמה, אולי היא הייתה זונה, תשאלי את אימא. אימא העמידה פנים שהיא לא זוכרת מי זו אבל הזכירה לי שוב ש״תמיד היית ילדה עצובה. אני לא יודעת למה״. הבת של השכנים מלמטה, שגדולה ממני בכמה שנים, שמחה שצלצלתי: ״בטח! ירדנה הזונה! הייתה גרה על הגג וכל היום צועקת ממנו לגג הסמוך למישהי שגרה שם. מה אני אגיד לך, אחרי הקומה שלכם הייתה תחושה של משהו איום ונורא, של אסון, פחדתי לעלות לשם״.
עכשיו ירדנה חיה בתוכי בגלוי. ירדנה הטפילה, ירדנה של המודחק, אני קוראת לה בחיבה. אבל אני לא רוצה לזכור את מה שהיא יודעת. היא חיה איתנו במרבץ, ניזונה מהאוכל שלנו, נושמת את הטינופת. לפני איזה זמן ביקרתי את סבתא שלי, שכבר לא מזהה אותי, בביתה. ביקור נדיר. לפני שהלכתי היא תפסה לי את היד ולחשה לי אל תוך הפנים: ״אני עשיתי משהו רע בחיים. עכשיו לא טוב לי בגלל זה בפנים״. ניסיתי לשאול מה אבל היא כבר חזרה לבהות בטלוויזיה, שם היא רואה לפעמים את אבא שלה ואת נטע ברזילי, והם מנהלים איתה שיחות. הטפילים שלנו נפגשו לרגע אחד של אימה.
.
איור: מיה פרי
.
״גופא״, אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית", בעריכת זהר אלמקייס וג׳ייסון דנינו הולט, 2021.
(עיצוב: סטודיו מתן שליטא)
.
» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק ראשון מתוך הרומן הראשון של טרומן קפוטה בתרגום רחל פן