.

מתוך "מקום" / ניצן ויסמן

.

תמונות מחייו הקצרים של היינריך מ'

.

1. תמונה ראשונה — בית ילדות, גוסטב אדולף שטראסה 6

התמונה הראשונה מטושטשת; חמקמקה. ככל שמנסים לאחוז בה, היא נמלטת. ככל שמתמקדים בה, היא מתפוגגת. כדי להעיף בה מבט, יש להאפיל את התודעה, לפנות מקום, להמתין בסבלנות. ראשיתה דממה שמתמלאת אור מעצמה, ריח דק של עץ ממורק, צינת שיש, שיחה כבושה, רחוקה. זו תמונת בית ילדות, בקומה השנייה מתוך שלוש, בגוסטב אדולף שטראסה 6. הדירה גדולה. הסלון עולם רחוק מעבר למסדרון ארוך, נורא הוד, גאה ופרושׁ. החיים מתנהלים בין המטבח לפינת אוכל, לחדר הילדים ולאמבטיה. חדר ההורים, מול חדר הילדים, צופן סוד. לעתים רחוקות נחצה המסדרון אל הסלון; חמור וקפדן, מטיל מורא, השתרע ארון הספרים על קיר שלם מימין לכניסה. אביו אמר, תראה, ציפור יוצאת משובכה. האורלוגין צילצל שש פעמים; מאחורי הזכוכית המלוטשת, הבוהקת, התנודדה מטוטלת הזהב בכבדות מצד לצד, סבלנית וצייתנית, שבויה בגורלה, עינה העגולה פוזלת אל האח השקועה בקיר, שנימיה ועורקיה הכחלחלים־אדמדמים שיוו לשיש המלוטש מראה חי, חולני. באח הובערה אש. בולי עץ לוהטים התפצפצו בלחישה מאחורי סבכת ברזל שחורה; השרף הנעים, המתוק, דיגדג באפו. מעל לאח, על מדף השיש, כבר עמדה חנוכיית הכסף; החשכה ירדה מוקדם, אביו שב מהמשרד; החדר הגדול היה מואר וחגיגי וחמים, השַׁמָּש רעד בידו הקטנה כששר את הברכה; אביו הניח יד מעודדת על כתפו והסביר לו את משמעות המילים; אחר כך שרו מעוז צור; מילות השיר נשמעו רחוקות ומסתוריות. הנרות הארוכים ניצנצו בדלתות הזכוכית של הספרייה, ובחלון האורלוגין, ובמטוטלת הזהב, ובחלון הגדול הפונה אל הרחוב. לבו הקטן גאה בהתרגשות לנוכח המסתורין ששרה על החדר. אימא הניחה מגש סופגניות על השולחן, והדודה שׂרה אמרה, "הסופגניות שלך תמיד כל כך טעימות, דוֹרָה." "אולי נרים כוסית לחיים," הציע הדוד אברהם. ריבה מתוקה נזלה על שפתיו, הדודה שרה ניקתה את סנטרו שכוסה באבקת סוכר במפית בד צחורה. "כמה יפה אתה שר, ילדי," אמרה. "קולך צלול כפעמון."

הדוד אברהם והדודה שרה הגיעו גם בראש השנה. השולחן הגדול הוסע אל מרכז החדר, נפתח לרווחה וכוסה מפה לבנה. אביו עמד בראשו, כוס יין בידו, והמתין שהכול ישתתקו. ״לחיים,״ הכריז, ״לחיים," והוסיף משפט בשפה הלא מוכרת. הדוד אברהם הינהן בהסכמה. ״מה שהיה היה,״ המשיך אביו, ״ומה שנגמר נגמר, הבה נקבל בברכה ובשמחה את השנה החדשה.״ ״אמן,״ אמר הדוד אברהם, "ושתהיה לידה קלה,״ חייכה אמו לעבר הדודה שרה, שליטפה כל העת את בטנה הגדולה. ״אולי אעזור לך להגיש, דורה,״ הציעה הדודה שרה, ושתיהן נעלמו במטבח; אביו ודודו השתקעו בענייני המבוגרים; הציפור בוששה לצאת משובכה שבראש האורלוגין; דלתות הסלון היו פתוחות לרווחה, בקצה המסדרון שטוף האור כבר נראתה השנה החדשה, נרגשת, שמחה, קופצנית; איש לא התעניין עוד בשנה העוזבת; מבוישת עמדה בפינת הסלון, עצובה ומיותרת, עד שפרחה מבעד לחלון אל חשכת הליל.

בפסח באו גם הדוד זיגברט והדודה אדית. הדודה שרה ילדה תינוקת; התינוקת ישנה בעריסה ליד אמה. אביו הושיבו לידו וסיפר על מלך אכזר בארץ רחוקה שנקראה מצרים; למלך קראו פרעה; הוא היה רשע שהעביד את בני ישראל בפרך וגזר השמדה על בכוריהם; אבל משה ניצל בנס. ואז הגיע אלוהים ושלח במצרים מכות איומות ונוראות. למכות היו שמות מסתוריים, אבל עדיין לא ריככו את לב פרעה; ״להפך,״ הסביר אביו, ״אלוהים הקשה את לב פרעה יותר ויותר, עד שלבסוף הורה לבני ישראל לארוז במהירות תרמיל וצידה, לעזוב בתיהם באמצע הלילה ולצאת למדבר.״

הילד היה מבולבל; אם אלוהים רצה להציל את בני ישראל, מדוע הקשה את לב פרעה? אבל אביו רק הפך דף בספר הגדול, שכריכתו החומה הוטבעה באותיות זהב, והמשיך לספר; פניו המודאגות, השירים הלא מובנים שהנוכחים שרו במקהלה, המאכלים זרים שאימא והדודה אדית הגישו לשולחן, וההבטחה המעורפלת "לשנה הבאה בירושלים", עוררו בילד חרדה עמומה, שתפחה ותפחה עד שלא הצליח לשאתה עוד; ״לא רוצה בשנה הבאה בירושלים, אבא,״ זעק לבסוף בקול בוכים. גרונו השתנק. ״אני לא יודע אפילו איפה זה.״

הדוד זיגברט פרץ בצחוק; פניו הסמוקות מיין זהרו בגוון ורדרד חולני. אביו הביא לשולחן ספר גדול ועבה ופתח בציור שנפרש על שני עמודים. ״זו מפת העולם,״ הסביר, ״כאן אנחנו נמצאים,״ הצביע על כתם אדום, ״וכאן,״ הסיע אצבעו לעבר כתם צהבהב־חום, ״כאן ירושלים.״ והוא הראה לכולם תמונות מצוירות של הרים חשופים ועצים נמוכים וחיה גדולה, מגובננת, עם שפתיים משורבבות ושיניים גדולות, שהטילה צל ארוך על הקרקע העירומה, וגברים מזוקנים בשמלות סבבו מבנה אבן עגול והעלו מתוכו דלי קשור בחבל, וארמון גדול, מוקף חומות. ״וזה בית מקדשנו,״ אמר אביו, ״שחרב לפני אלפיים שנה, ויצאנו לגלות, ומאז אנחנו חולמים לחזור לארצנו.״

אבל הילד לא רצה כלל ללכת אל המקום המפחיד. מדוע שאלוהים יצווה על אביו ואמו לקחת אותו ולעזוב את ביתם, ואת כל הצעצועים והמשחקים שלו, להכין במהירות תרמיל ומעט צידה ולצאת מיד לארץ רחוקה, שורצת חיות גדולות ואנשים משונים. אולי אלוהים ייקח רק את דוד זיגברט ודודה אדית? הוא החל לבכות. ״לא רוצה בשנה הבאה בירושלים,״ התייפח; והדמעות חנקו את גרונו וטיפסו באפו ונזלו בשרוך ארוך שקוף על החולצה. ואיך ילכו את כל הדרך, ואיך יחצו את הים ויטפסו במעלה ההרים. ״אני רוצה להישאר איתך כאן, אבא,״ ייבב.

לבו השתוקק שאביו יסיר את האיום הנורא מעל לראשו. שיחזור בו מדבריו ויבטיח שהדבר לא יקרה, ושהם נשארים בבית גם אם אלוהים יצווה, ושאם יצטרכו, יתחבאו יחד מאחורי הדלת. אביו חייך אליו בחיבה. ״זו אמונה,״ אמר, ״משהו שאין טעם לפחד ממנו. או שאתה מאמין, או שאינך מאמין,״ הוסיף אביו בטון מפייס, ״כל אדם רשאי וחייב לכוון את גורלו. אדם איננו עלה נידף שנישא עם כל רוח.״

הילד הקשיב לאביו בתקווה, בדאגה, בדריכות; המילים היו זרות, מסתוריות, ובכל זאת, משהו מהן הגיע אליו, בדרך לא מובנת. הדוד אברהם הינהן בהסכמה; הדודה אדית נעלמה עם אמו במטבח. הדודה שרה עברה עם התינוקת לחדר אחר. הדוד זיגברט מזג לעצמו עוד ועוד יין, פניו נפולות, עגומות. לבסוף שכך בכיו של הילד, וכששבה, חיבקה אמו את כתפו וליטפה את ראשו עד שנרגע והיה אפשר להמשיך בקריאת ההגדה.

בפעם האחרונה שערכו את ה"סדר", הגיעו הדוד אברהם והדודה שרה וארבעת הילדים שנולדו להם במהלך השנים; הדוד זיגברט הלך לעולמו בינתיים, נמצא יום אחד מת ברחוב. אמרו שהוכה על ידי בריונים, אמרו שהשתכר ונתקל בתמרור. כך או כך, האמת לא נודעה, וגם לרשויות לא היה אכפת, והדודה אדית, שבגדיה השחורים רק הדגישו את הזקנה שקפצה עליה, השתדלה לשמור על פנים שמחות; אורסולה שגדלה עזרה להגיש. חדר המגורים הורחב על חשבון חדר המשרתת שהיה ריק כבר שנים, במרחב שהתפנה הוכנס פסנתר באכשטיין שחור ובוהק, שאורסולה הפליאה לנגן בו. אחר כך פורסמו החוקים, והוריו חששו שהשכנים לא יאהבו את האור הבוקע מהחלונות ואת השירה; על מה יש ליהודים לחגוג ולשיר. ״אין טעם להתגרות, לא בשכנים ולא בגורל,״ נכנע אביו. קולו היה שפוף; אם חשב על ירושלים, לא שיתף בכך את משפחתו. ״עוד יבואו ימים אחרים,״ אמר, ״ועד אז אין טעם להסתכן.״

אלא שהרע מכול עוד היה לפניהם.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ומהלילות שעוד יבואו. ארוכים יהיו הלילות, חשוכים ומרים. שוב מלך רע ואכזר, שוב גזרות ועבודת פרך, שוב יארזו תרמילים, שוב יצאו למסע במדבר — האם אין דברי הימים מבוך שטני, שכמה שלא תנסה לצאת ממנו, כמה שלא תסתובב בו ותחפש את הדרך החוצה, שוב ושוב תגלה — אלה הם מאמציך להיחלץ שקוברים אותך עמוק יותר ויותר.

לא, הנבואה העתיקה שעל פיה מדור לדור קמים עלינו לכלותנו, ממש לא נראתה לו. ועוד פחות ממנה האמונה שרק האלוהים הוא שמציל את בניו מידם. מה טעם בבריאת עולם כזה ועמים כאלה, ולגזור שהאחד יקום על השני לכלותו, דור אחר דור, כדי שאלוהים יציל את מי שנשארו. איזה מין תוכנית שטנית היא זו, והיכן התבונה האלוהית. אם אלוהים קיים, ואם באמת היה רוצה להציל את חביביו היהודים מידי העמים האחרים [שברא במו ידיו], היה אפשר לחשוב על דרכים רחומות מאשר לחכות לרגע האחרון, כאשר כמעט לא נשאר את מי להציל.

.

ניצן ויסמן, "מקום", כנרת זמורה־דביר, 2021

.

.

»  במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: תמי ריקליס בסיפור מתוך "גופא", אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

תום הדני־נוה

זהירות

•
עֵר־עֵר הַלַּיְלָה. חוּט שְׁפָּגָט שֶׁל אַהֲבָה כָּרוּךְ
סְבִיב אֶצְבַּע. תִּינוֹק, מְכוֹנַת בֶּכִי טְעוּנָה בְּשֶׁקַע
הַצַּוָּאר. דִּמְעָה, שְׁאֵרִית אַפְטֶרְשֶׁיְב עַל זִיפִים.

•
לְעוֹלָם לֹא אֶבְכֶּה שׁוּב
כְּפִי שֶׁאֲנִי בּוֹכֶה אִתְּךָ.

•
רְצוּעָה. אַבְזָם. תִּינוֹק רָתוּם בְּמִנְשָׂא מִלְּפָנִים. אֲנִי מַדְרִיךְ
הַצְּנִיחָה שֶׁלּוֹ.   זְהִירוּת עָלָיו.   נֶגַע אֲדַמְדַּם שָׁט עַל עוֹר.
יַבָּשָׁה נָעָה בְּקֶצֶב גְּדִילַת צִפָּרְנָיו.

•
מָה גִּדֵּל אוֹתִי
לְגַדֵּל אוֹתוֹ?

•
חַם־חַם הַלַּיְלָה. נְקֻדּוֹת שֶׁחָלְפָה בָּהֶן שֶׁמֶשׁ.
מָה שֶׁלֹּא הָפַךְ לְמַעֲשֶׂה – נִשְׁכַּח. חוּט שְׁפָּגָט.
טִפְטוּף מַזְגָן עַל עֵשֶׂב זוּטָה, רֵיחַ עָלֶה בֵּין
אֶצְבָּעוֹת. צְעִידָה. תִּינוֹק מָעוּךְ בְּמִנְשָׂא.
מָחוֹג נָעוּץ בְּגַב הַזְּמַן.

•
זְהִירוּת עַל הַזְּמַן. הוּא נָע־נָע,
לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאִם שְׁנַיִם מְחַפְּשִׂים,
אָז כְּדַאי שֶׁאֶחָד
יִשָּׁאֵר בַּמָּקוֹם.

•
הָלְאָה,
שְׁבִילֵי הֶעָפָר וְהַמֶּלֶט רֵיקִים. לַיְלָה,
אֵזוֹר סַחַר חָפְשִׁי. אֵין מִי שֶׁיַּנִּיחַ דִּבּוּר
עַל מִשְׁטַח הַשֶּׁקֶט.

•
זְהִירוּת עָלַיִךְ.
צְבוּטָה בִּכְאֵב, אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת אֶל הַתִּינוֹק.
אַל תִּדְאֲגִי, הוּא אֶצְלִי. עוֹד רֶגַע וּמַחְזִיר.

•
זְהִירוּת עָלֵינוּ.
שְׁלָשְׁתֵּנוּ רְדוּמִים עַל פְּנֵי רְצוּעַת רוּחַ מְאַוְרֵר.
לִפְנֵי שָׁנִים חָשַׁבְתִּי שֶׁאִם יְשַׁנֶּה כִּוּוּן, יְחַמֵּם.
הָיִיתִי יֶלֶד. מָה רָצִיתִי וְלֹא נִהְיֵיתִי.

.

תום הדני־נוה, פסיכולוג ומשורר. הוציא עד כה שני ספרי שירה: "פרא בית החזה" (בארד, 2011) ו"מפי התן" (קשב לשירה, 2015). השירים מתוך ספר בכתובים, "אבא מחזיק תינוק", העתיד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 22, 80 ו־105 של המוסך.

..

.

רוני אלדד

חדר 38

כָּאן הַיּוֹם מֻנָּח עַל אֶתְמוֹל מֻנָּח עַל מָחָר דּוֹמֶה לְהִבָּלַע.

מִישֶׁהוּ עָבַר פֹּה וְנִקָּה וַעֲדַיִן נִמְצְאוּ סִימָנֵי חַיִּים

הִנֵּה מַחַט וּקְצֵה חוּט עַל מְסִלַּת הָרֶשֶׁת,

סִכָּה וְרֻדָּה בְּפִנַּת הַחֶדֶר,

הִנֵּה "אֲנִי" חָקוּק בְּאֵד

בִּכְתָב עָגֹל עַל הַמַּרְאָה,

שְׁלוֹשָׁה יָמִים נִסִּיתִי לְהַשְׁלִים אֶת זֶה וְלֹא מָצָאתִי, אֲנִי מָה

אַתְּ שֶׁהָיִית פֹּה יוֹם לְפָנַי, אוּלַי גַּם אוֹתָךְ הִבְהִיל הָרֶוַח

בֵּין הַגּוּף וְהַמַּרְאָה

תְּמוּנוֹת תַּקְרִיב שֶׁל לֹעַ פֶּרַח שֻׁכְפְּלוּ לְכָל הַחֲדָרִים

וְרֵיחַ זָר שֶׁל הֲדָרִים אוֹ שֶׁל וָנִיל שׁוּב מָשַׁח אוֹתָךְ לִמְבֻגֶּרֶת

אוּלַי גַּם אַתְּ כָּל הַלַּיְלָה לֹא יָשַׁנְתְּ?

הָיִית שְׁקֵטָה אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר נִרְדַּמְתְּ מִזְּמַן – –

זֹאת מְכוֹנַת הַלַּיְלָה שֶׁסָּבְבָה בְּתוֹךְ בִּטְנֵךְ,

כָּל הַחוֹלֵף הִתִּיז עָלַיִךְ רְסִיסִים

אוּלַי נִסִּית לְהֵאָחֵז בְּמִי שֶׁיָּשַׁן סָמוּךְ אֵלַיִךְ –

וְרַק הַסּוֹף שֶׁלּוֹ בַּסּוֹף שֶׁלָּךְ נָגַע וְהִתְהַפֵּךְ

כָּל קַיִץ זֶה אוֹתוֹ סִפּוּר – אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל שָׂפָה שֶׁל מַשֶּׁהוּ.

יְלָדִים קוֹרְאִים אֵלַי מִתּוֹךְ הַמַּיִם

מִתְחַנְּנִים אֵלַי עוֹד פַּעַם רַק עוֹד פַּעַם רַק עוֹד פַּעַם,

אַחַר כָּךְ נִצְטוֹפֵף לְהִצְטַלֵּם שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח.

וְגַם כָּךְ, מִישֶׁהוּ יִשָּׁאֵר בַּחוּץ

וְגַם כָּךְ, מִישֶׁהוּ יִלָּכֵד עֲצוּם עֵינַיִם

.

*

אַהֲבָה, כָּל הַמִּכְרוֹת נֶחְצָבִים לִקְרָאתָהּ אֵיךְ נֶחְצָבִים הוֹלְכִים סוֹבְבִים תְּלוּיִים בְּמָה הֵם תְּלוּיִים

דּוֹלְקִים אַהֲבָה בַּפְּתָחִים הַסְּגוּרִים, בְּמִכְרוֹת אַהֲבָה זִיו סָמִיךְ אֲוִיר עוֹמֵד – רָקָב בַּקִּירוֹת וְהַכּוֹרִים,

הַכּוֹרִים, זוֹכְרִים אֶת הַיָּם אֶת הַיַּעַר אֶת פְּנֵי הַיְּלָדִים הֵם שׁוֹמְעִים לְעֻמָּתָם פַּטִּישִׁים הוֹמִים הֵם קוֹרְאִים

זֶה אֶל זֶה וְשָׁרִים

אִם פִּתְאוֹם הָעוֹלָם כְּמוֹ מַפּוּחַ

יְפַלֵּס בֶּקַע אוֹר בֵּין קַרְנַיִם שְׁחֹרוֹת,

אִם יַעֲבֹר צִנְתּוּר אוֹר בְּעוֹרְקֵי הַפֶּחָם,

אוּלַי נִזְכֹּר

אוּלַי נַחְרֹג מֵהָעִגּוּל הַגָּדוֹל

אַתֶּם תֹּאמְרוּ אַהֲבָה, אַהֲבָה, אַהֲבָה

מְסַמְּאָה עֵינֵי הָרוֹאִים

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָּךְ שָׁאַלְנוּ

אַהֲבָה, אַהֲבָה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

מַכַּת הָאוֹר עוֹד תְּפוֹרֵר אוֹתָנוּ

.

*

                                                                      בָּאָה הַמַּלְכָּה לַמֶּלֶךְ

וְאָמְרָה: "אֵיךְ אֶפְשָׁר

שֶׁאַתָּה בְּתוֹךְ שְׁנָתִי

וְאַתָּה בַּחוּץ נִשְׁאַר.

כְּשֶׁבַּחֲלוֹמִי אַתָּה חָלוּם

לֹא עוֹבֵר בְּגַבְּךָ קֹר סָתוּם?"

(נורית זרחי)

הִיא אָמְרָה לוֹ אֲנִי

שׁוֹמַעַת עַכְשָׁו קוֹל בֶּכִי

מֵאֵיפֹה הוּא בָּא,

הוּא אָמַר, זֶה רַק גֹּדֶשׁ סֻכָּר שֶׁכָּפָה אֶת הַפְּרִי

וְתָסַס, וְנָשַׁר, וּכְתָמָיו,

הִיא אָמְרָה רָאִיתִי סְפִינָה אֲסוּרָה חֲבָלִים

לְפוּתָה סִירוֹת הַצָּלָה, הִיא אָמְרָה,

מִי בּוֹכֶה שָׁם אֲנִי

שׁוֹמַעַת קוֹל בֶּכִי דַּק וָמַר

וְנוֹרָא

הִיא אָמְרָה,

עָרִים נִדָּחוֹת נוֹטְפוֹת חָלָב אֶל הָרוּחַ

נוֹהוֹת אֶל אֶמְצַע

בָּלוּעַ

כְּמוֹ מִי שֶׁעָצְמָה רַק לְרֶגַע עֵינַיִם

וְגוּרֶיהָ אָבְדוּ

הוּא אָמַר, הָנִיחִי לַחֹשֶׁךְ, יַקִּיף אֶת הַבַּיִת,

אַנְטֵנוֹת חֵרְשׁוֹת יִטּוּ עַל צִדָּן, זֶה זִמְזוּם

זֶה מְאוּם, לֹא יְאֻנֶּה לָנוּ רַע

הִיא אָמְרָה, אֲבָל

כְּרִיעַת חַמָּנִית, נִצְחוֹן הַחַמָּה,

הַבֶּכִי בָּא,

הִיא אָמְרָה מַשֶּׁהוּ נוֹלַד וְנָפַל מִיָּד

לְפִיר בָּבוּאָה שְׁחֹרָה, הִיא אָמְרָה

מִי כָּרָה אֶת הַפִּיר מִי לֹא

הוֹתִיר לִי בְּרֵרָה, הוּא

אָמַר זֹאת תִּהְיֶה חֲתֻנָּה בְּהִירָה,

הָרוּחַ יִשְׁכַּךְ, הַשְּׁרִיקָה,

חִזְרִי לִישֹׁן, לֹא יְאֻנֶּה לָנוּ רַע, הִיא אָמְרָה אֲבָל

מַשֶּׁהוּ כְּבָר קָרָה, מַשֶּׁהוּ נִקְרַע אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹל בֶּכִי מֵאֵיפֹה הוּא בָּא

.

רוני אלדד, עורכת ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד לראות אור בסדרת בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר ילדים פרי עטה, "מערבולת", ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. 

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גרגורי גורדון, גיתית דהן ואמיר חרש

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חופשת לידה

הדר פריאנטה

.

המנגינה הילדותית בישרה על עוד יום לימודים שמתחיל מחוץ לחלונה ועשרות תלמידי תיכון עייפים נשאבו לתוך הקמפוס. הקפה שלה עמד קר על השולחן בזמן שהוא לא הפסיק לצרוח. היא ישבה על כדור פיזיו, הסתכלה על הראש המאורך שלו, עדות ללידה הקשה שעברו שניהם. הוא נראה לה עכברי והוא צווח לה באוזן והרס לה את החיים אף שלא הייתה יכולה לומר זאת בקול.

אמנם היא הייתה בשנות העשרים לחייה אבל השיער שלה הרגיש כמו נסורת אחרי אינספור ניסיונות הבהרה וחימצון. למרבה המבוכה הוא הגיע לעולם עם ערוות תלתלים שחורה לראשו.

הוא המשיך לצרוח, כיווץ את כפות ידיו לאגרופים והפך לאדום, צעק פקודות וכמעט והשתלט גם על קול מחשבותיה. הקפיצות על הכדור לא הועילו, והדלי, שאיתו שטפה את הרצפה לפני כמה ימים, החל להיראות אופציה לגיטימית להכרעת הקרב.

"בסוף הוא יתעייף," הדיחה את המחשבה האחרונה. היא למדה שהוא עושה את זה לפעמים, מתיש את עצמו. זה יכול לקחת שעות אבל לימדו אותה שכל עוד היא אוחזת ונוגעת בו הוא מרגיש ביטחון וזה לא עושה נזק נפשי, לפחות לא אחד שישרוט אותו כל כך עמוק כמו שהשבועות האלו שרטו אותה.

כשהייתה בטיפת חלב מילאה שאלון על כמות הפעמים שבכתה במהלך השבוע. "האם את מסוגלת לצחוק ולראות את הצד המצחיק שבדברים?" "האם הרגשת שקשה לך מדי?" "האם בכית יותר מהרגיל?"

היא קיבלה ציון עובר ונשלחה חזרה הביתה ביחד איתו.

הבכי שלו ניפח את שדיה והישיבה הכפופה על הכדור גרמה לה להיראות כמו אוריגמי כושל.

אומרים ששוכחים את הכאב, אבל היא יודעת לתאר אותו בפרטי פרטים. את ההתפתחות של זרמי החשמל שהציתו את השרירים בכל דקה ולא אפשרו לה לנוח בין ציר לציר, את ההצלפה שהגיעה לשיאה לאחר שלושים שניות בחנק, את הבחילה, את הקיא, את התשישות והרעד, את הפחד והטירוף.

בכל צרחה היא חזרה לרגעים האלו, הרגישה איך הוא מושך בוורידיה, מרקיד ומסובב אותה עד שיקבל את מבוקשו.

הוא בכה כשהלכה לשירותים. היא התאפקה שעתיים בתקווה שישחרר אותה מתישהו, זה לא קרה, היא הניחה אותו בסלקל ומיקמה אותו צורח מולה. עכשיו כשישבה על האסלה, הרגישה את הגב התחתון שלה מאובן מרוב הזמן שבילה על הידיים.

המבט שלה השתקף מבעד לדמעות שלו והיא רצתה להחזיק אותו שוב ולקרב אותו אליה, אבל היה נדמה שההשתנה לוקחת לה נצח ושזה העונש על המחשבות הרעות, שגורלם להביט אחת בשני בחדר שירותים עם רצפה לבנה ופולשנית מדי שמדגישה כל גרגר אבק או שערת ערווה סוררים.

היא הרימה את התחתונים אבל נשארה לשבת על האסלה, הושיטה ידיים, הרימה והצמידה אותו, הוא השתכנע ולגם באגרסיביות משדיה עד שהתעלף. האקוסטיקה החמיאה לשקט שנוצר, הפטמות שלה צרבו, היא הניחה אותו מכונס בעריסה וצנחה על הספה.

בחלון הזמן הקצר יכלה לעשות מה שתרצה וכנראה הייתה דרך ראויה והכרחית יותר לנצל אותו, כמו שינה, אבל היא העדיפה לראות פרקים של הקרדשיאנס.

היתרון בצפייה ישירה במחשב הוא שניתן לעצור את הפרק ולגשת לבדוק אם הוא לא מת מוות בעריסה. היא עשתה זאת אף על פי שלא השכיבה אותו לישון על הבטן. היא עשתה זאת באופן מכאני, כמעט ללא מחשבה, על מנת לא להזין חרדות שמתדפקות על מפתן תודעתה.

הפעמון צלצל. היא לא ציפתה לאורחים או טכנאים אבל הצמא לחברה גרם לה להזדקף. היא מוטטה את מפלסי הכביסה שביניהם הייתה מבוצרת, והעבירה אותם למקום נסתר מטווח דלת הכניסה. "רגע," אמרה בקול רם מספיק שמי שמאחורי הדלת ישמע אך לא מספיק בשביל שהתינוק יתעורר. היא השתחלה במיומנות לתוך חזייה, סירקה את שערה תוך כדי על מנת להחזיר לעצמה קמצוץ משאריות דמותה הישנה, ופתחה את הדלת.

מולה עמד כבאי נמוך, לחייו מכוסות צלקות שבמבט ראשון התאימו למדיו כלוחם אש אך למעשה היו שאריות עגומות מאקנה נעורים כבד.

"כבר באתי ללכת," אמר ומבטו עבר דרכה כדי לבחון את תוכן הבית.

"הגז שלך פתוח? יש ריח בכל הרחוב ואנחנו בודקים מאיפה הדליפה."

"אני לא מריחה כלום."

"אני צריך להיכנס לבדוק."

"בבקשה."

היא האדימה בכל צעד שלו לכיוון המטבח, הזבובים לקחו בעלות על הצלחות והכוסות המטונפות שפוזרו ברחבי הבית, היא התפללה שריח הגז יעלה על ריח גופה המצחין.

"זה לא מפה."

"אתה אולי צריך את המפתחות של הבלוני גז?"

הוא הרהר בהצעה שלה.

"הדיירים בבניין עובדים עד הערב, לפחות ככה אני יודעת."

"יש לך מפתח? תביאי, נסיים עם זה."

היא חיטטה בתיבה ושלפה צרור מפתחות חלוד, הוא תפס אותו מידיה וגרר את מגפיו לכיוון היציאה.

"תיזהר מהחרא של הכלבים."

"סליחה?" הוא הסתובב.

"יש כאן שכן שלא בזין שלו לאסוף" – המבט שלו נעצר עליה כמו שעון מקולקל – "או שככה הוא שומר שלא יגנבו לו את הבלון."

היא הצחיקה אותו וזה גרם לה לחייך.

"את רוצה שנבדוק בחדרים אחרים?”

היא הסיטה את מבטה לכיוון הרצפה ושמחה שהתינוק ישן בחדר ומגן עליה בכל נשימה שלו.

הכבאי יצא והיא נשארה עם הדריכות ועם צמרמורת קלה ומאיימת של נוכחות זר. היא הסירה את מעצור הדלת ונתנה לה להינעל למקרה שיצוץ בהפתעה.

היא דמיינה אותם מזדיינים על הספה, איך שהוא נשאר עם המגפיים כמו קלישאה ואיך התפרים שלה בכלל לא קיימים והיא עדיין שלמה.

הפעם הוא דפק על הדלת והפרצוף המכוער שלו הגעיל אותה יותר מהחרא שהיה מרוח לו על הסוליה.

"יש לך איזה סמרטוט?" הוא הגיש לה את הצרור.

היא תפסה כמה עיתונים ישנים והגישה לו אותם, הוא נשען על המשקוף.

"אין לך מזוזה."

"היא הייתה עוזרת לי עם הסירחון הזה?"

"מה את רוצה?" הוא ענה.

היא שתקה והלכה להביא מגבונים ולהסתכל על הקטן שוכב בעריסה.

היא צעדה חזרה לכניסה, הכבאי לא היה שם, העקבות נשארו למזכרת.

"בן של זונה.”

בשלב זה לא ידעה אם המחשבות שלה נזעקות החוצה ומהדהדות במסדרון או שהן מתפוצצות בתוך גולגולתה, חום גופה הפך לקיטור והרגליים שלה נעו מעצמן.

"אמיתי אתה משאיר אותי לנקות את החרא הזה? אתה עובד ציבור! עכשיו אני כותבת סטטוס בפייסבוק! איפה אתה נבלה? מי אתה חושב שאתה? חתיכת אפס!”

כשהגיעה למגרש החנייה היא סתמה את הפה. המצח שלה הוצף בזיעה, הגבות שימשו סכר לעיניה ולמרות זאת היא ראתה מטושטש.

היא נעצרה, הסתובבה ורצה חזרה לדירה, אך הדלת כבר נטרקה מאחוריה.

הידית המקובעת והמשוכללת גילמה סלקטור אכזרי ואדיש באמינות רבה. הייאוש, האשמה, החרטה והעייפות התגבשו במעלה הגרון ובתחתית הגב. בתוך הבית הנעול שרר שקט, היא רצתה לצעוק אבל התאפקה, שלא להעיר אותו, היא רצה לחזית הבניין. צלצול שלח תלמידים להפסקה, ההמולה שלהם נשמעה קרובה, רעש מערבל בטון וצעקות פועלים מאתר הבנייה הקרוב לביתה הגבירו את הכאוס המחשבתי שהיה לה ממילא, אך בכל זאת היא הצליחה לזהות את חלון האמבטיה פתוח ואת צינור הניקוז כחבל ההצלה שלה.

רגל ימין נשענה על בורג בולט, עדיין משייטת בכפכף רופף, שתי הידיים מחבקות את צינור המתכת בזמן שרגל שמאל משוכלת כבריקוד גמלוני על עמוד. היא הצליחה לטפס מטר או שניים, האצבעות החלו לכאוב וגופה הרעיד את צינור הניקוז כך שהוא פגע בקיר הצמוד והשמיע מקצב מתכתי שהצהיר בקול לבתים הסמוכים על מעשיה והשתלב בהרמוניה עם סאונד פטיש האוויר.

"אני קורא למשטרה!" קול קשיש מהבניין ממול הצליח להפתיע אותה.

"תעזור לי!"

"תעופי משם."

היא אימצה עוד את השרירים, ואפילו התקדמה כמה סנטימטרים לגובה, אך אפילו שהצליחה לשפר את האחיזה, הצינור איבד את אחיזתו והחל למרוד כלפי מטה. זאת לא הייתה התרסקות קטסטרופלית, משום שהעמוד עבר להישען על בטון הבניין והמתכת החלה להתעקם. היא נאחזה נואשות בבליטות צבע השפריץ שרק ליוו אותה בשריטות בדרך למטה.

הכפכפים הספיקו להיהרס והיא נותרה יחפה. עיניה אחוזות באדרנלין ופאניקה יצאו מחוריהן לכיוון מדרגות הבניין. היא עלתה לקומת הגג והתבוננה מעל למעקה, אחורי המזגנים ממוקמים אסטרטגית ליד עץ גדול, זר בנוכחותו במגרש החנייה. אישוניה ניסו לחשב את הסיכונים אך ההיגיון התאבד בצעד אגרסיבי של רגליה על גב המזגן העליון. ידה אחזה בסורגים, מנסה לאבטח את גופה שמתקדם לעבר הענף.

היא הסתכלה למטה וגופה הפך לנוקשה. שתי קומות על עמודים לא מספיקות בשביל להרוג. היא קפאה על הענף ונדרכה בהקשבה, תיפוף הפטיש מאתר הבנייה שימש כמטרונום והכפיל את הזמן בנצח. הצלצול קרא לתלמידים פנימה אך היא נשארה עומדת, בעוד החזה שלה מטפטף. טיפות חלב החלו לזרום בחריצי העץ היבשים, כתמים עגולים מסביב לפטמות גדלו לאט לאט ובלטו על רקע חולצתה.

היא דרכה על הענפים שסימנה בדמיונה, הושיטה ידיים בהחלטיות ותפסה ענף אחר ענף שקידם אותה לעבר חלון דירתה. הגובה המוכר הפחית את תחושת האימה ונתן לה חופש תנועה ותחושה שאם רק תתמתח היא תוכל לחזור לקרקע. אפה נמעך על הזכוכית בניסיון לזהות תזוזה, החדר היה חשוך מדי בשביל שתבחין במשהו מעבר לסילואטה של הרהיטים.

בדמיונה הוא משתולל, מאדים, מכחיל, מחוויר, מציף את העריסה בנזלת ודמעות, החיתול שלו עולה על גדותיו והוא שוחה עכשיו בשתן וצואה, נחנק מהנוזלים של עצמו, הוא החריש לעצמו את האוזניים אז הוא צועק חזק יותר ועכשיו הוא גם צרוד והגרון שלו שרוט ומדמם, הוא משתעל ומקיא דם כמו ציור של גיהינום מתקופת הרנסנס.

כשהצמידה את האוזניים המתינה בדריכות ובחשש לשמוע קול, אך העריסה המשיכה לעמוד בשקט.

כפות ידיה הזיעו, הקשו עליה לסיים את המשימה והחליקו כשניסתה להזיז את החלון הכבד במסילה.

"אני איכנס, הוא יתעורר ולא ייתן לי שנייה לישון," קיוותה בליבה.

החלון סירב להחליק ולהיפתח, התנוחה שבה הייתה לא אפשרה מנוחה משום שרק הרגליים והאגן נתמכו על ידי העץ. היא ניסתה פעם נוספת להישען על כפות הידיים ולדחוף יחד עם כל הגוף את החלון, אלא שההימור היה פחות מוצלח והיא מצאה את עצמה מאבדת שיווי משקל ופוגשת את האספלט, ידיה עדיין אוחזות קבוצת עלים אלטרואיסטית שהתנדבה ללוות אותה בנפילה.

כשהחדירו לה את האפידורל היא הייתה אחרי עשרים ושש שעות ערות, הגוף רעד באפיסת כוחות בזמן שהצירים המשיכו לשרוף אותה מבפנים ללא רחמים, המרדים נהם שלא תזוז ושתזדקף, הוא החדיר את החומר ורגליה התאדו ונעלמו. היא עצמה עיניים והתמסרה לנכות שייחלה לה.

מרוחה על מגרש החנייה, קול תיפופי הבנייה שלח חום שהתפשט סביב המכה, הצלצול שחרר את התלמידים לביתם והם נשפכו לרחוב.

היא פקחה את עיניה ופלג גופה העליון התרומם, רגל ימין התיישרה אבל רגל שמאל הבוגדנית נשארה במקומה. היא הצליחה לצעוד לכיוון הרחוב, מדדה באי־סימטריות כזומבי עקשן, חולפת על פני חבורות או מתבודדים, מבוצרים מאחורי אוזניות, דוהרים משני צדדיה על אופניים חשמליים. הם התעלמו מתחנוניה לשיחת טלפון, נרתעו, נגעלו ושמרו מרחק עד שהתפזרו. היא המשיכה לנוע בבלבול לפיצוצייה בפינת הרחוב.

שלוש נערות ישבו ליד מאפרה עם רגליים שתפקדה כשולחן, שערן היה מגוהץ ומוקפד כמעט כמו האייליינר שלהן. הן ענדו צמיד פנדורה כסוף, היו עליו צ'ארמים שונים מזהב וכסף, משובצים ביהלומים ואבנים צבעוניות שייצגו את האירועים המשמעותיים בחייהן, לבבות מעוטרים שמות, מכונית מיניאטורית, עץ דקל, צדפה, פרפר. הן שתו אייס קפה ועישנו סיגריות מגולגלות בלי להבחין בה.

"היא קראה לתינוקת שלה טרו? האישה הזאת אמיתית?”

"ברור שהיא לא אמיתית, הכול סיליקון."

כיסא מזמין וריק חיכה שתתיישב ותצטרף, מעליו מסך מצלמת האבטחה ובו דמותה המעוותת.

היא פנתה למוכר בקול חלוש, "אני יכולה שיחה בבקשה?"

הבנות השתתקו.

הזיעה והחלב טפטפו ממנה כשהפורץ השלישי בגוגל ענה והבטיח שיגיע תוך שעה. היא החזירה את הטלפון למוכר.

"מאמי את רוצה אולי מים? סיגריה?" אחת מהשלוש פנתה אליה, היא הנהנה, הן הציתו את הסיגריה שנתנו לה והיא נשמה אותה בצמא.

כבר רצתה לומר שהיא בסדר ושאפילו היא יכולה להישאר עוד כמה רגעים, שזה קטע שקלואי קראה לילדה שלה טרו אחרי שבגדו בה ושהיא לא יודעת מה היא תעשה כשהעונה תיגמר, אבל ריח גז הסתנן וחדר דרך הנחיריים, שייט בין שערות אפה וטיפס במעלה הגולגולת. הבכי שלו חזר להתנגן בראשה ולהוביל אותה לאתר הבנייה. חזותה הדהויה הקנתה לה מראה בלתי נראה, כך שיכלה לתמרן בין צעקות הטסטוסטרון של הפועלים ולשייט לעבר פטיש חמש קילו, בצליעה זריזה היא הרימה ולפתה אותו בבטחה בידיה.

במכה הראשונה פגעה במשקוף נטול המזוזה, במכה השנייה העיפה את הידית קיבינימט, במכה השלישית ציפתה שהדלת המחורבנת תיפתח, אבל רק בפעם הרביעית שהניפה אותו, הדלת נפתחה, הפטיש נשאר באוויר.

הוא הביט בה באימה והחזיק את התינוק שצרח וצרח, הכחיל והאדים מרוב שהוא צרח, למרות שחימם את הבקבוק לטמפרטורת הגוף, למרות שנדנד ושר ובכה ביחד איתו, למרות שהיה חסר אונים, התינוק צרח וצרח.

"מה את עושה? התקשרו שמישהו ניסה לפרוץ לנו, איפה היית?" הוא הושיט לה את התינוק. היא מתחה את צווארון חולצתה מטה כדי לחשוף פטמה, מהלחץ קרעה אותה לגמרי ונותרה עם מכנסיים בלבד, התינוק נצמד אליה, התחבר ושאב אותה עד ששניהם עצמו עיניים.

.

הדר פריאנטה, תסריטאית ואשת תוכן. בוגרת מגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל וסדנת "המגירה". זהו לה פרסום ראשון.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לייק", סיפור קצר מאת נדיה אייזנר־חורש

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן