פרוזה | האם חזרת משם?

"פתאום אתה מבין שאולי טלי חושבת שאתה מפלצת. אולי היא מתעבת אותך. זו מחשבה שאתה לא יכול לסבול." סיפור ביכורים מאת נדיה אייזנר־חורש

יוסף שליין, ללא כותרת, עץ, 52X40X43 ס"מ, 1991

.

לייק

נדיה אייזנר־חורש

.

אתה לא מסוגל בשום אופן לחזור לשכונת ילדותך, אבל אתה לא יודע לאן עוד אפשר ללכת. כבר שבע שנים שאתה לא באמת יודע לאן אפשר ללכת. אז אתה מוצא לך דירת חדר באחד הרחובות שמוכּרים לך מגיל חמש ורוב הזמן אתה פשוט לא יוצא מהבית, חוץ מהטיפולים.

לטיפול אתה צריך לקחת שני אוטובוסים ואז אתה מגיע לקליניקה היפה של טלי. יש בה שטיח חדש ובהיר, כורסאות נוחות בצבע בורדו והדפסים עדינים על הקירות, שטלי הביאה מיפן או מסין. אתה לא מבין בדברים האלה אבל פשוט נעים לך להיות כאן. כשהשעה שלך נגמרת אתה מבקש מטלי להישאר בקליניקה עוד קצת, עד שהיא נועלת. היא מחייכת כאילו שהיא חושבת שאתה חמוד, אבל רק אומרת שהזמן שלכם הסתיים ובשבוע הבא היא תשמח לראות אותך שוב.

אתה הולך לתחנת האוטובוס והרוח שורקת לך באוזניים. החורף עוד לא ממש התחיל, אבל לך קר. אתה מסתתר בתוך הקופסה של התחנה ובודק הודעות בטלפון, אבל אין לך שום הודעות מאף אחד שמעניין אותך. הקופסה של התחנה היא חצי־שקופה, ואתה פשוט מקווה שאף אחד לא יבוא עכשיו לשבת לידך. לפתע עובר שם אופנוע שפולט רעש חזק מאוד. נהיה לך פתאום חושך בעיניים והאוזניים מצלצלות בטירוף. לא, זה לא קורה עכשיו, לא פה, אתה חושב ומוריד את הראש בין הברכיים. בדרך כלל אפילו טריקת הדלת של הארון מספיקה כדי לגרום לזה לקרות שוב, והאופנוע הזה היה הרבה יותר מטריקת הדלת. אתה מנסה לנשום. אתה חושב שאתה לא שם, אתה יודע שאתה לא שם. האוטובוס מגיע אבל הוא מלא. אתה לא יכול לעלות עליו. אתה ממשיך לשבת שם עד שמגיע אוטובוס כמעט ריק ורק אז קם מהמקום. פעם מישהו נצמד אליך בטעות באוטובוס וכמעט שברת לו את האף. מאז אתה לא לוקח סיכונים.

בדירה אתה מדליק את הרדיאטור ומיד מתיישב ליד המחשב. אחרי התלבטות ארוכה אתה מפרסם בפייסבוק שיר שכתבת אתמול בלילה. זה שיר אהבה עדינה שאתה לא מרגיש אבל עדיין זוכר וזה כמו כאב רפאים. כמובן, אתה מפרסם אותו כדי שטלי תראה אותו. אתה יודע שהיא נמצאת בפייסבוק ואולי היא תראה אותו פשוט במקרה.

אתה תמיד יודע מתי היא נמצאת בפייסבוק ובווטסאפ. לפעמים אתה כותב לה הודעה ואז מוחק.

אתה נזכר איך כתבת ומחקת וכתבת ומחקת הודעות לפני האירוע. ידעת שהולך להיות משהו. "משהו" במובן של משהו רע. רק לא ידעת כמה רע. הייתה לך נוקיה ישנה אז, מצחיקה כזו. ישבת והקלדת הודעה אבל היה אסור למעשה לומר שום דבר לאף אחד. אז מחקת ורק כתבת סתם שטויות משעשעות להורים שלך. לא באמת חשבת שאתה עלול לא לחזור. אף אחד לא חושב באמת דברים כאלה, לא במילים אלה. גם מי שלא חוזר בסוף. האם אתה באמת חזרת משם? אולי לא. אולי עדיף לך שלא.

בחוץ מחשיך וזה עושה לך כאב בטן, אתה נזכר שלא אכלת כמעט כלום מהבוקר. אתה לוקח פרוסת לחם ומורח עליה חומוס. להכין ולאכול פרוסת לחם עם חומוס לוקח בערך שמונה דקות אם עושים הכול לאט. אתה יודע את זה כי פעם אחת בדקת כמה זמן זה לוקח.

אתה נועל את הדלת לפני שאתה נכנס למיטה, אבל הבעיה היא שהמנעול עוזר רק נגד המפלצות שבחוץ. פתאום אתה מבין שאולי טלי חושבת שאתה מפלצת. אולי היא מתעבת אותך. זו מחשבה שאתה לא יכול לסבול. אולי היא מלאת גועל ממך? אתה קם מיד וחוזר למחשב. קר נורא אז אתה גורר את השמיכה איתך לכיסא.

השיר הזה שפרסמת בפייסבוק, אתה הולך לבדוק כמה לייקים הוא קיבל. שישה. אין לך הרבה חברים בפייסבוק. או בכלל.

יש גם תגובה אחת. "מקסים!" כתבה לך נועה, בחורה שאתה מכיר מהעבודה שפוטרת ממנה לפני כמה חודשים. דווקא החזקת מעמד בעבודה הזו די הרבה זמן, יחסית – בין היתר בזכותה של נועה הזו שהיא באמת נחמדה. אתה כותב לה "תודה" ושם לב אדום במקום לייק. כאילו שיש טעם בכל זה בכלל כשאתה יודע טוב מאוד שאי אפשר להתחיל כלום, כי אתה לא במצב.

"המצב" זו מילה שעושה לך בחילה. גם המילה "גיבור" עושה לך בחילה. כשכתבו על זה בחדשות אחרי שהכול קרה, מישהו קרא לך בתגובות "גיבור". אתה מנסה לא לחשוב על זה, אבל זה עולה הרבה מעצמו.

בדחף של רגע אתה מוחק את הפוסט עם השיר וסוגר את המחשב. אחר כך אתה שוב פותח את המחשב וקורא קצת דברים בפייסבוק ובחדשות. גם זה עושה לך בחילה. במיוחד החדשות.

אתה חושב על להביא ביד אבל זה הפך בזמן האחרון למשהו מסובך מדי אז אתה מוותר על כל הרעיון.

אתה חושב שאם היה סיכוי שטלי תעשה לייק לשיר שלך, זה היה שווה את כל הטרחה. אבל מה הסיכוי? אתם בכלל לא חברים בפייסבוק. הגבולות המזורגגים של המטפלים.

עכשיו אתה מבין שאתה חייב לעשות משהו דחוף. אתה מתלבט רגע, אחר כך לוקח הרבה אוויר לריאות ועושה דה־אקטיבייט לחשבון שלך.

אולי עכשיו תוכל לישון.

כדי להירדם, אומרים שצריך לספור כבשים אבל אתה יכול רק לספור גופות. או צרחות. או חיילים. או בומים. או מפלצות. כל זה לא בדיוק עוזר.

אתה קם מהמיטה לאט. המבט שלך נופל על הראי ליד הארון. אתה לא מזהה את מי שמשתקף שם. אז אתה מסתובב ממש מהר והולך למטבח. אולי זה רעיון טוב להכין תה. שכחת לקנות סוכר, אבל לפחות יש לך שקיות תה. הקומקום רותח בעליזות כאילו שהוא שייך לבית אמיתי של משפחה.

התה חם מדי, אתה לוגם ממנו מהר מדי ומקבל כוויה בלשון. זה קצת מרגיע אותך, אז אתה שותה עוד לגימה. אתה שוב מנסה לנשום ולעשות תרגילים של מחשבות שטלי אמרה לך לעשות. בעצם חבל שמחקת את השיר. אולי היא הייתה רואה אותו ומבינה שאתה לא מפלצת. פשוט יש לך פתיל קצר, ככה אמרו לך לא מזמן כשצעקת על מישהו במכולת. הם לא מבינים את זה אבל בכלל אין לך פתיל. נר ללא פתיל זה חתיכת חומר חסר תועלת.

אתה מסתכל בחלון ורואה שהשמיים בחוץ מתבהרים קצת מצד אחד. אין לך שעון כמובן כי אתה לא יכול לסבול תקתוק, אפילו הכי שקט, אבל הצג של הטלפון מגלה שכבר חמש בבוקר. משום מה אתה בטוח שהזמן הטוב למות הוא בלילה, לכן אם לא מַתָּ הלילה יש לך עוד יום לחיות. אתה מותש, אבל לפני שאתה הולך למיטה, אתה לוקח את הטלפון וכותב לטלי הודעת ווטסאפ שאתה חייב עוד טיפול השבוע, ומתי אפשר.

אחר כך אתה מכבה את הטלפון. אולי כשתתעורר, היא כבר תענה.

.

נדיה אייזנר־חורש, מתרגמת ומשוררת, עוסקת בעריכת תוכן וייעוץ תקשורת. תלמידת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, מתגוררת בירושלים. פרסמה בעבר שירה ומסות בכתבי העת הו!, המוסך ומשיב הרוח. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

»  במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יחסי שכנות", סיפור קצר מאת סמדר שטינברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | על קברים, מרפסות ושכנוֹת מעבר לקו הירוק

"דקלה מצידה התפללה בסתר ליבה שימצאו רק כמה עצמות יהודיות יבשות וכך ייאלצו להפסיק לבנות את שיכון ג' מול המרפסת שלה ויעבירו את בניין הארץ לגבעה מול מרפסת של מישהו אחר." קטע מתוך ספר בכתובים מאת דורית שילה

רות קסטנבאום בן־דב, Land of Painting, ארץ ציור, שמן על בד, 170X105 ס"מ, 2019

.

קטע מתוך ספר בכתובים / דורית שילה

.

הדחפורים הופיעו שבוע לפני הבחירות. ראש הממשלה הבטיח לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון ומתוכן שבעים ושש יחידות דיור, כלומר בנייני דירות עם מרפסות שמש, הוקצו לשכונה שלה ואיימו להרוס את הנוף הפסטורלי של הגבעה ממול. "שתִבּנה ארץ ישראל בימינו אמן," אמרה סופי ולא הוסיפה דבר על ערך הנדל"ן של הבניין שלהם שעומד לאבד מהנוף שלו, או על השקט ואיכות החיים. שלושה ימים אחר כך יצאה הודעת גינוי מהדוברת של האיחוד האירופי בזו הלשון: "האיחוד האירופי מגנה את החלטת הרשויות בישראל לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון. החלטה זו מפרה את החוק הבינלאומי ועומדת בדרכו של פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, החיות זו לצד זו בשלום בביטחון, הפתרון היחיד שהינו צודק ובר־קיימא ויכול להשכין יציבות באזור." דקלה הקשיבה לקריינית החדשות ברדיו מקריאה את דף המסרים שנשמע כמו מחולל גינויים ונאלצה להגביר את הרדיו כי הדחפורים החלו לטרטר בעוצמה. לפני שעברה לגור במגדלי רימון ב' הקשקשת הזאת חלפה מעל לראשה, ורק עכשיו שמה לב לתדירות שבה נפלטות הצהרות מסוג כזה. ממש מעניין פה מישהו מה חושב האיחוד האירופי, חשבה, הם מגנים ואנחנו חופרים. הישראלים כבשו את הפלסטינים ועכשיו קבלני בניין כובשים את ישראל, "אדמה משוחררת" כבר לא יקְרה פה, חשבה. הקרקע פה נדונה לשעבוד מצד כל מי שיושב עליה, נכבשים וכובשים כאחד, ולא יעזור לאף אחד כלום.

היא סגרה את דלת המרפסת והדליקה מזגן. ניסתה למצוא בתוכה איזה זיק של שמחה בבניין הארץ ולהדוף את החרדה מפני פלישת הדחפורים מהפרצוף שלה. היא גם ניסתה לחשוב אצל מי היא יכולה לברר מה הולך לקרות פה. אולי מתחילים את מגדלי רימון ג'? האם ככה הרגישו תושבי מגדלי רימון המקוריים כשהתחילו לבנות את השכונה שלה? הם פצחו בריקודי שמחה על הרחבת היישוב ובלב הדחיקו חרדה שייקחו מהם את הדבר האחד שאפשר לומר בקול בלי לשקר: 'כמה יפה פה'. לא משנה שאנחנו גרים בבניינים כעורים, העיקר שכשנביט מהבית החוצה ישתקף לנו יופי. סטפן סיפר לה שהסופר גי דה מופאסאן נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו מדי יום במסעדה שבמרומי מגדל אייפל משום שזה המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את מגדל אייפל. דקלה חשבה שהאייפל דווקא מגדל יפה מאוד, כמו אישה גדולה ומגוננת שמכסה על כולם בגפיה הרחבים, ודווקא בנייני המגורים שבונים האדריכלים הישראלים מכוערים, איך שהעסק מתרומם מעל לשלוש קומות נוחתת עליו רוח הכיעור. הם גם אף פעם לא גרים במה שהם בונים, אמרה לסטפן אז, אני לא חושבת שפגשתי אדריכל או אדריכלית אחת בשכונה מאז שעברתי לגור פה.

.

*

.

בור רחב נפער באדמה שמול מרפסת דירתה. במשך שבועיים הדחפורים חפרו במרץ לקראת מה שכנראה יהיה היסודות של השכונה החדשה, ולפתע השתתקו. יום אחד נפסק הכול. דקלה רצה למחשב לבדוק באתרי החדשות אם הממשלה שחררה הכרזה חדשה. כלום. אולי הודעה של דובר משרד החוץ האמריקאי? אליהם מתייחסים יותר ברצינות כאן, לא כמו אל הגינויים של האירופאים. גם כלום. היא אפילו בדקה את דף הפייסבוק של ראש הממשלה, שכבר שנים לא מתראיין לשום כלי תקשורת ורק מעלה סרטונים של עצמו באיפור כבד. בחיי שהאיש הזה מתנהג כמו יוטיובר מתבגר. עף על עצמו עם שפכטל של חמישה סנטימטרים שמנסה לכסות על החצ'קונים. אבל גם אצלו לא נאמר שום דבר דרמטי. מאיפה בא השקט הזה לעזאזל, תהתה והחליטה ליהנות ממנו כל עוד הוא כאן. היא פתחה את דלת המרפסת לרווחה ונהנתה מקרני השמש.

בצהריים הגיעה בחורה בלונדינית עם קוקו גבוה ואיתה חבורה של נערות ונערים מלאי מרץ בבגדי עבודה ונעלים גבוהות. חיש מהר מתחו חבלים וחילקו את הבור לריבועים. הקוקו הבלונדיני התיישבה על כיסא גבוה שנראה כמו כיסא של שופט במגרש טניס בדיוק מתחת למרפסת של דקלה וחילקה פקודות במגפון, מור טו יור רייט, בי קרפול וית' דה סטונז, סלואולי, סלואולי. תוך שעתיים הבור שהיה מיועד להפוך לחניון התת־קרקעי של מגדלי ג' הפך לאתר חפירות של רשות העתיקות. מעניין מה ימצאו שם, אמרה סופי בהתרגשות. ארץ ישראל יפה וגם פורחת וגם שלנו מקדמת דנא. היא כבר דמיינה את היישוב העברי הקדום הולך ונחשף מתחת לביתה, ואיך תרד לשם להתפלל עם כל נשות היישוב. היא לא קיוותה למשהו בסדר גודל של מערת המכפלה, היא תסתפק במשהו מינורי יותר, נגיד כמו קבר יהושע בן נון. היא זכרה היטב את עצרת העלייה לקבר ההיא לפני ארבע שנים, אלף איש הגיעו לקבר הקטן לכבוד שבת של פרשת המרגלים והריעו להתגייסות ההיסטורית של יהושע בן נון וכלב בן יפונה להגנת הארץ. אפילו ראש המועצה האזורית דאז, שמעון ויסמן זכרו לברכה, אבא של עפי ויסמן, הגיע בכבודו ובעצמו בליווי כוחות צבא רבים. "עלה נעלה וירשנו אותה," קראו כולם וסופי הרגישה את כוחה מתעצם בקהל המתפללים, ניזון מחוסנו וליכודו של ההמון. מאז היא מזכירה בכל הזדמנות את יהושע, "המתנחל הראשון", ולדקלה לא היה לב לומר לה שהיא לא בטוחה שיש לתואר הזה אותה המשמעות היום. מדויק יותר לומר שלדקלה לא היה האומץ לומר את זה לסופי בפנים, כי היא בוודאי הייתה מתריסה כלפיה, שוב פעם את עם זה? אז מה את עושה פה? יהושע בן נון הוא דוגמה ומופת, עמוד אש ותימרות עשן לנגד עינינו. לא נירתע ולא נירא לקחת את הארץ המובטחת בחזרה, על הדבש ועל העוקץ. לפעמים סופי הייתה משלבת בדבריה מילים גבוהות כמו יראה או לנגד, מילים עם ניחוח מקראי, או שורות מפזמונים של נעמי שמר שנשמעו לה כמו עדות חותכת לצדקתה.

סופי פיללה לקבר יהודי עתיק שקדושתו תיתמר כעשן קטורת ותחדור אל דירת השלושה חדרים שלה דרך חרכי התריסים ורשתות היתושים ותמלא את הבית שכינה. היא דמיינה איך בערבי חג, כשנחיל מתפללים יצבא על דלתות האתר שלה, היא תפתח את עזרת הנשים במרפסתה, תארח אקסקלוסיבית את נכבדות השכונה, אולי עפי ויסמן תבוא עם בתה, שכן היא גרה בקומה השלישית ואילו המרפסת של סופי, כמו זאת של דקלה, בקומה הראשונה, ממש נושקות לכיפת הקבר שתקום מן העפר. דקלה צפתה בסופי יורדת עם מגש ועליו בקבוק מיץ וצלוחית עוגיות ומכבדת בחיוכים את הקוקו הבלונדיני עם המגפון והפועלים שלה, "חבר'ה נהדרים מתגלית, אמריקאים, באו לתור את הארץ לפני שעושים עלייה," אמרה בהתפעלות. "נו, ומה הסיפור של החפירות הארכאולוגיות האלה, יודעים כבר?" שאלה דקלה. וסופי ענתה, "עדיין לא, הדחפורים נתקלו באבנים מסותתות, מסודרות ככה בשורה, הארכאולוגית הבלונדה הראתה לי, יש חוק שאומר שאסור להמשיך לבנות עד שרשות העתיקות לא באה לבדוק מה העניינים. זה בכלל לא מפתיע, אנחנו מיישבים רק מה שהיה כבר מיושב." דקלה שתקה כמה רגעים ואז אמרה, "ומה עושים אם מגלים סימני יישוב עתיק אבל לא יהודי? נגיד יבוסי או פלישתי?" – "אוי נו באמת, הפלישתים בכלל לא הסתובבו באזור הזה, הם היו יותר ליד הים," מיהרה סופי לומר אבל פניה נפלו כי פתאום הבינה שחלום הקבר היהודי העתיק יכול בין רגע להפוך לסיוט של אתר עובדי אלילים או חלילה לקבר של איזה שייח'.

דקלה מצידה התפללה בסתר ליבה שימצאו רק כמה עצמות יהודיות יבשות וכך ייאלצו להפסיק לבנות את ג' מול המרפסת שלה ויעבירו את בניין הארץ לגבעה מול מרפסת של מישהו אחר. וואי, זה יהיה שיחוק. אין מצב שהנערים בשכונה יתנו לבנות על קברים יהודיים, יש להם יותר מדי הורמונים בסיסטם, חשבה, זה יספק להם תעסוקה עד לשידוך. ואחר כך שאלה את עצמה אם כדאי לכלול את המחשבות המרושעות והאנוכיות שלה בכלל המחשבות האסורות שסופי מדברת עליהן ולהפסיק גם עם המנהג זה.

לעת ערב, כשסיימו הקוקו הבלונדיני והצעירים האמריקאים לחפור, לרוקן סלים ולהבריש את העפר והאבק, הגיע אוטובוס נקי ובוהק, שלט לבן מתוח לכל רוחבו "תגלית, העוצמה העולמית שלנו", והם נבלעו בתוכו. הם השאירו מאחוריהם את כלי החפירה העדינים ושאר מכושים ופטישים ואת המלמול האינסופי והצחוקים שהתגלגלו באמריקאית עם רי"ש עגולה ואת חדוות הנעורים. כשהחושך ירד, נדלקה נורת חשמל חלשה ומתחתיה התיישב שומר זקן, מחרוזת תפילה בידו. הוא נהג לשבת כך, עיניו פקוחות, אוזנו צמודה לטרנזיטור ישן, מעשן בשרשרת ואוכל במבה. באחד מאותם לילות שלא הצליחה להירדם, היא החליטה שלא תיקח כדור שינה וימות העולם, ירדה למטה עם תרמוס תה חם, עוגיות שומשום של עבאדי כמו שאבא שלה אהב ושתי שקיות במבה. היא ניגשה אל השומר ובירכה אותו לשלום. "לא ידעתי שמכשירים כאלה עוד קיימים," אמרה והצביעה על הטרנזיסטור שבקעו מממנו קולות קריין בערבית. השומר הרים אליה את עיניו ואמר "אל רדיו אל אורדוני," והיא חייכה אליו, הניחה את התה, העוגיות והבמבה על ארגז עץ ששימש כשולחן ואמרה, "תשאיר את זה כאן, אני כבר אקח את זה בבוקר." והשומר הביט בה, אמר שוקראן והניח את ידו ימינו על ליבו. "לילה טוב," אמרה, והרימה עיניה מעלה. בחיים אני לא אתרגל לכל הכוכבים האלה, חשבה, מלחיצים, והחלה להשפיל את מבטה. היא הבחינה שהטלסקופ של הנכד של עפי ויסמן שנהג להזדקר לעברו של הירח מכוון עתה מטה ומתבונן בה. היא הישירה אליו מבט, צללית אדם חמקה מהמרפסת והסתתרה מאחורי הווילון.

.

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה הראשון, "אחרי הספירה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2020. מעורכות המוסך.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת יעל לאוקומוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שיחה | מסעות אנשי המערות אל מעמקי התודעה

"הם היו אנשים בעלי יכולות לעבור בין העולמות, לעשות מסעות אסטרליים, ואני מניח שציורי המערות הם ביטוי של חזיונות שראו במהלך הרחבת מצבי התודעה שלהם." הארכאולוג רן ברקאי בשיחה עם גיא פרל

טל ירושלמי, חור, אקריליק ושמן על בד, 60X50 ס"מ, 2019

.

שיחה עם פרופ' רן ברקאי בעקבות צאת הספר "היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות"

גיא פרל

.

היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות הוא מסע מרתק בין אתרים ארכאולוגיים פרהיסטוריים בארץ ישראל – מהר פועה שבגליל העליון ועד מערת משמר באזור ים המלח; מעוּבֵּדִיָּה שבבקעת הירדן, שאליה הגיע ההומו־ארקטוס מאפריקה לפני כמיליון וחצי שנים, ועד לרוג'ום אל־הירי שברמת הגולן, שבה התקיימה לפני 6,000 שנה בלבד פעילות פולחנית שבליבה זריחת ושקיעת החמה. זהו ספר מפורט ועשיר במידע ארכאולוגי, אך נגיש לקהל הרחב ונקרא כסיפור ממש – סיפור תולדות האנושות. הוא מגולל את התהליכים המרתקים שהובילו אותנו למקום שבו אנו ניצבים כיום וחושף את שורשיהן של תופעות אקטואליות לגמרי: התחממות כדור הארץ, גזענות, היררכיות חברתיות, מבני כוח, הקפיטליזם ועוד. את הספר חיברו יחד איל חלפון, תסריטאי, במאי קולנוע ובעל תואר שני בארכאולוגיה, ורן ברקאי, פרופסור לארכאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות החוקר ומלמד באוניברסיטת תל אביב. בין רן ברקאי לביני מתקיים קשר רציף, שראשיתו במייל מפתיע במיוחד שקבלתי ממנו לפני כשנה: רן קרא את ספרי מערה (לוקוס, 2019), שיש בו פואמה המבוססת על דיאלוג ביני לבין צייר מערות מן התקופה הפלאוליתית, וחשב שההבנות העולות ממנו בנוגע לתודעתם של אותם ציירים מהדהדות הבנות שהוא הולך ומגבש במחקרו. אותו מייל הוביל להתכתבות ארוכה, פגישות, שיתוף פעולה בהוראה, ואני מקווה שיניב פירות נוספים. לכבוד צאתו לאור של הספר החדש, נפגשתי עם רן לשיחה על הפרהיסטוריה, על תודעה, על אמנות ועל הקשר בין מעגלי אבן שיצרו הניאנדרטלים לשירתה של אלחנדרה פיסארניק.

.

שלום רן, נהניתי מן הספר הנאה רבה מאוד. רבות מדובר על חשיבות ההיסטוריה בעיצוב חיינו כאן, בהקשר של הבנת שורשי התהליכים הלאומיים והפוליטיים. אל תקופת התנ"ך, למשל, מתייחסים שוב ושוב בשיח האקטואלי. מה הרלוונטיות של הפרהיסטוריה בכלל וזו של ארץ ישראל בפרט עבורנו? מה בין אורחות חייו של הומו־ארקטוס "שהתנחל" לפני כמיליון שנה בבקעת הירדן לחיי כישראלי במזרח התיכון של המאה ה־21?

תודה, גיא. ראשית, באופן אינסטינקטיבי ורגשי, העובדה שבמקום שאנו חיים בו היום חיו בני אדם במשך מיליון וחצי שנה מטלטלת מאוד ומבהירה ש"חלקת האלוהים" הזו הייתה תמיד מקום מועדף, ללא הבדלי דת, גזע ומין. חיו כאן אנשים מאז ומעולם לא כי זה היה מקום קדוש, לא כדי להוכיח בעלות או לממש זכות, לא כי הם ברחו ממקום שבו השמידו אותם. פשוט כי זה מקום טוב לחיות בו. וזה חידוש. יש כאן כל מה שבני אדם צריכים: מים, מזון, אבנים לעשות מהן כלים, מערות ומקומות טובים תחת כיפת השמיים, מזג אוויר נחמד, ים, שקיעות מרהיבות וזריחות יפות. המקום הזה הוא לא ברירת מחדל ולא חור נידח, הוא תמיד היה מקום מועדף, ומסיבות טובות. אין עוד הרבה מקומות כאלה בעולם, עם היסטוריה אנושית עמוקה ומתמשכת כל כך. אנחנו עומדים על כתפי ענקים, על שרידי כל מה שהשאירו אלה שחיו כאן לפנינו, הרבה לפני התנ"ך. זו אדמת אבות ואימהות, אדמת הקדמונים.

שנית, ההומו־ארקטוס, אלה שיצאו מאפריקה והגיע לכאן לפני מיליון וחצי שנים, הם האבות הקדמונים הישירים שלנו (וגם של הניאנדרטלים). אנחנו קשורים אליהם בעבותות חזקים מאוד. אנחנו נושאים את הגנים שלהם, הם נמצאים בכל אחד מאיתנו. ירשנו מהם את כאבי הגב, את הידיים המוכשרות ואת כישורי ההישרדות המדהימים, ועוד חלק ניכר מהתכונות שלנו, מהאינסטינקטים שלנו ומהיכולות שלנו. והם אלה שעשו את הצעדים הראשונים בתרבות האנושית, והכול קרה כאן: הקדמונים הם אלה שבייתו את האש והתחילו לצלות בשר, צדו בעלי חיים ופיתחו איתם יחסים מורכבים, קברו את המתים שלהם במערות ובסופו של דבר גם בייתו כאן בעלי חיים וצמחים. הם אהבו, כעסו, הולידו ילדים, התרגשו ופשוט חיו. חלק גדול ממה שנקרא הטבע האנושי, או טבע האדם, עוצב והובנה על ידי בני אדם שחיו כאן במליון וחצי השנים האחרונות. הרבה מושגים שבעינינו היום נתפסים כטבעיים הם למעשה המצאות של אלה שקדמו לנו, שהתאימו את עצמם לנתוני הסביבה ויצרו מסגרות חברתיות ברבות הדורות. תפיסת הבית, חלוקת עבודה, אכילת בשר, הכנת מאכלי חלב, מאבקים טריטוריאליים, אלימות ומלחמה, אופן גידול הילדים, העברת ידע וכן הלאה – כל התפיסות האלה אינן גזירת גורל, והן עברו שינויים רבים במהלך ההיסטוריה האנושית. לא תמיד חיו אנשים כפי שאנחנו חיים היום, והנוכחות האנושית הממושכת כל כך באזורנו מאפשרת לנו להבין מה קרה. איך ומדוע תפיסות עולם השתנו, מדוע אנו חיים בבתים קבועים עשויים מאבן, מדוע אנו קוברים את מתינו, מדוע אנו מכורים לטכנולוגיה ולמה מסך מרצד מושך אותנו כל כך. בקיצור, כדי להבין את עצמנו היום אנחנו חייבים להסתכל אל העבר, אל הקדמונים שחיו כאן.

זה מעניין, כי להבדיל מרבים אחרים, שחווייתם את האנושי מעוגנת בהשתייכותם לעת החדשה על תרבותה והישגיה, אתה רואה אותנו ואת אותם קדמונים רחוקים על רצף אחד. הדבר בולט מאוד בספר, ויתרה מזה, עולה ממנו שמבחינה טכנולוגית אין ספק שהאנושות מצויה ברצף התפתחותי מאז ועד היום, אבל מבחינות רבות אחרות, ובהן איכות חיי האדם, איכות הקשרים בין בני אדם ובינם לבין הטבע, וכמובן יכולת האנושות להתקיים לאורך זמן – אנו מצויים בנסיגה מתמשכת. ״אנחנו עומדים על כתפי ענקים״, השבת לי, וגם מהספר התרשמתי שעמדתכם כלפי אבותינו הקדמונים מלאת כבוד והערכה. תוכל להרחיב בעניין זה? והאם לא מדובר בעמדה רומנטית, שעושה אידיאליזציה לגן עדן שגורשנו ממנו לבלי שוב?

רומנטי או לא רומנטי, הנתונים מדברים בעד עצמם: בני אדם, אבותינו ואימהותינו הקדומים, הצליחו לשרוד ולשגשג בעולם לא פשוט במשך מאות אלפי שנים. אם לא הם, לא היינו כאן. הם חיו כאן לפני שהחיים היו קלים (כמו שנדמה לחלק מהאנשים) ולפני שהאדם השתלט על העולם. הם היו צריכים להשיג את הכול בעצמם, לדאוג לעצמם, לדאוג לעולם. יש שפע עצום של נתונים ארכאולוגיים מחפירות בארץ ובעולם שמאפשרים לנו ללמוד ולהבין מה קרה שם. מה שקרה, להבנתי, הוא שהמין האנושי פיתח יכולת הסתגלות פנומנלית ולמד לחיות באיזון מתמיד עם הסביבה ושאר הגורמים  שחיים בעולם. כולל בני אדם אחרים, כמובן. אחרת כל המסע האנושי הזה לא היה מצליח. העדויות הארכאולוגיות מלמדות על תקופות ארוכות של חידושים והמצאות, וגם על תקופות ארוכות ששום דבר לא השתנה בהן. יש רצף ששזורות בו תקופות כאלה וכאלה. התקופות שלא השתנה בהן הרבה מלמדות, לתפיסתי, על הסתגלות מושלמת לסביבה ולתנאים, ובתקופות שיש בהן שינויים, חידושים והמצאות אפשר לראות שיש צרכים חדשים. וכך או כך, הכול היה מתואם עם העולם סביבם. עם בעלי החיים, הצמחים, ההרים והנחלים. הם הכירו היטב את העולם שבו חיו וידעו שגם בעיתות שינוי וחידוש אסור להם להגזים, אסור להם לנצל יותר מדי וצריך להתנהל בתבונה. אנו רואים את זה בהרבה חברות ילידיות בנות זמננו ובכאלה שהושמדו זה לא כבר.

ולא גורשנו מגן עדן. גירשנו את עצמנו. טעינו, הגזמנו, חרגנו מהכללים. לכן הכול השתנה. למה זה קרה זו שאלה טובה. אם אפשר או אי אפשר לחזור אחורה זו גם שאלה. אני מניח שאי אפשר. יש יותר מדי אנשים בעולם, והתודעה היום לא תאפשר זאת, למרבה הצער. התנהגות מכבדת כלפי העולם אינה נוהג נפוץ כיום. אנחנו בהחלט חוזים במרוץ טכנולוגי מטורף (אני לא אוהב את המושג התפתחות, הוא שיפוטי בעיניי כלפי מה שהיה קודם לכן) ובמה שנראה כרמת חיים מתקדמת. אני לא רואה זאת כך. איבדנו המון בדרך. איבדנו שקט, שלווה, ביטחון קיומי בכל מה שסובב אותנו ובעצמנו. איבדנו את היחסים שהיו לנו עם העולם. שכחנו שאנחנו רקמה אחת חיה. ולא, בעיניי זו לא פרספקטיבה רומנטית. זו תובנה מההכרות שיש לי עם האנשים האלה באמצעות כל מה שהם הותירו אחריהם. וכן, זו הפרשנות שלי.

אני רוצה להתמקד בנושא ציורי המערות, שהוא קרוב לליבי. השאלה הראשונה, המתבקשת, היא מדוע באזורנו אין ציורי מערות מן התקופה הפלאוליתית העליונה (מלפני 45 אלף שנה ועד לפני 20 אלף שנה). מן הספר עולה שהאזור היה שוקק חיים לאורך כל הפרהיסטוריה, ונמצאו כאן שפע של ממצאים ארכאולוגים, גם מתקופה שבה באזורים אחרים ציירו במערות – ובכל זאת, ציורים אין.

נכון, גם כאן חיו אותם בני אדם מודרניים מוכשרים שחיו במקומות אחרים, ובכל זאת כאן הם לא ציירו על קירות מערות. מתסכל. אולי עוד ימצאו אצלנו ציורי מערות, מי יודע. אבל כל עוד לא ימצאו, אף אחד לא יוגיע את מוחו בשאלה למה אין ציורי מערות. כאלה הם הארכאולוגים, מתעסקים במה שיש. אני רואה את המצב קצת אחרת. אני מנסה לחבר את כל קצוות החוטים. לדעתי ציורי המערות מאירופה מייצגים ניסיון של בני האדם הקדומים להגיע אל העולם התחתון, מקור השפע, שנמצא בסוף המערה, וליצור שם קשר עם אדוני בעלי החיים שנמצאים מעבר לקיר המערה. הם טרחו להגיע לשם כי בעלי החיים הגדולים – הממותות והקרנפים – הלכו ונכחדו. בני האדם היו תלויים בבעלי החיים האלה והיו במצוקה קשה. לכן הם חדרו לעומק המערה החשוכה, במצב של חסך חושי שאולי לווה גם בהרחבת טווח התודעה בעקבות מחסור בחמצן, במטרה להעביר מסרים לישויות שאחראיות לשפע בעולם. זו תכלית הציורים לטעמי, וייתכן שכאן לא ציירו, כי כאן, שלא כמו באירופה, השפע לא פסק בפרק הזמן הזה.

טוב, נכנסנו בעובי הקורה והמערה. אתה מציע שציורי המערות נועדו בין השאר ליצירת קשר עם עולמות שמעבר לעולמות הגלויים לעין. מדובר למעשה בהתפתחות היכולת לחשיבה סימבולית במובנה העמוק ביותר? שחרור התודעה מן הקונקרטיות, מן הארציות? באחת משיחותינו אמרת לי שהשערות מעין אלו על תודעתם של הקדמונים, שעבורי כאנליטיקאי ומשורר נראות טבעיות, אינן מאפיינות את הזרם המרכזי בארכאולוגיה.

אני לא יודע אם הייתי מגדיר זאת כיכולת חשיבה סימבולית. אנחנו אולי מגדירים זאת כך, אבל אני לא ממש בטוח שכך זה היה עבור בני האדם הקדומים. נראה לי שעבורם זו הייתה חשיבה טבעית ואינטואיטיבית לחלוטין. אני חושב שהתודעה שלהם הייתה רחבה משלנו ולגמרי משוחררת מהקונקרטיות. אולי בדומה לתודעה של קבוצות ילידיות שחיו עד לא מכבר, עד ש"הציוויליזציה" המערבית חיסלה אותן לחלוטין. אני סבור שקיומם של עולמות מורכבים היה לחם חוקם של בני אדם קדומים, ותודעתם לא נזקקה לשחרור, בניגוד לתודעתנו. אני גם סבור, אגב, שיש עדויות ארכאולוגיות לכך עוד הרבה לפני ציורי המערות. למשל בתופעת ייצור העתקים של אבני יד מעצמות של פילים כבר לפני מיליון שנים, ובשימוש בנוצות של ציפורים כבר לפני כ־400 אלף שנים. כל אלה, לדעתי, נועדו לחבר בין בני אדם קדומים לעולמות האחרים, עולמות שבהם שכנו גם בעלי החיים שבני האדם היו תלויים בהם; בעת מצוקה, בעת צורך וגם בעת שגרה – לאות כבוד ושמירה על יחסים טובים – ביקשו בני האדם להעביר מסרים לישויות הללו. גם עדויות למוזיקה קיימות כבר משלבים מוקדמים, וגם מוזיקה, לדעתי, הייתה עשויה לשמש ככלי לימינלי למעבר בין עולמות.

ואכן, התודעה של רוב הארכאולוגים היא תודעה מערבית מודרנית שלא מותירה מקום לטווחי תודעה נרחבים יותר. לא אצלם עצמם ולא אצל מושאי מחקרם. הם מתייחסים בדרך כלל אל בני האדם הקדומים כיצורים שהיו עסוקים בהישרדות בסיסית ותו לא. קמו בבוקר, צדו, מילאו את הבטן, הלכו לישון וחוזר חלילה. שום דבר מעבר לזה.

מדבריך עולה שיש עדויות להרחבת תודעה שכזאת מתקופות קדומות בהרבה לציורי המערות מן התקופה הפלאוליתית, ואני מסיק מכך שאינך מסכים עם ההגדרה הרווחת של ציירי המערות כאמנים הראשונים.

נכון. ראשית לעניין הראשוניות. הזכרתי דוגמאות קדומות בהרבה, שמשמעותן שנויה במחלוקת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא מערה בצרפת, מערת ברוּניקֵל, שבעומקה נמצאו מעגלים שנבנו ממשקעי מערות לפני כ־170 אלף שנים. אז חיו בצרפת באופן מובהק רק ניאנדרטלים, ולכן ברור שהרבה לפני בני אדם מודרנים חדרו ניאנדרטלים למעמקי מערות ועשו שם מעשים מסתוריים שאין להם כל הסבר מעשי, פרקטי. שנית, לעניין היותם אמנים, אני לא חושב שההגדרה אמנים הולמת אותם. הם היו אנשים בעלי יכולות לעבור בין העולמות, לעשות מסעות אסטרליים, ואני מניח שציורי המערות הם ביטוי של חזיונות שראו במהלך הרחבת מצבי התודעה שלהם. לכן אני חושב שההגדרה אמנים מפספסת את העיקר. אני חושב שהמונח אמנות הוא מונח מודרני שבא לענות על הצרכים שלנו או על ההרגלים שלנו, שגם אנחנו לא תמיד יודעים להסביר. אני לא חושב שיש אמנות לשם אמנות. מה שאנחנו קוראים לו אמנות הוא משהו אחר בעיניי, ואני שואב השראה מהמסה הפילוסופית של אלדוס הקסלי, "עדן ושאול".

כל הדברים ש"עושים לנו נעים" בעין, בלב, במוח ובנשמה פועלים על מקומות בתודעה של בני האדם. מקומות שמייחלים למשהו מוכר, משהו שיהדהד כתזכורת למקומות מוכרים, עולמות מוכרים, חיבורים מוכרים. אני חושב שייצוגים חזותיים ואסתטיים פועלים על המקומות האלה. הם מהדהדים תופעות שצרובות בזיכרון הקולקטיבי שלנו, בלא־מודע שלנו, וגם במודע שלנו. הם מפעילים אותנו, כבני אדם, לפעמים בצורה אוניברסלית. אנחנו נמשכים אליהם כי הם נקשרים אצלנו למקומות שהיינו בהם, בתודעה כמובן. מקומות טובים, מוכרים, בעלי משמעות. אני חושב שזו המשמעות של מה שאנחנו מכנים אמנות עבור בני אדם קדומים וחברות ילידיות. אולי זו גם האמנות שאנחנו חווים היום בלי לשים לב לכך, ואולי אני טועה, כמובן.

אני מסכים עם חלק מדבריך. יש הגדרות שונות לאמנות, וחלקן דווקא עולות בקנה אחד עם מה שייחסת ליוצרים הקדמונים, ולכן אני רואה בהם אמנים גדולים ועמוקים. לתפיסתי האמנות שלהם, אכן, לאו דווקא נועדה "לעשות נעים", גם לא לרגש או להביע רגש – הרי רוב ציורי הקיר צוירו במעמקיהן הבלתי נגישים של מערות ולא נועדו לעיני קהל כלשהו. לדעתי חלק מתפקידה של האמנות כיום דומה לדברים שייחסת לקדמונים: לחבר אותנו אל מה שבלעדיה נותר מחוץ לטווח התודעה שלנו. זה נכון לגבי כל אמנות, אבל בוא נדבר רגע על שירה. עבורי, שירה במיטבה לא "עושה נעים", לא מביעה רגש ולא מרגשת, אלא חותרת באמצעות השפה מתחת לשפה ומהדהדת מרחבי תודעה ומשמעות שבלעדיה היו בלתי נגישים. כשאלחנדרה פיסארניק כותבת "כְּשֶׁהַלַּיְלָה יִהְיֶה זִכְרוֹנִי / זִכְרוֹנִי יִהְיֶה הַלַּיְלָה" היא מתייחסת אל מה שאינו ניתן להשגה באמצעות המחשבה והשפה הרגילה, אבל ייתכן שבוני המעגלים במחשכי מערת ברוניקל נגעו בו, גם אם לא היה בשפתם מושג שהתייחס אל "עולם הרוחות" השמאני, "השאול" המיתולוגי או ה־nigredo (מונח ששאלה הפסיכולוגיה האנליטית מן האלכימיה), וגם אם לא היו להם מחשבות על התמזגות עם האפלה הנצחית. הפסיכואנליזה מתייחסת בשפתה אל אזורים משיקים כשהיא מדברת, למשל, על "חרדת איון", "אימה נטולת שם" ובמקרים אחרים – פשוט על דיכאון. לדעתי אין דרך למתוח גבול ברור בין חלק מהאמניות והאמנים לבין מה שבתרבויות הקדם־מודרניות היינו מתארים כשמאנים ושמאניות: אלו גם אלו עוסקים בתיווך בין שכבות של התודעה, הן ברמה האישית והן ברמה התרבותית, כלומר עבור התרבות בכללותה. כשמרינה אברמוביץ׳ מזמינה אותנו להכניס את כפות רגלינו לכפכפים עצומים עשויים מקווארץ ולצאת לדרך בעיניים עצומות, היא נכנסת לנעליה (תרתי משמע) של השמאנית ממערת חילזון. שנדבר עליה קצת?

השמאנית ממערת חילזון היא דוגמה טובה. במערת חילזון מצאה פרופ' ליאור גרוסמן קבורה של אישה מבוגרת וגיבנת מלפני כ־12 אלף שנים. היא נקברה במערה מיוחדת, שעוצבה במיוחד לשם כך, עם המון חפצים בעלי משמעות עבור אותה תרבות: תשעים שריוני צב, כנף של עיט, אגן של פנתר, שני נחשים, רגל של אדם אחר, אבנים שנאספו במיוחד ועוד שפע של דברים מיוחדים. הקהילה השקיעה בה ובמערה שבה נקברה. היה לה תפקיד חשוב מאוד בקהילה. היא אחת מאלה שחיברו אותם אל העולמות האחרים. אין תפקיד חשוב מזה. היא עוד דוגמה לכך שהייתה להם תפיסה שאנחנו יכולים לקרוא לה פילוסופית. בוודאי אקו־פילוסופית. אני חושב שהם הבינו הבן היטב, טוב הרבה יותר מאיתנו, את מקומם בעולם, את השפעתם על העולם ואת אופן ההתנהגות הנדרש והמצופה מהם כדי להמשיך לחיות בעולם טוב. העולם שהם הכירו. נראה לי שחלק גדול מזמנם היה מוקדש ל"עשיית הדבר הנכון" מבחינת ההתנהגות המצופה מבני אדם בעולם. לשם היו מכוונים מעשיהם, לשם היו מכוונות היצירות שאנחנו מכנים אמנות, ולדעתי בזה הם היו עסוקים באופן אובססיבי לגמרי. בדאגה שעולמם לא ישתנה. בשמירה על יחסיהם עם שאר הדברים בעולם. ציורי המערות, למשל, לא נועדו לתפיסתי לשם גילוי רבדים נסתרים וחבויים בנפש האדם. כמו שאמרתי, אני חושב שהתודעה שלהם הייתה רחבה משלנו והם הכירו את המרחבים הנסתרים הללו. הייצוגים החזותיים נבעו מתוך הראייה הפנימית שלהם, within vision, ולכן הם רוויים דגמים אֶנְטוֹפְּטיים, כלומר דגמים אוניברסליים שנחזים בתוך התודעה, לא מבחוץ, במצבי תודעה משתנים, למשל דגם אדרת דג או מעגלים קונצנטריים. הייצוגים הללו היו חלק הכרחי במסע בין העולמות ובהעברת מסרים אל העולם העליון והתחתון, לדעתי, ולא בהכרח חלק ממסע גילוי עצמי. אני נוטה לחשוב שאת עצמם הם הכירו היטב. כמו מרינה אברמוביץ', גם הם עשו שימוש בחומרים בעלי משמעות כדי להתחבר לעצמם ולמקורות האדם והעולם, כדי להיכנס למצבי התודעה המתאימים ולמסעות התודעתיים הנחוצים להם לחיבור שלהם לעולם, לעולמות. אני מניח שלא הייתה להם בעיה עם עצמם. הם לא היו מסובכים כמונו במובן הזה, לא שיגעו אותם כמו ששיגעו אותנו. אני חושב שהם הבינו היטב את מקומם בעולם, את מהותם ואת מי שהם באמת. ועל כן אני לא חושב שהיו להם הפתעות בנוגע לעצמם. הם היו מוטרדים בעיקר בנוגע ליחסים שלהם עם העולם, ולשם הכול מכוון, לדעתי. אני גם לא חושב שהם היו זקוקים להמשגה מיוחדת באמצעות מילים. אני מניח שהכול היה ברור ונהיר להם באופן אינטואיטיבי. ככה זה כשאתה גדל בקבוצה ילידית, שבה אתה חשוף מגיל צעיר לכל הסודות ולכל הלכי הרוח ולוקח חלק פעיל בכל מה שקורה – בציד, בהכנת המזון וגם בטקסים ובפעילויות החברתיות והרוחניות. אני לא חושב שהם היו זקוקים לכל המלל שאנחנו מורגלים בו בניסיון להבין את עצמנו. ועל דיכאון נראה לי שבכלל אין מה לדבר. איזו סיבה הייתה להם להיות בדיכאון? הם לא עמדו בציפיות של החברה וההורים? הם לא היו הישגיים מספיק? מישהו התעלל בהם בילדותם? לא נראה לי.

לשנינו אין מושג אם הם היו בדיכאון במובנו הקליני, ואין לנו מידע על רמות הסרוטונין שלהם. מבחינתי, אחד הגורמים לתחושה שהאדם המודרני יכנה דיכאון היא התעוררות של אזור נפשי ארכיטיפי הכרוך במה שבמיתולוגיות רבות מכונה שאול. אני משער שהם הכירו את השאול, משום שכתינוקות בני יומם הם הכירו פחד, אַיִן, רִיק, רעב, חושך, וכבוגרים הצטרפו אל כל אלו תודעת המוות, או תחושות מורכבות שעוררה התייצבות אל מול אפלת מערה שנחוותה כאין־סופית. אני לא חושב שההרמוניה שהם ללא ספק חיו בה סיפקה להם הגנה מלאה מכל זה. כשהם נכנסו למערת ברוניקל, ואולי ניסו לגעת בזה בדרך כלשהי, אולי אפילו לפעול על זה, זו לא הייתה התעסקות נפשית, כשם שזו לא הייתה התעסקות חוץ־נפשית, וזאת משום שלא התקיימה עבורם – לדעת שנינו – ההפרדה המודרנית בין פנימי־סובייקטיבי־פסיכולוגי לבין חיצוני־אובייקטיבי־מציאותי.

נישאר חלוקים. אני חושב שתפיסת העולם שלהם ואורחות חייהם בהחלט סיפקו להם הגנה מפני מה שאתה קורא לו "כל זה". אני גם נוטה לחשוב שהם לא חששו מהמוות, וזה לא מאוד מוזר. אני חושב שגם בנוגע למוות הייתה להם תודעה שונה משלנו. יש גם לא מעט חברות ילידיות ולא ילידיות כיום שתפיסת המוות שלהם שונה מזו שנהוגה אצלנו, במה שמכונה העולם המערבי המודרני, או נכון יותר העולם הדתי, עולם של שכר ועונש, עולם של מניפולציה. מדוע לחשוש מפני המוות, כשאתה חי בעולם שאתה סומך בו על כל גורם, חי בביטחון מלא ביכולות שלך ושל הקבוצה שלך להתקיים וביכולתו של העולם לקיים אותך, מנהל יחסים של הדדיות עם כל בני האדם והגורמים האחרים בעולם ולא חי בתחושת עליונות על העולם או הפרדה בינך ובין העולם? בחברות ילידיות רבות התפיסה היא שבני האדם היו פעם פילים, עצים או לווייתנים, ויחזרו להיות כאלה. והפילים, העצים והלווייתנים יחזרו להיות בני אדם. יש ממשק בין כל הגורמים בעולם ואין ביניהם הפרדה. וכן, יש רגעי פחד ומחסור ואפילו מוות אלים. אך כל אלה לא מאפילים, לדעתי, על תחושת הביטחון, ההכרות והשקט. כן, שקט. שקט שנובע מאינטימיות, מכך שגדלת לעולם שאתה מכיר לפני ולפנים ומכך שאתה יודע שאם תעשה את הדבר הנכון, תנהג בעולם בכבוד ותכבד את הכללים המוכרים מאז ומעולם, השמש תמשיך לזרוח והעולם יחייך אליך. נכון, לא תמיד זה עבד, אבל לאורך מיליוני שנות קיום המין האנושי זה היה לדעתי הלך הרוח. לפעמים, מחשבה באמת יוצרת מציאות.

איך אמרת, נישאר חלוקים, זה הכיף בשיחות שלנו. עשרים שנה חפרת במערת קֶסֶם, מערה שנתגלתה במקרה, לא רחוק מכפר קאסם, ובכל הנוגע לחקר הפרהיסטוריה היא נחשבת כיום לאחת התגליות החשובות בעולם. ברוח השיחה שקיימנו בינינו, אולי תוכל לחלוק עם הקוראות והקוראים הבנה כלשהי, רלוונטית לחיינו כאן, שהגעת אליה בעקבות מחקרך המקיף בקסם?

הבחירה קשה, יש שם כל כך הרבה התנהגויות מרתקות ומלמדות. אבל הנה אחת: מִחזור. כבר לפני 400 אלף שנים בני אדם קדומים ליד ראש העין מחזרו כמעט הכול. כלי צור, אבנים, עצמות של בעלי חיים. והם עשו זאת לא כי חָסַר להם משהו, או בעקבות מסע פרסום לקידום המִחזור. הם עשו זאת כי בלב תפיסת העולם שלהם הייתה המנטרה nothing is wasted. צריך להתייחס בכבוד לכל דבר שמשתמשים בו, להשתמש בו ולמחזר אותו עד הקצה, כי זו התנהגות מכבדת כלפי העולם. זה עבד מאות אלפי שנים, ואולי יעבוד גם עבורנו אם נשכיל לעשות זאת מבפנים, באמת.

הפעם אני מסכים איתך לגמרי, זה באמת לא ייאמן – מִחזור ממקום של תחושה והבנה עמוקה, ללא כל קשר להבנה מדעית־רציונאלית לגבי התחממות כדור הארץ וכיוצא בזה. תודה רן. כרגיל, נהניתי מכל רגע.

.

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

איל חלפון, רן ברקאי, "היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות", כנרת זמורה־דביר, 2021.

.

.

» "המשורר, השמאן ושומרי הסף": צילה זן־בר צור קוראת בספרו של גיא פרל, "מערה"

» במדור שיחה בגיליון קודם של המוסך: עדי יותם בריאיון עם הסופר שמעון אדף

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | מלחמתה של אנקוויסט בהרדמה

"כוחה של אנקוויסט כמספרת שב אליה ברגעים שבהם היא מרשה לעצמה לשמוט את העמדה הדיכוטומית שביסוד הרומן, או שמא לערער עליה במתכוון." אורית פוטשניק על "המרדימנים", הרומן החמישי של אנה אנקוויסט, שתורגם לאחרונה לעברית

תימור גבע, ללא כותרת (מסילה), טכניקה מעורבת, 2020

.

קריאה ב"המרדימנים" לאנה אנקוויסט

אורית נוימאיר פוטשניק

.

לרומן החמישי של אנה אנקוויסט, המרדימנים, שתורגם לאחרונה לעברית בידי רן הכהן, יש אג'נדה ברורה. היא מוצהרת באחרית הדבר של הספר, שבה אנקוויסט מספרת שהוזמנה להיות סופרת אורחת בבית החולים הלימודי של אמסטרדם ובחרה במחלקת ההרדמה. היא בחרה כך בשל היותה פסיכואנליטיקאית: הפסיכואנליזה היא דיסציפלינה השואפת לחשוף קונפליקטים, מועקות וכאבים ישנים ומודחקים, וכך להביא להחלמה. כל זאת בניגוד גמור לעבודתם של הרופאים המרדימים. הללו מעלימים את הכאב, שואפים להשכיחו, גורמים לאובדנו מההכרה אל האזורים הסמוכים למוות, לחידלון, שאליהם, כמו אלים, הם לוקחים את החולים, ומהם הם משיבים אותם. הדיכוטומיה הזו שאנקוויסט מציבה, בין הפסיכואנליטקאים למרדימים, בין הרצון להרדים, לטשטש, להשכיח ובין הרצון לחשוף, להגיע אל שורשה של איזו אמת פסיכולוגית שאין בלתה, עומדת ביסודו של הרומן, וכדרכן של דיכוטומיות נוקשות, אני לא בטוחה שהיא מיטיבה איתו. "הרדמה! מחבוא לנוירוזה", מצהיר דירק דה־יונג, אחד מגיבורי הרומן, ונדמה שהמספרת מזדהה איתו. אנקוויסט גם חידשה מילה לצורך העניין: "מרדימנים". הלא לכאורה אין צורך בזה, מדובר ברופאים מרדימים, המונח קיים. אבל הבחירה להפוך את העניין מפעולה שהאדם (כלומר הרופא) מבצע לתכונה או מהות המאפיינת אותו, היא הבחירה להקצין, להכריז מלחמה על ההרדמה; על ההדחקה וההשכחה הסימבוליות המפתות וההרסניות.

דירק וסוזן הם אח ואחות. הוא פסיכיאטר והיא רופאה מרדימה. משפחתם הקטנה למודת שכול וסבל. אמם מתה בנפילה מצוק במהלך חופשה של ההורים כשסוזן הייתה תינוקת ואחיה פעוט. דודתם, אחותו התאומה של אביהם, ויתרה על חייה העצמאיים כדי לטפל בהם ואפשרה לאביהם המנותק מהם ממילא להיסחף הלאה.

אשתו של דירק, האנה, מתה זה לא כבר ופערה חור גדול בחיי המשפחה הקטנה. האנה מתוארת כמי שמילאה את תפקיד האם והייתה הדבק המשפחתי עבור כולם, בכללם רוס, בתם של סוזן ופטר (פסיכיאטר גם הוא, וחברו הטוב של דירק). הרומן מתחיל מהנקודה שבה דירק מרגיש שהגיע הזמן להתאושש מהאבל וחוזר לעבודתו כמטפל. הוא מקבל את אלרד סכורמן, מתמחה צעיר בפסיכאטריה, לתרפיה לימודית.

סכורמן מתואר כמטופל סרבני, מטופל קשה, אדם סגור, תוקפני וציני שקורא תיגר ללא הרף על עצם יכולתו של דירק לעזור לו, להבין אותו ולחדור אל שורשי הפגיעה הילדית שלו (גירושי הוריו ונטישת אביו). הוא עסוק בהגנה ובהתבצרות מתמדת מפני פלישה והשפלה שהוא מדמיין בכל אשר יפנה – ואף מביא על עצמו בסופו של דבר. סכורמן עוזב את הפסיכיאטריה ופונה להתמחות בהרדמה, תחת הדרכתה של סוזן, אחותו של דריק, האנליטיקאי שמטפל בו. הוא גם קושר קשר עם בתה סוזן וחייו נשזרים בחייה של המשפחה למודת השכול והטראומה ומובילים את הרומן אל סופו הטרגי.

אנקוויסט היא לא רק פסיכואנליטיקאית, היא גם מוזיקאית. אחד המאפיינים הבולטים ברומנים הקודמים שלה הוא תיאורי המוזיקה, תיאורי נגינה ותיאורי האזנה לבאך, למוצרט (הסוד, השיבה הביתה, קונטרפונקט – שבו כל פרק מוקדש לפרק מווריאציות גולדברג). תיאורי המוזיקה ברומנים הקודמים שלה הם בעלי איכות ייחודית, סינסתזית אולי. היא מאפשרת לקוראת לשמוע דרך אוזניה שלה. הכישרון הייחודי הזה נעדר מהרומן האחרון. אבל עם הקריאה עולה ההרגשה שאת תיאורי המוזיקה החליפו תיאורי הפרוצדורות הרפואיות: הכתיבה על אודות ההליכים הרפואיים חיה מאוד. אפשר ממש לראות את צינוריות הנשמה המוחדרות בין מיתרי הקול, לחוש את מחט האינפוזיה המוחדרת לווריד ומחליקה כשפוקעת התנגדות שכבת העור, להריח את הדם על שולחן הניתוחים ולהתמסר לקצב מכונת ההנשמה המלאכותית.

הד למוזיקה אפשר למצוא במבנה. הרומן בנוי כמו סונטה: אקספוזיציה, פיתוח, רפריזה, קודה. אנקוויסט נאמנה למבנה. יסודות הרומן מונחים באקספוזיציה, בקצב איטי מאוד ובאריכות יתרה, ומתחילים להסתחרר זה סביב זה, עדיין לאט בפיתוח, ואז שועטים אל סיום אינטנסיבי ומהדהד ברפריזה. העלילה סגורה ומוקפדת, כל אקדח המופיע באקספוזיציה יורה ברפריזה. אבל כדי לכונן את העלילה, אנקוויסט נשענת בכבדות רבה מדי ואפילו בשמץ גסות (שאינה מאפיינת את הסופרת הדקה והעדינה הזו) על קלישאות פסיכואנליטיות – פסיכולוגיזציה מוגזמת של דמויותיה ומסירת הפרשנות מפיהן ממש או באמצעות הקבלות ושיקופים שלעיתים נוטים לבנאלי: הקבלה בין הנטישה ההורית שחוו סוזן ודריק לזו שחווה סכורמן; הקושי של סוזן חשוכת אהבת האם ליצור קשר אינטימי עם בתה וההישענות שלה על דמות אם חלופית; אכזבת הבת מהאם הרופאה שלא הצליחה להציל את האם החלופית המיטיבה; הנסיגה של דריק לתלות ילדית ולפאסיביות שבסופו של דבר מביאה את המשפחה אל חורבנה, המקבילה לנסיגה של אביו לאחר מות אמו; ומעל לכל הבחירה של סכורמן לנטוש את הפסיכאטריה בעלבון ובזעם ולפנות להתמחוּת בהרדמה (כי הוא אינו מסוגל להתמודד עם הקונפלקטים בתוך נפשו שלו ומעוניין באנסתֶזיה עצמית, זועקת הפרשנות הבנאלית מדי בגוף הספר). נדמה שהעיצוב של דמויותיה, שתמיד היה מקורי וייחודי מאוד, נסמך הפעם יותר מדי על סכמות פסיכולוגיות ידועות.

אנקוויסט מתמסרת לתיאורי הטיפול הפסיכולוגי והמחשבה הפסיכולוגית כפי שהיא מתמסרת לתיאורי הפרוצדורות הרפואיות. ניתוח טראומת הילדות, מנגנוני ההגנה, תהליכי ההעברה נפרשים לעינינו כאילו אנחנו קוראים תיאור מקרה. אבל דווקא כאן כישרונה כמספרת מכזיב. התיאור אינו מרהיב כמו תיאורי המחטים וצינורות החמצן והדם. זה המקום שבו הספרות נעזבת, הזרמים התחתיים הסמויים מן העין אך מורגשים היטב בְלב הקוראת מפנים את מקומם לניתוח סיבתי, פרשני, מדוקדק מדי, ולא פעם גם פשטני. היכולת למסור רגש, הלך רוח, מתחלפת בצורך להסביר לעייפה.

כוחה של אנקוויסט כמספרת שב אליה ברגעים שבהם היא מרשה לעצמה לשמוט את העמדה הדיכוטומית שביסוד הרומן, או שמא לערער עליה במתכוון ולהפוך אותה על פיה. מחלקת ההרדמה מתוארת כמסבירת הפנים מכל מחלקות בית החולים. ראש המחלקה מקפיד על אוורור רגשות בתוך הצוות. רוב הרופאים הבכירים מאירים פנים למתמחים, בניגוד לכירורגים הענייניים והתוקפניים. במחלקה שוררת אווירה אימהית. "כשאני מקבלת מישהו לניתוח, היא חושבת, כשאני רואה פנים, נוגעת בעור, מבחינה בפחד, בכאב, כשאני מסבירה משהו, כשאני מרגיעה, כשאני עוזרת למישהו לעלות על שולחן הניתוחים ומדברת אליו ברוך ומכניסה את האינפוזיה, כשאני דואגת שיהיה רגע של שקט בחדר־הניתוח ורק אז מרדימה אותו – זה בדיוק כמו שהייתי משכיבה לישון את רוס, בזמנו", אומרת סוזן. דווקא סוזן, הרופאה המרדימה, האישה המעשית והפעלתנית, האם המתקשה ליצור קשר עם בתה, היא הדמות האהובה והחיובית בסיפור, בניגוד לאחיה דריק, הפסיכואנלטיקאי המהורהר.

גם דמותו של סכורמן מעניקה לרומן כח ותנופה. בגלל היותו מטופל סרבן, קשה, מתנגד, דירק לא מצליח לפצח את טראומת הילדות שלו, ואנקוויסט לא מעמידה את דמותו (דרך פרשנותו החסרה של דירק) על שורש אחד ויחיד. אין הסבר קלישאי וסגור להתנהגותו, דמותו נותרת אניגמטית. יתרה מזו, כל העלילה עומדת על קשריו המצטלבים עם בני המשפחה. הקשרים של סכורמן עם בני המשפחה הם לכאורה עניין של צירוף מקרים. עלילה הנסמכת על צירופי מקרים בלבד לא מחזיקה מים ויוצרת תחושה מלאכותית. אבל אין זה המקרה כאן, שכן לאורך הספר נוצרת תחושה שסכורמן אינו יוצר עם בני המשפחה קשרים מקריים, בתום לב, אלא שהוא עושה זאת במידה מסוימת מדעת, פועל באכזריות כאדם שאינו יכול לבטא את מצוקותיו וצרכיו בדרך אחרת. כל זה לא נכתב, אפילו לא נרמז, אבל דרך דמותו החידתית של סכורמן, המכסה וחושפת בעת ובעונה אחת דווקא מפני שהוא מתנגד לטיפול, מתנגד לפסיכואנליזה, לפרשנויותיה והסבריה, מצליחה אנקוויסט להחזיר לעצמה את היכולת לתאר תחושות ודקויות של רגש, שכל כך מאפיינת אותה. היא במיטבה כשהיא חותרת תחת האג'נדה שלה, תחת הרעיונות שלה. זה מחזיר אותה אל הספרות.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

אנה אנקוויסט, "המרדימנים", הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2021; מהולנדית: רן הכהן.

.

.

» ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתי אדיבי־שושן על הספר "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן