.
לייק
נדיה אייזנר־חורש
.
אתה לא מסוגל בשום אופן לחזור לשכונת ילדותך, אבל אתה לא יודע לאן עוד אפשר ללכת. כבר שבע שנים שאתה לא באמת יודע לאן אפשר ללכת. אז אתה מוצא לך דירת חדר באחד הרחובות שמוכּרים לך מגיל חמש ורוב הזמן אתה פשוט לא יוצא מהבית, חוץ מהטיפולים.
לטיפול אתה צריך לקחת שני אוטובוסים ואז אתה מגיע לקליניקה היפה של טלי. יש בה שטיח חדש ובהיר, כורסאות נוחות בצבע בורדו והדפסים עדינים על הקירות, שטלי הביאה מיפן או מסין. אתה לא מבין בדברים האלה אבל פשוט נעים לך להיות כאן. כשהשעה שלך נגמרת אתה מבקש מטלי להישאר בקליניקה עוד קצת, עד שהיא נועלת. היא מחייכת כאילו שהיא חושבת שאתה חמוד, אבל רק אומרת שהזמן שלכם הסתיים ובשבוע הבא היא תשמח לראות אותך שוב.
אתה הולך לתחנת האוטובוס והרוח שורקת לך באוזניים. החורף עוד לא ממש התחיל, אבל לך קר. אתה מסתתר בתוך הקופסה של התחנה ובודק הודעות בטלפון, אבל אין לך שום הודעות מאף אחד שמעניין אותך. הקופסה של התחנה היא חצי־שקופה, ואתה פשוט מקווה שאף אחד לא יבוא עכשיו לשבת לידך. לפתע עובר שם אופנוע שפולט רעש חזק מאוד. נהיה לך פתאום חושך בעיניים והאוזניים מצלצלות בטירוף. לא, זה לא קורה עכשיו, לא פה, אתה חושב ומוריד את הראש בין הברכיים. בדרך כלל אפילו טריקת הדלת של הארון מספיקה כדי לגרום לזה לקרות שוב, והאופנוע הזה היה הרבה יותר מטריקת הדלת. אתה מנסה לנשום. אתה חושב שאתה לא שם, אתה יודע שאתה לא שם. האוטובוס מגיע אבל הוא מלא. אתה לא יכול לעלות עליו. אתה ממשיך לשבת שם עד שמגיע אוטובוס כמעט ריק ורק אז קם מהמקום. פעם מישהו נצמד אליך בטעות באוטובוס וכמעט שברת לו את האף. מאז אתה לא לוקח סיכונים.
בדירה אתה מדליק את הרדיאטור ומיד מתיישב ליד המחשב. אחרי התלבטות ארוכה אתה מפרסם בפייסבוק שיר שכתבת אתמול בלילה. זה שיר אהבה עדינה שאתה לא מרגיש אבל עדיין זוכר וזה כמו כאב רפאים. כמובן, אתה מפרסם אותו כדי שטלי תראה אותו. אתה יודע שהיא נמצאת בפייסבוק ואולי היא תראה אותו פשוט במקרה.
אתה תמיד יודע מתי היא נמצאת בפייסבוק ובווטסאפ. לפעמים אתה כותב לה הודעה ואז מוחק.
אתה נזכר איך כתבת ומחקת וכתבת ומחקת הודעות לפני האירוע. ידעת שהולך להיות משהו. "משהו" במובן של משהו רע. רק לא ידעת כמה רע. הייתה לך נוקיה ישנה אז, מצחיקה כזו. ישבת והקלדת הודעה אבל היה אסור למעשה לומר שום דבר לאף אחד. אז מחקת ורק כתבת סתם שטויות משעשעות להורים שלך. לא באמת חשבת שאתה עלול לא לחזור. אף אחד לא חושב באמת דברים כאלה, לא במילים אלה. גם מי שלא חוזר בסוף. האם אתה באמת חזרת משם? אולי לא. אולי עדיף לך שלא.
בחוץ מחשיך וזה עושה לך כאב בטן, אתה נזכר שלא אכלת כמעט כלום מהבוקר. אתה לוקח פרוסת לחם ומורח עליה חומוס. להכין ולאכול פרוסת לחם עם חומוס לוקח בערך שמונה דקות אם עושים הכול לאט. אתה יודע את זה כי פעם אחת בדקת כמה זמן זה לוקח.
אתה נועל את הדלת לפני שאתה נכנס למיטה, אבל הבעיה היא שהמנעול עוזר רק נגד המפלצות שבחוץ. פתאום אתה מבין שאולי טלי חושבת שאתה מפלצת. אולי היא מתעבת אותך. זו מחשבה שאתה לא יכול לסבול. אולי היא מלאת גועל ממך? אתה קם מיד וחוזר למחשב. קר נורא אז אתה גורר את השמיכה איתך לכיסא.
השיר הזה שפרסמת בפייסבוק, אתה הולך לבדוק כמה לייקים הוא קיבל. שישה. אין לך הרבה חברים בפייסבוק. או בכלל.
יש גם תגובה אחת. "מקסים!" כתבה לך נועה, בחורה שאתה מכיר מהעבודה שפוטרת ממנה לפני כמה חודשים. דווקא החזקת מעמד בעבודה הזו די הרבה זמן, יחסית – בין היתר בזכותה של נועה הזו שהיא באמת נחמדה. אתה כותב לה "תודה" ושם לב אדום במקום לייק. כאילו שיש טעם בכל זה בכלל כשאתה יודע טוב מאוד שאי אפשר להתחיל כלום, כי אתה לא במצב.
"המצב" זו מילה שעושה לך בחילה. גם המילה "גיבור" עושה לך בחילה. כשכתבו על זה בחדשות אחרי שהכול קרה, מישהו קרא לך בתגובות "גיבור". אתה מנסה לא לחשוב על זה, אבל זה עולה הרבה מעצמו.
בדחף של רגע אתה מוחק את הפוסט עם השיר וסוגר את המחשב. אחר כך אתה שוב פותח את המחשב וקורא קצת דברים בפייסבוק ובחדשות. גם זה עושה לך בחילה. במיוחד החדשות.
אתה חושב על להביא ביד אבל זה הפך בזמן האחרון למשהו מסובך מדי אז אתה מוותר על כל הרעיון.
אתה חושב שאם היה סיכוי שטלי תעשה לייק לשיר שלך, זה היה שווה את כל הטרחה. אבל מה הסיכוי? אתם בכלל לא חברים בפייסבוק. הגבולות המזורגגים של המטפלים.
עכשיו אתה מבין שאתה חייב לעשות משהו דחוף. אתה מתלבט רגע, אחר כך לוקח הרבה אוויר לריאות ועושה דה־אקטיבייט לחשבון שלך.
אולי עכשיו תוכל לישון.
כדי להירדם, אומרים שצריך לספור כבשים אבל אתה יכול רק לספור גופות. או צרחות. או חיילים. או בומים. או מפלצות. כל זה לא בדיוק עוזר.
אתה קם מהמיטה לאט. המבט שלך נופל על הראי ליד הארון. אתה לא מזהה את מי שמשתקף שם. אז אתה מסתובב ממש מהר והולך למטבח. אולי זה רעיון טוב להכין תה. שכחת לקנות סוכר, אבל לפחות יש לך שקיות תה. הקומקום רותח בעליזות כאילו שהוא שייך לבית אמיתי של משפחה.
התה חם מדי, אתה לוגם ממנו מהר מדי ומקבל כוויה בלשון. זה קצת מרגיע אותך, אז אתה שותה עוד לגימה. אתה שוב מנסה לנשום ולעשות תרגילים של מחשבות שטלי אמרה לך לעשות. בעצם חבל שמחקת את השיר. אולי היא הייתה רואה אותו ומבינה שאתה לא מפלצת. פשוט יש לך פתיל קצר, ככה אמרו לך לא מזמן כשצעקת על מישהו במכולת. הם לא מבינים את זה אבל בכלל אין לך פתיל. נר ללא פתיל זה חתיכת חומר חסר תועלת.
אתה מסתכל בחלון ורואה שהשמיים בחוץ מתבהרים קצת מצד אחד. אין לך שעון כמובן כי אתה לא יכול לסבול תקתוק, אפילו הכי שקט, אבל הצג של הטלפון מגלה שכבר חמש בבוקר. משום מה אתה בטוח שהזמן הטוב למות הוא בלילה, לכן אם לא מַתָּ הלילה יש לך עוד יום לחיות. אתה מותש, אבל לפני שאתה הולך למיטה, אתה לוקח את הטלפון וכותב לטלי הודעת ווטסאפ שאתה חייב עוד טיפול השבוע, ומתי אפשר.
אחר כך אתה מכבה את הטלפון. אולי כשתתעורר, היא כבר תענה.
.
נדיה אייזנר־חורש, מתרגמת ומשוררת, עוסקת בעריכת תוכן וייעוץ תקשורת. תלמידת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, מתגוררת בירושלים. פרסמה בעבר שירה ומסות בכתבי העת הו!, המוסך ומשיב הרוח. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יחסי שכנות", סיפור קצר מאת סמדר שטינברג
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
