"את המחלה, האנורקסיה, תופסת הילדה כשינוי פיזי ונפשי שמסמן גם דרך רוחנית, אלא שהיא אינה מצליחה לעורר התפעלות באמה וגם אינה זוכה בקרבה המיוחלת." דפנה לוי על ספרה של מיכל בן־נפתלי, "הקבוצה"
.
פחות מ־180 עמודים מחזיקות שתי היצירות של מיכל בן־נפתלי, "הקיץ" ו"הקבוצה", המרכיבות את הספר הקבוצה, אך למרות ההצטמצמות הזו הן מותירות רושם עמוק – גם בשל הבחירה לעסוק בגוף הנשי, מבעד לפרספקטיבה של הפרעות אכילה, או בלשונה של בן־נפתלי, ״הגוף, בן לוויה מעיק, תובעני, ששולל מאיתנו כל פשטות״ – וגם בזכות השפה, שיש בה עדינות ודחיסות, כובד ושעשוע ויכולת למסור אירועים קשים עד ייאוש כאילו כתיבתם נעשית תוך ריחוף אצבעות קליל על הקלידים, בלי להזדקק לאקורדים כבדים ודרמתיים.
הנובלה ״קיץ״, הראשונה בצמד, נפתחת במות סבה של המספרת, מוות שהשקיע את אמה לדכדוך קשה, פניה ״ביקשו שילטפו אותן אך הסתגרו בעיצבונן״, והיא החלה להסתגר, חלושה ומובסת, מוסתרת מאחורי שכבות של בדים, משקפי שמש ועשן סיגריות עד שכמעט פסקה לתפקד. הבית כולו החל להלך על קצות האצבעות, והמספרת – אז ילדה במצב חירום הישרדותי – מנסה נואשות למצוא את דרכה בחזרה אל האם. בגופה מוטמע זיכרון מטושטש, אולי מימי הינקות, שבו היא מונחת על גוף חמים ומוצאת בו נחמה, אבל נחמה כזאת אינה מוצעת לה כעת, והיא עסוקה בפענוח מצבי הנפש של הסובבים אותה, ובעיקר של האם, שעתה היא מרירה ומנוכרת, ביקורתית ולעיתים קרובות גם אכזרית, כדי לחזור ולחוש שייכת או לפחות אהודה ומקובלת.
האבל שהכה באם הכה גם בסבתא, אלא שהוא אינו מקרב אותן זו לזו כי אם להפך, מרחיק ומבודד, וגם אם יש בו ״חוטים של געגוע שמושכים הביתה״, כפי שכותבת בן־נפתלי, אלה אינם מספיקים כדי להתגבר על השוני והעוינות שבין שתי הדמויות הנשיות העוצמתיות הללו. האם, התל אביבית הצעירה המעודנת, המלנכולית, המתוחכמת, שרזונה הוא אחד מהישגיה הבולטים, מי שמכתתת רגליה גם במסדרונות של מלון כדי למצוא אמבטיה הולמת ואז יושבת בה ומעשנת; ואמהּ שלה, הזקנה, הגלותית, עמוסת התכשיטים והביגוד הכבד, השמנה, שנוהגת ללעוס כדורי בצק ולהשאיר אותם דבוקים בשולי שולחנות ועל המדרכה, שמגופה עולה תערובת ריח בושם וזיעה חמוצה, ו״משמני זרועותיה שמוטים ונרעדים ככבסים ברוח״.
בתוך שדה הקרב המשפחתי הזה, הבת נאלצת לבחור צד. אין זה נאמר לה במפורש, ומאחר שהיא נואשת לקרבה, היא מוצאת עצמה נמשכת לזו וגם לזו, ולעיתים קרובות גם עוינת את שתיהן. אמה מתאמצת לעצב אותה בדמות בת טובים רזה וקוקטית ומרעיפה עליה בגדי פשתן וטריקו בצבעי פסטל, אך אלה צרים מדי, והיא, שמנסה לגמול טובה לאמה בהפגנת נשיות נינוחה וטוב לב, עוצרת את נשימתה ומכניסה את הבטן כדי להידחס אל הבגדים ואל הדמות. הסבתא, לעומת זאת, מעודדת אותה לאכול, אומרת בסיפוק – ואולי בהשלמה – ש״הילדה אוהבת לעשות פְרֶעס״ וגם מפגינה איזו עליצות ונדיבות שקוסמות לה. אך בכל אלה אין כדי לפוגג את חטאיה המרובים: היא זקנה, היא משחקת רֶמי עם עצמה, כך אומרות השמועות, והגרוע מכול: ייתכן שבדתה מליבה את הסיפור המזעזע שהוא תעודת הזהות שלה במשפחה, הסיפור על רצח אביה בעת שהמשפחה עשתה את דרכה מרוסיה לפלשתינה.
עיקר העלילה מתרחשת כשהסבתא, האם, הבת ויורי – קרוב משפחה אבוד שנמצא כמעט במקרה והקשרים עימו חודשו בשל מחויבות לעברה של המשפחה לפני השואה – נוסעים יחד לנופש בעיירת מרפא באוסטריה. מטעמי התחשבות באורח שלוש הנשים מוותרות על החלום להתאכסן בגראנד הוטל ובוחרת במלון פשוט יותר, אבל מנהלות שגרה יומית של ארוחות, צעידות באוויר הצח ומשחקי קלפים עם חברותיה של הסבתא, שנוהגות להגיע לשם מתל אביב לטבול באווירה אירופית. אלא שאין כאן שלווה ואין באמת מרחק מן המועקות שהביאו עימן מן הבית, וגם לא מן האיום המתמיד שהגוף הנשי נושא עימו. ״תורת המידות של אמי נגזרת מהגוף הגדול של אמה, צל המעיב על חייה״, מסבירה המספרת. זו אינה הילדה שראתה וזכרה כל מה שהתרחש בחודש ההוא, זוהי מספרת בוגרת, שיש לה כלים להבין שאמה אכן מזהה את הרזון עם הטוב, המוסרי והצודק, והשומן לא רק מבחיל אותה, אלא נתפס בעיניה כחטא. אותה אם, אגב, ״נכנעת מדי פעם לאישה השמנה המתגוררת בתוכה ומתדפקת לפעמים על דלתה לבקש מוצא לגרגרנותה״. ואחרי כל כניעה כזו, היא מן הסתם מביטה באמה, הסבתא, בעוינות וטינה גדולות עוד יותר.
כעבור שבוע בלבד האם נוטשת את בתה בשנית, ממש כפי שנטשה אותה כשהתמסרה לאבל לאחר מות הסב, וחוזרת ארצה בלעדיה. זה לא מפתיע, משום שהמספרת מבינה כי המשפחה נכפתה על אמה, וכי אלמלא התקשתה לסרב, האם כלל לא הייתה מקימה משפחה. על אף תחינותיה הבוכיות שתרשה לה לחזור איתה הביתה, האם משאירה אותה בחברת הסבתא ושאר הגברות המגונדרות, התפוחות והעמוסות מדי, ובחברת יורי, השרוי במערבולת משל עצמו כשברקע הסיפור יחסיו עם אשתו מתנפצים ברעש וזעם. כשיחזרו ארצה יוותר יורי על כל הישגיו לכאורה, על מעמדו, רכושו ושיירי משפחתו, יממש את הפנטזיה שהחל לטפח באותם ימים ויהפוך לאחד ״מחלוצי ההומלסים של תל אביב״. הילדה, בהתמרדות דומה, מקצינה את מי שנתבקשה להיות ומפסיקה לאכול. ״הפסקתי סופית לאכול. המטבח הפך לשדה של התחמקות. נכנסו ויצאו ממנו בשעות שונות של היום. אימא השאירה את האוכל על הכיריים … את מה שנועד עבורי השלכתי לפח".
את המחלה, האנורקסיה, תופסת הילדה כשינוי פיזי ונפשי שמסמן גם דרך רוחנית, אלא שהיא אינה מצליחה לעורר התפעלות באמה וגם אינה זוכה בקרבה המיוחלת. הרזון הקיצוני, המלווה בהרס הגוף, מדיף צחנה של זקנה בטרם עת, וזו מאיימת על אמה לא פחות מן האפשרות למשמנים, והיא אינה מסוגלת להושיט עזרה לבתה אלא רק לעצום את העיניים ולומר ״הסתכלנו עליך כל היום. הכול בסדר גמור איתך״.
אותה התכחשות למצוקה, סירוב להכיר בה והתחמקות מהושטת עזרה חווה המספרת – העשויה בהחלט להיות אותה מספרת – גם ב״הקבוצה״, שאינה ממש נובלה אלא שילוב של ממואר ומסה, שבן־נפתלי מצליחה לטעון אותו בפיוטיות בלי לגלוש לרגשנות או הטפה. הפעם ההתרחשות נולדת בקבוצה טיפולית של נשים אנורקטיות ובולימיות, אלה שאינן מעזות לבלוע דבר ואלה שבולעות ומקיאות. ״שמונה נשים צעירות, יושבות במעגל בחדר דחוס המועב באור קלוש … אנחנו מזיעות, מתכווצות בכיסאות … מיוסרות, אנחנו לא צוחקות … משהו לא בסדר איתנו.״ לכאורה יש להן הרבה במשותף, אבל כפי שבן־נפתלי מיטיבה לתאר, כל אחת כלואה בבועה משלה, והקבוצה כולה, ובעיקר האמפתיה והתמיכה שהיא מבקשת להעיר בהן, היא מעשה בלתי אפשרי.
הקונפליקט מתעורר כבר בתחילת המפגש. כשהמספרת מציגה את עצמה כמי שנוהגת להקיא כבר שש שנים, משתתפת אחרת בקבוצה קוטעת את דבריה ופונה אל המדריכה: ״אני לא מוכנה לשבת איתה. היא לא מקיאה. היא לא מתעסקת עם כל הגועל״. הנשים האמורות להבין זו את זו, שכן הן כלואות באותו מאבק של הרס עצמי: ״נפקדות, מתחבאות, מתחמקות … הורסות את עצמנו בחשאי, כיוון שחשיפה עלולה לחבל בפעולת החבלה הנמשכת שלנו״ – שופטות זו את זו. הן אינן רוצות להיגאל, לא מחפשות ישועה, ועוד יותר מזה, אינן מוכנות שיביטו בהן, כי כל מעשיהן הרי נעשים בגניבה (השלכת מזון לפח, בליעת משלשלים, הקאות), ומשום כך, גם מבטה של מי שעושה את זה אחרת, קצת אחרת, הוא מבט זר ומבהיל ומצמית.
בכתיבה על הפרעות אכילה קיבלה על עצמה בן־נפתלי משימה לא פשוטה. היא כותבת בלי להזדקק לתיאורים גרפיים שמטשטשים את הניואנסים הרגשיים. היא בונה תמונה מורכבת ולעיתים אפילו מפתיעה של חוויה שאמנם אינה מאפיינת נשים בלבד, אבל מותר להניח שאין אישה שלא התחככה בה מכיוון כלשהו.
.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: אורית פוטשניק על "המרדימנים", הרומן החמישי של אנה אנקוויסט
תגובות על כתבה זו