.
להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן
.
» דפנה לוי ברשימה על בילבי בת־גרב
» קטע מתוך תרגומה של דנה כספי לספר "משחק הוגן" מאת טובה ינסון
» בפרק הקודם של פודקאסט המוסך: על ז'אנר הסיפור הקצר, עם מירי שחם
יוסף שליין, ללא כותרת, עץ, 52X40X43 ס"מ, 1991
.
אתה לא מסוגל בשום אופן לחזור לשכונת ילדותך, אבל אתה לא יודע לאן עוד אפשר ללכת. כבר שבע שנים שאתה לא באמת יודע לאן אפשר ללכת. אז אתה מוצא לך דירת חדר באחד הרחובות שמוכּרים לך מגיל חמש ורוב הזמן אתה פשוט לא יוצא מהבית, חוץ מהטיפולים.
לטיפול אתה צריך לקחת שני אוטובוסים ואז אתה מגיע לקליניקה היפה של טלי. יש בה שטיח חדש ובהיר, כורסאות נוחות בצבע בורדו והדפסים עדינים על הקירות, שטלי הביאה מיפן או מסין. אתה לא מבין בדברים האלה אבל פשוט נעים לך להיות כאן. כשהשעה שלך נגמרת אתה מבקש מטלי להישאר בקליניקה עוד קצת, עד שהיא נועלת. היא מחייכת כאילו שהיא חושבת שאתה חמוד, אבל רק אומרת שהזמן שלכם הסתיים ובשבוע הבא היא תשמח לראות אותך שוב.
אתה הולך לתחנת האוטובוס והרוח שורקת לך באוזניים. החורף עוד לא ממש התחיל, אבל לך קר. אתה מסתתר בתוך הקופסה של התחנה ובודק הודעות בטלפון, אבל אין לך שום הודעות מאף אחד שמעניין אותך. הקופסה של התחנה היא חצי־שקופה, ואתה פשוט מקווה שאף אחד לא יבוא עכשיו לשבת לידך. לפתע עובר שם אופנוע שפולט רעש חזק מאוד. נהיה לך פתאום חושך בעיניים והאוזניים מצלצלות בטירוף. לא, זה לא קורה עכשיו, לא פה, אתה חושב ומוריד את הראש בין הברכיים. בדרך כלל אפילו טריקת הדלת של הארון מספיקה כדי לגרום לזה לקרות שוב, והאופנוע הזה היה הרבה יותר מטריקת הדלת. אתה מנסה לנשום. אתה חושב שאתה לא שם, אתה יודע שאתה לא שם. האוטובוס מגיע אבל הוא מלא. אתה לא יכול לעלות עליו. אתה ממשיך לשבת שם עד שמגיע אוטובוס כמעט ריק ורק אז קם מהמקום. פעם מישהו נצמד אליך בטעות באוטובוס וכמעט שברת לו את האף. מאז אתה לא לוקח סיכונים.
בדירה אתה מדליק את הרדיאטור ומיד מתיישב ליד המחשב. אחרי התלבטות ארוכה אתה מפרסם בפייסבוק שיר שכתבת אתמול בלילה. זה שיר אהבה עדינה שאתה לא מרגיש אבל עדיין זוכר וזה כמו כאב רפאים. כמובן, אתה מפרסם אותו כדי שטלי תראה אותו. אתה יודע שהיא נמצאת בפייסבוק ואולי היא תראה אותו פשוט במקרה.
אתה תמיד יודע מתי היא נמצאת בפייסבוק ובווטסאפ. לפעמים אתה כותב לה הודעה ואז מוחק.
אתה נזכר איך כתבת ומחקת וכתבת ומחקת הודעות לפני האירוע. ידעת שהולך להיות משהו. "משהו" במובן של משהו רע. רק לא ידעת כמה רע. הייתה לך נוקיה ישנה אז, מצחיקה כזו. ישבת והקלדת הודעה אבל היה אסור למעשה לומר שום דבר לאף אחד. אז מחקת ורק כתבת סתם שטויות משעשעות להורים שלך. לא באמת חשבת שאתה עלול לא לחזור. אף אחד לא חושב באמת דברים כאלה, לא במילים אלה. גם מי שלא חוזר בסוף. האם אתה באמת חזרת משם? אולי לא. אולי עדיף לך שלא.
בחוץ מחשיך וזה עושה לך כאב בטן, אתה נזכר שלא אכלת כמעט כלום מהבוקר. אתה לוקח פרוסת לחם ומורח עליה חומוס. להכין ולאכול פרוסת לחם עם חומוס לוקח בערך שמונה דקות אם עושים הכול לאט. אתה יודע את זה כי פעם אחת בדקת כמה זמן זה לוקח.
אתה נועל את הדלת לפני שאתה נכנס למיטה, אבל הבעיה היא שהמנעול עוזר רק נגד המפלצות שבחוץ. פתאום אתה מבין שאולי טלי חושבת שאתה מפלצת. אולי היא מתעבת אותך. זו מחשבה שאתה לא יכול לסבול. אולי היא מלאת גועל ממך? אתה קם מיד וחוזר למחשב. קר נורא אז אתה גורר את השמיכה איתך לכיסא.
השיר הזה שפרסמת בפייסבוק, אתה הולך לבדוק כמה לייקים הוא קיבל. שישה. אין לך הרבה חברים בפייסבוק. או בכלל.
יש גם תגובה אחת. "מקסים!" כתבה לך נועה, בחורה שאתה מכיר מהעבודה שפוטרת ממנה לפני כמה חודשים. דווקא החזקת מעמד בעבודה הזו די הרבה זמן, יחסית – בין היתר בזכותה של נועה הזו שהיא באמת נחמדה. אתה כותב לה "תודה" ושם לב אדום במקום לייק. כאילו שיש טעם בכל זה בכלל כשאתה יודע טוב מאוד שאי אפשר להתחיל כלום, כי אתה לא במצב.
"המצב" זו מילה שעושה לך בחילה. גם המילה "גיבור" עושה לך בחילה. כשכתבו על זה בחדשות אחרי שהכול קרה, מישהו קרא לך בתגובות "גיבור". אתה מנסה לא לחשוב על זה, אבל זה עולה הרבה מעצמו.
בדחף של רגע אתה מוחק את הפוסט עם השיר וסוגר את המחשב. אחר כך אתה שוב פותח את המחשב וקורא קצת דברים בפייסבוק ובחדשות. גם זה עושה לך בחילה. במיוחד החדשות.
אתה חושב על להביא ביד אבל זה הפך בזמן האחרון למשהו מסובך מדי אז אתה מוותר על כל הרעיון.
אתה חושב שאם היה סיכוי שטלי תעשה לייק לשיר שלך, זה היה שווה את כל הטרחה. אבל מה הסיכוי? אתם בכלל לא חברים בפייסבוק. הגבולות המזורגגים של המטפלים.
עכשיו אתה מבין שאתה חייב לעשות משהו דחוף. אתה מתלבט רגע, אחר כך לוקח הרבה אוויר לריאות ועושה דה־אקטיבייט לחשבון שלך.
אולי עכשיו תוכל לישון.
כדי להירדם, אומרים שצריך לספור כבשים אבל אתה יכול רק לספור גופות. או צרחות. או חיילים. או בומים. או מפלצות. כל זה לא בדיוק עוזר.
אתה קם מהמיטה לאט. המבט שלך נופל על הראי ליד הארון. אתה לא מזהה את מי שמשתקף שם. אז אתה מסתובב ממש מהר והולך למטבח. אולי זה רעיון טוב להכין תה. שכחת לקנות סוכר, אבל לפחות יש לך שקיות תה. הקומקום רותח בעליזות כאילו שהוא שייך לבית אמיתי של משפחה.
התה חם מדי, אתה לוגם ממנו מהר מדי ומקבל כוויה בלשון. זה קצת מרגיע אותך, אז אתה שותה עוד לגימה. אתה שוב מנסה לנשום ולעשות תרגילים של מחשבות שטלי אמרה לך לעשות. בעצם חבל שמחקת את השיר. אולי היא הייתה רואה אותו ומבינה שאתה לא מפלצת. פשוט יש לך פתיל קצר, ככה אמרו לך לא מזמן כשצעקת על מישהו במכולת. הם לא מבינים את זה אבל בכלל אין לך פתיל. נר ללא פתיל זה חתיכת חומר חסר תועלת.
אתה מסתכל בחלון ורואה שהשמיים בחוץ מתבהרים קצת מצד אחד. אין לך שעון כמובן כי אתה לא יכול לסבול תקתוק, אפילו הכי שקט, אבל הצג של הטלפון מגלה שכבר חמש בבוקר. משום מה אתה בטוח שהזמן הטוב למות הוא בלילה, לכן אם לא מַתָּ הלילה יש לך עוד יום לחיות. אתה מותש, אבל לפני שאתה הולך למיטה, אתה לוקח את הטלפון וכותב לטלי הודעת ווטסאפ שאתה חייב עוד טיפול השבוע, ומתי אפשר.
אחר כך אתה מכבה את הטלפון. אולי כשתתעורר, היא כבר תענה.
.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יחסי שכנות", סיפור קצר מאת סמדר שטינברג
.
יהודית הנדל (מתוך סרטון יוטיוב: "יהודית הנדל על יהודית הנדל", ממיזם "העברים" של יאיר קדר)
.
עלילת רבים מסיפוריה הקצרים של יהודית הנדל מתרחשת בגן. גן ציבורי, עירוני. לעיתים הוא מעלה על הדעת את גינת דובנוב בתל אביב, שמולה התגוררה. לעיתים קרובות מתוארת בו המספרת, בת דמותה של הנדל, כאשר היא יושבת על ספסל, לרוב לצד אישה אחרת המגוללת בפניה את סיפורה. המספרת החוזרת בסיפוריה של הנדל כמעט לעולם אינה גיבורה אלא עדה: היא מאזינה לעלילות הנמסרות לה ומדובבת אותן; מצטרפת לחברותיה לנסיעות, לא אחת בעקבות אהובים מתים; מלווה במילותיה את ורדינה בעלת השמשייה ואת ב. הנוטה למות. אפילו כאשר נקודות המוצא של הסיפורים רומזות לכאבה הפרטי של המספרת, שמאורעות חייה מובילים אותה לבית החולים או לבית הקברות, הוא מוסט עד מהרה אל כאביהן של בנות־השיח שלה. הסיפורים כתובים ברובם כדיאלוגים ישירים ארוכים ("אמרה"; "אמרתי"). תמיד ללא מירכאות המפרידות בין מילותיהן של הדוברוֹת לשאר הטקסט.
המספרת של הנדל כמו מסרבת להיות גיבורה, אך היא גם אינה עדה ניטרלית, המקפידה על נפרדוּת: מילותיה נבללות באלה של בנות־השיח שלה, ולעיתים היא נדמית אפילו ככפילה שלהן. נוכחותן ודבריהן מעוררים את זיכרונותיה, המתוארים בלשון פיגורטיבית גועשת ואסוציאטיבית. כך למשל בסיפור "כסף קטן":
היינו שתינו לבד בגן … רות'שֶן לא הסירה ממני את עיניה … אישוניה התרחבו בברק חגיגי, אותו ברק בו הכל נעשה פתאום פעור, העולם פעור, קרוע מבפנים … מלא טלאים וחבלים ומוטות וברזלים, בכל קול שומעים תזמורת אדירה. פתאום נזכרתי איך בנֶשֶר, בבית־החרושת, הבאתי פעם תרמוס ענק לדודי, בעלה של דודתי אחות אבי, שנשאר למשמרת לילה בבית־החרושת. היה לילה חם, והוא עמד בחדר הכבשנים מכוסה אבק, שעוּן על מוט הברזל המחובר לכבשן, יחף בתוך ערמת הברזלים.
(בתוך כסף קטן, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 1988, עמ' 30)
ההקשבה הדרוכה לדבריה של אישה אחרת, שלעיתים נושאת אופי כמו־טִיפולי, מטשטשת את הגבולות בינה לבין המספרת והופכת אותם לנזילים, וכן גורמת לא אחת ליסודות פנטסטיים ושיריים להבליח אל תוך ההוויה הריאליסטית. אלה מדגישים את עירוב התחומים שבין המספרת לבין דמויות הנשים האחרות, ואת ההוויה הנשית המלוכדת כמרכזם של הסיפורים, אפילו כאשר מדובר בעלילות העוסקות ביחסי גברים ונשים, למשל.
אבקש להציע כי התבנית החוזרת הזו מהדהדת יותר מכול קשרים בין אֵם לבת, המאופיינים לא אחת בקשיי נפרדות, אך גם באפשרות הגואלת הטמונה בעדות המתמשכת שיש בהם: אֵם המלווה את בתה מילדות לבגרות, מהיותה נערה להיותה אם בעצמה, מעניקה לה מבט עֵד שמסייע בגיבוש זהותה ודמותה. לעומת זאת, דמות המספרת החוזרת בסיפוריה של הנדל אינה נהפכת לגיבורה בפני עצמה, או למי שזהותה מובחנת ומגובשת. היא מתמודדת עם חוויית יתמות והֶעדר נוקבת, ממש כמו הגבר הממתין על הספסל לאשתו שכבר לא תשוב, אך מקפיד לשמור לה את מקומה. הגבר הזה נזכר בסיפור המאוחר "המקום הריק":
ואמרתי: המקום פנוי? אפשר לשבת קצת?
שוב הניע את ראשו בשלילה.
אי־אפשר, אמר, כבר אמרתי לך, הוא רק נראה ככה, ואמרתי: אבל הוא ריק.
אי־אפשר, אמר.
היתה אכזריות בקולו.
אני מצטער, אני מחכה לאשתי, אמר …
אני מחכה לה אבל היא לא תבוא …
בשבילי היא עדיין יושבת כאן, אמר.
אבל היא איננה, אמרתי.
כן, היא איננה, אמר. היא הלכה.
(בתוך המקום הריק, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 2007, עמ' 16–17)
המספרת של הנדל נחשפת עוד ועוד, במעין כפיית חזרה, לסיפוריהן של מי שאיבדו את יקיריהן, ועוסקת ללא הרף במוות ובשכול, אך היא בראש ובראשונה דמות של בת יתומה מאם, ממש כמו הנדל עצמה בחייה, שאיבדה את אמה בצעירותה בפתאומיות. זו חוויית התשתית של יצירתה, ואולי גם של עמדת המספרת שבחרה לעצמה: מי שאין לה עצמה אמא־עדה המלווה אותה לאורך חייה לא תהיה לגיבורה בפני עצמה, אלא תישאר כל העת בעמדת המלווה, המתבוננת, המבקשת לה חיים באמצעות שהייה בנבכי סיפוריהן ובאבלן של אחרות.
כפי שציין כבר דן מירון בספרו הכוח החלש: עיונים בסיפורת של יהודית הנדל (הקיבוץ המאוחד, 2002), העיסוק בדמותה של האם המתה בולט במיוחד בקובץ כסף קטן, שבו המספרת חווה רגעי התוודעות מאוחרים לאמה. בסיפור הפותח את הקובץ, "נמוך, קרוב לרצפה", נזכרת האם כאשר אביה של המספרת מתלבט אם להיקבר לצידה או לצד אשתו השנייה. רק לאחר מותו מצליחה המספרת להסיר את העטיפות מתמונתה של אמה ופוגשת במבטה: "אמי הביטה משם מאוד צעירה … כל יום היא נראית יותר צעירה" (שם, עמ' 16). בסיפור החותם את הקובץ, "איך הכרתי את אצ"ג", נזכרת האם לראשונה ככפילה של בתה, המספרת, כאשר המשורר אורי צבי גרינברג מזהה אותה באמצעות הדמיון ביניהן:
כמו שראיתי אותך, ידעתי שאת הבת של האשה ההיא, אמר …
לא ידעתי את נפשי. לא אמרתי מלה. אמא, כאמור, שנים כבר לא היתה אז בחיים. ופתאום האיש הזה הזר הרזה, ראה אותה פעם אחת … בקצה השני של העולם, זה היה לפני שנולדתי בכלל, לא החליף אתה מלה, וזהה אותי, אחרי עשרות שנים, נערה אלמונית קטנה בקפה קטן בכיכר דיזינגוף בתל־אביב, ובְרגע ידע. (עמ' 136–137)
הסיפור מסתיים במותו של אצ"ג, המשכפל את מות האם. כך, למשל, בהיבט המצלולי: שמה של האם, חוּמֶה, מהדהד את צבע רגבי האדמה שבה נקבר אצ"ג: "משורר שני הנצחים עוד היה חם באדמה וגם צבע האדמה כורכר חום דהה" (שם, עמ' 138; ההטיה במקור).
רגעים אחרים הם אלה שבהם מבליח מות האם אל תוך הסיפורים כאילו במקרה, כמתגלגל מתוך שיחותיה של המספרת עם דמויות אחרות ומתוך פגישותיה עם כאביהן. כך, ב"סיפור בלי כתובת", היא נכפית בעל כורחה לסיפורה של אישה שמתה באקראי בחנות בפינת הרחוב. המספרת הייתה עדה למותה, וכעת היא מחפשת את הכלב שהיה עימה. המוות הזה מטיל עליה אימה, וכך גם הכלב, שנהפך אט־אט לבדיה ("אין פה שום כלב"). רק לאחר שהיא מגיעה לביתה עולה בה, כמו במקרה, זיכרון האם שנותרה צעירה:
אמי אמרה לי פעם שאין צורך לפחד מן המתים.
הייתי נערה כשהביאו את החפצים האישיים שלה.
היא לא מתה. אמר אב־אבי. היא רק הלכה.
זה היה לפנות בוקר כשהלכה. אז לא ידעתי כמה היתה צעירה …
הייתי אתה לבדי באותו לפנות־בוקר. המרפסת היתה מלאה אור. הגן היה מלא אור. היא נאנחה אנחה רפה אחת. יצאתי למרפסת ועמדתי במרפסת. עד היום אני זוכרת את האור. (שם, עמ' 129)
נראה שהמספרת מצליחה להשתחרר מדבקותה כעדה משתתפת, אובססיבית, בסיפורה של האישה הזרה שמתה, רק כאשר היא מחייה בתוכה את מותה של אמה, המדברת אליה כנערה.
קובץ סיפוריה האחרון של הנדל, המקום הריק, ראה אור ב־2007. מאז ועד מותה, שבע שנים לאחר מכן, לא פרסמה סיפורים. באוקטובר 2007 הלכה לעולמה חוקרת הספרות דורית מאירוביץ, בתה של הנדל. הטקסט האחרון של הנדל שראה אור הוא "תפילת נעילה לבתי". זה אינו סיפור ואין בו מספרת־עדה, אלא קינה אוטוביוגרפית בגוף ראשון, החותמת את קובץ מאמריה של מאירוביץ, שכונס לאחר מותה, הנוף הוא הנפש (הוצאת קשב לשירה, 2011). צער היתמות מתחלף באבלה הנורא של האם על בתה: "אין דבר יותר אכזרי מאשר לקבור את בתך, ואני קברתי את בתי היחידה. ואני לבד בכאב הנורא הזה" (עמ' 154). החתימה בשולי הקינה היא "יהודית הנדל, אמא של דורית".
.
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי על הגותו של ז'ק דרידה
.
רות קסטנבאום בן־דב, Land of Painting, ארץ ציור, שמן על בד, 170X105 ס"מ, 2019
.
הדחפורים הופיעו שבוע לפני הבחירות. ראש הממשלה הבטיח לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון ומתוכן שבעים ושש יחידות דיור, כלומר בנייני דירות עם מרפסות שמש, הוקצו לשכונה שלה ואיימו להרוס את הנוף הפסטורלי של הגבעה ממול. "שתִבּנה ארץ ישראל בימינו אמן," אמרה סופי ולא הוסיפה דבר על ערך הנדל"ן של הבניין שלהם שעומד לאבד מהנוף שלו, או על השקט ואיכות החיים. שלושה ימים אחר כך יצאה הודעת גינוי מהדוברת של האיחוד האירופי בזו הלשון: "האיחוד האירופי מגנה את החלטת הרשויות בישראל לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון. החלטה זו מפרה את החוק הבינלאומי ועומדת בדרכו של פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, החיות זו לצד זו בשלום בביטחון, הפתרון היחיד שהינו צודק ובר־קיימא ויכול להשכין יציבות באזור." דקלה הקשיבה לקריינית החדשות ברדיו מקריאה את דף המסרים שנשמע כמו מחולל גינויים ונאלצה להגביר את הרדיו כי הדחפורים החלו לטרטר בעוצמה. לפני שעברה לגור במגדלי רימון ב' הקשקשת הזאת חלפה מעל לראשה, ורק עכשיו שמה לב לתדירות שבה נפלטות הצהרות מסוג כזה. ממש מעניין פה מישהו מה חושב האיחוד האירופי, חשבה, הם מגנים ואנחנו חופרים. הישראלים כבשו את הפלסטינים ועכשיו קבלני בניין כובשים את ישראל, "אדמה משוחררת" כבר לא יקְרה פה, חשבה. הקרקע פה נדונה לשעבוד מצד כל מי שיושב עליה, נכבשים וכובשים כאחד, ולא יעזור לאף אחד כלום.
היא סגרה את דלת המרפסת והדליקה מזגן. ניסתה למצוא בתוכה איזה זיק של שמחה בבניין הארץ ולהדוף את החרדה מפני פלישת הדחפורים מהפרצוף שלה. היא גם ניסתה לחשוב אצל מי היא יכולה לברר מה הולך לקרות פה. אולי מתחילים את מגדלי רימון ג'? האם ככה הרגישו תושבי מגדלי רימון המקוריים כשהתחילו לבנות את השכונה שלה? הם פצחו בריקודי שמחה על הרחבת היישוב ובלב הדחיקו חרדה שייקחו מהם את הדבר האחד שאפשר לומר בקול בלי לשקר: 'כמה יפה פה'. לא משנה שאנחנו גרים בבניינים כעורים, העיקר שכשנביט מהבית החוצה ישתקף לנו יופי. סטפן סיפר לה שהסופר גי דה מופאסאן נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו מדי יום במסעדה שבמרומי מגדל אייפל משום שזה המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את מגדל אייפל. דקלה חשבה שהאייפל דווקא מגדל יפה מאוד, כמו אישה גדולה ומגוננת שמכסה על כולם בגפיה הרחבים, ודווקא בנייני המגורים שבונים האדריכלים הישראלים מכוערים, איך שהעסק מתרומם מעל לשלוש קומות נוחתת עליו רוח הכיעור. הם גם אף פעם לא גרים במה שהם בונים, אמרה לסטפן אז, אני לא חושבת שפגשתי אדריכל או אדריכלית אחת בשכונה מאז שעברתי לגור פה.
.
*
.
בור רחב נפער באדמה שמול מרפסת דירתה. במשך שבועיים הדחפורים חפרו במרץ לקראת מה שכנראה יהיה היסודות של השכונה החדשה, ולפתע השתתקו. יום אחד נפסק הכול. דקלה רצה למחשב לבדוק באתרי החדשות אם הממשלה שחררה הכרזה חדשה. כלום. אולי הודעה של דובר משרד החוץ האמריקאי? אליהם מתייחסים יותר ברצינות כאן, לא כמו אל הגינויים של האירופאים. גם כלום. היא אפילו בדקה את דף הפייסבוק של ראש הממשלה, שכבר שנים לא מתראיין לשום כלי תקשורת ורק מעלה סרטונים של עצמו באיפור כבד. בחיי שהאיש הזה מתנהג כמו יוטיובר מתבגר. עף על עצמו עם שפכטל של חמישה סנטימטרים שמנסה לכסות על החצ'קונים. אבל גם אצלו לא נאמר שום דבר דרמטי. מאיפה בא השקט הזה לעזאזל, תהתה והחליטה ליהנות ממנו כל עוד הוא כאן. היא פתחה את דלת המרפסת לרווחה ונהנתה מקרני השמש.
בצהריים הגיעה בחורה בלונדינית עם קוקו גבוה ואיתה חבורה של נערות ונערים מלאי מרץ בבגדי עבודה ונעלים גבוהות. חיש מהר מתחו חבלים וחילקו את הבור לריבועים. הקוקו הבלונדיני התיישבה על כיסא גבוה שנראה כמו כיסא של שופט במגרש טניס בדיוק מתחת למרפסת של דקלה וחילקה פקודות במגפון, מור טו יור רייט, בי קרפול וית' דה סטונז, סלואולי, סלואולי. תוך שעתיים הבור שהיה מיועד להפוך לחניון התת־קרקעי של מגדלי ג' הפך לאתר חפירות של רשות העתיקות. מעניין מה ימצאו שם, אמרה סופי בהתרגשות. ארץ ישראל יפה וגם פורחת וגם שלנו מקדמת דנא. היא כבר דמיינה את היישוב העברי הקדום הולך ונחשף מתחת לביתה, ואיך תרד לשם להתפלל עם כל נשות היישוב. היא לא קיוותה למשהו בסדר גודל של מערת המכפלה, היא תסתפק במשהו מינורי יותר, נגיד כמו קבר יהושע בן נון. היא זכרה היטב את עצרת העלייה לקבר ההיא לפני ארבע שנים, אלף איש הגיעו לקבר הקטן לכבוד שבת של פרשת המרגלים והריעו להתגייסות ההיסטורית של יהושע בן נון וכלב בן יפונה להגנת הארץ. אפילו ראש המועצה האזורית דאז, שמעון ויסמן זכרו לברכה, אבא של עפי ויסמן, הגיע בכבודו ובעצמו בליווי כוחות צבא רבים. "עלה נעלה וירשנו אותה," קראו כולם וסופי הרגישה את כוחה מתעצם בקהל המתפללים, ניזון מחוסנו וליכודו של ההמון. מאז היא מזכירה בכל הזדמנות את יהושע, "המתנחל הראשון", ולדקלה לא היה לב לומר לה שהיא לא בטוחה שיש לתואר הזה אותה המשמעות היום. מדויק יותר לומר שלדקלה לא היה האומץ לומר את זה לסופי בפנים, כי היא בוודאי הייתה מתריסה כלפיה, שוב פעם את עם זה? אז מה את עושה פה? יהושע בן נון הוא דוגמה ומופת, עמוד אש ותימרות עשן לנגד עינינו. לא נירתע ולא נירא לקחת את הארץ המובטחת בחזרה, על הדבש ועל העוקץ. לפעמים סופי הייתה משלבת בדבריה מילים גבוהות כמו יראה או לנגד, מילים עם ניחוח מקראי, או שורות מפזמונים של נעמי שמר שנשמעו לה כמו עדות חותכת לצדקתה.
סופי פיללה לקבר יהודי עתיק שקדושתו תיתמר כעשן קטורת ותחדור אל דירת השלושה חדרים שלה דרך חרכי התריסים ורשתות היתושים ותמלא את הבית שכינה. היא דמיינה איך בערבי חג, כשנחיל מתפללים יצבא על דלתות האתר שלה, היא תפתח את עזרת הנשים במרפסתה, תארח אקסקלוסיבית את נכבדות השכונה, אולי עפי ויסמן תבוא עם בתה, שכן היא גרה בקומה השלישית ואילו המרפסת של סופי, כמו זאת של דקלה, בקומה הראשונה, ממש נושקות לכיפת הקבר שתקום מן העפר. דקלה צפתה בסופי יורדת עם מגש ועליו בקבוק מיץ וצלוחית עוגיות ומכבדת בחיוכים את הקוקו הבלונדיני עם המגפון והפועלים שלה, "חבר'ה נהדרים מתגלית, אמריקאים, באו לתור את הארץ לפני שעושים עלייה," אמרה בהתפעלות. "נו, ומה הסיפור של החפירות הארכאולוגיות האלה, יודעים כבר?" שאלה דקלה. וסופי ענתה, "עדיין לא, הדחפורים נתקלו באבנים מסותתות, מסודרות ככה בשורה, הארכאולוגית הבלונדה הראתה לי, יש חוק שאומר שאסור להמשיך לבנות עד שרשות העתיקות לא באה לבדוק מה העניינים. זה בכלל לא מפתיע, אנחנו מיישבים רק מה שהיה כבר מיושב." דקלה שתקה כמה רגעים ואז אמרה, "ומה עושים אם מגלים סימני יישוב עתיק אבל לא יהודי? נגיד יבוסי או פלישתי?" – "אוי נו באמת, הפלישתים בכלל לא הסתובבו באזור הזה, הם היו יותר ליד הים," מיהרה סופי לומר אבל פניה נפלו כי פתאום הבינה שחלום הקבר היהודי העתיק יכול בין רגע להפוך לסיוט של אתר עובדי אלילים או חלילה לקבר של איזה שייח'.
דקלה מצידה התפללה בסתר ליבה שימצאו רק כמה עצמות יהודיות יבשות וכך ייאלצו להפסיק לבנות את ג' מול המרפסת שלה ויעבירו את בניין הארץ לגבעה מול מרפסת של מישהו אחר. וואי, זה יהיה שיחוק. אין מצב שהנערים בשכונה יתנו לבנות על קברים יהודיים, יש להם יותר מדי הורמונים בסיסטם, חשבה, זה יספק להם תעסוקה עד לשידוך. ואחר כך שאלה את עצמה אם כדאי לכלול את המחשבות המרושעות והאנוכיות שלה בכלל המחשבות האסורות שסופי מדברת עליהן ולהפסיק גם עם המנהג זה.
לעת ערב, כשסיימו הקוקו הבלונדיני והצעירים האמריקאים לחפור, לרוקן סלים ולהבריש את העפר והאבק, הגיע אוטובוס נקי ובוהק, שלט לבן מתוח לכל רוחבו "תגלית, העוצמה העולמית שלנו", והם נבלעו בתוכו. הם השאירו מאחוריהם את כלי החפירה העדינים ושאר מכושים ופטישים ואת המלמול האינסופי והצחוקים שהתגלגלו באמריקאית עם רי"ש עגולה ואת חדוות הנעורים. כשהחושך ירד, נדלקה נורת חשמל חלשה ומתחתיה התיישב שומר זקן, מחרוזת תפילה בידו. הוא נהג לשבת כך, עיניו פקוחות, אוזנו צמודה לטרנזיטור ישן, מעשן בשרשרת ואוכל במבה. באחד מאותם לילות שלא הצליחה להירדם, היא החליטה שלא תיקח כדור שינה וימות העולם, ירדה למטה עם תרמוס תה חם, עוגיות שומשום של עבאדי כמו שאבא שלה אהב ושתי שקיות במבה. היא ניגשה אל השומר ובירכה אותו לשלום. "לא ידעתי שמכשירים כאלה עוד קיימים," אמרה והצביעה על הטרנזיסטור שבקעו מממנו קולות קריין בערבית. השומר הרים אליה את עיניו ואמר "אל רדיו אל אורדוני," והיא חייכה אליו, הניחה את התה, העוגיות והבמבה על ארגז עץ ששימש כשולחן ואמרה, "תשאיר את זה כאן, אני כבר אקח את זה בבוקר." והשומר הביט בה, אמר שוקראן והניח את ידו ימינו על ליבו. "לילה טוב," אמרה, והרימה עיניה מעלה. בחיים אני לא אתרגל לכל הכוכבים האלה, חשבה, מלחיצים, והחלה להשפיל את מבטה. היא הבחינה שהטלסקופ של הנכד של עפי ויסמן שנהג להזדקר לעברו של הירח מכוון עתה מטה ומתבונן בה. היא הישירה אליו מבט, צללית אדם חמקה מהמרפסת והסתתרה מאחורי הווילון.
.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת יעל לאוקומוביץ
.
