.

ופתאום התפללתי נורא: על "גִּלּוּפִין" מאת דעאל רודריגז גארסיה

צביה ליטבסקי

.

הקריאה בספר הביכורים של דעאל רודריגז גארסיה, גִּלּוּפִין, הפעימה אותי במידה כזו, שנאלצתי מדי פעם להפנות מבט הצידה כדי להסדיר את נשימתי. ניכר בו תהליך מעבר מסבל תהומי אל רגעי הארה. ככל תהליך־אמת הוא רצוף נפילות, תהייה ותעייה, שהרי תכליתו איננה ניתנת להגדרה, ואין אפשרות לנכס אותה. רגע ההארה גם אינו תוצאה מובנית מתוך רצף סיבתי. הוא מעין קפיצה בלתי צפויה, ובכל זאת הוא שיאו של תהליך, המשתקף בשורה "ופתאום התפללתי נורא", שעוד אחזור אליה בהמשך. עם זאת, ההתבוננות הפנימית שכופה הסבל על האדם (במקרה הטוב), היא היוצרת את הדרך, בדומה לדבר מובאה שנקרתה בדרכי לאחרונה: "סדר העבודה בשלבו העליון הוא 'חסר תכלית ומלא כוונה כאחד'." (דבריו של רומאנו גוארדיני מספרו על רוחו של סדר העבודה, המובאים בספרו של יוהאן הויזינגה, האדם המשחק, מוסד ביאליק, 1966, עמ' 53)

שם הספר משקף את רגע ההארה כמו גם את התהליך העקלקל והקשה. להיות בגילופין פירושו להשתכר, חוויה העוקרת את האדם מתפיסה סדורה של המציאות. מנגד, בספר הזוהר, גִּלּוּפִין במשמעות עיטורים הוא שם לתיקון בעולם העליון. בכך כורך הכותר את רגע ההארה עם מעשה האמנות: מלאכת הגילוף הנובעת מהשראה, הוצאה לפועל של היצירה הטמונה בחומר הגלם, יחידת שלמות המבטאת את התשוקה לשלמות.

אנסה לעקוב אחר התהליך.

.

אחרון ודי

הֲלִיכוֹת בְּמַעֲגָלִים בְּתוֹךְ הַחֶדֶר

שָׁם רָאִיתִי אוֹתִי

בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

שְׁתוּקִי אֲסוּפִי,

בְּנָן שֶׁל שָׁעוֹת לְלֹא שֵׁם.

מִלִּים שֶׁהוּצְאוּ לֵהָרֵג

תְּלוּיוֹת הֲרוּגוֹת בּוֹר,

וַאֲנִי זוֹכֵר אֶת טַעַם הֶעָפָר

מִמֶּנּוּ לֻקַּחְתִּי.

מַקְשִׁיב לִבְעִיטוֹת הַבֶּטֶן בֶּעָתִיד

כְּבָר כַּמָּה שָׁנִים מַקְשִׁיב

וְהֶעָתִיד לֹא מַגִּיעַ.

אוֹכֵל שׁוֹקוֹלָד בַּלֵּילוֹת

לֹא בְּבַת אַחַת אֶלָּא

אֶחָד אֶחָד מֵהַמְּגֵרָה,

פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר כְּאִלּוּ

זֶה אַחֲרוֹן וְדַי.

לַיְלָה אַחֲרוֹן וְדַי.

.

הסיטואציה הקונקרטית מוכרת לכולנו: מאבק פנימי אם לקחת עוד שוקולד מהמגירה, "אחרון ודי", הנובע מתחושה עזה של סתמיות, של מעגליות חסרת מוצא ותכלית. דומה היא, המצוקה, לזו של ביאליק בשיר "צנח לו זלזל": "בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל כָּתְלִי".

הדובר חש חסר זהות וחסר שייכות, "שְׁתוּקִי אֲסוּפִי", ולנגד עיניי עולה הפסוק "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז 10; בהלכה אסופי הוא ילד שמצאוהו ברחוב ואינו יודע מי הוריו), אם כי הדובר עדיין לא הגיע לנאמר בסוף הפסוק. באורח דומה, המונח "שתוקי" (בהלכה: אדם שלא ידוע מיהו אביו, ודינו כספק ממזר) מהדהד שתיקה, "שָׁעוֹת לְלֹא שֵׁם". ואמנם, המילים הוצאו להורג, והחיים בלעדיהן (שהרי העולם נברא במילה) אינם אלא חזרה אל עפר. נחמת השוקולד פוקעת בהרף עין. אין בה מענה לערגה ולהיזקקות. ותודעת הזמן מובילה אל תשוקת המוות, המשתמעת בשורה האחרונה: "לַיְלָה אַחֲרוֹן וְדַי."

מנגד, כבר בתחילת השיר מצויה נקודה מכרעת: "שָׁם רָאִיתִי אוֹתִי / בְּצַד הַדֶּרֶךְ." יכולת האינטרוספקציה היא המעניקה אפשרות של דרך, גם אם הדובר עומד בצידה. ואולי יש בכך כדי להזכיר שהמעגל ככלא הוא גם סמל האינסוף, כפי שחוויית הגילופין מתקיימת בשני הקצוות: השמחה שלוחת הרסן והייאוש.

המנוס אל הממד הרוחני אינו צולח. כך מתברר בשיר הבא, "התקף חרדה": "שֻׁלְחָנוֹת עֲגֻלִּים, מַאֲפֵרוֹת, צַלָּחוֹת, מַגָּפַיִם … בּוֹרְחִים לְמַעְלָה, נִמְלָטִים מִקַּוֵּי הַמִּתְאָר." קיומה של הצמרת תלוי בשורשים, כפי שהעפר, מושאה של כמיהת המוות, הריהו מקור החיים: "מֻכְרָח לְהָרִיחַ אֲדָמָה, שֶׁלֹּא אֶתְאַדֶּה מִכָּאן." הקיום נתפס כנתק, כקריעה גורלית ממקור חיים: "טַבּוּר בְּלִי חֶבֶל / מַחֲזִיר הֵד עָמוּם / כִּקְלִפַּת אֲבַטִּיחַ מֵימִי." – דימוי חושי להפליא לקיום חלול ואטום.

אך חשוב לציין ששיר זה פותח במילה "התבוננות" (בדומה ל"שם ראיתי אותי" בשיר הקודם), והיא חוזרת בו גם בראשית הבית האחרון. חזרה זו מעמידה את ההתבוננות כעיקרון מכוון, בלעדיה אין מילים: "הִתְבּוֹנְנוּת נֶאֱחֶזֶת כָּזוֹ, / מַאֲמָץ לְהָשִׁיב לְמַטָּה / קוֹל שָׁקוּף שֶׁנַּעֲשָֹה גָּבוֹהַ / מִכְּדֵי לִנְשֹׁם." ובסינסתזיה דקה ומדויקת זו מקבל הקול ממשות גשמית תוך כדי ערעורה, בהיותו שקוף. כך מתעצמת חוויית החנק.

זוהי נקודת המוצא לתהליך האמור, שראשיתו בקבלת הייסורים, והמשכו בנכונות לראות בם לא פחות מאשר אוצר: "הַקְהֵל אֶת הַצְּעָקוֹת הַמִּתְגּוֹדְדוֹת בְּךָ כְּצִמְחִיָּה מְכֻדֶּנֶת, / פַּזֵּר אוֹתָן דֶּרֶךְ מִלְחִיָּה שֶׁל אוֹר עַל הַפְּצָעִים הַנֶּאֱמָנִים בְּיוֹתֵר. / הַקְהֵל אֶת פְּצָעֶיךָ לוֹמַר הַלֵּל בַּהֲמֻלָּה גְּדוֹלָה," ([*], עמ' 23) וכמו בפסוק "טוֹב לִי כִּי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ" (תהלים קיט 61), נפתחת דרך, אף על פי שאין הדובר יודע אנה היא מובילה.

ואמנם, החטיבה הבאה קרויה "במראות לילה", ולמעט שני השירים האחרונים היא מהווה מחזור. שמה והמוטו המצורף, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְֹרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי", משקפים זאת. האם ידע יעקב אנה פניו מועדות בצאתו למסע חייו? האם העלה בדעתו את יכולתו לשְֹרות עם כוחות עליונים? האם ידע על הטמון במעמקי נשמתו כשראה בחלומו את סולם המלאכים? האם ידע שהאבן שלמראשותיו תוצב כיסוד "בית אל"? כל אלה אינם מוגדרים כייעוד, אלא בדיעבד.

החלום, המשתמע מן הביטוי "במראות הלילה", הוא התנסות אוטונומית, שכן נעדרת ממנו הדיאלקטיקה התודעתית. יתר על כן, רק בחושך, פיזית ומטפורית, ניתן לראות את האור. בהקשר זה עולה בדעתי בדיחה ששמעתי: שאלו ילדה קטנה מה חשוב יותר – השמש או הירח. "ודאי שהירח," היא ענתה נחרצות. "בלילה צריך משהו שיאיר, אבל ביום לא צריך אותו."

מתוך זיקות אלה מופיע הלילה בציורי לשון רבים, המובילים אל התגלות האור:

"לַיְלָה. הַכֹּל שָׁב / לְמַעְלָה." (א, עמ' 27); "קֶשֶׁב סָמִיךְ מַרְוֶה / אֶת הָאֲוִיר הָעֵר" (ב, עמ' 28); "הַחֹשֶׁךְ עוֹבֵר כְּמוֹ תַּעַר / עַל קְצוֹת הַכּוֹכָבִים / לַיְלָה מְאַלְחֵשׁ אֶת הַזֹּהַר / שֶׁאֵינֶנוּ כָּבֶה. … הָיִיתָ מִתְעוֹרֵר / כִּמְעַט / וְהָיִיתָ אֶחָד" (ג, עמ' 29). בשיר זה, עם הופעת האני של הדובר, הופך זמן ההווה לעבר: "הָיִיתָ". אך אין בכך בעיניי העלאת זיכרון, אלא ביטוי של משאלה, הכמוסה בעצם ההתרחשות. ה"כִּמְעַט", בצירוף "גַּלְגַּל הָעַיִן הָעִוֵּר", העולה "בַּעֲלָטָה בַּלָּאט" מעמעם (תוך מצלול קסום) את תחושת הזמן, כעין הכנה להיות האחד. חשוב לציין שרגעי הגילוי לעולם אינם מתנתקים מן הפרטים החושיים: "פִּרְסוֹמוֹת הָעֲנָק / מִתְכַּסּוֹת טַל קָרִיר. / חִלָּזוֹן אַלְמוֹנִי / דָּבֵק בָּהֶם לְאַט" (ד, עמ' 30). אך אין זו רק מעלתו הפואטית של הספר. לדעתי ומניסיוני, ככל שההבחנה החושית מעמיקה יותר אל הפרטי החד־פעמי, כך מעמיק ומתרחב הממד הרוחני. ולהפך. (זהו המאפיין המובהק בשירתה של זלדה, למשל.)

עוצמת ההדדיות בין שני ממדים אלה, המנוגדים זה לזה לכאורה, באה לידי ביטוי גם בשיר שאצטט בשלמותו, בהיותו בלתי ניתן לביתור:

.

כַּמָּה כְּמִיהָתֵךְ,

כַּמָּה פְּגִיעָה.

מִתְנוֹעַעַת עַל גַּגּוֹת

חֲשֹוּפִית שֶׁל חֹשֶׁךְ,

בּוֹלְעַן אֱמוּנָה.

בֶּטֶן רַכָּה כְּבֶכִי,

רֵיקָה כְּאֹרֶךְ הַנְּפִילָה.

קְלוּשָׁה כְּמוֹ אֵד תְּפִלָּה

בָּאָה בַּלֵּילוֹת הָאַיָּלָה

בָּאָה בֶּהָרִים הַמְּרַצְּדִים בַּנֶּשֶׁף,

שָֹם פִּי הַכּוֹכָבִים כִּבְאֵרוֹת, בְּמֶרְחָק צָלוּל

מִצְּמָא הַצִּפּוֹרִים.

(ח, עמ' 34)

.

החושי החד־פעמי אינו בלעדי לסיטואציה הנוכחת. הוא לב ליבו של הציור הלשוני: כמיהתו של הדובר "מִתְנוֹעַעַת עַל גַּגּוֹת" – מרחב וגובה, ומנגד מדומה ליצור זעיר וקדום, שבשמו טמון מעין היפוך "חֲשֹוּפִית שֶׁל חֹשֶׁךְ". מעודי לא נתקלתי ב"גילוף" עז מזה לחוויית עירום פגיע. חוויה זו מתפשטת בהמשך אל מרחבי העולם, מעלה ומטה: הכמיהה נעדרת המושא היא "בּוֹלְעַן אֱמוּנָה". אפילו הכוכבים אינם אלא "בְּאֵרוֹת … בְּמֶרְחָק צָלוּל מִצְּמָא הַצִּפֳּרִים." הערגה, אם כן, מחוררת את הבריאה כשם שהיא מקורה. לא מקרי הוא השימוש בבעלי חיים על קבוצותיהם השונות. אילון גלעד, במדורו "מהשפה פנימה" בעיתון הארץ, ברשימה מיום 15.4.20, מציג את קולות בעלי החיים כמקורם הלשוני של ביטויי כמיהה: המילה "געגוע", למשל, נובעת מקולו של השור, געייה ("הַיִּנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שׁוֹר עַל בְּלִילוֹ", איוב ו 5), המילה "עֶרגה" נובעת מקול קריאת האייל, לפי פירוש לפסוק "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מַיִם כֵּן נַפְשִׁי תַּעֲרֹג אֱלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מב 2), ועוד.

השיר האחרון בחטיבה מתחיל ומסתיים במשפט: "הַכֹּל נַעֲשָֹה זוֹהֵר." בשיר זה, שזהו גם שמו, נענית התהייה "מַה הַפֵּרוּשׁ הַכֹּל?" (ו, עמ' 32). ואמנם, ממלכת "הַכֹּל" מכילה הכול בו־זמנית ובו־מרחבית: "עֵינֵי נָמֵר בִּסְבַךְ מְטֹרַף בֶּכִי / תַּמְרוּרִים, כַּפְתּוֹרִים שֶׁל מַעֲלִית נוֹפֶלֶת … סְטִיקֶרִים וְסִיסְמָאוֹת / … עַמּוּדֵי הָאוֹטוֹבּוּס עִם יְדֵי הַזְּקֵנִים / …/ צְפַרְדֵּעִים רְעִילוֹת בְּיַעֲרוֹת גֶּשֶׁם, / חֹ שֶׁ ךְ  גָּ ד וֹ ל  וּ מֻ פְ לָ א." (הריווח במקור.)

ואמנם, בחטיבה הבאה, "תפילות באיל ניגוח", החושך זוהר, ובשעת קריאתה חשתי כעומדת על סיפו של היכל. כל שנותר הוא תפילה, כשהיראה, באופן פרדוקסלי, היא הכוח המתגלם בשם החטיבה. את הכוח הזה, הנובע מדבֵקות ונואשוּת כאחת, הדובר מגייס מתוכו כדי לבקוע את השערים, כאיל ניגוח. עצם הפנייה אל נמען שאינו מוטל בספק מאפשרת זאת, ושירי החטיבה ברובם המכריע נאמרים במסגרת אני–אתה.

הקפיצה הלא צפויה אל ה"מֵעֵבֶר", כלומר אל מה שמצוי מעבר לגשמי, יכולה להתרחש בכל מקום (ובמלים אחרות: כל מקום יכול להפוך להיכל); גם בקניון העירוני, "בַּמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת בְּתוֹךְ יָם שֶׁל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה", וגם בעיצומם של הרהורי כפירה. ואת רגע הקפיצה הולם כל כך משלב הלשון הנמוך: "וּפִתְאוֹם הִתְפַּלַּלְתִּי נוֹרָא" (עמ' 43). נוסח ילדי משהו של ביטוי זה הוא הפתח לשיח של אני–אתה עם הבורא, תוך שימוש בלתי נמנע באי־תקינות לשונית. והרי שתי דוגמאות לכך במשפט אחד, מתוך השיר "האם אתה": "אֲנִי חוֹשֵׁב אֱלֶיךָ / הָאִם אַתָּה". ל'אתה' אין נשוּא, ומילת השאלה "האם" תלושה מכל הקשר. כמו כן, הצירוף  "חוֹשֵׁב אֱלֶיךָ" מצביע על משך אינסופי, בעוד ה'אני' "חוֹרֵק עַל צִירִי בַּלֵּילוֹת / הָאִם אַתָּה" כדלת הסובבת תדיר בין פתיחה לסגירה. מטענה של המילה "ציר" כמוט מחבר בין מעלה ומטה, כמרכז, כשליח, מעצים את "חריקתו" של האני.

בדומה לכך, הצירוף "אֵינְסוֹף אוֹתיִ אֱלֶיךָ" (הדהוד ל"אסופי" שהוזכר לעיל), בשיר "אל הפדיון", מעמיד את הערגה, תוך מימושה, כאינסופית. וזאת בשעת לילה, שעה של נתק בלתי נמנע מהקרובים אליך באשר "חֲלוֹמָם סָגוּר", והעצמי משול לבקבוק ריק. אך בניגוד למתואר בחטיבה הקודמת, ריק קיומי זה הוא המאפשר את רגע הגילוי: "וַאֲנִי פָּתוּחַ אֱלֶיךָ אֵינְסוֹף". אי־תקינות לשונית זו הכרחית היא ממהותו של ה'אתה', האל. דומה הדבר לפסוק הידוע של יהודה הלוי: "בְּצֵאתִי לִקְרָאתְךָ לִקְרָאתִי מְצָאתִיךָ", המחריג את הזמן מתוך ההתרחשות. הלשון חייבת לחרוג מן התקין, שהרי השוכן בהיכל חורג מכל קיבוע לשוני.

התפילה, רגע החסד, אינה בגדר פתרון לסבל. המענה לה אינו מובטח. אין היא אלא ביקוע חומת המעגל (באיל ניגוח, יש לזכור!), פתיחת דרך לביטוי הערגה והכרה בנמען שאין שני לו: "עֲנֵנִי אֱלֹהֵי הַפַּחַד הַמַּמְאִיר / כְּשֶׁרַעַד קוֹלוֹ עוֹבֵר, מִתְאַבֵּךְ / בְּתוֹךְ פִּיר מִתְפּוֹרֵר. / כְּשֶׁחָצַץ בֶּכִי קוֹפֵא / בְּחַשְׁרַת גּוּשׁ גָּרוֹן. / עֲנֵנִי מִתּוֹךְ נֹגַהּ הַיָּגוֹן … / עֲנֵנִי רֹקַע הַיֵּאוּשׁ / בַּחֲצִי הַצָּהֳרַיִם" ("ענני"). הפיר – אותה מנהרה בין מעלה ומטה מקבילה לגרון, שהתפילה נחסמת בו  – במצב התפוררות. אלא שהמצוקה אף היא מתנת הבורא, ועל כן הפנייה אליו היא "נֹגַהּ יָגוֹן", האור שבלב האופל.

"אַתָּה שֶׁחֹם קוֹלְךָ הָיָה / הַקּוֹלָב הַגָּדוֹל / שֶׁל פְּחָדַי הַקְּטַנִּים. // … לְאַט נִמְחָק שִׁמְךָ. אַתָּה / הַשְּׁתִיקָה הַזּוֹחֶלֶת בְּתוֹךְ שִֹיחָה / שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה. אֲנִי / בָּשָֹר וָדָם מֻטָּל, חוֹשֵׁב / כַּמָּה נִצְחִי הוּא / זְמַן הַנְּפִילָה שֶׁל הַלֵּב" ("נושא עוון"). וכפי שכינוי האל "השם" מעיד על אי־האפשרות לכנותו בשם, הריק (ה"מקום" שאיננו מקום…) הוא הוא מקורהּ. כל תופעה גשמית היא עדות לכך, ועל כן גם נוכחת כמטפורה: "הַבּוֹרוֹת הָעֲצוּמִים מְחַכִּים בִּשְׁתִיקָה שֶׁהַמָּקוֹם יְמַלֵּא אֶת חֶסְרוֹנָם. / … / רָאִיתִי טְרַקְטוֹר / נוֹשֵֹא כַּף לַשָּׁמַיִם, / מִתְפַּלֵּל עַל הֱיוֹתוֹ בַּרְזֶל וּבֹץ / דּוֹמֵם." ("אתר בנייה")

מבלי לסכם או לקבע את התהליך, עולה ממנו ההבנה, שרק לאחר הבחנות פנימיות אלה ניתן להתייחס אל הַקשרים האנושיים הסובבים אותנו: משפחה, זוגיות, זיכרונות ילדות. אך אף אלה, באופן בלתי נמנע, "מחוררים" בחוויה הקיומית המתוארת. כמו למשל בשיר הדן, כך נראה, בפרידה מבת זוג: "אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָהּ / הוֹלֶכֶת הֲלוּמָה בָּרְחוֹב, / … זֶה שֶׁנִּפְרַד מִמֶּנָּה מִתְקַלֵּף / מִפָּנֶיהָ לְאַט, / מַשְׁאִיר בָּהּ מַבָּט קָרוּעַ / … אֲנִי הוּא זֶה שֶׁנִּפְרַד מִפָּנֶיהָ / שָׁקוּף וְזָרוּי לָרוּחַ. (עמ' 62). והרי אף האהבה הארוטית היא אחד הגילומים של העדר האל ו/או נוכחותו. דוגמה נוספת: "הָאַהֲבָה הִיא סְעוּדָה מַפְסֶקֶת / לִפְנֵי צוֹם / שֶׁל קַיִץ נוֹרָא" (עמ' 63). ואם זוהי אמנם האהבה, מוטב לחזור אל התוהו – מלחמה נוראה שתמחוק את כל הקיים – כמקום לבריאה חדשה: "וּכְשֶׁנִּפָּגֵשׁ, מוּבָסִים וְנוֹתָרִים, / כֹּרַח קָדוּם יַצְמִיד אוֹתָנוּ / שׁוּב. זֶה אֶל זוֹ / … / בְּהַסְכָּמָה בְּרוּרָה שֶׁל פְּלִיטִים." אך כמיהה זו, כמו חסרונו של חבל הטבור, אינה יכולה להתממש: " אֲבָל לְמָחֳרָת רָאִיתִי אוֹתָךְ / הוֹלֶכֶת מַהֵר בָּרְחוֹב, וּמִתְכַּסָּה בְּמִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ, כְּאַבִּיר הַמּוֹרִיד אֶת מִצְחַת קַסְדָּתוֹ / בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה." (עמ' 68)

ייסורי המסע אינם חדלים, והוצאתו להורג של רבי עקיבא היא חוויית יומיום: "קָם בַּבֹּקֶר / מַבִּיט בַּמַּרְאָה, מִסְתָּרֵק / בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. / …/ שׁוּב מִתְגַּעֲגֵעַ בִּשְּנַיִם / וּמִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת / בְּאֶחָד. // עַד שֶׁיּוֹצֵת נִשְׁמָתִי" ("כל ימי הייתי מצטער"). רק לגבי דמות האם בילדות מהדהדת לשונה של הפנייה לאל: "דְּבָרִים שֶׁאִמָּא אָמְרָה בִּי מְאוֹד." ("ילדות")

על אף הזיקה הדומיננטית לאוצרות העולם היהודי, שירים רבים משובצים בתכנים חילוניים מובהקים, לעתים בנימה סרקסטית, למשל: "וְאַתָּה מָה / אַתָּה. שָׁב וְלוֹחֵשׁ. יְהִי – / וְנֶעֱלָם. / הַטָּעוּת הַפְרוֹיְדְּיָאנִית שֶׁלְךָ / הַתַּאֲוָה הַזּוֹ שֶׁהִתְאַוֵּיתָ / הַנִּקְרֵאת עוֹלָם." ("עולם")

העדפת האסתטי על פני האותנטי כמעט אינה קיימת בספר (ואני תוהה באיזו מידה נכון הדבר בכתיבתי שלי). השיר "אנא" מעלה זווית מעניינת בנושא זה, והרי שני בתים מתוכו: "אָנָא אֵל נְהָרָה / מָלֵא עֲנִיָּה / עֲנֵה מָרָה לָהּ / לַעֲנַת הָעֲמָקִים. // אָנָא עֲנֵה / אֲנוּשֵׁי תְּאוּנָה / אֲשֶׁר אִנָּה / אֲשֶׁר עִנָּה." תחילה חשתי אי־נוחות למקרא שורות אלה, אך לאחר כמה רגעים הכתה בי הראייה הנכונה. זוהי כתיבה אופיינית לפיוט הימי־ביניימי, שבהּ, נוסף על שיבוצי פסוקים מתהלים (שלא אעמוד עליהם כאן), הקישוט הלשוני הוא עיקר יסודי. לשם השוואה הרי שורות מספר מתוך [שכחי יגונך] מאת שלמה אבן גבירול:

.

חִרְדִי כְיוֹנָה, / עֲנִיָּה אֶבְיוֹנָה,

זִכְרִי בְּכָל־עֵת / מְנוּחָה עֶלְיוֹנָה.

קִרְאִי לָאֵל מְעֹנָה / בְּכָל־רֶגַע וְעוֹנָה

.

חוויית הקורא נוטשת את מוסכמות הפואטיקה של זמננו לטובת זו הקלסיציסטית.

אסיים בשיר שעל שמו קרוי הספר:

.

בגילופין

הִנֵּה נִזְרָק

הָאֲנִי הַפָּתוּחַ לִרְוָחָה

הִנֵּה הַנֶּפֶשׁ נִצְעֶקֶת,

הַגּוּף בְּגִלּוּפִין.

וְרָצִיתָ לוֹמַר

מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

כְּמוֹ גַּנָּב אַתָּה חוֹזֵר תָּמִיד

לִמְקוֹם הַפֶּצַע

לִשְתּוֹת וְלִשְׁתּוֹת,

לִמְצֹא צִמְאוֹנוֹת חֲדָשִׁים.

לוֹכֵד צֵרוּפִים שֶׁל אוֹר,

גּוֹנֵב בַּחֲשַׁאי אֶת גְּבוּל הַלֵּב

בַּסּוֹף תָּמִיד תִּזְכֹּר.

מִי גִּלָּה לְךָ

שֶׁאַתָּה

כָּלוּא בְּתֹוְך צִפּוֹר.

.

.

שירו של אבן גבירול – מתוך פרויקט בן־יהודה

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

דעאל רודריגז גארסיה, "גִּלּוּפִין", פרדס, 2021.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: ליאור הוכמן על הספר "מעל אופק השכמות" מאת הדס גלעד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הטיול

נעה שנדר

.

את הארוחה הזאת היא אוהבת. עשרים דקות הכנה, בדוק. לפני שתלך לישון תדליק את האש הקטנה ולמחר בצהריים הם מסודרים.

נעצה קיסם בעוגה. מוכנה. תפסה מגבת: פתחה את התנור שלפה את העוגה, הסתובבה, ידה עדיין מחזיקה בתנור שלא ייסגר, הניחה את העוגה להתקרר על השיש, מתחה את היד שהתפנתה וניסתה להגיע לפשטידה, הסתובבה, נשפה אוויר ודחפה את הפשטידה לתנור. זהו. הכיסא האדום הקטן? הנה. משכה והעמידה אותו ליד הכיור, בהיכון. סיבנה את הכלים. פתחה את הברז וטיפסה על הכיסא כדי להגיע למגש הייבוש. ירדה. הוציאה ירקות מהמקרר, שטפה, הניחה על השיש. קירבה את הכיסא וטיפסה עליו כדי לחתוך. צעקות נשמעו מהאמבטיה. היא קפצה, רצה למעלה. הסבון נכנס לקטנה לעיניים ואחותה שרחצה אותה קראה לה.

"לא קרה כלום," אמרה, "קצת סבון. הנה הנה, אמא כבר מסדרת לך מתוקה שלי," ניסתה להרגיע את התינוקת. הברז היה תקוע במקום מרוחק ולא נוח והצינור תמיד הסתבך ולקח זמן עד שכיוונו את המים. היא רכנה מעל האמבטיה, בגלל מחיצת הפלסטיק הקבועה קשה לעשות את זה בלי להירטב. לבסוף הצליחה לשטוף את הראש המסובן. "אני הולכת להביא לה מגבת ואז תיכנסי את להתקלח." הניחה יד רכה על כתפה של האחות הגדולה.

המגבות הגדולות מאוחסנות במדף העליון של ארון הקיר במסדרון והכיסא האדום נשאר למטה. הם קנו את הבית מזוג אנשים גבוהים, שניהם מטר ושמונים וכל הבית הותאם למידתם, והיא מטר חמישים. את הכיסא שהסבתא קנתה לילדים היא גוררת לכל מקום. הוא יציב, נוח לטיפוס ומתנקה בקלות. אילו יכלה לתלות אותו על הצוואר בשרשרת כמו שתולים מפתח ולהיפטר מהצורך לזכור לקחת אותו איתה. היא התעצלה לרדת וניסתה לשלוף בקפיצה את המגבת, כל ערמת המגבות נפלה.

היא פתחה את דלת חדר השינה. בעלה שכב במיטה ועלעל בעיתון. "אספי," אמרה, "אתה יכול לבוא לעזור?" בעלה הניח את העיתון וקם מהמיטה. היא הושיטה לו את המגבת, "תוציא את התינוקת ואחר כך נלך לזרוק את הזבל." הוא פנה לאמבטיה והיא ירדה בצייתנות להביא את הכיסא ולסדר את המגבות שנפלו.

שקיות הזבל עמדו קשורות ומוכנות ליד הדלת. הם נשאו אותן יחד אל מכולת האשפה שבקצה השביל.

"נו?" פנה אליה, ברגע שהתרחקו קצת מהבית, "נו?" היה ביניהם הסכם שלא מדברים על זה לפני הילדים. "שאלת את נורית וגדי?"

"כן," היא ענתה.

"ומה הם אמרו?"

"אמרו שהיה סיוט. הילדים כל הזמן רבו מאחור. לא הפסיקו לקטר – כשקנו להם פיצה רצו המבורגר וכשקנו המבורגר רצו גלידה. הם הציעו שניסע לבד."

"אבל דניאל ואלונה אמרו שהיה כיף!"

"דניאל ואלונה לקחו איתם מטפלת. נראה לך שניקח מטפלת?"

הוא שתק.

"אבל מניין לך שהם יריבו כל הזמן? אני אומר לך שלא. יהיה נהדר, אנחנו נהנה!"

"ילדים לא נהנים לשבת שעות סגורים באוטו ולנסוע מרחקים. הם ישתעממו, יריבו. איך נעסיק אותם? אלו נסיעות ארוכות מתישות."

הם הגיעו לפח. הוא הרים את מכסה הפח הגדול הירוק, היא השליכה שקית והוא השליך את השנייה.

ספסל עץ ישן נדחק בין הפח ובין ברוש סמוך, הם התיישבו.

 "נקנה להם גיים בוי." הציע.

"גיים בוי! גיים בוי! אני לא מאמינה," הרימה את הקול, "אתה רוצה שהם יתקתקו כל הטיול דמויות שיורות אחת בשנייה? אני הורגת את עצמי כל היום מולם לשמור על החוק שאתה קבעת, שהילדים לא יראו טלוויזיה, ופתאום אתה מוכן לגיים בוי רק בשביל שישתקו?"

"טוב, תירגעי תירגעי, סתם אמרתי שטות."

 "תראה." היא לקחה נשימה עמוקה וניסתה להשתלט על הטון שלה ויצא לה צליל עמום, "זה כל הכסף שלנו, כל הקרן השתלמות," שלפה אצבע מאגרוף, "מה שנשאר לנו מהחתונה," שלפה עוד אצבע, "הארבעת אלפים דולר שקיבלנו מהביטוח, אתה בטוח שאת כל זה אתה רוצה להוציא בשלושה חודשים טיול לארצות הברית עם ארבעה ילדים קטנים?"

הוא לא ענה. הוא תקע את ידיו מתוחות בין ברכיים מוצמדות חזק זו לזו, ראשו רכון, מביט אל חזהו.

"מה עם המטבח שצריך לשפץ?" המשיכה, "כל הפורמייקה מתקלפת, נפלה לי דלת אתמול. והארונות שאני לא מגיעה אליהם, נמאס לי כבר מהכיסא האדום.״

"איזה כיסא?" כיווץ גבות.

 היא השתתקה, הרימה את רגליה על הספסל וחיבקה את ברכיה.

"תשמעי," הוא נעמד, פניו מופנות ממנה הלאה, מביטות רחוק אל הנוף, "אני חוזר הביתה. הילדים לבד. אני רק רוצה להגיד לך," הפנה פניו אליה, "זה החלום שלי, החלום שלי. כל החיים שלי כשדמיינתי את עצמי עם משפחה, חלמתי על טיול משפחתי מחוף לחוף." נעצר לרגע, עיניו חזרו לנוף, קולו נחלש, כף ידו התרוממה והתחילה ללטף ולמעוך את זרועו, "וזאת הזדמנות. הילדים בגיל המתאים, אני מקבל חופשה ארוכה, לא תהיה עוד הזדמנות." הוא נעצר, "כבר חצי שנה אנחנו מתווכחים, נמאס לי." פנה ללכת ואז חזר בתנועה פתאומית ורכן אליה, "נמאס לי. תחליטי מה שאת רוצה."

לדעתה, היא גרה במקום הכי יפה בעולם. למה לנסוע? מה יש לחפש שם? ערב שבת והיא שמעה את הדי הצפירה, מתקרבים ומתרחקים עם הרוח. אני חייבת לקום להדליק נרות, חשבה, אבל לא רצתה לזוז, רגע שקט מול הצמרות הקרובות אליה, כבדות, מלאות, מלחשות תמיד, ומול הצמרות הרחוקות בתוך העמק. אגם החורף הנקווה בבוא הגשמים מבריק עכשיו כיריעת אלומיניום שנשלפה כרגע מהגליל. אם היא תסכים, ידעה, לא רק שהיא יכולה לשכוח מלחדש את המטבח המתפרק, והאמבטיה הלא נוחה, אלא היא זאת שתצטרך לתכנן את כל הטיול ולארגן הכול, כי לו אין זמן. אז עכשיו זה התפקיד שלה גם להגשים לו את החלומות. עצבים. ומה עם החלומות שלה? לנוח קצת בשקט בלי הילדים? בלי לרוץ כל הזמן לדאוג, לארגן? נכון שהוא לכוד, חשבה, יוצא בשבע בבוקר וחוזר בעשר בלילה, לפעמים גם יותר. לא מרים ראש מרוב עבודה. נכון. והוא לא מאלה שאוהבים את זה. תמיד מעדיף להיות בבית, מחפש את קרבתם של הילדים. בשבתות לוקח אותם לטיולים, או למגרשי שעשועים. עכשיו כל החיים היא תשמע שבגלל שיפוץ במטבח הרסה לו את החלומות? בגיל שבעים הוא יתחיל עם 'כמה שאני רציתי ואת…' עזבי. לא משנה. מה זה חשוב, את עובדת כאן בלי הפסק, תעבדי שם. היא ניגבה את לחייה ואת אפה בשרוול. אפשר אולי לשכור אוטו גדול, חשבה, נביא ספרים לא יודעת מה, משחקים, נמצא משהו, נעבור את זה. זה רק כסף, רק כסף, שיננה, ואת לא יודעת מה יקרה מחר. נגיד שזרקת עשרים אלף דולר לפח בשביל להציל את הנישואין.

בשביל לחסוך הם לקחו טיסה דרך מנצ'סטר והיה להם קונקשן של חמש שעות, כשהגיעו אחרי שבע־עשרה שעות לניו יורק התברר שאיבדו להם מזוודה, והם השתהו עוד שעתיים בשדה התעופה. כשצנחה על כיסא בשורת הכיסאות שמול מחלקת אבדות בשדה התעופה ראתה את בנה בן השבע, מסוחרר מעייפות, מחזיק את עצמו ורוכן מעל אחותו בת השלוש בעגלה ומגיש לה את הבקבוק. היא שלחה אליו יד והוא בא והתכרבל לידה על המושב הסמוך. בשבוע הראשון, כדי שיסתדר להם הג'ט לג, החליטה שיגורו אצל חברים. בלילות ישבה על המפות והספרים, תכננה את המסלול למחר וחישבה תקציב יומי, בזמן שהוא שכב עם הילדים בחדר מלא מזרנים וסיפר להם סיפורים עד שנרדמו. עם החברים נסעו למפלי הניאגרה. חצי לילה נגררו ממוטל למוטל. הכול היה מלא והחבר פסל כל מלון שהיה קצת יקר. היא לחשה לבעלה, "אולי ניקח על עצמנו את התשלום, שלא נמצא את עצמנו בלי מקום לישון." – "אל תדאגי, בטח נמצא בסוף," הוא ענה לה והיא חזרה לנמנם עם הילדים במושב האחורי. עם כל עצירה ליד שלט מהבהב, התעוררה הבת הגדולה ושאלה "מצאנו?" בבוקר אחרי שקמו גילו בסמוך מסעדה מצחיקה מלאה פסלים של תרנגולות ואכלו ארוחת בוקר נהדרת. היא רשמה בפנקס הקטן שלה, 70 דולר ארוחת בוקר, 140 דולר מלון, 20 דולר מעילי ניילון צהובים להפלגה לתוך המפלים. בשבוע שהיו אצל החברים חסכו על הלינה, ונשארה לה יתרה ל"מותרות". בלילה האחרון לפני שנפרדו מהחברים הכינו הילדים מופע קרקס. את הקטנה הלבישו בבגד בלרינה והורו לה לחוג סביב לחדר, הקטנה נעצרה בכל סיבוב מצפה להוראות. הבן התחפש לפיל. חיבר לאפו את צינור מייבש הכביסה ודידה בקפיצות מגושמות אחרי אחיותיו. התגלגלו מצחוק.

הזהירו אותם שוושינגטון עיר אלימה. בלילה סגר בעלה את החדר במוטל במפתח ואמר שהם לא יצאו, שכב ער ונדרך לשמע צעדים חולפים במסדרון. בבוקר נסעו לשדרת המוזיאונים, הוא נכנס עם הגדולים למוזיאון והיא טיילה עם התינוקת בעגלה. עצי סיגלון  השירו מאות פרחים סגולים קטנים. הן ישבו על הדשא והיא קלעה זר והניחה על ראש הפעוטה. כשחזרו, היא הבחינה שהוא ממשיך להביט לכל עבר בחשש. אמרה, "נראה לי שמספיק עם המוזיאונים, העיר מלחיצה אותך, בוא נצא מהעיר," והם נסעו לשמורת שננדואה. כל הדרך ניווטה, בדקה עם מפה על ברכיה את הנתיב ובעלה נהג. היא גילתה שהיא מצליחה לנווט מעולה והתגאתה שהם הצליחו להיחלץ מהעיר, מפיתולי המסעפים, הכבישים והפניות בקלות. הכביש הפך לשקט, סלול היטב, מפלח אופק אחר אופק. הילדים היו רגועים, כשהגניבה מבט ראתה את הגדולה שקועה בחלון, אחותה קראה, הבן פירק והרכיב רובוטריק והתינוקת התמכרה לטלטולי הרכב. יכול להיות שהוא צדק? חשבה.

היו מאחוריהם כבר שבועיים כשהגיעו לשמורה. היא הבחינה שהתנועות שלה התמתנו. היא יוצאת בנחת מהאוטו, לא רצה לשום מקום. בבקרים זרם הזמן בנינוחות. הילדים השתעשעו איתה במיטה וסיפרו לה חלומות. במשרד הלודג' של השמורה שכרו בקתה חמימה וריחנית מעץ. הילדים עלו ארבעתם על המיטה הגדולה ושלחו אותם אל המיטה הקטנה יותר. אחרי שנחו קצת יצאו לטייל. שביל הוביל אל מפל ופלגי מים, ובין העצים איילה ועופר. הם נעצרו, הצטופפו בכריעה יחד חרישיים וצפו בחיות תולשות עשב בתנועת שפתיים, הגור עקב בעיניו אחרי האם ומיהר אחריה בכל פעם שהתרחקה מעט. בערב, הציצה בפנקס ובדקה את "המותרות". הם נכנסו למסעדה של הלודג', הושיבו אותם ליד האח הבוערת ומלצרים מזגו להם מים צלולים בכוסות גבוהות. הילדים ישבו בנימוס ליד השולחן והזמינו בחגיגיות את המנות שאהבו. לסיום קיבלו גלידת וניל ועוגת שוקולד נהדרת. בדרך החוצה רצו הילדים בצהלות לפניהם, מזהים את הדרך אל הבקתה, והותירו אותם לצעוד לאט אל החדר. ריח אורנים עדין, רענן מגשם, עלה מהשביל. מלבד אורות צהובים ורכים שבקעו מן הבקתות הפזורות בין העצים, הקיפה אותם חשכה, והיא זיהתה את העגלה הגדולה ואחר כך את הדובה הגדולה והורתה באצבעה לבעלה על מקומן. בעלה כרך את זרועו סביב כתפיה וסיפר לה סיפור שלא הכירה, איך פעם כמעט נשכח מאחור בטיול של הצופים.

למחרת הם לקחו שביל שהמליצו להם עליו במשרד השמורה. השביל הוביל  ליער אורנים גבוהים ובו אגם קטן. האגם, ירוק כאזמרגד, היה שקוף ועמוק והעצים השתקפו בו בבהירות חדה. על שפת האגם נצצו פתיתים קטנים. "אמא תראי יש פה זהב," הראה לה בנה. "יפה," ענתה לו, ״איך גילית? נשמור את זה בסוד." הילד הביט בה ברצינות. היא היססה אם להגיד לילד שזה מינרל דומה לזהב ששמו פיריט, ולא באמת זהב, והחליטה שמוטב שיחשוב שזה זהב. הבן רכן על האדמה ואסף חלקיקים נוצצים והכניס לכיסו. מזח ארוך נמתח לתוך האגם הילדים טיפסו עליו והיא ובעלה התחרו בהקפצת אבנים שטוחות על פני המים. היא הניחה על חלקת דשא את סל הפיקניק שהכינו להם בלודג', פרשה את המפה והניחה את הסנדוויצ'ים והפירות במרכז. כשקמו להמשיך, הלכו הילדים עם אביהם והיא עמדה כמה דקות והביטה אל האגם הקטן שזהרורי אור ריצדו על מימיו החלקים והשקופים, ואז רצה והצטרפה אליהם. השביל הסתעף מהאגם וטיפס גבוה אל מעלה הר. הם פסעו לאט בשביל בין עצים, שהלך ונעשה צר ומפותל. סנאים קטנים קיפצו והילדים הגישו להם בוטנים והמתינו בדריכות רוננת ליצורים הקטנים שהעזו לאסוף את הבוטנים בכפותיהם הזעירות ולכרסמם במהירות. כשהתקרבו לפסגה, בקצה השביל, היא ראתה מרחוק סלע גדול וכהה כגוש שוקולד עצום. "מי יגיע ראשון לסלע?" קראה והתחילה לרוץ. "אף אחד לא יגיע ראשון!" נזעק בעלה, "אל תרוצו ילדים," קרא, "זה מסוכן". היא רצה והשאירה את בעלה והילדים מאחור. היא הגיעה לסלע סובבה אותו והבחינה ביתדות שאפשרו טיפוס. היא מתחה את ידיה וטיפסה עד שהגיעה אל מישורת קטנה מעט קעורה וחמימה מן השמש שאפשרה לה לעמוד ולהשקיף מראש הסלע. העצים הרחוקים נראו כחיצים של אור ירוק. נהר שוטף התיז ניצוצות בעמק אבל סאונו לא נשמע, כל כך גבוהה הייתה. עננים ריחפו ופסגות שלפו ראש מעברם. ציפורים דאו מתחתיה. היא נשמה עמוקות. ידיה נפתחו, נפרשו כאילו היו כנפיים והיא עומדת לעוף. היא פשקה את אצבעותיה מתחה אותן עד הקצה. רגליה החלו לטופף על הסלע, טיפופים קלים, ואחר רקיעות, היא הניפה ידיים והתחילה לרקוד על המשטח הזעיר של הסלע.

.

נעה שנדר, ילידת 1954, ירושלים. בוגרת האוניברסיטה העברית בתלמוד ובהיסטוריה של עם ישראל ובעלת תואר שני מאוניברסיטת חיפה בספרות וכתיבה יוצרת. שימשה עוזרת מחקר של הרב עדין שטיינזלץ, עבדה במערכת עיתון ״מדע״ והייתה מנהלת במפעל גדול. גרה בצפון. סיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת שדמות ועכשיו.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אושר

ברוך יעקבי

לרונית מטלון

.

כבר היה מאוחר. הוא כיבה את האורות בבניין המנהלה, שם לב שנותר לבד. נשם את ריח הים, השכונה מעבר לגדר הייתה שקטה. הבחין בצללים חומקים, חולפים על פניו, כמו נבלעו זה עתה בצלצול המוציא אותם מדעתם להפסקה, לפוליטיקה של החצר, לכוח של החבורה. ידע שגם בשעות האלה הם מסתובבים כאן, נשמות תועות, רצים, תמיד רצים, אף פעם לא הולכים, מחפשים קורבן.

עייפות השתלטה עליו. התיישב במרכז המגרש, מוקף בטבעת הגדולה שחצתה אותו לשניים, מסומן כמטרה. הרי הוא כאן, מותר, וכל מי שירצה יבוא ו…  לרגע, התעורר. צמד עיניים גדולות, בורקות. השיער פחמי, אסוף לקוקו הדוק. פנים חדות מישירות בו מבט דעתני.

"אֶהה, כבר מאוחר."

"כֶּה".

"ובבית, לא דואגים?"

"נוחרים שם כולם. קח, תערבב."

"אֵהה, אני לא יודע כל כך את החוקים."

"לא צריך לדעת."

"אז מה, מה לעשות?"

"זורקים, מי שהקלף שלו גבוה יותר, לוקח."

"לא יודע, לא חושב, אני לא טוב בדברים האלה."

"לא יודע לא חושב לא טוב," חיקה אותו. "נו באמת, זה לא קשה, אל תהיה כזה חננה."

"אולי בכל זאת," ניסה לרגע לקום ממקומו, "לפני שיתחילו לחפש."

"תראה את זה, יש לי כאן אוצר, ניסיתי היום בהפסקה וזה דווקא הלך לא רע." הוציא נרתיק מהוה, מבד מתקלף דמוי עור נחש, ושלף בטקסיות, כאילו היה קוסם, מראה קטנה, סדוקה.

"טוב, צא מההלם, בוא נלך על זה, תחזיק לי רגע," וכבר נתחבה בידו המראה. מעגלים מעגלים מרח את לחייו, סומק אדמוני פושט בהם, משווה לפניו מראה של פיה.

"ועכשיו ניקח את העיפרון, אתה רואה, ככה," הדגים לו, מרטיב אותו קלות בפיו, "אני מעביר את השפיץ על הקצה, לא יוצא מהקווים. זה יפה, מבליט לי את העיניים."

"אֶהה, זה קצת מיותר," אמר, מופתע לשמוע את קולו, "יש לך עיניים יפות, כמו במבי אתה."

הוא הציץ במראה ואמר בשביעות רצון, "דווקא נכון, אבל זה לא כל כך משנה, אני אוהב להרגיש את העיפרון מצייר עליי, זה עושה לי צמרמורות, רוצה לנסות?"

ולפני שהספיק לומר משהו, "תן לי, זה ממש קל," וכבר שם את כף ידו על עורפו הנוקשה והצמיד את פניו קרוב אליו. ישב משותק, מפקיר את עצמו בידיו, מסוחרר מהחמימות המתפשטת בגופו, נהנה מהדגדוג המעקצץ. קו שחור עבה נמשח סביב עיניו.

"יופי לך," ליקק את שפתיו באיטיות מצד לצד, "ואללה יצא יפה. וגם זה יתאים לך," וכבר היו עפעפיו ספוגים בגוונים של תכלת וטורקיז ומיד גם ירקרק, בוהה במגש הצבעים המרצד למולו, ורצונו להפסיק את כל זה תכף ומיד שוכך בהדרגה, נותן ליד המיומנת לעשות בו ככל העולה על רוחה, מסוחרר מריח הגוף הענוג, המדיף ניחוחות בושם זול, לא עוצר בעדו גם כשהעביר על שפתיו אודם צעקני.

"לא רע, לא רע בכלל," החניק חיוך ממזרי, "זה כיף לשחק ככה, אתה לא חושב?" נשכב למרגלותיו, ממקם את ראשו בתנוחה מתפנקת בין ירכיו, והתחיל למרוח לק שחור. "כמה מפתיע, בכלל לא חשבתי שגם אתה," אמר ונשף על ציפורניו נשיפות ארוכות, מוודא שהצבע התייבש.

"כדאי לך לבוא להופעה, תראה אותי, לא תכיר."

"הופעה?"

"אני לא הכי מנוסָה, רק התחלתי, אבל עשיתי כמה נאמברים, הקהל עף. הנה, תראה, תפעיל כשאני אגיד לך," וכבר אלומת הנייד שלו האירה את לב המגרש. הוא רכן על קו האמצע, ידיו מכסות את ראשו. "פליי!"

הצלילים החלו שוטפים, עוטפים את שניהם. הוא הזדקף במהירות והשתחרר מעמדת המוצא הקפואה שלו, מתנועע בקצב, מזיז את שפתיו כאילו קולה של הזמרת בוקע מפיו. הביט בו בהשתאות, מהופנט מגופו הפנתרי, רוקד את עצמו עד אחרון הצלילים.

"סטופ. קאט, פריז, הקהל משתולל, איזה נאמבר, היית צריך לראות את הלוק, אאוט־פיט סוף, הייתי מדהימה. מה זה, מה אתה מסתכל ככה, משחקים דום־שתיקה? כזה יָבְּש, לא מצא חן בעיניך? טוב, במועדון כבר תלמד איך מרימים למלכת דראג."

"מרימים?"

התיישב מולו ואחז בשתי כפות ידיו והתחיל למחוא אותן בחוזקה, עד שעזב. "תמשיך," קרא לו ונעמד, "חזק יותר!", ואז קד קידה לקהל היחיד שלו, התיישב שוב מולו והתבונן בו ארוכות. "חסר לי משהו," מלמל לעצמו. לפתע, כצייד שמזימתו הצליחה וכבר זכה בשללו, פשט מעל צווארו מטפחת ססגונית, שאולי סחב פעם מהמגירה בחדר של אמא, ואולי מדוכן של "הכול לאישה" בשוק, והעביר אותה מעל הראש עם העיניים המהוססות שהביטו בו. במיומנות כרך את המטפחת והחליק אותה לעבר הצוואר, היטיב את הקשר, והתחיל להדק.

והמשיך להדק, אט־אט, ולא הרפה, וליפף את קצות המטפחת סביב אצבעותיו הארוכות הדקות, מהתל בו, משיכה קצרה ואז ארוכה יותר, מרפה ושוב מהדק, כבעלים של כלבלב המוליך אותו ברצועה, בכל משיכה התארכו והלכו הקצוות המלופפים, הלולאה התכווצה.

הלחץ בגרונו, רקותיו הולמות, כתם אדמדם התפשט במעלה הצוואר. ניסה להסדיר את נשימותיו, להתאים אותן לקצב הקצוות הסוגרים עליו, אבל מה שחשוב עכשיו זה לא להתאמץ יותר מדי, לא לבזבז נשימות מיותרות, לא לאבד אוויר, לא לזוז, להיות מונח, בשקט, ושיעזבו אותו המחשבות של מה יגידו, מה שהוא רוצה זה להתמסר לידיים הנחושות שסוגרות עליו, וכבר גלגלי עיניו החלו מסתובבים ללא שליטה, מסוחרר צלל חסר נשימה, צנח קר על האספלט. ואז, כמו יוצא מתוך עצמו, בוקע, משתחרר, משהו חדש נולד בו, מותיר תחתיו קווי מתאר מצוירים בגיר כגופה בזירת פשע, הוא עלה מחויך מעלה, הרחק, מעבר לגגות בתי השכונה, ים שחור תחתיו.

מאז לא ראה אותו יותר. מדי פעם, כשעלה במחשבותיו, נלחם בעצמו לסלק את הגוף התמיר, עד שדמותו הלכה ודהתה. בפעמים שסיים מאוחר את יום עבודתו נהג לרדת ברגל לחוף, נוטש את המולת הילדים, השכונה מאחוריו, שאון היום הולך ונעלם עד שנדם. היה משוטט לבדו, בין שמיים למים, מתמסר לכל מה שרוחש בו.

באותו ערב קייצי החוף היה שקט. אדוות התקדמו בהיסוס, נבלעות בקו האופק. שחף חג מעל ואז צלל ונעלם בין הגלים. לפתע, ראה אותה, נסחפת לחוף. לשבריר שנייה קפא על מקומו, ואז החל לרוץ. עור צפוד, ירוקת ים. גהר מעל הגופה, השכיב אותה פרקדן. שריטה מכוערת נמתחה לאורך הבטן, חתכים מדממים פצעו בבשר. בדק: יש דופק.

הוא התבונן סביבו, נאבק בתשוקה המוכרת להפוך את עצמו לחלק מהתפאורה, להתמכר להזיה, אבל כמו מרחוק קול ניעור בו, להתעשת, התרגולת. מהר, להחזיק בסנטר, לאחוז באף, לפתוח הפה, וכבר מצטמרר ממגע שפתי האבן הסגולות, נשיפות ארוכות וקצרות, כמו שלמד פעם, רק שהפעם זה אמיתי, והוא לא משחק עם הבובה זיוה – במוחו כבר החלו קודחים אותם צחוקים, גרגורי זימה, איפה זה היה, קורס חובשים, באיזו שִממת מילואים, תדחוף ת'לשון, תפשק אותה, קר לה, בואנה יא זין, אתה ממשש לה ת'פטמות, רק לבשו מדים, נפרדו לרגע מהנשים בחייהם, וכבר נהיו חבורת זכרים מיוחמים, מלהיטים אחד את השני בתאוותיהם, מצטופפים כלהקת זרזירים, מכונסים אחד בתוך השני, ממששים את עצמם, ועוד בדיחה גסה, ועוד סיפור נפתל בפרטי פרטים על איך בסוף היא נתנה לו, ואיך הוא הצליח לתקוע אותה. ובערב, זה תמיד אותו אחד שמביא סרטים, כאילו זה התפקיד המחלקתי שלו, אוסקר, קראו לו כולם, אבל הוא היה סתם אשר, מתארגנים במעגל שרפרפים מסביב למכשיר, ובוהים, במוצב אי שם כלשהו, איך הוא עושה לה ומה היא עושה לו, מעודדים בנהמות, תן לה אותו, תרדי לו, ואללה הייתי לוקח שאכטה מהכוס הרטוב שלה, ומלווים בגניחות, מגרים זה את זה בנגיעות, וכשהאקט מסתיים יש גם מחיאות כפיים, ותמיד משווים, וואי, תראה איזה גודל, לעומת הצימוק שלך הכלי שלו זה מגדלי התאומים – אבל עכשיו, בין נשיפה לנשיפה, לא הבין איך כל זה בא לו, לא רצה לחשוב על מה שהוא עושה, כל גופו התקשח, דווקא להיסחף הרחק, להיספג בריח הזיעה החמוץ ושמן הרובים. הוא החליק את ידו מהטבור כלפי מעלה, עד לנקודת החיבור בין הצלעות, הניח כף יד אחת על האחרת, מעסה ומנסה להדוף כל מחשבה, גם כשזיהה את הפנים המוכרות, השפתיים מתחילות להתרכך, להתפשק קמעה, מקבלות גוון ארגמני, והעור ברווזי מצומרר, שתי אצבעות צבועות לק שחור מקולף זזו מתוך דחף בלתי נשלט. ולפני שיהיה מאוחר מדי, צריך לבקע את סגור הפה, למצוא את הלשון ולמשוך אותה כדי שלא תיפול ותיבלע, מניח ידו על המצח, מלטף את הראש, קוקו מהודק, נמשים זעירים נקווים בקימור עצמות הלחיים הבולטות וקצת על האף, ממשיך להצמיד את שפתיו ולהנשים ולעסות בשתי ידיו בתזמון מדויק, מרגיש שהגוף נענה לו, הנשימות עולות ויורדות בקצב שהוא מכתיב, גוף רזה, חזה מבהיק, השפתיים שמתמסרות, לשון נוגעת בלשון, מה זה היה לו שהוא נצמד, מהדק את אחיזתו, מתחזק מכל פרפור של הגוף תחתיו, לא מאפשר לו לחמוק לעולם אחר, מסלק כל רצון של שניהם לחדול.

מוזר, תמיד חלם איך מצילים אותו, את גופו אוחזות ידיים חסונות, לפעמים סופרמן ובעיקר טרזן, כמו בסרטים שראה כשהיה ילד, גופו השרירי נוצץ זיעה, זרועות אימתניות, מבטים חודרים, עוזב אותו לרגע, רק לרגע, קופץ לקרקעית הנהר, מזנק על התנין האכזר, שפוער את לסתותיו המשוננות ניבים חדים, נותן בין עיניו אגרוף מחץ, מתפתל סביבו ונאבק בו במעמקים, עד שהגוף האפור שוקע במצולות. טרזן שלו בוקע מן המים, נושא אותו בזרועותיו, מוחה ברכות את דמעותיו, מלטף את שערו, מביא אותו לחוף מבטחים, הרחק מהיצור הרשע. והוא, ילד יחיד באולם, נושם לרווחה, כל כך גאה בטרזן שלו, ששוב הציל אותם, אותו ואת ג'יין, ולמעלה, בשורה העליונה, שם התמקמו תמיד, לא משנה בכלל איזה סרט הקרינו, מצטרפים הפושטקים בשריקות ובמחיאות כפיים, מגלגלים למטה בקבוקים, מתיזים בדלי סיגריות, והגיצים כגחליליות יוצרים מופע זיקוקין די־נור.

כבר החל להתאסף קהל סביבו, ומייעצים לו, תלחץ יותר חזק, יותר מהר, תרים את הראש, והגיחוכים, תראו, מנשק, כמו נקבה, ומישהו שאל לא עדיף אמבולנס, וכבר היה נדמה לו שהוא שומע מרחוק סירנה מייללת, אבל מי זה, מישהו מתקרב אליו בריצה, בצעקות חסרות קול ונשימה, איפה הבן שלי, והוא לא מרפה, שתי לחיצות ארוכות וחדות, מצמיד שפתיים ונושף, ראשו מסתחרר, מעורפל מהמאמץ, ושוב רואה אותו בדמיונו, את הגיבור שלו, מגיע כמו תמיד כשקרא לו כשהיה שרוי במצוקה, מגיח ממעמקים, יללה אדירה מפלחת את האוויר, בטוח בעצמו, צעדים קלילים, נכון למשימה המיוחדת, להציל אותו, הוא יודע שזה הוא, ועוד מעט, הפעם זה אמיתי, ייטמן בזרועותיו, ירגיש בטוח ונעים וחזק, טרזן ירים אותו בידיים מנחמות ויישא אותו הרחק מכאן, אבל איפה הוא עכשיו, מלמל לעצמו, כוחותיו עוזבים אותו, רק שמישהו יבוא כבר ויציל, ולא אכפת מי, שיהיה טרזן, או סופרמן, אפילו סבתא, אילו רק הייתה יודעת, אבל עכשיו היא בבית, מכינה הרינג בחומץ ושמה בצנצנת עם פלחי בצל, כמה היה רוצה לחבק אותה, ליפול אל סינרה, והיא תחייך אליו חיוך של סבתא גדולה שלא מפחדת מאף אחד, גם לא אז כשדלקו אחריה במדיהם המנצנצים, הכלבים עוד רגע מתקרבים, והיא מבוססת בשלג, נושאת על גבה את שני ילדיה של אחותה שהתייאשה, ועוד צעד למשוך ולא לוותר, וגם שנים אחר כך להמשיך להשקות מדי יום את העציצים במרפסת, וליהנות מכל ניצן, ולהסתיר את הדמעות, ולחיות את החיים שהם היצירה שאסור להחמיץ, אולי סבתא תבוא עכשיו ותציל אותו, מיין קינד, שיינע אינגעלע, מיין טוניו קרגר, אבל איפה היא עכשיו כשהוא מאובן, לא יכול להזיז את עצמו, תשוש מהמאמץ אך נפשו נסערת, דרוך, דמו גועש, שתי לחיצות, שפתיים, לנשוף.

צל ארוך כיסה אותו. הרגיש מעליו נשימות כבדות, ואז תנועה חדה, חותכת, חבטה בעורפו, והמילים שנצרבות בו כמספר שמחתימים בברזל מלובן בעור של בהמה עקודה, תסססס, הבשר החרוך, תזוז מהבן שלי, תעיף ת'ידיים שלך ממנו, אל תעז לגעת בו, יא סוטה, געה בבכי, משתנק, שמישהו יזעיק עזרה, הבן שלי נגמר, מי יציל לי אותו

.

ברוך יעקבי, בעל תואר ראשון בספרות עברית והשוואתית ותואר שני במינהל ומדיניות בחינוך, מנהל זה 18 שנה את בית הספר הניסויי עין הים בחיפה. יזם חינוך, עוסק בפיתוח חדשנות בבתי ספר ובאלטרנטיבות בחינוך. בשנת 2019 יצא ספרו "לומדים לשחק: חינוך משחקי כמעשה של חירות", בהוצאת רסלינג. זהו לו פרסום ביכורים בפרוזה, והוא עתיד לראות אור בתוך קובץ סיפורים בהוצאת פרדס.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן