.

שירת העטלפים: על ספר השירה "טורסו" מאת קרן להמן

צביה ליטבסקי

.

יִלַּדְתִּי אֶת עַצְמִי

לְדָבָר בָּעוֹלָם,

וּבָרָאתִי אֶת הַכְּתִיבָה

הַנָּשִׁית

…

הָיִיתִי גּוּף שֶׁהָפַךְ לְמִלִּים.

.

דומה שהצהרה זו, המופיעה בשיר "המשוררת האם", השיר הפותח את ספר הביכורים של קרן להמן, טורסו, מכילה את עיקרו. ואכן, הנשיות, יסוד הבריאה וההוויה, פורצת מתוך השירים בעוצמה שלא נתקלתי בה מעודי. אימהוּת ושירה אחת הן. יתר על כן, הדרך אל העצמי היא תהליך לידה, והדוברת היא היולדת, המיילדת והרכה הנולדת כאחת. תהליך זה מכוון אל "דבר בעולם", כשבמילה "דבר" כרוכים יחדיו אובייקט ממשי ודיבֵּר, אמירה בעלת משמעות. הגוף שהפך למילים מציין את תהליך ההתמרה מן המשמעות הראשונה לשנייה. אלא שבהמשך הקריאה הולכת ונחשפת חוויה שאין פיזית ממנה. הגוף, "היכל הנפש" בלשונה של בתי, נפרץ ומתרוקן, מאוכּל מבפנים על ידי מחלת הסרטן ונגרע בכריתת איברים.

הכאב גדול מנשוא, ולא פעם הוצפתי בדמעות, גם בגלל קוצר יכולתי לחוות זאת מניסיוני שלי. עם זאת, וכאן עיקר ערכו של הספר: המחלה אינה נותרת בגדר סיפור פרטי (וכוונתי כאן לסיפורה של הדוברת ולא לעובדות ביוגרפיות). היא משתקפת, כפָנים באבן גביש, במגפת הקורונה הנוכחית ובגורל האנושי בכלל. המפתיע הוא שלרגע לא חשתי בכניעה לאומללות. חשתי במבט העז ביותר האפשרי בהשלכות הפיזיות, הנפשיות והמשפחתיות של המחלה, בצורך העז להכיל את המציאות ולא להחמיץ דבר במחילותיה הנסתרות ביותר. חשתי בעוצמה מסתערת של משוררת אם, אם משוררת.

בשיר השני, [לאיש הראשון בשושלת], מעמידה הדוברת את מגפת הדבר השחור באירופה לפני חמש מאות שנה כאיום שלא פג מעולם: "אֲנִי מְגוֹנֶנֶת עַל דּוֹר הָהֶמְשֵׁךְ / וְיוֹלֶדֶת רַק בָּנוֹת". היסוד הגברי מגלם את הסכנה המתמדת בדמות "אִישׁ עִם סַכִּין" בהקשר של מילה, כריתת העורלה. כחוקיות מחזורית עולה שוב מגפה, הקורונה, ובאופן מפתיע, דחוס משמעויות, מסתיים השיר במילים אלה: "שִׁירַת הָעֲטַלֵּפִים / הִיא הַתֶּדֶר / הַבִּלְתִּי נִשְׁמָע / שֶׁל נָשִׁים הַחוֹסְמוֹת דַּרְכּוֹ / שֶׁל אִישׁ עִם סַכִּין".

שתי התייחסויות לנאמר כאן, מצידו האחד ומצידו הנגדי, פותחות מרחב משמעויות עשיר: עמליה כהנא־כרמון, במאמרה "שירת העטלפים במעופם" (מאזניים ס"ד, 3/4, 1989), כותבת כך:

לרוע המזל איננו יכולים להתענג על שירתם המשוכללת, מן הסתם, של העטלפים … לפי ששירה זו מתרחשת בתחום־שמיעה שהוא מעבר ליכולת הקליטה המוגבלת של אזנינו.

שירת העטלפים היא הנמשל לקולה של האישה היוצרת בעולם הספרות העברית. אם אין היא, "הילדה הטובה", מצייתת "לערכת הציוד" הגברית של הקורא, פרי יצירתה נחשב חריג ומנותק מהמציאות; ככל שהוא מקורי יותר, כך הוא "מרוכז בעצמו, היסטרי, ביטוי של רוח תזזית, אשר יש לפטור ממנו את סדר היום של הספרות" (שם).

מצב דברים זה, המצוי בתהליך חיובי מואץ, מקבל תמיכה עתיקת יומין ובלתי צפויה:

אנו נשלטים, בעיקר בתקופה הנוכחית, בידי הקונוטציות הדמוניות של העטלף (דמותו הבדויה של הערפד, למשל, וכן ייצוג החושך המוחלט וממלכת השאול), אולם עיון קצר בתוכני ארכיטיפ זה מגלה צדדים מפתיעים: במזרח הרחוק הוא מסמל אושר ואריכות ימים. זאת משום שהוא חי במערות, והמערה מייצגת את הדרך לממלכת האלמוות. בתרבותם של הילידים האמריקניים, כך שמעתי מפי לאה קליבנוף־רון, טוטם העטלף, לצד היותו סמל המוות, הוא גם סמל הלידה, בשל התנוחה שבה הוא תלוי על הענף – כשראשו כלפי מטה, בדומה לתנוחת העובר טרם לידה. במיתולוגיה היוונית־רומית העטלף הוא המלווה את דיאנה (ארטמיס), שלמרות היותה אלה־בתולה, הייתה המגן ללידה ולינקות. והמרתק מכול: באיקונוגרפיה של הרנסנס הקלאסי, העטלף, בהיותו היונק המעופף היחיד, היינו מעופף המיניק את גוריו, משמש כדיוקן האימהות.

רק מתוך עמדה זו של עוצמה נשית הולך ובוקע הסיפור האישי כאחד מגילומיה, ודווקא בהקשר של סבל וחולי. מנקודת מוצא זו אתבונן ברצף השירים.

אביזר נשי – תיק איפור – מושלך כגוויה "בְּקַרְקָעִית אַרְגַּז הַמִּשְֹחָקִים", כמוות כפול משמעות – הן של הנשיות המתפרכסת והן של הילדה על משאלותיה: "הָעוֹלָם הוּא כָּעֵת / גַּן שַׁעֲשׁוּעִים וּמָוֶת. // … יְמֵי הַטַּוָּסוּת חָלְפוּ מִן הָעוֹלָם / כָּעֵת זוֹ שְׁעָתָן שֶׁל רִמּוֹת הַבָּשָֹר וְנִמְלֵי הָאֵשׁ." ובסיום: "וּמוּל הָרְאִי, הֶעָבָר / גּוֹלֵשׁ מִמֶּנִּי כְּמוֹ חָלָב רוֹתֵחַ / וְהָאִפּוּר זוֹלֵג מִפָּנַי / בְּצִבְעֵי מַחֲלָה." ("תיק האיפור"). החיצוניות המוקפדת של האישה מתפוגגת ואיננה, וחוויית הרגע הזה – תודעת החולי על כל הכרוך בה – מאיינת זיכרון ותקווה.

הירח, ארכיטיפ הנשיות (לעומת השֶמש, המייצגת את הגבריות, כפי שבא לידי ביטוי למשל בשמו של שמשון הגיבור), הוא מוטיב בספר, וככל ארכיטיפ הוא נושא מטען דיאלקטי. בשיר הקרוי "ירח" מסופר כי בילדותה הוזהרה הדוברת מלהביט בירח שמא תהפוך לסהרורית. אך הלבנה, בשמה הנשי, "הִתְעַבְּרָה / וְהִתְיַלְּדָה וְנָמוֹגָה, הִתְפִּיחָה, / הִשְׁחִירָה וְהִכְסִיפָה", כשיקוף אלמותי של מחזוריות החיים הנשית, וזאת לא רק כהיבט מובנה בלא־מודע של הדוברת, אלא כחוֹצַת יַמִּים וכמקור חיים: "בִּעְבְּעָה / גָּאֲתָה בִּקְרֶשֶׁנְדוֹ / הִשְׁתַּפְּלָה בְּלֶגָטוֹ". אלא שהגוף הפרטי, כמו גם דרי העולם, לא נתנו דעתם על חיוניותה הבלעדית של הנשיות. התוצאה היא מחלה, פרטית וכללית. "הַגּוּף מְלֵא הַמַּיִם" – הדהוד למי השליה בעת היריון – "לֹא חָשׁ אֶת הַיָּרֵחַ שָׁט בּוֹ / וְחָלָה בְּבַצֹּרֶת / שֶׁאָרְכָּהּ כְּמִדְבָּר." דווקא היעדר המבט בירח עקב סכנת הסהרוריות הוא שהביא למימושה של הסכנה: "עֵינַי נוֹתְרוּ פְּקוּחוֹת / וְצָעַדְתִּי עֵרָה וְחוֹלֶמֶת / עַל פְּנֵי תְּהוֹם". האוקסימורון "עֵרָה וְחוֹלֶמֶת" מבטל את הניגוד שבין שני המצבים, ואנו, הדוברת והקוראת, שבות אל "חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהֹם" טרם בריאת העולם (ויש הקושרים בין המילה "תהום" למילה "תוהו"). הראייה אינה עוד חוש המכוון כלפי חוץ, כיוון שהגבול בין החוץ לבין הפְּנים אינו קיים עוד.

ולאחר התמונה הקוסמית המבעבעת, במעבר חריף מאין כמוהו, מתמקד המבט בזיקית דרוסה במגרש חניה, שבה מוצאת הדוברת את בבואתה. המשותף להן הוא מעין החלפת תדמיות, כלומר היעדר של עצמי, תוך הדהוד דק לממד פואטי:

.

אֲנִי מְסַלְסֶלֶת אֶצְבָּעִי בִּזְנָבָהּ, דְּמוּתִי נִבְלַעַת

בְּתוֹךְ הָעַיִן הַשְּׁחֹרָה, הַבּוֹהֶקֶת,

אָנוּ מַחֲלִיפוֹת צְבָעִים.

אָמָּנוּת הַצִּטּוּט הִיא הַצְלָחָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה,

גַּם אֲנִי זוֹחֶלֶת

בִּשְׁלוּלִיּוֹת.

…

גּוּפֵנוּ נִמְהָל בָּאַסְפַלְט, מִתְקַשְֹקֵשֹ וּמִתְפּוֹרֵר

אָנוּ מַלְבִּינוֹת וְנִקְּרָשׁוֹת לְתוֹךְ הָעַיִן

לֹא הִשְׁאַרְנוּ דָּבָר אַחֲרֵינוּ.

.

("זיקית")

.

הכאב בשיר מזוקק להפליא, והנימה האירונית־משהו אינה מאפשרת ולו בדל של רגשנות.

השיר שלאחריו (עמ' 17) אף הוא משקף את אי־היכולת להיות; את הצורך להימלט מן התודעה, דרך הביטוי הבלתי תקין תחבירית "תִּישְׁנִי אֶת זֶה". ה"זה" מתפרש כתוהו בעל גוונים של חִיות אכזרית, מיניות טורפנית, שאליו מבקשת הדוברת לאבד את עצמה:

.

תִּישְׁנִי אֶת זֶה

הִתְמוֹסְסִי לְתוֹךְ אוֹרְגַּזְמַת

חֲלוֹמוֹת, הַכֹּל מֻתָּר

סֶקְס גַּמָּדִים, וָגִינוֹת

שֶׁל פְּרָחִים טוֹרְפִים,

אֵל פָּגָנִי חוֹדֵר, נֶחְדָּר

בְּאֵיבָרוֹ הַדּוּ־מִינִי שְׁפִיכָה

וְרֻדָּה.

אַל תָּקוּמִי אֶל בְּכִי

הַתִּינֹקֶת,

אֵין לָךְ אֵיךְ לַעֲזֹר לָהּ עַכְשָׁו.

.

אין עוד דחף ראשוני כהיענות אם לבכי תינוקהּ. אי־יכולת זו היא העדות הקיצונית ביותר לַבלתי־נסבל.

כחוליה בשושלת משפחתית עולה ההקשר הגנטי של המחלה, כקארמה שאינה מבחינה באדם הפרטי. "הָיוּ לָנוּ מְעַט זִכְרוֹנוֹת לְהַשְׁכִּיחַ", אומרת הדוברת במעין הומור שחור משחור על מות האב, תוך בניית דימוי של התאבדות ומלחמה: הגן התורשתי "הֵצִיף אוֹתִי בְּאִטִּיּוּת / כְמוֹ בֶּרֶז גָּז פָּתוּחַ / וְחָצָה אֶת גּוּפִי כְּמוֹ מְטוֹס קְרָב" (עמ' 34).

מהקשרים אלה – היקום, ההיסטוריה, זוחל קדום וגורל דורי – אנו נוחתות אל יומיום משפחתי: "שַׁבְתָּ הַבַּיְתָה / עִם צְרוֹר בָּזִילִיקוּם רֵיחָנִי". הדוברת עוסקת בלישת בצקניות ניוקי ו"יַיִן אָדֹם נִפְתָּח בְּקוֹל חָלוּל" (סינסתזיה מפתיעה בדקותה ודיוקה). דומה כי עומד להתרחש ערב של "חוֹף מִבְטָחִים". אלא שבמגע מטפורי דק הופכת הסיטואציה לחזות מעוררת חרדה. התפזרות גרגרי צנוברים על הרצפה – "שֶׁהָרְסִיסִים לֹא יַגִּיעוּ לַיְלָדוֹת" – מובילה לתמונה של סערה קוטלת חיים: "אֲנִי מְרִימָה דֶּגֶל שָׁחֹר." (עמ' 20)

הסיכון המובנה בחיים הזוגיים בעטיה של המחלה מעוצב באותו שדה סמנטי, כהזמנה לעמוד על קצה הצוק ברוח מאיימת: "וְהַיָּם כֶּתֶם דְּיוֹ / מִתְפַּשֵׁט מַהֵר מִדַּי גָּדוֹל מִדַּי / זוֹרֶה מֶלַח אֶל תּוֹךְ מֵי הַשְּׁתִיָּה / לֹא מְאַפְשֵׁר לְנַשֵּׁק בְּלִי דְּמָעוֹת." ("ים לבן")

וכחזרה אל טקס המילה היהודי המהדהד בתחילת הספר בנוגע למגפת הדבר השחור, הנישואים מקבלים מתוך דו־המשמעות של המילה מעמד דומה: "מֵאָז שֶׁכָרַתְנוּ בְּרִית / לְהִזְדַּקֵּן בְּיַחַד / אֲנִי כּוֹרֶתֶת אֵיבָרִים / כְּדֵי לְקַיֵּם. / מִילָה זוֹ מִילָה." (עמ' 28). גם מוטיב הירח, בפן האנושי בן־המוות של המחזוריות, מופיע בחוויה הזוגית: "הַשָׁעוֹן בְּדִיּוּק הָפַךְ לְקַיִץ / וְהַיָּרֵחַ הָיָה מָלֵא / בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת. / מֵרָחוֹק נִשְׁמַע קוֹל צְחוֹקָם שֶׁל הַצְּבוֹעִים / … / לֹא יָכֹלְנוּ לְדַמְיֵן / שֶׁהַמָּוֶת כְּבָר רוֹקֵד אִתָּנוּ / בְּתוֹךְ הָרְחָבָה." הבחירה בבעל חיים מעורר תיעוב, הניזון משאריות טרף, ומיקומו במרחבי הלילה כקולות צחוק רחוקים, על המצלול הקושר ביניהם, מעצימים את הנורא שבסיטואציה.

כאמור, המחלה כגורל פרטי מופיעה רק לאחר בניית הֶקשר קוסמי ומטפיזי, ומתוך כך מתעצמות השלכותיה במידה מעוררת התפעלות וחלחלה.

באחד משיריו של אדוניס (במפתח פעולות הלב, קשב לשירה, 2012; תרגם ראובן שניר) מופיעות מילים נוקבות אלה: "הַגּוּף הוּא רֵאשִׁית הַמַּשְׁמָעוּת". הגוף הנשי, הקניין הראשוני ומקום ההכלה הראשוני – Being בלשונו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט – הופך ל"שַֹקִּית פְּלַסְטִיק קְשִׁיחָה עִם סִימָן צָהֹב", שאל תוכה "גָּרְפוּ … פְּסֹלֶת מְסֻכֶּנֶת". "הַיָּדַיִם נִדְחֲפוּ / אֶל תּוֹךְ הַפִּיר / הָהוֹלֵךְ / וָצַר / וּבְאִבְחַת סַכִּין הִתְרוֹקַנְתִּי" ("BRCA2"; על שם הגן הקשור בסרטן שד ושחלות). עצמיותךְ, מתברר, מסוכנת לךְ עצמךְ. יתר על כן: "גּוּפֵךְ הָפַךְ תּוֹתָבוֹת תּוֹתָבוֹת / בִּפְנִים אַתְּ מְהַדְהֶדֶת / כְּמוֹ מִסְגָּד רֵיק." // … / הָעֶרֶב הִקְדִּים לָרֶדֶת עָלַיִךְ / הַיָּרֵחַ נָע בְמַחֲזוֹרִיּוּת / עֲדַיִן." (עמ' 31)

הגוף ה"חָבוּשׁ בְּסִימָנֵי חַבָּלָה" לאחר הכריתות וההשתלות מעוצב כאובייקט מכני, יצירתם של מנתחים מומלצים: "אַרְבָּעָה צִנּוֹרוֹת יָצְאוּ מִתּוֹכוֹ / וְהִזְרִימוּ דָּם חִוֵּר וְחֶלְקֵי גּוּף / לְתוֹךְ שְׁנֵי שַֹקִּים" (עמ' 24). השדיים החדשים "מְשֻׁכְלָלִים / מַעֲשֵֹה יְדֵי אָמָּן … / הֵם בּוֹקְעִים מִתּוֹכִי כְִּתְמָנוּנִים". כיצד תתגלה מחדש תחושת הגוף? "הַתְּשׁוּבָה טְמוּנָה / בְּסוֹד אֶצְבְּעוֹתֵיךָ." (עמ' 25)

ועד בואה (הבלתי מובטח) של התשובה, המציאות מצוירת על רקע זיכרון של אחדות ילדית אבודה: "שִׁנִּיתִי צְבָעִים / לְקִיר סָגֹל / לְתִקְרָה שְּחֹרָה / וְנִקְרַעְתִּי לְפִסּוֹת קְטַנּוֹת / סְגֻלּוֹת שְׁחֹרוֹת / שֶׁל גַּעֲגוּעַ / לְגוּף הַיַּלְדָּה / שֶׁכָּל אֵיבָרַי הָיוּ מְכֻנָּסִים בּוֹ / וְקוֹל צְחוֹקִי" ("חדרים"). התפרקות זו של העצמי מעלה לנגד עיניי דימוי קרוב ברוחו, בשיר "קווים לדמותי" מאת יונה וולך: "קַוִּים לִדְמוּתִי שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִים מִסָּבִיב כְּמַקְלוֹת קְצָרִים הָ / הוֹלְכִים וְנֶאֱסָפִים בָּאִים וּמִתְפַּזְּרִים מַרְכִּיבִים קַוִּים לִדְמוּתִי דְּמוּתְמוּנָה / … דַּקִּים כַּהֲרָפִים שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים וּשְׁקוּפִים / לִתְמוּתִי הַשְׁלֵמָה" (מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1992). המילה "תְּמוּת" מכילה יחדיו משמעויות של תום, יתמות ותמותה. המוות משתמע מן הביטוי האופייני להספד: העלאת "קווים לדמותו של…".

אף שם הספר מהדהד חוויה זו של התפרקות העצמי. טורסו הוא הגֵו, החלק העליון בגוף האדם, ללא הראש והגפיים, והוא נושא קונוטציה ברורה של הנצחת דמויות בפיסול מן הזמן העתיק. גם הרישום על הכריכה מייצג בעיקר את החֶסֶר במתאר הקווים השלם של הטורסו.

ההשלכות הבלתי נמנעות על הזוגיות וההורות באות לידי ביטוי חודר כליות, למשל במובאות אלה:

"לֹא הָיִיתָ שָׁם / כְּשֶׁיָּצָאתִי בְּגוּף חָדָשׁ / מְסֻמֶּמֶת וּצְמֵאָה. / …// הַגּוּף הִרְגִּישׁ / כְּמוֹ בַּצֹּרֶת / בְּכוֹכָב לֶכֶת חָדָשׁ, / הִקַּפְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ / וְשָֹרַף לִי" (עמ' 32). מֵעבר לדימוי המסע הקוסמי נרמז כאן היסוד הגברי בארכיטיפ השמש.

"אֲנִי יוֹדַעַת, / עַצְמוֹתַי הָפְכוּ סַיְפָנִיּוֹת / גָּרוּם לְךָ וְדוֹקֵר,/ וְגַם אַתָּה הִקְשַׁחְתָּ / וְהִקְרַשְׁתָּ" (עמ' 38). המילה "סַיְפָנִי" נגזרת מלשון סַיִף, ובצד המצלול המעצים משמעות, המעבר בין "הִקְשַׁחְתָּ" ל"הִקְרַשְׁתָּ" מגלם מַעֲבָר לקיפאון, להתרוקנות מחיים.

"כְּמוֹ צוּף שֶׁדָּבַק בִּכְנַף הַבֶּגֶד וְיָבַשׁ / שְׁנֵינוּ מְכֻדָּרִים זֶה בָּזֶּה / עַל מַצָעֵי עֲמִילָן מְאֻבָּנִים // … נְשֹׁף בַּשֵֹּעָר הַקָּלוּשׁ שֶׁל הַסַּבְיוֹן / הִתְפּוֹרְרוּת לְבָנָה כּוֹרַעַת לָלֶדֶת" (עמ' 46). ואינני יכולה להימנע מלראות בראשו הסב של הסביון, מעבר למשמעות הגלויה, גם בבואה ללְבנה, שהוזכרה כבר פעמים מספר, ונושאת עימה, ככמוסה, קונוטציה של התחדשות.

ומקומה הכואב של האימהות אינו נעדר: "יוֹם אֶחָד / הַיְּלָדוֹת יָבִינוּ. / … וּפִתְאוֹם הַכֹּל יִהְיֶה בָּהִיר / וּמְזֻקָּק כְּמוֹ רַעַל. // אַחַר־כָּךְ תּבוֹא הִתְכַּנְסוּת / … / הֵן יַהַפְכוּ לְחֹר שָׁחֹר / שֶׁל שֶׁקֶט מַצְמִית, / מַה שֶׁמִּחוּץ לָהֶן אוֹיֵב." (עמ' 36)

שהייה זו בתחתית התהום בעיניים פקוחות מובילה בהכרח אל ממדים אחרים, שהיו חבויים בליבת הכאב הבוערת. ממדים אלה מופיעים "לְפֶתַע", כמגע בלתי צפוי, אלמותי, של אהבה וחסד: "מְשֻׁלָּש שֶׁמֶשׁ / בְּגַבּוֹ שֶׁל יֶלֶד. / פִּזְמוֹן יָדוּעַ סָחַף אוֹתָנוּ לְפֶתַע / (וְהָיָה שָׁם רֶגַע שֶׁל אֲנַחְנוּ) / פְּרִי בָּשֵׁל בִּקְלִפָּתוֹ / נַגַּן רְחוֹב בְּאָקוֹרְדְיוֹן מְסָרֵב לַגֶּשֶׁם / כּוֹבָעוֹ נִמְלָא חֶסֶד / מִלִּים כְּמוֹ גַּחֶלֶת / עֹנֶג, אַרְגָּמָן, בִּתִּי מְלַטֶּפֶת גּוּר זָר. / מִשְׁטְחֵי פְּרִיחָה צְהֻבִּים / אַבְקָנֵיהֶם מַבְטִיחִים (אַף עַל פִּי כֵן) / הֶמְשֵׁךְ." (עמ' 51)

טרם סיום, ברצוני לציין יסוד נוסף בשירתה של להמן, יסוד של העזה לשונית, המעוררת חיוך ותדהמה. והרי כמה דוגמאות: "פֵּרוּרֵי רְכִילוּת / עַל שׁוֹדּדִים שֶׁבָּעַלְתִּי" (עמ' 7); "בִּזְמַן מַגֵּפַת הַדֶּבֶר הַשָּׁחֹר / מֵתוּ כָּל הַמּוֹהֲלִים בְּמִילַאנוֹ" (עמ' 8); "הָאִשָּׁה בְּצִפָּרְנֵי הַבּוֹרְדוֹ / מֵתָה בַּמַּגֵּפָה." (עמ' 41); "הַלְוַאי … שֶׁהַכִּנֶּרֶת תִּצְטַמֵּק לְעִגּוּל זֵעָה" (עמ' 48).

ובסיום הספר מעניקה לנו קרן להמן חוויה קתרטית במלוא מובן המילה:

.

*

אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב אֶת כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה

וּלְהַבִּיעַ אַהֲבָה כְּכוֹחַ טֶבַע

אֲנִי רוֹצָה לַעֲמֹד מוּל סוּפַת הַבְּרָקִים הַזּוֹ

חֲבוּקָה בְּךָ וּבַשְֹמִיכָה

וְלֹא לִבְרֹחַ, לֹא

הַפַּעַם

רַק לִנְשֹׁם אוֹתָנוּ לְתֹוךְ הַפַּחַד וּלְהִתְמַלֵּא בְּצִמְרוּר

הַלַּיְלָה הַמּוּאָר בְּהֵחָבֵא

וְלַדַּעַת – יֵשׁ

מַעֲיָן שֶׁמְּחַכֶּה לִשְׁנֵינוּ.

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

קרן להמן, "טורסו", טנג'יר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על הספר "גִּלּוּפִין" מאת דעאל רודריגז גארסיה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

גרגורי גורדון

העד

הַלַּיִל נֶאֱסָף, הַיּוֹם קָרֵב,

הַזְּמַן אוֹבֵד מִבֵּין יָדַי כְּאֵד.

אֲנִי כּוֹתֵב זֹאת בְּחַדְרִי,

אַךְ זֶה נוֹגֵעַ גַּם לְחַדְרְכֶם,

אֲנִי הָעֵד.

הַתּוֹפָעוֹת מִחוּץ לַחֶדֶר

מֻחְתָּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינַי

בְּאֵשׁ  –

עֵצִים מְדַמְּמִים

וְשִׁבּוֹלִים כְּרוּתוֹת רָאשִׁים

שׁוֹכְבוֹת לְהֵאָסֵף אֶל.

שֶׁמֶשׁ מִצְטַנֶּנֶת,

סַהַר מָט לִנְפֹּל,

טוֹרְנָדוֹ מִתְקָרֵב לַבַּיִת.

.

גרגורי גורדון, יהודי משיחי, עובד סוציאלי, כותב שירה ושר. שיריו פורסמו בין היתר בהליקון, עיתון 77, משיב הרוח, ליריקה וכן בגיליון 81 של המוסך.

.

.

גיתית דהן

הדף הדלת הטרוקה

אַתְּ תַּעַמְדִי בַּפֶּתַח וְתִרְאִי שֶׁהַיּוֹם

רָהִיטִים נִגְרְרוּ לִמְקוֹמָם, שְׁבָרִים נֶאֶסְפוּ

לְשַׂקִּית אַשְׁפָּה, תְּמוּנָה יֻשְּׁרָה, הָרִצְפָּה כֻּבְּדָה

הֵיטֵב, נֵר הוּטַב, בַּתַּנּוּר נוּרָה כּוֹתֶמֶת

עַל עוּגָה בִּבְלִילָתָהּ. הַבַּיִת כּוֹס תֶּה, אַתְּ קֻבִּיַּת

סֻכָּר בְּתַחְתִּיתָהּ, וְהוּא מֵמֵס אוֹתָךְ

וּמֵמֵס

וּמֵמֵס

וְכָל הַמָּתוֹק הַזֶּה מֵרִים עִנְבָּל לָגַעַת בַּחֵךְ.

בַּפִּנָּה יֵשׁ מִי שֶׁמְּחַיֵּךְ כְּכַפִּית קְטַנָּה, בּוֹחֶשֶׁת

בְּכִפְיוֹן כְּדֵי לְמַסְמֵס שֶׁאַף פַּעַם

לֹא הֻמְתַּק פֹּה: אַתְּ אֵינֵךְ קֻבִּיָּה

וְגַרְגִּירַיִךְ אֵינָם. לֹא תֶּה וְקֻבִּיָּה –

תְּמִסָּה פּוֹשֶׁרֶת, חוּמָה, מוֹתֶקֶת.

קֶצֶף בּוֹהֵק נִקְוָה בַּשּׁוּלַיִם וּמָג.

אַתְּ מְסָרֶבֶת בְּנִימוּס וָחִיל,

וּמְבִינָה שֶׁמָּחָר הַיּוֹם.

אַתְּ תַּעַמְדִי מִחוּץ לְדֶלֶת בֵּיתֵךְ

וּכְשֶׁתִּכָּנְסִי –

כַּדּוּרִית טַבָּק בּוֹעֶרֶת תִּקְנֶה שְׁבִיתָה

עַל יְרֵכֵךְ. כָּעֵת הִיא גַּל־אֵפֶר. אִם תְּלַחְלְחִי קְצֵה

אֶצְבַּע בְּדִמְעָה, תּוּכְלִי לְהָרִימָהּ בַּעֲדִינוּת,

בִּשְׁלֵמוּתָהּ.

.

2001

זוֹ אֲנִי שֶׁשָּׁבְרָה אֶת בַּקְבּוּק הַבֹּשֶׂם.

הוּא הָיָה מָלֵא עַד צַוַּאר קְלִפַּת הַבְּדֹלַח

שֶׁהֶחְלִיקָה בְּרֶגַע אֶחָד אִטִּי שֶׁלֹּא נוֹהֵר לִגְוֹעַ.

שְׁלוּלִית מְרֻסֶּסֶת פָּשְׁטָה בְּאֵין

צוּרָה אַחַר כַּף רֶגֶל חֲשׂוּפָה.

עָלָה מִמֶּנָּה רֵיחַ מְרֻכָּז שֶׁל אִישׁ

וְצֶבַע שֶׁל דְּמָעוֹת, הָיָה לָהּ טַעַם זוֹלֵג

מֵהַנְּחִיר אֶל גַּג הַחֵךְ וְאֵד כָּהֳלִי מְסַחְרֵר,

הִשְׁתַּקְּפוּת גַּבּוֹת שְׁלוּחוֹת בְּבַעַת,

צִנּוֹרִית מִשְׁתַּרְבֶּבֶת מִפִּיָּה תְּלוּשָׁה.

.

גיתית דהן היא מורה לספרות בהכשרתה וכיום מנהלת מחלקה בחברת תרגום. שיריה ראו אור בבמות שונות, וביניהן כתבי העת עיתון 77 ולכל הרוחות, ובאנתולוגיה "בגדות האפשר" (קתרזיס, 2021). השירים לקוחים מתוך ספר בכתובים.

.

.

אמיר חרש

שירי סגר שלישי

סגר

אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ

לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ

אַתְּ כָּל הַזְּמַן

פֹּה

.

את ואת

אַתְּ יוֹשֶׁבֶת מוּלִי

אֲנִי כּוֹתֵב עָלַיִךְ שִׁיר

אַתֶּן שְׁתַּיִם עַכְשָׁו

זוֹ שֶׁכָּאן

וְזוֹ שֶׁכָּאן

לְרֶגַע אֲנִי לֹא בָּטוּחַ

מִי מִשְּׁתֵּיכֶן לְהַשְׁאִיר

.

אני ואני

קָרָאתִי לָךְ

יוֹמָנִים יְשָׁנִים:

שְׁטוּטְגַּרְט, פָּרִיז, שִׁיקָגוֹ.

אֲנִי שֶׁבַּיּוֹמָן לֹא יוֹדֵעַ

מָה שֶׁאֲנִי וְאַתְּ יוֹדְעִים

הוּא לִפְנֵי פְּרֵדָה גְּדוֹלָה

טוֹב שֶׁבָּאת אִתִּי

לְבַקֵּר אוֹתוֹ

.

אמיר חרש כותב פרוזה ועושה פרפורמנס מבוסס טקסט תחת הפסבדונים "כתבן א". מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאומנויות המילה בירושלים. פרסם שני ספרים: "יתבטל העולם" (כתר, 2013) ו"ברונז" (כתר, 2019).

.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת צילה זן־בר צור ובכל סרלואי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לייק

נדיה אייזנר־חורש

.

אתה לא מסוגל בשום אופן לחזור לשכונת ילדותך, אבל אתה לא יודע לאן עוד אפשר ללכת. כבר שבע שנים שאתה לא באמת יודע לאן אפשר ללכת. אז אתה מוצא לך דירת חדר באחד הרחובות שמוכּרים לך מגיל חמש ורוב הזמן אתה פשוט לא יוצא מהבית, חוץ מהטיפולים.

לטיפול אתה צריך לקחת שני אוטובוסים ואז אתה מגיע לקליניקה היפה של טלי. יש בה שטיח חדש ובהיר, כורסאות נוחות בצבע בורדו והדפסים עדינים על הקירות, שטלי הביאה מיפן או מסין. אתה לא מבין בדברים האלה אבל פשוט נעים לך להיות כאן. כשהשעה שלך נגמרת אתה מבקש מטלי להישאר בקליניקה עוד קצת, עד שהיא נועלת. היא מחייכת כאילו שהיא חושבת שאתה חמוד, אבל רק אומרת שהזמן שלכם הסתיים ובשבוע הבא היא תשמח לראות אותך שוב.

אתה הולך לתחנת האוטובוס והרוח שורקת לך באוזניים. החורף עוד לא ממש התחיל, אבל לך קר. אתה מסתתר בתוך הקופסה של התחנה ובודק הודעות בטלפון, אבל אין לך שום הודעות מאף אחד שמעניין אותך. הקופסה של התחנה היא חצי־שקופה, ואתה פשוט מקווה שאף אחד לא יבוא עכשיו לשבת לידך. לפתע עובר שם אופנוע שפולט רעש חזק מאוד. נהיה לך פתאום חושך בעיניים והאוזניים מצלצלות בטירוף. לא, זה לא קורה עכשיו, לא פה, אתה חושב ומוריד את הראש בין הברכיים. בדרך כלל אפילו טריקת הדלת של הארון מספיקה כדי לגרום לזה לקרות שוב, והאופנוע הזה היה הרבה יותר מטריקת הדלת. אתה מנסה לנשום. אתה חושב שאתה לא שם, אתה יודע שאתה לא שם. האוטובוס מגיע אבל הוא מלא. אתה לא יכול לעלות עליו. אתה ממשיך לשבת שם עד שמגיע אוטובוס כמעט ריק ורק אז קם מהמקום. פעם מישהו נצמד אליך בטעות באוטובוס וכמעט שברת לו את האף. מאז אתה לא לוקח סיכונים.

בדירה אתה מדליק את הרדיאטור ומיד מתיישב ליד המחשב. אחרי התלבטות ארוכה אתה מפרסם בפייסבוק שיר שכתבת אתמול בלילה. זה שיר אהבה עדינה שאתה לא מרגיש אבל עדיין זוכר וזה כמו כאב רפאים. כמובן, אתה מפרסם אותו כדי שטלי תראה אותו. אתה יודע שהיא נמצאת בפייסבוק ואולי היא תראה אותו פשוט במקרה.

אתה תמיד יודע מתי היא נמצאת בפייסבוק ובווטסאפ. לפעמים אתה כותב לה הודעה ואז מוחק.

אתה נזכר איך כתבת ומחקת וכתבת ומחקת הודעות לפני האירוע. ידעת שהולך להיות משהו. "משהו" במובן של משהו רע. רק לא ידעת כמה רע. הייתה לך נוקיה ישנה אז, מצחיקה כזו. ישבת והקלדת הודעה אבל היה אסור למעשה לומר שום דבר לאף אחד. אז מחקת ורק כתבת סתם שטויות משעשעות להורים שלך. לא באמת חשבת שאתה עלול לא לחזור. אף אחד לא חושב באמת דברים כאלה, לא במילים אלה. גם מי שלא חוזר בסוף. האם אתה באמת חזרת משם? אולי לא. אולי עדיף לך שלא.

בחוץ מחשיך וזה עושה לך כאב בטן, אתה נזכר שלא אכלת כמעט כלום מהבוקר. אתה לוקח פרוסת לחם ומורח עליה חומוס. להכין ולאכול פרוסת לחם עם חומוס לוקח בערך שמונה דקות אם עושים הכול לאט. אתה יודע את זה כי פעם אחת בדקת כמה זמן זה לוקח.

אתה נועל את הדלת לפני שאתה נכנס למיטה, אבל הבעיה היא שהמנעול עוזר רק נגד המפלצות שבחוץ. פתאום אתה מבין שאולי טלי חושבת שאתה מפלצת. אולי היא מתעבת אותך. זו מחשבה שאתה לא יכול לסבול. אולי היא מלאת גועל ממך? אתה קם מיד וחוזר למחשב. קר נורא אז אתה גורר את השמיכה איתך לכיסא.

השיר הזה שפרסמת בפייסבוק, אתה הולך לבדוק כמה לייקים הוא קיבל. שישה. אין לך הרבה חברים בפייסבוק. או בכלל.

יש גם תגובה אחת. "מקסים!" כתבה לך נועה, בחורה שאתה מכיר מהעבודה שפוטרת ממנה לפני כמה חודשים. דווקא החזקת מעמד בעבודה הזו די הרבה זמן, יחסית – בין היתר בזכותה של נועה הזו שהיא באמת נחמדה. אתה כותב לה "תודה" ושם לב אדום במקום לייק. כאילו שיש טעם בכל זה בכלל כשאתה יודע טוב מאוד שאי אפשר להתחיל כלום, כי אתה לא במצב.

"המצב" זו מילה שעושה לך בחילה. גם המילה "גיבור" עושה לך בחילה. כשכתבו על זה בחדשות אחרי שהכול קרה, מישהו קרא לך בתגובות "גיבור". אתה מנסה לא לחשוב על זה, אבל זה עולה הרבה מעצמו.

בדחף של רגע אתה מוחק את הפוסט עם השיר וסוגר את המחשב. אחר כך אתה שוב פותח את המחשב וקורא קצת דברים בפייסבוק ובחדשות. גם זה עושה לך בחילה. במיוחד החדשות.

אתה חושב על להביא ביד אבל זה הפך בזמן האחרון למשהו מסובך מדי אז אתה מוותר על כל הרעיון.

אתה חושב שאם היה סיכוי שטלי תעשה לייק לשיר שלך, זה היה שווה את כל הטרחה. אבל מה הסיכוי? אתם בכלל לא חברים בפייסבוק. הגבולות המזורגגים של המטפלים.

עכשיו אתה מבין שאתה חייב לעשות משהו דחוף. אתה מתלבט רגע, אחר כך לוקח הרבה אוויר לריאות ועושה דה־אקטיבייט לחשבון שלך.

אולי עכשיו תוכל לישון.

כדי להירדם, אומרים שצריך לספור כבשים אבל אתה יכול רק לספור גופות. או צרחות. או חיילים. או בומים. או מפלצות. כל זה לא בדיוק עוזר.

אתה קם מהמיטה לאט. המבט שלך נופל על הראי ליד הארון. אתה לא מזהה את מי שמשתקף שם. אז אתה מסתובב ממש מהר והולך למטבח. אולי זה רעיון טוב להכין תה. שכחת לקנות סוכר, אבל לפחות יש לך שקיות תה. הקומקום רותח בעליזות כאילו שהוא שייך לבית אמיתי של משפחה.

התה חם מדי, אתה לוגם ממנו מהר מדי ומקבל כוויה בלשון. זה קצת מרגיע אותך, אז אתה שותה עוד לגימה. אתה שוב מנסה לנשום ולעשות תרגילים של מחשבות שטלי אמרה לך לעשות. בעצם חבל שמחקת את השיר. אולי היא הייתה רואה אותו ומבינה שאתה לא מפלצת. פשוט יש לך פתיל קצר, ככה אמרו לך לא מזמן כשצעקת על מישהו במכולת. הם לא מבינים את זה אבל בכלל אין לך פתיל. נר ללא פתיל זה חתיכת חומר חסר תועלת.

אתה מסתכל בחלון ורואה שהשמיים בחוץ מתבהרים קצת מצד אחד. אין לך שעון כמובן כי אתה לא יכול לסבול תקתוק, אפילו הכי שקט, אבל הצג של הטלפון מגלה שכבר חמש בבוקר. משום מה אתה בטוח שהזמן הטוב למות הוא בלילה, לכן אם לא מַתָּ הלילה יש לך עוד יום לחיות. אתה מותש, אבל לפני שאתה הולך למיטה, אתה לוקח את הטלפון וכותב לטלי הודעת ווטסאפ שאתה חייב עוד טיפול השבוע, ומתי אפשר.

אחר כך אתה מכבה את הטלפון. אולי כשתתעורר, היא כבר תענה.

.

נדיה אייזנר־חורש, מתרגמת ומשוררת, עוסקת בעריכת תוכן וייעוץ תקשורת. תלמידת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, מתגוררת בירושלים. פרסמה בעבר שירה ומסות בכתבי העת הו!, המוסך ומשיב הרוח. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

»  במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יחסי שכנות", סיפור קצר מאת סמדר שטינברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן