.

שלושה שירי ראשית ושיר אחרית

חגית חוף

.

ריקי דסקל היא מהמשוררות שהנכיחו בשירה העברית את הסבל האנושי של הפרט כקורבן לרוע ולאדישות. כבת הדור השני לשואה, היא נכנסת אל מתחת לעור, לתוך הסבל שגרמו בני אנוש לבני אנוש אחרים, ועושה זאת מתוך צורך וחובה מוסרית. בשיר "כי גם זה אושר", מתוך ספר השירה החדש של דסקל, שפת הנהר, דסקל, בת הנושאת את שם אמו של האב שעברה "שבעה מדורים", נפרדת מהאב הנוטה למות: היא מונה את המדורים ומרחיבה את גבולות האושר לכדי חידה. ערבוב בלתי נתפס בין הרע לטוב, בנפשות מי שעברו את הגיהינום:

.

כִּי גַּם זֶה אשֶׁר, אַבָּא

לִחְיוֹת וְלִשְׁתֹּק.

כְּמוֹ סוּפַת חוֹל

כְּמוֹ אֶבֶן מִקִּיר

וְלָמוּת וְלֹא לָדַעַת

מָה עָבְרָה בְּכָל אֶחָד

מִשִּׁבְעַת הַמְּדוֹרִים

בָּרְחָבָה

בָּרַכֶּבֶת

בָּרְצִיף

בַּגַּרְדֵּרוֹבָּה

בַּמִּסְפָּרָה

בַּמִּקְלַחַת

בָּאֲרֻבָּה

אִמָּא שֶׁלְּךָ,

כְּשֶׁיָּלַדְתָּ אוֹתִי

וְקָרָאתָ לִי

בְּלֶסֶת חֲשׁוּקָה

בִּשְׁמָהּ.

.

שתיקת האב בבית נחווית כסופת חול, כ"אבן מקיר", על יסוד "אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב 11), זעקה שדבקה במשוררת כצו.

אריך נוימן, במסה "אדם ומשמעות", מדבר על המשמעות בחייו של הפרט בתקופה שאחרי השואה: "אין כאן הכוונה להתעלמות מגלומנית מבעיית הרוע או לשלילת תהליך ההתפתחות בנפש האדם, שהרי התפתחות התודעה היא צורה יחודית אנושית של היצירתיות, והמוקד הוא בהבנה ובמימוש של האדם כבורא, אדם יצירתי המממש את עצמו" (הנני: אדם ומשמעות – שלוש מסות, רסלינג, 2013; תרגמו תמר קרון ודוד וילר; עמ' 93). בהמשך מצטט נוימן את החכם סיני לאו צה: "משמעות בת חשיבה איננה המשמעות הנצחית". זהו המקום הבלתי נתפס במחשבה שדסקל הולכת אליו בשיריה. פשר שאין בו חשיבה המורכבת ממילים.

בשפת הנהר, המשוררת שהייתה רגילה להביט לרוע בעיניים ולכתוב על השלכותיו, עומדת על שפת הנהר. מה עוצר את המשוררת בשפת הנהר? ומה מבקשות המשוררת ושירתה בעומדן על שפת הנהר?

שאלות אלו מבקשות מענה בחלק גדול משירי הספר; דרכן מזמינה אותנו דסקל לאחוז יחד איתה בנשמט, להעלותו שנית ולקיימו כפיוט. ברשימה זו אתבונן בשאלות אלו דרך שלושת השירים הראשונים בספר, ודרך השיר האחרון.

בראשית הספר מובאים כמוטו דבריה של ציפורה ברום, שכנתה של המשוררת: "כשהרשע הולך לישון טוב לו וטוב לעולם". דסקל מנצלת את ההפוגה, בזמן חסד קצר של טוב, לכתיבת שירים. אלא שגם שירים אלו נכתבים מתוך דריכות וחשש שהרשע עלול להתעורר בכל רגע. המשוררת מבקשת מקום שטרם ניגע ברע.

היש מקום כזה?

האם הוא המקום שבו היא עומדת, או שמא מעבר לנהר?

האם בשפת הנהר, כמקום, כותבים בשפת הנהר גם כלשון? האם המשוררת ושירתה, כשהן ניצבות על שפת הנהר, כמהוֹת למצוא מַעַבר אל המעֵבר שאינו בר־השגה, אלא שהמקום אינו מאפשר זאת, נהר חוצץ ביניהם? האם בשירתה תצליח דסקל לעבור הלוך ושוב מגדת זמן אחת אל האחרת, אל זמן שטרם נגלה בו הרוע? את זאת מחפשת דסקל בזמן בראשיתי, זמן שנאמר עליו: "וירא אלוהים את האור כי טוב". זהו חיפוש שיוליך את המשוררת ואת שירתה לפנַי ולִפְנים.

אך לשם כך עליה לשנות סדרי בראשית ועל כך היא מספרת בשיר הראשון:

.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֶת הַצְּלִיל

וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנִי שׁוֹבֵר הַצְּלִיל

הַזֶּה אֶת לִבִּי

זוֹ עֲרוּגָה שֶׁמַּיִם הֱצִיפוּהָ

זֶה הַמַּעְיָן

זֶה עֹמֶק הַטּוּרְקִיז

שֶׁמְּפַכֶּה בִּי

וּבוֹכֶה.

.

בראשית ברא את הצליל טרם שהפך לאמירה או לדיבור, טרם שהפך לצליל הטומן בתוכו הן את הרע והן את הטוב. זהו צליל שנברא על ידי המשוררת טרם "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (טרם שבעת המדורים שבשתיקת האב?), צליל שאוחז לדק שלמות שהייתה טרם הפירוד שהתרחש בעצם בריאת העולם.

והצליל שנברא בָּראשית ממשיך אל ומתוך הפסוק: "והָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". התוהו ובוהו כלל בתוכו את כל הקיים כמכלול מעורבל, והצליל הראשון שהופרד ממנו הפך גשר בין הזמנים, בין מה שהיה בתוהו ובוהו ללא תבנית או צורה ובין מה שיתקיים בעולם שאחרי הבריאה.

הצליל שנברא בשירה של דסקל קדם בנשימה אחת למאמר הראשון: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר": ומכאן, הולכת ומתפשטת בשיר תוגה. וידיעה. האור הופרד מן החושך, ומאז אין אור ללא חושך. ועם ידיעה זו, מתפוגג לנגד עינינו הצליל הזך שהתקיים בעולם והוא מקבל על עצמו את צורתם של כל המאמרות והדיבורים והמילים שקיימים בעולם, עם החסד ועם הרשע, עם הברכה ועם הקללה. הראשית מלאה בהבטחה והאחרית – מי ישורנה? ואכן, השיר מעיד על צליל בראשיתי זך ומלא הבטחה, שמתגלגל בלי רצונה של המשוררת והופך לשיברון לב ולגעגוע.

הלב השבור נשפך כמים שהציפו את הערוגה, שהתגלמו במעין, שהיו לעומק הטורקיז שפיכָּה במשוררת והיה לבכי. בכי היכול לאחד שנית את הצליל עם המים. הצליל בקול הבכי והמים בדמעות הזולגות. פיסות כאב המותמרות לדמעה בראשיתית, ועימה זולגים מעיני המשוררת הזמן והאובדן.

רבים מהשירים בשפת הנהר שזורים במים בכל צורה וקיום שבהם הם נוכחים בעולם, ונושאים בקרבם את הכמיהה אל זמן ומקום שקודם לפיצול בין טוב לרע. דסקל מביאה לשם כך לשיריה גם את המים שהיו טרם הבריאה ועליהם ריחפה רוח האלוהים, אלו המים הקדמונים. רישומם מרחף, עדין, בשירים.

משוררת ושירתה עומדות על שפת הנהר וצופות מנגד בעולם שאליו לא יבואו, צופות בשפה שבה המים הם גם צליל וצליל הוא גם שמיים וארץ. כמיהתן מגיעה למקום שבו הצליל טרם הופרד למילים. הצליל והמים בשיר הראשון פתחו את הגעגועים לשפה נקייה משפה ואלו עוברים גם לשיר הבא, השני בספר, "המעיין הנעלם", שאף הוא מתרחש הרחק הרחק בבלתי מושג:

.

הַרְחֵק הַרְחֵק

שְׁרִירִים וַחֲבָלִים

נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים

אוֹר הִכְתִּים אֶת פַּגֵּי הַתְּאֵנָה

אֶת עָלֶיהָ שֶׁפָּקְעוּ זֶה עַתָּה

מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו

מֵעַל מַעְיָן נֶעֱלָם

זִמְרַת הַצִּפּוֹרִים יַצִּיבָה

כְּחַלּוּקֵי בַּזֶּלֶת

מִתְרוֹנֶנֶת כְּלָשׁוֹן עַל

גִּבְעוֹת חוּט שִׁדְרָה

בְּטוּחָה כְּכַף הַיָּד הָאוֹחֶזֶת בִּי.

.

האור שנברא ביום הראשון והופרד מהחושך מגיע לעולם עם היכולת לקלקל, והוא מכתים ופוגם את ביכורי הצמיחה. כשהיא ממשיכה לעסוק באור ובחושך, בטוב וברע, דסקל בוחרת בעץ התאנה, שהוא אחד הפירושים ל"עץ הדעת טוב ורע" (מסכת ברכות מ, ע"א, דברי ר' נחמיה).

הצליל הבראשיתי מקבל בשיר הזה צורה והופך לשירת הציפורים, לצליל חף מכוונות, משוחרר מטוב ורע ולכן יציב כחלוקי בזלת. זוהי זמרה המתרוננת כלשון. לשון בכפל משמעות, הן כלשון השפה הן כלשון הגוף אשר מפוגגת את הבדידות ומאחדת שני אנשים במעשה האהבה. כשלשון שירית לא מסוגלת ללכוד את שפת המעֵבר, היא מוצאת לעצמה שימוש כלשון גשמית, ודרך עדנת מעשה האהבה פותחת פתח אל איחוד ללא שפה.

גם בשיר הבא, "אותו הגן, לא אותו האור", ממשיכה דסקל ומבקשת את החף מרע טרם הפירוד. הפעם דרך הילד שנפשו עדיין רחוקה מהפיצול הטמון בעולמנו, עיניו מבחינות בסוד סתרי היחד ושפתו עודה מחוברת לשורשה.

.

מָה הוּא רָאָה שָׁם הַיֶּלֶד מָה הוּא רָאָה

שֶׁכָּבַשׁ אֶת לִבּוֹ שֶׁכָּבַשׁ אֶת עֵינָיו

מָה הוּא רָאָה

בַּמַּיִם הָרוֹעֲדִים סְגֻלִּים וַאֲפֹרִים

הַאִם רָאָה בַּפְּרָחִים הַצָּפִים

עֵינַיִם שֶׁנָּשְׁרוּ.

הַאִם יָדַע שֶׁאֶת אֵלּוּ הַמַּרְאוֹת,

זֵר שֶׁל מִכְחוֹלִים

רוּחַ אֱלֹהִים

קַנְבָס שֶׁל עוֹנוֹת,

לֹא יִרְאֶה עוֹד

וְהוּא סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם וְעֵצוֹת

…

.

במילים הללו דסקל מפגישה את הקוראים עם שלהי הראשית דרך עיני הילד. מה הוא ראה שם? האם ראה את אובדן התום או את השלם שהכותבת כבר איבדה? כי בד בבד עם גילוי המראות מגיע גם אובדן.

דסקל מעוררת בשיר את הילד והילדה הפנימיים שבכל אחת ואחד. את החלק היוצר בנפש, זה אשר ברגע של חסד בשעת יצירה פוגש את המראות. זהו החלק בנפש השומר את האיחוד טרם הבריאה, כל עוד אנחנו חיים. בעיני הילד, רוח אלוהים מרחפת על פני מים סגולים אפורים ורועדים. אך ברגע שהוא מגלה את השתקפות פניו במים עולה, בהמשך השיר, השאלה:

…

הַאִם רָאָה אֶת שׁוֹשַׁנּוֹת עֵינָיו נֶעֱצָמוֹת

מִצְחוֹ חָרוּשׁ עַל הַמַּיִם זְקָנוֹ פָּזוּר

כְּמוֹ רוּחַ עֲבָרַתּוּ וְיָדַע

לֹא תִּהְיֶה עוֹד

הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת לַדְּרוֹר

שֶׁרוּחַ קַלָּה תַּרְעִיד כָּךְ אֶת

פְּנִים נוֹצוֹתָיו הָרַכּוֹת בְּיוֹתֵר

וְהִמְרִיא לַהֲפֹךְ לְאֶחָד

מֵרַצֵּי הָאוֹר שֶׁבַּמַּיִם.

.

התשובה לשאלה שנשאלה בבית הראשון ניתנת בבית השני. חסד האיחוד חולף. הילד שהתבונן להרף עין במים בעיני הילד שלו וחזה בעולם שלפני הבריאה, ראה את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה. ראה את חייו חולפים לנגד עיניו ונותר עם תודעת הזִקנה, המוות והגעגוע. בד בבד, כאשר אלו הופכים לחלק ממנו ומלבינים את זקנו, הוא זוכה באיחוד עם הדרור שחש את הרוח הקלה בפנים נוצותיו והופך לאחד מרצי השמיים. כל הוויות העולם וכל הזמנים מתאחדים באותו רגע. הדרור שמתאחד עם האינסוף מופיע כאן גם במשמעות של חופש שבו זוכה הילד, כשכל הוויית הקיום והזמן החולף נחווים בהשתקפותו במים. תפיסת ההזדקנות והמוות גורמת לפירוד שמאפשר את החופש שמאפשר את האיחוד.

והמים הרבים שממשיכים וזורמים בשירי הספר, מביאים אותנו אל השיר האחרון, "לא יותר מאשר":

לֹא

   יוֹתֵר

        מֵאֲשֶׁר

              אֶבֶן

                 פְּסֵיפָס

                        קְטַנָּה

קֻבִּיָּה קְבוּרָה תַּחַת עֲפַר דּוֹרוֹת

לֹא יוֹתֵר

לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

           אֶבֶן

לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶבֶן פְּסֵיפָס

                     קְטַנָּה

לֹא יוֹתֵר

                לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

בַּיִת רֵיק שֶׁל צַבּוֹן הָפוּךְ עַל גַּבּוֹ

בֵּין קָנִים וּבֵין קַשׁ

                לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

אֶבְרַת צִפּוֹר כְּרוּתָה

                עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

לֹא יוֹתֵר

אַךְ לִפְנֵי שֶׁתֵּעָלֵם הָרוּחַ

לִפְנֵי שֶׁיִּקָּרַע הַחוּט

נֵשֵׁב בְּצֵל אַלּוֹן

בְּצִנַּת אַמַּת מַיִם

וְזֶמֶר רַךְ יְפַרְפֵּר

רִיס

עַל הַחַיִּים, עַל הָאַהֲבָה

לִפְנֵי שֶׁתֵּעָלֵם הָרוּחַ

לִפְנֵי שֶׁיִּקָּרַע הַחוּט.

.

בשיר האחרון בספר עוברת המשוררת דרך הדורות ומשיבה אל העכשיו את מבטה ואת שירתה, שעמדו על שפת הנהר והביטו למעֵבר. בַמבט שנשא עימו מאבק, אובדן ואבל, חל שינוי, וכעת הוא הופך פניו אלֵי פיוס וחמלה לכל מה שהותירו החיים מאחור. "אבן ואבן פסיפס ובית ריק של צבון הפוך על גבו בין קנים וקש, ואברת ציפור כרותה על אם הדרך". דסקל מביטה על החיים ורואה את המוות, המראות סביבה הם חיים שהיו ואינם עוד. אך לפני שתיעלם הרוח, לפני שייקרע החוט, הם קמים לתחייה בצל עץ האלון בצינת אמת המים כזיכרון של חיים ואהבה. מה שהתרוקן מחיים ממלא את הלב ומאחד באמצעות השפה קצוות של הוויה. המשוררת מודעת לגבולות המבט ולגבולות השפה ומקבלת עליה את העובדה שקיומו של העולם תלוי במבטנו המוגבל וקיומה של השירה תלויה בשפתנו המוגבלת. ובמילותיה של דסקל בשיר אחר: "אני תו בפואמה הגדולה של הזמן" (עמ' 29).

שורות השיר נפתחות שבורות, יורדות כסולם, "אנו קובייה קבורה תחת עפר דורות", במילים אלו גורלנו הופך סולם שראשו טמון באדמה, קיום חסר פשר. אך עם מילים אלו באה ההכרה כי בחלקיק הזמן שבו אנו מתקיימים, אנו מקיימים את העולם. מהו עולם ללא ההווה שלנו, מהו עולם ללא מבטנו, מהו עולם ללא שפתנו.

בספר משובצים שירים שבהם הרוע האנושי מרומז כחלק ממכלול החיים ("חתונה", "עיניים כחולות"), ואלו שוכנים בהרמוניה עם שירים שניסו לחמוק מהרוע המכה בנפשה של המשוררת מאז קרא לה אביה בשפתיים חשוקות על שם אמו שנרצחה. דסקל קיבלה על עצמה לפורר שתיקה טעונת זוועות לשירה. היא ושירתה עומדות על שפת הנהר, מביטות מנגד, והופכות את הבלתי מושג לשפה שבה היופי הוא כאב האובדן.

.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה. רשימות פרי עטה פורסמו בגיליונות 6, 20 ו־88 של המוסך.

.

ריקי דסקל, "שפת הנהר", עם עובד, 2021.

.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: עדו ניצן קורא בשיר "סזון" לעמיחי חסון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

תשעה ספרים שהפגישו את הקוראות והקוראים עם חלקים אפלים – בעולם ובעצמם

.

.

רחלי דור רפפורט על "מלון המולדת"

.

כשקראתי אותו לראשונה חשבתי שנכתב עבורי. שהסופר פיתה אותי לקריאה בספר שעושה בזמן, בתחביר ובצורה כבשלו. שמשך אותי לעולם הולך ונסגר, לאותה חשיכה שאני רואה בה בלי אור. כשהייתי קטנה הייתה אמי מכבה את האור בחדר הילדים ומשאירה מנורה צהובה, חלשה, במסדרון. מוקדם בערב הייתה משכיבה אותי לישון, האור רק שקע בחוץ. אחרי שעה קלה הייתה מכבה את האור גם במסדרון. הייתי ערה בחושך. מבחוץ שמעתי רחשים ונשימות, תזוזת פרחים ברוח, נשיפת חיות, צללי הלילה בחדרי. זברז'ט, גיבורו של מלון המולדת, בנה של ילדה לא חוקית מצאצאי בעלי המלון, מאבד אט־אט את האחיזה במציאות שהופרה על ידי כניסתה של אישה זרה, אורחת במלון. ספירת הימים הולכת ומשתבשת, אולי הייתה משובשת מההתחלה, עקבותיה של האישה הזרה הופכים מושא לתשוקה בלתי מושגת, ההולכת ומתעוותת, ואישה קרובה, עובדת המלון, הופכת עודפות, גוף למשיכה ובְזוּת. במרחב שבין השתיים הולך זברז'ט ונועל את המלון ואת עצמו בפני המציאות, צועד אל פי התוהו, אותו ריק שחור שבחיקו נרדמתי. כשהייתי קטנה הייתי מאזינה לרחשי אדם בלילה – אמי מתקלחת, אבי מותח את שעון המטבח, קול התעלסות, אור דולק, שוב אמי רוחצת. חשיכה. כשסיימתי לקרוא את מלון המולדת לא יכולתי להניח לו, אינני זוכרת כמה פעמים קראתי את עמודי הפתיחה, המשפטים הדחוסים, הצגת הדמויות, כמו פקעת של חוטים, פיסוק בא ונעלם, אור בכתיבה של אטילגן.

.

רחלי דור רפפורט היא סופרת ועורכת ספרות, עוסקת בתיעוד יצירתי, סטודנטית לתואר שלישי באוניברסיטת בר אילן.

.
יוסוף אטילגן, "מלון המולדת", הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, 2017. מטורקית: שרון שדה.

.

.

***

.
עילי ראונר על "ספר המתים הטיבטי"

.
תקופה ארוכה של דיכאון, תקופה בלתי נגמרת, הובילה אותי לספר הזה, הבארדו טודול, ספר המתים הטיבטי. הייתי קורא מעט בעברית ומקשיב לקריאה באנגלית, אולי כדי להיות מסוגל להתמודד עם הסבל שמכרסם בתודעה. ה"בארדו" פירושו תנועת הביניים בין המוות ללידה, משך ההתהוות בין הצללים. הקריאה מן הטקסט מלווה את המת בבואו להשיל דמות וללבוש דמות, פרידה איומה ומעבר ארוך לקראת החיים החדשים. "אל תפחד," אומר הטקסט שנכתב במאה השמינית ונקבר באדמה, "זהה את כל אשר יופיע לפניך כתעתוע של מוחך שלך, כהקרנות שלך עצמך." כך זה נשמע:

הו, בן למשפחת האצולה, בשלב הזה, סופת טורנדו עזה של קארמה, מפחידה, בלתי נסבלת ומתערבלת בפראות, תהדוף אותך מאחור. אל תפחד ממנה. זאת ההקרנה המבולבלת שלך עצמך. עלטה סמיכה, מפחידה ובלתי נסבלת, תופיע מלפנים, ותשמיע זעקות איומות של 'הכה!' ו'הרוג!' אל תפחד. אם מדובר באנשים שעשו מעשים רעים, כתוצאה מהקארמה שלהם יופיעו שדים רבים אוכלי־בשר, הנושאים כלי־נשק ושואגים זעקות־קרב וצועקים 'הרוג! הכה!' וכו'. אתה תרגיש שחיות טרף מפחידות רבות מנסות לצוד אותך, ושצבא גדול רודף אחריך בשלג, בגשם בסופות ובחושך. תשמע צלילים של הרים שמתפוררים, של אגמים שעוברים על גדותיהם, של אש שמתפשטת, ושל רוחות זועפות שמופיעות לפתע. מרוב פחד אתה תימלט לכל מקום שרק תוכל, אבל לפניך נפערים תהומות, לבנה, אדומה ושחורה, עמוקות ומפחידות, ואתה עלול ליפול לתוכן.
הו, בן למשפחת האצולה, אלה אינן תהומות, אלא תוקפנות, תשוקה ובורות. זהה אותם כעת כבארדו של ההתהוות, וקרא בשם "הבודהא של החמלה הרבה": 'הו, "בודהא של החמלה הרבה", הו, גורו שלי, הו "שלושת האבנים הטובות", אל תניחו לי (שם), ליפול לתוך הגיהנום', התפלל בלהט בצורה כזאת. אל תשכח.

.

עילי ראונר הוא סופר. השנה יראה אור קובץ סיפורים פרי עטו, "השחקן", בהוצאת פרדס.

.
ספר המתים הטיבטי, הוצאת אסטרולוג, 1998. מטיבטית: חנה גינגולד.

.

.

***

.

ירין כץ על "חזיונות שווא"

.

אובדן זיכרון הוא במובן מסוים החשכה והאפלה של נפש האדם, כיוון שכל תפיסת האני שלנו מושתתת למעשה על הזיכרון. אם נקום בבוקר ולא נזכור שום דבר, גם לא נדע מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה; הכול יהיה חשוך. בספר חזיונות שווא מדווח הגיבור מארטן על תהליך אובדן הזיכרון שלו בצורה מרתקת וסוחפת, כמו עיתונאי שנשלח לשדה הקרב. הוא מאפשר לקוראים להיות עדים לתהליך האיטי שהולך ומטשטש את דמותו שלו בתוך ראשו, כמו ליקוי חמה שבסופו חושך גדול. ואף על פי שהסוף ידוע מראש, הדרך לשם מלאה יופי, מרגשת ולרגעים אפילו מצחיקה. אני חושב שזה אחד הספרים היפים ביותר שקראתי, וככל שהתקרבתי לסופו הוא גם הפך לאחד העצובים ומכמירי הלב שבהם.

.

ירין כץ הוא מנהל מערכת בהוצאת הכורסא ובעל הבלוג "קורא בספרים".

.
בֶּרנלֶף, "חזיונות שווא", עם עובד, 2013. מהולנדית: רן הכהן.
.

.

.

***

.
זהר אלמקייס על "מחכים לברברים"

.

הממלכה יצרה את זמן ההיסטוריה. הממלכה קבעה את קיומה לא בזמן המחליק ונטווה וחוזר ונשנה בחליפי העונות, אלא בזמן המשונן של קימה ונפילה, של תחילה וקץ, של פורענות. הממלכה גוזרת על עצמה לחיות בהיסטוריה ולקשור נגד ההיסטוריה. רק מחשבה אחת מעסיקה את דעתה המבולעת של הממלכה: כיצד לא להסתיים, כיצד לא למות, כיצד להאריך את ימיה. בימים היא מרדפת את אויביה. היא ערמומית ואינה יודעת רחם, היא משלחת את כלבי־הציד שלה לכל מקום. בלילות היא ניזונה מחזיונות של אסון: בזיזת ערים, אינוס אוכלוסיות, הררים של עצמות, דונמים של חורבן.

כך מספר לנו השופט הקולוניאלי המוצב בשולי־שוליה של הממלכה במחכים לברברים, ספרו של הסופר הדרום־אפריקאי ג׳. מ. קוטזי. בשהותו בזמן־מקום שהם מיתיים כשם שהם קונקרטיים, לומד השופט להכיר את עוולות הקולוניאליזם, משני עבריו כמעט, ולהבין את תפקידו שלו בתוך המערכת האלימה הזו. בלב המדבר, באקלים משתנה, הכובשים והנכבשים כאחד חיים תחת אימתו של סיפור עמום על ביאתם הקרבה של הברברים, על האכזריות העצומה אף יותר העושה את דרכה אליהם. טירוף המערכות והדעת שמתחולל תחת האיום הזה כלל אינו טירוף – הוא תוצר מחושב וטבעי של מה שקורה לנפש כאשר מותירים אותה בעלטה גמורה, חסרת תקווה, ומלעיטים אותה בדמיונות על החושך שעוד מצפה לה. הרומן נגמר, כפי שהוא נפתח, בכאב. אנו מתבוננים אל מעמקי המדבר המושלג, יש שם רק חושך.

.

זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור ב־2020 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

ג'. מ. קוטזי, "מחכים לברברים", עם עובד, 1984. מאנגלית: יהושע קנז.

.

.

***

.
ענבר אשכנזי על "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"

.

טוב שהספר הזה הגיע אליי לפני שהפכתי הורה וחבל שלא ראה אור הרבה קודם, כשכולי הייתי פקעת רושפת וקוצנית של האשמה הורית. אני זוכרת את כל הפעמים שקראתי אותו לעצמי, את הפעמים שהקראתי אותו לאחרים, ובעיקר את הפעם ההיא שהקראתי למטפלת שלי. ואף שקראתי אותו כשכבר הייתי בוגרת ועצמאית, בכיתי לתוכו בכל פעם את הקיפוח המלוח, את הבדידות הצורמת, את היעדרה הצובט של הבנה. בכיתי את היללות הקטנות של הגורה פּטוניה. בכיתי בשמה, בשמי. בשם כל הילדים כולם, שברגעים שברירים וכמוסים של נפשם אינם זוכים למענה הורי נקודתי ומכוון.

"בטח אני כבר מתה, כי אם אמא שלי שילדה אותי לא יכולה לשמור עלי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"

בין הדמעות, משכתי באף והנהנתי; אני חייבת ללמוד להשתיק את הקול הפנימי אצלי, זה שמפרש פרשנויות כנגדי, פרשנויות שכולן נעצים וקוצים, בדיוק כפי צריך להשתיק את "חתול יועץ" שמוליך את פטוניה להשתדלות מיותרת, לשינוי אומלל של התנהגות ובסופו של דבר להסקת מסקנת הדחייה.

"לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!… יש כאלה שקל להם לאהוב חתולה גדולה, אבל יש כאלה שיותר קל להם לאהוב חתולה קטנה…"

כשכבר טעיתי את כל טעויות ההורות האפשריות (אני רכה עם עצמי, בטח יש עוד לא מעט לפניי), חזרתי ובכיתי את הבכי המותש, העייף, הדואג ומיוסר האשמה של חתולאמא.

בהמון מובנים פלאיים ונסתרים, כמוסים ורבי רבדים, הספר הזה הוא אור גדול. למעשה הוא מגדלור על אי צוקי שבאוקיינוס קדמון. הוא מציף את הכאב שחוסר הסנכרון יכול להסב לשני הצדדים במערכת היחסים החשובה והטעונה ביותר. כמה מהירה הפרשנות לדחייה, כמה צורבת ההשתדלות שנותרת ללא מענה (משני הכיוונים) וכמה באמת "לא קל להיות אמא!"

ואין אור גדול יותר מהקרן הבהירה של האמת בספר: לא בכל רגע יכול או יודע הורה להתפנות לצרכיו של ילדיו, לא בכל פעם צרכים אלו בכלל ברורים לו – כי הורות היא עסק עדין וקשה, וילדים רגישים עשויים להעסיק במוחם פרשן דמיקולו שיוביל לתחושת דחייה נוראה. הספר המופלא הזה מגשר על הפער הקיים (ופעמים רבות כל כך מוכחש) שבין שני הפרטים: ההורה וילדו. כפי שהילד לא מודע ומתפלא מהעובדה שההורה לא חלק ממנו ולא מודע לצרכיו, בהרבה מקרים ההורה עצמו מופתע לגלות שילדו שלו אינו שלוחה שלו עצמו, ולמרות הנפרדות שבין הפרטים מדובר באהבה עצומה.

.

ענבר אשכנזי היא סופרת ואדריכלית נוף. ספרה "הם היו שניים" ראה אור ב־2018 בהוצאת פרדס.

.

נורית זרחי, "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" איורים: אורה איל, דני ספרים, 1995.

.

.

***

.
מעין בן הגיא על "שמים כחולים, אדמה לבנה"

.

שמים כחולים, אדמה לבנה, מאת הירומי קוואמי, יצא לאור בעברית ב־2012 בהוצאת סמטאות, בתרגומה המשובח של נעמי עוזר נקשימה. קראתי אותו בזכות המלצה של מוכר ספרים ירושלמי אנין ומלומד. קראתי בו ונקשרתי אליו עמוקות. הרגשתי שהוא מוסר לי מסר חומק אך גם ברור ויקר ערך, חיוני בתקופה הכבויה והכהה שבה הייתי שרויה אז.

בשמים כחולים, אדמה לבנה מגוללת קוואמי מערכת יחסים שנרקמת בין אישה שבתחילת העלילה היא בשנות השלושים לחייה, לגבר שכשמבטה נופל עליו לראשונה בבר המקומי היא מכנה "זקן זקוף גב". היא מפשפשת במוחה ונזכרת שהיה פעם המורה שלה לספרות. מאז אותה פגישה מקרית היא נפגשת עימו פעמים אין ספור, מבלי לקבוע מראש, באותו בר, וכך אנו מביטים בהם כשהם מזמינים ומכלים עשרות מנות ולוגמים אין ספור כוסות של בירה וסאקה, ומפתחים מערכת יחסים משונה, משעשעת ושוברת לב.

כמו ביצירות יפניות נערצות אחרות, קוואמי עושה שימוש במתח שבין הקונקרטי והפיזי לחלומי, למטאפיזי והנסתר. המתח הזה מוליד חושניות לופתת וזרה. רותקתי למה שהלך והתבהר במפגשים הליליים של המורה והתלמידה לשעבר. מתוך חשכת הבדידות והפחד משינוי ומהשפלה ומבוכה, פרצה אהבה עמוקה בנוגה מלא הוד, אהבה שיפה ועמוקה כמוה קשה למצוא.

הקריאה בספר הפיחה בי תקווה שהייתי זקוקה לה נואשות באשר לאפשרות של אהבה, כזו שמגיחה לפתע מתוך החיים עצמם ומשנה אותם.

.

מעין בן הגיא היא סופרת ובעלת חנות הספרים על גלגלים "אסטרונאוטית". ספרה "ווקמן" ראה אור ב־2016 בהוצאת עם עובד, וספרה לילדים "גודאי" (אסיה, 2016) זכה בפרס דבורה עומר.

.

הירומי קוואקמי, "שמים כחולים אדמה לבנה", סמטאות, 2012. מיפנית: נעמי עוזר נקשימה.

.

.

***

.
רון דהן על "כפר סבא 2000"

.

בן ארבע־עשרה הייתי כשיום אחד הגעתי לחטיבת הביניים בעיר מגוריי, הרצליה, וגיליתי ששני נערים בני גילי רצחו נהג מונית בשם דרק רוט, סתם בשביל הריגוש. באותו יום התגודדנו, בנים ובנות, דיברנו על הנערים, רובנו הכרנו אותם באופן אישי, הרצליה הייתה אז מקום די קטן. לצד ההלם, היו בשיחות האלה גם היקסמות ואפילו הערצה לנערים האלה שהצליחו, גם אם על ידי המעשה הנוראי מכולם, לחרוג אל מעבר לכלום שהציעה המערכת של עיר השינה הרצליה.

כפר סבא 2000 לג'וליה פרמנטו לוקח אותנו אל אותו מקום. כפר סבא, הרצליה, מה זה משנה, שתיהן מדגרות של בורגנות שבעה ומשועממת, רצף של בניינים מכוערים, רחבות בטון שטופות שמש וקניונים שמהם ניתן לגנוב, כמו שעושה דפני, גיבורת הספר. פרמנטו מיטיבה לתאר את האמת הרוחשת מתחת לשממה הזו – אלימות רצחנית המבקשת לבוא לידי ביטוי, הערצה למי שביטא אותה, במקרה הזה לרוצח הנער בחורשה המקיפה את העיר. זה ספר שכביכול לא קורה בו דבר, אבל הוא לופת אותך במקום הכי לא צפוי, בדימוי של הערים כגון כפר סבא והרצליה, ועושה את מה שספרות עושה כל כך טוב – מסיר את המסכה מעליו, לעיתים בברוטליות, כראוי.

.

רון דהן הוא משורר וסופר. ספרו "מתעוררים: גברים מדברים מיניות" ראה אור ב־2020 בהוצאת פן.

.
ג'וליה פרמנטו, "כפר סבא 2000", פן – ידיעות ספרים, 2017.

.

.

***

.
שהרה בלאו על "הלב הקבור"

.

הלב הקבור מאת שמעון אדף הוא פנטזיה גותית יהודית אפלה, שבמרכזה הסצנה הזו: גיבור הספר, ילד בשם אמיר, פוגש בגינת הוריו צל זדוני שמציע לו עסקה מפוקפקת: כדי לרפא את הוריו החולים, עליו לעקור את ליבו ולקברו בין שורשי העץ. הספר כולו הוא למעשה הניסיון להציל את הלב הקבור הזה.

את הספר קראתי לפני שנים, בתקופה שליבי היה שבור ומרוסק לרסיסים, ואני זוכרת שחשבתי אז שזה בעצם הפתרון (מטאפורי, מטאפורי!) למצבי. עליי לקחת את הלב הטיפש והכאוב הזה שלי, לנתק אותו מגופי ולא לתת לו לשלוט בי ולהכאיב לי כל כך.

הרי לא כל ההוויה שלי היא לב, נכון? ליבי הוא רק חלק ממני ואני יכולה לבצע את ההפרדה הסמלית הזו.

כך סצנה אכזרית אחת, ודימוי של לב נעקר מתוך הגוף, עזרו לי לנטרל את ליבי הכואב והאובססיבי, ולהביא להחלמה מהירה. היום כבר קוראים לזה 'דמיון מודרך', בשבילי זו הייתה קריאה מודרכת.

.

שהרה בלאו היא סופרת ופובליציסטית, ספרה "האחרות" ראה אור בהוצאת כנרת־זמורה ביתן ב־2018 ותורגם לשפות רבות.

.

שמעון אדף, "הלב הקבור", אחוזת בית, 2006.

.

.
***

.

נעמה צפרוני על "מיכאל קולהאס"

.
אני מאלצת את עצמי לגמור לקרוא את "מיכאל קולהאס". זה הסוסים. שהרי את פון קלייסט אני אוהבת מאוד.

כשהבת שלי הייתה בת שתים־עשרה נתתי לה לקרוא את "על תיאטרון המריונטות". היא אמרה שזה סיפור יפה וביקשה שאתן לה לקרוא עוד סיפורים כאלו; עניתי שאין עוד סיפורים כאלו. אחרי כמה שנים מצאנו את הדוב של פון קלייסט במצפן הזהוב של פיליפ פולמן. המחזה שלו, הכד השבור, חותם יצירה אחרת שאין כמותה, מייסטרים דגולים מאת תומס ברנהארד; כך שלא בגלל פון קלייסט לא יכולתי לגמור לקרוא את "מיכאל קולהאס". זה בגלל הסוסים, משום שהדבר שנגזל הוא הסוסים: "אולם אך פתח זה בבקשתו על דבר הסוסים וכל החבורה קראה: 'סוסים! היכן הם'? ומהרו אל החלונות להסתכל בהם. משראו את להקת הסוסים הנהדרים חשו על פי הצעת היונקר החוצה. הגשם חדל". כשהגעתי לרגע בסיפור שבו שוב לא מצא קולהאס קורת רוח בגידול סוסיו, אף לא בבית וחצרו, ואפילו לא באשתו וילדיו, השארתי את האצבע באותו עמוד ועברתי לקרוא את הנובלה הבאה. כשחזרתי ראיתי שבית הדין של דרזדן מוצא בו מחרחר־ריב שאין לו תקנה. סימנתי לפניי שכבר פעמיים נאמר על קולהאס שהוא עומד על כך שסדר העולם לקוי, ואין זו רק אותה הרגשת צער העולם בכללו. כך שזה אובדנם של שני סוסים שחורים, נהדרים, ומראה העולם הנתון באנדרלמוסיה נוראה כזאת, שבגללם לא גמרתי בזמנו לקרוא את הנובלה ששועטת בסערה אל הגרדום.

הספר שאני מחזיקה, שלוש נובלות, בתרגומו של ישראל זרחי בהוצאת עם עובד, נפתח במסה של מקס ברוד על חייו ויצירתו של פון קלייסט. בראש המסה ברוד מציב את המקרה המצער, אבדת כתב היד "תולדות נפש אחת", שהיה, בשעה שפון קלייסט שם קץ לחייו, בידי אישה; מצחיק. ברוד, שהציל כתבי יד מכיליון, אבֵל ואולי אף מביע טרוניה כלפי אותה גברת סופיה פון האצא־מילר שלא הצליחה כמוהו. מצחיק. אני מכבה את האור.

אני מאלצת את עצמי להמשיך ולקרוא את "מיכאל קולהאס":

עם דמדומי הלילה השלישי, חזר בדהרת אבירים לוִיטנברג והעלה בשלישית את העיר באש. משרתו שהתגנב מתחפש העירה, ביצע באמנות את מעשה התבערה האיום ובשל רוח צפונית שנשבה בחזקה השחיתה האש ואכלה על כל סביבהּ, עד כי בפחות משלוש שעות הפכו ארבעים ושנים בתים, שתי כנסיות, מנזרים אחדים ובתי ספר ובית שר המחוז עצמו – לעיים ותלי אפר.

צהלה משונה משתררת לרגע, אולי אני נדבקת ברווחה שאופפת את נקמת קולהאס. אך מיד הוא נעשה נועז עד כדי טירוף. שני סוסים שחורים, מבריקים, עוול והפרזה; כמה איומה ונפלאה היא ההפרזה; לרגע. אז, מתהדקת סביבו טבעת החוק, ואותה מקיפים ההמון ופיתולי הגורל ופיתולי המקרה; וכשזה לגמרי בלתי נסבל ואפילו משעמם, אני מביטה בשתי סצנות שמתרחשות ברחוב ומבצבצת בי הכרה שאולי תושיע אותי: פון קלייסט הוא אכן סופר גדול.

.

נעמה צפרוני היא מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, הייתה עורכת בכתב העת "ארץ אחרת", כותבת על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן. סיפוריה התפרסמו בכתבי העת עמדה והמוסך.

.
היינריך פון קלייסט, "מיכאל קולהאס", בתוך "שלוש נובלות", עם עובד, 1968. מגרמנית: ישראל זרחי.

.

.

» בגיליון חנוכה הקודם: נס פך השמן: כותבות וכותבים מספרים על מילים מעטות שהיו השראה לימים רבים של יצירה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

 

.

צוריאל אסף

*

וְנִדְמֶה שֶׁאֵין פָּשׁוּט

מִלְּהִשָּׁעֵן לְאָחוֹר בְּחֵיק

הַסְּתָו, לִשְׁמֹעַ אֶת

אֶנְקוֹת הַהִתְאוֹשְׁשׁוּת

מִכַּרְמֵי הַזֵּיתִים

שֶׁמָּסְרוּ נוֹפָם לְמַכּוֹת

הַמּוֹסְקִים, לְהִתְנַפְּלוּת

מֻדְלֶקֶת הֶחָרוֹן

שֶׁל הַמַּקְּלוֹת הָאֲרֻכִּים

לָחוּשׁ בַּבָּשָׂר אֶת

אַנְחַת

הַהִתְרוֹשְׁשׁוּת

הָעוֹלָה מִן הָעֵצִים

.

*

לָצֵאת

וּלְהָנִיחַ לַיָּרֹק

לִכְתֹּשׁ מְעַט, לִבְטֹשׁ

בְּבִטְנַת הַמַּחְשָׁבָה

לִפְרֹם מִן הַסְּבָכִים

לְרַסֵּק מִן הַמִּתְיַבֵּשׁ

מִן הַמִּתְפּוֹרֵר, אֲפִלּוּ

כְּמוּשׁוֹת פָּנָיו –

פֶּרַח

.

*

"מקום יפה מכאן? איפה?"

(ישראל אלירז)

.

בְּתוֹךְ צוּפִיּוּתוֹ לָכוּד

יוֹנֵק הַדְּבַשׁ הַמְּמַהֵר

יוֹדֵעַ סוֹד הֱיוֹת

בִּתְנוּפַת הָעַכְשָׁו

חוֹרֵךְ בָּאֲוִיר שְׁבִילִים

שֶׁהָעַיִן אֵינָהּ מַצְלִיחָה לְהַדְבִּיק

תּוֹזֵז מִסְתַּר הָעַלְוָה אֵיכוּיוֹת

טַל מוּפָז

מְטַלְטֵל בְּשִׁדְרָתִי מֵעֵין

בְּלִימַת רַכֶּבֶת בִּמְסוֹף

הַיַּעַד הָאַחֲרוֹן

קוֹרַעַת אֵדֵי קֶשֶׁב

וּמֵאֵיזֶה עֹמֶק נִשְׁקָף

יְסוֹד אֵלֵמֶנְטָרִי רוֹחֵץ

בְּעֵירֹם הַדְּבָרִים

.

צוריאל אסף, יוצר ומחנך, תושב אשחר בגליל, בעל תואר שני בפילוסופיה יהודית מאוניברסיטת בר־אילן. על ספר ביכוריו, "לדובים שהיו כאן פעם" (הקיבוץ המאוחד, 2020), זכה בפרס כליל לאקו־פואטיקה. זכה במקום הראשון בתחרות הכתיבה הארצית "מילה במקום" מטעם הליקון לשנת 2021. שירים פרי עטו פרסמו בגיליון 95 של המוסך.

.
.

נדב ליניאל

*

אוֹר מְנֻכָּר.

בֵּינִי וּבֵין הָעוֹלָם

נִצֶּבֶת עַכְשָׁו הַשָּׁעָה

הָרֵיקָה, הַשְּׂרוּפָה.

בַּחוּץ כִּידוֹנֵי הֶחָצָב

דּוֹקְרִים אֶת הָרוּחַ

וּמַשֶּׁהוּ, אוּלַי עֶצֶב, זָב.

עָב אָפֵל, סָמִיךְ

מֵטִיל אֶת צִלּוֹ עַל הָאָרֶץ

וּמִישֶׁהוּ, אוּלַי אֲנִי,

עוֹבֵר בֶּחָרָבָה

.

A Mon Seul Désir

בעקבות "הגברת עם החד־קרן", מוזיאון קלוּני, פריז

.

א.

מִי מַבִּיט בָּנוּ עַכְשָׁו

מֵעֵבֶר לְמָסַךְ הַזְּמַן?

יָד רַכָּה רָקְמָה

אֶת פָּנַי,

הֶעֱנִיקָה לִי כְּשַׁי

אֶת גּוּפִי.

אֲנִי נִפְרֶמֶת

שָׁבָה, אוּלַי, אֶל הַסְּלִיל

הָאָרֹךְ שֶׁל חַיַּי.

.

ב.

אֲנִי נִפְתַּחַת כְּמוֹ צִדְפָּה

וְדַר לִבִּי נוֹצֵץ

בָּאוֹר הֶעָמוּם שֶׁל הַיָּם.

הַכֹּל נִפְתָּח עַכְשָׁו

יָדַי, עֵינַי,

תֵּבַת הַתַּכְשִׁיטִים,

אֹהֶל הַחֲשֵׁכָה,

הַגּוּף,

הַזְּמַן.

.

ג.

הִתְעַלֵּיתִי מֵעַל לְחוּשַׁי

כְּמִי שֶׁטִּפְּסָה גָּבוֹהַּ,

גָּבוֹהַּ אֶל צְרִיחַ הַבְּדִידוּת.

וְעַכְשָׁו אֲנִי מְשִׁיבָה

אֶת כֹּל אוֹצְרוֹתַי הָאַרְצִיִּים.

אֲפִלּוּ הַשָּׂפָה,

הַסַּף הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאֲנִי,

נִפְרֶמֶת.

.

גולגולתא

הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ

(הבשורה על פי יוחנן א, 14)

.

א.

הָאֲמִירִים נָדוּ בָּרוּחַ

וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ יְחֵפִים תַּחַת הָאוֹר.

מִי שֶׁשָּׁלַח יָד אֶל הָרוּחַ נִצַּל,

וּמִי שֶׁבִּקֵּשׁ מַחֲסֶה מִן הָרוּחַ נִדּוֹן

לְהַלֵּךְ עַל הָאֲדָמָה לְלֹא מְחִצַּת הָעוֹר.

יָדַעְנוּ, הָרִאשׁוֹן שֶׁיַּפְנֶה פָּנָיו אֶל הָרוּחַ

יִתְעַוֵּר מִן הָאוֹר, וְאַף עַל פִּי כֵן,

שָׁלַחְנוּ נְצִיב אֶל הָאוֹר, אֶל הָרוּחַ,

כְּקָרְבַּן נֶחָמָה.

רַק כָּךְ יָכֹלְנוּ לְפַיֵּס אֶת הָרוּחַ,

רַק כָּךְ יָכֹלְנוּ לְהַטּוֹת אֶת הָאוֹר שֶׁפָּגַע

בְּפָנֵינוּ. אֲמִירֵי הָעֵצִים נָדוּ בָּרוּחַ

וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ בְּסַנְדְּלֵי הָעוֹר,

חָסִים לְרֶגַע בַּצֵּל. אָמַרְנוּ קַדִּישׁ אֶל הָרוּחַ,

אָמַרְנוּ קַדִּישׁ עַל הַקָּרְבָּן, הָלַכְנוּ

לְרֶגַע, בָּרוּחַ, בָּאוֹר.

.

ב.

קוֹרוֹת הָעֵץ נָגְעוּ זֶה בַּזֶּה

כִּבְמַעֲשֵׂה אַהֲבָה,

קוֹרוֹת הָעֵץ סִמְּנוּ אֶת כִּוּוּן הָרוּחַ:

הַכִּוּוּן הָאָפְקִי שֶׁדַּרְכּוֹ רָאִינוּ אֶת הַשְּׁקִיעָה,

וְהַכִּוּוּן הָאֲנָכִי שֶׁדַּרְכּוֹ רָאִינוּ אֶת הָאוֹר

יוֹרֵד אֶל הָאָרֶץ.

הַצְּלָב סִמֵּן אֶת צִלּוֹ על הָאָרֶץ,

הַגּוּף נִרְאֶה לְרֶגַע עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

צֵל כִּסָּה אֶת פְּנֵי הָאָרֶץ

כְּהִינוּמָה.

.

נדב ליניאל הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב והמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן. ספר שיריו הראשון, "תקרת האדמה" (קשב, 2010) זכה בפרס טבע לשירה ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. השירים המתפרסמים כאן הם מתוך ספרו השני, "הלל", עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 70 של המוסך. 

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת לאה פילובסקי ומרוה זהר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כרוניקה של תרגום ידוע מראש: ביוגרפיה ספרותית של מתרגמת

סיון בסקין

מתוך הספר "שבעה ימים אביב בשנה – ממואר"

.

1978: זיכרון ראשון

הנה הזיכרון הראשון שאני יכולה לתארך: אני בביתם של סבא יוזַס וסבתא יהודית בעיירה נֶמֶנְצִ'ינֶה. אני נוקשת בדלת הסגורה של אחד החדרים ונכנסת. בפנים יושבת על מיטתה קשישה קטנה, שכולם קוראים לה "מוֹצ'וּטֶה" (סבתא בליטאית). מוצ'וטה היא אימא של סבא יוזס. היא נשענת על הכריות הרקומות בפרחים, שלנצח יזכירו לנו את פניה. היא חלשה, אבל היא מחייכת אליי ואומרת: "לאבּאס, מֶרגַייטֶה. מוֹקי קאלבֶּט לייֶטוּבישקייַ?" בשל נסיבות שאגלה רק כשאגדל מעט, שפת אמי היא רוסית, אבל אני מבינה שהיא אומרת: "שלום, ילדה. את יודעת לדבר ליטאית?" אני עונה בגאווה: "מוֹקוּ" ("יודעת"). אני בת שנתיים.

איך אני יודעת שהייתי בת שנתיים ולא יותר? כי אני יודעת שמוצ'וטה מתה ב־1978, ואילו אני ילידת 1976. איך אני יודעת שזה זיכרון שלי ולא משהו שסיפרו לי אחר כך? כי לא היו לדיאלוג הזה עדים. ובכן, עם העובדות אי אפשר להתווכח: הזיכרון המוקדם ביותר שאני יודעת לנעוץ אותו בנקודה ידועה בזמן התרחש בשפה השנייה שלי והתייחס לעצם קיומה של שפה שנייה בחיי. השפה השנייה הראשונה שלי.

.

1982: שפות ילדוּת

המשפחה שלי רוצה לטפח את הדו־לשוניוּת. כאילו צריך לעשות משהו מיוחד לשם כך: בעוד שמרבית אזרחי ברית המועצות לא יודעים שפה אחרת למעט רוסית,  בווילנה צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי לא להכיר שפה נוספת. רבים הצליחו בכך, כמובן, כי מי שמתעקש לשמר את בורותו, תמיד יצליח. הנה, יש אנשים שמאמינים שהעולם שטוח, ולא מפני שקראו יותר מדי טרי פראצ'ט. אבל וילנה היא עיר שאינה מעריכה את המאמצים הללו. המשפחה שלי מסכימה עם העיר. לכן הם שולחים אותי תחילה לגן ליטאי, ולאחר מכן לבית ספר רוסי.

הגן הוא סיוט. אני פותחת כמעט כל בוקר בבכי מר: "היום אני לא הולכת לגן!" מכריחים אותי ללכת בכל זאת, אני לא עושה בגן כמעט כלום חוץ מלבכות כל היום, ולקראת סוף שנת הלימודים הם מתייאשים מהבכי שלי ומקפיצים אותי לכיתה א' שנה אחת מוקדם יותר מהגיל המקובל. אבל התודעה הרב־שכבתית והרב־לשונית של העיר כבר מוטמעת בתוכי. אני לא שולטת בשתי השפות במידה שווה, אבל כבר לא מסוגלת לדמיין עולם שבו כולם מדברים בשפה אחת בלבד. אם הליטאית שלי עדיין לא מספיק טובה, זה רק מפני שאני קטנה ועוד לא הספקתי ללמוד הרבה. כשאהיה גדולה, אדבר יפה בשתי השפות, כמו אימא. אוכל לקרוא בגרמנית, כמו סבתא. ובאנגלית, כמו חברה של סבתא. ולשיר יפה בעברית, כמו הסבתא השנייה.

אופס. עם השאיפה לשיר יש בעיה. אין לי שמיעה מוזיקלית. אני מודחת מחוג בלט, נוטשת שוב ושוב את לימודי הפסנתר. אני רושמת במחברת שירים בעברית וביידיש מפי סבתא יהודית ושרה אותם במקלחת, ממש כמו בקלישאות. הרב צבי פ', שמעביר הרצאות ביהדות בבית הספר שבו אני לומדת עברית בימי ראשון, תופס אותי שרה לבד במסדרון, ומבקש ברוב נימוס שאפסיק לשיר. לא מפני שקול בילדה ערווה – רבי צבי הוא נאור וגם יודע שבווילנה אין קונים ליהדות מהסוג החשוך – אלא מפני שאני שרה נורא, וזה מפריע. אני לוחשת את השיר של סבתא בקרון החשמלית בדרך הביתה: "ממשלה שָם יהודית / עם תקציב בלי דפיציט. / רוץ מהר, פן תאחר, רוץ אל תל־אביב!" מכיוון שזה יום ראשון, הקרון לא עמוס, כולם במצב רוח טוב, ואף אחד לא שומע את הזיופים שלי. מוטב כך.

.

1986: מה שתרגמתי הופך לשלי

אם איני יכולה לשיר, הדרך היחידה להפוך שיר, בית, שורה של מישהו אחר לשלי היא לתרגם אותו בעצמי לשפה אחרת. הכיוון לא משנה. ליטאית לרוסית, רוסית לאנגלית, מילים עבריות במקומות מוזרים, רסיסי לטינית, בדיחות פרטיות רב־לשוניות – הכל הולך. העיקר שהטרנספורמציה תעבור דרכי. מה שתרגמתי הופך לשלי. אף אחד לא יוכל לקחת אותו ממני.

העולם הגדול סגור בפניי, גם כי אני ילדה וגם כי מסך הברזל עדיין במקומו מונח. אבל גם לו הייתי אדם בוגר שחי במדינה חופשית, יְכולתי לראות עולם עדיין הייתה מוגבלת למרחב בלבד – כך אני מהרהרת. מסע בזמן עדיין לא יהיה נגיש לי. אינני מבקשת להיעלם מביתי לזמן רב, כי אני ילדה טרופת געגועים. אינני מבקשת לעצמי הרפתקאות, כי אני פחדנית. כל מה שאני רוצה הוא רק להציץ. לראות את היופי שבמקומות אחרים, להאזין לשיחות, להבין את כל השפות ולחזור הביתה. המסע היחיד שנגיש לי במרחב ובזמן, הוא זה שחווים באמצעות ספרים, ובמיוחד באמצעות שירים, מפני ששירים אפשר לזכור בעל פה. ואם מתרגמים אותם, אפשר אפילו להאריך את המסע. לעשות את הצעד הבא.

.

1987: רומא העתיקה

אני רוצה להיות היסטוריונית או בלשנית, כאילו מישהו במשפחה שלי ירשה לי ללמוד מקצוע הומני. אצלנו מאמינים בפת לחם בטוחה בבוקר, ובעיסוק בספרות – החמקמקה, הבוגדנית, האהובה – בערב. פת לחם בטוחה יכולה להימצא רק מעיסוק בהנדסה – אותו מקצוע שהיה בברית המועצות כל כך חסר יוקרה, עד שהיה פתוח לנשים וליהודים, אך בה־בעת הצטיין ביציבותו. ואילו אני, אחרי כמה ספרים שקראתי, משוגעת על רומא העתיקה.

את האובססיה לרומא אני חולקת עם חברתי הטובה. אנחנו אוהבות במיוחד את העשורים האחרונים של ימי הרפובליקה, כלומר, המאה הראשונה לפני הספירה. המרד של ספרטקוס, הקשר של קטילינה, המאבקים הפוליטיים הכושלים להצלת הדמוקרטיה (בערך. מאוד בערך) מהשלטון העריץ של יוליוס קיסר.

פוליטיקה מלפני אלפיים שנה נמהלת בראשינו עם הפוליטיקה שאנחנו חוות סביבנו – הפרסטרויקה בברית המועצות, על חשיפותיה ההיסטוריות והספרותיות, והמאבק הליטאי לעצמאות. אנחנו משחקות בקיקרו נגד קטילינה, בברוטוס נגד קיסר (דוקרות בובות, כי מה עוד אפשר לעשות עם בובות?).

חברה אחרת משאילה לי מדריך טיולים מרהיב לרומא, באנגלית. אלוהים יודע מאין הוא הופיע בביתה. אבל ספר מושאל צריך להחזיר לבעליו. אני כל כך לא רוצה להיפרד ממנו, שאין לי ברירה: אני מתרגמת אותו לעצמי במחברות בית ספר. זה לא עוזר לשמור אצלי את התמונות, אבל התמונות נראות לי עניין משני, הרי אני זוכרת אותן בראש. זה לא שאפשר לשכוח את הפסל של משה או את בריאת האדם בקפלה הסיסטינית. מה שדחוף לי לשמור אצלי הוא הטקסט. עכשיו, משתרגמתי אותו, הוא שלי.

.

1988: העולם מתגלה בתרגומים

אני בת שתים־עשרה. אני קוראת ספרות אירופית ואמריקאית בתרגומים לרוסית ומבינה כמה גדול הפער בין הידע של אדם סובייטי ממוצע בשפות (בשלב זה כבר הבנתי שווילנה היא יוצאת דופן במרחב הסובייטי) לבין הגאונות של המתרגמים המקצועיים שיצרו עבורנו, קוראי הרוסית, ספרות כמעט אלטרנטיבית.

האסכולה הסובייטית של התרגום הספרותי היא הגדולה מכולן, בין היתר מפני שסופרים ומשוררים מהשורה הראשונה, שהתקשו לפרסם בברית המועצות את יצירתם המקורית, נאלצו להתפרנס מתרגום כדי לשרוד. המשורר הענק בוריס פסטרנק השקיע את כל לבו בתרגומי שקספיר. שקספיר נשמע אצלו כמו שקספיר, ובה בעת כמו פסטרנק, משורר בן המאה העשרים – כפי ששקספיר אכן אמור להישמע. המתרגם הגדול מיכאיל לוזינסקי איפשר להציץ לעולמו של דנטה – לא רק לעולם המתים על מדוריו, אלא, באמצעות השפה העל־זמנית, שמותחת גשר בין פירנצה של ימי הביניים למרחב דובר הרוסית במאה העשרים, גם לעולם שבו דנטה חי, יצר ואהב, ושממנו הוגלה.

מתרגמים אחרים, שאני לא תמיד שמה לב לשמם המודפס בקטן בעמודי הקרדיטים של הספרים, מרסקים למעננו את כל מסכי הברזל: גם אם לא כל הספרות המערבית מתורגמת למעננו, אלא רק מה שמאושר על ידי השלטונות, אנחנו עדיין מקבלים בשפע את כל הקלאסיקה, וחלקים נבחרים מספרות המאה העשרים. הסופרים המתורגמים המשפיעים ביותר על הקוראים הסובייטיים, החל בשנות החמישים, הם ככל הנראה אריך מריה רמארק, ארנסט המינגוויי וּויליאם פוקנר. יודעי דבר כבר נחשפו גם לקפקא ולג'ויס, אבל עבורי ההיכרות עמם נדחית למועד מאוחר יותר. אולי זה לטובה, כי מי יכול לקרוא את ג'ויס בגיל שתים־עשרה? אבל גם השתיינים המיואשים של רמארק יודעים לתת לנו שיעורי יושר ואומץ והיכרות עם אירופה.

עם זאת, פסגת התרגום מבחינתי היא ג'. ד. סלינג'ר בתרגומיה של ריטה רייט־קובאליובה, האשה שהסופר סרגיי דובּלָטוֹב הכתיר כמי שהרוסית שבפיה היא הטובה ביותר. אני קוראת את "התפסן בשדה השיפון" בתרגומה שוב ושוב, אף על פי שאני רחוקה ממשברי גיל ההתבגרות, רחוקה משנות החמישים, רחוקה מארצות הברית, וחוץ מזה, אני בת. אף פעם לא אעמוד מול סאני הזונה הצעירה, לא אלמד בבית ספר יוקרתי לבנים, לא ארקוד עם ברניס הבלונדית. אבל מלכת התרגום המסתורית ריטה רייט הופכת את הולדן קולפילד לחלק ממני, בטרם עת. אין לי מושג איך ריטה נראית, אם היא צעירה או מבוגרת, חיה או מתה. היא ומתרגמים אחרים נשארים באפלה. אבל אני רוצה שישמרו לי מקום באפלה הזאת, עד שאגדל ואלמד. לא שמישהו ירשה לי, כאמור, ללמוד מקצוע הומני.

לשירה המערבית של המאה העשרים אני נחשפת הרבה פחות מאשר לפרוזה. האנשים שמאשרים ספרים לתרגום זהירים בקשר לשירה המודרנית, כי גם הם יודעים שאנשים עשויים לזכור שירה בעל פה, ואז העניינים עלולים לצאת משליטה. מספיק קשה להשתלט על השירה הרוסית, שמאתגרת אותם שוב ושוב. אבל אני, יש לי שיטות. אני מוצאת שירה בתוך הפרוזה.

בספר הנוער הנהדר של בל קאופמן, "במעלה המדרגות היורדות", אני נתקלת לראשונה בשיר של רוברט פרוֹסט, שהמורה בספר מנתחת עם תלמידיה – כמובן, The Road Not Taken. בסיפוריו של סלינג'ר אני מוצאת הפניה לרילקה (אז עדיין לא הכרתי את ההתכתבות המשולשת הקלאסית – רילקה־פסטרנק־צווטאייבה). בהמשך אני יוצרת לי סכֵמה מאוד פשוטה לקריאת שירה מערבית מודרנית: אני קוראת משוררים שעליהם יוסף ברודסקי כותב במסות שלו. השיטה מוכיחה את עצמה. לוקח לי זמן להבין איך עובדת השירה המערבית, שבניגוד לשירה הרוסית, האירוע ההיסטורי המכונן שלה היה מלחמת העולם הראשונה. אבל השתיינים של רמארק שוב מראים לי את הדרך.

.

1990: משחק חדש

ימים אחדים לפני יום הולדתי הארבע־עשרה קורה משהו שמטיל את משפחתי לגיהינום לוגיסטי, לכור מצרף רגשי, אבל גם לגן עדן תרגומי: אנחנו עולים לישראל. אני בוכה, אני שבורה מגעגועים לבני המשפחה ולחברות שנשארו בליטא.

אני נערה מתבגרת שלובשת בגדים מכוערים. אני לא רוצה לצאת לטיול השנתי, לעולם. אני מגיעה לשיעורי תנ"ך עם שני ספרי תנ"ך, בעברית וברוסית, כדי שיהיה לי קל יותר לעקוב. זהו פתח למשחקים ולחידות שאני צריכה לפתור. אני עוזרת לחברות החדשות באנגלית, במתמטיקה, בהיסטוריה, כי אלה דברים שאני יודעת. כשנה וחצי אחרי העלייה אני מגישה – בעברית כמובן – עבודה לבגרות ב"שורשים" (כך כונה בבית ספרנו הקיבוצי המקצוע הידוע לרוב כ"תולדות עם ישראל") על אחד המור"קים הווילנאים הגדולים – מפלגת הבוּנד. אני פוגשת את שירתה של לאה גולדברג ומקליטה מרדיו קול השלום את השירים של קווין. אני כותבת מכתבים לסבא יוזס בליטאית – לא כדי לא לשכוח את השפה, אלא כדי לבטא את אהבתי אליו. אני כותבת לסבתא יהודית מכתבים בעברית, כדי להרגיש שאני עדיין שותפה לנעוריה בגימנסיה העברית של מרימפולה. אני בוכה, אבל מצד שני, קיבלתי מגרש משחקי תרגום ענק, והוא רק שלי. אני מרחיבה את גבולותיו כל יום. אני כותבת עם חברה שיר לתחרות מוזיקה לנוער: אני אחראית למילים בעברית, היא אחראית ללחן. החרוז והמשקל שלי עובדים מצוין, אבל התוכן רומנטי וטיפשי. אין לי יד ורגל בשום רומנטיקה אמיתית. אני מתרגמת כמה מהשירים שלי לעברית, לא כדי להראות למישהו, אלא פשוט מפני שאני נהנית מהמשחק.

.

1995: ציפור התרגום הרדומה מתעוררת לאטה

אני חיילת בממר"ם, חיה כבר כחמש שנים בישראל. אני מגלה שישראל מלאה בחנוּנים חובבי ספרים כמוני, רק צריך לדעת איפה לחפש אותם. למה לא סיפרו לי על זה עד עכשיו? החברים החדשים שלי שומרים עלי: הם מקשיבים לי, הם משאילים לי ספרים של דגלאס אדמס, חנוך לוין ודוד אבידן, הם מראים לי סרטים של מונטי פייתון, הם שומעים אתי פיקסיז, סוניק יות', דאוס, הם רוצים לשמוע את השירים שלי. הם מצליחים להעביר אותי בשלום דרך כמה שנים שבהן אני כמעט לא כותבת, מפני שהמשאבים האינטלקטואליים שלי מושקעים בלימודים בטכניון, ואילו המשאבים הרגשיים שלי – בזוגיות ששוקעת לאטה באווירה העצובה של שכונה מדכאת בקריות, שבה אני חיה כאילו אני אישה נשואה עם עול של משק בית, אף על פי שבמציאות אני סטודנטית צעירה.

בכל בוקר אני נוסעת לטכניון בשני אוטובוסים. אני בקושי זוכרת על מה חשבתי בתקופה הזאת. אחרי שהיא הסתיימה, אני מגלה שהחברים שלי לא נעלמו לי, והם עדיין רוצים להקשיב לי. אני מתאוששת ומתחילה להרגיש שיש לי למען מי לכתוב שירה בעברית. גם ציפור התרגום הרדומה מתעוררת לאטה: אם יש מי שרוצה לקרוא או לשמוע את שיריי, הרי שעוד לפני שיריי אני משתוקקת להכיר לו כמה מהספרים האהובים עלי, שעדיין אינם מתורגמים לעברית. הם חשובים אף יותר. התרגום הופך ממשחק פרטי לאקט של הכרת תודה והענקת מתנה, אבל מי בכלל חושב על פרסום התרגומים?

אני לא חושבת על פרסום. אני חושבת – חוזרת לחשוב, אחרי כמה שנים של הפסקה – בעיקר על אהבה, על סקס, על מרד. אני צעירה, כמו המשוררים שאני נזכרת בהם מחדש.

.

2004: Made in Vilnius

אני מנתחת מערכות תל־אביבית בת עשרים ושמונה. אני מפרסמת שירים פה ושם, קצת באינטרנט, קצת בכתבי עת. תוך כדי כך אני נקלעת לסיטואציה רגשית־רומנטית מטלטלת. הדרך היחידה להסביר את עצמי לכל המעורבים בה היא לכתוב להם שירים, אבל גם בשירים איני יכולה לומר את הכל. אין ברירה אלא לתרגם למענם שירים של מרינה צווטאייבה.* איש לא יוכל להבין אותי בלי לקרוא את צווטאייבה. איש לא יוכל להבין אותי בלי לקרוא את הספרים שהם חלק ממני. אולי אי אפשר לאהוב אותי בלעדיהם. הם מדברים בשמי במילים מדויקות יותר מכפי שאני יכולה לדבר בשם עצמי. בדרך כלל גם יש בהם יותר חמלה מכפי שאני יכולה לגייס בכוחותיי בלבד. השירים האלה הפכו אותי למי שאני, כעת תורי להחזיר להם טובה ולהרחיב את חוג קוראיהם לחבריי קוראי העברית, לקוראי העברית באופן כללי.

רק אחרי שאני מסיימת לתרגם את "סיפורה של סוניצ'קה", ספר פרוזה של צווטאייבה, ואף מפרסמת את התרגום – זה הספר הראשון שלי – אני מזהה בעבודה הזאת את מה שהיה המשחק המלהיב של נעוריי, אמצעי הניכוס האהוב של ילדותי, וחתימה נצחית שמוטבעת משחר ינקותי על מצחי – Made in Vilnius.

.

2019: שפת אם כבחירה

הקוראים הם הסיבה ששפת היעד שלי היא תמיד עברית. אם הליטאית היתה השפה השנייה הראשונה שלי, הרי שהעברית היא עכשיו השפה הראשונה השנייה שלי. אני משתמשת בשמחה בשפות ילדותי למגוון צרכים, אבל לא מתרגמת אליהן, מפני שהאנשים שנמצאים סביבי כדי לקרוא הם קוראי עברית. אני יודעת שזוהי גישה סתגלנית ושאני מערערת על עצם הקונספט של "שפת אם". אני יודעת שאם יקרה בחיי משהו כל כך קיצוני שאצטרך הגירה שנייה, אעבור לתרגם לשפה החדשה שאידרש לה – אם בכלל אשרוד הגירה שנייה. זה יהיה בוודאי קשה יותר, מפני שלעולם לא אהיה שוב הנערה המתבגרת שהייתי כשהגעתי לישראל.

אבל בעוד שאפשר להמשיך לכתוב בשפה שבחרת לך (ואני נאלצת להתעקש על המונח "בחרת") בכל מקום – הרי שיש טעם לתרגם רק לשפה שיש לך קשר רגשי פעיל עם קוראיה, רק כשאת יודעת למען מי את עושה את זה. לפעמים, כשאני קוראת ספר עברי שקולע באופן מסוים מאוד לשפה שמתנגנת בראשי, אני מדמיינת איך הייתי מתרגמת אותו לרוסית, אבל זה קורה מפני שאותו ספר עברי הצליח לגרום לי לדמיין את קורא הרוסית ההיפותטי שלו. אין זה מקרה, מן הסתם, שזה קורה לי בעיקר עם ספרים שאני מכירה באופן אישי את מחבריהם.

אני מתרגמת תל אביבית בת ארבעים ושלוש. כל תרגום חדש, מכל שפה, מגלה לי זיכרון חדש, אמיתי או מושתל. זיכרון של חיים שהיו יכולים להיות שלי. זיכרון חי ומדמם של סיון אלטרנטיבית, של שירים אחרים, של סיפורים אחרים, של שפות אחרות. זיכרון שאינו יכול לעלות מתוך הכתיבה המקורית שלי, שמבוססת כולה על אותה סיון שאני מכירה כל כך מקרוב. זיכרון שיכול לעלות רק כשאני מדברת מפי משורר או משוררת שהם לא אני. חטא היוהרה הכרוך באמונה שיש אפשרות אחת בלבד, סיפור אחד בלבד, זהות אחת בלבד – זה כבר לא יקרה לי. במקצוע הזה לומדים להרכין ראש לפני הגורל המתפצל לשפות שונות.

.

______________________________

* מרינה צווטאייבה (1892–1941) – אחת המשוררות הגדולות של "תור הכסף" הרוסי, ושל המאה העשרים בכלל.

.

סיון בסקין, משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת הו!. הספר "שבעה ימים אביב בשנה – ממואר" יראה אור בדצמבר 2021 בהוצאת ה־21 והקיבוץ המאוחד.

.

.

» "אוגוסט הארור": סיון בסקין על שירת תור הכסף ברוסיה ועל לוח השנה של הזיכרון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן