.

לאה פילובסקי

מבצע יְבוּסִי, תש"ח

א. שיבה

אֵלֶּה לֵילוֹת חֲזָרָה, לֵילוֹת שִׁיבָה

לְיָמִים בָּהֶם לֹא הִתְקַיַּמְתִּי, לִמְקוֹמוֹת

בָּהֶם לֹא לָחַמְתִּי, לְאֵזוֹר הָעִיר הַמְּקֻדֶּשֶׁת

הַמְּקֻלֶּלֶת, לַבְּחִירָה בְּאֵין

בְּרֵרָה, לִקְרָבוֹת יְבוּסִי.

.

ב. מאבדת את יעקב בנבי סמואל

יַעֲקֹב, אֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ פִּתְאוֹם, מַה אַתָּה

עוֹשֶׂה פֹּה, יַעֲקֹב, הֲרֵי בַּקְּרָב הַזֶּה אֵינְךָ

אָמוּר כְּלָל לְהִשְׁתַּתֵּף, אֲבָל אֲנִי מִתְמַהְמַהַת.

לֹא בָּרוּר לִי אִם הוּא רוֹצֶה לְהִקָּרֵא יַעֲקֹב אוֹ קוּרְט

אֵת הַשֵּׁם יַעֲקֹב בָּחַר עֲבוּרוֹ הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם בְּלִי לִשְׁאֹל אוֹתוֹ.

הוּא כָּאן כִּי בָּרַח לַפַּלְמָ"ח מֵהוֹרָיו וּמִכָּל מָה שֶׁרָצוּ שֶׁיִּהְיֶה, אוּלַי

בֶּאֱמֶת יַעֲקֹב וְלֹא קוּרְט, וּבֵינְתַיִם הוּא נֶעֱלָם לִי, וְסָבִיב

אַנְדְּרָלָמוּסְיָה וּתְבוּסָה, וּכְשֶׁחוֹזְרִים הַשְּׂרִידִים שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים, כְּמַאֲמָר שִׁיר הַזֶּמֶר "בּוּם בּוּ בּוּ בּוּם בּוּם בּוּם, לִבֵּנוּ

כְּבָר אָטוּם, שְׁלוֹשִׁים בְּנֶבִּי סָמוּאֵל", אִם כִּי, לְמַעֲשֶׂה, שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, אֲנִי

לֹא מַצְלִיחָה לִמְצֹא אֶת יַעֲקֹב, אִישׁ אֵינוֹ מוֹצֵא אֶת יַעֲקֹב, רַק אַחֲרֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה

כְּשֶׁיִּבְדְּקוּ אֶת קֶבֶר הָאַחִים, יְגַלּוּ שֶׁכָּל הַזְּמַן הָיָה שָׁם.

.

ג. מנסה לעזור לבני לכבוש את סן סימון

אֲנִי מְנַסָּה לְלַמֵּד אֶת בֵּנִי בֵּרָלֶה אֶת מִלּוֹת הַזֶּמֶר "אֲנַחְנוּ

כָּבַשְׁנוּ אֶת מִנְזָר סַן סִימוֹן בְּקַטָּמוֹן וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן", אֲנִי

מְנַסָּה, אֲבָל הַמִּלִּים עוֹד לֹא חֻבְּרוּ, הַמִּנְזָר טֶרֶם נִכְבַּשׁ,

וּבֵנִי אֵינוֹ מֵבִין עִבְרִית, וְגַם לוּ הֵבִין, הוּא כְּבָר

אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ דָּבָר, אֵינוֹ, וּכְבָר אֵינִי

יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אִם יֵשׁ לְבַטֵּא בֵּרָלֶה אוֹ בֶּרְלָה, והַאִם

זֶה שֵׁם מִשְׁפָּחָה אוֹ כִּנּוּי וְאוּלַי בִּכְלָל שְׁמוֹ בִּנְיָמִין דֹּב בֶּער, כְּשֵׁם אָחִי,

כְּשֵׁם סָב אָבִי. עַל שְׁמוֹ שֶׁל בֵּנִי בֵּרָלֶה לֹא יִקָּרֵא אִישׁ. אִישׁ לֹא יִזְכֹּר

אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְהוּא עַצְמוֹ לֹא יִרְאֶה אֶת הַנִּצָּחוֹן, אֶת הַתְּקוּמָה

אֶת שַׁיְּרוֹת הַפְּלִיטִים מֵהַשְּׁכוּנוֹת הָעַרְבִיּוֹת, אֶת הַקַּלּוּת וְהַמְּהִירוּת

בָּהֶן עוֹבֵר הַכֹּחַ אֶת הַגְּבוּל, כְּשֶׁבְּקֹשִׁי מַסְפִּיקִים לְהִתְרַגֵּל

לְכָךְ שֶׁיֵּשׁ כְּבָר כֹּחַ, וַאֲנִי מְזַמֶּרֶת בְּאָזְנָיו הַדּוֹמְמוֹת:

"יאָמע, יאָמע, זינג מיר אַ לידעלע,  וואָס דאָס מיידעלע וויל"*

.

* "יאמע, יאמע, שירה נא זמר לי – מה הילדונת רוצה?" מתוך שיר עממי ביידיש. יאמע היה שם חיבה מקובל בקרב יהודי מזרח אירופה לבנימין.

.

ד. מסתערת בעקבות זוזיק על אוגוסטה ויקטוריה

בַּנִּסָּיוֹן לְכִבּוּשׁ אוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה

נֶחֱצֶה לִבִּי לִשְׁנַיִם: חֶצְּיוֹ פֹּה, עִם זוּזִיק, מְפַקֵּד

כִּתַת הַחֹד, שֶׁפּוֹקֵד לְהִסְתַּעֵר

(עוֹד מְעַט נֵעָצֵר בַּגָּדֵר

שֶׁקִּיּוּמָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ לְאִישׁ בַּמַּחְלָקָה),

וְחֶצְּיוֹ עִם אִמּוֹ, עִם בַּת

מִרְיָם, שֶׁמִּלּוֹתֶיהָ בּוֹעֲרוֹת בִּי עוֹד טֶרֶם

נֶהֱגוּ: "אִמָּהוֹת, אִמָּהוֹת בָּעוֹלָם – כְּחוֹמָה עֲמֹדְנָה

לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן עַל יַלְדֵיכֶן כִּי בִּלְעֲדֵיהֶם אֵין וְלֹא כְלוּם."

.

הילד שקיבל מכות

"היודעים אתם את מי הכיתי? את המכות ספג הלה,

שבפעם הראשונה, ורק פעם אחת, שרק"

(מתוך "כיצד לאהוב ילדים" מאת יאנוש קורצ'אק)

.

מֵהַמְּחַנֵּךְ הֵנְרִיק גּוֹלְדְשְׁמִידְט

בְּרֵאשִׁית הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

עָזַב אֶת פּוֹלִין עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים שָׁנִים אַחַר כָּךְ. כָּךְ

אֲנִי כּוֹתֶבֶת, קְרִי: כָּךְ הָיָה. כְּלוֹמַר, כַּנִּרְאֶה נִשְׁאַר

שָׁם וְנִסְפָּה בִּשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים שֶׁלּוֹ אֲבָל לִי בָּרוּר

שֶׁעוֹד לִפְנֵי פְּרוֹץ הַמִּלְחָמָה נָסַע לְאַרְצוֹת הַבְּרִית

אוֹ, מוּטָב, לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. חַי בְּקִבּוּץ, עָבַר הָעִירָה, קָרָא

אֶת הַסֵּפֶר "כֵּיצַד לֶאֱהֹב יְלָדִים". הַיֶּלֶד שֶׁקִּבֵּל מַכּוֹת סָלַח

כִּי  הֵנְרִיק גּוֹלְדְשְׁמִידְט שֶׁהִכִּיר הָיָה רַק בֵּן עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ

כִּי אִישׁ לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ לִנְהֹג אַחֶרֶת

כִּי הוּא הוֹדָה וְעָזַב

כִּי יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק לֹא עָזַב

אֶת הַיְּלָדִים שלא עָזְבוּ

אֶת פּוֹלִין וְכִי רָצָה

לִסְלֹחַ. כָּךְ אֲנִי רוֹצָה.

.

מה אצליח לזכור

הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת מְקֻבַּעַת לָאַמָּה שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, אָמַר גִּ'יהָד הָרוֹפֵא. הוּא דִּבֵּר עַל הַקְּמִיצָה הַשְּׁבוּרָה שֶׁלִּי וְהִתְכַּוֵּן לְקִבּוּעַ לָאֶצְבַּע הַמְּכֻנָה אַמָּה, וְלֹא לְאַמַּת הַיָּד. אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אִם גִּ'יהָד הָיָה שְׁמוֹ הַפְּרָטִי אוֹ שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ. בּוֹ בַּיּוֹם שָׁבַר אַחְיָנִי אֶת הַזֶּרֶת (אֵינִי אִמּוֹ אַךְ הוּא יַלְדִּי). הֵקַמְנוּ לַהֲקָה. חִפַּשְׂנוּ עֲבוּרָה שֵׁם שֶׁיָּאִיר אֶת הַתְּקוּפָה וְיָפִיחַ תִּקְוָה בַּלְּבָבוֹת. מַגֵּפָה הִסְתּוֹלְלָה אָז בָּעוֹלָם וְרָצִינוּ לַשִּׁיר שִׁירִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִים אֵלֶיהָ, אֲבָל לֹא שַׁרְנוּ כִּי לֹא מָצָאנוּ שֵׁם לְלַהֲקָה.

הַקְּמִיצָה שֶׁלִּי נִשְׁבְּרָה בְּמַהֲלָךְ טִיּוּל עִם הַכְּלַבְלַב שֶׁלֶג, שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלִּי אֲבָל לִבִּי יָצָא אֵלָיו. שֶׁלֶג אָמַר שֶׁלֹא יִשְׁכַּח אֶת הַטִּיּוּל הַזֶּה, וַאֲנִי הֶאֱמַנְתִּי לוֹ, גַּם אִם לֹא הָיָה הִגָּיוֹן בִדְבָרָיו, הֶאֱמַנְתִּי, גַּם אִם כְּלָבִים אֵינָם יוֹדְעִים לְדַבֵּר.

.

לאה פילובסקי, משוררת ועוסקת בהוראה מתקנת. פרסמה שלושה ספרי שירה והגות פואטית: "אמנות זה" (פרדס, 2009), "מקשיב גם לי דווקא עכשיו" (קשב לשירה, 2013) "המפתח בכיסו הריק: מסע פואטי בעקבות ט. כרמי" (כרמל, 2018; פרק מתוכו התפרסם בגיליון 16 של המוסך), וזכתה עליהם בפרסים ספרותיים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 3 ו־65 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "אפשרויות נוספות", העתיד לראות אור בקרוב במוסד ביאליק, סדרת כבר.
.

.

מרוה זהר

(שירים מתוך השער: דיר יאסין / כפר שאול / ההיסטוריה של ההיסטריה)

.
פריז, 1880

הַפְעָלַת לַחַץ בַּשְּׁחָלוֹת מַצִּיבָה אֶתְגָּר פִיסִי עֲבוּר הָרוֹפֵא. הַתְּנוּחָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְהַדְגָּמַת הֶתְקֵף הִיא כַּאֲשֶׁר הַמְּטֻפֶּלֶת פְּרוּשָׂה עַל הָרִצְפָּה אוֹ עַל מִזְרָן. אָז, עִם בֶּרֶךְ אַחַת עַל הָרִצְפָּה, צוֹלֵל הָרוֹפֵא בְּאֶגְרוֹף סָגוּר לְתוֹךְ אֵזוֹר הַשַּׁחֲלָה שֶׁלָּהּ. עָלָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל כּוֹחוֹ כְּדֵי לְהַעֲלִים אֶת הִתְנַגְּדוּת שְׁרִירֵי הַבֶּטֶן.
עַל מְנַת לְהָקֵל עַל הָרוֹפְאִים בִּקֵּשׁ שָׁארְקוֹ מד"ר פּוּאָרִיֶה לְפַתֵּחַ אֶת הַמַּכְשִׁיר הַמְּכֻנֶּה "לוֹחֵץ שְׁחָלוֹת." מַכְשִׁיר מַתֶּכֶת זֶה חֻבַּר לְבֶטֶן הַמְּטֻפֶּלֶת וְהִפְעִיל לַחַץ מֵכָנִי עַל הָאֲזוֹרִים הַהִיסְטֶרִיגֶנִים כְּדֵי לְהָבִיא לְהֶתְקֵפִים.

.

פריז, שנות השמונים של המאה התשע עשרה

"כָּל הַרְצָאָה שֶׁלּוֹ הִיא יְצִירַת אָמָּנוּת, צוּרָתָהּ מֻשְׁלֶמֶת וְהִיא מוֹתִירָה רֹשֶׁם כָּזֶה שֶׁכָּל אוֹתוֹ יוֹם הַשּׁוֹמֵעַ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵאָזְנָיו אֶת מִלּוֹתָיו שֶׁל שָׁארְקוֹ אוֹ אֶת הַמַּחְשָׁבָה עַל הַדָּבָר שֶׁאוֹתוֹ הִדְגִּים"
(פְרוֹיְד, עַל הַרְצָאוֹתָיו שֶׁל שָׁארְקוֹ, לְאַחַר בִּקּוּר בַּסַּלְפֶּטְרִיֵר)

.

בְּמַהֲלַךְ אַחַת הַהַרְצָאוֹת סִכֵּם תַּלְמִיד שֶׁל שָׁארְקוֹ:
שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "הָבָה נִלְחַץ שׁוּב עַל הָאֵזוֹר הַהִיסְטֶרִיגֶנִי." הוּא מוֹרֶה לְמִתְמַחֶה צָעִיר לִלְחֹץ לַמְּטֻפֶּלֶת ב' עַל הַשְּׁחָלוֹת. הַמְּטֻפֶּלֶת ב, פּוֹתַחַת רַגְלַיִם, צוֹעֶקֶת: "אִמָּא אֲנִי מְפַחֶדֶת".
שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "רְאוּ אֶת הַקְשָׁתַת הַגַּב הַמְּתֹעֶדֶת הֵיטֵב בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד." הַמְּטֻפֶּלֶת צוֹעֶקֶת שׁוּב. שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "שִׂימוּ לֵב לַצְּרָחוֹת הָאֵלּוּ, רַעַשׁ עַל כְּלוּם, אַתֶּם רוֹאִים אֵיךְ הַהִיסְטֶרִית צוֹעֶקֶת. אָנוּ יְכוֹלִים לוֹמַר כִּי הַהִיסְטֶרְיָה זֶה הֲמוֹן רַעַשׁ עַל לֹא כְלוּם".

.
אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָךְ בְּלָאנְשׁ/ אַתְּ צוֹעֶקֶת/ אֲנִי כָּאן אִתָּךְ/ לֹא עַל כְּלוּם/ לֹא עַל לֹא כְלוּם

.
יֵשׁ לָנוּ חֲבֵרָה שֶׁנִּסְּתָה לָמוּת וְנִתְקְעָה בְּגוּף מְקֻלְקָל/ אוֹמֵר לִי עֵדֶן/ הֲכִי נוֹרָא/ לְנַסּוֹת וְלֹא לְהַצְלִיחַ/ אִם אַתְּ מְנַסָּה תַּעֲשִׂי אֶת זֶה טוֹב/ תָּמוּתִי עַד הַסּוֹף/ אֲנַחְנוּ נַעֲזֹר לָךְ/ שֶׁלֹּא תִּתָּקְעִי בְּמַצָּב בֵּין לְבֵין/
מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתִּי יָאסִין/ שֶׁאֲנַסֶּה לַהֲרֹג/ מִישֶׁהוּ/ הָאִימְפּוּלְסִיבִיּוּת מְסֻכֶּנֶת/ הִתְאַבְּדוּת מֻצְלַחַת/ לֹא נַעֲשֵׂית בְּלַהַט רֶגַע שֶׁל סֵבֶל/ הִיא מַצְרִיכָה קֹר רוּחַ/ יִשּׁוּב הַדַּעַת/ תִּכְנוּן/ תְּחִלָּה עָלַי לְהַשִּׂיג חֶבֶל/
לָרִאשׁוֹנָה מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן/ אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּמַּרְאָה/ אֵין הַרְבֵּה עִם מָה לַעֲבֹד/ מִסְתָּרֶקֶת בְּאֶצְבָּעוֹת עֲיֵפוֹת/ מוֹתַחַת אֶת הַחֻלְצָה/ מַבְלִיטָה אֶת הַשָּׁדַיִם/ מַשִּׂיגָה עִפָּרוֹן שָׁחֹר/ מִתְגַּבֶּרֶת עַל הָרְתִיעָה/ מוֹשֶׁכֶת קַו דַּק/ לְרֶגַע פּוֹגֶשֶׁת אֶת מַבָּטִי/ יָפֶה לָךְ הַשִּׁגָּעוֹן אֲנִי נִגֶּשֶת לְבָחוּר שֶׁמְּעַשֵּׁן סִיגַרְיָה/ מֵישִׁירָה אֵלָיו עֵינַיִם/ מַפְתִּיעַ אוֹתִי/ אֲנִי עוֹד מְסֻגֶּלֶת לֶפְלַרְטֵט/ יֵשׁ לְךָ אֵשׁ?/ הוּא מֵנִיחַ אֶת הַמַּצֵּת בְּתוֹךְ כִּיס הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי/ כְּשֶׁהוּא קָרוֹב מַשֶּׁהוּ בִּי מַבְהִיל אוֹתוֹ/ מְהַסֵּס/ אַל תִּדְאַג/ אֲנִי מַרְגִּיעָה/ כְּבָר מַחְזִירָה/

לֹא פָּשׁוּט יָאסִין/ לְהַשִּׂיג חֶבֶל בְּמַחְלָקָה פְּסִיכִיאַטְרִית/ לָקַח לִי זְמַן לְהַבְחִין/ בַּחַלּוֹן/ מֵעַל הַמִּטָּה/ בְּכָל בֹּקֶר וָעֶרֶב שְׁתֵּי יָדַי מוֹשְׁכוֹת בָּרְצוּעָה/ מַעֲלוֹת וּמוֹרִידוֹת אֶת תְּרִיס הַבַּרְזֶל/ הָרְצוּעָה גְּמִישָׁה וַחֲזָקָה/ זֶה יַעֲבֹד/

.עֵדֶן הִבְטִיחַ לַעֲזֹר/ עֵדֶן מְקַיֵּם/ אֲנַחְנוּ חוֹסְמִים אֶת הַדֶּלֶת בְּכִסֵּא/ עֵדֶן עוֹמֵד עַל הַשֻּׁלְחָן/ מְנוֹפֵף בְּעִתּוֹן מוּל גַּלַּאי הֶעָשָׁן/ שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה אוֹתִי עֵין הַצִּיקְלוֹן הָאֲדֻמָּה וְתִצְעַק/ אֲנִי מְטַפֶּסֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן/ שׁוֹלָה אֶת הַמַּצֵּת מֵעֹמֶק הַכִּיס/ שׂוֹרֶפֶת אֶת הָרְצוּעָה בִּשְׁנֵי מוֹקְדִים/ קוֹל גָּדוֹל וּמַתַּכְתִּי/ הַתְּרִיס נִשְׁמַט בְּאַחַת/ חֲתִיכָה יָפָה וַאֲרוּכָה בְּיָדַי/ אֲנִי מַחְבִּיאָה אוֹתָהּ/ מְסַלְסֶלֶת כְּנָחָשׁ פִּיתוֹן מִתַּחַת לַמִּזְרָן/ אָחוֹת נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר/ עֵדֶן מְחַפֶּה עָלַי/ מַפִּיל כִּסֵּא לָרִצְפָּה וְאוֹמֵר/ בָּנִינוּ מִבְצָר/

בָּעֶרֶב אֲנַחְנוּ צוֹפִים יַחַד בְּסִרְטוֹנֵי הֶסְבֵּר בַּיוּטְיוּבּ/ לוֹמְדִים לִקְשֹׁר קֶשֶׁר תַּלְיָנִים/ מִתְאַמְּנִים עִם שְׂרוֹךְ שֶׁעֵדֶן מָצָא/ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנֶסֶת אָחוֹת/ עֵדֶן מַסְתִּיר אֶת הַשְּׂרוֹךְ עִם "מַעֲשֶׂה בַּחֲמִישָׁה בָּלוֹנִים"/ אֲנִי מַקְרִיאָה לוֹ/ אַל תִּבְכֶּה רֹנִּי רֹן/ זֶה סוֹפוֹ שֶׁל כָּל בָּ-לוֹן/

לִפְנוֹת בֹּקֶר יָדַי מוֹשְׁכוֹת אֶת נָחָשׁ הַפִּיתוֹן מֵהַקֵּן/ מְכֻוֶּנֶת לִשְׁעַת הַחְלָפַת מִשְׁמָרוֹת/ מַצִּיבָה כִּסֵּא מִתַּחַת לְקוֹרָה מֻשְׁלֶמֶת שֶׁמָּצָאתִי אֶתְמוֹל בְּתִקְרַת הַמִּקְלַחַת/ מַזְרִימָה מַיִם קָרִים/ אָסוּר לִרְעֹד/ קוֹשֶׁרֶת אֶת הַחֶבֶל/ כּוֹרֶכֶת סְבִיב הַצַּוָּאר/ סוֹפֶרֶת/ אַחַת שְׁתַּיִם וְ/ בּוֹעֶטֶת בַּכִּסֵּא/ הוּא נוֹפֵל/ אֲנִי תְּלוּיָה בַּאֲוִיר

בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה/ וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל/ וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם/ הָיָה מַאֲרִיךְ בְּאַחַחַחַחַחַחַד/ עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָד/

בְּשָׁעָה שֶׁהִטְבִּיעוּ רֹאשִׁי בַּכִּיּוֹר/ לֹא הָיְתָה בִּי תּוֹדַעַת אַחְדוּת/ לֹא חָשַׁבְתִּי עַל אֱלֹהִים/ לֹא אָמַרְתִּי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל/ הַמַּחְשָׁבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי הָיְתָה/ שִׁנַּיִם/ שִׁנַּיִם/ שַׂקִּית/ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק/ שִׁנַּיִם/

הֵם רָצוּ לְמַלֵּא אֶת הַכִּיּוֹר בְּמַיִם/ לֹא הָיָה לָהֶם פְּקָק/ בָּרֶגַע הַזֶּה/ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק רִשְׁרְשָׁה עַל הָרִצְפָּה/ רִשְׁרְשָׁה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא נָשְׁבָה שָׁם רוּחַ/ הֵם דָּחֲסוּ אֶת הַשַּׂקִּית בְּתַחְתִּית הַכִּיּוֹר/ מִלְּאוּ אוֹתוֹ מַיִם/ הַשַּׂקִּית הָיְתָה לִפְקָק/

זֶה שֶׁקֹּדֶם חָתַךְ אוֹתִי עִם הַסַּכִּין/ נֶעֱמַד עַכְשָׁו מֵאֲחוֹרַי/ נִסָּה לַחְדֹּר אֵלַי מֵאָחוֹר/ וְלֹא הִצְלִיחַ/ נִסָּה עִם מַיִם/ וַעֲדַיִן לֹא הִצְלִיחַ/ נִסָּה עִם סַבּוֹן/ הֶחְלִיק לְתוֹכִי/ הַסַּבּוֹן שָׂרַף/ נִקְרַעְתִּי/ הוּא כּוֹפֵף אֶת רֹאשִׁי לְתוֹךְ הַכִּיּוֹר/ שֶׁהָלַךְ וְהִתְמַלֵּא בְּמַיִם/

טָבַעְתִּי/ לֹא חָשַׁבְתִּי עַל אֱלֹהִים/ רָצִיתִי רַק דָּבָר אֶחָד/ לְהַגִּיעַ עִם הַשִּׁנַּיִם לְשַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק שֶׁסָּתְמָה אֶת הַכִּיּוֹר/ נִכְשַׁלְתִּי בַּנִּסָּיוֹן יָאסִין/ מָהֵם חַיִּים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִסְתַּיֵּם בְּמַחְשָׁבָה אַחֲרוֹנָה/ שִׁנַּיִם/ פְּלַסְטִיק/ שַׂקִּית/ שִׁנַּיִם/ אִבַּדְתִּי הַכָּרָה

.
נִכְ | שַׁלְ | תִּי | יָא | סִין |
לֹא | חִ | שַּׁבְ | תִּי| נָ |
כוֹן | אֶת | זְמָ | נֵי | הַחְ |
לָ | פַת | הַ | מִשְׁ | מָ |
רוֹת | מָצְ | אוּ | אוֹ | תִי |

כְּחֻ | לָּה| בַּ | מִּקְ | לַ |
חַת | הִתִּי | רוּ | הַ | חֶ |
בֶל | מִ | צַּ | וָּא | רִי |
עָ | שׂוּ | לִי | הַחְ | יָ |
אָה | הֶחְ | זִי | רוּ | אוֹ |

תִי | שׁוּב | אֲ | נִי | קְשוּ | רָה

.

מרוה זהר היא משוררת ופעילה פמיניסטית. ייסדה את מרכז "אדמת מרפא נשית" ואת הגישה הגינקוסופית. בוגרת הקולג' הלאומי למיילדות בארצות הברית ותואר שני בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר־אילן. היא אוספת ידע מסבתות, מיילדות ומרפאות מסורתיות ברחבי העולם, ומשלבת אותו בכלים מתחומי בריאות האישה ובריאות נפש. השירים שכאן – מתוך ספר הביכורים שלה, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער", שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת טנג'יר.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת תום הדני־נוה ורוני אלדד

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

דברי אליי ביידיש, עברית אני אשיב לך ממילא: על "זר שלגים: מבחר משירת יידיש"

מאת לילך נתנאל

.

זר שלגים, אוסף שירת יידיש בתרגומו של בני מר, מקיף קצת פחות ממאה וחמישים שירים, שנכתבו במהלך קצת יותר ממאה וחמישים שנים. כינוס של מבחר מתוך כתביהם של חמישים וחמישה משוררים ומשוררות, שכתבו ביידיש מן השליש האחרון של המאה התשע־עשרה ועד תחילת המאה העשרים ואחת. המשוררת רבקה בסמן בן־חיים תבל"א, יחידה מבין משוררות ומשוררי הספר הזה, מוסיפה לכתוב כאן שירת יידיש (ספרה האחרון עד כה, בליִונג אין אַש [פריחה באפר], נדפס בתחילת 2021 בהוצאת ה. ליוויק). בזר שלגים מצורפים זה בצד זה הפאבלות של ריו, עם הריח המלוח של האיסט סייד בניו יורק, עם עובש וחלב נרות ויין מתוק, עם פנס חשמל גיבן, עם חבצלות ברזל, עם שלולית של חורף ועשן. הצירוף "זר שלגים", שמכתיר את אסופת השירים הזו, מבטא את הדרמה של ההרכבה: מה שיש לו יופי פראי. מה שאין לו קיום ממשי. מה שתכף כבר נמס ונמוג.

זר שלגים הוא הזמנה לקרוא יידיש כמו שלא שיערוה אבותינו. כלומר, לקרוא את שירת יידיש כשפת העתיד. לא מתוך זיכרון המת, ולא לכבודו של העבר: לקרוא בשביל מה שיהיה ולא בגלל מה שהיה. או מוטב, במילותיה של רבקה בסמן בן־חיים: "אִם אַתָּה מְסַפֵּר / לִי מִי מֵת, / סַפֵּר לִי כָּעֵת / מִי נוֹלַד" (עמ' 218).

שירת יידיש היא שפת הרגע. זו שפת הדמדומים של חילופין בין קודש לחול, בין כאן לשם, ובין החיים למתים. לכך אולי מכוון יעקב גלאטשטיין במילים, "מְרַטֵּט פְּתִיל דּוֹרֵנוּ. / הוֹ בְּנֵי־רֶגַע." (עמ' 168), ומלך ראוויטש מוסיף: "לְחַיִּים חדָשִים וְלַמָּוֶת – אֵלֵךְ." (עמ' 42). אם תיכתב פעם מיתולוגיה של תרבות יידיש – אם תתרקם פעם איזו אגדה נוראה וזוהרת על יידיש המודרנית במאה העשרים – ודאי ייכלל בה פרק על המטמורפוזות שמחולל הזמן.

במיתולוגיה כזו היו מוצאות את מקומן נשים זקנות, כמו בשיר של רחל קורן, הקונות פרחים "וְהֵן רוֹכְנוֹת אֶל כָּל נִצָּן, אֶל כָּל עָלֶה. / כְּאִילּוּ בַּלְּבָבוֹת הָהֵם עדַיִן יֵש / בְּגִידָה זְקֵנָה" (עמ' 196). היה בה גם סוחר הסמרטוטים, מעין כָארוֹן יהודי המשיט את המתים אל השאול, כמו זה שאצל פרץ מארקיש: "וּמָה אַתֶּם קוֹנִים – מֵתִים? אוֹ סְמַרְטוּטִים? / אָבוֹת מֵתִים? / הֵי, כָּאן קוֹנֶה הָיָה – / הוּא מֵת וְקָם שוּב לִתְחִיָּה!.." (עמ' 46). והשקיעה המעגלית של דוד הופשטיין, שאין לה סוף ואין לה, למעשה, שום רגע, אלא רק "חִלּוּף הַזְּמַנִּים, הָעוֹלָם, כָּאן דָּחַק…" (עמ' 43). טווס זהב היה חוצה אחר כך את הלילה השחור. רק בעיניו של מארקיש, "הַלַּיְלָה הוּא פָּנַס" (עמ' 47). זוהר כוכב אביון של בית אבא־אמא. ואיציק מאנגר רואה ואומר, "אֶל בֵּיתִי הָרָחוֹק בָּא הַלַּיְלָה וְאִיש שָם לֹא עֵר" (עמ' 73). עד שתבוא השמש של אברהם ליילס, של לייב קְוויטְקוֹ, של אברהם סוצקבר, ותעלה מבין גרמי שמיים אדירים, "בִּשְעַת זְרִיחָה, מֵעַל בָּתִּים – סִיּוּט עוֹלֶה" (עמ' 98).

בשירת יידיש יש בחירה מוּדעת, אף שלפעמים היא נראית לי נסתרת, ולפעמים היא נראית לי מוכחשת דווקא בידי אוהביה. משוררי יידיש בני המאה העשרים – אלה שאירע להם הכול בחייהם, אלה שהעול של הנסיבות לחץ אותם מאוד ולא הרפה (אני חושבת, שוב, על תמונת הזריחה של סוצקבר שנכתבה בשנת 1941, כבר בתוך המלחמה) – דווקא הם בחרו לא פעם להתהלך בלי היסטוריה, בלי שום דבר בכיס, ולכתוב שירת עולם ולא שירת זהות.

זה עיקר מרתק של שירת יידיש, שבשעה שמבקשים אותה כדי לבאר באמצעותה פרקי חורבן וגאולה – המלחמה, ההשמדה, ההישרדות – היא לא (תמיד) נענית. לרוב, נדמה לי, היא דוברת שפה אחרת מעיקרה: במקום גוף "אני" ו"אנחנו", ובמקום "אנחנו" מול "הם", שירת יידיש נכתבת הרבה בשם הגוף הכללי, הסביבתי, של העולם. זה שמוסיף, ועוד יוסיף להתקיים לפני ואחרי ההיסטוריה של הלאומים, ולפני ואחרי הפוליטיקה של הזהויות. כותב י"ל פרץ: "אָ, מיין נישט, די וועלט איז הפֿקר". ובתרגומו המבריק של בני מר, "לֹא, אַל תֹּאמַר: הָעוֹלָם הוּא הֶפְקֵר" (עמ' 26). כשפרץ אומר ביידיש "אָ" (בקמץ מתחת לאות אל"ף מתקבל הצליל O), בעברית ישראלית יש להשמיע "לֹא". כך ההברה נותרת פתוחה אל השמיים. זה פירושה של תפילה חילונית עולמית, שאין לה מדרש אלא קול. טעמו של הקול הזה נשמע היטב, נשמע עדיין, כשהוא עובר מיידיש לעברית, ומן המאה העשרים אל המאה העשרים ואחת.

שירת יידיש היא אפוא שירת עולם. היא נכתבת בלשון הנדודים על פני כל היבשות, ובלשונם של הימים והאוקיינוסים כולם, גם אם הם זורמים, בדיוק, מתחת לפנס רחוב אחד. בעיר אחת. בחורף. יידיש היא שירת עולם, היא לא של איש. היא של עקת האנשים כולם ושל הֶרף עונג בא ושב. היא מצבה על קבר והיא משכן לחפצי חיים.

*

עכשיו אני, מתוך זר השלגים הזה אני בוחרת מיניאטורה אחת של חורף, סגורה בתוך כדור זכוכית. אני בוחרת שוב לקרוא במחזור "שירי מארי" של אנה מרגולין. כי היא יודעת איך לדבר אליי ביידיש, ואני יודעת שאפשר להשיב לה בעברית. אני זוכרת איך קראתי, לפני כמה שנים, את השיר הראשון במחזור "שירי מארי" באוסף השירים לידער, הספר היחיד שפרסמה אנה מרגולין בחייה (ניו יורק, 1929;  וראו את מהדורת אברהם נוברשטרן, בהוצאת מאגנס, 1991). השיר הפותח את המחזור נשמע לי אז כמו שירת ערש בוגרת, בניגון מערסל ומבעית, "וואָס ווילסטו, מאַרי?", מה את רוצה? שהרגליים ישתרשו באדמה, שהשמש תעבור דרכי, יבוא גשם פרא, תבוא סופה תרעים אותי. אבל מה את רוצה, מארי?

"לִהְיוֹת קַבְּצָנִית", אני עוברת לקרוא בשיר נוסף במחזור, בתרגום בני מר, "וְעַל פְּנֵי מִדְרָכוֹת אפוֹרוֹת לְהַלֵּךְ בִּדְמָמָה, / כְּמוֹ צִּלָם הַשָּחֹר שֶל חַיִּים לְבָנִים. / וּבְכֹל אגוֹרָה שֶנּוֹתְנִים / לִקְנוֹת, סְתָם, לְֹשֵם שַעשוּעַ, / חלוֹם שַאנָן וּפָרוּעַ, / עוֹלֶה בֶּעָשָן הַכָּסוּף שֶל הָאוֹפְּיוּם." (עמ' 182)

בתוך קריאה אני נוטשת קצת, חולמת, מדמיינת איך עזבה אנה מרגולין את תל אביב, לפני מאה שנה בערך, וחזרה אל וורשה. ועבדה ביידיש, והוסיפה לכתוב יידיש, והתאהבה, והמשיכה לניו יורק, וביקשה שוב ושוב, כל הזמן הזה, "וְלִזְהֹר בְּאוֹרוֹ הַחוֹלֶה שֶל פָּנָס, / לְהַתִּיר אֶת עַצְמִי מִדִּמְמַת הָאָפֹר שֶל הַלַּיְלָה, / לִפְטֹר ערָפֶל מֵעַצְמוֹ, וּכְמוֹ לַיְלָה מִלַּיְלָה, / לִהְיוֹת לִתְפִילָּה וְלִהְיוֹת לֶהָבָה. / לְוַתֵּר בִּקְשִיחוּת וּבְלַהַט זֵדִי / וְלִהְיוֹת לְבַדִּי / כְּמוֹ קַבְּצָנִים וּמְלָכִים בּוֹדְדִים." (עמ' 182–183)

ולהיות לבדי. ולהיות לבדי. "לְהַלֵּךְ בְּעֵינַיִם תּוֹהוֹת / בְּלֵילוֹת וְיָמִים וּבְסוֹד / אֶל הַדִּין הָעֶלְיוֹן, אֶל הָאוֹר הָאֶבְיוֹן, / אֶל עַצְמִי." (עמ' 183). וביני לביני, עולה בי מה שלמדתי מאלתרמן, רק בעברית, ובעצם קיבלתי מחווה אלברשטיין, פעם, מזמן, בנתניה של שנות השמונים. עיר על ים. הייתי ילדה, אני זוכרת שמעתי אותה בפטפון שרה את "פגישה לאין קץ". היה תצלום שלה על עטיפת התקליט, ופניה סמוכים אל פניי. מקולה של חווה אלברשטיין שמעתי על הרחוב שותת שקיעות של פטל, ומעצמי ראיתי איך השקיעות הללו יורדות מן השמיים ונוגעות בים. איך המים מתאדמים ומתמתקים. ואיך באה ילדה אחת לבדה עם קשית ושותה את הים. ולא משאירה דבר בעולם. דברי אליי ביידיש, אנה מרגולין, אני ממילא אשיב לך בעברית. אבל אולי בעברית יותר רחבה, יותר מאצילה על אחרת, עברית יותר יידישיסטית, יותר עולמית.

.

לילך נתנאל, סופרת ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. בין ספריה: הרומן "העייפים" (כתר, 2017), ספר העיון "שניאור: מן החיים והמוות. מונוגרפיה ספרותית" (מוסד ביאליק, 2019). בימים אלה רואה אור הרומן "עבודות וימים" בהוצאת אפיק.

.

"זר שלגים: מבחר משירת יידיש", בחר ותרגם: בני מר, אפרסמון וה־21, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על ספר השירה "טורסו" מאת קרן להמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאתיים שנה להולדתו של פיודור דוסטוייבסקי

מאת רועי חן

.

כשם שמעריצי לנון ומקרטני מתחלקים למחנות, כן מעריצי טולסטוי ודוסטוייבסקי. הסופר ולדימיר נבוקוב כינה את שניהם בשם אחד – טולסטוייבסקי. אני מאז ומעולם הייתי במחנה של פיודור מיכאילוביץ'. עד גיל ארבע־עשרה לא קראתי ספרים. ואילו בגיל ארבע־עשרה נקלע לידיי החטא ועונשו ונהיה הרומן הראשון בחיי שקראתי מתחילתו ועד סופו. לא הבנתי כמעט דבר, היה לי קשה לקלוט שרודיה, רודיון, רומנוביץ' ורסקולניקוב הם אותו סטודנט שרצח לא קשישה אחת, כפי שבדרך כלל זוכרים אלא שתיים. אבל הטמפרטורה הקפואה של פטרבורג הציתה בי אש, הקצב האפילפטי של הטקסט הניף אותי אל על, והרעיונות – נרקסיזם־נעורים, פשעים וחטאים, סיפור אהבה בין סטודנט עני לפרוצה קדושה, חוקר זקן שלא מרפה. זאת הייתה תחילתה של התאהבות פתולוגית, בנוסח דוסטוייבסקי, עם כתבי דוסטוייבסקי.

אז גם טרם הבנתי את השאלה המרכזית של הרומן: האם אני ברייה רועדת או שיש לי זכות? רסקולניקוב תוהה אם יש שופט למעשינו או שמא הכול מותר. בתום התחבטות הנפרשת על פני כמה מאות עמודים, מגיעה התשובה: יש שופט, אבל הוא לא הסבא הגדול שבשמיים, גם לא ההוא מהצלב, אלא מצפן המצפון, מסור המוסר, כוח בלתי נראה שנמצא אצלנו בלב או במוח, המבדיל בין טוב ורע. לא לכולם יש כזה, פשפשו בנשמתכם ואם תמצאו אותו – שמחו בו.

פרויד אמר שאת דוסטוייבסקי אפשר לנתח לפחות בארבעה אופנים: כסופר, כנוירוטי, כהוגה וכחוטא. כפי שאני רואה זאת, הסופר הוא הלב, הנוירוטי הוא מערכת העצבים, ההוגה מתייחס למוח והחוטא – לנשמה.

מיכאיל דוסטוייבסקי, אביו של הסופר, שימש כרופא בחזית המלחמה נגד נפוליאון בשנת 1812. ב־1818 הוא הועבר לבית חולים צבאי במוסקבה, ושם הכיר את מריה נצ'אייב, בתו של סוחר לֶבֶד שהתרושש בעקבות המלחמה. הם נישאו בכנסייה של בית החולים, החתן בן שלושים והכלה בת תשע־עשרה. שנה לאחר מכן נולד בנם הבכור, מיכאיל (כן, כן, מיכאיל בן מיכאיל, מיכאיל מיכאילוביץ'). ושנה לאחר מכן, ב־1821, בדירה קטנה בקומת הקרקע באגף הימני של בית החולים מארינסקי, נולד פיודור, השני מתוך שבעה ילדים.

מחוץ לבית החולים, ששכן באחת השכונות הגרועות במוסקבה, היו מוסד לבריאות הנפש, בית קברות לפושעים פליליים ובית יתומים. המאושפזים, המלווים והיתומים הפכו לנוף ילדותו של מי שעומד להיות אחד הסופרים החשובים של רוסיה. והוא יהיה חשוב כל כך גם מכיוון שייצג בספריו את המעורערים בנפשם, הפושעים, היתומים.

אם המשפחה לימדה את הילדים קרוא וכתוב מגיל ארבע. הם קראו בקול רם אגדות מצוירות וסיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה, ומאוחר יותר – שירי פושקין. בגיל עשר כבר הכיר פיודור היטב את תולדות ימי רוסיה. כל ערב בתשע אכלה משפחת דוסטוייבסקי ארוחת ערב, ולאחריה היו הילדים מתפללים מול צלם הצלוב ושוכבים לישון, בליווי מעשייה שסיפרה האומנת "הקשישה", בת הארבעים וחמש, אלונה פרולובנה. בין המעשיות שסיפרה – כחול הזקן, אלף לילה ולילה וציפור האש. בחג הפסחא צפו בתיאטרון רחוב עם בובות, ליצנים ושרירנים. אם המשפחה לקחה את הילדים לביקורים בכנסיות הגדולות.

מיכאיל האב היה גבר נוקשה וגם חובב הטיפה המרה, אבל ביסודו היה אדם הומאני. הוא לא הסכים שילדיו ילמדו בבתי ספר ציבורי, שבו מכים את הילדים, ולימד אותם בעצמו. רק כשמלאו לפיודור שתים־עשרה שנים רשם אותו אביו לפנימייה קטנה במוסקבה, ואחריה עבר הנער לפנימייה יוקרתית בעיר, בניהולו של המחנך הצ'כי לאופולד צֶ'רְמאק. שם הוא למד בין היתר רטוריקה, היסטוריה, לוגיקה ושפות – רוסית, יוונית, לטינית, גרמנית, אנגלית וצרפתית – וצלל על עולם הספרות. המורה לרוסית קרא עם תלמידיו סיפורים של גוגול, ופיודור התמלא השראה. באותה עת הוא נחשף גם לספרות צרפתית: בלזק, ויקטור הוגו, ז'ורז' סנד.

בסתיו 1836 מתה אימו מריה משחפת, בגיל שלושים ושש. ב־1839 התייתם דוסטוייבסקי גם מאביו. אלא שהפעם לא הייתה זאת מחלה, אלא סיפור אפל, דוסטוייבסקיאני: לפי השמועה, מיכאיל דוסטוייבסקי השתכר ולקה בהתקף זעם. המשרתים כפתו אותו בידיו וברגליו והשקו אותו בוודקה עד שנחנק למוות.

פיודר היתום הלך לפנימייה צבאית, אך אהבתו לספרות לא קהתה. לאחר שכשל בניסיונותיו לכתוב מחזות, תרגם מצרפתית את הרומן אז'ני גרנדה מאת בלזק, והוא פורסם ברוסית בשם יבגניה גרנדה. ב־1846 פרסם דוסטוייבסקי את הרומן הראשון שלו, אנשים עלובים. הייתה לי הזכות לתרגם לעברית את רומן המכתבים המפתיע הזה, לסדרת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד. זוהי יריית פתיחה של סופר צעיר שכבר לגמרי נשמע ונקרא כמו דוסטוייבסקי הגדול.

אנשים עלובים מגולל את סיפורם של מקאר דיֶבוּשקין (דיֵבוּשְקָה ברוסית: נערה) ושל וורוורה דוֹבּרוֹסוֹלוֹבָה, יתומה שצעירה ממנו בשלושים שנה. השניים גרים חלון מול חלון והם מתכתבים במשך שישה חדשים, מהאביב ועד ראשית הסתיו. הרומן בנוי אך ורק מהמכתבים של שניהם – ומציג חיים שלמים.

כשקוראים רומן אפיסטולרי קל לדמיין שהמכתב ממוען אליך – וזהו התכסיס. וורוורה מספרת על סטודנט שחפן שהיא מאוהבת בו, על ילדותה הקשה ועל משאלת ליבה לצפות בהצגת תיאטרון. מקאר מספר לה על העוני, ועל ההתעללות שהוא עובר במשרד, ממש כמו כל הפקידים של גוגול, שדוסטוייבסקי העריץ (מיוחסת לו האמרה, "כולנו יצאנו מהאדרת של גוגול"). במהלך מבריק של אירוניה עצמית נותן דוסטוייבסקי לגיבור הרומן לקרוא את סיפורו של גוגול "האדרת" ולהגיב על בן דמותו: "אין פקידים כאלה!". כך הופך גיבורו של גוגול לגיבור ספרותי "מומצא" ואילו גיבורו של דוסטוייבסקי לאדם בשר ודם, אנטי־גיבור אמיתי.

הסיפור נגמר לא טוב, אבל לא אגלה איך. אגיד רק שגבר נוסף מופיע, אדם בשם בִּיקוֹב (ביק ברוסית: שור).

התלבטות גדולה הייתה לי בקשר לשם הרומן: אנשים מסכנים? אנשים עניים? ואולי מרודים או אביונים? התחבטתי עם העורך ויחד הגענו לפתרון שהניח את דעתנו: אנשים עלובים. המילה הרוסית бедные (bednye), כמו poor האנגלית, מגלמת את שני הרבדים: עליבות נפשית ועוני. שאלת תרגומה לעברית היא יותר מסוגיה סמנטית גרידא. האם בתרגום שם הספר לעברית יש להתרכז בפן הסוציאלי, או הרגשי? כאן נדרש שם פשוט, חסכוני, לא מפואר כ"עלובי החיים" של הוגו ולא חריף כ"חלכאים ונדכאים" המאוחר יותר של דוסטוייבסקי עצמו. אבל האם העני הוא בהכרח עלוב? האם גיבורי הספר עלובים משום שהם עניים? אין ספק כי ברומן זה פוסעים העוני והעליבות יד ביד. ועם זאת הקוראים חשים כי העליבות, יותר מאשר העוני, טבועה בגורלם של הגיבורים ולא תעזוב אותם גם אם ישתנה מעמדם.

ב־1846 התפרסם ספרו השני של דוסטוייבסקי, הכפיל. גם כאן הגיבור הוא פקיד, והוא מאבד את שפיותו כשהוא פוגש ברחוב את בן דמותו. זהו סיפור התפצלות מרטיט, שזכה לביקורות איומות, שהביאו את כותבו לידי ייאוש.

לוּ רק יכול היה מישהו לספר לו אז שהוא דוסטוייבסקי הדגול; שהרומן הזה, שהוכתר ככישלון, יעורר השראה ברוברט לואיס סטיבנסון והוא יכתוב את ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, סיפור של שני כפילים בגוף אחד; שנבוקוב יכתוב את לוליטה, הרומן שבו הגיבור בעל השם הכפול הומברט הומברט נתקל בכפילו קוויליטי, והלה חוטף ממנו את לוליטה.

אחרי כישלון הכפיל הצטרף דוסטוייבסקי לקבוצת מתנגדי שלטון שכונתה "חוג פטרשבסקי". במסגרת גל מעצרים של חברי החוג עצרה המשטרה החשאית את דוסטוייבסקי, ודינו נחרץ, עם עוד חמישה־עשר איש, למות בירייה. הסופר נקשר לעמוד, עיניו מכוסות, ורגע לפני שנלחץ ההדק התקבלה ההודעה שהצאר חס על חיי הנידונים, ועונשם הומתק לארבע שנות מאסר באומסק שבסיביר. בשלב זה של חייו הסתיימה האוטופיה האנרכיסטית־סוציאליסטית ונולד דוסטוייבסקי הניהיליסט, הנגוע במשיחיות פרובוסלאבית.

קורות חייו מכאן ואילך היו רצופים פרשיות אהבה, הימורים, חובות וצאצאים, וכל אלה נשזרו ברומנים הגדולים שכתב – החטא ועונשו, המהמר, אידיוט, שדים, המתבגר. אניח למעלליו ולספריו אלה ואעבור לאקורד הסיום.

ב־1876 כתב דוסטוייבסקי את רומן המופת שלו, האחים קרמזוב, רומן חכם, מהפכני, מצחיק עד דמעות לא פחות משהוא קורע לב. בעברית הוא בא בתרגום נהדר של נילי מירסקי, ומלווה באחרית דבר מרהיבה מאת עמינדב דיקמן (עם עובד, 2011). שלושה אחים חשודים ברצח אביהם: דמיטרי היצרי והאלים, איוון האינטלקטואל המעורער ואליושה, הקדוש המעונה (ששמו כשם בנו של דוסטוייבסקי, שמת בגיל שלוש ממחלת הנפילה שירש מאביו). הרומן מדבר על מוסר, על יחסים במשפחה, על אמונה, על גורל, על תשוקה ואהבה, ועל נושאים רבים אחרים, אבל בשבילי הרומן הזה עוסק בנושא שאפשר לסכם במימרה היידית הידועה: בלויט איז ניט קיין וואַסער. ובעברית אנחנו אומרים: דם סמיך ממים. אי אפשר לברוח מהדם הקרמזובי. או מהדם בכלל. בלי דם אי אפשר.

בשנת 1880 השלים דוסטוייבסקי את העבודה על האחים קרמזוב. שנה לאחר מכן מת ממחלת ריאות.

אחת היכולת המופלאות ביותר של דוסטוייבסקי בעיניי היא כישרונו לשמוע ולראות את הדמויות שהוא כותב. הדיאלוגים בספריו נשמעים כאילו תמלל אנשים חיים, ולפעמים נדמה שהקצרן מספיק בקושי לעקוב אחר שטף הדיבור המהיר. המצבים הם כמו מיזנסצנות מדויקות מתוך הצגה או סרט (פיודור קרמזוב צונח על ברכיו ומפחיד משם את הנוכחים הרבה יותר משהיה מפחיד אותם אילו הביט עליהם מלמעלה). אלה מקימים לחיים את הדמויות והעלילות שברא בעיני רוחם של הקוראים.

נשאלתי פעם אם הייתי רוצה להעביר ערב עם דוסטוייבסקי ומיד עניתי בחיוב. נכון, אני אסתמטי מדי בשביל הקור הפטרבורגי, ויהודי מדי בשביל הסופר הדגול, אני גם לא יודע לשתות ואין לי מזל בהימורים (ברוסית אומרים – למי שאין מזל בקלפים, יש מזל באהבה), ובכל זאת, הייתי רוצה לבחון טוב־טוב את הטיפוס הזה, לשמוע את הקול שלו (אין הקלטה מטבע הדברים), לעזאזל, הייתי רוצה אפילו להריח אותו, הלא ממנו למדתי ששום פרט אינו מיותר כשאתה אוהב מישהו, אפילו אם מדובר בטיפוס מפוקפק, ואולי אז אפילו יותר.

.

רועי חן הוא סופר, מתרגם ומחזאי הבית של תיאטרון גשר. בין תרגומיו: "השחף" מאת צ'כוב, שראה אור זה עתה בסדרת ה־21, בשיתוף הקיבוץ המאוחד, ומוצג בימים אלה בתיאטרון גשר. בין מחזותיו שעלו בתיאטרון גשר: מי כמוני, במנהרה, אני דון קיחוטה, אליס, מסעות אודיסאוס, רוח התיאטרון, האוצר מתחת לגשר. רומן פרי עטו, "נשמות", ראה אור ב־2020 בהוצאת כתר.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: ענת צור מהלאל על מרחבי הזיכרון של ז'ורז' פרק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

״די גרוע להיות אחת כמוני״: על הדמות הנשית המתנדנדת בחמישה מחזות מאת נטליה גינצבורג

טל יחזקאלי

.

את הדוֹק הזעיר של האומללות ששורה על המשפחות כולן מכירה כל קוראת של נטליה גינצבורג. כעת, עם פרסום המחזות שלה בתרגום לעברית, אנו זוכות להכיר צד אחר שלה: קליל יותר, מהודק פחות, כמעט פרוע בהומור שלו. הקובץ איפה הכובע שלי?, שיצא החודש בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, בתרגומה של שירלי פינצי לב, הוא הראשון משני קבצים המאגדים את מחזותיה של גינצבורג בתרגום לעברית, ומכיל חמישה מחזות – החל בראשון: "התחתנתי איתךָ בשביל השמחה" משנת 1965 וכלה במחזה "הריאיון" משנת 1988. למזלנו גינצבורג לא נענתה להפצרותיה של אלזה מורנטה להפסיק לכתוב מחזות ולדבוק ברומנים הקצרים, לאחר שקראה את "התחתנתי איתך בשביל השמחה" ואת "המודעה" שנכתב מעט אחריו. אבל אפשר להבין את מורנטה: משהו במגע המדויק בכאבים הקטנים של החיים שנמצא בסיפורת של גינצבורג תמיד, אינו נוכח כאן באותה העוצמה – בוודאי לא בשני המחזות הראשונים בקובץ.

במרכז כל המחזות עומדת אישה המגוללת את סיפור חייה. במונולוגים ארוכים שמתחזים לשיחות, שיחות שהיו יכולות להיות גם ראיונות (כשם המחזה האחרון בקובץ) או פגישות טיפוליות, מספרת אישה, לרוב מהמעמד הבינוני, את קורותיה לאישה אחרת, לרוב ממעמד נמוך ממנה: עוזרת בית, סטודנטית, מאהבת צעירה, או במקרה של המחזה האחרון בקובץ – עיתונאי מתחיל. השיחות מתקיימות תמיד במרחבים ביתיים: במטבח, בסלון או בחדר הכניסה, ומלבד סיפורי החיים, נידונות בהן סוגיות חשובות כמו מה יאכלו לצהריים, אילו מצרכים יש במזווה, מי יבוא לאכול ומי תהיה העוזרת הבאה, שכן העוזרת תמיד נמצאת, באופן רעיוני או ממשי, על מפתן הדלת, מאיימת לעזוב את הבית.

ככל שכתיבתה המחזאית של גינצבורג מתפתחת וככל שעוברות השנים, המחזות נעשים פחות ופחות קומיים ויותר ויותר טראגיים. אם במחזה הראשון, "התחתנתי איתך בשביל השמחה", האומללות מוסווית היטב ברצף דיאלוגים קומיים, שאפשר לרגעים להבין מדוע מורנטה כינתה אותם ״אוויליים, סכריניים, מצועצעים״, הרי סופו של המחזה השני, "המודעה", כבר מזכיר את גינצבורג המוכרת לנו, כלומר את גינצבורג שיודעת לתאר בעדינות ״כאב אמיתי״, אם לצטט שוב את מורנטה. במחזות הבאים – "תות וקצפת", "המזכירה" ו"הריאיון" – הכאב, המוזרות וחוסר האונים של החיים שבים להיות בני בית קבועים בטקסט. שם החיים אינם מצחיקים כל כך, אלא הם ״דבר כל־כך מכוער. עלוב. מטונף. ממש בא לך למות״ (מתוך "הריאיון", עמ׳ 216).

אמנם אלו מחזות, טקסטים המיועדים לביצוע בפני קהל, אך יש טעם רב בפרסומם בקובץ לקריאה, הן מכיוון שהם עשויים במונולוגים ארוכים, הנוחים לקריאה – כפי שמציין גם עורך הסדרה מנחם פרי בגב הספר – והן מכיוון שכוחם של המחזות הוא דווקא במסה המצטברת שנוצרת במהלך קריאתם יחד, בזה אחר זה. קריאה כזו מאפשרת להבחין בדמות הנשית מרובת הפנים שהיא גיבורת כל מחזותיה של גינצבורג בכרך הזה: דמות נשית שלעולם אינה בעלת תכונות קלאסיות של דמות ראשית. בוודאי אינה גיבורה במובן המסורתי – היא אינה חלשה ואינה חזקה, אלא דמות נשית בינונית, שנמצאת במצב ביניים, במגוון הקשרים. בהקשר הזוגי – נשואה אך אינה גרה עם בעלה; בזוגיות אך אינה נשואה; רק התחתנה וכבר חושבת להיפרד. בהקשר הכלכלי – היא אינה עשירה מאוד או ענייה מאוד, בחלק מהמקרים באה מעוני וכעת היא "מסודרת", חייה נוחים למחצה. גם מצבה המנטלי לא ברור – היא מחד יציבה, ולא עוזבת את מקומה לכל אורך המחזה – אך מעידה כל העת על הכוונה להתפרק או לפרק; לצאת מחוץ לארץ, מחוץ לבית, לעזוב את המחזה.

כך, לדוגמה, מתוארים יחסיהם המשונים של הזוג תרזה ולורנצו במחזה  "המודעה": לאחר שתרזה מספרת לאלנה על הפרידה הכואבת שלה מלורנצו, שואלת אותה אלנה כמתבקש: ״ולא פגשת יותר את לורנצו?״ ותרזה עונה: ״ברור שפגשתי אותו. פגשתי אותו כעבור כמה ימים. אמרתי לך שאני מתראה אתו כל הזמן, הוא בא הנה תמיד, גם עכשיו אולי יבוא. את תפגשי אותו אם תישארי עוד קצת.״ (עמ׳ 110). במחזה "המזכירה" הנשים מחפשות כל העת איך ולאן לעזוב את הבית: טיטינה, אשת בעל הבית, מאיימת לאורך כל המחזה לפרק את המשפחה הקטנה: ״אני עוזבת. אני חוזרת לאמא שלי. שם אצל אמא שלי, בבית שלי, מחכה לי תמיד החדר הקטן שלי, שקט, מלא שמש, עם גרניום על החלון. אני עייפה. אני זקוקה לשלווה.״ (עמ׳ 192–193). גם סופיה, אחות בעלה, חולמת לעזוב, אף על פי שהבית הוא ביתה החוקי: ״אני רוצה להסתלק מהבית הזה. לא טוב לי כאן… אני מרגישה לא במקום. למען האמת זה גם הבית שלי, כי אבא המסכן הוריש אותו לשנינו, לאחי ולי. אבל אני מרגישה את עצמי כאן מיותרת… וחוץ מזה, די גרוע להיות אחת כמוני, פרודה מהבעל. אני מרגישה לא רווקה זקנה ולא אלמנה. תוציא אותי מהבית הזה, אנריקו.״ (עמ׳ 188). במחזה "הריאיון", כבר בסיום המערכה הראשונה אילריה מתכננת לעזוב את איטליה ואומרת למרקו: ״סביר שכשתחזור בפעם הבאה, אני כבר לא אהיה כאן.״ מרקו: ״כי תהיי באוסטרליה.״ אילריה: ״סביר שאהיה באוסטרליה.״ (עמ׳ 238). אבל ברור שבפעמיים שהוא עוד יחזור, במערכה השנייה והשלישית – כעבור שנה וחצי וכעבור שמונה שנים, היא תישאר בדיוק באותו המקום.

גינצבורג מגוללת במחזות האלה חיים נשיים, שמעורבים אמנם כל העת בחיי גברים, אך סובבים סביב עניינים ״נשיים״ – הבית, העוזרת, המשפחה, האהבה. ברית סודית ומשונה נכרתת במחזות האלה בין דמותה של האישה שיצאה מהעוני ומהשוטטות, לרוב בזכות הנישואין, לעבר חיים נוחים יותר, לבין דמותה של האישה הצעירה שעודה ענייה, הסטודנטית / המאהבת / העוזרת, שמחפשת מקום ודרך. הברית הזו מתבטאת בשיחות בין שתי הדמויות, שחוזרות ממחזה למחזה, שיחות שסובבות סביב חייה של האישה האמידה אך מגלות לאט־לאט גם טפח מחייה של האישה האחרת: בין ג׳וליאנה הנשואה הטרייה לויטוריה עוזרת הבית ("התחתנתי איתך בשביל השמחה"), בין תרזה בעלת הבית לאלנה הסטודנטית לספרות ("המודעה"), בין פלמיניה האישה הנבגדת והאדישה לברברה, המאהבת הדחויה ("תות וקצפת"), ועוד. אך ביטוי עז ורדיקלי יותר של הברית הזו מתרחש ב"תות וקצפת" וב"המזכירה", ששם שאלתה החוזרת של האישה ללא בית, ״ולאן אלך? אני לא יודעת לאן ללכת״, מתגלגלת לשפתיה של בעלת הבית, בטירופה, והופכת לשאלה המהדהדת של הדמות הנשית כפולת הפנים של גינצבורג, המתנדנדת – בעלת הבית והאישה ללא בית.

כתביה של נטליה גינצבורג מתפרסמים בימים אלו בשלוש הוצאות שונות: הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, תשע נשמות ומאגנס. בתשע נשמות ובמאגנס מתפרסמות גם מסות, ולא רק פרוזה שכתבה הסופרת האיטלקיה המוערכת. החל מפרסום כל אתמולינו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1990 (תרגמה ניצה בן ארי), התקבלה גינצבורג בישראל באהדה רבה – וכל כתביה הפכו לרבי מכר. הכתיבה המדויקת והפשוטה, המצליחה למרות פשטותה לתאר ברגישות רבה את המורכבות הגדולה של החיים ושל המבנה המשפחתי, סחפה מיד את הקוראות והקוראים בישראל. אף על פי שהפיזור יצר מעט מתחים בין ההוצאות (ראו את טורו של מנחם פרי, "שיחת טלפון עם נטליה גינצבורג", באתר סדרת הספריה החדשה), אנו הקוראות זוכות כעת לקבל מגוון רב של כתביה: רומנים קצרים, מחזות, מסות – באריזות שונות ומפי מורי ומורות דרך שונים.

הקריאה במחזות של גינצבורג אמנם אינה מטלטלת ועוצמתית כמו הקריאה ברומנים הקצרים שלה, ואינה מעוררת מחשבה כמו הקריאה במסות שכתבה, אך היא מאפשרת הצצה לכתיבה קלילה וחופשייה יותר של הסופרת, ובה בעת לארכיטקטוניקה הפנימית של הדמויות, שעל גבן בונה גינצבורג את עולם הפרוזה שלה, את המשפחות האומללות־אך־אוהבות־שלה. מחד גיסא, זו התפרטות – כמעט אפשר לראות את המחזות האלה כמגוון הגורלות האפשריים של המשפחה המתפרקת ברומן הקצר "משפחה" מ־1977, שהתפרסם בקובץ ולנטינו (הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2001; תרגם מירון רפופורט). ומאידך גיסא זו קריאה שמאפשרת זיקוק – של הדמות הנשית שמשרטטת נטליה גינצבורג בכתביה, דמות נשית מרובת פנים, מבולבלת ופטפטנית, במצב זוגי בלתי יציב, שיש לה בית ולמרות זאת היא ממשיכה לשאול, ״לאן אלך?״

.

טל יחזקאלי, מתרגמת מאיטלקית, דוקטורנטית בתכנית לספרות השוואתית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב ומוסמכת החוג לפילוסופיה. מחקרה עוסק בחוש הריח בספרות ובהגות קונטיננטלית.

.

נטליה גינצבורג, "איפה הכובע שלי?", הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2021. מאיטלקית: שירלי פינצי לב.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על ספרה של מיכל בן־נפתלי, "הקבוצה"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן