.
מאתיים שנה להולדתו של פיודור דוסטוייבסקי
מאת רועי חן
.
כשם שמעריצי לנון ומקרטני מתחלקים למחנות, כן מעריצי טולסטוי ודוסטוייבסקי. הסופר ולדימיר נבוקוב כינה את שניהם בשם אחד – טולסטוייבסקי. אני מאז ומעולם הייתי במחנה של פיודור מיכאילוביץ'. עד גיל ארבע־עשרה לא קראתי ספרים. ואילו בגיל ארבע־עשרה נקלע לידיי החטא ועונשו ונהיה הרומן הראשון בחיי שקראתי מתחילתו ועד סופו. לא הבנתי כמעט דבר, היה לי קשה לקלוט שרודיה, רודיון, רומנוביץ' ורסקולניקוב הם אותו סטודנט שרצח לא קשישה אחת, כפי שבדרך כלל זוכרים אלא שתיים. אבל הטמפרטורה הקפואה של פטרבורג הציתה בי אש, הקצב האפילפטי של הטקסט הניף אותי אל על, והרעיונות – נרקסיזם־נעורים, פשעים וחטאים, סיפור אהבה בין סטודנט עני לפרוצה קדושה, חוקר זקן שלא מרפה. זאת הייתה תחילתה של התאהבות פתולוגית, בנוסח דוסטוייבסקי, עם כתבי דוסטוייבסקי.
אז גם טרם הבנתי את השאלה המרכזית של הרומן: האם אני ברייה רועדת או שיש לי זכות? רסקולניקוב תוהה אם יש שופט למעשינו או שמא הכול מותר. בתום התחבטות הנפרשת על פני כמה מאות עמודים, מגיעה התשובה: יש שופט, אבל הוא לא הסבא הגדול שבשמיים, גם לא ההוא מהצלב, אלא מצפן המצפון, מסור המוסר, כוח בלתי נראה שנמצא אצלנו בלב או במוח, המבדיל בין טוב ורע. לא לכולם יש כזה, פשפשו בנשמתכם ואם תמצאו אותו – שמחו בו.
פרויד אמר שאת דוסטוייבסקי אפשר לנתח לפחות בארבעה אופנים: כסופר, כנוירוטי, כהוגה וכחוטא. כפי שאני רואה זאת, הסופר הוא הלב, הנוירוטי הוא מערכת העצבים, ההוגה מתייחס למוח והחוטא – לנשמה.
מיכאיל דוסטוייבסקי, אביו של הסופר, שימש כרופא בחזית המלחמה נגד נפוליאון בשנת 1812. ב־1818 הוא הועבר לבית חולים צבאי במוסקבה, ושם הכיר את מריה נצ'אייב, בתו של סוחר לֶבֶד שהתרושש בעקבות המלחמה. הם נישאו בכנסייה של בית החולים, החתן בן שלושים והכלה בת תשע־עשרה. שנה לאחר מכן נולד בנם הבכור, מיכאיל (כן, כן, מיכאיל בן מיכאיל, מיכאיל מיכאילוביץ'). ושנה לאחר מכן, ב־1821, בדירה קטנה בקומת הקרקע באגף הימני של בית החולים מארינסקי, נולד פיודור, השני מתוך שבעה ילדים.
מחוץ לבית החולים, ששכן באחת השכונות הגרועות במוסקבה, היו מוסד לבריאות הנפש, בית קברות לפושעים פליליים ובית יתומים. המאושפזים, המלווים והיתומים הפכו לנוף ילדותו של מי שעומד להיות אחד הסופרים החשובים של רוסיה. והוא יהיה חשוב כל כך גם מכיוון שייצג בספריו את המעורערים בנפשם, הפושעים, היתומים.
אם המשפחה לימדה את הילדים קרוא וכתוב מגיל ארבע. הם קראו בקול רם אגדות מצוירות וסיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה, ומאוחר יותר – שירי פושקין. בגיל עשר כבר הכיר פיודור היטב את תולדות ימי רוסיה. כל ערב בתשע אכלה משפחת דוסטוייבסקי ארוחת ערב, ולאחריה היו הילדים מתפללים מול צלם הצלוב ושוכבים לישון, בליווי מעשייה שסיפרה האומנת "הקשישה", בת הארבעים וחמש, אלונה פרולובנה. בין המעשיות שסיפרה – כחול הזקן, אלף לילה ולילה וציפור האש. בחג הפסחא צפו בתיאטרון רחוב עם בובות, ליצנים ושרירנים. אם המשפחה לקחה את הילדים לביקורים בכנסיות הגדולות.
מיכאיל האב היה גבר נוקשה וגם חובב הטיפה המרה, אבל ביסודו היה אדם הומאני. הוא לא הסכים שילדיו ילמדו בבתי ספר ציבורי, שבו מכים את הילדים, ולימד אותם בעצמו. רק כשמלאו לפיודור שתים־עשרה שנים רשם אותו אביו לפנימייה קטנה במוסקבה, ואחריה עבר הנער לפנימייה יוקרתית בעיר, בניהולו של המחנך הצ'כי לאופולד צֶ'רְמאק. שם הוא למד בין היתר רטוריקה, היסטוריה, לוגיקה ושפות – רוסית, יוונית, לטינית, גרמנית, אנגלית וצרפתית – וצלל על עולם הספרות. המורה לרוסית קרא עם תלמידיו סיפורים של גוגול, ופיודור התמלא השראה. באותה עת הוא נחשף גם לספרות צרפתית: בלזק, ויקטור הוגו, ז'ורז' סנד.
בסתיו 1836 מתה אימו מריה משחפת, בגיל שלושים ושש. ב־1839 התייתם דוסטוייבסקי גם מאביו. אלא שהפעם לא הייתה זאת מחלה, אלא סיפור אפל, דוסטוייבסקיאני: לפי השמועה, מיכאיל דוסטוייבסקי השתכר ולקה בהתקף זעם. המשרתים כפתו אותו בידיו וברגליו והשקו אותו בוודקה עד שנחנק למוות.
פיודר היתום הלך לפנימייה צבאית, אך אהבתו לספרות לא קהתה. לאחר שכשל בניסיונותיו לכתוב מחזות, תרגם מצרפתית את הרומן אז'ני גרנדה מאת בלזק, והוא פורסם ברוסית בשם יבגניה גרנדה. ב־1846 פרסם דוסטוייבסקי את הרומן הראשון שלו, אנשים עלובים. הייתה לי הזכות לתרגם לעברית את רומן המכתבים המפתיע הזה, לסדרת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד. זוהי יריית פתיחה של סופר צעיר שכבר לגמרי נשמע ונקרא כמו דוסטוייבסקי הגדול.
אנשים עלובים מגולל את סיפורם של מקאר דיֶבוּשקין (דיֵבוּשְקָה ברוסית: נערה) ושל וורוורה דוֹבּרוֹסוֹלוֹבָה, יתומה שצעירה ממנו בשלושים שנה. השניים גרים חלון מול חלון והם מתכתבים במשך שישה חדשים, מהאביב ועד ראשית הסתיו. הרומן בנוי אך ורק מהמכתבים של שניהם – ומציג חיים שלמים.
כשקוראים רומן אפיסטולרי קל לדמיין שהמכתב ממוען אליך – וזהו התכסיס. וורוורה מספרת על סטודנט שחפן שהיא מאוהבת בו, על ילדותה הקשה ועל משאלת ליבה לצפות בהצגת תיאטרון. מקאר מספר לה על העוני, ועל ההתעללות שהוא עובר במשרד, ממש כמו כל הפקידים של גוגול, שדוסטוייבסקי העריץ (מיוחסת לו האמרה, "כולנו יצאנו מהאדרת של גוגול"). במהלך מבריק של אירוניה עצמית נותן דוסטוייבסקי לגיבור הרומן לקרוא את סיפורו של גוגול "האדרת" ולהגיב על בן דמותו: "אין פקידים כאלה!". כך הופך גיבורו של גוגול לגיבור ספרותי "מומצא" ואילו גיבורו של דוסטוייבסקי לאדם בשר ודם, אנטי־גיבור אמיתי.
הסיפור נגמר לא טוב, אבל לא אגלה איך. אגיד רק שגבר נוסף מופיע, אדם בשם בִּיקוֹב (ביק ברוסית: שור).
התלבטות גדולה הייתה לי בקשר לשם הרומן: אנשים מסכנים? אנשים עניים? ואולי מרודים או אביונים? התחבטתי עם העורך ויחד הגענו לפתרון שהניח את דעתנו: אנשים עלובים. המילה הרוסית бедные (bednye), כמו poor האנגלית, מגלמת את שני הרבדים: עליבות נפשית ועוני. שאלת תרגומה לעברית היא יותר מסוגיה סמנטית גרידא. האם בתרגום שם הספר לעברית יש להתרכז בפן הסוציאלי, או הרגשי? כאן נדרש שם פשוט, חסכוני, לא מפואר כ"עלובי החיים" של הוגו ולא חריף כ"חלכאים ונדכאים" המאוחר יותר של דוסטוייבסקי עצמו. אבל האם העני הוא בהכרח עלוב? האם גיבורי הספר עלובים משום שהם עניים? אין ספק כי ברומן זה פוסעים העוני והעליבות יד ביד. ועם זאת הקוראים חשים כי העליבות, יותר מאשר העוני, טבועה בגורלם של הגיבורים ולא תעזוב אותם גם אם ישתנה מעמדם.
ב־1846 התפרסם ספרו השני של דוסטוייבסקי, הכפיל. גם כאן הגיבור הוא פקיד, והוא מאבד את שפיותו כשהוא פוגש ברחוב את בן דמותו. זהו סיפור התפצלות מרטיט, שזכה לביקורות איומות, שהביאו את כותבו לידי ייאוש.
לוּ רק יכול היה מישהו לספר לו אז שהוא דוסטוייבסקי הדגול; שהרומן הזה, שהוכתר ככישלון, יעורר השראה ברוברט לואיס סטיבנסון והוא יכתוב את ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, סיפור של שני כפילים בגוף אחד; שנבוקוב יכתוב את לוליטה, הרומן שבו הגיבור בעל השם הכפול הומברט הומברט נתקל בכפילו קוויליטי, והלה חוטף ממנו את לוליטה.
אחרי כישלון הכפיל הצטרף דוסטוייבסקי לקבוצת מתנגדי שלטון שכונתה "חוג פטרשבסקי". במסגרת גל מעצרים של חברי החוג עצרה המשטרה החשאית את דוסטוייבסקי, ודינו נחרץ, עם עוד חמישה־עשר איש, למות בירייה. הסופר נקשר לעמוד, עיניו מכוסות, ורגע לפני שנלחץ ההדק התקבלה ההודעה שהצאר חס על חיי הנידונים, ועונשם הומתק לארבע שנות מאסר באומסק שבסיביר. בשלב זה של חייו הסתיימה האוטופיה האנרכיסטית־סוציאליסטית ונולד דוסטוייבסקי הניהיליסט, הנגוע במשיחיות פרובוסלאבית.
קורות חייו מכאן ואילך היו רצופים פרשיות אהבה, הימורים, חובות וצאצאים, וכל אלה נשזרו ברומנים הגדולים שכתב – החטא ועונשו, המהמר, אידיוט, שדים, המתבגר. אניח למעלליו ולספריו אלה ואעבור לאקורד הסיום.
ב־1876 כתב דוסטוייבסקי את רומן המופת שלו, האחים קרמזוב, רומן חכם, מהפכני, מצחיק עד דמעות לא פחות משהוא קורע לב. בעברית הוא בא בתרגום נהדר של נילי מירסקי, ומלווה באחרית דבר מרהיבה מאת עמינדב דיקמן (עם עובד, 2011). שלושה אחים חשודים ברצח אביהם: דמיטרי היצרי והאלים, איוון האינטלקטואל המעורער ואליושה, הקדוש המעונה (ששמו כשם בנו של דוסטוייבסקי, שמת בגיל שלוש ממחלת הנפילה שירש מאביו). הרומן מדבר על מוסר, על יחסים במשפחה, על אמונה, על גורל, על תשוקה ואהבה, ועל נושאים רבים אחרים, אבל בשבילי הרומן הזה עוסק בנושא שאפשר לסכם במימרה היידית הידועה: בלויט איז ניט קיין וואַסער. ובעברית אנחנו אומרים: דם סמיך ממים. אי אפשר לברוח מהדם הקרמזובי. או מהדם בכלל. בלי דם אי אפשר.
בשנת 1880 השלים דוסטוייבסקי את העבודה על האחים קרמזוב. שנה לאחר מכן מת ממחלת ריאות.
אחת היכולת המופלאות ביותר של דוסטוייבסקי בעיניי היא כישרונו לשמוע ולראות את הדמויות שהוא כותב. הדיאלוגים בספריו נשמעים כאילו תמלל אנשים חיים, ולפעמים נדמה שהקצרן מספיק בקושי לעקוב אחר שטף הדיבור המהיר. המצבים הם כמו מיזנסצנות מדויקות מתוך הצגה או סרט (פיודור קרמזוב צונח על ברכיו ומפחיד משם את הנוכחים הרבה יותר משהיה מפחיד אותם אילו הביט עליהם מלמעלה). אלה מקימים לחיים את הדמויות והעלילות שברא בעיני רוחם של הקוראים.
נשאלתי פעם אם הייתי רוצה להעביר ערב עם דוסטוייבסקי ומיד עניתי בחיוב. נכון, אני אסתמטי מדי בשביל הקור הפטרבורגי, ויהודי מדי בשביל הסופר הדגול, אני גם לא יודע לשתות ואין לי מזל בהימורים (ברוסית אומרים – למי שאין מזל בקלפים, יש מזל באהבה), ובכל זאת, הייתי רוצה לבחון טוב־טוב את הטיפוס הזה, לשמוע את הקול שלו (אין הקלטה מטבע הדברים), לעזאזל, הייתי רוצה אפילו להריח אותו, הלא ממנו למדתי ששום פרט אינו מיותר כשאתה אוהב מישהו, אפילו אם מדובר בטיפוס מפוקפק, ואולי אז אפילו יותר.
.
רועי חן הוא סופר, מתרגם ומחזאי הבית של תיאטרון גשר. בין תרגומיו: "השחף" מאת צ'כוב, שראה אור זה עתה בסדרת ה־21, בשיתוף הקיבוץ המאוחד, ומוצג בימים אלה בתיאטרון גשר. בין מחזותיו שעלו בתיאטרון גשר: מי כמוני, במנהרה, אני דון קיחוטה, אליס, מסעות אודיסאוס, רוח התיאטרון, האוצר מתחת לגשר. רומן פרי עטו, "נשמות", ראה אור ב־2020 בהוצאת כתר.
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: ענת צור מהלאל על מרחבי הזיכרון של ז'ורז' פרק
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
