מסה | מרחב הזיכרון של ז'ורז' פרק

"אף שנצרבה בפרק תחושת חוסר היכולת לאחוז באמת היסטורית, הוא מוצא עצמו מחפש אותה בדבקות, בכפייתיות, בהיבטים האזוטריים והגורליים של החיים, נדחף לנסות לפתור שוב ושוב את חידת חייו." ענת צור מהלאל על האנליזה, הכתיבה והפצע הפעור בנפשו של ז'ורז' פרק

ז'ורז' פרק (תצלום מתוך www.flickr.com/photos/paille-fr/32438199894)

.

מחוץ לזמן, מחוץ לעולם: מרחב הזיכרון של ז'ורז' פרק

מאת ענת צור מהלאל

.

הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, לא מוחשיים, שלא נגעו בהם ושכמעט אי אפשר לגעת בהם, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים; מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות:

ארץ הולדתי, ערש משפחתי, הבית שבו הייתי נולד, העץ שהייתי רואה את צמיחתו (שאבי היה שותל ביום הולדתי), עליית הגג של ילדותי המלאה זיכרונות שלא הוכתמו…

מקומות כאלה אינם קיימים, ומשום שאינם קיימים המרחב נהפך שאלה, חדל להיות ודאות, חדל להיות חלק מאיתנו, חדל להיות שייך.

(ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, בבל, 1998, מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, עמ' 124)

.

ז'ורז' פרק כותב בקטע זה על מרחבי עבר שאנו אחוזים בהם בחלומותינו ובמשאלות ליבנו, מקומות הנותרים ככמיהה אינסופית, געגוע למרחב שאינו מתממש ואפשר שתמיד היה עבורנו לא יותר מאופק בלתי מושג. זיכרונות ילדות מורכבים מערב־רב של אירועים ממשיים, זיכרונות ממסכים, משאלות לב והבניות בדיעבד. הבית שבו יכול היה פרק להיוולד, העץ שבצמיחתו היה יכול לראות, שאביו היה יכול לשתול ביום הולדתו של בנו, מגלמים את אופיין המתעתע של משאלות הלב ואת שברי מימושן.

פרק (1936–1982) נולד בפריז להורים ממוצא יהודי־פולני שהיגרו לצרפת בשנות העשרים. אביו גויס לצבא הצרפתי ונהרג בחזית ביוני 1940, ימים ספורים לפני כניעתה של צרפת לכובש הגרמני. בעקבות ההרעה במצבם של היהודים בפריז הכבושה החליטה אמו של פרק לעבור עם בנה לאזור הבטוח של צרפת, לווילאר דה לאן שבמזרח. פרק נסע לשם במשלחת של הצלב האדום בזכות מעמדו כיתום מלחמה, והאם תכננה להצטרף אליו כעבור כמה ימים, אחרי שתחצה בחשאי את הגבול מצרפת הכבושה. הדבר לא עלה בידיה, פרק יודע בדיעבד כי הגיעה לבית מבריח הגבולות, אך זה נעדר מביתו והיא שבה על עקבותיה, סבורה כי "מעמדה כאלמנת מלחמה ישמרנה מכל רע". היא גורשה מפריז בינואר 1943 באחת האקציות למחנה דראנסי וכמה שבועות לאחר מכן הועברה לאושוויץ. מאז נעלמו עקבותיה. "לאמי אין קבר", פרק כותב.

את סיפור הפרידה הגורלית מאמו בתחנת הרכבת גאר דה ליון הוא מביא בספרו W או זכרון־הילדות (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1991; תרגמה אביבה ברק) לא פחות משלוש פעמים, ועוד פעמים רבות ברשימותיו. זה היה, כפי שהוא מציין בספר, הזיכרון היחיד שנותר לו מאמו. וכך מוצג הזיכרון שלו מהאירוע: פרק היה אז כבן חמש. ברציף הרכבת אמו קונה לו חוברת מעלילות צ'ארלי צ'פלין, והוא נפרד ממנה בחיפזון ועולה על הרכבת בשיירה של הצלב האדום. מכיוון שאמו תכננה להצטרף אליו ימים ספורים אחר כך, היא ודאי אמרה לו כמה מילות פרידה, הכינה אותו למצפה לו בימים הקרובים והבטיחה שיתראו בקרוב. בכל מקרה, כנראה לא עלה על דעתו אז כי זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותה. "אני חושב שראיתי אותה עומדת על הרציף ומנפנפת מטפחת לבנה בעוד הרכבת יוצאת לדרכה", הוא כותב (W, עמ' 40). הוא זוכר כי זרועו הייתה תלויה בתחבושת על חזו, אף כי לא היה פצוע. סביבו בשיירת הצלב האדום היו פצועים. הוא תוהה אם זרועו הייתה חבושה כדי שיוכל להצטרף לשיירה כפצוע למראית עין, או באמת נפצע ואחר כך נותח בגרנובל, ותוהה גם אם מדובר בזיכרון ממשי או בהזיה שנרקמה בליבו בדיעבד. על שבר מתעתע זה, שאליו הצטרפו שברים ממשיים או מדומיינים נוספים בתקופה שלאחר מכן, פרק כותב – "כאילו גודמתי לצמיתות". שברים אלה, הוא כותב בדיעבד, היו "נקודות השהיה" אשר בשונה מהיעלמותם של הוריו בשלב כה מוקדם בחייו, "הצביעו על כאבים שאפשר להגדירם בשם" (עמ' 83).

דיוויד בלוס, בביוגרפיה ז'ורז' פרק: חיים במילים (בבל, 2016; תרגם יניב חג'בי), מציג את הפרידה מהאם כחוויה שרישומה בנפשו נותר מתעתע שכן עובדת היעלמותה הובנה בהדרגתיות מקפיאה, ונסיבות מותה הובנו רק ברבות הימים וגם אז באופן חלקי בלבד. בלוס כותב:

אנחנו יכולים רק לנחש מה היו תחושותיו האמיתיות של הילד בן החמש, אך יהיו אשר יהיו, הן ודאי לא הלמו את המשמעות האמיתית של עזיבתו, משמעות שאותה הוא יתחיל להבין רק שנים לאחר מכן. זו הייתה הפרידה לשלום הלא נכונה … אין פלא שהוא לא הצליח לזכור באמת את עזיבתו את תחנת ליון. (עמ' 105)

השפעת היעלמותה של האם על רשמי הזיכרון מוצגת אצל בלוס כרחבת היקף, מעלימה ומנפצת זיכרונות טרם האובדן ומשבשת את האפשרות לגבש רצף זיכרונות מאז ואילך. פרק כותב:

המרחב הוא ספק: אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף; הוא אף פעם לא שלי, הוא לא ניתן לי אף פעם, אני חייב לכבוש אותו. המרחבים שלי שבירים: הזמן עומד לשחוק אותם, עומד להרוס אותם: שום דבר לא ידמה עוד למה שהיה, זיכרונותיי יבגדו בי, השכחה תסתנן לזיכרוני. (חלל וכו', עמ' 124)

בין מאי 1971 ליוני 1975 היה פרק באנליזה אצל האנליטיקאי הפריזאי הנודע ז'אן ברטראן פונטאליס (Pontalis). פרק פנה לאנליזה במצב דיכאוני, אחרי כמה ניסיונות התאבדות. באותו זמן הוא גם נאבק בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו, סיפור הילדות שלו. מיד עם סיום האוטוביוגרפיה הוא גמר אומר לכתוב את סיפור האנליזה, ואכן הממואר על הטיפול התפרסם זמן מה אחר כך בשם "מקומות של תחבולה" (Les Lieux d'une ruse; בתוך לחשוב / למיין, בבל, 2020; תרגמה שירה פנקס). בפתחו הוא כותב: "רציתי לכתוב, הייתי חייב לכתוב, למצוא בכתיבה, דרך הכתיבה, את העקבה של מה שנאמר". לדידו מהותה של האנליזה, בדומה למהותה של הכתיבה, אינה לפענח אמת נסתרת. האמת נותרת תמיד מכוסה, נסתרת מעין, והרצון לחושפה הוא חלק מתחבולות הפסיכואנליזה וממלכודות הכתיבה. משימת ההיזכרות, ההבניה והתרגום של ההיסטוריה המוקדמת שלו לא הייתה בשום פנים קלה עבור מספר הסיפורים הבודד הנושא לבדו את זיכרון ילדותו.

אף שנצרבה בפרק תחושת חוסר היכולת לאחוז באמת היסטורית, הוא מוצא עצמו מחפש אותה בדבקות, בכפייתיות, בהיבטים האזוטריים והגורליים של החיים, נדחף לנסות לפתור שוב ושוב את חידת חייו:

שם [באנליזה] כמו פה [בכתיבה] היה כמעט מנחם לומר לעצמי שיום אחד יבואו המילים. יום אחד אתחיל לדבר, אתחיל לכתוב. במשך זמן רב אנו נוטים להאמין שלדבר פירושו למצוא, לגלות, להבין, להבין סוף־סוף, להיות מואר בֵאמת, אבל לא: כשזה קורה, יודעים רק שזה קורה; זה שם, בדיבור, בכתיבה: לדבר, זה רק לדבר, פשוט לדבר, לכתוב, זה רק לכתוב, לשרטט אותיות על דף לבן. ("מקומות של תחבולה", עמ' 67)

פרק מציג את האנליזה באור החודר של היותה שגרת יום קפדנית וטרחנית. "הקפל" או "הכיס" של האנליזה, כפי שפרק מכנה זאת בממואר, שורטטו מפרטים בנאליים, טקסים חוזרים ונשנים, פרוטוקול קפדני לעייפה של סדר פעולות: כניסה, התמקמות, מילים משוטטות בחלל החדר, גיבובי מילים, גיבובי חלומות, שתיקות, בהיה בתקרה הנדמית לדף לבן, ובסוף השעה – פרידה ויציאה. פרק בולש אחר חריגות מינוריות מאותו פרוטוקול, למשל כשהמזכירה איננה והאנליטיקאי עונה לטלפון, או כשפרק בעצמו נוטל יוזמה ופותח את הדלת. אותם פערים שוליים החורגים מהשגרה, "כולם מצביעים על התפקיד שמילאו אותם טקסים עבורי: מסגור המרחב והזמן של אותו שיח אינסופי שבמהלך הפגישות, במהלך החודשים, במהלך השנים ניסיתי להפוך לשלי, ניסיתי לקחת עליו אחריות, שדרכו ניסיתי להכיר את עצמי ולתת לעצמי שם" (עמ' 71).

המרחב הקבוע שמציעה לפּרק האנליזה מוגדר באמצעות גבולותיו המוגדרים היטב:

יכולתי להבחין בשלושה קירות, שלושה או ארבעה רהיטים, שניים או שלושה תחריטים, כמה ספרים. היו שם שטיח על הרצפה, כרכובי גבס על התקרה, טפטים על הקירות: עיצוב קפדני ותמיד מסודר היטב, לכאורה ניטרלי, משתנה מעט מאד מפגישה לפגישה, משנה לשנה: מקום מת ושלו. (עמ' 72)

המרחב הטיפולי, זה שמייעדים אותו לריפוי פצעי הנפש ולמילוי חורי הזיכרון, יכול להיות בודד עד מאוד עבור המטופל. רוחות הרפאים של העבר אינן חסות על האדם הנזכר; הן כופות את עצמן בדרכן, כדיבוק, כשיגעון, כריק של שגעון, כהתרסקות אל התהום. אני מדמיינת את פרק יוצא בדרכו לקליניקה מדי יום, פוסע ברחובות פריז, רעמת שערו הסרבנית נעה בקצב הליכתו, מבטו הספק אבוד ספק משועשע, עיניו הסקרניות, האם התעמעמו אז מצער?

בעבודתי כפסיכולוגית הבחנתי שאנשים שהתייתמו בטרם עת נוטים להתקשרות ייחודית הדומה לזו שמתאר פרק, היאחזות במסגרת הפיזית של הטיפול יותר מאשר בי כבאובייקט התקשרות. ברמה הבין־אישית נותרת זהירות, ניצב מעין חיץ שמאחוריו מורגש ייאוש עמוק. עם השנים הסברתי זאת לעצמי כמעין הבטחה פנימית סמויה אך נחושה שאותם אנשים הבטיחו לעצמם אי אז, שלא לתת עוד לאיש להיכנס אל המקום הנפשי הפרטי ביותר, קודש הקודשים של הזיכרון, אל הטְבעת הקשר עם ההורה המת. במקרה של אובדן האם מדובר בהבטחה פנימית היסטורית לאחוז בה, בשני מובנים: ראשית, לאחוז בה בממשותה, בזיכרונות ממנה ובדמותה, ושנית, לאחוז בה במובן של ייצוגה בנפש, מתוקף היותה האובייקט נותן החיים. באחיזה זו מקווה הילד להצליח לאחוז רסיסים מעצמו, מילדותו, מתמימותו. הפרדוקס הנפשי שהילד נתון בו, ולימים המבוגר, הוא מצמית, שכן האֵם מקור החיים הפכה למתה. אין דרך מילוט מאכזריות ההבטחה, שכן היא מחייבת את הילד להפנות עורף אל החיים מתוך אותה חבירה עיקשת לאובייקט המת.

כל כך הרבה היה מוטל אפוא על הכף באנליזה של פרק, בבואו מדי יום, בדפיקה על הדלת, בציפייה למבטו של האנליטיקאי, בתקווה הנואשת למצוא מוצא מאותה הבטחה נוגדת חיים, "בזיכרון אותה ציפייה תקרתית, במבוכה של המבט שלי המחפש ללא הרף" (עמ' 77). אין פלא שהמרחב האנליטי היה צר מלהכיל את משאלות ליבו, מופשט ורחוק, "היה משהו מופשט בזמן השרירותי הזה, משהו שהיה בה־בעת משרה ביטחון ומבהיל, זמן קבוע ונצחי, זמן קבוע במרחב בלתי סביר" (עמ' 69). וזו משאלת הלב שהופנתה לאנליזה:

הסדירות של טקסי הכניסה והיציאה האלה קבעה אם כן עבורי כלל ראשון (אני לא מדבר על פסיכואנליזה באופן כללי, אלא רק על ההתנסות שחוויתי ומה שזכור לי ממנה): החזרתיות השלווה שלהם, הקביעות המוסכמת שלהם, הצביעו במעין אדיבות נינוחה על גבולות המקום הסגור שבו, הרחק משאון העיר, מחוץ לזמן, מחוץ לעולם, משהו עומד להיאמר ואולי הוא יבוא ממני, יהיה שלי, יהיה למעני. (עמ' 71)

המוות שחדר אל חייו של פרק בשלב מוקדם נספג אל תוכו כאובייקט מת וממית המאיים להשתלט על חיי הנפש. עם התקדמותה של האנליזה, החל המוות מכתר אותו בדיבור ובשתיקה, "הכול נעשה חשוד, המילים שלי כמו השתיקה שלו, משחק השתקפויות משעמם שבו הדימויים משקפים עד אינסוף את שרשראות הקישוט המוביוסיות שלהם, חלומות יפים מכדי להיות חלומות. איפה היה האמיתי? איפה היה השקרי?" (עמ' 74). בתוך מלכודת התחבולה, התעוררה בפרק אימה נוספת: הפחד מאובדן זיכרון. המפגש עם מראית העין בתוכו ומסביבו וחוסר היכולת להבחין בין האמיתי לשקרי מביאים לחוסר יכולת לאחוז בסיפור, בזיכרון. הוא מפחד ממה שהוא מכנה "פשיטת הרגל של הזיכרון שלי". וכשם שאימת השתיקה הביאה לדיבור עודף, כך אימת השִכחה מביאה לניסיונות עודפים לזכור: "התחלתי לפחד לשכוח, כאילו, אלא אם אכתוב הכל, לא אצליח לאחוז בחיים החומקים" (עמ' 75).

פרק אינו יודע לומר מה היו נסיבות סיומה של האנליזה שלו. סופה נותר במידה רבה שרירותי ולא מפוענח. המשאלה העמוקה לכתוב אותה לא הרפתה ממנו מתחילת הטיפול:

על התנועה עצמה שאיפשרה לי לצאת מאותה התעמלות משעממת ומתישה, ונתנה לי גישה לסיפור שלי ולקול שלי, אומר רק שהיא הייתה איטית לאין־קץ: זו הייתה תנועתה של האנליזה עצמה, אבל את זה ידעתי רק אחר כך … הייתי צריך לשוב על עקבותיי, לעשות שוב את הדרך שעשיתי וממנה ניתקתי את כל החוטים. על המקום התת-קרקעי הזה, אין לי מה לומר. אני יודע שהוא התקיים, ושמעתה ואילך, החותם שלו טבוע בי ובטקסטים שאני כותב. הוא יתקיים כל עוד הסיפור שלי קורם עור וגידים. (עמ' 77)

אחרי סיומה של האנליזה, הצליח פרק סוף־סוף לסיים את ספרו W או זכרון־הילדות. את הכוח לעמוד באתגר שניצב אז לפניו, היינו להביא את סיפורו ההיסטורי השבור, המחורר, הוא שאב ככל הנראה מאותו מקום תת־קרקעי מסתורי. הספר מורכב משני צירי עלילה שלכאורה אין ביניהם כל קשר אך הם שזורים זה בזה לאורך הטקסט, במעין תנועה בטבעות מוביוס. ציר עלילה אחד הוא ניסיון של פרק לספר זיכרונות ילדות תוך מודעות לתעתועי הזיכרון ולתחבולותיו. ציר העלילה השני מספר את סיפורו המסתורי, הבדיוני, של האי W, שמתגבשת בו קהילה המנהיגה תרבות ספרטנית והופכת בהדרגה לאכזרית עד כדי הדי האסון של מלחמת העולם השנייה והשואה. סיפור זה נשען על עלילה בדיונית שכתב פרק בנערותו, ראשית כתיבתו, ומפתח אותה. ציר אחד עוקב אפוא אחר הזיכרון הממשי הראשון של פרק, סיפור הילדות הארכאי, בעוד הציר השני עוקב אחר זיכרון הטקסט הראשון שכתב פרק, הטקסט הארכאי. שזירת השתי וערב של שני הסיפורים, הזיכרון והטקסט, אורגת את ההיסטוריה שלו – במשמע הסיפור שלו – אוספת את החוטים הקטועים, יוצרת אריג שלעולם אינו נח באשליית השלמות. זהו הייצוג שפרק חיפש ללקונה הטראומתית ולהשלכותיה, וכך הוא כותב שם:

לא אמצא עוד לעולם, גם אם אשנן זאת עד בלי די, אלא בבואה צרופה של מלה הנעדרת מן הכתיבה, ואת השערורייה הכרוכה בשתיקתם ובשתיקתי: איני כותב כדי לומר שלא אומר דבר, איני כותב כדי לומר שאין לי מה לומר. אני כותב: אני כותב מפני שחיינו יחדיו, מפני שהייתי אחד מהם, צל בין ציליהם, גוף סמוך לגופם; אני כותב מפני שהם הטביעו בי חותם בל־יימחה, ומפני שהכתיבה היא זכר החותם הזה: זכרם מת לגבי הכתיבה; הכתיבה היא זכר מותם ואישור לכך שאני חי. (W, עמ' 47–48)

פרק מבנה את זיכרון הילדות של ילדות שנשכחה, נאבק בכפייתיות של פעולת הארכיב כדי לספר את סיפורו מתוך המקום התת־קרקעי שבו הוא קרם עור וגידים, נפצע וחורר. הכתיבה מופיעה כמרחב חלימה עבור סיפור שלא ניתן לספרו, נושאת את ההבטחה של הילד החי להוריו המתים, חוברת אליהם ובה בעת נותנת ביטוי לפרידה הבלתי נמנעת, הנעוצה בכך שהוא המשיך לחיות אחרי מותם. באותו מקום תת־קרקעי פרק מוצא את קולו ואת שמו. שם ההיסטוריה יכולה להיבנות מחדש והטקסט מופיע כטבעת החותם של קיומו.

.

ד"ר ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית ובעלת תואר שלישי מטעם החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה ומלמדת במסלולי תעודה מתקדמים בפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. פרסומים פרי עטה בנושא פסיכואנליזה וספרות הופיעו בכתבי עת בארץ ובעולם. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג. רשימתה על הממואר שכתבה הִילדה דוליטל לפרויד התפרסמה בגיליון המוסך מיום 21.07.2021.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על יתמות ועדות ביצירתה של יהודית הנדל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | ירדנה של המודחק

"מה אני אגיד לך, אחרי הקומה שלכם הייתה תחושה של משהו איום ונורא, של אסון, פחדתי לעלות לשם." תמי ריקליס בסיפור מתוך "גופא", אסופת טקסטים ראשונה של "תיאטרון הבית"

רונית ברנגה, פריחה – מימוזה ביישנית, פיסול בחומר, ציור באקריליק. שיער סינתטי, 30X40X50 ס"מ, 2017

.

טפילים / תמי ריקליס

מתוך "גופא", אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית"

.

״תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא״
תהלים מ"ב ח

זמן מה שכבתי בעיניים עצומות ותכננתי מה אלבש כשאיעלם מפה; איך אני מתעטפת באוברול גדול שלפני שנים השתמשתי בו לתחפושת, נכנסת לסופר־פארם לגנוב מי חמצן לשיער, וצובעת בשירותים של תחנת דלק. דמיינתי איך אני תופסת ככה טרמפים לגולן, מתגוללת ביער עם פרות במרעה חופשי והרבה בוץ ומגפיים מגומי. שיט, מגפיים. אין לי מגפיים.

הזדקפתי לישיבה. הסלון נראה כמו מרבץ מטונף של חיה ענקית ומגושמת. ספה ישנה מכוסה שעטנז של שמיכות וכריות, מודעות קופצות של פורנו על מסך מחשב, שאריות מזון, תחתונים מוכתמים, ספרי עיון ופרוזה עם התחלות קרוּאוֹת שנזנחו מהר מדיי ומלא אורות דולקים. אני חיה במרבץ הזה כבר כמעט שלוש שנים, לא מכבים פה אורות.

הכלב השחור שלי הסתכל עלי במבט מאשים, עד כמה שניתן היה לראות בעכירותה של העין המתעוורת. הוא רצה נקניק כתף בקר מהמקרר, אבל אני התעלמתי והלכתי לאמבטיה. הסתכלתי במראה הקטנה המגדילה ויישרתי את האף העקום עם האצבע, דוחפת את הנחיר השמאלי ימינה. המחשבה על חוסר הסימטריה של הפנים שלי מטריפה אותי והם רק הולכים ומתעקמים משנה לשנה. עם פנים כאלה אי אפשר להיעלם בשום מקום ולאף אחד.

לפני איזה זמן מישהו ענה לי להודעה – בואי, בואי, אני במקלחת. צעקתי היי ארוך כשנכנסתי לדירה, והוא צעק בחזרה שאכנס לדבר איתו כי משעמם לו. התיישבתי על האסלה מולו, צוחקת איתו בתוך האדים. שבוע אחרי זה הוא נעלם במערה והתהומות שלנו – שפעם קראו זה לזה – נדמו.

ירדתי לסיבוב עם הכלב המיואש. אנחנו גרים בממלכת מלונות הבוטיק, ממלכה חדשה שמקימה היד הנעלמה, זרועה בנייני באוהאוס גאוותניים. בתי מגורים של יקים בשנות השלושים, חסידי גור ובעלז בשנות השבעים ושינקינאים בשנות התשעים מוסבים פה לבתי מלון איכותיים לתיירים איכותיים. היה מוקדם בבוקר, ותיירים גרמנים עשו ג׳וגינג והזיעו בגב. הלחיים שלהם היו אדומות כמו באיורים של מקס ומוריץ. הדורמנים חומי העור של המלון בצד ימין של הכביש עמדו בשמש בתלבושות ארוכות והזיעו גם, המוזיקה הרגועה שבקעה מהרמקולים בגינה הגזומה טוב מדי השרתה אווירה של זימה קולוניאלית. במלון החדש וההייטקיסטי ממול חיפשו עובדי קבלה ששולטים בכמה שיותר שפות.

אנו היינו הילידים. המרד הקטן שלנו בכל ההון המבושם הזה היה לצעוד בשכונה בסחבות. הכי אהבתי לעטות את חולצות הפיג׳מה שלי ועליהן סיסמאות ממאבקי השמאל הסהרורי של אמצע שנות האלפיים: ״תשוחרר טלי פחימה״, ״Anarchists against the wall״, ״נכנסתי לשטח איי״. כאלה. היינו ספסימן שנע בתוך מישור חטוב של מלונות בוטיק ועצי דקל – מוכי מגפת חדקונית הדקל, שהשתוללה אז באזור. אישה מגובבת וכלבה המתעוור והמדדה לאיטו לצידה. זה היה בתקופה ההיא כשכולן עשו פילטיס והתהדרו בבליטה שרירית בירך האחורית, כשהישראלים החליפו את המילה ״תינוק״ במילה ״בייבי״, כשכולם גילו את הרבע המזרחי שלהם, כשגברים פחדו משיימינג אבל זה לא גרם להם להיות פחות מניאקים, כשהעולם כולו העריץ וצרך אננסים גיאומטריים וסקוּלנטים.

אבל מאז הממלכה נפלה. מה שהעולם זקוק לו עכשיו הוא לא מלונות בוטיק, אלא היכלות בכי – כאלה שמפוזרים במרחב הציבורי ושאפשר להיכנס אליהם חינם 24/7, להתייפח מרות עם זרים וזרות, בלי להעיק על חברים קרובים ובלי לספר למטפלת שוב את אותו נרטיב חבוט. נחוצים לנו קברי צדיקים עירוניים שבהם סבלם של כולם שווה ואין הבחנה בין החולה לבריא, בין המטורף לשפוי. בהיעדרם של היכלות כאלה, ואל מול שתיקתה של המטפלת, צלצלתי בייאושי לר׳ המתקשרת. הפרוצדורה הייתה להכין שאלה ספציפית, קונקרטית, ולצלצל בשעה יעודה לטלפון קווי. מאה שקל לשאלה. אני כבר לא זוכרת מה שאלתי, אבל ככה התוודעתי לירדנה.

ירדנה חיה לי בגוף כבר 36 שנה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליה. סיפור קצת סבוך, אבל ר׳ ידעה דברים שלא היה שום סיכוי שתדע ושאני לא זכרתי, וכך היא פענחה שמתישהו ב־84׳ או 85׳ עליתי אני, ילדה בת שש־שבע, מן הקומה השלישית שבה התגוררנו אל קומת הגג של הבניין. ״את ראית שם מישהי… רגע, מדברים אלי״, אמרה ר׳. ״זו הייתה השכנה שלכם שגרה למעלה. את ראית, זה לא שעשו לך, אבל את ראית משהו כל כך נורא, כל כך מזעזע, שזה שינה את מסלול החיים שלך. אולי היא פגעה בעצמה, אולי אדם אחר פגע בה. היה דם. יותר מזה אני לא יכולה לראות, את חסומה לי, כמו גולם מאחורי המון שכבות״. היא אמרה שצריך לשחרר את זה עם טיפול כך וכך ורק אז תוכל לענות לי על עוד שאלות. ״אני לא רואה יותר כלום״, חתמה ר׳, וגם לא הסכימה לקחת כסף על הטיפול.

צלצלתי לאבא שלי ושאלתי אם הוא זוכר שגרה מישהי מעלינו, כי עד כמה שזכרתי אנחנו היינו הקומה האחרונה. הוא ענה בחיוב. גרה שם מישהי, לא זכר מה שמה, אולי היא הייתה זונה, תשאלי את אימא. אימא העמידה פנים שהיא לא זוכרת מי זו אבל הזכירה לי שוב ש״תמיד היית ילדה עצובה. אני לא יודעת למה״. הבת של השכנים מלמטה, שגדולה ממני בכמה שנים, שמחה שצלצלתי: ״בטח! ירדנה הזונה! הייתה גרה על הגג וכל היום צועקת ממנו לגג הסמוך למישהי שגרה שם. מה אני אגיד לך, אחרי הקומה שלכם הייתה תחושה של משהו איום ונורא, של אסון, פחדתי לעלות לשם״.

עכשיו ירדנה חיה בתוכי בגלוי. ירדנה הטפילה, ירדנה של המודחק, אני קוראת לה בחיבה. אבל אני לא רוצה לזכור את מה שהיא יודעת. היא חיה איתנו במרבץ, ניזונה מהאוכל שלנו, נושמת את הטינופת. לפני איזה זמן ביקרתי את סבתא שלי, שכבר לא מזהה אותי, בביתה. ביקור נדיר. לפני שהלכתי היא תפסה לי את היד ולחשה לי אל תוך הפנים: ״אני עשיתי משהו רע בחיים. עכשיו לא טוב לי בגלל זה בפנים״. ניסיתי לשאול מה אבל היא כבר חזרה לבהות בטלוויזיה, שם היא רואה לפעמים את אבא שלה ואת נטע ברזילי, והם מנהלים איתה שיחות. הטפילים שלנו נפגשו לרגע אחד של אימה.

.

איור: מיה פרי

.

״גופא״, אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית", בעריכת זהר אלמקייס וג׳ייסון דנינו הולט, 2021.

 

(עיצוב: סטודיו מתן שליטא)

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק ראשון מתוך הרומן הראשון של טרומן קפוטה בתרגום רחל פן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | סוד קסמה של הספרות הסקנדינבית

ינסון, קנאוסגארד, בילבי ועוד: המתרגמת דנה כספי משוחחת איתנו על אתגרי תרגום וקוראת קטעים מיצירות שטרם ראו אור

.

אפלוליות מופלאה

מהו סוד הקסם של הספרות הסקנדינבית? איך הצליח קרל אובה קנאוסגארד לכבוש את העולם? ואיך קוראים בשוודית לבילבילוטה צידניה וילון־גלילה נענע־מסולסלה בת אפרים גרב־ברך? דנה כספי מספרת לדפנה לוי על אתגרי תרגום וקוראת קטעים מיצירות שטרם ראו אור.

.

 

דנה כספי

 

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

» דפנה לוי ברשימה על בילבי בת־גרב

» קטע מתוך תרגומה של דנה כספי לספר "משחק הוגן" מאת טובה ינסון

» בפרק הקודם של פודקאסט המוסך: על ז'אנר הסיפור הקצר, עם מירי שחם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | טורנדו מתקרב לבית

שירים מאת גרגורי גורדון, גיתית דהן ואמיר חרש

מיכל גבע, ללא כותרת, אקריליק, גירי שמן וקולאז' על קנבס, 160X103 ס"מ, 2021

.

גרגורי גורדון

העד

הַלַּיִל נֶאֱסָף, הַיּוֹם קָרֵב,

הַזְּמַן אוֹבֵד מִבֵּין יָדַי כְּאֵד.

אֲנִי כּוֹתֵב זֹאת בְּחַדְרִי,

אַךְ זֶה נוֹגֵעַ גַּם לְחַדְרְכֶם,

אֲנִי הָעֵד.

הַתּוֹפָעוֹת מִחוּץ לַחֶדֶר

מֻחְתָּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינַי

בְּאֵשׁ  –

עֵצִים מְדַמְּמִים

וְשִׁבּוֹלִים כְּרוּתוֹת רָאשִׁים

שׁוֹכְבוֹת לְהֵאָסֵף אֶל.

שֶׁמֶשׁ מִצְטַנֶּנֶת,

סַהַר מָט לִנְפֹּל,

טוֹרְנָדוֹ מִתְקָרֵב לַבַּיִת.

.

גרגורי גורדון, יהודי משיחי, עובד סוציאלי, כותב שירה ושר. שיריו פורסמו בין היתר בהליקון, עיתון 77, משיב הרוח, ליריקה וכן בגיליון 81 של המוסך.

.

.

גיתית דהן

הדף הדלת הטרוקה

אַתְּ תַּעַמְדִי בַּפֶּתַח וְתִרְאִי שֶׁהַיּוֹם

רָהִיטִים נִגְרְרוּ לִמְקוֹמָם, שְׁבָרִים נֶאֶסְפוּ

לְשַׂקִּית אַשְׁפָּה, תְּמוּנָה יֻשְּׁרָה, הָרִצְפָּה כֻּבְּדָה

הֵיטֵב, נֵר הוּטַב, בַּתַּנּוּר נוּרָה כּוֹתֶמֶת

עַל עוּגָה בִּבְלִילָתָהּ. הַבַּיִת כּוֹס תֶּה, אַתְּ קֻבִּיַּת

סֻכָּר בְּתַחְתִּיתָהּ, וְהוּא מֵמֵס אוֹתָךְ

וּמֵמֵס

וּמֵמֵס

וְכָל הַמָּתוֹק הַזֶּה מֵרִים עִנְבָּל לָגַעַת בַּחֵךְ.

בַּפִּנָּה יֵשׁ מִי שֶׁמְּחַיֵּךְ כְּכַפִּית קְטַנָּה, בּוֹחֶשֶׁת

בְּכִפְיוֹן כְּדֵי לְמַסְמֵס שֶׁאַף פַּעַם

לֹא הֻמְתַּק פֹּה: אַתְּ אֵינֵךְ קֻבִּיָּה

וְגַרְגִּירַיִךְ אֵינָם. לֹא תֶּה וְקֻבִּיָּה –

תְּמִסָּה פּוֹשֶׁרֶת, חוּמָה, מוֹתֶקֶת.

קֶצֶף בּוֹהֵק נִקְוָה בַּשּׁוּלַיִם וּמָג.

אַתְּ מְסָרֶבֶת בְּנִימוּס וָחִיל,

וּמְבִינָה שֶׁמָּחָר הַיּוֹם.

אַתְּ תַּעַמְדִי מִחוּץ לְדֶלֶת בֵּיתֵךְ

וּכְשֶׁתִּכָּנְסִי –

כַּדּוּרִית טַבָּק בּוֹעֶרֶת תִּקְנֶה שְׁבִיתָה

עַל יְרֵכֵךְ. כָּעֵת הִיא גַּל־אֵפֶר. אִם תְּלַחְלְחִי קְצֵה

אֶצְבַּע בְּדִמְעָה, תּוּכְלִי לְהָרִימָהּ בַּעֲדִינוּת,

בִּשְׁלֵמוּתָהּ.

.

2001

זוֹ אֲנִי שֶׁשָּׁבְרָה אֶת בַּקְבּוּק הַבֹּשֶׂם.

הוּא הָיָה מָלֵא עַד צַוַּאר קְלִפַּת הַבְּדֹלַח

שֶׁהֶחְלִיקָה בְּרֶגַע אֶחָד אִטִּי שֶׁלֹּא נוֹהֵר לִגְוֹעַ.

שְׁלוּלִית מְרֻסֶּסֶת פָּשְׁטָה בְּאֵין

צוּרָה אַחַר כַּף רֶגֶל חֲשׂוּפָה.

עָלָה מִמֶּנָּה רֵיחַ מְרֻכָּז שֶׁל אִישׁ

וְצֶבַע שֶׁל דְּמָעוֹת, הָיָה לָהּ טַעַם זוֹלֵג

מֵהַנְּחִיר אֶל גַּג הַחֵךְ וְאֵד כָּהֳלִי מְסַחְרֵר,

הִשְׁתַּקְּפוּת גַּבּוֹת שְׁלוּחוֹת בְּבַעַת,

צִנּוֹרִית מִשְׁתַּרְבֶּבֶת מִפִּיָּה תְּלוּשָׁה.

.

גיתית דהן היא מורה לספרות בהכשרתה וכיום מנהלת מחלקה בחברת תרגום. שיריה ראו אור בבמות שונות, וביניהן כתבי העת עיתון 77 ולכל הרוחות, ובאנתולוגיה "בגדות האפשר" (קתרזיס, 2021). השירים לקוחים מתוך ספר בכתובים.

.

.

אמיר חרש

שירי סגר שלישי

סגר

אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ

לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ

אַתְּ כָּל הַזְּמַן

פֹּה

.

את ואת

אַתְּ יוֹשֶׁבֶת מוּלִי

אֲנִי כּוֹתֵב עָלַיִךְ שִׁיר

אַתֶּן שְׁתַּיִם עַכְשָׁו

זוֹ שֶׁכָּאן

וְזוֹ שֶׁכָּאן

לְרֶגַע אֲנִי לֹא בָּטוּחַ

מִי מִשְּׁתֵּיכֶן לְהַשְׁאִיר

.

אני ואני

קָרָאתִי לָךְ

יוֹמָנִים יְשָׁנִים:

שְׁטוּטְגַּרְט, פָּרִיז, שִׁיקָגוֹ.

אֲנִי שֶׁבַּיּוֹמָן לֹא יוֹדֵעַ

מָה שֶׁאֲנִי וְאַתְּ יוֹדְעִים

הוּא לִפְנֵי פְּרֵדָה גְּדוֹלָה

טוֹב שֶׁבָּאת אִתִּי

לְבַקֵּר אוֹתוֹ

.

אמיר חרש כותב פרוזה ועושה פרפורמנס מבוסס טקסט תחת הפסבדונים "כתבן א". מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאומנויות המילה בירושלים. פרסם שני ספרים: "יתבטל העולם" (כתר, 2013) ו"ברונז" (כתר, 2019).

.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת צילה זן־בר צור ובכל סרלואי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן