.

דברי אליי ביידיש, עברית אני אשיב לך ממילא: על "זר שלגים: מבחר משירת יידיש"

מאת לילך נתנאל

.

זר שלגים, אוסף שירת יידיש בתרגומו של בני מר, מקיף קצת פחות ממאה וחמישים שירים, שנכתבו במהלך קצת יותר ממאה וחמישים שנים. כינוס של מבחר מתוך כתביהם של חמישים וחמישה משוררים ומשוררות, שכתבו ביידיש מן השליש האחרון של המאה התשע־עשרה ועד תחילת המאה העשרים ואחת. המשוררת רבקה בסמן בן־חיים תבל"א, יחידה מבין משוררות ומשוררי הספר הזה, מוסיפה לכתוב כאן שירת יידיש (ספרה האחרון עד כה, בליִונג אין אַש [פריחה באפר], נדפס בתחילת 2021 בהוצאת ה. ליוויק). בזר שלגים מצורפים זה בצד זה הפאבלות של ריו, עם הריח המלוח של האיסט סייד בניו יורק, עם עובש וחלב נרות ויין מתוק, עם פנס חשמל גיבן, עם חבצלות ברזל, עם שלולית של חורף ועשן. הצירוף "זר שלגים", שמכתיר את אסופת השירים הזו, מבטא את הדרמה של ההרכבה: מה שיש לו יופי פראי. מה שאין לו קיום ממשי. מה שתכף כבר נמס ונמוג.

זר שלגים הוא הזמנה לקרוא יידיש כמו שלא שיערוה אבותינו. כלומר, לקרוא את שירת יידיש כשפת העתיד. לא מתוך זיכרון המת, ולא לכבודו של העבר: לקרוא בשביל מה שיהיה ולא בגלל מה שהיה. או מוטב, במילותיה של רבקה בסמן בן־חיים: "אִם אַתָּה מְסַפֵּר / לִי מִי מֵת, / סַפֵּר לִי כָּעֵת / מִי נוֹלַד" (עמ' 218).

שירת יידיש היא שפת הרגע. זו שפת הדמדומים של חילופין בין קודש לחול, בין כאן לשם, ובין החיים למתים. לכך אולי מכוון יעקב גלאטשטיין במילים, "מְרַטֵּט פְּתִיל דּוֹרֵנוּ. / הוֹ בְּנֵי־רֶגַע." (עמ' 168), ומלך ראוויטש מוסיף: "לְחַיִּים חדָשִים וְלַמָּוֶת – אֵלֵךְ." (עמ' 42). אם תיכתב פעם מיתולוגיה של תרבות יידיש – אם תתרקם פעם איזו אגדה נוראה וזוהרת על יידיש המודרנית במאה העשרים – ודאי ייכלל בה פרק על המטמורפוזות שמחולל הזמן.

במיתולוגיה כזו היו מוצאות את מקומן נשים זקנות, כמו בשיר של רחל קורן, הקונות פרחים "וְהֵן רוֹכְנוֹת אֶל כָּל נִצָּן, אֶל כָּל עָלֶה. / כְּאִילּוּ בַּלְּבָבוֹת הָהֵם עדַיִן יֵש / בְּגִידָה זְקֵנָה" (עמ' 196). היה בה גם סוחר הסמרטוטים, מעין כָארוֹן יהודי המשיט את המתים אל השאול, כמו זה שאצל פרץ מארקיש: "וּמָה אַתֶּם קוֹנִים – מֵתִים? אוֹ סְמַרְטוּטִים? / אָבוֹת מֵתִים? / הֵי, כָּאן קוֹנֶה הָיָה – / הוּא מֵת וְקָם שוּב לִתְחִיָּה!.." (עמ' 46). והשקיעה המעגלית של דוד הופשטיין, שאין לה סוף ואין לה, למעשה, שום רגע, אלא רק "חִלּוּף הַזְּמַנִּים, הָעוֹלָם, כָּאן דָּחַק…" (עמ' 43). טווס זהב היה חוצה אחר כך את הלילה השחור. רק בעיניו של מארקיש, "הַלַּיְלָה הוּא פָּנַס" (עמ' 47). זוהר כוכב אביון של בית אבא־אמא. ואיציק מאנגר רואה ואומר, "אֶל בֵּיתִי הָרָחוֹק בָּא הַלַּיְלָה וְאִיש שָם לֹא עֵר" (עמ' 73). עד שתבוא השמש של אברהם ליילס, של לייב קְוויטְקוֹ, של אברהם סוצקבר, ותעלה מבין גרמי שמיים אדירים, "בִּשְעַת זְרִיחָה, מֵעַל בָּתִּים – סִיּוּט עוֹלֶה" (עמ' 98).

בשירת יידיש יש בחירה מוּדעת, אף שלפעמים היא נראית לי נסתרת, ולפעמים היא נראית לי מוכחשת דווקא בידי אוהביה. משוררי יידיש בני המאה העשרים – אלה שאירע להם הכול בחייהם, אלה שהעול של הנסיבות לחץ אותם מאוד ולא הרפה (אני חושבת, שוב, על תמונת הזריחה של סוצקבר שנכתבה בשנת 1941, כבר בתוך המלחמה) – דווקא הם בחרו לא פעם להתהלך בלי היסטוריה, בלי שום דבר בכיס, ולכתוב שירת עולם ולא שירת זהות.

זה עיקר מרתק של שירת יידיש, שבשעה שמבקשים אותה כדי לבאר באמצעותה פרקי חורבן וגאולה – המלחמה, ההשמדה, ההישרדות – היא לא (תמיד) נענית. לרוב, נדמה לי, היא דוברת שפה אחרת מעיקרה: במקום גוף "אני" ו"אנחנו", ובמקום "אנחנו" מול "הם", שירת יידיש נכתבת הרבה בשם הגוף הכללי, הסביבתי, של העולם. זה שמוסיף, ועוד יוסיף להתקיים לפני ואחרי ההיסטוריה של הלאומים, ולפני ואחרי הפוליטיקה של הזהויות. כותב י"ל פרץ: "אָ, מיין נישט, די וועלט איז הפֿקר". ובתרגומו המבריק של בני מר, "לֹא, אַל תֹּאמַר: הָעוֹלָם הוּא הֶפְקֵר" (עמ' 26). כשפרץ אומר ביידיש "אָ" (בקמץ מתחת לאות אל"ף מתקבל הצליל O), בעברית ישראלית יש להשמיע "לֹא". כך ההברה נותרת פתוחה אל השמיים. זה פירושה של תפילה חילונית עולמית, שאין לה מדרש אלא קול. טעמו של הקול הזה נשמע היטב, נשמע עדיין, כשהוא עובר מיידיש לעברית, ומן המאה העשרים אל המאה העשרים ואחת.

שירת יידיש היא אפוא שירת עולם. היא נכתבת בלשון הנדודים על פני כל היבשות, ובלשונם של הימים והאוקיינוסים כולם, גם אם הם זורמים, בדיוק, מתחת לפנס רחוב אחד. בעיר אחת. בחורף. יידיש היא שירת עולם, היא לא של איש. היא של עקת האנשים כולם ושל הֶרף עונג בא ושב. היא מצבה על קבר והיא משכן לחפצי חיים.

*

עכשיו אני, מתוך זר השלגים הזה אני בוחרת מיניאטורה אחת של חורף, סגורה בתוך כדור זכוכית. אני בוחרת שוב לקרוא במחזור "שירי מארי" של אנה מרגולין. כי היא יודעת איך לדבר אליי ביידיש, ואני יודעת שאפשר להשיב לה בעברית. אני זוכרת איך קראתי, לפני כמה שנים, את השיר הראשון במחזור "שירי מארי" באוסף השירים לידער, הספר היחיד שפרסמה אנה מרגולין בחייה (ניו יורק, 1929;  וראו את מהדורת אברהם נוברשטרן, בהוצאת מאגנס, 1991). השיר הפותח את המחזור נשמע לי אז כמו שירת ערש בוגרת, בניגון מערסל ומבעית, "וואָס ווילסטו, מאַרי?", מה את רוצה? שהרגליים ישתרשו באדמה, שהשמש תעבור דרכי, יבוא גשם פרא, תבוא סופה תרעים אותי. אבל מה את רוצה, מארי?

"לִהְיוֹת קַבְּצָנִית", אני עוברת לקרוא בשיר נוסף במחזור, בתרגום בני מר, "וְעַל פְּנֵי מִדְרָכוֹת אפוֹרוֹת לְהַלֵּךְ בִּדְמָמָה, / כְּמוֹ צִּלָם הַשָּחֹר שֶל חַיִּים לְבָנִים. / וּבְכֹל אגוֹרָה שֶנּוֹתְנִים / לִקְנוֹת, סְתָם, לְֹשֵם שַעשוּעַ, / חלוֹם שַאנָן וּפָרוּעַ, / עוֹלֶה בֶּעָשָן הַכָּסוּף שֶל הָאוֹפְּיוּם." (עמ' 182)

בתוך קריאה אני נוטשת קצת, חולמת, מדמיינת איך עזבה אנה מרגולין את תל אביב, לפני מאה שנה בערך, וחזרה אל וורשה. ועבדה ביידיש, והוסיפה לכתוב יידיש, והתאהבה, והמשיכה לניו יורק, וביקשה שוב ושוב, כל הזמן הזה, "וְלִזְהֹר בְּאוֹרוֹ הַחוֹלֶה שֶל פָּנָס, / לְהַתִּיר אֶת עַצְמִי מִדִּמְמַת הָאָפֹר שֶל הַלַּיְלָה, / לִפְטֹר ערָפֶל מֵעַצְמוֹ, וּכְמוֹ לַיְלָה מִלַּיְלָה, / לִהְיוֹת לִתְפִילָּה וְלִהְיוֹת לֶהָבָה. / לְוַתֵּר בִּקְשִיחוּת וּבְלַהַט זֵדִי / וְלִהְיוֹת לְבַדִּי / כְּמוֹ קַבְּצָנִים וּמְלָכִים בּוֹדְדִים." (עמ' 182–183)

ולהיות לבדי. ולהיות לבדי. "לְהַלֵּךְ בְּעֵינַיִם תּוֹהוֹת / בְּלֵילוֹת וְיָמִים וּבְסוֹד / אֶל הַדִּין הָעֶלְיוֹן, אֶל הָאוֹר הָאֶבְיוֹן, / אֶל עַצְמִי." (עמ' 183). וביני לביני, עולה בי מה שלמדתי מאלתרמן, רק בעברית, ובעצם קיבלתי מחווה אלברשטיין, פעם, מזמן, בנתניה של שנות השמונים. עיר על ים. הייתי ילדה, אני זוכרת שמעתי אותה בפטפון שרה את "פגישה לאין קץ". היה תצלום שלה על עטיפת התקליט, ופניה סמוכים אל פניי. מקולה של חווה אלברשטיין שמעתי על הרחוב שותת שקיעות של פטל, ומעצמי ראיתי איך השקיעות הללו יורדות מן השמיים ונוגעות בים. איך המים מתאדמים ומתמתקים. ואיך באה ילדה אחת לבדה עם קשית ושותה את הים. ולא משאירה דבר בעולם. דברי אליי ביידיש, אנה מרגולין, אני ממילא אשיב לך בעברית. אבל אולי בעברית יותר רחבה, יותר מאצילה על אחרת, עברית יותר יידישיסטית, יותר עולמית.

.

לילך נתנאל, סופרת ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. בין ספריה: הרומן "העייפים" (כתר, 2017), ספר העיון "שניאור: מן החיים והמוות. מונוגרפיה ספרותית" (מוסד ביאליק, 2019). בימים אלה רואה אור הרומן "עבודות וימים" בהוצאת אפיק.

.

"זר שלגים: מבחר משירת יידיש", בחר ותרגם: בני מר, אפרסמון וה־21, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על ספר השירה "טורסו" מאת קרן להמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

״די גרוע להיות אחת כמוני״: על הדמות הנשית המתנדנדת בחמישה מחזות מאת נטליה גינצבורג

טל יחזקאלי

.

את הדוֹק הזעיר של האומללות ששורה על המשפחות כולן מכירה כל קוראת של נטליה גינצבורג. כעת, עם פרסום המחזות שלה בתרגום לעברית, אנו זוכות להכיר צד אחר שלה: קליל יותר, מהודק פחות, כמעט פרוע בהומור שלו. הקובץ איפה הכובע שלי?, שיצא החודש בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, בתרגומה של שירלי פינצי לב, הוא הראשון משני קבצים המאגדים את מחזותיה של גינצבורג בתרגום לעברית, ומכיל חמישה מחזות – החל בראשון: "התחתנתי איתךָ בשביל השמחה" משנת 1965 וכלה במחזה "הריאיון" משנת 1988. למזלנו גינצבורג לא נענתה להפצרותיה של אלזה מורנטה להפסיק לכתוב מחזות ולדבוק ברומנים הקצרים, לאחר שקראה את "התחתנתי איתך בשביל השמחה" ואת "המודעה" שנכתב מעט אחריו. אבל אפשר להבין את מורנטה: משהו במגע המדויק בכאבים הקטנים של החיים שנמצא בסיפורת של גינצבורג תמיד, אינו נוכח כאן באותה העוצמה – בוודאי לא בשני המחזות הראשונים בקובץ.

במרכז כל המחזות עומדת אישה המגוללת את סיפור חייה. במונולוגים ארוכים שמתחזים לשיחות, שיחות שהיו יכולות להיות גם ראיונות (כשם המחזה האחרון בקובץ) או פגישות טיפוליות, מספרת אישה, לרוב מהמעמד הבינוני, את קורותיה לאישה אחרת, לרוב ממעמד נמוך ממנה: עוזרת בית, סטודנטית, מאהבת צעירה, או במקרה של המחזה האחרון בקובץ – עיתונאי מתחיל. השיחות מתקיימות תמיד במרחבים ביתיים: במטבח, בסלון או בחדר הכניסה, ומלבד סיפורי החיים, נידונות בהן סוגיות חשובות כמו מה יאכלו לצהריים, אילו מצרכים יש במזווה, מי יבוא לאכול ומי תהיה העוזרת הבאה, שכן העוזרת תמיד נמצאת, באופן רעיוני או ממשי, על מפתן הדלת, מאיימת לעזוב את הבית.

ככל שכתיבתה המחזאית של גינצבורג מתפתחת וככל שעוברות השנים, המחזות נעשים פחות ופחות קומיים ויותר ויותר טראגיים. אם במחזה הראשון, "התחתנתי איתך בשביל השמחה", האומללות מוסווית היטב ברצף דיאלוגים קומיים, שאפשר לרגעים להבין מדוע מורנטה כינתה אותם ״אוויליים, סכריניים, מצועצעים״, הרי סופו של המחזה השני, "המודעה", כבר מזכיר את גינצבורג המוכרת לנו, כלומר את גינצבורג שיודעת לתאר בעדינות ״כאב אמיתי״, אם לצטט שוב את מורנטה. במחזות הבאים – "תות וקצפת", "המזכירה" ו"הריאיון" – הכאב, המוזרות וחוסר האונים של החיים שבים להיות בני בית קבועים בטקסט. שם החיים אינם מצחיקים כל כך, אלא הם ״דבר כל־כך מכוער. עלוב. מטונף. ממש בא לך למות״ (מתוך "הריאיון", עמ׳ 216).

אמנם אלו מחזות, טקסטים המיועדים לביצוע בפני קהל, אך יש טעם רב בפרסומם בקובץ לקריאה, הן מכיוון שהם עשויים במונולוגים ארוכים, הנוחים לקריאה – כפי שמציין גם עורך הסדרה מנחם פרי בגב הספר – והן מכיוון שכוחם של המחזות הוא דווקא במסה המצטברת שנוצרת במהלך קריאתם יחד, בזה אחר זה. קריאה כזו מאפשרת להבחין בדמות הנשית מרובת הפנים שהיא גיבורת כל מחזותיה של גינצבורג בכרך הזה: דמות נשית שלעולם אינה בעלת תכונות קלאסיות של דמות ראשית. בוודאי אינה גיבורה במובן המסורתי – היא אינה חלשה ואינה חזקה, אלא דמות נשית בינונית, שנמצאת במצב ביניים, במגוון הקשרים. בהקשר הזוגי – נשואה אך אינה גרה עם בעלה; בזוגיות אך אינה נשואה; רק התחתנה וכבר חושבת להיפרד. בהקשר הכלכלי – היא אינה עשירה מאוד או ענייה מאוד, בחלק מהמקרים באה מעוני וכעת היא "מסודרת", חייה נוחים למחצה. גם מצבה המנטלי לא ברור – היא מחד יציבה, ולא עוזבת את מקומה לכל אורך המחזה – אך מעידה כל העת על הכוונה להתפרק או לפרק; לצאת מחוץ לארץ, מחוץ לבית, לעזוב את המחזה.

כך, לדוגמה, מתוארים יחסיהם המשונים של הזוג תרזה ולורנצו במחזה  "המודעה": לאחר שתרזה מספרת לאלנה על הפרידה הכואבת שלה מלורנצו, שואלת אותה אלנה כמתבקש: ״ולא פגשת יותר את לורנצו?״ ותרזה עונה: ״ברור שפגשתי אותו. פגשתי אותו כעבור כמה ימים. אמרתי לך שאני מתראה אתו כל הזמן, הוא בא הנה תמיד, גם עכשיו אולי יבוא. את תפגשי אותו אם תישארי עוד קצת.״ (עמ׳ 110). במחזה "המזכירה" הנשים מחפשות כל העת איך ולאן לעזוב את הבית: טיטינה, אשת בעל הבית, מאיימת לאורך כל המחזה לפרק את המשפחה הקטנה: ״אני עוזבת. אני חוזרת לאמא שלי. שם אצל אמא שלי, בבית שלי, מחכה לי תמיד החדר הקטן שלי, שקט, מלא שמש, עם גרניום על החלון. אני עייפה. אני זקוקה לשלווה.״ (עמ׳ 192–193). גם סופיה, אחות בעלה, חולמת לעזוב, אף על פי שהבית הוא ביתה החוקי: ״אני רוצה להסתלק מהבית הזה. לא טוב לי כאן… אני מרגישה לא במקום. למען האמת זה גם הבית שלי, כי אבא המסכן הוריש אותו לשנינו, לאחי ולי. אבל אני מרגישה את עצמי כאן מיותרת… וחוץ מזה, די גרוע להיות אחת כמוני, פרודה מהבעל. אני מרגישה לא רווקה זקנה ולא אלמנה. תוציא אותי מהבית הזה, אנריקו.״ (עמ׳ 188). במחזה "הריאיון", כבר בסיום המערכה הראשונה אילריה מתכננת לעזוב את איטליה ואומרת למרקו: ״סביר שכשתחזור בפעם הבאה, אני כבר לא אהיה כאן.״ מרקו: ״כי תהיי באוסטרליה.״ אילריה: ״סביר שאהיה באוסטרליה.״ (עמ׳ 238). אבל ברור שבפעמיים שהוא עוד יחזור, במערכה השנייה והשלישית – כעבור שנה וחצי וכעבור שמונה שנים, היא תישאר בדיוק באותו המקום.

גינצבורג מגוללת במחזות האלה חיים נשיים, שמעורבים אמנם כל העת בחיי גברים, אך סובבים סביב עניינים ״נשיים״ – הבית, העוזרת, המשפחה, האהבה. ברית סודית ומשונה נכרתת במחזות האלה בין דמותה של האישה שיצאה מהעוני ומהשוטטות, לרוב בזכות הנישואין, לעבר חיים נוחים יותר, לבין דמותה של האישה הצעירה שעודה ענייה, הסטודנטית / המאהבת / העוזרת, שמחפשת מקום ודרך. הברית הזו מתבטאת בשיחות בין שתי הדמויות, שחוזרות ממחזה למחזה, שיחות שסובבות סביב חייה של האישה האמידה אך מגלות לאט־לאט גם טפח מחייה של האישה האחרת: בין ג׳וליאנה הנשואה הטרייה לויטוריה עוזרת הבית ("התחתנתי איתך בשביל השמחה"), בין תרזה בעלת הבית לאלנה הסטודנטית לספרות ("המודעה"), בין פלמיניה האישה הנבגדת והאדישה לברברה, המאהבת הדחויה ("תות וקצפת"), ועוד. אך ביטוי עז ורדיקלי יותר של הברית הזו מתרחש ב"תות וקצפת" וב"המזכירה", ששם שאלתה החוזרת של האישה ללא בית, ״ולאן אלך? אני לא יודעת לאן ללכת״, מתגלגלת לשפתיה של בעלת הבית, בטירופה, והופכת לשאלה המהדהדת של הדמות הנשית כפולת הפנים של גינצבורג, המתנדנדת – בעלת הבית והאישה ללא בית.

כתביה של נטליה גינצבורג מתפרסמים בימים אלו בשלוש הוצאות שונות: הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, תשע נשמות ומאגנס. בתשע נשמות ובמאגנס מתפרסמות גם מסות, ולא רק פרוזה שכתבה הסופרת האיטלקיה המוערכת. החל מפרסום כל אתמולינו בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1990 (תרגמה ניצה בן ארי), התקבלה גינצבורג בישראל באהדה רבה – וכל כתביה הפכו לרבי מכר. הכתיבה המדויקת והפשוטה, המצליחה למרות פשטותה לתאר ברגישות רבה את המורכבות הגדולה של החיים ושל המבנה המשפחתי, סחפה מיד את הקוראות והקוראים בישראל. אף על פי שהפיזור יצר מעט מתחים בין ההוצאות (ראו את טורו של מנחם פרי, "שיחת טלפון עם נטליה גינצבורג", באתר סדרת הספריה החדשה), אנו הקוראות זוכות כעת לקבל מגוון רב של כתביה: רומנים קצרים, מחזות, מסות – באריזות שונות ומפי מורי ומורות דרך שונים.

הקריאה במחזות של גינצבורג אמנם אינה מטלטלת ועוצמתית כמו הקריאה ברומנים הקצרים שלה, ואינה מעוררת מחשבה כמו הקריאה במסות שכתבה, אך היא מאפשרת הצצה לכתיבה קלילה וחופשייה יותר של הסופרת, ובה בעת לארכיטקטוניקה הפנימית של הדמויות, שעל גבן בונה גינצבורג את עולם הפרוזה שלה, את המשפחות האומללות־אך־אוהבות־שלה. מחד גיסא, זו התפרטות – כמעט אפשר לראות את המחזות האלה כמגוון הגורלות האפשריים של המשפחה המתפרקת ברומן הקצר "משפחה" מ־1977, שהתפרסם בקובץ ולנטינו (הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2001; תרגם מירון רפופורט). ומאידך גיסא זו קריאה שמאפשרת זיקוק – של הדמות הנשית שמשרטטת נטליה גינצבורג בכתביה, דמות נשית מרובת פנים, מבולבלת ופטפטנית, במצב זוגי בלתי יציב, שיש לה בית ולמרות זאת היא ממשיכה לשאול, ״לאן אלך?״

.

טל יחזקאלי, מתרגמת מאיטלקית, דוקטורנטית בתכנית לספרות השוואתית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב ומוסמכת החוג לפילוסופיה. מחקרה עוסק בחוש הריח בספרות ובהגות קונטיננטלית.

.

נטליה גינצבורג, "איפה הכובע שלי?", הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2021. מאיטלקית: שירלי פינצי לב.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על ספרה של מיכל בן־נפתלי, "הקבוצה"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פיצול אישי

זהבה כלפה

.

בשעה שתיים־עשרה בלילה הוא בא לחדר השינה, היא שכבה במרכז המיטה, משני צידיה הילדים שנרדמו מזמן. הוא אמר שהלב שלו דופק בקצב לא ברור וממש כואב לו. "אני הולך לבית חולים," הוא הביט בה היישר לתוך העיניים, הזרועות שלו נחות קרוב לגוף שלו, חולצת טריקו לבנה. "טוב, תיקח טלפון איתך," היא אמרה בשלווה מוזרה.

היא נשכבה שוב בחזרה, נדחקת למקומה באמצע אחרי שכיוונה את השעון המעורר בטלפון לשעה שש, ואז הניחה על אותו על קוביית העץ שעמדה סמוך למיטה.

כבר כמה ימים שהם לא יצאו מהבית. הוא אמר שזה מסוכן עכשיו ועדיף לחכות. אחרי יומיים, כשנגמר חלב הסויה והוא לא הרשה לה לצאת לקנות, כלומר לצאת לכמה דקות בודדות, היא הבינה שהם צריכים עזרה, אבל מִמי, היא לא ידעה אל מי לפנות ומי יאמין לה עם הגרמנית המשובשת והמראה המזרח־תיכוני שלה.

"רק נלך לאכול נודלס, בסינית הקרובה." – "לא, את לא מבינה שזה מסוכן. משהו יכול לקרות," הוא הדגיש את המשפט עם היד קדימה. הטלפון ביד שלה הושט גם כן קדימה, היא החליטה להקליט אותו כדי שמישהו יאמין לה. הוא בכלל לא שם לב. "מה יכול כבר לקרות?" היא שאלה שוב. "כולה מדובר ברחוב אחד." – "משהו," הוא הדגיש בקול רם ונחרץ, "משהו," כולו מזיע. ״משהו עלול לקרות.״

בלילה, כשהחליט ללכת לבית החולים, היא הניחה שהם בדרך הנכונה. הם, הרופאים יגלו ממה הוא סובל, מה הפחדים האלו שעטפו אותו פתאום, כמו שמיכה בלי אוויר.

הוא יצא מהבית, עבר את החצר החשוכה, משמאלו ניצבו בשורה אחת ארוכה זוגות אופניים. הוא התלבט אם ללכת ברגל, מרחק של חצי שעה בערך. על המדרכה ברחוב קייזר פרידריך הוא הביט לצדדים והתלבט. מצידו הימני הפאב שנקרא סטוקר, בחוץ יושבים אנשים סביב שולחנות עגולים. מוזיקה נשפכת החוצה מהפאב, קולות של צחוקים ודיבורים. הוא שוב הזיע, חשש מפני יצירת קשר עין, להישיר מבט. מונית, הוא החליט. הוא פנה לצד השני של הרחוב, שם בשורה ארוכה עמדו מוניות באופן קבוע וחיכו לנוסעים. הלב עדיין כאב. הנהג שאל לאן והתחיל בנסיעה. הוא מסר לו את הכתובת וזרק מבט החוצה מהחלון לעבר הפאב, כשהם עברו על פניו. אל האנשים המשוחחים שם וצוחקים.

בבית החולים, חדר המתנה בשעה שתים־עשרה וחצי, הוא חיכה לבדו. הרופא התורן ניגש אליו והוביל אותו לחדר בדיקות. הוא התיישב על מיטת הבדיקה וסיפר לרופא שיש לו כאב בחזה והדופק ממש מכאיב, כבר כמה ימים זה ככה. הרופא בדק את קצב הלב, שהיה גבוה מהרגיל וחזר על הדברים שהוא מסר, "כבר כמה ימים זה ככה," ואז סיכם ואמר שעליו לנוח, זה הכול. הוא יצא החוצה אל הגן הגדול במרכז בית החולים, עבר את הכניסה המוארת והחליט לחזור ברגל הביתה.

ביציאה מבית החולים הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. בעצם לא רק מישהו, אלא יש נוסף על כך קבוצת סוכנים שעוקבים אחרי ה"מישהו" הזה שעוקב אחריו, ובעצם שומרים עליו. הוא הרגיש את הנוכחות הזאת סביבו, ושיחק אותה כאילו הוא לא מודע לה, כאילו מבחינתו הכול בסדר. בירידה מהווסט אנד לכיוון גן המשחקים פטרסון אונד פינדוס הוא החליט לבדוק אם הכול בראש שלו או שיש לזה אחיזה במציאות. ברחוב הממשיך פנימה, רחוק מהכביש הראשי, וליד הסופרמרקטים לידל ופֶּני שניצבים צמודים בחושך הוא בחר פינה שקטה וחשוכה וחיכה למישהו הזה. הלב שלו דפק חזק מדי, החולצה שהתייבשה נרטבה שוב מזיעתו. הוא ניגב את העיניים וניסה להקשיב למרות השקט. מישהו יבוא, יהיו קולות של צעדים, הוא חיכה לאורב הזה, חיכה לבוקס בפרצוף, אולי לירייה. ככה במשך חצי שעה בערך, הוא הקשיב לשקט וחיכה למתקפה. הלב שלו הכאיב לו, הפעימות כמו דופקות על החזה ומאיימות עליו מבפנים.

בסביבות השעה שתיים בלילה הוא הניח שתי אפשרויות, כנראה אין אף אחד, או שיש אבל הנ"ל החליט שלא לתקוף היום, והוא המשיך הביתה, דרך השדרה שבה משחקים מבוגרים בסופי שבוע בכדור ברזל קטן ומגלגלים אותו קדימה לאיזו מטרה לא ברורה. קבוצות־קבוצות, לאורך השדרה המסתיימת בדיוק מול הפסלים מברונזה של משפחת שרלוטה מטירת שרלוטנבורג. הוא המשיך בחשכה לכיוון קייזר פרידריך שטרסה, ערב יום חמישי, הקיוסק ליד הדירה שבה גרו פעם עדיין פתוח ולידו ניצב שולחן עגול בצבע אדום, מואר מעט מהאור שנשפך החוצה.

בכניסה לחצר, ליד הפאב הסגור כעת, הוא מהסס להיכנס פנימה לקטע החשוך, הלב שוב פועם והוא מנגב את הזיעה מהפנים. שוב שורה ארוכה של אופניים ניצבים, הפעם מימינו, הוא מביט אחורה, מהסס מעט ואז מחליט להיכנס אל החושך, כאילו אף אחד לא מאחוריו, כאילו אף אחד לא מחכה לו שם.

.

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה שבמרום הגליל, מתגוררת עם משפחתה בברלין. סיפורים ושירים מפרי עטה התפרסמו בעברית, באנגלית ובגרמנית. ספר שיריה הראשון, ״לאן כל זה הולך״, ראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020. סיפור פרי עטה התפרסם בגיליון 81 של המוסך.

.

» עוד קצר, בגיליון קודם של המוסך: רשימות קצרות מאת מאיה בז'רנו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "מקום" / ניצן ויסמן

.

תמונות מחייו הקצרים של היינריך מ'

.

1. תמונה ראשונה — בית ילדות, גוסטב אדולף שטראסה 6

התמונה הראשונה מטושטשת; חמקמקה. ככל שמנסים לאחוז בה, היא נמלטת. ככל שמתמקדים בה, היא מתפוגגת. כדי להעיף בה מבט, יש להאפיל את התודעה, לפנות מקום, להמתין בסבלנות. ראשיתה דממה שמתמלאת אור מעצמה, ריח דק של עץ ממורק, צינת שיש, שיחה כבושה, רחוקה. זו תמונת בית ילדות, בקומה השנייה מתוך שלוש, בגוסטב אדולף שטראסה 6. הדירה גדולה. הסלון עולם רחוק מעבר למסדרון ארוך, נורא הוד, גאה ופרושׁ. החיים מתנהלים בין המטבח לפינת אוכל, לחדר הילדים ולאמבטיה. חדר ההורים, מול חדר הילדים, צופן סוד. לעתים רחוקות נחצה המסדרון אל הסלון; חמור וקפדן, מטיל מורא, השתרע ארון הספרים על קיר שלם מימין לכניסה. אביו אמר, תראה, ציפור יוצאת משובכה. האורלוגין צילצל שש פעמים; מאחורי הזכוכית המלוטשת, הבוהקת, התנודדה מטוטלת הזהב בכבדות מצד לצד, סבלנית וצייתנית, שבויה בגורלה, עינה העגולה פוזלת אל האח השקועה בקיר, שנימיה ועורקיה הכחלחלים־אדמדמים שיוו לשיש המלוטש מראה חי, חולני. באח הובערה אש. בולי עץ לוהטים התפצפצו בלחישה מאחורי סבכת ברזל שחורה; השרף הנעים, המתוק, דיגדג באפו. מעל לאח, על מדף השיש, כבר עמדה חנוכיית הכסף; החשכה ירדה מוקדם, אביו שב מהמשרד; החדר הגדול היה מואר וחגיגי וחמים, השַׁמָּש רעד בידו הקטנה כששר את הברכה; אביו הניח יד מעודדת על כתפו והסביר לו את משמעות המילים; אחר כך שרו מעוז צור; מילות השיר נשמעו רחוקות ומסתוריות. הנרות הארוכים ניצנצו בדלתות הזכוכית של הספרייה, ובחלון האורלוגין, ובמטוטלת הזהב, ובחלון הגדול הפונה אל הרחוב. לבו הקטן גאה בהתרגשות לנוכח המסתורין ששרה על החדר. אימא הניחה מגש סופגניות על השולחן, והדודה שׂרה אמרה, "הסופגניות שלך תמיד כל כך טעימות, דוֹרָה." "אולי נרים כוסית לחיים," הציע הדוד אברהם. ריבה מתוקה נזלה על שפתיו, הדודה שרה ניקתה את סנטרו שכוסה באבקת סוכר במפית בד צחורה. "כמה יפה אתה שר, ילדי," אמרה. "קולך צלול כפעמון."

הדוד אברהם והדודה שרה הגיעו גם בראש השנה. השולחן הגדול הוסע אל מרכז החדר, נפתח לרווחה וכוסה מפה לבנה. אביו עמד בראשו, כוס יין בידו, והמתין שהכול ישתתקו. ״לחיים,״ הכריז, ״לחיים," והוסיף משפט בשפה הלא מוכרת. הדוד אברהם הינהן בהסכמה. ״מה שהיה היה,״ המשיך אביו, ״ומה שנגמר נגמר, הבה נקבל בברכה ובשמחה את השנה החדשה.״ ״אמן,״ אמר הדוד אברהם, "ושתהיה לידה קלה,״ חייכה אמו לעבר הדודה שרה, שליטפה כל העת את בטנה הגדולה. ״אולי אעזור לך להגיש, דורה,״ הציעה הדודה שרה, ושתיהן נעלמו במטבח; אביו ודודו השתקעו בענייני המבוגרים; הציפור בוששה לצאת משובכה שבראש האורלוגין; דלתות הסלון היו פתוחות לרווחה, בקצה המסדרון שטוף האור כבר נראתה השנה החדשה, נרגשת, שמחה, קופצנית; איש לא התעניין עוד בשנה העוזבת; מבוישת עמדה בפינת הסלון, עצובה ומיותרת, עד שפרחה מבעד לחלון אל חשכת הליל.

בפסח באו גם הדוד זיגברט והדודה אדית. הדודה שרה ילדה תינוקת; התינוקת ישנה בעריסה ליד אמה. אביו הושיבו לידו וסיפר על מלך אכזר בארץ רחוקה שנקראה מצרים; למלך קראו פרעה; הוא היה רשע שהעביד את בני ישראל בפרך וגזר השמדה על בכוריהם; אבל משה ניצל בנס. ואז הגיע אלוהים ושלח במצרים מכות איומות ונוראות. למכות היו שמות מסתוריים, אבל עדיין לא ריככו את לב פרעה; ״להפך,״ הסביר אביו, ״אלוהים הקשה את לב פרעה יותר ויותר, עד שלבסוף הורה לבני ישראל לארוז במהירות תרמיל וצידה, לעזוב בתיהם באמצע הלילה ולצאת למדבר.״

הילד היה מבולבל; אם אלוהים רצה להציל את בני ישראל, מדוע הקשה את לב פרעה? אבל אביו רק הפך דף בספר הגדול, שכריכתו החומה הוטבעה באותיות זהב, והמשיך לספר; פניו המודאגות, השירים הלא מובנים שהנוכחים שרו במקהלה, המאכלים זרים שאימא והדודה אדית הגישו לשולחן, וההבטחה המעורפלת "לשנה הבאה בירושלים", עוררו בילד חרדה עמומה, שתפחה ותפחה עד שלא הצליח לשאתה עוד; ״לא רוצה בשנה הבאה בירושלים, אבא,״ זעק לבסוף בקול בוכים. גרונו השתנק. ״אני לא יודע אפילו איפה זה.״

הדוד זיגברט פרץ בצחוק; פניו הסמוקות מיין זהרו בגוון ורדרד חולני. אביו הביא לשולחן ספר גדול ועבה ופתח בציור שנפרש על שני עמודים. ״זו מפת העולם,״ הסביר, ״כאן אנחנו נמצאים,״ הצביע על כתם אדום, ״וכאן,״ הסיע אצבעו לעבר כתם צהבהב־חום, ״כאן ירושלים.״ והוא הראה לכולם תמונות מצוירות של הרים חשופים ועצים נמוכים וחיה גדולה, מגובננת, עם שפתיים משורבבות ושיניים גדולות, שהטילה צל ארוך על הקרקע העירומה, וגברים מזוקנים בשמלות סבבו מבנה אבן עגול והעלו מתוכו דלי קשור בחבל, וארמון גדול, מוקף חומות. ״וזה בית מקדשנו,״ אמר אביו, ״שחרב לפני אלפיים שנה, ויצאנו לגלות, ומאז אנחנו חולמים לחזור לארצנו.״

אבל הילד לא רצה כלל ללכת אל המקום המפחיד. מדוע שאלוהים יצווה על אביו ואמו לקחת אותו ולעזוב את ביתם, ואת כל הצעצועים והמשחקים שלו, להכין במהירות תרמיל ומעט צידה ולצאת מיד לארץ רחוקה, שורצת חיות גדולות ואנשים משונים. אולי אלוהים ייקח רק את דוד זיגברט ודודה אדית? הוא החל לבכות. ״לא רוצה בשנה הבאה בירושלים,״ התייפח; והדמעות חנקו את גרונו וטיפסו באפו ונזלו בשרוך ארוך שקוף על החולצה. ואיך ילכו את כל הדרך, ואיך יחצו את הים ויטפסו במעלה ההרים. ״אני רוצה להישאר איתך כאן, אבא,״ ייבב.

לבו השתוקק שאביו יסיר את האיום הנורא מעל לראשו. שיחזור בו מדבריו ויבטיח שהדבר לא יקרה, ושהם נשארים בבית גם אם אלוהים יצווה, ושאם יצטרכו, יתחבאו יחד מאחורי הדלת. אביו חייך אליו בחיבה. ״זו אמונה,״ אמר, ״משהו שאין טעם לפחד ממנו. או שאתה מאמין, או שאינך מאמין,״ הוסיף אביו בטון מפייס, ״כל אדם רשאי וחייב לכוון את גורלו. אדם איננו עלה נידף שנישא עם כל רוח.״

הילד הקשיב לאביו בתקווה, בדאגה, בדריכות; המילים היו זרות, מסתוריות, ובכל זאת, משהו מהן הגיע אליו, בדרך לא מובנת. הדוד אברהם הינהן בהסכמה; הדודה אדית נעלמה עם אמו במטבח. הדודה שרה עברה עם התינוקת לחדר אחר. הדוד זיגברט מזג לעצמו עוד ועוד יין, פניו נפולות, עגומות. לבסוף שכך בכיו של הילד, וכששבה, חיבקה אמו את כתפו וליטפה את ראשו עד שנרגע והיה אפשר להמשיך בקריאת ההגדה.

בפעם האחרונה שערכו את ה"סדר", הגיעו הדוד אברהם והדודה שרה וארבעת הילדים שנולדו להם במהלך השנים; הדוד זיגברט הלך לעולמו בינתיים, נמצא יום אחד מת ברחוב. אמרו שהוכה על ידי בריונים, אמרו שהשתכר ונתקל בתמרור. כך או כך, האמת לא נודעה, וגם לרשויות לא היה אכפת, והדודה אדית, שבגדיה השחורים רק הדגישו את הזקנה שקפצה עליה, השתדלה לשמור על פנים שמחות; אורסולה שגדלה עזרה להגיש. חדר המגורים הורחב על חשבון חדר המשרתת שהיה ריק כבר שנים, במרחב שהתפנה הוכנס פסנתר באכשטיין שחור ובוהק, שאורסולה הפליאה לנגן בו. אחר כך פורסמו החוקים, והוריו חששו שהשכנים לא יאהבו את האור הבוקע מהחלונות ואת השירה; על מה יש ליהודים לחגוג ולשיר. ״אין טעם להתגרות, לא בשכנים ולא בגורל,״ נכנע אביו. קולו היה שפוף; אם חשב על ירושלים, לא שיתף בכך את משפחתו. ״עוד יבואו ימים אחרים,״ אמר, ״ועד אז אין טעם להסתכן.״

אלא שהרע מכול עוד היה לפניהם.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ומהלילות שעוד יבואו. ארוכים יהיו הלילות, חשוכים ומרים. שוב מלך רע ואכזר, שוב גזרות ועבודת פרך, שוב יארזו תרמילים, שוב יצאו למסע במדבר — האם אין דברי הימים מבוך שטני, שכמה שלא תנסה לצאת ממנו, כמה שלא תסתובב בו ותחפש את הדרך החוצה, שוב ושוב תגלה — אלה הם מאמציך להיחלץ שקוברים אותך עמוק יותר ויותר.

לא, הנבואה העתיקה שעל פיה מדור לדור קמים עלינו לכלותנו, ממש לא נראתה לו. ועוד פחות ממנה האמונה שרק האלוהים הוא שמציל את בניו מידם. מה טעם בבריאת עולם כזה ועמים כאלה, ולגזור שהאחד יקום על השני לכלותו, דור אחר דור, כדי שאלוהים יציל את מי שנשארו. איזה מין תוכנית שטנית היא זו, והיכן התבונה האלוהית. אם אלוהים קיים, ואם באמת היה רוצה להציל את חביביו היהודים מידי העמים האחרים [שברא במו ידיו], היה אפשר לחשוב על דרכים רחומות מאשר לחכות לרגע האחרון, כאשר כמעט לא נשאר את מי להציל.

.

ניצן ויסמן, "מקום", כנרת זמורה־דביר, 2021

.

.

»  במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: תמי ריקליס בסיפור מתוך "גופא", אסופת טקסטים של "תיאטרון הבית"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן