.
תשעה ספרים שהפגישו את הקוראות והקוראים עם חלקים אפלים – בעולם ובעצמם
.
.
רחלי דור רפפורט על "מלון המולדת"
.
כשקראתי אותו לראשונה חשבתי שנכתב עבורי. שהסופר פיתה אותי לקריאה בספר שעושה בזמן, בתחביר ובצורה כבשלו. שמשך אותי לעולם הולך ונסגר, לאותה חשיכה שאני רואה בה בלי אור. כשהייתי קטנה הייתה אמי מכבה את האור בחדר הילדים ומשאירה מנורה צהובה, חלשה, במסדרון. מוקדם בערב הייתה משכיבה אותי לישון, האור רק שקע בחוץ. אחרי שעה קלה הייתה מכבה את האור גם במסדרון. הייתי ערה בחושך. מבחוץ שמעתי רחשים ונשימות, תזוזת פרחים ברוח, נשיפת חיות, צללי הלילה בחדרי. זברז'ט, גיבורו של מלון המולדת, בנה של ילדה לא חוקית מצאצאי בעלי המלון, מאבד אט־אט את האחיזה במציאות שהופרה על ידי כניסתה של אישה זרה, אורחת במלון. ספירת הימים הולכת ומשתבשת, אולי הייתה משובשת מההתחלה, עקבותיה של האישה הזרה הופכים מושא לתשוקה בלתי מושגת, ההולכת ומתעוותת, ואישה קרובה, עובדת המלון, הופכת עודפות, גוף למשיכה ובְזוּת. במרחב שבין השתיים הולך זברז'ט ונועל את המלון ואת עצמו בפני המציאות, צועד אל פי התוהו, אותו ריק שחור שבחיקו נרדמתי. כשהייתי קטנה הייתי מאזינה לרחשי אדם בלילה – אמי מתקלחת, אבי מותח את שעון המטבח, קול התעלסות, אור דולק, שוב אמי רוחצת. חשיכה. כשסיימתי לקרוא את מלון המולדת לא יכולתי להניח לו, אינני זוכרת כמה פעמים קראתי את עמודי הפתיחה, המשפטים הדחוסים, הצגת הדמויות, כמו פקעת של חוטים, פיסוק בא ונעלם, אור בכתיבה של אטילגן.
.
רחלי דור רפפורט היא סופרת ועורכת ספרות, עוסקת בתיעוד יצירתי, סטודנטית לתואר שלישי באוניברסיטת בר אילן.
.
יוסוף אטילגן, "מלון המולדת", הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, 2017. מטורקית: שרון שדה.
.
.
***
.
עילי ראונר על "ספר המתים הטיבטי"
.
תקופה ארוכה של דיכאון, תקופה בלתי נגמרת, הובילה אותי לספר הזה, הבארדו טודול, ספר המתים הטיבטי. הייתי קורא מעט בעברית ומקשיב לקריאה באנגלית, אולי כדי להיות מסוגל להתמודד עם הסבל שמכרסם בתודעה. ה"בארדו" פירושו תנועת הביניים בין המוות ללידה, משך ההתהוות בין הצללים. הקריאה מן הטקסט מלווה את המת בבואו להשיל דמות וללבוש דמות, פרידה איומה ומעבר ארוך לקראת החיים החדשים. "אל תפחד," אומר הטקסט שנכתב במאה השמינית ונקבר באדמה, "זהה את כל אשר יופיע לפניך כתעתוע של מוחך שלך, כהקרנות שלך עצמך." כך זה נשמע:
הו, בן למשפחת האצולה, בשלב הזה, סופת טורנדו עזה של קארמה, מפחידה, בלתי נסבלת ומתערבלת בפראות, תהדוף אותך מאחור. אל תפחד ממנה. זאת ההקרנה המבולבלת שלך עצמך. עלטה סמיכה, מפחידה ובלתי נסבלת, תופיע מלפנים, ותשמיע זעקות איומות של 'הכה!' ו'הרוג!' אל תפחד. אם מדובר באנשים שעשו מעשים רעים, כתוצאה מהקארמה שלהם יופיעו שדים רבים אוכלי־בשר, הנושאים כלי־נשק ושואגים זעקות־קרב וצועקים 'הרוג! הכה!' וכו'. אתה תרגיש שחיות טרף מפחידות רבות מנסות לצוד אותך, ושצבא גדול רודף אחריך בשלג, בגשם בסופות ובחושך. תשמע צלילים של הרים שמתפוררים, של אגמים שעוברים על גדותיהם, של אש שמתפשטת, ושל רוחות זועפות שמופיעות לפתע. מרוב פחד אתה תימלט לכל מקום שרק תוכל, אבל לפניך נפערים תהומות, לבנה, אדומה ושחורה, עמוקות ומפחידות, ואתה עלול ליפול לתוכן.
הו, בן למשפחת האצולה, אלה אינן תהומות, אלא תוקפנות, תשוקה ובורות. זהה אותם כעת כבארדו של ההתהוות, וקרא בשם "הבודהא של החמלה הרבה": 'הו, "בודהא של החמלה הרבה", הו, גורו שלי, הו "שלושת האבנים הטובות", אל תניחו לי (שם), ליפול לתוך הגיהנום', התפלל בלהט בצורה כזאת. אל תשכח.
.
עילי ראונר הוא סופר. השנה יראה אור קובץ סיפורים פרי עטו, "השחקן", בהוצאת פרדס.
.
ספר המתים הטיבטי, הוצאת אסטרולוג, 1998. מטיבטית: חנה גינגולד.
.
.
***
.
ירין כץ על "חזיונות שווא"
.
אובדן זיכרון הוא במובן מסוים החשכה והאפלה של נפש האדם, כיוון שכל תפיסת האני שלנו מושתתת למעשה על הזיכרון. אם נקום בבוקר ולא נזכור שום דבר, גם לא נדע מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה; הכול יהיה חשוך. בספר חזיונות שווא מדווח הגיבור מארטן על תהליך אובדן הזיכרון שלו בצורה מרתקת וסוחפת, כמו עיתונאי שנשלח לשדה הקרב. הוא מאפשר לקוראים להיות עדים לתהליך האיטי שהולך ומטשטש את דמותו שלו בתוך ראשו, כמו ליקוי חמה שבסופו חושך גדול. ואף על פי שהסוף ידוע מראש, הדרך לשם מלאה יופי, מרגשת ולרגעים אפילו מצחיקה. אני חושב שזה אחד הספרים היפים ביותר שקראתי, וככל שהתקרבתי לסופו הוא גם הפך לאחד העצובים ומכמירי הלב שבהם.
.
ירין כץ הוא מנהל מערכת בהוצאת הכורסא ובעל הבלוג "קורא בספרים".
.
בֶּרנלֶף, "חזיונות שווא", עם עובד, 2013. מהולנדית: רן הכהן.
.
.
.
***
.
זהר אלמקייס על "מחכים לברברים"
.
הממלכה יצרה את זמן ההיסטוריה. הממלכה קבעה את קיומה לא בזמן המחליק ונטווה וחוזר ונשנה בחליפי העונות, אלא בזמן המשונן של קימה ונפילה, של תחילה וקץ, של פורענות. הממלכה גוזרת על עצמה לחיות בהיסטוריה ולקשור נגד ההיסטוריה. רק מחשבה אחת מעסיקה את דעתה המבולעת של הממלכה: כיצד לא להסתיים, כיצד לא למות, כיצד להאריך את ימיה. בימים היא מרדפת את אויביה. היא ערמומית ואינה יודעת רחם, היא משלחת את כלבי־הציד שלה לכל מקום. בלילות היא ניזונה מחזיונות של אסון: בזיזת ערים, אינוס אוכלוסיות, הררים של עצמות, דונמים של חורבן.
כך מספר לנו השופט הקולוניאלי המוצב בשולי־שוליה של הממלכה במחכים לברברים, ספרו של הסופר הדרום־אפריקאי ג׳. מ. קוטזי. בשהותו בזמן־מקום שהם מיתיים כשם שהם קונקרטיים, לומד השופט להכיר את עוולות הקולוניאליזם, משני עבריו כמעט, ולהבין את תפקידו שלו בתוך המערכת האלימה הזו. בלב המדבר, באקלים משתנה, הכובשים והנכבשים כאחד חיים תחת אימתו של סיפור עמום על ביאתם הקרבה של הברברים, על האכזריות העצומה אף יותר העושה את דרכה אליהם. טירוף המערכות והדעת שמתחולל תחת האיום הזה כלל אינו טירוף – הוא תוצר מחושב וטבעי של מה שקורה לנפש כאשר מותירים אותה בעלטה גמורה, חסרת תקווה, ומלעיטים אותה בדמיונות על החושך שעוד מצפה לה. הרומן נגמר, כפי שהוא נפתח, בכאב. אנו מתבוננים אל מעמקי המדבר המושלג, יש שם רק חושך.
.
זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור ב־2020 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
.
ג'. מ. קוטזי, "מחכים לברברים", עם עובד, 1984. מאנגלית: יהושע קנז.
.
.
***
.
ענבר אשכנזי על "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"
.
טוב שהספר הזה הגיע אליי לפני שהפכתי הורה וחבל שלא ראה אור הרבה קודם, כשכולי הייתי פקעת רושפת וקוצנית של האשמה הורית. אני זוכרת את כל הפעמים שקראתי אותו לעצמי, את הפעמים שהקראתי אותו לאחרים, ובעיקר את הפעם ההיא שהקראתי למטפלת שלי. ואף שקראתי אותו כשכבר הייתי בוגרת ועצמאית, בכיתי לתוכו בכל פעם את הקיפוח המלוח, את הבדידות הצורמת, את היעדרה הצובט של הבנה. בכיתי את היללות הקטנות של הגורה פּטוניה. בכיתי בשמה, בשמי. בשם כל הילדים כולם, שברגעים שברירים וכמוסים של נפשם אינם זוכים למענה הורי נקודתי ומכוון.
"בטח אני כבר מתה, כי אם אמא שלי שילדה אותי לא יכולה לשמור עלי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"
בין הדמעות, משכתי באף והנהנתי; אני חייבת ללמוד להשתיק את הקול הפנימי אצלי, זה שמפרש פרשנויות כנגדי, פרשנויות שכולן נעצים וקוצים, בדיוק כפי צריך להשתיק את "חתול יועץ" שמוליך את פטוניה להשתדלות מיותרת, לשינוי אומלל של התנהגות ובסופו של דבר להסקת מסקנת הדחייה.
"לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!… יש כאלה שקל להם לאהוב חתולה גדולה, אבל יש כאלה שיותר קל להם לאהוב חתולה קטנה…"
כשכבר טעיתי את כל טעויות ההורות האפשריות (אני רכה עם עצמי, בטח יש עוד לא מעט לפניי), חזרתי ובכיתי את הבכי המותש, העייף, הדואג ומיוסר האשמה של חתולאמא.
בהמון מובנים פלאיים ונסתרים, כמוסים ורבי רבדים, הספר הזה הוא אור גדול. למעשה הוא מגדלור על אי צוקי שבאוקיינוס קדמון. הוא מציף את הכאב שחוסר הסנכרון יכול להסב לשני הצדדים במערכת היחסים החשובה והטעונה ביותר. כמה מהירה הפרשנות לדחייה, כמה צורבת ההשתדלות שנותרת ללא מענה (משני הכיוונים) וכמה באמת "לא קל להיות אמא!"
ואין אור גדול יותר מהקרן הבהירה של האמת בספר: לא בכל רגע יכול או יודע הורה להתפנות לצרכיו של ילדיו, לא בכל פעם צרכים אלו בכלל ברורים לו – כי הורות היא עסק עדין וקשה, וילדים רגישים עשויים להעסיק במוחם פרשן דמיקולו שיוביל לתחושת דחייה נוראה. הספר המופלא הזה מגשר על הפער הקיים (ופעמים רבות כל כך מוכחש) שבין שני הפרטים: ההורה וילדו. כפי שהילד לא מודע ומתפלא מהעובדה שההורה לא חלק ממנו ולא מודע לצרכיו, בהרבה מקרים ההורה עצמו מופתע לגלות שילדו שלו אינו שלוחה שלו עצמו, ולמרות הנפרדות שבין הפרטים מדובר באהבה עצומה.
.
ענבר אשכנזי היא סופרת ואדריכלית נוף. ספרה "הם היו שניים" ראה אור ב־2018 בהוצאת פרדס.
.
נורית זרחי, "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" איורים: אורה איל, דני ספרים, 1995.
.
.
***
.
מעין בן הגיא על "שמים כחולים, אדמה לבנה"
.
שמים כחולים, אדמה לבנה, מאת הירומי קוואמי, יצא לאור בעברית ב־2012 בהוצאת סמטאות, בתרגומה המשובח של נעמי עוזר נקשימה. קראתי אותו בזכות המלצה של מוכר ספרים ירושלמי אנין ומלומד. קראתי בו ונקשרתי אליו עמוקות. הרגשתי שהוא מוסר לי מסר חומק אך גם ברור ויקר ערך, חיוני בתקופה הכבויה והכהה שבה הייתי שרויה אז.
בשמים כחולים, אדמה לבנה מגוללת קוואמי מערכת יחסים שנרקמת בין אישה שבתחילת העלילה היא בשנות השלושים לחייה, לגבר שכשמבטה נופל עליו לראשונה בבר המקומי היא מכנה "זקן זקוף גב". היא מפשפשת במוחה ונזכרת שהיה פעם המורה שלה לספרות. מאז אותה פגישה מקרית היא נפגשת עימו פעמים אין ספור, מבלי לקבוע מראש, באותו בר, וכך אנו מביטים בהם כשהם מזמינים ומכלים עשרות מנות ולוגמים אין ספור כוסות של בירה וסאקה, ומפתחים מערכת יחסים משונה, משעשעת ושוברת לב.
כמו ביצירות יפניות נערצות אחרות, קוואמי עושה שימוש במתח שבין הקונקרטי והפיזי לחלומי, למטאפיזי והנסתר. המתח הזה מוליד חושניות לופתת וזרה. רותקתי למה שהלך והתבהר במפגשים הליליים של המורה והתלמידה לשעבר. מתוך חשכת הבדידות והפחד משינוי ומהשפלה ומבוכה, פרצה אהבה עמוקה בנוגה מלא הוד, אהבה שיפה ועמוקה כמוה קשה למצוא.
הקריאה בספר הפיחה בי תקווה שהייתי זקוקה לה נואשות באשר לאפשרות של אהבה, כזו שמגיחה לפתע מתוך החיים עצמם ומשנה אותם.
.
מעין בן הגיא היא סופרת ובעלת חנות הספרים על גלגלים "אסטרונאוטית". ספרה "ווקמן" ראה אור ב־2016 בהוצאת עם עובד, וספרה לילדים "גודאי" (אסיה, 2016) זכה בפרס דבורה עומר.
.
הירומי קוואקמי, "שמים כחולים אדמה לבנה", סמטאות, 2012. מיפנית: נעמי עוזר נקשימה.
.
.
***
.
רון דהן על "כפר סבא 2000"
.
בן ארבע־עשרה הייתי כשיום אחד הגעתי לחטיבת הביניים בעיר מגוריי, הרצליה, וגיליתי ששני נערים בני גילי רצחו נהג מונית בשם דרק רוט, סתם בשביל הריגוש. באותו יום התגודדנו, בנים ובנות, דיברנו על הנערים, רובנו הכרנו אותם באופן אישי, הרצליה הייתה אז מקום די קטן. לצד ההלם, היו בשיחות האלה גם היקסמות ואפילו הערצה לנערים האלה שהצליחו, גם אם על ידי המעשה הנוראי מכולם, לחרוג אל מעבר לכלום שהציעה המערכת של עיר השינה הרצליה.
כפר סבא 2000 לג'וליה פרמנטו לוקח אותנו אל אותו מקום. כפר סבא, הרצליה, מה זה משנה, שתיהן מדגרות של בורגנות שבעה ומשועממת, רצף של בניינים מכוערים, רחבות בטון שטופות שמש וקניונים שמהם ניתן לגנוב, כמו שעושה דפני, גיבורת הספר. פרמנטו מיטיבה לתאר את האמת הרוחשת מתחת לשממה הזו – אלימות רצחנית המבקשת לבוא לידי ביטוי, הערצה למי שביטא אותה, במקרה הזה לרוצח הנער בחורשה המקיפה את העיר. זה ספר שכביכול לא קורה בו דבר, אבל הוא לופת אותך במקום הכי לא צפוי, בדימוי של הערים כגון כפר סבא והרצליה, ועושה את מה שספרות עושה כל כך טוב – מסיר את המסכה מעליו, לעיתים בברוטליות, כראוי.
.
רון דהן הוא משורר וסופר. ספרו "מתעוררים: גברים מדברים מיניות" ראה אור ב־2020 בהוצאת פן.
.
ג'וליה פרמנטו, "כפר סבא 2000", פן – ידיעות ספרים, 2017.
.
.
***
.
שהרה בלאו על "הלב הקבור"
.
הלב הקבור מאת שמעון אדף הוא פנטזיה גותית יהודית אפלה, שבמרכזה הסצנה הזו: גיבור הספר, ילד בשם אמיר, פוגש בגינת הוריו צל זדוני שמציע לו עסקה מפוקפקת: כדי לרפא את הוריו החולים, עליו לעקור את ליבו ולקברו בין שורשי העץ. הספר כולו הוא למעשה הניסיון להציל את הלב הקבור הזה.
את הספר קראתי לפני שנים, בתקופה שליבי היה שבור ומרוסק לרסיסים, ואני זוכרת שחשבתי אז שזה בעצם הפתרון (מטאפורי, מטאפורי!) למצבי. עליי לקחת את הלב הטיפש והכאוב הזה שלי, לנתק אותו מגופי ולא לתת לו לשלוט בי ולהכאיב לי כל כך.
הרי לא כל ההוויה שלי היא לב, נכון? ליבי הוא רק חלק ממני ואני יכולה לבצע את ההפרדה הסמלית הזו.
כך סצנה אכזרית אחת, ודימוי של לב נעקר מתוך הגוף, עזרו לי לנטרל את ליבי הכואב והאובססיבי, ולהביא להחלמה מהירה. היום כבר קוראים לזה 'דמיון מודרך', בשבילי זו הייתה קריאה מודרכת.
.
שהרה בלאו היא סופרת ופובליציסטית, ספרה "האחרות" ראה אור בהוצאת כנרת־זמורה ביתן ב־2018 ותורגם לשפות רבות.
.
שמעון אדף, "הלב הקבור", אחוזת בית, 2006.
.
.
***
.
נעמה צפרוני על "מיכאל קולהאס"
.
אני מאלצת את עצמי לגמור לקרוא את "מיכאל קולהאס". זה הסוסים. שהרי את פון קלייסט אני אוהבת מאוד.
כשהבת שלי הייתה בת שתים־עשרה נתתי לה לקרוא את "על תיאטרון המריונטות". היא אמרה שזה סיפור יפה וביקשה שאתן לה לקרוא עוד סיפורים כאלו; עניתי שאין עוד סיפורים כאלו. אחרי כמה שנים מצאנו את הדוב של פון קלייסט במצפן הזהוב של פיליפ פולמן. המחזה שלו, הכד השבור, חותם יצירה אחרת שאין כמותה, מייסטרים דגולים מאת תומס ברנהארד; כך שלא בגלל פון קלייסט לא יכולתי לגמור לקרוא את "מיכאל קולהאס". זה בגלל הסוסים, משום שהדבר שנגזל הוא הסוסים: "אולם אך פתח זה בבקשתו על דבר הסוסים וכל החבורה קראה: 'סוסים! היכן הם'? ומהרו אל החלונות להסתכל בהם. משראו את להקת הסוסים הנהדרים חשו על פי הצעת היונקר החוצה. הגשם חדל". כשהגעתי לרגע בסיפור שבו שוב לא מצא קולהאס קורת רוח בגידול סוסיו, אף לא בבית וחצרו, ואפילו לא באשתו וילדיו, השארתי את האצבע באותו עמוד ועברתי לקרוא את הנובלה הבאה. כשחזרתי ראיתי שבית הדין של דרזדן מוצא בו מחרחר־ריב שאין לו תקנה. סימנתי לפניי שכבר פעמיים נאמר על קולהאס שהוא עומד על כך שסדר העולם לקוי, ואין זו רק אותה הרגשת צער העולם בכללו. כך שזה אובדנם של שני סוסים שחורים, נהדרים, ומראה העולם הנתון באנדרלמוסיה נוראה כזאת, שבגללם לא גמרתי בזמנו לקרוא את הנובלה ששועטת בסערה אל הגרדום.
הספר שאני מחזיקה, שלוש נובלות, בתרגומו של ישראל זרחי בהוצאת עם עובד, נפתח במסה של מקס ברוד על חייו ויצירתו של פון קלייסט. בראש המסה ברוד מציב את המקרה המצער, אבדת כתב היד "תולדות נפש אחת", שהיה, בשעה שפון קלייסט שם קץ לחייו, בידי אישה; מצחיק. ברוד, שהציל כתבי יד מכיליון, אבֵל ואולי אף מביע טרוניה כלפי אותה גברת סופיה פון האצא־מילר שלא הצליחה כמוהו. מצחיק. אני מכבה את האור.
אני מאלצת את עצמי להמשיך ולקרוא את "מיכאל קולהאס":
עם דמדומי הלילה השלישי, חזר בדהרת אבירים לוִיטנברג והעלה בשלישית את העיר באש. משרתו שהתגנב מתחפש העירה, ביצע באמנות את מעשה התבערה האיום ובשל רוח צפונית שנשבה בחזקה השחיתה האש ואכלה על כל סביבהּ, עד כי בפחות משלוש שעות הפכו ארבעים ושנים בתים, שתי כנסיות, מנזרים אחדים ובתי ספר ובית שר המחוז עצמו – לעיים ותלי אפר.
צהלה משונה משתררת לרגע, אולי אני נדבקת ברווחה שאופפת את נקמת קולהאס. אך מיד הוא נעשה נועז עד כדי טירוף. שני סוסים שחורים, מבריקים, עוול והפרזה; כמה איומה ונפלאה היא ההפרזה; לרגע. אז, מתהדקת סביבו טבעת החוק, ואותה מקיפים ההמון ופיתולי הגורל ופיתולי המקרה; וכשזה לגמרי בלתי נסבל ואפילו משעמם, אני מביטה בשתי סצנות שמתרחשות ברחוב ומבצבצת בי הכרה שאולי תושיע אותי: פון קלייסט הוא אכן סופר גדול.
.
נעמה צפרוני היא מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, הייתה עורכת בכתב העת "ארץ אחרת", כותבת על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן. סיפוריה התפרסמו בכתבי העת עמדה והמוסך.
.
היינריך פון קלייסט, "מיכאל קולהאס", בתוך "שלוש נובלות", עם עובד, 1968. מגרמנית: ישראל זרחי.
.
.
» בגיליון חנוכה הקודם: נס פך השמן: כותבות וכותבים מספרים על מילים מעטות שהיו השראה לימים רבים של יצירה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
