שירה | מי ששלח יד אל הרוח

שירים מאת צוריאל אסף ונדב ליניאל

רונה שחר, הצעה לבוסתן כיאט כאתר עתיקות, צבעי מים על נייר, 48X30 ס"מ, 2020

.

צוריאל אסף

*

וְנִדְמֶה שֶׁאֵין פָּשׁוּט

מִלְּהִשָּׁעֵן לְאָחוֹר בְּחֵיק

הַסְּתָו, לִשְׁמֹעַ אֶת

אֶנְקוֹת הַהִתְאוֹשְׁשׁוּת

מִכַּרְמֵי הַזֵּיתִים

שֶׁמָּסְרוּ נוֹפָם לְמַכּוֹת

הַמּוֹסְקִים, לְהִתְנַפְּלוּת

מֻדְלֶקֶת הֶחָרוֹן

שֶׁל הַמַּקְּלוֹת הָאֲרֻכִּים

לָחוּשׁ בַּבָּשָׂר אֶת

אַנְחַת

הַהִתְרוֹשְׁשׁוּת

הָעוֹלָה מִן הָעֵצִים

.

*

לָצֵאת

וּלְהָנִיחַ לַיָּרֹק

לִכְתֹּשׁ מְעַט, לִבְטֹשׁ

בְּבִטְנַת הַמַּחְשָׁבָה

לִפְרֹם מִן הַסְּבָכִים

לְרַסֵּק מִן הַמִּתְיַבֵּשׁ

מִן הַמִּתְפּוֹרֵר, אֲפִלּוּ

כְּמוּשׁוֹת פָּנָיו –

פֶּרַח

.

*

"מקום יפה מכאן? איפה?"
(ישראל אלירז)

.

בְּתוֹךְ צוּפִיּוּתוֹ לָכוּד

יוֹנֵק הַדְּבַשׁ הַמְּמַהֵר

יוֹדֵעַ סוֹד הֱיוֹת

בִּתְנוּפַת הָעַכְשָׁו

חוֹרֵךְ בָּאֲוִיר שְׁבִילִים

שֶׁהָעַיִן אֵינָהּ מַצְלִיחָה לְהַדְבִּיק

תּוֹזֵז מִסְתַּר הָעַלְוָה אֵיכוּיוֹת

טַל מוּפָז

מְטַלְטֵל בְּשִׁדְרָתִי מֵעֵין

בְּלִימַת רַכֶּבֶת בִּמְסוֹף

הַיַּעַד הָאַחֲרוֹן

קוֹרַעַת אֵדֵי קֶשֶׁב

וּמֵאֵיזֶה עֹמֶק נִשְׁקָף

יְסוֹד אֵלֵמֶנְטָרִי רוֹחֵץ

בְּעֵירֹם הַדְּבָרִים

.

צוריאל אסף, יוצר ומחנך, תושב אשחר בגליל, בעל תואר שני בפילוסופיה יהודית מאוניברסיטת בר־אילן. על ספר ביכוריו, "לדובים שהיו כאן פעם" (הקיבוץ המאוחד, 2020), זכה בפרס כליל לאקו־פואטיקה. זכה במקום הראשון בתחרות הכתיבה הארצית "מילה במקום" מטעם הליקון לשנת 2021. שירים פרי עטו פרסמו בגיליון 95 של המוסך.

.
.

נדב ליניאל

*

אוֹר מְנֻכָּר.

בֵּינִי וּבֵין הָעוֹלָם

נִצֶּבֶת עַכְשָׁו הַשָּׁעָה

הָרֵיקָה, הַשְּׂרוּפָה.

בַּחוּץ כִּידוֹנֵי הֶחָצָב

דּוֹקְרִים אֶת הָרוּחַ

וּמַשֶּׁהוּ, אוּלַי עֶצֶב, זָב.

עָב אָפֵל, סָמִיךְ

מֵטִיל אֶת צִלּוֹ עַל הָאָרֶץ

וּמִישֶׁהוּ, אוּלַי אֲנִי,

עוֹבֵר בֶּחָרָבָה

.

A Mon Seul Désir

בעקבות "הגברת עם החד־קרן", מוזיאון קלוּני, פריז

.

א.

מִי מַבִּיט בָּנוּ עַכְשָׁו

מֵעֵבֶר לְמָסַךְ הַזְּמַן?

יָד רַכָּה רָקְמָה

אֶת פָּנַי,

הֶעֱנִיקָה לִי כְּשַׁי

אֶת גּוּפִי.

אֲנִי נִפְרֶמֶת

שָׁבָה, אוּלַי, אֶל הַסְּלִיל

הָאָרֹךְ שֶׁל חַיַּי.

.

ב.

אֲנִי נִפְתַּחַת כְּמוֹ צִדְפָּה

וְדַר לִבִּי נוֹצֵץ

בָּאוֹר הֶעָמוּם שֶׁל הַיָּם.

הַכֹּל נִפְתָּח עַכְשָׁו

יָדַי, עֵינַי,

תֵּבַת הַתַּכְשִׁיטִים,

אֹהֶל הַחֲשֵׁכָה,

הַגּוּף,

הַזְּמַן.

.

ג.

הִתְעַלֵּיתִי מֵעַל לְחוּשַׁי

כְּמִי שֶׁטִּפְּסָה גָּבוֹהַּ,

גָּבוֹהַּ אֶל צְרִיחַ הַבְּדִידוּת.

וְעַכְשָׁו אֲנִי מְשִׁיבָה

אֶת כֹּל אוֹצְרוֹתַי הָאַרְצִיִּים.

אֲפִלּוּ הַשָּׂפָה,

הַסַּף הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאֲנִי,

נִפְרֶמֶת.

.

גולגולתא

הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ
(הבשורה על פי יוחנן א, 14)

.

א.

הָאֲמִירִים נָדוּ בָּרוּחַ

וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ יְחֵפִים תַּחַת הָאוֹר.

מִי שֶׁשָּׁלַח יָד אֶל הָרוּחַ נִצַּל,

וּמִי שֶׁבִּקֵּשׁ מַחֲסֶה מִן הָרוּחַ נִדּוֹן

לְהַלֵּךְ עַל הָאֲדָמָה לְלֹא מְחִצַּת הָעוֹר.

יָדַעְנוּ, הָרִאשׁוֹן שֶׁיַּפְנֶה פָּנָיו אֶל הָרוּחַ

יִתְעַוֵּר מִן הָאוֹר, וְאַף עַל פִּי כֵן,

שָׁלַחְנוּ נְצִיב אֶל הָאוֹר, אֶל הָרוּחַ,

כְּקָרְבַּן נֶחָמָה.

רַק כָּךְ יָכֹלְנוּ לְפַיֵּס אֶת הָרוּחַ,

רַק כָּךְ יָכֹלְנוּ לְהַטּוֹת אֶת הָאוֹר שֶׁפָּגַע

בְּפָנֵינוּ. אֲמִירֵי הָעֵצִים נָדוּ בָּרוּחַ

וַאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ בְּסַנְדְּלֵי הָעוֹר,

חָסִים לְרֶגַע בַּצֵּל. אָמַרְנוּ קַדִּישׁ אֶל הָרוּחַ,

אָמַרְנוּ קַדִּישׁ עַל הַקָּרְבָּן, הָלַכְנוּ

לְרֶגַע, בָּרוּחַ, בָּאוֹר.

.

ב.

קוֹרוֹת הָעֵץ נָגְעוּ זֶה בַּזֶּה

כִּבְמַעֲשֵׂה אַהֲבָה,

קוֹרוֹת הָעֵץ סִמְּנוּ אֶת כִּוּוּן הָרוּחַ:

הַכִּוּוּן הָאָפְקִי שֶׁדַּרְכּוֹ רָאִינוּ אֶת הַשְּׁקִיעָה,

וְהַכִּוּוּן הָאֲנָכִי שֶׁדַּרְכּוֹ רָאִינוּ אֶת הָאוֹר

יוֹרֵד אֶל הָאָרֶץ.

הַצְּלָב סִמֵּן אֶת צִלּוֹ על הָאָרֶץ,

הַגּוּף נִרְאֶה לְרֶגַע עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

צֵל כִּסָּה אֶת פְּנֵי הָאָרֶץ

כְּהִינוּמָה.

.

נדב ליניאל הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב והמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן. ספר שיריו הראשון, "תקרת האדמה" (קשב, 2010) זכה בפרס טבע לשירה ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. השירים המתפרסמים כאן הם מתוך ספרו השני, "הלל", עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 70 של המוסך. 

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת לאה פילובסקי ומרוה זהר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | מול עוצמתו המצמיתה של המוות

"שפת השירה, המפנה את מלוא תשומת הלב אליה עצמה, למאמץ (ולכישרון) המושקע בהתקנתה, מאפשרת הפוגה מהחזקת האבל." מרב פּיטוּן על ספר השירה החדש של שי שניידר־אֵילת, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן"

אורית ישי, Laying, צילום מסרטון 2:00 דקות (לופ), 2014

.

"והעברית קינה משונה": על ספרה השני של שי שניידר־אילת

מאת מרב פּיטוּן

.

עָלַי לְבָרֵר בֵּינִי וּבֵינִי:

מַדּוּעַ שׁוּב נְיָר בּוֹעֵר בְּחַלּוֹנִי

וְלָמָּה שֶׁבַע שָׁנִים אֲנִי שָׁבָה

וּמְדַבֶּרֶת אֶל הַמֵּת, אֶל אֲפַרְכֶּסֶת

רְפָאִים, סְתוּמָה מֵאֲחוֹרֵי גּוֹלָל.

(מתוך "עכשיו לא")

.

בספרה השני, כל מה שהיא שרה מעלה עשן, מבקשת שי שניידר־אֵילת לפתור משוואה ביוגרפית בלתי אפשרית שבה היא ניצבת מול נעלם. כמו בספרה הקודם, הוא היה כאן, אני בטוחה בזה (אפיק, 2019), שירים רבים עוסקים בניסיונות ליישב את בן הזוג המת בתוך מרקם החיים הממשיכים, להתרחק ממנו ולהתקרב אליו, לאמוד את נוכחותו והיעדרו בתוכם. שירים רבים ניגשים למלאכה הזאת בעיניים פקוחות, מתוך אותו "בירור" מודע, אבל גם בעל כורחין, מאחורי הגב, שכן מותו ספוג בכל פעולה וממשיך לאכֵּל ולבעור מבפנים. הפְּניוֹת החוזרות ונשנות אל המת – כנמען, כעד, כהד –  מספרות כי הוא אינו היחיד שהפך רפאים, אלא גם הדוברת עצמה כלואה בקיום שחציו נוכח וחציו נעדר, מתה־חיה, מפוצלת בין יכולתה לעוף ולזמר לבין בבואתה הנחבטת, מהבהבת בין ערות למיתה, בין שירה לבערה:

.

הַצִּפּוֹר (הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם: זוֹ הַחַיָּה בָּעֵץ וְזוֹ שֶׁבַּדַּף.

לִשְׁתֵּיהֶן כָּנָף, רַק אַחַת יוֹדַעַת לָעוּף. הָאַחֶרֶת נֶחְבֶּטֶת

בְּמָה שֶׁמְּדַמָּה לְשָׁמַיִם, נוֹקַעַת מָה שֶׁמְּדַמָּה לְגוּף. אֲנַחְנוּ,

מִשּׁוּם חַמְדָנוּת, נְבַכֵּר אֶת זוֹ הַנֶּחְבֶּטֶת, זוֹ שֶׁטֻּבְּעָה בַּנְּיָר.

מָה שֶׁחַי עָף וְעָף מֵאִתָּנוּ. אָנוּ זְקוּקִים לְדָבָר שֶׁנִּשְׁאָר)

בָּלְעָה בְּדָל שֶׁהֻשְׁלַךְ מֵחַלּוֹן, שֶׁחָשְׁבָה לְמָזוֹן, עַכְשָׁו הוּא

בּוֹעֵר בָּהּ. כָּל מָה שֶׁהִיא שָׁרָה, מַעֲלֶה עָשָׁן.

("היא שרה")

.

מה שמייחד את שירתה של שניידר־אילת, את ההתמודדות עם כיליון הגוף והתפרקות הנפש, הוא השימוש הווירטואוזי שהיא עושה בשפה עצמה, בכלי השירי, על מנת להתמקם שוב ושוב לעומת המוות, לבחון אותו בקליידוסקופ לשוני משוכלל מול אור החיים: בעברית עשירה, מרובדת, היא נעה מהגבוהים לנמוכים ובחזרה, מאיצה ונעצרת ושוב צוברת תנופה. ניתן למצוא בספר שורות כחושות להכאיב, עובדות קרושות המוּשטות לקוראים בעליבותן הבסיסית, למשל "אֲנִי לוֹקַחַת רֶסֶק עַגְבָנִיּוֹת וּנְיָר סוֹפֵג. מוֹרִידָה לָרְחוֹב / אֶת הַסְּפָרִים, מַשְׂכִּירָה אֶת הַבַּיִת לְזָרִים" ("גוף ורכוש"); לעומת אחרות הנשענות על מקורות עבריים־יהודיים מהדהדים בהוד, כמו "אָנָּא, אֲדוֹן הָעוֹלָם, / רוֹכֵל רוֹקֵק כֹּל יָכוֹל, שִׁירָתָא נֶחָמָתָא פֻּרְתָּא, הַב יְשׁוּעָה בֶּאֱמֶת / וְאָהוּב חַי תַּחַת הַמֵּת הַב, וַעֲבֹר וְסַבּוֹן יָדָיִם וּמַיִם, מַיִם רַבִּים /  עַל רֹאשִׁי וְרוּחִי לְטַהֲרָהּ וְשֶׁאֶמְצָא אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה הַחוּצָה מִכָּאן / אֶל הַחַיִּים וְאֹמַר אָמֵן." ("עיבור וסבון ידיים").

באותה סוגה, השיר "תיקון אלמנה" מזַמן טקס של טקסט, אירוע שבו המילים עצמן נרתמות כאמצעי הגנה וחציצה בין המוות לחיים. המילים נועדו לעשות תיקון מעתה והלאה, להפסיק את התנועה האוֹרפֵאית מכאן לשם, לבטל את האחיזה הלופתת של מי שחיה כאן במי שפנה ממנה ומן העולם:

.

אֲנִי קוֹרֵאת מִנְיָן אֶל הַשִּׁיר
לִקְרֹא עָלַי קְרִיעָה
זוֹ לְשׁוֹנָהּ:

מֵעַתָּה הָאִשָּׁה (שֶׁהִיא אֲנִי)
פְּנוּיָה מֵהָאִישׁ (שֶׁנִּקְרָא אַתָּה)

מֵעַתָּה. לְמִן הָאֱלוּל הַזֶּה וּמִפְּנֵי
הָאֱמֶת: שֶׁאֲנִי אִשָּׁה חַיָּה
וְהוּא אִישׁ מֵת וְרִאשׁוֹן
פָּנָה מִמֶּנִּי.

מִגּוּפִי, מֵרוּחִי
מִמָּמוֹנִי, מִבְּנִי

בְּטֵלָה אֲחִיזָתוֹ
שֶׁהִיא אֲחִיזָתִי
מֵעַתָּה.

וְאֵין לוֹ אִתִּי
עוֹד דִּין וּדְבָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה
(מִנְיַן עֵדִים: אֵינְךָ אִישִׁי)

אֶלָּא לְעִתִּים בִּשְׁעַת חֲצוֹת,
בְּהִתְעַטֵּף נַפְשִׁי.

.

שניידר־אֵילת מרחיבה וממזערת את הצמצם השירי שלה ביד מיומנת, מוסיפה ומחסירה אור ואוויר מהקוראים בכל אמצעי הלשון העומדים לרשותה: שיר כמו "תמונה ובה מתורגלת היחלצות" מפגין מוזיקליות קצבית, תובענית, פרפורמטיבית, בסגנון ספוקן־וורד. התמונה המתוארת בו היא של מי שנמצאת בעיצומו של ניסיון, במהלכו של תרגיל בהתמרה, והיא מודיעה לנו, כמו הספר כולו, על כוונתה להינצל, להיחלץ משם, על אף הסכנה שבהתקרבות למוות:

.

זֶהוּ תַּרְגִּיל הֵחָלְצוּת מִתּוֹךְ הַמַּיִם / אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב אֶל הַזְּכוּכִית /

לְהַבִּיט בַּמְתַרְגֶּלֶת / כְּפוּתָה בְּבֶגֶד יָם שָׁלֵם בָּאַקְוַרְיוּם הָאָטוּם / מַעֲלָה

בּוּעוֹת מִנְּחִירֶיהָ / שַׁלְשְׁלָאוֹת מְלֻפָּפוֹת סְבִיב גַּפֶּיהָ / מִישֶׁהוּ מַפְעִיל

שָׁעוֹן וְזֶה מַתְחִיל / תַּרְגִּיל אֲוִיר אוֹזֵל/ לֹא בְּלִי סַכָּנָה / יֵשׁ לָהּ כַּוָּנָה

לְהִנָּצֵל / לְהִתְפַּתֵּל כְּדֵי / לָצֵאת מִזֶּה / זְמַנָּהּ קָצוּב / יֵשׁ מַשֶּׁהוּ

שֶׁהִיא רוֹצָה לִמְשׁוֹת מִתּוֹךְ הַמַּיִם / שֶׁאוּלַי יָבִיא לָהּ הֲקָלָה / אֶפְשָׁר

לְהִתְקָרֵב, לְהִתְבּוֹנֵן בִּמְחוֹלָהּ הַתַּת מֵימֵי / בִּנְשִׁימָה נֶעֱצֶרֶת / בַּמֶּה הִיא

נֶעֱזֶרֶת / מָה הִיא מַסְתִּירָה / מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן / שׁוֹמְעִים אֶת הַשָּׁעוֹן

מְתַקְתֵּק / אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל / הַאִם תִּטְבַּע אוֹ תִּגָּאֵל / כָּךְ אוֹ כָּךְ הִיא

תִּתְפַּתֵּל / כְּדֵי לָצֵאת מִזֶּה / תֵּחָבֵט בַּזְּגוּגִיּוֹת / לוּ יָכְלָה לְהִשָּׁמַע

תּוֹךְ הִתְפַּתְּלוּיוֹת בַּמַּיִם / מֶה הָיְתָה אוֹמֶרֶת / אוּלַי: / אַל תִּדְאֲגוּ

אֲנִי עוֹבֶרֶת / תַּרְגִּיל בְּהַתְמָרָה / שִׁנּוּי צוּרָה וְזֶה הַכֹּל / אֲנִי רוֹצָה

לִטְבֹּל כָּאן / לֹא בְּלִי סַכָּנָה / יֵשׁ לִי כַּוָּנָה / לְהִנָּצֵל וּמַפְתֵּחַ

מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן / מִישֶׁהוּ הִפְעִיל אֶת הַשָּׁעוֹן וְזֶה הִתְחִיל / אֶפְשָׁר

לְהִתְקָרֵב אֶל הַזְּכוּכִית / לְהַבִּיט וּלְהַבִּיט וּלְהַבִּיט וּלְהַבִּיט

.

המקצב המתערבל והחריזה הנודדת מסיעים את מבטם של הקוראים והקוראות מצד לצד, כמו מטרונום – מן השעון אל בת הים האנושית וחזרה, מן ההרמוניה הרוגעת של טבילה, "שִׁנּוּי צוּרָה וְזֶה הַכֹּל", אל בהלת האוויר האוזל והשעון המתקתק. כל תו ואות הכרחיים ומהפנטים אותנו אל הפרטים בלשון מכשפת, ממגנטת, שאין אפשרות להתנתק ממנה.

מעברו השני של המתח הצלילי המרהיב ועוצר הנשימה של שיר כמו "תמונת ההיחלצות", שלושה שירים קצרצרים הנושאים את השמות התמימים לכאורה "פתקים" מחזיקים בשרבוט אגבי, בחסכנות לשונית קיצונית, את תמצית החיים לצד האובדן. שורות ספורות, כמו שבר זכוכית זעיר ומכאיב, נושאות בקריסטליות חדה את הברירה המתרחשת בכל רגע, ללא הרף, בין דבקות בחיים הממשיכים להתרחש, לבין הנאמנות למת, למשל באבחת השיר הראשון, "פתק":

.

הִתְאַהַבְתִּי, מַלְאָכִי. בָּשָׂר וָדָם.
מִכָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁגָּזַר עָלַי מוֹתְךָ  –
זֶה הָאַכְזָר מִכֻּלָּם.

.

לאורך הספר הולך ומצטבר פרדוקס בלתי נמנע, שלפיו ככל שהמוות שפל יותר, משתק ומנכיח את כיעורו, כך נעשית השפה יפה יותר, גמישה כלוליינית, מלוטשת ויהלומית. העושר הלשוני, השליטה במנעד השירי מהקמוץ ועד למפואר ביותר, משמשים אמצעי התמודדות מול אלם האבל. "מַה שֶּׁחַי עָף וְעָף מֵאִתָּנוּ" ("היא שרה"), אך השפה היא אפשרות לקפוץ מעל משוכת היותנו בני תמותה, וטמונה בה אפשרות להתקיים לנצח:

אֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל הָעֵץ דַּוְקָא, הַנִּקְשָׁר לַדְּבָרִים הַחַיִּים,

הַחַפִּים. אֶלָּא שֶׁלַּהַק אוֹתִיּוֹת אָפֵל כְּבָר עָט מִצַּמֶּרֶת

לְנַקֵּר בְּיָפְיוֹ הַשְׁקֵט. כְּשֶׁיָּמוּת הָעֵץ, יִהְיוּ אֵלֶּה הֵן, הָאוֹתִיּוֹת,

שֶׁיִּשְׂאוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת יָפְיוֹ הַחַף, הָאָבוּד.

(מתוך "מתחיל גשם")

.

השפה משמשת את שניידר־אֵילת כדי להנציח, לשמש עדות, להיוותר אחר המת ולהורות על המקום שבו שכן בחייה. אך תכליתה היא גם לנַצֵּח, בשני מובנים: במובן ניצחון, התגברות הקיום הממשי על ההולוגרמה המעשנת של דמות המת, ובמובן ניצוח, באפשרות שמציעות המילים לתזמר את המוות אל תוך החיים, לנצח עליו, לעבד אותו כך שיוכל להיות חלק ממוזיקת היומיום.

למוות, כמו גם לחיים, לא תמיד יש פשר, אך הבירור וההתחקות אחר מובן הם מאפיין אנושי ייחודי, והשפה היא האמצעי למעשה האינסופי הזה. יתר על כן, גם כשהיא אינה מובנת, כשכולה חריקות וצרימות, ואפילו כאשר אין לה נמען והיא נישאת בחלל הריק – יש בכוחה של השפה להיות לנו למלווה, לגלות לנו דבר על עצמנו ועל העולם, מעצם השימוש בה, מעצם פעולת הדיבור:

.

מִתּוֹךְ שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד עַל טִיבָהּ שֶׁל הָעִבְרִית,

חָלַמְתִּי מְדַבְּרִים עִבְרִית וַאֲנִי אֵינִי מְבִינָה וְעָמַדְתִּי

מִחוּץ לָעִבְרִית וְהָעִבְרִית קִינָה מְשֻׁנָּה בְּפִי חֲלוּמִים,

צְרִימוֹת וּצְלִילִים סְתוּמִים וְלֹא יְדַעְתִּיהָ, שְׁמַעְתִּיהָ

כְּאִלּוּ לֹא, נִסְתַּתֵּר פִּשְׁרָהּ, וּמִתּוֹךְ שֶׁהָפְכָה לִי זָרָה,

חֲרִיקוֹת בְּפִי חֲלוּמִים, לָרִאשׁוֹנָה שְׁמַעְתִּיהָ,

עָמַדְתִּי עַל טִבְעָהּ, וְקַמְתִּי צְמֵאָה וּבִקַּשְׁתִּי מַיִם.

אָדָם, אֲפִלּוּ יִוָּתֵר אַחֲרוֹן בָּעוֹלָם, יוֹסִיף וִידַבֵּר.

("יוסיף וידבר")

.

בשיר הפותח את הספר שואלת שניידר־אֵילת "הַאִם אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ,/ בַּשָּׂפָה, מַרְפֵּא?", ומצהירה בכך שהספר הוא הרהור מתמשך בסוגיה הזו. ואמנם, השפה אינה מסוגלת להשיב אלינו את המתים, הניסיונות להחיותם באמצעותה נועדו מראש לכישלון, אך היא מהווה מרחב ביניים שניתן לשהות בו. המילים מספקות לכאב אפשרות להתעצב, מאפשרות להחזיק יחד שתיקה וצעקה, את העשן ואת המנגינה. דווקא שפת השירה, המפנה את מלוא תשומת הלב אליה עצמה, למאמץ (ולכישרון) המושקע בהתקנתה, מאפשרת הפוגה מהחזקת האבל, הסחת דעת אסתטית שמולידה פרספקטיבה תודעתית. אמנם אין ביכולתה להחליף את נוכחותו של המת האהוב, ואפילו לא לתת הצדקה ומובן לעובדת היעדרו, אך יש בשפה משום מעקה שאפשר להישען עליו לרגע ולאסוף כוח כדי להמשיך בעבודת החיים.

השימושים המגוונים של שניידר־אֵילת בלשון, המעברים מקינה להומור, מצחיחות דיווחית לשפע מפּלִי של דימויים ותמונות, מאפשרים לה וגם לקוראים ולקוראות להתארגן שוב ושוב מחדש מול עוצמתו המצמיתה של המוות – זה הממשי שבו עוסק הספר, וזה הרעיוני שבו עסוקים כולנו. כל מוות מכריח אותנו לבלום, להציץ לַבִּטנה הפרומה של החיים, באותו אופן שבו השירה מבקשת מאיתנו לעצור ולהביט.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה.

.

שי שניידר־אֵילת, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן", מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2021.

.

.

» ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: לילך נתנאל על "זר שלגים: מבחר משירת יידיש"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | ילדים שנולדו לאם הדרך

שישה שירים מאת המשורר האסטוני יאן קפלינסקי, שהלך לעולמו לפני שלושה חודשים, בתרגומה של גילי חיימוביץ'

ורד נחמני, מטע מלא, אקריליק על בד, 60X40 ס"מ, 2010

.

שירים מאת יאן קפלינסקי

מאסטונית: גילי חיימוביץ'

..

*

הַלֹּא קַיָּם פּוֹשֶׂה בַּכֹּל וְהַקִּיּוּם נִמְלָא שַׁלְוָה.

הַתַּרְגּוּמִים שֶׁלְּךָ לְלָאוּ־צֶ'ה יְכוֹלִים לִהְיוֹת נְכוֹנִים אוֹ מֻטְעִים – סֵפֶר פָּרוּשׂ

מְדַבֵּר עַכְשָׁו כְּמוֹ פַּרְפַּר פְּרוּשׂ כְּנָפַיִם וְהַתְּנוּעָה וְחֶסְרוֹנָהּ נִפְגָּשִׁים בְּאַבְקָנִים.

מַשַּׁב אָבִיב גּוֹאֶה מִבַּעַד לִבְגָדֵינוּ וְלִשְׂעָרֵנוּ.

אִם אֲנִי מְדַבֵּר, זֶה מִשּׁוּם שֶׁהַנֶּחָמָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה

מֵאִתָּנוּ הַמְּצַפִּים לָהּ: מַיִם פּוֹרְצִים פְּנִימָה מִכָּל מָקוֹם,

גַּג הָאֹהֶל מִתְעוֹפֵף בְּלַיְלָה לָבָן בְּלַפְּלַנְד,

שַׁרְשְׁרָאוֹת נוֹפְלוֹת וּמִתְנַפְּצוֹת: אֲמִירוֹת, חַיִּים וְחָכְמָה.

אָז כָּכָה זֶה, כָּכָה אַתְּ. הָעֵינַיִם נְמַסּוֹת

אֶל הָעֲנָנִים הַלְּבָנִים, זוֹ אַהֲבָה, הִיא שֶׁבּוֹצַעַת אוֹתָנוּ

מִנְּיָר מְשֻׁבָּץ וְנוֹתֶנֶת לָאֵשׁ לְהָחֵם אוֹתָנוּ

וְלַגֶּשֶׁם לַעֲבֹר דַּרְכֵּנוּ עַד שֶׁקַּו הַגְּבוּל הָאַחֲרוֹן

בֵּינֵינוּ לָאֲדָמָה מִתְמוֹסֵס. זוֹ אַהֲבָה: הֶעָלִים עַל הָעֵצִים

וְהָאוֹר שֶׁכָּמוֹנוּ מָלֵא בְּעֵדוּת לְאֵין סוֹף.

אֲנַחְנוּ נִהְיֶה, גַּם מָה שֶׁאֵינֶנּוּ,

אֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר מָה שֶׁאֵינֶנּוּ שַׁיָּךְ לְאַף אֶחָד.

.

*

אֲנָשִׁים שָׁבוּ מֵהַשּׁוּק וְנִטְעֵי שְׁזִיפִים בִּידֵיהֶם;

פַּסִּים לְבָנִים נִצְבְּעוּ עַל הָאַסְפַלְט.

בְּדַרְכִּי הַבַּיְתָה שׁוּב הִבְחַנְתִּי

בְּגִזְעֵיהֶם הַמְּעֻקָּמִים שֶׁל עֲצֵי לִבְנַת הַבִּצּוֹת,

בָּעַלְוָה הַפּוֹרֶצֶת מֵעֲלֵיהֶם

וּבַשָּׁמַיִם הַנְּמוּכִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת מֵי הַשִּׁטְפוֹנוֹת,

פִּתְאוֹם הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהַיֹּפִי הַזֶּה

– הוֹפֵךְ לְכִמְעַט בִּלְתִּי נִסְבָּל

מוּטָב לְהַבִּיט תַּחַת הָרַגְלַיִם הֵיכָן שֶׁעֲשָׂבִים מְלַבְּבִים

וּזְעִירִים שֶׁל לַפָּה, סִרְפָּד וְלַעֲנָה

צָצִים מֵהָאֲדָמָה

אוֹ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה וּלְגַלּוֹת בַּמִּלּוֹנִים

מָה, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, מַשְׁמָעוּת הַמִּלִּים הַיַּפָּנִיּוֹת

יוּגָן, סָאָבִי וּמוֹנוֹ נוּ אָוָארֶה:

נֹגַהּ מִסְתּוֹרִי

וְהַהִקָּסְמוּת אוֹ הַתּוּגָה עַל מָה שֶׁיֵּשׁ.

.

*

הַשֵּׁנָה מְכַסָּה אוֹתָנוּ יוֹתֵר מִדַּי בִּשְׁבִיל אֶחָד, מְעַט מִדַּי לִשְׁנַיִם.

בְּהוֹנוֹתַיִךְ חֲשׂוּפוֹת בְּהַתְרָסָה אֶל מוּל הַלַּיְלָה הַחָרְפִּי.

שׁוּעָל אָדֹם נָע כְּלֶהָבָה בְּמַעֲלֵה

הַגִּבְעָה: הַזֶּרֶת שֶׁלָּךְ אָכֵן קְטַנָּה,

תַּחַת שְׁמוּרוֹתַיִךְ הָעֲצוּמוֹת אַחַיִךְ, הַבְּכוֹר וְהָאֶמְצָעִי

מַחְלִיקִים חֲזָרָה אֶל תּוֹךְ אַגָּדָה.

אוּלָם יָבוֹא עוֹד יוֹם רָחוֹק מְאוֹד מִפֹּה בּוֹ אֶזָּכֵר בַּחוֹף

נֵעוֹר לְצִדֵּךְ, לְאַחַר מָוֶת, בַּחֲלוֹם

שָׁם יֵשׁ עֵצִים שְׁבוּרִים וּשְׁבָבִים שֶׁל אֳנִיּוֹת

וְגַם צְלָבִים עֲבוּר אֵלּוּ הָעוֹזְבִים שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁלְּשָׁם הִגִּיעוּ

פַּעַם עוֹד יַחְלִיק מֵאִתָּנוּ הַסָּדִין, עֵינַיִם יִזְדַּגְּגוּ

וְקֶבֶר מְשֻׁתָּף יִלְפֹּת בָּאַחִים. אִם אֲפִלּוּ אָז,

אִם אַף עֲדַיִן אָז, אָז מָה אָז, אֲהוּבָתִי?

.

*

דּוֹדָתִי הִכִּירָה אוֹתָם טוֹב. אֲנִי מַכִּיר

רַק אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם וְאֶת מָה שֶׁאֲחֵרִים סִפְּרוּ לִי:

בַּעֲלֵי מְלָאכָה, חַיָּטִים, עוֹרְכֵי דִּין, רוֹפְאִים,

קוֹגֶן, מַיְכֶּלְסוֹן, אִיצְקוֹבִיץ', גּוֹלְקוֹבִיץ',

אֵיפֹה הֵם עַכְשָׁו? לְחֶלְקָם הָיָה דֵּי מַזָּל

לְהִטָּמֵן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הַהוּא תַּחַת לוּחַ אֶבֶן הַנּוֹשֵׂא אוֹתִיּוֹת בְּעִבְרִית.

אִם כִּי אֵלּוּ שֶׁדּוֹדָתִי פָּגְשָׁה בִּרְחוֹבוֹת טֶרְטוֹ בַּכִּבּוּשׁ הַגֶּרְמָנִי

עִם כּוֹכָב צָהֹב תָּפוּר לְבִגְדֵיהֶם, וְעִם אֵלּוּ שֶׁאֲפִלּוּ

הֵעֵזָּה לְדַבֵּר לְחֶרְדַת חֲבֵרֶיהָ: הֵם אֵינָם כָּאן אֶלָּא פְּזוּרִים

בֵּין קְבָרִים נְטוּלֵי שֵׁמוֹת, תְּעָלוֹת וּבוֹרוֹת

בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, אֲרָצוֹת רַבּוֹת, נְטוּלֵי בַּיִת בְּמוֹתָם

כְּמוֹ בְּחַיֵּיהֶם. אוּלַי כַּמָּה עוֹד מְרַחֲפִים

בָּאֲוִיר כְּחֶלְקִיקֵי אֵפֶר וַעֲדַיִן לֹא

צָנְחוּ לָאֲדָמָה. חָשַׁבְתִּי

שֶׁלּוּ הָיִיתִי פִיזִיקַאי הָיִיתִי רוֹצֶה לִלְמֹד אָבָק,

אֶת כָּל שֶׁמְּרַחֵף בָּאֲוִיר, מְרַקֵּד בְּאוֹר-שֶׁמֶשׁ,

נִכְנָס לָעֵינַיִם וְלַפֶּה, לְתוֹךְ הַקַּרְחוֹנִים בִּגְרִינְלַנְד

אוֹ עַל הַסְּפָרִים בַּמַּדָּפִים. אוּלַי בְּבוֹא הַיּוֹם

הָיִיתִי פּוֹגֵשׁ אֶתְכֶם,

אַיְזִיק, מָרְדְּכַי, שָׂרָה, אֶסְתֵּר וּשְׁלוֹמִית

וְכָל מִי שֶׁהֲיִיתֶם. אוּלַי אֲפִלּוּ הַיּוֹם שָׁאַפְתִּי

מַשֶּׁהוּ מִכֶּם בָּאֲוִיר הָאֲבִיבִי הַמְּשַׁכֵּר הַזֶּה;

אוּלַי הַיּוֹם רְסִיס מִכֶּם צָנַח עַל פְּרִיחַת הַתַּפּוּחִים

הַצְּחֹרָה-צְחֹרָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל סָבִי

אוֹ עַל שְׂעָרִי הַמַּאֲפִיר.

.

*

גְּבָרִים שָׁרוּ לְצַד הַקְּרוֹנוֹת

וְהַחוֹל הִתְחַלֵּף מִמָּקוֹם לְמָקוֹם יְלָדִים

שֶׁנּוֹלְדוּ לְאֵם הַדֶּרֶךְ קִבְּלוּ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְנוּ לַיַּעַד הָאָרֶץ

שֶׁעוֹד לֹא הָיְתָה שָׁם אֲבָל הָפְכָה אֲמִתִּית עֵצֶיהָ גִּבְעוֹתֶיהָ

הַיְּרֻקּוֹת וְרוּחַ שֶׁל יָם מֵהַמֶּרְחַקִּים

פְּרָחִים שֶׁלֹּא הִזְדַּמֵּן לָנוּ לִקְטֹף אוּלָם הַיְּלָדִים

עוֹד יִזְכְּרוּ מִשּׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ

בַּמָּקוֹם בּוֹ הָאָבִיב הָפַךְ לְקַיִץ

הָעֵשֶׂב תָּבַע חֲזָרָה אֶת כַּרְכֻּבֵּי הַקָּמִינִים

עִזִּים כְּבָר לֹא רִחְרְחוּ אֶת הָאֲוִיר

כְּשֶׁעָזַבְנוּ לְדַרְכֵּנוּ

הַמְּכוֹנִיּוֹת הִתְקַלְקְלוּ וְהַיְּלָדִים לָמְדוּ לְדַבֵּר

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְנוּ לַיַּעַד סָבִים וְסָבְתוֹת

נִקְבְּרוּ בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ לִפְעָמִים הָיָה זֶה יוֹם רִאשׁוֹן

חָפַרְנוּ אֶת הַקְּבָרִים לָעֹמֶק שִׁלַּבְנוּ אֶת יָדֵינוּ

לִפְעָמִים זֶה הָיָה יוֹם רִאשׁוֹן קָרְחוֹת יַעַר

מָסְרוּ אוֹתָנוּ לָעֵצִים שֶׁסּוֹכְכוּ עָלֵינוּ קוֹרוֹת גַּג הָעֵצִים

פִּנּוּ מָקוֹם לְקָרְחוֹת הַיַּעַר

הָיָה מֶרְחָב אֵין סוֹפִי שֶׁל אֶרֶץ רֵיקָה

וְאַף לֹא לְרֶגַע הָיָה מִי מֵאִתָּנוּ שֶׁהֶאֱמִין

שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁזֶּה זְמַן מָה דּוֹלֵק בְּעִקְבוֹתֵינוּ

הֵם כֻּלָּם נוֹתְרוּ מֵאָחוֹר כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מִדְבָּר מִשֶּׁלָּהֶם לַחְלֹק וְלִשְׁלֹט

אֲנַחְנוּ אֵלּוּ שֶׁנָּטְשׁוּ

אֶת הַשְּׁמָמוֹת שֶׁלָּהֶם

בַּשְּׁבִילִים שֶׁלָּנוּ גָּדַל כָּל מָה שֶׁהָיָה שָׁם קֹדֶם

הִגַּעְנוּ בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ

יִתָּכֵן שֶׁהָאָרֶץ שֶׁהִגְשַׁמְנוּ אֵינָהּ יוֹדַעַת דָּבָר אוֹדוֹתֵינוּ

.

*

אַף אֶחָד לֹא יוּכַל לְחַבֵּר אוֹתִי שׁוּב

מְאַצְבַּעַת אֶת הַמֵּיתָרִים הַשְּׁבוּרִים יִתָּכֵן שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל מַשֶּׁהוּ אַחֵר

כָּל הַתָּאִים וְהַכַּדּוּרִיּוֹת מַחְרִישִׁים, נְכוֹנִים לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלוֹת

שֶׁמִּתְבּוֹנְנוֹת מִבַּעַד, חוֹצוֹת בַּעֲדֵנוּ, בְּעַד הַחֲפָצִים, הַשָּׂדוֹת, קַרְנֵי הָאוֹר

מִתְלַכְּדוֹת רַק לֶאֱמֶת, לְמִלָּה רֵיקָה, לְיָם, לְאוֹקְיָנוֹס,

לְהֵיכָן שֶׁחֻבַּרְנוּ, נִבְנִים עֶצֶם עַל עֶצֶם, תָּא עַל תָּא, הֲבָרָה עַל הֲבָרָה

הַאִם זֶה הַכּוֹתֵב שִׁירָה מִדֵּי לַיְלָה הוּא אֲנִי

עִם הַגַּב הַדּוֹאֵב, עִם הַשֵּׂעָר הָאָפֹר, עִם שְׁמֵךְ, עִם מַחְשָׁבָה

רַק אוֹדוֹתַיִךְ

וְהִנֵּה אַתְּ מַגִּיעָה וְנֶעֱמֶדֶת בְּחַדְרִי, בְּעֵינַי

וְיָדַיִךְ חַמּוֹת, מְלוּחוֹת וִיקָרוֹת מְאוֹד

יָדַיִם אֲשֶׁר מְסִירוֹת אָבָק מֵאוֹתִיּוֹת נוֹשָׁנוֹת שֶׁל הַתְּבוּנָה

שֶׁל מָה שֶׁהָיִינוּ, שֶׁמַּתְנוּ, נוֹלַדְנוּ מֵאֲנָשִׁים אֲפֵלִים

אוֹדוֹתָם יֶשְׁנָן מִלִּים סְפוּרוֹת כָּל כָּךְ וְקִבְרֵי אֲבָנִים כְּבֵדוֹת כָּל כָּךְ

כָּךְ שֶׁזֶּה הַנָּח עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם יָנוּחַ עַל הֶעָפָר וְעַל שִׁבְרֵי הָעֲצָמוֹת, מָה, מָה

חָשַׁבְתְּ יַלְדָּה, כְּשֶׁפָּתַחְתְּ שַׁעֲרֵי מְצוּקִים בְּמַפְתְּחוֹת הָאַגָּדָה

בְּבַקְּשֵׁךְ אֶת הַשּׁוּרוֹת מִכַּף יָדִי עֲבוּר הַמַּצֵּבָה הַקְּדוּמָה

מָה חָשַׁבְתְּ, אֲהוּבָה, מְאַצְבַּעַת אֶת אֶצְבְּעוֹתַי הַשְּׁבוּרוֹת

לְאוֹר נֵרוֹת

.

השירים מתוך הספר "אבק וצבעים: משירי יאן קפלינסקי" המתורגם בימים אלה ועתיד לראות אור בהוצאת ספרי עיתון 77.

.

יאן קפלינסקי (1941–2021), מחשובי המשוררים באירופה וגדול הכותבים של אסטוניה, דמות מרכזית בחיי הרוח והתרבות בה. בן לאב יהודי ממוצא פולני, שנספה במחנות הכפייה הקומוניסטיים. חיבר עשרות ספרי שירה, סיפורת והגות, היה הוגה דעות, מבקר תרבות וחבר בפרלמנט הדמוקרטי הראשון של המדינה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי בשנת 1991. בשנת 2016 זכה בפרס אירופה לספרות, Prix Européen de Littérature. קפלינסקי נפטר באוגוסט השנה, וזמן קצר לפני מותו התכתב עם חיימוביץ', מתרגמת השירים לעברית, ונתן לה את ברכתו לתרגומם.

.

גילי חיימוביץ', משוררת בעברית ובאנגלית, מתרגמת, מנחה סדנאות כתיבה ועורכת. שיריה תורגמו ליותר משלושים שפות. תרגמה את ספר השירה האסטוני הראשון שיצא בארץ, "והקו הופך לצל" מאת מטורה (הוצאת ספרי עיתון 77, 2018). בשנת 2015 זכתה במענק אמנית מצטיינת ממשרד התרבות, בשנת 2019 זכתה בפרס המשוררת הזרה הטובה ביותר בתחרות האיטלקית Ossi di Seppia, בשנת 2020 זכתה בתחרות האיטלקית I colori dell'anima, והייתה מועמדת לפרס Pushcart האמריקני על תרגום שירה של נורית זרחי "תן" לאנגלית. תרגומים פרי עטה פורסמו בגיליונות 4, 22, ו־87 של המוסך.

.

» במדור "ובעברית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת צ'סלב מילוש, בתרגום דוד וינפלד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חפצי המתים

"מודעת אבל מקומטת ברחוב יגאל אלון דבוקה לשער שמוביל למספרה, כל תספורת בארבעים שקלים. אבי מביט במודעה, מחזיק את המעיל על הכתף. 'בצער רב...' חיוך. הוא מצא." סיפור קצר מאת נדב פיידמן רשף

יוסי וקסמן, פרט מתוך אבא ויוסי בים, אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 2017

.

ספרים. מתים

נדב פיידמן רשף

.

וכאילו לא מספיק כל זה.

הוא סיפר את מר נחשון כשהודיעו לו שהבן שלו מת. הם פתחו את השער ונקשו ארבע נקישות בדלת הזכוכית שלושה בחורים במדים. הצטערו מאוד, היה אפשר לשמוע בקולם, וכעבור כמה רגעים של שתיקה ולחיצת יד, עזבו את המספרה, התניעו את הג'יפ, נסעו. מנחם ביקש ממר נחשון להישאר לשבת, הוא מוכרח לגמור את התספורת והוא לא יכול להשאיר אותו עם חצי ראש מגולח. אחרי שסיים, הבריק את המראה, השאיר את המספריים על מדף העץ, ניקה את שיני מכונת התספורת הישנה וחיבר אותה למטען מתחת למתלה הסינרים. לאחר מכן אסף את השערות הדלילות של מר נחשון, השליך לפח, נעל את המספרה והלך הביתה.

ורדה הניחה שתי אבנים על תלולית החול וקרסה על החזה של מנחם. מדי החיילים נספגו זיעה, ורעש היריות הבריח עשרות ציפורים. כשהגיעו הביתה, ורדה התקשתה לעלות במדרגות, וכמה שכנים יצאו לראות על מה המהומה. היא לא הניחה למנחם לעזור לה לעלות וצעקה לכל עבר ששלח את עוזי לצבא, ושהכול באשמתו ועכשיו היא תקועה בבית אפור בתל אביב, עם בן אדם אפור עוד יותר. כשנכנסו הביתה, הכול עמד במקום. הספות, ערימת העיתונים, החתול על אדן החלון. ורדה סובבה את שעון הדוד והחלה להוריד את בגדיה בדרכה לחדר. מנחם התיישב על יד המחשב בסלון. דפיקה בדלת, תרצה השכנה מלמעלה, שילדה לא מזמן, משתתפת בצער והביאה עוגיות שושנים. היא לא יכולה לדבר עכשיו, תרצה, אמר מנחם, והיא הבטיחה לבוא לבקר הרבה השבוע. הוא הניח את העוגיות על השיש, צמוד למקרר, ורגע לפני שהספיק להתיישב חזרה, צעקות, מכיוון חדר השינה של עוזי. ורדה שכבה על המיטה, בגופייה ותחתונים, כפות רגליה באוויר, ידיה שמוטות. מנחם ערם את הזכוכיות השבורות, ואת התמונה המשפחתית היחידה מהטיול בספרד הניח על השולחן. איך אתה יכול להיות כל כך אדיש, למה אתה מענה אותי? אמרה ורדה, נשימתה עמוקה ונחנקת, מבטה בתקרה, מדבקות של כוכבים זוהרים, וירח.

אחרי שמנחם התעורר, הוא התגלח, צבע את נעליו בצבע שחור ולבש חולצה מכופתרת ומעליה אפודת פסים ירוקה. הוא אכל חביתה, חתיכות מלפפון ולחם טבול בשמן זית. שטף את הכלים והאכיל את החתול, חצי כוס מדודה. הכניס לתיק תמונה של עוזי מסוף המסלול, שהייתה תלויה מעל השידה הצמודה לדלת הכניסה ויצא, בלי לומר מילה לוורדה, שהתהפכה במיטה, כמו בשאר הימים האחרונים. הוא ירד ברחוב לכיוון המספרה. כשהגיע, המודעה כבר לא הייתה. הוא נעמד מול השער, הסתכל מסביבו, מדרכה, אוטובוס, רמזורים מתחלפים ושמש. הוא פתח את השער, זאת הפעם הראשונה שהוא מקלל מאז שעוזי מת. בין כל העיתונים והניירות הוא מצא מודעת אבל נוספת, חזר אל השער והדביק אותה.

רבע לשש. אור ראשון של יום. שמש נחשפת מעל גגות העיר ובין צלחות לווין. אתמול בצהריים, בלב ההמולה, נגמר לאבי מלאי הספרים. שוב הוא צריך לצאת ולחפש. ידו נרטבת מעט מן הטל כשהוא פותח את שער הכניסה בשקט, ממוקד, ורוב האנשים עוד ישנים. שימות העולם, הוא אומר, זאת פרנסה. הוא לבוש מעיל דהוי עם כתמים אפורים, טוש שחור קבוע בכיסו הימני, נעלי ספורט ישנות, כובע צמר. צועד מביתו ביפו לכיוון גבעתיים. שדרות ירושלים, אבי על המדרכה, עצי הפיקוס מעבר לכביש. הוא עוצר בכל לוח מודעות ונוגע בעמודי החשמל, מוודא שהוא לא מפספס אפילו רמז. הוא נכנס לסמטאות הקטנות, החבויות, וחוזר לרחוב הראשי. צועד בנחישות, נכנס לכל בניין אפור ומוזנח, לכל בניין מפואר בדרך, בודק על דלת הכניסה, על דלתות המשפחות, בביטחון, בשיטתיות, בלי לעשות עניין. אבי מכיר את כל סוגי המשפחות.

מחלקת העיתונים, עם כובע המצחייה והאוברול האדום, נמצאת תמיד באותה תחנה. אבי ניגש אליה, בלי להסתכל לכיוונו היא זורקת עיתון. הוא מדפדף במהירות, מדלג על הכותרות, על הרכילות, ישר לעמודים האחרונים, תוך כדי הליכה, קורא. "בצער רב אנחנו מודיעים על פטירת פרופ'…" המודעות היחידות בעיתון לא מזכירות מתים בתל אביב. הוא זורק את העיתון, בלי להתכוון, ליד חתול שנבהל ורץ עם חתיכת פיצה בפה. בפנייה לרחוב שלמה הוא עוצר, מחטט בכיס, מוציא חפיסת נובלס מקומטת שנשארה מאתמול, שולף סיגריה בעזרת ציפורן ארוכה, נשען על דלת זכוכית, סגור, השמש כבר ייבשה את רטיבות הבוקר, מביט למעלה, מזרחי טפחות. הרחוב מתחיל להתמלא באנשים, תריסים נפתחים, פיח. הוא מועך את הסיגריה עם הנעל, מוריד את כובע הצמר, דוחף אותו לכיס של המעיל, ורגע לפני שהוא ממשיך ללכת, מביט עמוק לתוך הרחוב. המדרכה הצרה מקשה עליו. כל כמה רגעים הוא יורד לכביש, מסנן קללות, מאפשר לרוכב אופניים לעבור, זז ימינה ושמאלה כדי לא להתחכך באנשים. הוא נכנס לכל בית קפה שכבר הספיק להיפתח, שואל אם יודעים על מישהו: ילד קטן, חייל, אבא.

מודעת אבל מקומטת ברחוב יגאל אלון דבוקה לשער שמוביל למספרה, כל תספורת בארבעים שקלים. אבי מביט במודעה, מחזיק את המעיל על הכתף. "בצער רב…" חיוך. הוא מצא. הנפטר גר ברחוב יצחק שדה, מרחק של חמש דקות הליכה. ביד הפנויה הוא תולש את מודעת האבל, ומתחיל ללכת לכיוון המזרקה שבקצה הרחוב, שניצבת מול מבנה כיפתי, נטוש. הוא מתיישב על ספסל קטן, צמוד למים, מתחת לעץ דקל, מצית סיגריה ומניח את המעיל לידו. אוטובוסים, חליפות, ילקוטים קטנים עוברים. השעה שבע וחצי, הבית במעלה הרחוב, ליד בית ספר ניב. אבי מנסה לשחזר אולי הוא מכיר את המשפחה, סינואני, מצלצל מוכר, יש הרבה. אוטובוס עובר, איש מביט בשער המספרה ואחר כך לצדדים, אומר משהו שאבי לא מצליח לשמוע, נכנס פנימה, ואחרי כמה שניות חוזר, תולה מודעה חדשה. אבי מסתכל עליו, תמות גם אתה, מחווה בתנועת יד, זאת הפרנסה שלי. הוא קם ומכבה את הסיגריה במים ליד יונה מתה. מתחיל לעלות ברחוב לכיוון הבית. מוציא את הטלפון הנייד, בודק את השעה. בפעם האחרונה, כשנגמר המלאי, גירשו אותו בצעקות מדירה אחת בארלוזרוב, ולא, הוא לא מתבייש.

הוא עומד עכשיו במעבר חצייה מתחת לבניין. שני ילדים קטנים, אחת מתולתלת, אחד נמוך, מונעים ממנו להתקדם. שניהם לובשים אפוד זוהר ומחזיקים תמרור עצור, גבוה מהם פי כמה. הם מרימים את התמרור בקושי, אבי קורץ ועובר. שבעים וארבע, לפי מודעת האבל, ממש אחרי בית ספר ניב. כשהוא מגיע לצד השני של הכביש הוא משתהה כמה רגעים. הוא רואה את הילדים מטפחים גינות עם המורים, מדברים רק עם הידיים ומרחוק את הבוגרים משחקים כדורגל. הוא הגיע. שיחים גדולים מגדרים את הבניין. שבעים וארבע, הוא מוודא. הוא נכנס, מסתכל על תיבות הדואר, סינואני, מוודא, עסק לא פשוט. הוא מתחיל לעלות, קומה אחרונה, בלי מעלית. אישה בטרנינג וכפכפים מושכת קצובות באפה, יורדת במדרגות, הוא נצמד למעקה, בוקר טוב. הוא עולה ומשנן. אני משתתף, אבי, סוחר, שוק, ספרים. שלט חום תלוי על הדלת. "משפחת סינואני". הוא נעמד. מתכונן. מנקה את הנעליים, מסדר את החולצה, ומגלה. תופס את הראש, מביט על הרצפה מאחוריו, ולכיוון המדרגות, מקלל ומתחיל לרדת בחזרה לרחוב. אינעל העולם, הוא צועק, המעיל.

תראי אותך, תראי איך את נראית. ורדה תניחי לי, תלכי מכאן, תלכי הביתה או לכל מקום אחר, רק תניחי לי, בבקשה, אני צריך לעבוד, הנה אדון אתה יכול לשבת. מנחם הצביע על הכיסא, ורדה נשארה עומדת בפתח המספרה, בוכה ומביטה במנחם מניף את הסינר מעל האיש וקוצץ את שערותיו באיטיות. היא התקרבה לאט לכיוון הכיסא, מבטה על הרצפה, כפכפים, שערות. מנחם הפסיק לספר את האיש כשוורדה החלה למשוך את חולצתו. הוא מת מנחם, עוזי מת, איך אתה יכול לספר את האנשים כאילו כלום, איך אתה מסוגל, אתה מתנהג כאילו לא היה לך בן בכלל, בוא הביתה מנחם. מנחם הביט בה דרך המראה, הרגיש אותה בגבו, אחר כך הסתובב אליה. מה את רוצה שאני אעשה. לחש מנחם. מה את רוצה ממני, זה לא יחזיר את עוזי אם נשב בבית ונבכה. עוזי מת ורדה, מת וזהו. הוא המשיך לקצוץ את שערו של האדון, והתיז מים להרטיב. תלך מכאן, תסתפר במקום אחר, תלך מכאן אתה שומע אותי! צעקה ורדה אל האיש היושב. תעזבי אותו תלכי הביתה, לא, בבקשה תישאר לשבת, אמר מנחם, והאיש קם אסף את חפציו ויצא מהמספרה. הנה לך יופי, עכשיו מה, את רוצה שגם לא יהיה לנו כסף לשלם, שאני אסגור את המספרה, שלא יהיה לנו כלום. מנחם הרחיק אותה ממנו, שוב היא משכה את חולצתו. תעזבי אותי ורדה, לכי הביתה, אמר מנחם. הרגת לי את הילד, היחיד שלי מנחם, אין לי יותר כלום, הרגת לי את הילד. ורדה הידקה את אצבעותיה על שקעי הרקה. ורדה, זה נגמר, ואין מה לעשות עם זה, אל תעשי את עצמך, גם כשעוזי היה בחיים זה לא היה חיים, כל הזמן רצית שיחזור, שיספר, שימלא אצלנו משהו שאנחנו לא מסוגלים למלא בעצמנו. הוא לקח את המטאטא שנשען על השולחן. כל השבוע שתקת, התעלמת, וכשהוא חזר פתאום היית מדברת בלי סוף והיית זורחת, ושוב ראשון היה מגיע, ואת היית הולכת לפינה הכי רחוקה בבית. זה נגמר ורדה, את יכולה להתחיל לחיות את החיים שתמיד רצית, תשני את שם המשפחה שלך חזרה לרשופסקי, תראי את הסדרות שלך, תתפרי לזקנות, את יכולה לחזור ולתקוע לדגים את הצלפים בעיניים, ולקינוח להכין בלינצ'ס ולשיר, עכשיו תלכי ורדה, תשאירי אותי לבד, אני צריך לעבוד. מנחם אסף בזריזות את השערות, מבטיהם לא נפגשו כשוורדה החלה ללכת לכיוון שער המספרה, מנחם הרים את מבטו מהמטאטא. היא עצרה, תפסה את פניה בשתי ידיים. די ורדה, די. שלטת בי עם המילים שלך, בתוך הבית שלי, תכננת הכול, מה אתה יודע מנחם, כמה דאגתי כל השבוע, כמה לא רציתי שהוא ילך ביום ראשון, הייתי מגהצת את המדים ומתפללת שהם יישרפו ושלא יהיה לו איך ללכת, ושיישאר איתנו בבית. למה שלחת אותו, למה הכרחת אותי לחתום למה, תראה מה עשית, אני לא מסוגלת להמשיך מנחם, אני לבד, אני והחתול המסריח שלך, למי אני אבשל עכשיו, אתה לא אוהב את האוכל שלי, הוא היחיד שאהב אותי ואת האוכל שלי מנחם. היא גררה את רגליה לכיוונו. תחזור הביתה מנחם, עוזי מת. עוזי מת. פניה בחזהו, הם התחבקו, היא בכתה והוא הביט החוצה אל הרחוב, עוברים הציצו פנימה, מבעד לדלת הזכוכית, הסתלקו, צפירות מכוניות, אנשים דיברו, רעש החל.

אבי הצית סיגריה והקפיץ את רגלו הימנית בחוסר שקט, מתחת לבניין, מאחורי גדר השיחים, אחרי שמצא את המעיל במזרקה, ואחרי שלא הייתה תשובה, דפיקות ממושכות.  אם יחכה עוד קצת אולי מישהו יבוא, מישהו אולי מכיר את המשפחה. הוא קרע חתיכה קטנה ממודעת האבל, הוציא את הטוש מהמעיל, כתב, "אני משתתף בצערכם, אם תרצו להיפטר מחפצים תוכלו להתקשר אלי – אבי סוחר בפשפשים", ותקע את הפתק בין שלט המשפחה לדלת הכניסה. הוא ירד ברחוב, נראה רגוע יותר, חצר בית הספר ריקה, הוא יכול לראות את הצמחים החדשים שנשתלו על הערוגות הצרות, ואת מעבר החצייה הדומם, רק אישה בטרנינג וכפכפים צועדת שפופה על פסיו הלבנים. הוא ליווה אותה במבט, וחצה את הכביש כשהטלפון הנייד צלצל. תן לי עוד שבוע מוטי אחי, אין לי איך לשלם כרגע, תן שבוע ואני משלם הכול, אני שלושים שנה יש לי את הבאסטה הזאת, כל הבוקר אני בחיפושים, אני אומר לך אנשים לא רוצים למות. מה?

מנחם ישב על ספסל מתחת לעץ דקל, ידיו רפויות משני צידי גופו, תמונה מונחת על ברכיו. הוא זכר כל פרט, הפעם ההיא שעוזי היה בגן ונפל מהנדנדה ישר על חתיכת ברזל חדה, רק כי רצה להרשים את יסמין, ושרצו להעיף אותו מהפנימייה כי העיר משינה את אחד החברים עם טיפות טבסקו על הלשון. הוא החל לבכות כשנזכר איך עוזי ניגן בפני כל בית הספר בפעם הראשונה, וכמה כאב לו כשיעל נפרדה ממנו. עוזי דיבר איתו כל הזמן על הצבא, כמה שהוא רוצה וחייב את זה, ואיך בסוף אחרי שיחות ארוכות עוזי שכנע אותו והבטיח שישמור על עצמו. הוא התאמן חודשים בשביל להתקבל ליחידה, הוא קפץ כמו מטורף כשהודיעו לו שהתקבל, היינו חייבים לחתום חשב מנחם, היינו חייבים, לא הייתה לנו ברירה, זה היה הכול בשבילו. הוא התיישר, הכניס את התמונה המחויכת של עוזי לתיק וניגב את אפו בשרוול, כשהאיש התיישב לידו, מדבר בקול רם בטלפון הנייד ומחזיק דף שחור-לבן, קרוע. כן, כן בסוף מצאתי מודעה אחת, לא היו בבית.

.

נדב פיידמן רשף, גר בשכונת שפירא בתל אביב, מדריך חברתי בבית ספר יסודי. סיפורים קודמים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות. בקרוב יראה אור ספר הביכורים שלו, בהוצאת פרדס וסדרת "רוח צד".

.

במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "חופשת לידה" מאת הדר פריאנטה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן