.

"והעברית קינה משונה": על ספרה השני של שי שניידר־אילת

מאת מרב פּיטוּן

.

…

עָלַי לְבָרֵר בֵּינִי וּבֵינִי:

מַדּוּעַ שׁוּב נְיָר בּוֹעֵר בְּחַלּוֹנִי

וְלָמָּה שֶׁבַע שָׁנִים אֲנִי שָׁבָה

וּמְדַבֶּרֶת אֶל הַמֵּת, אֶל אֲפַרְכֶּסֶת

רְפָאִים, סְתוּמָה מֵאֲחוֹרֵי גּוֹלָל.

…

(מתוך "עכשיו לא")

.

בספרה השני, כל מה שהיא שרה מעלה עשן, מבקשת שי שניידר־אֵילת לפתור משוואה ביוגרפית בלתי אפשרית שבה היא ניצבת מול נעלם. כמו בספרה הקודם, הוא היה כאן, אני בטוחה בזה (אפיק, 2019), שירים רבים עוסקים בניסיונות ליישב את בן הזוג המת בתוך מרקם החיים הממשיכים, להתרחק ממנו ולהתקרב אליו, לאמוד את נוכחותו והיעדרו בתוכם. שירים רבים ניגשים למלאכה הזאת בעיניים פקוחות, מתוך אותו "בירור" מודע, אבל גם בעל כורחין, מאחורי הגב, שכן מותו ספוג בכל פעולה וממשיך לאכֵּל ולבעור מבפנים. הפְּניוֹת החוזרות ונשנות אל המת – כנמען, כעד, כהד –  מספרות כי הוא אינו היחיד שהפך רפאים, אלא גם הדוברת עצמה כלואה בקיום שחציו נוכח וחציו נעדר, מתה־חיה, מפוצלת בין יכולתה לעוף ולזמר לבין בבואתה הנחבטת, מהבהבת בין ערות למיתה, בין שירה לבערה:

.

הַצִּפּוֹר (הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם: זוֹ הַחַיָּה בָּעֵץ וְזוֹ שֶׁבַּדַּף.

לִשְׁתֵּיהֶן כָּנָף, רַק אַחַת יוֹדַעַת לָעוּף. הָאַחֶרֶת נֶחְבֶּטֶת

בְּמָה שֶׁמְּדַמָּה לְשָׁמַיִם, נוֹקַעַת מָה שֶׁמְּדַמָּה לְגוּף. אֲנַחְנוּ,

מִשּׁוּם חַמְדָנוּת, נְבַכֵּר אֶת זוֹ הַנֶּחְבֶּטֶת, זוֹ שֶׁטֻּבְּעָה בַּנְּיָר.

מָה שֶׁחַי עָף וְעָף מֵאִתָּנוּ. אָנוּ זְקוּקִים לְדָבָר שֶׁנִּשְׁאָר)

בָּלְעָה בְּדָל שֶׁהֻשְׁלַךְ מֵחַלּוֹן, שֶׁחָשְׁבָה לְמָזוֹן, עַכְשָׁו הוּא

בּוֹעֵר בָּהּ. כָּל מָה שֶׁהִיא שָׁרָה, מַעֲלֶה עָשָׁן.

("היא שרה")

.

מה שמייחד את שירתה של שניידר־אילת, את ההתמודדות עם כיליון הגוף והתפרקות הנפש, הוא השימוש הווירטואוזי שהיא עושה בשפה עצמה, בכלי השירי, על מנת להתמקם שוב ושוב לעומת המוות, לבחון אותו בקליידוסקופ לשוני משוכלל מול אור החיים: בעברית עשירה, מרובדת, היא נעה מהגבוהים לנמוכים ובחזרה, מאיצה ונעצרת ושוב צוברת תנופה. ניתן למצוא בספר שורות כחושות להכאיב, עובדות קרושות המוּשטות לקוראים בעליבותן הבסיסית, למשל "אֲנִי לוֹקַחַת רֶסֶק עַגְבָנִיּוֹת וּנְיָר סוֹפֵג. מוֹרִידָה לָרְחוֹב / אֶת הַסְּפָרִים, מַשְׂכִּירָה אֶת הַבַּיִת לְזָרִים" ("גוף ורכוש"); לעומת אחרות הנשענות על מקורות עבריים־יהודיים מהדהדים בהוד, כמו "אָנָּא, אֲדוֹן הָעוֹלָם, / רוֹכֵל רוֹקֵק כֹּל יָכוֹל, שִׁירָתָא נֶחָמָתָא פֻּרְתָּא, הַב יְשׁוּעָה בֶּאֱמֶת / וְאָהוּב חַי תַּחַת הַמֵּת הַב, וַעֲבֹר וְסַבּוֹן יָדָיִם וּמַיִם, מַיִם רַבִּים /  עַל רֹאשִׁי וְרוּחִי לְטַהֲרָהּ וְשֶׁאֶמְצָא אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה הַחוּצָה מִכָּאן / אֶל הַחַיִּים וְאֹמַר אָמֵן." ("עיבור וסבון ידיים").

באותה סוגה, השיר "תיקון אלמנה" מזַמן טקס של טקסט, אירוע שבו המילים עצמן נרתמות כאמצעי הגנה וחציצה בין המוות לחיים. המילים נועדו לעשות תיקון מעתה והלאה, להפסיק את התנועה האוֹרפֵאית מכאן לשם, לבטל את האחיזה הלופתת של מי שחיה כאן במי שפנה ממנה ומן העולם:

.

אֲנִי קוֹרֵאת מִנְיָן אֶל הַשִּׁיר
לִקְרֹא עָלַי קְרִיעָה
זוֹ לְשׁוֹנָהּ:

מֵעַתָּה הָאִשָּׁה (שֶׁהִיא אֲנִי)
פְּנוּיָה מֵהָאִישׁ (שֶׁנִּקְרָא אַתָּה)

מֵעַתָּה. לְמִן הָאֱלוּל הַזֶּה וּמִפְּנֵי
הָאֱמֶת: שֶׁאֲנִי אִשָּׁה חַיָּה
וְהוּא אִישׁ מֵת וְרִאשׁוֹן
פָּנָה מִמֶּנִּי.

מִגּוּפִי, מֵרוּחִי
מִמָּמוֹנִי, מִבְּנִי

בְּטֵלָה אֲחִיזָתוֹ
שֶׁהִיא אֲחִיזָתִי
מֵעַתָּה.

וְאֵין לוֹ אִתִּי
עוֹד דִּין וּדְבָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה
(מִנְיַן עֵדִים: אֵינְךָ אִישִׁי)

אֶלָּא לְעִתִּים בִּשְׁעַת חֲצוֹת,
בְּהִתְעַטֵּף נַפְשִׁי.

.

שניידר־אֵילת מרחיבה וממזערת את הצמצם השירי שלה ביד מיומנת, מוסיפה ומחסירה אור ואוויר מהקוראים בכל אמצעי הלשון העומדים לרשותה: שיר כמו "תמונה ובה מתורגלת היחלצות" מפגין מוזיקליות קצבית, תובענית, פרפורמטיבית, בסגנון ספוקן־וורד. התמונה המתוארת בו היא של מי שנמצאת בעיצומו של ניסיון, במהלכו של תרגיל בהתמרה, והיא מודיעה לנו, כמו הספר כולו, על כוונתה להינצל, להיחלץ משם, על אף הסכנה שבהתקרבות למוות:

.

זֶהוּ תַּרְגִּיל הֵחָלְצוּת מִתּוֹךְ הַמַּיִם / אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב אֶל הַזְּכוּכִית /

לְהַבִּיט בַּמְתַרְגֶּלֶת / כְּפוּתָה בְּבֶגֶד יָם שָׁלֵם בָּאַקְוַרְיוּם הָאָטוּם / מַעֲלָה

בּוּעוֹת מִנְּחִירֶיהָ / שַׁלְשְׁלָאוֹת מְלֻפָּפוֹת סְבִיב גַּפֶּיהָ / מִישֶׁהוּ מַפְעִיל

שָׁעוֹן וְזֶה מַתְחִיל / תַּרְגִּיל אֲוִיר אוֹזֵל/ לֹא בְּלִי סַכָּנָה / יֵשׁ לָהּ כַּוָּנָה

לְהִנָּצֵל / לְהִתְפַּתֵּל כְּדֵי / לָצֵאת מִזֶּה / זְמַנָּהּ קָצוּב / יֵשׁ מַשֶּׁהוּ

שֶׁהִיא רוֹצָה לִמְשׁוֹת מִתּוֹךְ הַמַּיִם / שֶׁאוּלַי יָבִיא לָהּ הֲקָלָה / אֶפְשָׁר

לְהִתְקָרֵב, לְהִתְבּוֹנֵן בִּמְחוֹלָהּ הַתַּת מֵימֵי / בִּנְשִׁימָה נֶעֱצֶרֶת / בַּמֶּה הִיא

נֶעֱזֶרֶת / מָה הִיא מַסְתִּירָה / מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן / שׁוֹמְעִים אֶת הַשָּׁעוֹן

מְתַקְתֵּק / אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל / הַאִם תִּטְבַּע אוֹ תִּגָּאֵל / כָּךְ אוֹ כָּךְ הִיא

תִּתְפַּתֵּל / כְּדֵי לָצֵאת מִזֶּה / תֵּחָבֵט בַּזְּגוּגִיּוֹת / לוּ יָכְלָה לְהִשָּׁמַע

תּוֹךְ הִתְפַּתְּלוּיוֹת בַּמַּיִם / מֶה הָיְתָה אוֹמֶרֶת / אוּלַי: / אַל תִּדְאֲגוּ

אֲנִי עוֹבֶרֶת / תַּרְגִּיל בְּהַתְמָרָה / שִׁנּוּי צוּרָה וְזֶה הַכֹּל / אֲנִי רוֹצָה

לִטְבֹּל כָּאן / לֹא בְּלִי סַכָּנָה / יֵשׁ לִי כַּוָּנָה / לְהִנָּצֵל וּמַפְתֵּחַ

מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן / מִישֶׁהוּ הִפְעִיל אֶת הַשָּׁעוֹן וְזֶה הִתְחִיל / אֶפְשָׁר

לְהִתְקָרֵב אֶל הַזְּכוּכִית / לְהַבִּיט וּלְהַבִּיט וּלְהַבִּיט וּלְהַבִּיט

.

המקצב המתערבל והחריזה הנודדת מסיעים את מבטם של הקוראים והקוראות מצד לצד, כמו מטרונום – מן השעון אל בת הים האנושית וחזרה, מן ההרמוניה הרוגעת של טבילה, "שִׁנּוּי צוּרָה וְזֶה הַכֹּל", אל בהלת האוויר האוזל והשעון המתקתק. כל תו ואות הכרחיים ומהפנטים אותנו אל הפרטים בלשון מכשפת, ממגנטת, שאין אפשרות להתנתק ממנה.

מעברו השני של המתח הצלילי המרהיב ועוצר הנשימה של שיר כמו "תמונת ההיחלצות", שלושה שירים קצרצרים הנושאים את השמות התמימים לכאורה "פתקים" מחזיקים בשרבוט אגבי, בחסכנות לשונית קיצונית, את תמצית החיים לצד האובדן. שורות ספורות, כמו שבר זכוכית זעיר ומכאיב, נושאות בקריסטליות חדה את הברירה המתרחשת בכל רגע, ללא הרף, בין דבקות בחיים הממשיכים להתרחש, לבין הנאמנות למת, למשל באבחת השיר הראשון, "פתק":

.

הִתְאַהַבְתִּי, מַלְאָכִי. בָּשָׂר וָדָם.
מִכָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁגָּזַר עָלַי מוֹתְךָ  –
זֶה הָאַכְזָר מִכֻּלָּם.

.

לאורך הספר הולך ומצטבר פרדוקס בלתי נמנע, שלפיו ככל שהמוות שפל יותר, משתק ומנכיח את כיעורו, כך נעשית השפה יפה יותר, גמישה כלוליינית, מלוטשת ויהלומית. העושר הלשוני, השליטה במנעד השירי מהקמוץ ועד למפואר ביותר, משמשים אמצעי התמודדות מול אלם האבל. "מַה שֶּׁחַי עָף וְעָף מֵאִתָּנוּ" ("היא שרה"), אך השפה היא אפשרות לקפוץ מעל משוכת היותנו בני תמותה, וטמונה בה אפשרות להתקיים לנצח:

…

אֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל הָעֵץ דַּוְקָא, הַנִּקְשָׁר לַדְּבָרִים הַחַיִּים,

הַחַפִּים. אֶלָּא שֶׁלַּהַק אוֹתִיּוֹת אָפֵל כְּבָר עָט מִצַּמֶּרֶת

לְנַקֵּר בְּיָפְיוֹ הַשְׁקֵט. כְּשֶׁיָּמוּת הָעֵץ, יִהְיוּ אֵלֶּה הֵן, הָאוֹתִיּוֹת,

שֶׁיִּשְׂאוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת יָפְיוֹ הַחַף, הָאָבוּד.

…

(מתוך "מתחיל גשם")

.

השפה משמשת את שניידר־אֵילת כדי להנציח, לשמש עדות, להיוותר אחר המת ולהורות על המקום שבו שכן בחייה. אך תכליתה היא גם לנַצֵּח, בשני מובנים: במובן ניצחון, התגברות הקיום הממשי על ההולוגרמה המעשנת של דמות המת, ובמובן ניצוח, באפשרות שמציעות המילים לתזמר את המוות אל תוך החיים, לנצח עליו, לעבד אותו כך שיוכל להיות חלק ממוזיקת היומיום.

למוות, כמו גם לחיים, לא תמיד יש פשר, אך הבירור וההתחקות אחר מובן הם מאפיין אנושי ייחודי, והשפה היא האמצעי למעשה האינסופי הזה. יתר על כן, גם כשהיא אינה מובנת, כשכולה חריקות וצרימות, ואפילו כאשר אין לה נמען והיא נישאת בחלל הריק – יש בכוחה של השפה להיות לנו למלווה, לגלות לנו דבר על עצמנו ועל העולם, מעצם השימוש בה, מעצם פעולת הדיבור:

.

מִתּוֹךְ שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד עַל טִיבָהּ שֶׁל הָעִבְרִית,

חָלַמְתִּי מְדַבְּרִים עִבְרִית וַאֲנִי אֵינִי מְבִינָה וְעָמַדְתִּי

מִחוּץ לָעִבְרִית וְהָעִבְרִית קִינָה מְשֻׁנָּה בְּפִי חֲלוּמִים,

צְרִימוֹת וּצְלִילִים סְתוּמִים וְלֹא יְדַעְתִּיהָ, שְׁמַעְתִּיהָ

כְּאִלּוּ לֹא, נִסְתַּתֵּר פִּשְׁרָהּ, וּמִתּוֹךְ שֶׁהָפְכָה לִי זָרָה,

חֲרִיקוֹת בְּפִי חֲלוּמִים, לָרִאשׁוֹנָה שְׁמַעְתִּיהָ,

עָמַדְתִּי עַל טִבְעָהּ, וְקַמְתִּי צְמֵאָה וּבִקַּשְׁתִּי מַיִם.

אָדָם, אֲפִלּוּ יִוָּתֵר אַחֲרוֹן בָּעוֹלָם, יוֹסִיף וִידַבֵּר.

("יוסיף וידבר")

.

בשיר הפותח את הספר שואלת שניידר־אֵילת "הַאִם אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ,/ בַּשָּׂפָה, מַרְפֵּא?", ומצהירה בכך שהספר הוא הרהור מתמשך בסוגיה הזו. ואמנם, השפה אינה מסוגלת להשיב אלינו את המתים, הניסיונות להחיותם באמצעותה נועדו מראש לכישלון, אך היא מהווה מרחב ביניים שניתן לשהות בו. המילים מספקות לכאב אפשרות להתעצב, מאפשרות להחזיק יחד שתיקה וצעקה, את העשן ואת המנגינה. דווקא שפת השירה, המפנה את מלוא תשומת הלב אליה עצמה, למאמץ (ולכישרון) המושקע בהתקנתה, מאפשרת הפוגה מהחזקת האבל, הסחת דעת אסתטית שמולידה פרספקטיבה תודעתית. אמנם אין ביכולתה להחליף את נוכחותו של המת האהוב, ואפילו לא לתת הצדקה ומובן לעובדת היעדרו, אך יש בשפה משום מעקה שאפשר להישען עליו לרגע ולאסוף כוח כדי להמשיך בעבודת החיים.

השימושים המגוונים של שניידר־אֵילת בלשון, המעברים מקינה להומור, מצחיחות דיווחית לשפע מפּלִי של דימויים ותמונות, מאפשרים לה וגם לקוראים ולקוראות להתארגן שוב ושוב מחדש מול עוצמתו המצמיתה של המוות – זה הממשי שבו עוסק הספר, וזה הרעיוני שבו עסוקים כולנו. כל מוות מכריח אותנו לבלום, להציץ לַבִּטנה הפרומה של החיים, באותו אופן שבו השירה מבקשת מאיתנו לעצור ולהביט.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה.

.

שי שניידר־אֵילת, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן", מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2021.

.

.

» ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: לילך נתנאל על "זר שלגים: מבחר משירת יידיש"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ספרים. מתים

נדב פיידמן רשף

.

וכאילו לא מספיק כל זה.

הוא סיפר את מר נחשון כשהודיעו לו שהבן שלו מת. הם פתחו את השער ונקשו ארבע נקישות בדלת הזכוכית שלושה בחורים במדים. הצטערו מאוד, היה אפשר לשמוע בקולם, וכעבור כמה רגעים של שתיקה ולחיצת יד, עזבו את המספרה, התניעו את הג'יפ, נסעו. מנחם ביקש ממר נחשון להישאר לשבת, הוא מוכרח לגמור את התספורת והוא לא יכול להשאיר אותו עם חצי ראש מגולח. אחרי שסיים, הבריק את המראה, השאיר את המספריים על מדף העץ, ניקה את שיני מכונת התספורת הישנה וחיבר אותה למטען מתחת למתלה הסינרים. לאחר מכן אסף את השערות הדלילות של מר נחשון, השליך לפח, נעל את המספרה והלך הביתה.

ורדה הניחה שתי אבנים על תלולית החול וקרסה על החזה של מנחם. מדי החיילים נספגו זיעה, ורעש היריות הבריח עשרות ציפורים. כשהגיעו הביתה, ורדה התקשתה לעלות במדרגות, וכמה שכנים יצאו לראות על מה המהומה. היא לא הניחה למנחם לעזור לה לעלות וצעקה לכל עבר ששלח את עוזי לצבא, ושהכול באשמתו ועכשיו היא תקועה בבית אפור בתל אביב, עם בן אדם אפור עוד יותר. כשנכנסו הביתה, הכול עמד במקום. הספות, ערימת העיתונים, החתול על אדן החלון. ורדה סובבה את שעון הדוד והחלה להוריד את בגדיה בדרכה לחדר. מנחם התיישב על יד המחשב בסלון. דפיקה בדלת, תרצה השכנה מלמעלה, שילדה לא מזמן, משתתפת בצער והביאה עוגיות שושנים. היא לא יכולה לדבר עכשיו, תרצה, אמר מנחם, והיא הבטיחה לבוא לבקר הרבה השבוע. הוא הניח את העוגיות על השיש, צמוד למקרר, ורגע לפני שהספיק להתיישב חזרה, צעקות, מכיוון חדר השינה של עוזי. ורדה שכבה על המיטה, בגופייה ותחתונים, כפות רגליה באוויר, ידיה שמוטות. מנחם ערם את הזכוכיות השבורות, ואת התמונה המשפחתית היחידה מהטיול בספרד הניח על השולחן. איך אתה יכול להיות כל כך אדיש, למה אתה מענה אותי? אמרה ורדה, נשימתה עמוקה ונחנקת, מבטה בתקרה, מדבקות של כוכבים זוהרים, וירח.

אחרי שמנחם התעורר, הוא התגלח, צבע את נעליו בצבע שחור ולבש חולצה מכופתרת ומעליה אפודת פסים ירוקה. הוא אכל חביתה, חתיכות מלפפון ולחם טבול בשמן זית. שטף את הכלים והאכיל את החתול, חצי כוס מדודה. הכניס לתיק תמונה של עוזי מסוף המסלול, שהייתה תלויה מעל השידה הצמודה לדלת הכניסה ויצא, בלי לומר מילה לוורדה, שהתהפכה במיטה, כמו בשאר הימים האחרונים. הוא ירד ברחוב לכיוון המספרה. כשהגיע, המודעה כבר לא הייתה. הוא נעמד מול השער, הסתכל מסביבו, מדרכה, אוטובוס, רמזורים מתחלפים ושמש. הוא פתח את השער, זאת הפעם הראשונה שהוא מקלל מאז שעוזי מת. בין כל העיתונים והניירות הוא מצא מודעת אבל נוספת, חזר אל השער והדביק אותה.

רבע לשש. אור ראשון של יום. שמש נחשפת מעל גגות העיר ובין צלחות לווין. אתמול בצהריים, בלב ההמולה, נגמר לאבי מלאי הספרים. שוב הוא צריך לצאת ולחפש. ידו נרטבת מעט מן הטל כשהוא פותח את שער הכניסה בשקט, ממוקד, ורוב האנשים עוד ישנים. שימות העולם, הוא אומר, זאת פרנסה. הוא לבוש מעיל דהוי עם כתמים אפורים, טוש שחור קבוע בכיסו הימני, נעלי ספורט ישנות, כובע צמר. צועד מביתו ביפו לכיוון גבעתיים. שדרות ירושלים, אבי על המדרכה, עצי הפיקוס מעבר לכביש. הוא עוצר בכל לוח מודעות ונוגע בעמודי החשמל, מוודא שהוא לא מפספס אפילו רמז. הוא נכנס לסמטאות הקטנות, החבויות, וחוזר לרחוב הראשי. צועד בנחישות, נכנס לכל בניין אפור ומוזנח, לכל בניין מפואר בדרך, בודק על דלת הכניסה, על דלתות המשפחות, בביטחון, בשיטתיות, בלי לעשות עניין. אבי מכיר את כל סוגי המשפחות.

מחלקת העיתונים, עם כובע המצחייה והאוברול האדום, נמצאת תמיד באותה תחנה. אבי ניגש אליה, בלי להסתכל לכיוונו היא זורקת עיתון. הוא מדפדף במהירות, מדלג על הכותרות, על הרכילות, ישר לעמודים האחרונים, תוך כדי הליכה, קורא. "בצער רב אנחנו מודיעים על פטירת פרופ'…" המודעות היחידות בעיתון לא מזכירות מתים בתל אביב. הוא זורק את העיתון, בלי להתכוון, ליד חתול שנבהל ורץ עם חתיכת פיצה בפה. בפנייה לרחוב שלמה הוא עוצר, מחטט בכיס, מוציא חפיסת נובלס מקומטת שנשארה מאתמול, שולף סיגריה בעזרת ציפורן ארוכה, נשען על דלת זכוכית, סגור, השמש כבר ייבשה את רטיבות הבוקר, מביט למעלה, מזרחי טפחות. הרחוב מתחיל להתמלא באנשים, תריסים נפתחים, פיח. הוא מועך את הסיגריה עם הנעל, מוריד את כובע הצמר, דוחף אותו לכיס של המעיל, ורגע לפני שהוא ממשיך ללכת, מביט עמוק לתוך הרחוב. המדרכה הצרה מקשה עליו. כל כמה רגעים הוא יורד לכביש, מסנן קללות, מאפשר לרוכב אופניים לעבור, זז ימינה ושמאלה כדי לא להתחכך באנשים. הוא נכנס לכל בית קפה שכבר הספיק להיפתח, שואל אם יודעים על מישהו: ילד קטן, חייל, אבא.

מודעת אבל מקומטת ברחוב יגאל אלון דבוקה לשער שמוביל למספרה, כל תספורת בארבעים שקלים. אבי מביט במודעה, מחזיק את המעיל על הכתף. "בצער רב…" חיוך. הוא מצא. הנפטר גר ברחוב יצחק שדה, מרחק של חמש דקות הליכה. ביד הפנויה הוא תולש את מודעת האבל, ומתחיל ללכת לכיוון המזרקה שבקצה הרחוב, שניצבת מול מבנה כיפתי, נטוש. הוא מתיישב על ספסל קטן, צמוד למים, מתחת לעץ דקל, מצית סיגריה ומניח את המעיל לידו. אוטובוסים, חליפות, ילקוטים קטנים עוברים. השעה שבע וחצי, הבית במעלה הרחוב, ליד בית ספר ניב. אבי מנסה לשחזר אולי הוא מכיר את המשפחה, סינואני, מצלצל מוכר, יש הרבה. אוטובוס עובר, איש מביט בשער המספרה ואחר כך לצדדים, אומר משהו שאבי לא מצליח לשמוע, נכנס פנימה, ואחרי כמה שניות חוזר, תולה מודעה חדשה. אבי מסתכל עליו, תמות גם אתה, מחווה בתנועת יד, זאת הפרנסה שלי. הוא קם ומכבה את הסיגריה במים ליד יונה מתה. מתחיל לעלות ברחוב לכיוון הבית. מוציא את הטלפון הנייד, בודק את השעה. בפעם האחרונה, כשנגמר המלאי, גירשו אותו בצעקות מדירה אחת בארלוזרוב, ולא, הוא לא מתבייש.

הוא עומד עכשיו במעבר חצייה מתחת לבניין. שני ילדים קטנים, אחת מתולתלת, אחד נמוך, מונעים ממנו להתקדם. שניהם לובשים אפוד זוהר ומחזיקים תמרור עצור, גבוה מהם פי כמה. הם מרימים את התמרור בקושי, אבי קורץ ועובר. שבעים וארבע, לפי מודעת האבל, ממש אחרי בית ספר ניב. כשהוא מגיע לצד השני של הכביש הוא משתהה כמה רגעים. הוא רואה את הילדים מטפחים גינות עם המורים, מדברים רק עם הידיים ומרחוק את הבוגרים משחקים כדורגל. הוא הגיע. שיחים גדולים מגדרים את הבניין. שבעים וארבע, הוא מוודא. הוא נכנס, מסתכל על תיבות הדואר, סינואני, מוודא, עסק לא פשוט. הוא מתחיל לעלות, קומה אחרונה, בלי מעלית. אישה בטרנינג וכפכפים מושכת קצובות באפה, יורדת במדרגות, הוא נצמד למעקה, בוקר טוב. הוא עולה ומשנן. אני משתתף, אבי, סוחר, שוק, ספרים. שלט חום תלוי על הדלת. "משפחת סינואני". הוא נעמד. מתכונן. מנקה את הנעליים, מסדר את החולצה, ומגלה. תופס את הראש, מביט על הרצפה מאחוריו, ולכיוון המדרגות, מקלל ומתחיל לרדת בחזרה לרחוב. אינעל העולם, הוא צועק, המעיל.

תראי אותך, תראי איך את נראית. ורדה תניחי לי, תלכי מכאן, תלכי הביתה או לכל מקום אחר, רק תניחי לי, בבקשה, אני צריך לעבוד, הנה אדון אתה יכול לשבת. מנחם הצביע על הכיסא, ורדה נשארה עומדת בפתח המספרה, בוכה ומביטה במנחם מניף את הסינר מעל האיש וקוצץ את שערותיו באיטיות. היא התקרבה לאט לכיוון הכיסא, מבטה על הרצפה, כפכפים, שערות. מנחם הפסיק לספר את האיש כשוורדה החלה למשוך את חולצתו. הוא מת מנחם, עוזי מת, איך אתה יכול לספר את האנשים כאילו כלום, איך אתה מסוגל, אתה מתנהג כאילו לא היה לך בן בכלל, בוא הביתה מנחם. מנחם הביט בה דרך המראה, הרגיש אותה בגבו, אחר כך הסתובב אליה. מה את רוצה שאני אעשה. לחש מנחם. מה את רוצה ממני, זה לא יחזיר את עוזי אם נשב בבית ונבכה. עוזי מת ורדה, מת וזהו. הוא המשיך לקצוץ את שערו של האדון, והתיז מים להרטיב. תלך מכאן, תסתפר במקום אחר, תלך מכאן אתה שומע אותי! צעקה ורדה אל האיש היושב. תעזבי אותו תלכי הביתה, לא, בבקשה תישאר לשבת, אמר מנחם, והאיש קם אסף את חפציו ויצא מהמספרה. הנה לך יופי, עכשיו מה, את רוצה שגם לא יהיה לנו כסף לשלם, שאני אסגור את המספרה, שלא יהיה לנו כלום. מנחם הרחיק אותה ממנו, שוב היא משכה את חולצתו. תעזבי אותי ורדה, לכי הביתה, אמר מנחם. הרגת לי את הילד, היחיד שלי מנחם, אין לי יותר כלום, הרגת לי את הילד. ורדה הידקה את אצבעותיה על שקעי הרקה. ורדה, זה נגמר, ואין מה לעשות עם זה, אל תעשי את עצמך, גם כשעוזי היה בחיים זה לא היה חיים, כל הזמן רצית שיחזור, שיספר, שימלא אצלנו משהו שאנחנו לא מסוגלים למלא בעצמנו. הוא לקח את המטאטא שנשען על השולחן. כל השבוע שתקת, התעלמת, וכשהוא חזר פתאום היית מדברת בלי סוף והיית זורחת, ושוב ראשון היה מגיע, ואת היית הולכת לפינה הכי רחוקה בבית. זה נגמר ורדה, את יכולה להתחיל לחיות את החיים שתמיד רצית, תשני את שם המשפחה שלך חזרה לרשופסקי, תראי את הסדרות שלך, תתפרי לזקנות, את יכולה לחזור ולתקוע לדגים את הצלפים בעיניים, ולקינוח להכין בלינצ'ס ולשיר, עכשיו תלכי ורדה, תשאירי אותי לבד, אני צריך לעבוד. מנחם אסף בזריזות את השערות, מבטיהם לא נפגשו כשוורדה החלה ללכת לכיוון שער המספרה, מנחם הרים את מבטו מהמטאטא. היא עצרה, תפסה את פניה בשתי ידיים. די ורדה, די. שלטת בי עם המילים שלך, בתוך הבית שלי, תכננת הכול, מה אתה יודע מנחם, כמה דאגתי כל השבוע, כמה לא רציתי שהוא ילך ביום ראשון, הייתי מגהצת את המדים ומתפללת שהם יישרפו ושלא יהיה לו איך ללכת, ושיישאר איתנו בבית. למה שלחת אותו, למה הכרחת אותי לחתום למה, תראה מה עשית, אני לא מסוגלת להמשיך מנחם, אני לבד, אני והחתול המסריח שלך, למי אני אבשל עכשיו, אתה לא אוהב את האוכל שלי, הוא היחיד שאהב אותי ואת האוכל שלי מנחם. היא גררה את רגליה לכיוונו. תחזור הביתה מנחם, עוזי מת. עוזי מת. פניה בחזהו, הם התחבקו, היא בכתה והוא הביט החוצה אל הרחוב, עוברים הציצו פנימה, מבעד לדלת הזכוכית, הסתלקו, צפירות מכוניות, אנשים דיברו, רעש החל.

אבי הצית סיגריה והקפיץ את רגלו הימנית בחוסר שקט, מתחת לבניין, מאחורי גדר השיחים, אחרי שמצא את המעיל במזרקה, ואחרי שלא הייתה תשובה, דפיקות ממושכות.  אם יחכה עוד קצת אולי מישהו יבוא, מישהו אולי מכיר את המשפחה. הוא קרע חתיכה קטנה ממודעת האבל, הוציא את הטוש מהמעיל, כתב, "אני משתתף בצערכם, אם תרצו להיפטר מחפצים תוכלו להתקשר אלי – אבי סוחר בפשפשים", ותקע את הפתק בין שלט המשפחה לדלת הכניסה. הוא ירד ברחוב, נראה רגוע יותר, חצר בית הספר ריקה, הוא יכול לראות את הצמחים החדשים שנשתלו על הערוגות הצרות, ואת מעבר החצייה הדומם, רק אישה בטרנינג וכפכפים צועדת שפופה על פסיו הלבנים. הוא ליווה אותה במבט, וחצה את הכביש כשהטלפון הנייד צלצל. תן לי עוד שבוע מוטי אחי, אין לי איך לשלם כרגע, תן שבוע ואני משלם הכול, אני שלושים שנה יש לי את הבאסטה הזאת, כל הבוקר אני בחיפושים, אני אומר לך אנשים לא רוצים למות. מה?

מנחם ישב על ספסל מתחת לעץ דקל, ידיו רפויות משני צידי גופו, תמונה מונחת על ברכיו. הוא זכר כל פרט, הפעם ההיא שעוזי היה בגן ונפל מהנדנדה ישר על חתיכת ברזל חדה, רק כי רצה להרשים את יסמין, ושרצו להעיף אותו מהפנימייה כי העיר משינה את אחד החברים עם טיפות טבסקו על הלשון. הוא החל לבכות כשנזכר איך עוזי ניגן בפני כל בית הספר בפעם הראשונה, וכמה כאב לו כשיעל נפרדה ממנו. עוזי דיבר איתו כל הזמן על הצבא, כמה שהוא רוצה וחייב את זה, ואיך בסוף אחרי שיחות ארוכות עוזי שכנע אותו והבטיח שישמור על עצמו. הוא התאמן חודשים בשביל להתקבל ליחידה, הוא קפץ כמו מטורף כשהודיעו לו שהתקבל, היינו חייבים לחתום חשב מנחם, היינו חייבים, לא הייתה לנו ברירה, זה היה הכול בשבילו. הוא התיישר, הכניס את התמונה המחויכת של עוזי לתיק וניגב את אפו בשרוול, כשהאיש התיישב לידו, מדבר בקול רם בטלפון הנייד ומחזיק דף שחור-לבן, קרוע. כן, כן בסוף מצאתי מודעה אחת, לא היו בבית.

.

נדב פיידמן רשף, גר בשכונת שפירא בתל אביב, מדריך חברתי בבית ספר יסודי. סיפורים קודמים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות. בקרוב יראה אור ספר הביכורים שלו, בהוצאת פרדס וסדרת "רוח צד".

.

במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "חופשת לידה" מאת הדר פריאנטה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הילקוט האדום

מילים: אנה הרמן

לחן וביצוע: שילה פרבר

 

 

הילקוט האדום

לְזֵכֶר הַתִּיק הָאָדֹם שֶׁהֻשְׁלַך לַשְּׁלוּלִית,

לְזֵכֶר הַתִּיק שֶׁדִּמֵּם שָׁם כְּמוֹ פֶּצַע פָּתוּחַ,

כְּמוֹ חֶדֶר עָקוּר מִלִּבָּהּ שֶׁל יַלְדָּה אַפְלוּלִית.

לָבוֹא לַחֲדַר הַכִּתָּה כְּמוֹ לְחֶדֶר נִתּוּחַ.

 

מִלִּים שֶׁכָּבַשְׁתִּי חָגוֹת בְּרֹאשִׁי כְּתַקְלִיט

שָׁבוּר: תְּנָדּוּ, תְּדַכְּאוּ, תִּלְעֲגוּ, תִּבְעֲטוּ, אַךְ

שִׁכְבָה שֶׁל דְּמָעוֹת תִּכָּבֵשׁ בְּרֹאשִׁי וְתָלִיט

בְּמוֹ־עַרְפִלֶּיהָ אֶת חֵץ הַשִּׂטְנָה הַמָּתוּחַ.

 

לְזֵכֶר הַתִּיק שֶׁהֻשְׁלַך אֶל מִחוּץ לַגָּדֵר

מִבַּעַד חַלּוֹן הַכִּתָּה הַפָּתוּחַ, לְזֵכֶר

יַלְקוּט אַרְגָּמָן פְּרוּק־סוֹדוֹת הַשּׁוֹתֵת וְחוֹדֵר

 

כְּמַיִם שְׁקֵטִים מִשְּׁלוּלִית עֲכוּרָה אֶל עַמּוּד

שִׁדְרַת הֶעָתִיד הַמַּגְלִיד עַל הַפֶּצַע כְּסֶכֶר.

לְזֵכֶר הַתִּיק הָאָדֹם, הַיַּלְקוּט הֶחָמוּד.

.

(מתוך הספר חד־קרן, הקיבוץ המאוחד, 2002)

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: אלון פדן במחווה מוזיקלית לרומן "איש יָשֵן" מאת ז'ורז' פֶּרֶק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לאה פילובסקי

מבצע יְבוּסִי, תש"ח

א. שיבה

אֵלֶּה לֵילוֹת חֲזָרָה, לֵילוֹת שִׁיבָה

לְיָמִים בָּהֶם לֹא הִתְקַיַּמְתִּי, לִמְקוֹמוֹת

בָּהֶם לֹא לָחַמְתִּי, לְאֵזוֹר הָעִיר הַמְּקֻדֶּשֶׁת

הַמְּקֻלֶּלֶת, לַבְּחִירָה בְּאֵין

בְּרֵרָה, לִקְרָבוֹת יְבוּסִי.

.

ב. מאבדת את יעקב בנבי סמואל

יַעֲקֹב, אֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ פִּתְאוֹם, מַה אַתָּה

עוֹשֶׂה פֹּה, יַעֲקֹב, הֲרֵי בַּקְּרָב הַזֶּה אֵינְךָ

אָמוּר כְּלָל לְהִשְׁתַּתֵּף, אֲבָל אֲנִי מִתְמַהְמַהַת.

לֹא בָּרוּר לִי אִם הוּא רוֹצֶה לְהִקָּרֵא יַעֲקֹב אוֹ קוּרְט

אֵת הַשֵּׁם יַעֲקֹב בָּחַר עֲבוּרוֹ הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם בְּלִי לִשְׁאֹל אוֹתוֹ.

הוּא כָּאן כִּי בָּרַח לַפַּלְמָ"ח מֵהוֹרָיו וּמִכָּל מָה שֶׁרָצוּ שֶׁיִּהְיֶה, אוּלַי

בֶּאֱמֶת יַעֲקֹב וְלֹא קוּרְט, וּבֵינְתַיִם הוּא נֶעֱלָם לִי, וְסָבִיב

אַנְדְּרָלָמוּסְיָה וּתְבוּסָה, וּכְשֶׁחוֹזְרִים הַשְּׂרִידִים שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים, כְּמַאֲמָר שִׁיר הַזֶּמֶר "בּוּם בּוּ בּוּ בּוּם בּוּם בּוּם, לִבֵּנוּ

כְּבָר אָטוּם, שְׁלוֹשִׁים בְּנֶבִּי סָמוּאֵל", אִם כִּי, לְמַעֲשֶׂה, שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, אֲנִי

לֹא מַצְלִיחָה לִמְצֹא אֶת יַעֲקֹב, אִישׁ אֵינוֹ מוֹצֵא אֶת יַעֲקֹב, רַק אַחֲרֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה

כְּשֶׁיִּבְדְּקוּ אֶת קֶבֶר הָאַחִים, יְגַלּוּ שֶׁכָּל הַזְּמַן הָיָה שָׁם.

.

ג. מנסה לעזור לבני לכבוש את סן סימון

אֲנִי מְנַסָּה לְלַמֵּד אֶת בֵּנִי בֵּרָלֶה אֶת מִלּוֹת הַזֶּמֶר "אֲנַחְנוּ

כָּבַשְׁנוּ אֶת מִנְזָר סַן סִימוֹן בְּקַטָּמוֹן וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן", אֲנִי

מְנַסָּה, אֲבָל הַמִּלִּים עוֹד לֹא חֻבְּרוּ, הַמִּנְזָר טֶרֶם נִכְבַּשׁ,

וּבֵנִי אֵינוֹ מֵבִין עִבְרִית, וְגַם לוּ הֵבִין, הוּא כְּבָר

אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ דָּבָר, אֵינוֹ, וּכְבָר אֵינִי

יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אִם יֵשׁ לְבַטֵּא בֵּרָלֶה אוֹ בֶּרְלָה, והַאִם

זֶה שֵׁם מִשְׁפָּחָה אוֹ כִּנּוּי וְאוּלַי בִּכְלָל שְׁמוֹ בִּנְיָמִין דֹּב בֶּער, כְּשֵׁם אָחִי,

כְּשֵׁם סָב אָבִי. עַל שְׁמוֹ שֶׁל בֵּנִי בֵּרָלֶה לֹא יִקָּרֵא אִישׁ. אִישׁ לֹא יִזְכֹּר

אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְהוּא עַצְמוֹ לֹא יִרְאֶה אֶת הַנִּצָּחוֹן, אֶת הַתְּקוּמָה

אֶת שַׁיְּרוֹת הַפְּלִיטִים מֵהַשְּׁכוּנוֹת הָעַרְבִיּוֹת, אֶת הַקַּלּוּת וְהַמְּהִירוּת

בָּהֶן עוֹבֵר הַכֹּחַ אֶת הַגְּבוּל, כְּשֶׁבְּקֹשִׁי מַסְפִּיקִים לְהִתְרַגֵּל

לְכָךְ שֶׁיֵּשׁ כְּבָר כֹּחַ, וַאֲנִי מְזַמֶּרֶת בְּאָזְנָיו הַדּוֹמְמוֹת:

"יאָמע, יאָמע, זינג מיר אַ לידעלע,  וואָס דאָס מיידעלע וויל"*

.

* "יאמע, יאמע, שירה נא זמר לי – מה הילדונת רוצה?" מתוך שיר עממי ביידיש. יאמע היה שם חיבה מקובל בקרב יהודי מזרח אירופה לבנימין.

.

ד. מסתערת בעקבות זוזיק על אוגוסטה ויקטוריה

בַּנִּסָּיוֹן לְכִבּוּשׁ אוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה

נֶחֱצֶה לִבִּי לִשְׁנַיִם: חֶצְּיוֹ פֹּה, עִם זוּזִיק, מְפַקֵּד

כִּתַת הַחֹד, שֶׁפּוֹקֵד לְהִסְתַּעֵר

(עוֹד מְעַט נֵעָצֵר בַּגָּדֵר

שֶׁקִּיּוּמָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ לְאִישׁ בַּמַּחְלָקָה),

וְחֶצְּיוֹ עִם אִמּוֹ, עִם בַּת

מִרְיָם, שֶׁמִּלּוֹתֶיהָ בּוֹעֲרוֹת בִּי עוֹד טֶרֶם

נֶהֱגוּ: "אִמָּהוֹת, אִמָּהוֹת בָּעוֹלָם – כְּחוֹמָה עֲמֹדְנָה

לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן עַל יַלְדֵיכֶן כִּי בִּלְעֲדֵיהֶם אֵין וְלֹא כְלוּם."

.

הילד שקיבל מכות

"היודעים אתם את מי הכיתי? את המכות ספג הלה,

שבפעם הראשונה, ורק פעם אחת, שרק"

(מתוך "כיצד לאהוב ילדים" מאת יאנוש קורצ'אק)

.

מֵהַמְּחַנֵּךְ הֵנְרִיק גּוֹלְדְשְׁמִידְט

בְּרֵאשִׁית הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

עָזַב אֶת פּוֹלִין עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים שָׁנִים אַחַר כָּךְ. כָּךְ

אֲנִי כּוֹתֶבֶת, קְרִי: כָּךְ הָיָה. כְּלוֹמַר, כַּנִּרְאֶה נִשְׁאַר

שָׁם וְנִסְפָּה בִּשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים שֶׁלּוֹ אֲבָל לִי בָּרוּר

שֶׁעוֹד לִפְנֵי פְּרוֹץ הַמִּלְחָמָה נָסַע לְאַרְצוֹת הַבְּרִית

אוֹ, מוּטָב, לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. חַי בְּקִבּוּץ, עָבַר הָעִירָה, קָרָא

אֶת הַסֵּפֶר "כֵּיצַד לֶאֱהֹב יְלָדִים". הַיֶּלֶד שֶׁקִּבֵּל מַכּוֹת סָלַח

כִּי  הֵנְרִיק גּוֹלְדְשְׁמִידְט שֶׁהִכִּיר הָיָה רַק בֵּן עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ

כִּי אִישׁ לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ לִנְהֹג אַחֶרֶת

כִּי הוּא הוֹדָה וְעָזַב

כִּי יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק לֹא עָזַב

אֶת הַיְּלָדִים שלא עָזְבוּ

אֶת פּוֹלִין וְכִי רָצָה

לִסְלֹחַ. כָּךְ אֲנִי רוֹצָה.

.

מה אצליח לזכור

הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת מְקֻבַּעַת לָאַמָּה שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, אָמַר גִּ'יהָד הָרוֹפֵא. הוּא דִּבֵּר עַל הַקְּמִיצָה הַשְּׁבוּרָה שֶׁלִּי וְהִתְכַּוֵּן לְקִבּוּעַ לָאֶצְבַּע הַמְּכֻנָה אַמָּה, וְלֹא לְאַמַּת הַיָּד. אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אִם גִּ'יהָד הָיָה שְׁמוֹ הַפְּרָטִי אוֹ שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ. בּוֹ בַּיּוֹם שָׁבַר אַחְיָנִי אֶת הַזֶּרֶת (אֵינִי אִמּוֹ אַךְ הוּא יַלְדִּי). הֵקַמְנוּ לַהֲקָה. חִפַּשְׂנוּ עֲבוּרָה שֵׁם שֶׁיָּאִיר אֶת הַתְּקוּפָה וְיָפִיחַ תִּקְוָה בַּלְּבָבוֹת. מַגֵּפָה הִסְתּוֹלְלָה אָז בָּעוֹלָם וְרָצִינוּ לַשִּׁיר שִׁירִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִים אֵלֶיהָ, אֲבָל לֹא שַׁרְנוּ כִּי לֹא מָצָאנוּ שֵׁם לְלַהֲקָה.

הַקְּמִיצָה שֶׁלִּי נִשְׁבְּרָה בְּמַהֲלָךְ טִיּוּל עִם הַכְּלַבְלַב שֶׁלֶג, שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלִּי אֲבָל לִבִּי יָצָא אֵלָיו. שֶׁלֶג אָמַר שֶׁלֹא יִשְׁכַּח אֶת הַטִּיּוּל הַזֶּה, וַאֲנִי הֶאֱמַנְתִּי לוֹ, גַּם אִם לֹא הָיָה הִגָּיוֹן בִדְבָרָיו, הֶאֱמַנְתִּי, גַּם אִם כְּלָבִים אֵינָם יוֹדְעִים לְדַבֵּר.

.

לאה פילובסקי, משוררת ועוסקת בהוראה מתקנת. פרסמה שלושה ספרי שירה והגות פואטית: "אמנות זה" (פרדס, 2009), "מקשיב גם לי דווקא עכשיו" (קשב לשירה, 2013) "המפתח בכיסו הריק: מסע פואטי בעקבות ט. כרמי" (כרמל, 2018; פרק מתוכו התפרסם בגיליון 16 של המוסך), וזכתה עליהם בפרסים ספרותיים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 3 ו־65 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "אפשרויות נוספות", העתיד לראות אור בקרוב במוסד ביאליק, סדרת כבר.
.

.

מרוה זהר

(שירים מתוך השער: דיר יאסין / כפר שאול / ההיסטוריה של ההיסטריה)

.
פריז, 1880

הַפְעָלַת לַחַץ בַּשְּׁחָלוֹת מַצִּיבָה אֶתְגָּר פִיסִי עֲבוּר הָרוֹפֵא. הַתְּנוּחָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְהַדְגָּמַת הֶתְקֵף הִיא כַּאֲשֶׁר הַמְּטֻפֶּלֶת פְּרוּשָׂה עַל הָרִצְפָּה אוֹ עַל מִזְרָן. אָז, עִם בֶּרֶךְ אַחַת עַל הָרִצְפָּה, צוֹלֵל הָרוֹפֵא בְּאֶגְרוֹף סָגוּר לְתוֹךְ אֵזוֹר הַשַּׁחֲלָה שֶׁלָּהּ. עָלָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל כּוֹחוֹ כְּדֵי לְהַעֲלִים אֶת הִתְנַגְּדוּת שְׁרִירֵי הַבֶּטֶן.
עַל מְנַת לְהָקֵל עַל הָרוֹפְאִים בִּקֵּשׁ שָׁארְקוֹ מד"ר פּוּאָרִיֶה לְפַתֵּחַ אֶת הַמַּכְשִׁיר הַמְּכֻנֶּה "לוֹחֵץ שְׁחָלוֹת." מַכְשִׁיר מַתֶּכֶת זֶה חֻבַּר לְבֶטֶן הַמְּטֻפֶּלֶת וְהִפְעִיל לַחַץ מֵכָנִי עַל הָאֲזוֹרִים הַהִיסְטֶרִיגֶנִים כְּדֵי לְהָבִיא לְהֶתְקֵפִים.

.

פריז, שנות השמונים של המאה התשע עשרה

"כָּל הַרְצָאָה שֶׁלּוֹ הִיא יְצִירַת אָמָּנוּת, צוּרָתָהּ מֻשְׁלֶמֶת וְהִיא מוֹתִירָה רֹשֶׁם כָּזֶה שֶׁכָּל אוֹתוֹ יוֹם הַשּׁוֹמֵעַ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵאָזְנָיו אֶת מִלּוֹתָיו שֶׁל שָׁארְקוֹ אוֹ אֶת הַמַּחְשָׁבָה עַל הַדָּבָר שֶׁאוֹתוֹ הִדְגִּים"
(פְרוֹיְד, עַל הַרְצָאוֹתָיו שֶׁל שָׁארְקוֹ, לְאַחַר בִּקּוּר בַּסַּלְפֶּטְרִיֵר)

.

בְּמַהֲלַךְ אַחַת הַהַרְצָאוֹת סִכֵּם תַּלְמִיד שֶׁל שָׁארְקוֹ:
שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "הָבָה נִלְחַץ שׁוּב עַל הָאֵזוֹר הַהִיסְטֶרִיגֶנִי." הוּא מוֹרֶה לְמִתְמַחֶה צָעִיר לִלְחֹץ לַמְּטֻפֶּלֶת ב' עַל הַשְּׁחָלוֹת. הַמְּטֻפֶּלֶת ב, פּוֹתַחַת רַגְלַיִם, צוֹעֶקֶת: "אִמָּא אֲנִי מְפַחֶדֶת".
שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "רְאוּ אֶת הַקְשָׁתַת הַגַּב הַמְּתֹעֶדֶת הֵיטֵב בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד." הַמְּטֻפֶּלֶת צוֹעֶקֶת שׁוּב. שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "שִׂימוּ לֵב לַצְּרָחוֹת הָאֵלּוּ, רַעַשׁ עַל כְּלוּם, אַתֶּם רוֹאִים אֵיךְ הַהִיסְטֶרִית צוֹעֶקֶת. אָנוּ יְכוֹלִים לוֹמַר כִּי הַהִיסְטֶרְיָה זֶה הֲמוֹן רַעַשׁ עַל לֹא כְלוּם".

.
אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָךְ בְּלָאנְשׁ/ אַתְּ צוֹעֶקֶת/ אֲנִי כָּאן אִתָּךְ/ לֹא עַל כְּלוּם/ לֹא עַל לֹא כְלוּם

.
יֵשׁ לָנוּ חֲבֵרָה שֶׁנִּסְּתָה לָמוּת וְנִתְקְעָה בְּגוּף מְקֻלְקָל/ אוֹמֵר לִי עֵדֶן/ הֲכִי נוֹרָא/ לְנַסּוֹת וְלֹא לְהַצְלִיחַ/ אִם אַתְּ מְנַסָּה תַּעֲשִׂי אֶת זֶה טוֹב/ תָּמוּתִי עַד הַסּוֹף/ אֲנַחְנוּ נַעֲזֹר לָךְ/ שֶׁלֹּא תִּתָּקְעִי בְּמַצָּב בֵּין לְבֵין/
מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתִּי יָאסִין/ שֶׁאֲנַסֶּה לַהֲרֹג/ מִישֶׁהוּ/ הָאִימְפּוּלְסִיבִיּוּת מְסֻכֶּנֶת/ הִתְאַבְּדוּת מֻצְלַחַת/ לֹא נַעֲשֵׂית בְּלַהַט רֶגַע שֶׁל סֵבֶל/ הִיא מַצְרִיכָה קֹר רוּחַ/ יִשּׁוּב הַדַּעַת/ תִּכְנוּן/ תְּחִלָּה עָלַי לְהַשִּׂיג חֶבֶל/
לָרִאשׁוֹנָה מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן/ אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּמַּרְאָה/ אֵין הַרְבֵּה עִם מָה לַעֲבֹד/ מִסְתָּרֶקֶת בְּאֶצְבָּעוֹת עֲיֵפוֹת/ מוֹתַחַת אֶת הַחֻלְצָה/ מַבְלִיטָה אֶת הַשָּׁדַיִם/ מַשִּׂיגָה עִפָּרוֹן שָׁחֹר/ מִתְגַּבֶּרֶת עַל הָרְתִיעָה/ מוֹשֶׁכֶת קַו דַּק/ לְרֶגַע פּוֹגֶשֶׁת אֶת מַבָּטִי/ יָפֶה לָךְ הַשִּׁגָּעוֹן אֲנִי נִגֶּשֶת לְבָחוּר שֶׁמְּעַשֵּׁן סִיגַרְיָה/ מֵישִׁירָה אֵלָיו עֵינַיִם/ מַפְתִּיעַ אוֹתִי/ אֲנִי עוֹד מְסֻגֶּלֶת לֶפְלַרְטֵט/ יֵשׁ לְךָ אֵשׁ?/ הוּא מֵנִיחַ אֶת הַמַּצֵּת בְּתוֹךְ כִּיס הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי/ כְּשֶׁהוּא קָרוֹב מַשֶּׁהוּ בִּי מַבְהִיל אוֹתוֹ/ מְהַסֵּס/ אַל תִּדְאַג/ אֲנִי מַרְגִּיעָה/ כְּבָר מַחְזִירָה/

לֹא פָּשׁוּט יָאסִין/ לְהַשִּׂיג חֶבֶל בְּמַחְלָקָה פְּסִיכִיאַטְרִית/ לָקַח לִי זְמַן לְהַבְחִין/ בַּחַלּוֹן/ מֵעַל הַמִּטָּה/ בְּכָל בֹּקֶר וָעֶרֶב שְׁתֵּי יָדַי מוֹשְׁכוֹת בָּרְצוּעָה/ מַעֲלוֹת וּמוֹרִידוֹת אֶת תְּרִיס הַבַּרְזֶל/ הָרְצוּעָה גְּמִישָׁה וַחֲזָקָה/ זֶה יַעֲבֹד/

.עֵדֶן הִבְטִיחַ לַעֲזֹר/ עֵדֶן מְקַיֵּם/ אֲנַחְנוּ חוֹסְמִים אֶת הַדֶּלֶת בְּכִסֵּא/ עֵדֶן עוֹמֵד עַל הַשֻּׁלְחָן/ מְנוֹפֵף בְּעִתּוֹן מוּל גַּלַּאי הֶעָשָׁן/ שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה אוֹתִי עֵין הַצִּיקְלוֹן הָאֲדֻמָּה וְתִצְעַק/ אֲנִי מְטַפֶּסֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן/ שׁוֹלָה אֶת הַמַּצֵּת מֵעֹמֶק הַכִּיס/ שׂוֹרֶפֶת אֶת הָרְצוּעָה בִּשְׁנֵי מוֹקְדִים/ קוֹל גָּדוֹל וּמַתַּכְתִּי/ הַתְּרִיס נִשְׁמַט בְּאַחַת/ חֲתִיכָה יָפָה וַאֲרוּכָה בְּיָדַי/ אֲנִי מַחְבִּיאָה אוֹתָהּ/ מְסַלְסֶלֶת כְּנָחָשׁ פִּיתוֹן מִתַּחַת לַמִּזְרָן/ אָחוֹת נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר/ עֵדֶן מְחַפֶּה עָלַי/ מַפִּיל כִּסֵּא לָרִצְפָּה וְאוֹמֵר/ בָּנִינוּ מִבְצָר/

בָּעֶרֶב אֲנַחְנוּ צוֹפִים יַחַד בְּסִרְטוֹנֵי הֶסְבֵּר בַּיוּטְיוּבּ/ לוֹמְדִים לִקְשֹׁר קֶשֶׁר תַּלְיָנִים/ מִתְאַמְּנִים עִם שְׂרוֹךְ שֶׁעֵדֶן מָצָא/ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנֶסֶת אָחוֹת/ עֵדֶן מַסְתִּיר אֶת הַשְּׂרוֹךְ עִם "מַעֲשֶׂה בַּחֲמִישָׁה בָּלוֹנִים"/ אֲנִי מַקְרִיאָה לוֹ/ אַל תִּבְכֶּה רֹנִּי רֹן/ זֶה סוֹפוֹ שֶׁל כָּל בָּ-לוֹן/

לִפְנוֹת בֹּקֶר יָדַי מוֹשְׁכוֹת אֶת נָחָשׁ הַפִּיתוֹן מֵהַקֵּן/ מְכֻוֶּנֶת לִשְׁעַת הַחְלָפַת מִשְׁמָרוֹת/ מַצִּיבָה כִּסֵּא מִתַּחַת לְקוֹרָה מֻשְׁלֶמֶת שֶׁמָּצָאתִי אֶתְמוֹל בְּתִקְרַת הַמִּקְלַחַת/ מַזְרִימָה מַיִם קָרִים/ אָסוּר לִרְעֹד/ קוֹשֶׁרֶת אֶת הַחֶבֶל/ כּוֹרֶכֶת סְבִיב הַצַּוָּאר/ סוֹפֶרֶת/ אַחַת שְׁתַּיִם וְ/ בּוֹעֶטֶת בַּכִּסֵּא/ הוּא נוֹפֵל/ אֲנִי תְּלוּיָה בַּאֲוִיר

בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה/ וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל/ וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם/ הָיָה מַאֲרִיךְ בְּאַחַחַחַחַחַחַד/ עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָד/

בְּשָׁעָה שֶׁהִטְבִּיעוּ רֹאשִׁי בַּכִּיּוֹר/ לֹא הָיְתָה בִּי תּוֹדַעַת אַחְדוּת/ לֹא חָשַׁבְתִּי עַל אֱלֹהִים/ לֹא אָמַרְתִּי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל/ הַמַּחְשָׁבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי הָיְתָה/ שִׁנַּיִם/ שִׁנַּיִם/ שַׂקִּית/ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק/ שִׁנַּיִם/

הֵם רָצוּ לְמַלֵּא אֶת הַכִּיּוֹר בְּמַיִם/ לֹא הָיָה לָהֶם פְּקָק/ בָּרֶגַע הַזֶּה/ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק רִשְׁרְשָׁה עַל הָרִצְפָּה/ רִשְׁרְשָׁה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא נָשְׁבָה שָׁם רוּחַ/ הֵם דָּחֲסוּ אֶת הַשַּׂקִּית בְּתַחְתִּית הַכִּיּוֹר/ מִלְּאוּ אוֹתוֹ מַיִם/ הַשַּׂקִּית הָיְתָה לִפְקָק/

זֶה שֶׁקֹּדֶם חָתַךְ אוֹתִי עִם הַסַּכִּין/ נֶעֱמַד עַכְשָׁו מֵאֲחוֹרַי/ נִסָּה לַחְדֹּר אֵלַי מֵאָחוֹר/ וְלֹא הִצְלִיחַ/ נִסָּה עִם מַיִם/ וַעֲדַיִן לֹא הִצְלִיחַ/ נִסָּה עִם סַבּוֹן/ הֶחְלִיק לְתוֹכִי/ הַסַּבּוֹן שָׂרַף/ נִקְרַעְתִּי/ הוּא כּוֹפֵף אֶת רֹאשִׁי לְתוֹךְ הַכִּיּוֹר/ שֶׁהָלַךְ וְהִתְמַלֵּא בְּמַיִם/

טָבַעְתִּי/ לֹא חָשַׁבְתִּי עַל אֱלֹהִים/ רָצִיתִי רַק דָּבָר אֶחָד/ לְהַגִּיעַ עִם הַשִּׁנַּיִם לְשַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק שֶׁסָּתְמָה אֶת הַכִּיּוֹר/ נִכְשַׁלְתִּי בַּנִּסָּיוֹן יָאסִין/ מָהֵם חַיִּים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִסְתַּיֵּם בְּמַחְשָׁבָה אַחֲרוֹנָה/ שִׁנַּיִם/ פְּלַסְטִיק/ שַׂקִּית/ שִׁנַּיִם/ אִבַּדְתִּי הַכָּרָה

.
נִכְ | שַׁלְ | תִּי | יָא | סִין |
לֹא | חִ | שַּׁבְ | תִּי| נָ |
כוֹן | אֶת | זְמָ | נֵי | הַחְ |
לָ | פַת | הַ | מִשְׁ | מָ |
רוֹת | מָצְ | אוּ | אוֹ | תִי |

כְּחֻ | לָּה| בַּ | מִּקְ | לַ |
חַת | הִתִּי | רוּ | הַ | חֶ |
בֶל | מִ | צַּ | וָּא | רִי |
עָ | שׂוּ | לִי | הַחְ | יָ |
אָה | הֶחְ | זִי | רוּ | אוֹ |

תִי | שׁוּב | אֲ | נִי | קְשוּ | רָה

.

מרוה זהר היא משוררת ופעילה פמיניסטית. ייסדה את מרכז "אדמת מרפא נשית" ואת הגישה הגינקוסופית. בוגרת הקולג' הלאומי למיילדות בארצות הברית ותואר שני בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר־אילן. היא אוספת ידע מסבתות, מיילדות ומרפאות מסורתיות ברחבי העולם, ומשלבת אותו בכלים מתחומי בריאות האישה ובריאות נפש. השירים שכאן – מתוך ספר הביכורים שלה, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער", שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת טנג'יר.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת תום הדני־נוה ורוני אלדד

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן