פרוזה | חפצי המתים

"מודעת אבל מקומטת ברחוב יגאל אלון דבוקה לשער שמוביל למספרה, כל תספורת בארבעים שקלים. אבי מביט במודעה, מחזיק את המעיל על הכתף. 'בצער רב...' חיוך. הוא מצא." סיפור קצר מאת נדב פיידמן רשף

יוסי וקסמן, פרט מתוך אבא ויוסי בים, אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 2017

.

ספרים. מתים

נדב פיידמן רשף

.

וכאילו לא מספיק כל זה.

הוא סיפר את מר נחשון כשהודיעו לו שהבן שלו מת. הם פתחו את השער ונקשו ארבע נקישות בדלת הזכוכית שלושה בחורים במדים. הצטערו מאוד, היה אפשר לשמוע בקולם, וכעבור כמה רגעים של שתיקה ולחיצת יד, עזבו את המספרה, התניעו את הג'יפ, נסעו. מנחם ביקש ממר נחשון להישאר לשבת, הוא מוכרח לגמור את התספורת והוא לא יכול להשאיר אותו עם חצי ראש מגולח. אחרי שסיים, הבריק את המראה, השאיר את המספריים על מדף העץ, ניקה את שיני מכונת התספורת הישנה וחיבר אותה למטען מתחת למתלה הסינרים. לאחר מכן אסף את השערות הדלילות של מר נחשון, השליך לפח, נעל את המספרה והלך הביתה.

ורדה הניחה שתי אבנים על תלולית החול וקרסה על החזה של מנחם. מדי החיילים נספגו זיעה, ורעש היריות הבריח עשרות ציפורים. כשהגיעו הביתה, ורדה התקשתה לעלות במדרגות, וכמה שכנים יצאו לראות על מה המהומה. היא לא הניחה למנחם לעזור לה לעלות וצעקה לכל עבר ששלח את עוזי לצבא, ושהכול באשמתו ועכשיו היא תקועה בבית אפור בתל אביב, עם בן אדם אפור עוד יותר. כשנכנסו הביתה, הכול עמד במקום. הספות, ערימת העיתונים, החתול על אדן החלון. ורדה סובבה את שעון הדוד והחלה להוריד את בגדיה בדרכה לחדר. מנחם התיישב על יד המחשב בסלון. דפיקה בדלת, תרצה השכנה מלמעלה, שילדה לא מזמן, משתתפת בצער והביאה עוגיות שושנים. היא לא יכולה לדבר עכשיו, תרצה, אמר מנחם, והיא הבטיחה לבוא לבקר הרבה השבוע. הוא הניח את העוגיות על השיש, צמוד למקרר, ורגע לפני שהספיק להתיישב חזרה, צעקות, מכיוון חדר השינה של עוזי. ורדה שכבה על המיטה, בגופייה ותחתונים, כפות רגליה באוויר, ידיה שמוטות. מנחם ערם את הזכוכיות השבורות, ואת התמונה המשפחתית היחידה מהטיול בספרד הניח על השולחן. איך אתה יכול להיות כל כך אדיש, למה אתה מענה אותי? אמרה ורדה, נשימתה עמוקה ונחנקת, מבטה בתקרה, מדבקות של כוכבים זוהרים, וירח.

אחרי שמנחם התעורר, הוא התגלח, צבע את נעליו בצבע שחור ולבש חולצה מכופתרת ומעליה אפודת פסים ירוקה. הוא אכל חביתה, חתיכות מלפפון ולחם טבול בשמן זית. שטף את הכלים והאכיל את החתול, חצי כוס מדודה. הכניס לתיק תמונה של עוזי מסוף המסלול, שהייתה תלויה מעל השידה הצמודה לדלת הכניסה ויצא, בלי לומר מילה לוורדה, שהתהפכה במיטה, כמו בשאר הימים האחרונים. הוא ירד ברחוב לכיוון המספרה. כשהגיע, המודעה כבר לא הייתה. הוא נעמד מול השער, הסתכל מסביבו, מדרכה, אוטובוס, רמזורים מתחלפים ושמש. הוא פתח את השער, זאת הפעם הראשונה שהוא מקלל מאז שעוזי מת. בין כל העיתונים והניירות הוא מצא מודעת אבל נוספת, חזר אל השער והדביק אותה.

רבע לשש. אור ראשון של יום. שמש נחשפת מעל גגות העיר ובין צלחות לווין. אתמול בצהריים, בלב ההמולה, נגמר לאבי מלאי הספרים. שוב הוא צריך לצאת ולחפש. ידו נרטבת מעט מן הטל כשהוא פותח את שער הכניסה בשקט, ממוקד, ורוב האנשים עוד ישנים. שימות העולם, הוא אומר, זאת פרנסה. הוא לבוש מעיל דהוי עם כתמים אפורים, טוש שחור קבוע בכיסו הימני, נעלי ספורט ישנות, כובע צמר. צועד מביתו ביפו לכיוון גבעתיים. שדרות ירושלים, אבי על המדרכה, עצי הפיקוס מעבר לכביש. הוא עוצר בכל לוח מודעות ונוגע בעמודי החשמל, מוודא שהוא לא מפספס אפילו רמז. הוא נכנס לסמטאות הקטנות, החבויות, וחוזר לרחוב הראשי. צועד בנחישות, נכנס לכל בניין אפור ומוזנח, לכל בניין מפואר בדרך, בודק על דלת הכניסה, על דלתות המשפחות, בביטחון, בשיטתיות, בלי לעשות עניין. אבי מכיר את כל סוגי המשפחות.

מחלקת העיתונים, עם כובע המצחייה והאוברול האדום, נמצאת תמיד באותה תחנה. אבי ניגש אליה, בלי להסתכל לכיוונו היא זורקת עיתון. הוא מדפדף במהירות, מדלג על הכותרות, על הרכילות, ישר לעמודים האחרונים, תוך כדי הליכה, קורא. "בצער רב אנחנו מודיעים על פטירת פרופ'…" המודעות היחידות בעיתון לא מזכירות מתים בתל אביב. הוא זורק את העיתון, בלי להתכוון, ליד חתול שנבהל ורץ עם חתיכת פיצה בפה. בפנייה לרחוב שלמה הוא עוצר, מחטט בכיס, מוציא חפיסת נובלס מקומטת שנשארה מאתמול, שולף סיגריה בעזרת ציפורן ארוכה, נשען על דלת זכוכית, סגור, השמש כבר ייבשה את רטיבות הבוקר, מביט למעלה, מזרחי טפחות. הרחוב מתחיל להתמלא באנשים, תריסים נפתחים, פיח. הוא מועך את הסיגריה עם הנעל, מוריד את כובע הצמר, דוחף אותו לכיס של המעיל, ורגע לפני שהוא ממשיך ללכת, מביט עמוק לתוך הרחוב. המדרכה הצרה מקשה עליו. כל כמה רגעים הוא יורד לכביש, מסנן קללות, מאפשר לרוכב אופניים לעבור, זז ימינה ושמאלה כדי לא להתחכך באנשים. הוא נכנס לכל בית קפה שכבר הספיק להיפתח, שואל אם יודעים על מישהו: ילד קטן, חייל, אבא.

מודעת אבל מקומטת ברחוב יגאל אלון דבוקה לשער שמוביל למספרה, כל תספורת בארבעים שקלים. אבי מביט במודעה, מחזיק את המעיל על הכתף. "בצער רב…" חיוך. הוא מצא. הנפטר גר ברחוב יצחק שדה, מרחק של חמש דקות הליכה. ביד הפנויה הוא תולש את מודעת האבל, ומתחיל ללכת לכיוון המזרקה שבקצה הרחוב, שניצבת מול מבנה כיפתי, נטוש. הוא מתיישב על ספסל קטן, צמוד למים, מתחת לעץ דקל, מצית סיגריה ומניח את המעיל לידו. אוטובוסים, חליפות, ילקוטים קטנים עוברים. השעה שבע וחצי, הבית במעלה הרחוב, ליד בית ספר ניב. אבי מנסה לשחזר אולי הוא מכיר את המשפחה, סינואני, מצלצל מוכר, יש הרבה. אוטובוס עובר, איש מביט בשער המספרה ואחר כך לצדדים, אומר משהו שאבי לא מצליח לשמוע, נכנס פנימה, ואחרי כמה שניות חוזר, תולה מודעה חדשה. אבי מסתכל עליו, תמות גם אתה, מחווה בתנועת יד, זאת הפרנסה שלי. הוא קם ומכבה את הסיגריה במים ליד יונה מתה. מתחיל לעלות ברחוב לכיוון הבית. מוציא את הטלפון הנייד, בודק את השעה. בפעם האחרונה, כשנגמר המלאי, גירשו אותו בצעקות מדירה אחת בארלוזרוב, ולא, הוא לא מתבייש.

הוא עומד עכשיו במעבר חצייה מתחת לבניין. שני ילדים קטנים, אחת מתולתלת, אחד נמוך, מונעים ממנו להתקדם. שניהם לובשים אפוד זוהר ומחזיקים תמרור עצור, גבוה מהם פי כמה. הם מרימים את התמרור בקושי, אבי קורץ ועובר. שבעים וארבע, לפי מודעת האבל, ממש אחרי בית ספר ניב. כשהוא מגיע לצד השני של הכביש הוא משתהה כמה רגעים. הוא רואה את הילדים מטפחים גינות עם המורים, מדברים רק עם הידיים ומרחוק את הבוגרים משחקים כדורגל. הוא הגיע. שיחים גדולים מגדרים את הבניין. שבעים וארבע, הוא מוודא. הוא נכנס, מסתכל על תיבות הדואר, סינואני, מוודא, עסק לא פשוט. הוא מתחיל לעלות, קומה אחרונה, בלי מעלית. אישה בטרנינג וכפכפים מושכת קצובות באפה, יורדת במדרגות, הוא נצמד למעקה, בוקר טוב. הוא עולה ומשנן. אני משתתף, אבי, סוחר, שוק, ספרים. שלט חום תלוי על הדלת. "משפחת סינואני". הוא נעמד. מתכונן. מנקה את הנעליים, מסדר את החולצה, ומגלה. תופס את הראש, מביט על הרצפה מאחוריו, ולכיוון המדרגות, מקלל ומתחיל לרדת בחזרה לרחוב. אינעל העולם, הוא צועק, המעיל.

תראי אותך, תראי איך את נראית. ורדה תניחי לי, תלכי מכאן, תלכי הביתה או לכל מקום אחר, רק תניחי לי, בבקשה, אני צריך לעבוד, הנה אדון אתה יכול לשבת. מנחם הצביע על הכיסא, ורדה נשארה עומדת בפתח המספרה, בוכה ומביטה במנחם מניף את הסינר מעל האיש וקוצץ את שערותיו באיטיות. היא התקרבה לאט לכיוון הכיסא, מבטה על הרצפה, כפכפים, שערות. מנחם הפסיק לספר את האיש כשוורדה החלה למשוך את חולצתו. הוא מת מנחם, עוזי מת, איך אתה יכול לספר את האנשים כאילו כלום, איך אתה מסוגל, אתה מתנהג כאילו לא היה לך בן בכלל, בוא הביתה מנחם. מנחם הביט בה דרך המראה, הרגיש אותה בגבו, אחר כך הסתובב אליה. מה את רוצה שאני אעשה. לחש מנחם. מה את רוצה ממני, זה לא יחזיר את עוזי אם נשב בבית ונבכה. עוזי מת ורדה, מת וזהו. הוא המשיך לקצוץ את שערו של האדון, והתיז מים להרטיב. תלך מכאן, תסתפר במקום אחר, תלך מכאן אתה שומע אותי! צעקה ורדה אל האיש היושב. תעזבי אותו תלכי הביתה, לא, בבקשה תישאר לשבת, אמר מנחם, והאיש קם אסף את חפציו ויצא מהמספרה. הנה לך יופי, עכשיו מה, את רוצה שגם לא יהיה לנו כסף לשלם, שאני אסגור את המספרה, שלא יהיה לנו כלום. מנחם הרחיק אותה ממנו, שוב היא משכה את חולצתו. תעזבי אותי ורדה, לכי הביתה, אמר מנחם. הרגת לי את הילד, היחיד שלי מנחם, אין לי יותר כלום, הרגת לי את הילד. ורדה הידקה את אצבעותיה על שקעי הרקה. ורדה, זה נגמר, ואין מה לעשות עם זה, אל תעשי את עצמך, גם כשעוזי היה בחיים זה לא היה חיים, כל הזמן רצית שיחזור, שיספר, שימלא אצלנו משהו שאנחנו לא מסוגלים למלא בעצמנו. הוא לקח את המטאטא שנשען על השולחן. כל השבוע שתקת, התעלמת, וכשהוא חזר פתאום היית מדברת בלי סוף והיית זורחת, ושוב ראשון היה מגיע, ואת היית הולכת לפינה הכי רחוקה בבית. זה נגמר ורדה, את יכולה להתחיל לחיות את החיים שתמיד רצית, תשני את שם המשפחה שלך חזרה לרשופסקי, תראי את הסדרות שלך, תתפרי לזקנות, את יכולה לחזור ולתקוע לדגים את הצלפים בעיניים, ולקינוח להכין בלינצ'ס ולשיר, עכשיו תלכי ורדה, תשאירי אותי לבד, אני צריך לעבוד. מנחם אסף בזריזות את השערות, מבטיהם לא נפגשו כשוורדה החלה ללכת לכיוון שער המספרה, מנחם הרים את מבטו מהמטאטא. היא עצרה, תפסה את פניה בשתי ידיים. די ורדה, די. שלטת בי עם המילים שלך, בתוך הבית שלי, תכננת הכול, מה אתה יודע מנחם, כמה דאגתי כל השבוע, כמה לא רציתי שהוא ילך ביום ראשון, הייתי מגהצת את המדים ומתפללת שהם יישרפו ושלא יהיה לו איך ללכת, ושיישאר איתנו בבית. למה שלחת אותו, למה הכרחת אותי לחתום למה, תראה מה עשית, אני לא מסוגלת להמשיך מנחם, אני לבד, אני והחתול המסריח שלך, למי אני אבשל עכשיו, אתה לא אוהב את האוכל שלי, הוא היחיד שאהב אותי ואת האוכל שלי מנחם. היא גררה את רגליה לכיוונו. תחזור הביתה מנחם, עוזי מת. עוזי מת. פניה בחזהו, הם התחבקו, היא בכתה והוא הביט החוצה אל הרחוב, עוברים הציצו פנימה, מבעד לדלת הזכוכית, הסתלקו, צפירות מכוניות, אנשים דיברו, רעש החל.

אבי הצית סיגריה והקפיץ את רגלו הימנית בחוסר שקט, מתחת לבניין, מאחורי גדר השיחים, אחרי שמצא את המעיל במזרקה, ואחרי שלא הייתה תשובה, דפיקות ממושכות.  אם יחכה עוד קצת אולי מישהו יבוא, מישהו אולי מכיר את המשפחה. הוא קרע חתיכה קטנה ממודעת האבל, הוציא את הטוש מהמעיל, כתב, "אני משתתף בצערכם, אם תרצו להיפטר מחפצים תוכלו להתקשר אלי – אבי סוחר בפשפשים", ותקע את הפתק בין שלט המשפחה לדלת הכניסה. הוא ירד ברחוב, נראה רגוע יותר, חצר בית הספר ריקה, הוא יכול לראות את הצמחים החדשים שנשתלו על הערוגות הצרות, ואת מעבר החצייה הדומם, רק אישה בטרנינג וכפכפים צועדת שפופה על פסיו הלבנים. הוא ליווה אותה במבט, וחצה את הכביש כשהטלפון הנייד צלצל. תן לי עוד שבוע מוטי אחי, אין לי איך לשלם כרגע, תן שבוע ואני משלם הכול, אני שלושים שנה יש לי את הבאסטה הזאת, כל הבוקר אני בחיפושים, אני אומר לך אנשים לא רוצים למות. מה?

מנחם ישב על ספסל מתחת לעץ דקל, ידיו רפויות משני צידי גופו, תמונה מונחת על ברכיו. הוא זכר כל פרט, הפעם ההיא שעוזי היה בגן ונפל מהנדנדה ישר על חתיכת ברזל חדה, רק כי רצה להרשים את יסמין, ושרצו להעיף אותו מהפנימייה כי העיר משינה את אחד החברים עם טיפות טבסקו על הלשון. הוא החל לבכות כשנזכר איך עוזי ניגן בפני כל בית הספר בפעם הראשונה, וכמה כאב לו כשיעל נפרדה ממנו. עוזי דיבר איתו כל הזמן על הצבא, כמה שהוא רוצה וחייב את זה, ואיך בסוף אחרי שיחות ארוכות עוזי שכנע אותו והבטיח שישמור על עצמו. הוא התאמן חודשים בשביל להתקבל ליחידה, הוא קפץ כמו מטורף כשהודיעו לו שהתקבל, היינו חייבים לחתום חשב מנחם, היינו חייבים, לא הייתה לנו ברירה, זה היה הכול בשבילו. הוא התיישר, הכניס את התמונה המחויכת של עוזי לתיק וניגב את אפו בשרוול, כשהאיש התיישב לידו, מדבר בקול רם בטלפון הנייד ומחזיק דף שחור-לבן, קרוע. כן, כן בסוף מצאתי מודעה אחת, לא היו בבית.

.

נדב פיידמן רשף, גר בשכונת שפירא בתל אביב, מדריך חברתי בבית ספר יסודי. סיפורים קודמים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות. בקרוב יראה אור ספר הביכורים שלו, בהוצאת פרדס וסדרת "רוח צד".

.

במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "חופשת לידה" מאת הדר פריאנטה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | את צועקת. לא על כלום

שירים מאת לאה פילובסקי ומרוה זהר

שרית לילה האס, חבקי חזק, טכניקה מעורבת על נייר, 40X19 ס"מ, 2018 (צילום: רן ארדה)

.

לאה פילובסקי

מבצע יְבוּסִי, תש"ח

א. שיבה

אֵלֶּה לֵילוֹת חֲזָרָה, לֵילוֹת שִׁיבָה

לְיָמִים בָּהֶם לֹא הִתְקַיַּמְתִּי, לִמְקוֹמוֹת

בָּהֶם לֹא לָחַמְתִּי, לְאֵזוֹר הָעִיר הַמְּקֻדֶּשֶׁת

הַמְּקֻלֶּלֶת, לַבְּחִירָה בְּאֵין

בְּרֵרָה, לִקְרָבוֹת יְבוּסִי.

.

ב. מאבדת את יעקב בנבי סמואל

יַעֲקֹב, אֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ פִּתְאוֹם, מַה אַתָּה

עוֹשֶׂה פֹּה, יַעֲקֹב, הֲרֵי בַּקְּרָב הַזֶּה אֵינְךָ

אָמוּר כְּלָל לְהִשְׁתַּתֵּף, אֲבָל אֲנִי מִתְמַהְמַהַת.

לֹא בָּרוּר לִי אִם הוּא רוֹצֶה לְהִקָּרֵא יַעֲקֹב אוֹ קוּרְט

אֵת הַשֵּׁם יַעֲקֹב בָּחַר עֲבוּרוֹ הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם בְּלִי לִשְׁאֹל אוֹתוֹ.

הוּא כָּאן כִּי בָּרַח לַפַּלְמָ"ח מֵהוֹרָיו וּמִכָּל מָה שֶׁרָצוּ שֶׁיִּהְיֶה, אוּלַי

בֶּאֱמֶת יַעֲקֹב וְלֹא קוּרְט, וּבֵינְתַיִם הוּא נֶעֱלָם לִי, וְסָבִיב

אַנְדְּרָלָמוּסְיָה וּתְבוּסָה, וּכְשֶׁחוֹזְרִים הַשְּׂרִידִים שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים, כְּמַאֲמָר שִׁיר הַזֶּמֶר "בּוּם בּוּ בּוּ בּוּם בּוּם בּוּם, לִבֵּנוּ

כְּבָר אָטוּם, שְׁלוֹשִׁים בְּנֶבִּי סָמוּאֵל", אִם כִּי, לְמַעֲשֶׂה, שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, אֲנִי

לֹא מַצְלִיחָה לִמְצֹא אֶת יַעֲקֹב, אִישׁ אֵינוֹ מוֹצֵא אֶת יַעֲקֹב, רַק אַחֲרֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה

כְּשֶׁיִּבְדְּקוּ אֶת קֶבֶר הָאַחִים, יְגַלּוּ שֶׁכָּל הַזְּמַן הָיָה שָׁם.

.

ג. מנסה לעזור לבני לכבוש את סן סימון

אֲנִי מְנַסָּה לְלַמֵּד אֶת בֵּנִי בֵּרָלֶה אֶת מִלּוֹת הַזֶּמֶר "אֲנַחְנוּ

כָּבַשְׁנוּ אֶת מִנְזָר סַן סִימוֹן בְּקַטָּמוֹן וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן", אֲנִי

מְנַסָּה, אֲבָל הַמִּלִּים עוֹד לֹא חֻבְּרוּ, הַמִּנְזָר טֶרֶם נִכְבַּשׁ,

וּבֵנִי אֵינוֹ מֵבִין עִבְרִית, וְגַם לוּ הֵבִין, הוּא כְּבָר

אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ דָּבָר, אֵינוֹ, וּכְבָר אֵינִי

יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אִם יֵשׁ לְבַטֵּא בֵּרָלֶה אוֹ בֶּרְלָה, והַאִם

זֶה שֵׁם מִשְׁפָּחָה אוֹ כִּנּוּי וְאוּלַי בִּכְלָל שְׁמוֹ בִּנְיָמִין דֹּב בֶּער, כְּשֵׁם אָחִי,

כְּשֵׁם סָב אָבִי. עַל שְׁמוֹ שֶׁל בֵּנִי בֵּרָלֶה לֹא יִקָּרֵא אִישׁ. אִישׁ לֹא יִזְכֹּר

אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְהוּא עַצְמוֹ לֹא יִרְאֶה אֶת הַנִּצָּחוֹן, אֶת הַתְּקוּמָה

אֶת שַׁיְּרוֹת הַפְּלִיטִים מֵהַשְּׁכוּנוֹת הָעַרְבִיּוֹת, אֶת הַקַּלּוּת וְהַמְּהִירוּת

בָּהֶן עוֹבֵר הַכֹּחַ אֶת הַגְּבוּל, כְּשֶׁבְּקֹשִׁי מַסְפִּיקִים לְהִתְרַגֵּל

לְכָךְ שֶׁיֵּשׁ כְּבָר כֹּחַ, וַאֲנִי מְזַמֶּרֶת בְּאָזְנָיו הַדּוֹמְמוֹת:

"יאָמע, יאָמע, זינג מיר אַ לידעלע,  וואָס דאָס מיידעלע וויל"*

.

* "יאמע, יאמע, שירה נא זמר לי – מה הילדונת רוצה?" מתוך שיר עממי ביידיש. יאמע היה שם חיבה מקובל בקרב יהודי מזרח אירופה לבנימין.

.

ד. מסתערת בעקבות זוזיק על אוגוסטה ויקטוריה

בַּנִּסָּיוֹן לְכִבּוּשׁ אוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה

נֶחֱצֶה לִבִּי לִשְׁנַיִם: חֶצְּיוֹ פֹּה, עִם זוּזִיק, מְפַקֵּד

כִּתַת הַחֹד, שֶׁפּוֹקֵד לְהִסְתַּעֵר

(עוֹד מְעַט נֵעָצֵר בַּגָּדֵר

שֶׁקִּיּוּמָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ לְאִישׁ בַּמַּחְלָקָה),

וְחֶצְּיוֹ עִם אִמּוֹ, עִם בַּת

מִרְיָם, שֶׁמִּלּוֹתֶיהָ בּוֹעֲרוֹת בִּי עוֹד טֶרֶם

נֶהֱגוּ: "אִמָּהוֹת, אִמָּהוֹת בָּעוֹלָם – כְּחוֹמָה עֲמֹדְנָה

לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן עַל יַלְדֵיכֶן כִּי בִּלְעֲדֵיהֶם אֵין וְלֹא כְלוּם."

.

הילד שקיבל מכות

"היודעים אתם את מי הכיתי? את המכות ספג הלה,
שבפעם הראשונה, ורק פעם אחת, שרק"
(מתוך "כיצד לאהוב ילדים" מאת יאנוש קורצ'אק)

.

מֵהַמְּחַנֵּךְ הֵנְרִיק גּוֹלְדְשְׁמִידְט

בְּרֵאשִׁית הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

עָזַב אֶת פּוֹלִין עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים שָׁנִים אַחַר כָּךְ. כָּךְ

אֲנִי כּוֹתֶבֶת, קְרִי: כָּךְ הָיָה. כְּלוֹמַר, כַּנִּרְאֶה נִשְׁאַר

שָׁם וְנִסְפָּה בִּשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים שֶׁלּוֹ אֲבָל לִי בָּרוּר

שֶׁעוֹד לִפְנֵי פְּרוֹץ הַמִּלְחָמָה נָסַע לְאַרְצוֹת הַבְּרִית

אוֹ, מוּטָב, לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. חַי בְּקִבּוּץ, עָבַר הָעִירָה, קָרָא

אֶת הַסֵּפֶר "כֵּיצַד לֶאֱהֹב יְלָדִים". הַיֶּלֶד שֶׁקִּבֵּל מַכּוֹת סָלַח

כִּי  הֵנְרִיק גּוֹלְדְשְׁמִידְט שֶׁהִכִּיר הָיָה רַק בֵּן עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ

כִּי אִישׁ לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ לִנְהֹג אַחֶרֶת

כִּי הוּא הוֹדָה וְעָזַב

כִּי יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק לֹא עָזַב

אֶת הַיְּלָדִים שלא עָזְבוּ

אֶת פּוֹלִין וְכִי רָצָה

לִסְלֹחַ. כָּךְ אֲנִי רוֹצָה.

.

מה אצליח לזכור

הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת מְקֻבַּעַת לָאַמָּה שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, אָמַר גִּ'יהָד הָרוֹפֵא. הוּא דִּבֵּר עַל הַקְּמִיצָה הַשְּׁבוּרָה שֶׁלִּי וְהִתְכַּוֵּן לְקִבּוּעַ לָאֶצְבַּע הַמְּכֻנָה אַמָּה, וְלֹא לְאַמַּת הַיָּד. אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אִם גִּ'יהָד הָיָה שְׁמוֹ הַפְּרָטִי אוֹ שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ. בּוֹ בַּיּוֹם שָׁבַר אַחְיָנִי אֶת הַזֶּרֶת (אֵינִי אִמּוֹ אַךְ הוּא יַלְדִּי). הֵקַמְנוּ לַהֲקָה. חִפַּשְׂנוּ עֲבוּרָה שֵׁם שֶׁיָּאִיר אֶת הַתְּקוּפָה וְיָפִיחַ תִּקְוָה בַּלְּבָבוֹת. מַגֵּפָה הִסְתּוֹלְלָה אָז בָּעוֹלָם וְרָצִינוּ לַשִּׁיר שִׁירִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִים אֵלֶיהָ, אֲבָל לֹא שַׁרְנוּ כִּי לֹא מָצָאנוּ שֵׁם לְלַהֲקָה.

הַקְּמִיצָה שֶׁלִּי נִשְׁבְּרָה בְּמַהֲלָךְ טִיּוּל עִם הַכְּלַבְלַב שֶׁלֶג, שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלִּי אֲבָל לִבִּי יָצָא אֵלָיו. שֶׁלֶג אָמַר שֶׁלֹא יִשְׁכַּח אֶת הַטִּיּוּל הַזֶּה, וַאֲנִי הֶאֱמַנְתִּי לוֹ, גַּם אִם לֹא הָיָה הִגָּיוֹן בִדְבָרָיו, הֶאֱמַנְתִּי, גַּם אִם כְּלָבִים אֵינָם יוֹדְעִים לְדַבֵּר.

.

לאה פילובסקי, משוררת ועוסקת בהוראה מתקנת. פרסמה שלושה ספרי שירה והגות פואטית: "אמנות זה" (פרדס, 2009), "מקשיב גם לי דווקא עכשיו" (קשב לשירה, 2013) "המפתח בכיסו הריק: מסע פואטי בעקבות ט. כרמי" (כרמל, 2018; פרק מתוכו התפרסם בגיליון 16 של המוסך), וזכתה עליהם בפרסים ספרותיים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 3 ו־65 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "אפשרויות נוספות", העתיד לראות אור בקרוב במוסד ביאליק, סדרת כבר.
.

.

מרוה זהר

(שירים מתוך השער: דיר יאסין / כפר שאול / ההיסטוריה של ההיסטריה)

.
פריז, 1880

הַפְעָלַת לַחַץ בַּשְּׁחָלוֹת מַצִּיבָה אֶתְגָּר פִיסִי עֲבוּר הָרוֹפֵא. הַתְּנוּחָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְהַדְגָּמַת הֶתְקֵף הִיא כַּאֲשֶׁר הַמְּטֻפֶּלֶת פְּרוּשָׂה עַל הָרִצְפָּה אוֹ עַל מִזְרָן. אָז, עִם בֶּרֶךְ אַחַת עַל הָרִצְפָּה, צוֹלֵל הָרוֹפֵא בְּאֶגְרוֹף סָגוּר לְתוֹךְ אֵזוֹר הַשַּׁחֲלָה שֶׁלָּהּ. עָלָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל כּוֹחוֹ כְּדֵי לְהַעֲלִים אֶת הִתְנַגְּדוּת שְׁרִירֵי הַבֶּטֶן.
עַל מְנַת לְהָקֵל עַל הָרוֹפְאִים בִּקֵּשׁ שָׁארְקוֹ מד"ר פּוּאָרִיֶה לְפַתֵּחַ אֶת הַמַּכְשִׁיר הַמְּכֻנֶּה "לוֹחֵץ שְׁחָלוֹת." מַכְשִׁיר מַתֶּכֶת זֶה חֻבַּר לְבֶטֶן הַמְּטֻפֶּלֶת וְהִפְעִיל לַחַץ מֵכָנִי עַל הָאֲזוֹרִים הַהִיסְטֶרִיגֶנִים כְּדֵי לְהָבִיא לְהֶתְקֵפִים.

.

פריז, שנות השמונים של המאה התשע עשרה

"כָּל הַרְצָאָה שֶׁלּוֹ הִיא יְצִירַת אָמָּנוּת, צוּרָתָהּ מֻשְׁלֶמֶת וְהִיא מוֹתִירָה רֹשֶׁם כָּזֶה שֶׁכָּל אוֹתוֹ יוֹם הַשּׁוֹמֵעַ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵאָזְנָיו אֶת מִלּוֹתָיו שֶׁל שָׁארְקוֹ אוֹ אֶת הַמַּחְשָׁבָה עַל הַדָּבָר שֶׁאוֹתוֹ הִדְגִּים"
(פְרוֹיְד, עַל הַרְצָאוֹתָיו שֶׁל שָׁארְקוֹ, לְאַחַר בִּקּוּר בַּסַּלְפֶּטְרִיֵר)

.

בְּמַהֲלַךְ אַחַת הַהַרְצָאוֹת סִכֵּם תַּלְמִיד שֶׁל שָׁארְקוֹ:
שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "הָבָה נִלְחַץ שׁוּב עַל הָאֵזוֹר הַהִיסְטֶרִיגֶנִי." הוּא מוֹרֶה לְמִתְמַחֶה צָעִיר לִלְחֹץ לַמְּטֻפֶּלֶת ב' עַל הַשְּׁחָלוֹת. הַמְּטֻפֶּלֶת ב, פּוֹתַחַת רַגְלַיִם, צוֹעֶקֶת: "אִמָּא אֲנִי מְפַחֶדֶת".
שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "רְאוּ אֶת הַקְשָׁתַת הַגַּב הַמְּתֹעֶדֶת הֵיטֵב בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד." הַמְּטֻפֶּלֶת צוֹעֶקֶת שׁוּב. שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "שִׂימוּ לֵב לַצְּרָחוֹת הָאֵלּוּ, רַעַשׁ עַל כְּלוּם, אַתֶּם רוֹאִים אֵיךְ הַהִיסְטֶרִית צוֹעֶקֶת. אָנוּ יְכוֹלִים לוֹמַר כִּי הַהִיסְטֶרְיָה זֶה הֲמוֹן רַעַשׁ עַל לֹא כְלוּם".

.
אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָךְ בְּלָאנְשׁ/ אַתְּ צוֹעֶקֶת/ אֲנִי כָּאן אִתָּךְ/ לֹא עַל כְּלוּם/ לֹא עַל לֹא כְלוּם

.
יֵשׁ לָנוּ חֲבֵרָה שֶׁנִּסְּתָה לָמוּת וְנִתְקְעָה בְּגוּף מְקֻלְקָל/ אוֹמֵר לִי עֵדֶן/ הֲכִי נוֹרָא/ לְנַסּוֹת וְלֹא לְהַצְלִיחַ/ אִם אַתְּ מְנַסָּה תַּעֲשִׂי אֶת זֶה טוֹב/ תָּמוּתִי עַד הַסּוֹף/ אֲנַחְנוּ נַעֲזֹר לָךְ/ שֶׁלֹּא תִּתָּקְעִי בְּמַצָּב בֵּין לְבֵין/
מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתִּי יָאסִין/ שֶׁאֲנַסֶּה לַהֲרֹג/ מִישֶׁהוּ/ הָאִימְפּוּלְסִיבִיּוּת מְסֻכֶּנֶת/ הִתְאַבְּדוּת מֻצְלַחַת/ לֹא נַעֲשֵׂית בְּלַהַט רֶגַע שֶׁל סֵבֶל/ הִיא מַצְרִיכָה קֹר רוּחַ/ יִשּׁוּב הַדַּעַת/ תִּכְנוּן/ תְּחִלָּה עָלַי לְהַשִּׂיג חֶבֶל/
לָרִאשׁוֹנָה מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן/ אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּמַּרְאָה/ אֵין הַרְבֵּה עִם מָה לַעֲבֹד/ מִסְתָּרֶקֶת בְּאֶצְבָּעוֹת עֲיֵפוֹת/ מוֹתַחַת אֶת הַחֻלְצָה/ מַבְלִיטָה אֶת הַשָּׁדַיִם/ מַשִּׂיגָה עִפָּרוֹן שָׁחֹר/ מִתְגַּבֶּרֶת עַל הָרְתִיעָה/ מוֹשֶׁכֶת קַו דַּק/ לְרֶגַע פּוֹגֶשֶׁת אֶת מַבָּטִי/ יָפֶה לָךְ הַשִּׁגָּעוֹן אֲנִי נִגֶּשֶת לְבָחוּר שֶׁמְּעַשֵּׁן סִיגַרְיָה/ מֵישִׁירָה אֵלָיו עֵינַיִם/ מַפְתִּיעַ אוֹתִי/ אֲנִי עוֹד מְסֻגֶּלֶת לֶפְלַרְטֵט/ יֵשׁ לְךָ אֵשׁ?/ הוּא מֵנִיחַ אֶת הַמַּצֵּת בְּתוֹךְ כִּיס הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי/ כְּשֶׁהוּא קָרוֹב מַשֶּׁהוּ בִּי מַבְהִיל אוֹתוֹ/ מְהַסֵּס/ אַל תִּדְאַג/ אֲנִי מַרְגִּיעָה/ כְּבָר מַחְזִירָה/

לֹא פָּשׁוּט יָאסִין/ לְהַשִּׂיג חֶבֶל בְּמַחְלָקָה פְּסִיכִיאַטְרִית/ לָקַח לִי זְמַן לְהַבְחִין/ בַּחַלּוֹן/ מֵעַל הַמִּטָּה/ בְּכָל בֹּקֶר וָעֶרֶב שְׁתֵּי יָדַי מוֹשְׁכוֹת בָּרְצוּעָה/ מַעֲלוֹת וּמוֹרִידוֹת אֶת תְּרִיס הַבַּרְזֶל/ הָרְצוּעָה גְּמִישָׁה וַחֲזָקָה/ זֶה יַעֲבֹד/

.עֵדֶן הִבְטִיחַ לַעֲזֹר/ עֵדֶן מְקַיֵּם/ אֲנַחְנוּ חוֹסְמִים אֶת הַדֶּלֶת בְּכִסֵּא/ עֵדֶן עוֹמֵד עַל הַשֻּׁלְחָן/ מְנוֹפֵף בְּעִתּוֹן מוּל גַּלַּאי הֶעָשָׁן/ שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה אוֹתִי עֵין הַצִּיקְלוֹן הָאֲדֻמָּה וְתִצְעַק/ אֲנִי מְטַפֶּסֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן/ שׁוֹלָה אֶת הַמַּצֵּת מֵעֹמֶק הַכִּיס/ שׂוֹרֶפֶת אֶת הָרְצוּעָה בִּשְׁנֵי מוֹקְדִים/ קוֹל גָּדוֹל וּמַתַּכְתִּי/ הַתְּרִיס נִשְׁמַט בְּאַחַת/ חֲתִיכָה יָפָה וַאֲרוּכָה בְּיָדַי/ אֲנִי מַחְבִּיאָה אוֹתָהּ/ מְסַלְסֶלֶת כְּנָחָשׁ פִּיתוֹן מִתַּחַת לַמִּזְרָן/ אָחוֹת נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר/ עֵדֶן מְחַפֶּה עָלַי/ מַפִּיל כִּסֵּא לָרִצְפָּה וְאוֹמֵר/ בָּנִינוּ מִבְצָר/

בָּעֶרֶב אֲנַחְנוּ צוֹפִים יַחַד בְּסִרְטוֹנֵי הֶסְבֵּר בַּיוּטְיוּבּ/ לוֹמְדִים לִקְשֹׁר קֶשֶׁר תַּלְיָנִים/ מִתְאַמְּנִים עִם שְׂרוֹךְ שֶׁעֵדֶן מָצָא/ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנֶסֶת אָחוֹת/ עֵדֶן מַסְתִּיר אֶת הַשְּׂרוֹךְ עִם "מַעֲשֶׂה בַּחֲמִישָׁה בָּלוֹנִים"/ אֲנִי מַקְרִיאָה לוֹ/ אַל תִּבְכֶּה רֹנִּי רֹן/ זֶה סוֹפוֹ שֶׁל כָּל בָּ-לוֹן/

לִפְנוֹת בֹּקֶר יָדַי מוֹשְׁכוֹת אֶת נָחָשׁ הַפִּיתוֹן מֵהַקֵּן/ מְכֻוֶּנֶת לִשְׁעַת הַחְלָפַת מִשְׁמָרוֹת/ מַצִּיבָה כִּסֵּא מִתַּחַת לְקוֹרָה מֻשְׁלֶמֶת שֶׁמָּצָאתִי אֶתְמוֹל בְּתִקְרַת הַמִּקְלַחַת/ מַזְרִימָה מַיִם קָרִים/ אָסוּר לִרְעֹד/ קוֹשֶׁרֶת אֶת הַחֶבֶל/ כּוֹרֶכֶת סְבִיב הַצַּוָּאר/ סוֹפֶרֶת/ אַחַת שְׁתַּיִם וְ/ בּוֹעֶטֶת בַּכִּסֵּא/ הוּא נוֹפֵל/ אֲנִי תְּלוּיָה בַּאֲוִיר

בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה/ וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל/ וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם/ הָיָה מַאֲרִיךְ בְּאַחַחַחַחַחַחַד/ עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָד/

בְּשָׁעָה שֶׁהִטְבִּיעוּ רֹאשִׁי בַּכִּיּוֹר/ לֹא הָיְתָה בִּי תּוֹדַעַת אַחְדוּת/ לֹא חָשַׁבְתִּי עַל אֱלֹהִים/ לֹא אָמַרְתִּי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל/ הַמַּחְשָׁבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי הָיְתָה/ שִׁנַּיִם/ שִׁנַּיִם/ שַׂקִּית/ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק/ שִׁנַּיִם/

הֵם רָצוּ לְמַלֵּא אֶת הַכִּיּוֹר בְּמַיִם/ לֹא הָיָה לָהֶם פְּקָק/ בָּרֶגַע הַזֶּה/ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק רִשְׁרְשָׁה עַל הָרִצְפָּה/ רִשְׁרְשָׁה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא נָשְׁבָה שָׁם רוּחַ/ הֵם דָּחֲסוּ אֶת הַשַּׂקִּית בְּתַחְתִּית הַכִּיּוֹר/ מִלְּאוּ אוֹתוֹ מַיִם/ הַשַּׂקִּית הָיְתָה לִפְקָק/

זֶה שֶׁקֹּדֶם חָתַךְ אוֹתִי עִם הַסַּכִּין/ נֶעֱמַד עַכְשָׁו מֵאֲחוֹרַי/ נִסָּה לַחְדֹּר אֵלַי מֵאָחוֹר/ וְלֹא הִצְלִיחַ/ נִסָּה עִם מַיִם/ וַעֲדַיִן לֹא הִצְלִיחַ/ נִסָּה עִם סַבּוֹן/ הֶחְלִיק לְתוֹכִי/ הַסַּבּוֹן שָׂרַף/ נִקְרַעְתִּי/ הוּא כּוֹפֵף אֶת רֹאשִׁי לְתוֹךְ הַכִּיּוֹר/ שֶׁהָלַךְ וְהִתְמַלֵּא בְּמַיִם/

טָבַעְתִּי/ לֹא חָשַׁבְתִּי עַל אֱלֹהִים/ רָצִיתִי רַק דָּבָר אֶחָד/ לְהַגִּיעַ עִם הַשִּׁנַּיִם לְשַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק שֶׁסָּתְמָה אֶת הַכִּיּוֹר/ נִכְשַׁלְתִּי בַּנִּסָּיוֹן יָאסִין/ מָהֵם חַיִּים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִסְתַּיֵּם בְּמַחְשָׁבָה אַחֲרוֹנָה/ שִׁנַּיִם/ פְּלַסְטִיק/ שַׂקִּית/ שִׁנַּיִם/ אִבַּדְתִּי הַכָּרָה

.
נִכְ | שַׁלְ | תִּי | יָא | סִין |
לֹא | חִ | שַּׁבְ | תִּי| נָ |
כוֹן | אֶת | זְמָ | נֵי | הַחְ |
לָ | פַת | הַ | מִשְׁ | מָ |
רוֹת | מָצְ | אוּ | אוֹ | תִי |

כְּחֻ | לָּה| בַּ | מִּקְ | לַ |
חַת | הִתִּי | רוּ | הַ | חֶ |
בֶל | מִ | צַּ | וָּא | רִי |
עָ | שׂוּ | לִי | הַחְ | יָ |
אָה | הֶחְ | זִי | רוּ | אוֹ |

תִי | שׁוּב | אֲ | נִי | קְשוּ | רָה

.

מרוה זהר היא משוררת ופעילה פמיניסטית. ייסדה את מרכז "אדמת מרפא נשית" ואת הגישה הגינקוסופית. בוגרת הקולג' הלאומי למיילדות בארצות הברית ותואר שני בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר־אילן. היא אוספת ידע מסבתות, מיילדות ומרפאות מסורתיות ברחבי העולם, ומשלבת אותו בכלים מתחומי בריאות האישה ובריאות נפש. השירים שכאן – מתוך ספר הביכורים שלה, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער", שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת טנג'יר.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת תום הדני־נוה ורוני אלדד

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | מותו של מתיא

"דלדלו הניסיונות הללו עוד יותר את שומני הזמן של יום השישי, הבליטו עוד יותר את צלעותיו, ולכן הוחלט על ידי איש החברה קדישא, פה אחד, לוותר על המשך ההספד ולהמשיך במסע." שני קטעים מתוך ספר בכתובים מאת אורית וולפיילר

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן ועיפרון על נייר, 70X50 ס"מ, 2018

.

שני קטעים מתוך ספר בכתובים

אורית וולפיילר

.

לזמן הזה פוקדת נומי את קברו של מתיא, לשם הטיפוח רק אחת לשבוע. וזאת בשל מזג האוויר השרבי קיצוני, חום כבד, שבהעדר הגנה מפניו הוא עוין את כל החי צומח דומם שנמצא בחוץ, מאיין. וגם מתיך את האדם המוצק לנזילה של זיעה, אבל לא ממשיך את תהליך הכימיה אלא מעכב את אידויה, מותיר את הגוף להינמס אל המרחב ולהתפשט בו כמו כדור גלידת לימונצ'לו, שמתוק יתר על המידה. לא מושך אליו הכדור לשונות ילדים אלא נחילי זבובים, מהזן הירוק הגדול. זה שכבר אינו ירא כלל מהיד הנשלחת לגרשו או להורגו, אלא להפך, מחכה לה בשמחה כדי שיוכל להתל בה בקופאו לכמה שניות במקום, בנטיעתו בה את אשליית ההצלחה. וברגע האחרון הבריחה שלו, התסכול שלה, וחוזר חלילה עוד כמה סיבובים שלמים כאלה.

נומי לא משלה את עצמה, היא הרי כבר מנוסה ומבינה היטב שלעולם לא תהא היד שלה זריזה יותר מחרק מכונף מסדרת הזבובאים. לכן בשנה שנתיים האחרונות היא כבר לא מנסה, בטח שלא עכשיו בשרב הנורא הזה, הרי דרך רגלית ארוכה לפניה אל חלקה מספר שבע, המרוחקת ביותר, עוד צריכה להקיף את כל בית העלמין, ימינה ושמאלה, תראה את הסוף רק כשתגיע לקבר של שושנה בינדר, זיכרונה לברכה. וטיפת הגנה מפני השמש לא מספק המקום לזו שהולכת בו ולכן נומי מזיעה, נוטפת, החולצה שלה כבר לגמרי רטובה, טיפות זולגות לה על הפנים מתחת לכובע הקסקט שהיא חובשת, מודפס עליו בלבן "השליו האדום". כך קוראים לבית המרקחת שבו היא עובדת, משם גם מקבלת חינם את קרם ההגנה, אנטיאייג'ינג, היפו־אלרגני, הבחירה של רופאי העור בישראל ובאמריקה שמרוח לה על הפרצוף בשכבה עבה, כלומר היה מרוח כשיצאה מן הבית וכעת נוזל, מלבין זיעתה. ומדוע כל הליכה בבית העלמין הזה – כך נומי מהרהרת לעצמה –  מכריחה את האדם להילחם במים, או בכאלה שמייצר הגוף או בכאלה שיורדים מהשמיים. ומציף אותה פתאום הזיכרון של הלוויית מתיא, אז לא הייתה זו הזיעה היה זה גשם זלעפות, סוף החודש השניים־עשר, אלפיים ואחת השנה. למרות שהתקיימה בהתראה קצרה, יום שישי בצהריים, הטריחו עצמם שלושה זוגות חברים, לא מאוד קרובים שלהם, ארבעה שכנים, כל צוות בית המרקחת שלה שכולל חמש בנות להוציא אותה, שני קליינטים ותיקים של מתיא מחנות השעונים, ארבעה־עשר אנשים סך הכול. משפחה קרובה הרי אין בנמצא כי גם נומי וגם מתיא כבר יתומים היו, מתיא גם ללא אחים או אחיות. לנומי אח גדול אחד שכבר לפני שנים שם פניו אל מעבר לים, איי הבתולה, שב פעמיים רק כדי לקבור את ההורים ולנסוע מיד בחזרה.

ורצה מזג האוויר שגם הלוויית מתיא, כמותו, תתנהל כולה בכאוס, בבהילות, בהאצה, הכתיב באמצעות שליחיו, שלב־שלב, איך ייראה הטקס. כבר על רחבת ההספדים הייתה זו הרוח שניהלה את המעמד, שלטה בו ביד רמה, החליטה מתי על נומי לסיים להקריא את ההספד שכתבה כלומר בדיוק באיזו מילה לעצור. "מתיאל'ה שלי, מי היה חושב שזה יקרה מהר ככה, מה בסך הכול היה לנו ביום חמישי, אתה התקלחת ואני קילפתי תפוחי אדמה, קראת לי נומי נומי כמו בכל יום, אולי הייתי צריכה לשים." ובדיוק אחרי המילה האחרונה, לכאורה, נחטף מידה הדף על ידי משב חזק במיוחד, התגלגל באוויר. איש אחד של חברה קדישא ניסה לרדוף אחריו וכמעט שלוש פעמים שריתק אותו עם קצה סוליית הנעל לתופסו, בסוף לא. דלדלו הניסיונות הללו עוד יותר את שומני הזמן של יום השישי, הבליטו עוד יותר את צלעותיו, ולכן הוחלט על ידי איש החברה קדישא, פה אחד, לוותר על המשך ההספד ולהמשיך במסע. הרי ישנו, נוסף לכול, עוד מת אחרון להיום שמחכה בשקט בתור, גם אותו צריך לקבור, אין לקבל את פני המלכה כשריח נבלות באוויר. ניתן האות והחלה השיירה גלגולה לכיוון הקבר, החל גם גשם זלעפות, שיטפון של ממש. היו אנשי החברה קדישא כמעט רצים קדימה מפניו עם עגלת המת, ביקשו במחילה גם מקהל המלווים להאיץ את הקצב. ומה לעשות שהאדמה בוצית וחלקלקה כך שנאלצו המלווים להיאחז זה בזה, בין אם זר ובין אם מכר, רק עוגן מפני נפילה גיששו לעצמם באפלה על כי כוסו המשקפיים במים. את נומי ליוותה החברה האלמנה דוֹלי תאוֹמים שהראייה שלה שש־שש, נעזרת רק לפעמים במשקפי קריאה כשהאותיות מאוד קטנות. היא שילבה את זרוע ימין שלה בזרוע שמאל של נומי, פרשה עליהן מטרייה, לא גדולה, ודרבנה אותה להליכה מהירה שגובלת בריצה. נומי הכניסה את משקפיה הממסכים לכיס המעיל והתמסרה לחלוטין להובלה של דולי, דהרה כמו איילה עיוורת. כי חייבת הייתה להיווכח בעיניה מה עושה הברד הזה לגופה, שעל העגלה, כי הלא גם נומי עצמה, למרות שמטרייה כיסתה אותה, הייתה כבר ספוגה עד לשד עצמותיה, תחתוניה, מכנסיה, כך גם חזייתה, שברטיבותה לא עצרה פטמותיה מלהזדקר, מכמעט לחורר את הסוודר. כל בגדיה הרטובים בהיצמדותם פיסלו את גופה, הבליטו דברים נסתרים שרק באקלים שכזה ניתן לראותם "ואם ככה זה אצלי," היא דאגה בתוך תוכה, "אז מה קורה לגוף מתיא על העגלה," הרי הטלית הלבנה הופכת שקופה בתכלית במים ומה יקרה אם תחשוף בכך את חן בליטת טבורו המוגזמת, את השחור הרך של ערוותו. אבל לא – למרבה המזל כשהתקרבה מאוד לעגלה נוכחה נומי להבין שמתחת לטלית יש עוד שכבה ועוד שכבה ועוד אחת כרוכה, אמנם עין מכירה כמו שלה כן יכולה לזהות את קצה קצהָ של חן בליטת הטבור, אבל רק אותה. כל השאר נשאר מוסתר, תודה לאל, וממילא אף אחד לא התעניין בפרטים הללו, גם לא אנשי חברה קדישא שרק רצו לשוב אל תנור הספירלה שחיכה להם בחדר הטהרה. גם שאר המלווים היו אדישים לזה, התעסקו פשוטו כמשמעו רק בהישרדות, במזעור סכנת הבריאות, בלצאת משם בחיים אפילו. כי למרות שהתכסו כולם במטריות, חלקן גדולות מאוד, הרי שקרען הברד, חטפה להם אותן הרוח מהידיים. ובכל אחזו המים – נעליים וגרביים, צעיפים, כובעים, באחת הפכו כל אביזרי החימום הללו, ברטיבותם, מידידי האדם לבוגדים של ממש. הסגירו חלק מהאנשים לבושה שבנסיגה, שבבריחה הביתה, והיו ארבעה כאלה שלא צלחו את המסע ובדרך לחלקת הקבר פנו, בחסות הכאוס, לאחור.

מסביב לקבר אף אחד, חוץ ממנה, לא הרגיש בחסרונם, כולם היו עסוקים בסידור השיער, עד כמה שאפשר, סחיטת הבגדים, ניגוב הפנים מדמעות שאינן של עצב כלל אלא רק של תסכול מהתעמרות הגורל הזה, שהביא אותם באותו יום מקולל עד לכאן. והיו שם גם חריצי ישבן חשופים של קברנים, בעודם חופרים, ותפילה וקבורה מזורזים עם זלזול משווע בפרטים, עד אשר גם מי שלא בקיא בהלכות המתים, ולא עסוק במחשבות מטרידות על גופו המתחלה ממים וקור, גם מישהו כזה לא בקלות יכול היה להתעלם מכך.

לא קשה היה להבחין שקצרה יותר הדרך חזרה לרחבת ההספדים מן הדרך הלוך שתחילתה שעה אחת קודם לכן. ולדקות לא מעטות בסוף התקבצו שם עשרת המלווים השורדים, עצרו לתקן קצת את המראה, לנקות את הבגדים שמרוחים בבוץ, להסיר הגרביים הספוגות במים ולנעול את הנעליים על כפות רגליים חשופות. "ככה עדיף," דולי אמרה לנומי, "הגרביים במצב הזה רק יותר מקררות, הרבה יותר." ורגע אחד לא ארוך פתאום התהווה שם, בשעה שמירי נפנתה אחד־אחד לכולם, כאשר היו האנשים כבר אדישים לרטיבותם, לזוהמה שדבקה בם, לבוץ שנמרח על פניהם מנשיקות הפרידה. "משהו כזה משוחרר היה כאן," נומי חשבה בשקט באוטו של דולי, שהסיעה אותה הביתה. הזכיר לה את מתיא שמעולם לא נרתע מקצת מים או לכלוך, כי ראשית לכול היה בשבילו המגע. תמיד בעדינות אין קץ דרש אותו, אור דרך עור, הייתה זו דרכו היחידה ללב אנשים, לנשמת חפצים דוממים.

.

***

.

חצי שעה נהג מתיא כל ערב, בחורף, להתרווח באמבטיה, למלא מים לוהטים עד הצוואר. בהתמסרות ובאדיקות הוא מיצה את כל שלבי העונג שיכולים לספק המים לגוף הדורש אותם, בטמפרטורות כאלה של רתיחה: בהתחלה טבילה הדרגתית של אצבעות הרגל, הוצאה, הכנסת אותה הרגל עד הברך, הכנסת הרגל השנייה, המפגש השורף והנעים של הישבן בהתארגנות לישיבה, ואז שקיעת הגוף כולו, שאינו נזהר ברותחין, וכמה רגעים מזוקקים ונשגבים שפרט לעיני מתיא המרוכזות בכתם הטחב שעל התקרה, מאומה אין בעולם בִּלתם. אחר כך נעשה כבר קצת חם לגוף שמרים רגל אחת ומניח אותה על דופן האמבט, להתאוורר. ופתאום מורגשים אגלי הזיעה שנקווים על המצח ומביאים עימם את הידיעה שהנה מתקרב התענוג הלח הזה לקיצו, והיו בדיוק אלה הרגעים הנכונים בשביל מתיא לזעוק לאשתו "נומי נומי".

מיד כשהיה שומע את חריקת ידית הדלת, שסימנה את כניסתה, השקיע עצמו במים וכשנומי הגיעה אליו היא תמיד קצת נבהלה למרות שבפנים ידעה שמתיא לבטח חומד לצון. "מתיא מה קרה," כך היא שאלה באופן קבוע, אבל הוא לא ענה מיד אלא השתהה לכמה שניות, פלט בועות, כדי שכמו תמיד היא תכניס את היד למים ואז הוא בבת אחת יתפוס אותה, בהפתעה, ירטיב לה את החולצה עד המרפק.

"אני עכשיו קצת כועסת," הייתה נוזפת, במצבים האלה בכל פעם מחדש, בבעלה, "עוד הפעם אני צריכה להחליף חולצה בגללך." ולמרות זאת תמיד חייכה, כשהייתה כבר בגבה אליו ועם הפנים לדלת, לפעמים אפילו צחקה בקול כשחזרה למטבח. קודם כול משמחה על כך שהייתה זו שוב קריאה של שווא ואחר כך על השובבות הזו של מתיא שבכוח החזירה אותה קצת לאחור בגיל, עילצה אותה. אבל בסופו של הערב ההוא, שדבר לא רמז על חד־פעמיותו, לא הקרינו פניה מופעים של שמחה, אבל גם מופעי עצב אַין, עדיין. היא כן עבדה משעות אחר הצהריים המאוחרות במטבח, תפוחי אדמה, הקריאה הרגילה מהמקלחת, היא נענתה והגיעה עם הקולפן ביד, פתחה הדלת. "מתיא מה קרה," שאלה כמו תמיד, חיכתה כמה שניות ולא תפס את ידה, חיכתה עוד כמה ואיך זה שהחולצה שלה עד המרפק עדיין יבשה, איזשהו קול פנימי אמר לה שמשהו אולי לא בסדר. בבת אחת הכניסה שתי ידיים וקולפן למים, גיששה אחר ראשו של מתיא ושלפה אותו, לא צלחה להכניע לשונו מתנועתה פנימה לכיוון הגרון, אף כשלה לשלוף את כל גופו החוצה לַיבשה כי קטן ממדים לא היה. ועוד לא הספיקה נומי לנתק את השיחה עם מוקד החירום וכבר שמעה ברקע יללות של רכבי רפואה, שניים לפחות, ועם כל דקה שחלפה עוד ועוד גברים בחולצות לבנות נשפכו אליה לתוך הבית, כמו חלב. בדיוק על זה היא הרהרה אז, "כמו חלב גולש הם עכשיו נראים," חלב או מים מהולים בארק, היא קצת התלבטה. וניתנה לה לשם ההתלבטות השעה, שעה וחצי אפילו, כי כל כך היו עמלים אנשי מגן דוד על גופו של מתיא, היו ספונים איתו כמעט שעתיים במקלחת לנסות להעיר את ליבו ששקוע היה מי יודע במה. כמו ילד שמנסה האם להעיר בבוקר והוא מושך על ראשו שוב את השמיכה, מבקש רק עוד דקה, דקותיים. ניגשת האם בשנית ומעירה שהגיע הזמן, עוד מעט קט ויעזוב בלעדיו האוטובוס הנוסע לבית הספר. והנה תזוזה מתחת לשמיכה אבל קטנה ושמיד חולפת, רק כדי להתמקם בתנוחה כזו שתמשיך את השינה, שתקַבֵּעַ באם את ההבנה שיֵצא היום אוטובוס בית הספר בלי הילד שלה. ודווקא יצאו רכבי הרפואה מביתה של נומי כשמתיא גופו בבטנם. אמרו לה אנשי החלב או המים המהולים בארק – "תעוקת לב קטלנית, כן, לפעמים זה יכול לקרות ככה פתאום, בלי סיבה נראית לעין." גם שהם משתתפים עד מאוד בצערה ושאם תחושתה הגופנית אינה שרויה בטוב כרגע, בשל היגון, אז הם כאן לרשותה, בינתיים. "שיישפכו כבר מכאן" – רק את זה נומי פיללה לעצמה, גם בשל תדהמת המוות ואף יותר בגלל השלוליות שנקוו, עם כל צעד של נעליים גבריות. הרבה לכלוך השאירו אנשי מגן דוד שבוססו במי האמבטיה כשטיפלו במתיא, משו אותו קודם כול. אחר כך התוו דרכם בפסיעות גדולות של בוץ גם במסדרון, במטבח, בסלון, בכל מקום שכף רגלם דרכה בו, אפילו בחדר הנוחיות, מפאת הבהילות גם לא הורידו את המים.

מיד כשהתרוקן הבית עיכבה נומי, מפאת הכבוד לנפטר, את יצרה שבער בה לנקות את הבית מהזוהמה הרבה שנשארה. חצי שעה שנותרה יושבת על הספה בסלון כדי לא להיראות לעצמה מדי נחפזת, ניסתה להעלות בדמיונה את הבעל בקולו שיאמר לה "שטויות נומילה, אין שום רע בקצת לכלוך, במקום לנקות בואי שבי, נראה טלוויזיה ביחד." ומיד שחלף הזמן שהקציבה לעצמה מיהרה דבר ראשון אל כלי הניקיון, שבמרפסת השירות. פינתה מרצפת המקלחת את כל המגבות הרטובות לייבוש בתלייה, גרפה את המים לחור הביוב, ערֵמה של קליפות תפודים השליכה לפח המטבח, שטפה יסודי את כל הבית פרט לחדרי השינה,  בישמה אותו בנוזל מרצפות בריח אורנים. ואחרי כל זה הגיעה העת שתפשוט מעליה את הבגדים, תנקה גם את עצמה, ממילא יצא כך שזו פחות או יותר גם שעת הרחצה הקבועה שלה ביום. והיא מאוד התפלאה למצוא שהאמבטיה עודנה מלאה, כמעט עד למעלה, במים של מתיא, איך ייתכן שאף אחד מכל האנשים שמילאו את הבית, כולל היא, לא חשב לשלוף החוצה את הפקק. "זה לא סתם שהיא נשארה ככה," נומי חשבה לעצמה, הרי זה המקום האחרון להימצאותו של האהוב, שרידים מגופו עדיין צפים בפנים. והיא הלא כבר החלה לדאוב בגוף את ידיעת חסרונו, חיפשה קרבה, והנה האמבטיה המלאה, כמה השתוקקה לטבול במימיו. אבל מה אם אסור לפי המנהג לעשות ככה? היא אמנם לא הייתה בטוחה אבל לפי הכרותה, מהבית, את אופי מנהגי התורה זכרה בוודאות שהמוות וכל הנוגע לו הם בבחינת הטומאה המלאה. אבל היה הרי מתיא באמת כל כך טהור בחייו ואיך זה שאחרי שעות ספורות של מיתה אפשר לשייך אותו לזוהמה. תמיד היו כאלה שיצאו מן הכלל, גם בכתובים הקדושים, ולכן היא הרשתה לעצמה לפרש, רק בפעם הזו, את ההוראה ולהקל בה כי הרי אם היה מקרהו של הבעל עולה על שולחן הדיינים בטוח שהם היו מסכימים איתה.

נכנסה נומי לאמבטיה המלאה בסבון ובמים, שהצטננו בינתיים, ולא הפריעו לה פתאום שערות גוף גבר עבות וקצרות שצפו מעל גחונה שרק כזית מכוֹרס, גם לא שאריות סבון, שהיה פעם קצף, שאיבדו נפחיותן ושמשאירות, עם המים, פס אפור של לכלוך על דופן האמבטיה הפנימית. הייתה עבורה ההתבוססות הזאת במי מתיא בדיוק בעיתה למען תוכל להסריט לעצמה את הקורות אותה היום בצבע או בגוונים של אפור, עם פס קול או בדממה דקה. גם כדי ששליטה מלאה תהא לה על מהירות ההסרטה – תרצה להתעכב על איזה קטע אז תתעכב, מהאחר תרצה להימנע אז תריץ לזה שאחריו. יוחלף הבלבול הקשה, שהייתה שרויה בו היום, בניסיון סדור ראשון לעיכול.

.

אורית וולפיילר, סופרת. ספריה: קובץ הסיפורים "שוויצריה זה כאן" (אחוזת בית, 2014) והרומן "את המוות את רוצה לראות בעיניים" (הקיבוץ המאוחד, 2019). זוכת פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2015. הקטעים שכאן – מתוך ספר בכתובים, שיראה אור בהוצאת אחוזת בית.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ספר בכתובים מאת דורית שילה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | שירת העולם והעתיד

"יידיש היא שירת עולם, היא לא של איש. היא של עקת האנשים כולם ושל הֶרף עונג בא ושב. היא מצבה על קבר והיא משכן לחפצי חיים." לילך נתנאל על "זר שלגים: מבחר משירת יידיש"

שרון פוליאקין, Candy, שמן על בד, 160X130 ס"מ, 2017–2018

.

דברי אליי ביידיש, עברית אני אשיב לך ממילא: על "זר שלגים: מבחר משירת יידיש"

מאת לילך נתנאל

.

זר שלגים, אוסף שירת יידיש בתרגומו של בני מר, מקיף קצת פחות ממאה וחמישים שירים, שנכתבו במהלך קצת יותר ממאה וחמישים שנים. כינוס של מבחר מתוך כתביהם של חמישים וחמישה משוררים ומשוררות, שכתבו ביידיש מן השליש האחרון של המאה התשע־עשרה ועד תחילת המאה העשרים ואחת. המשוררת רבקה בסמן בן־חיים תבל"א, יחידה מבין משוררות ומשוררי הספר הזה, מוסיפה לכתוב כאן שירת יידיש (ספרה האחרון עד כה, בליִונג אין אַש [פריחה באפר], נדפס בתחילת 2021 בהוצאת ה. ליוויק). בזר שלגים מצורפים זה בצד זה הפאבלות של ריו, עם הריח המלוח של האיסט סייד בניו יורק, עם עובש וחלב נרות ויין מתוק, עם פנס חשמל גיבן, עם חבצלות ברזל, עם שלולית של חורף ועשן. הצירוף "זר שלגים", שמכתיר את אסופת השירים הזו, מבטא את הדרמה של ההרכבה: מה שיש לו יופי פראי. מה שאין לו קיום ממשי. מה שתכף כבר נמס ונמוג.

זר שלגים הוא הזמנה לקרוא יידיש כמו שלא שיערוה אבותינו. כלומר, לקרוא את שירת יידיש כשפת העתיד. לא מתוך זיכרון המת, ולא לכבודו של העבר: לקרוא בשביל מה שיהיה ולא בגלל מה שהיה. או מוטב, במילותיה של רבקה בסמן בן־חיים: "אִם אַתָּה מְסַפֵּר / לִי מִי מֵת, / סַפֵּר לִי כָּעֵת / מִי נוֹלַד" (עמ' 218).

שירת יידיש היא שפת הרגע. זו שפת הדמדומים של חילופין בין קודש לחול, בין כאן לשם, ובין החיים למתים. לכך אולי מכוון יעקב גלאטשטיין במילים, "מְרַטֵּט פְּתִיל דּוֹרֵנוּ. / הוֹ בְּנֵי־רֶגַע." (עמ' 168), ומלך ראוויטש מוסיף: "לְחַיִּים חדָשִים וְלַמָּוֶת – אֵלֵךְ." (עמ' 42). אם תיכתב פעם מיתולוגיה של תרבות יידיש – אם תתרקם פעם איזו אגדה נוראה וזוהרת על יידיש המודרנית במאה העשרים – ודאי ייכלל בה פרק על המטמורפוזות שמחולל הזמן.

במיתולוגיה כזו היו מוצאות את מקומן נשים זקנות, כמו בשיר של רחל קורן, הקונות פרחים "וְהֵן רוֹכְנוֹת אֶל כָּל נִצָּן, אֶל כָּל עָלֶה. / כְּאִילּוּ בַּלְּבָבוֹת הָהֵם עדַיִן יֵש / בְּגִידָה זְקֵנָה" (עמ' 196). היה בה גם סוחר הסמרטוטים, מעין כָארוֹן יהודי המשיט את המתים אל השאול, כמו זה שאצל פרץ מארקיש: "וּמָה אַתֶּם קוֹנִים – מֵתִים? אוֹ סְמַרְטוּטִים? / אָבוֹת מֵתִים? / הֵי, כָּאן קוֹנֶה הָיָה – / הוּא מֵת וְקָם שוּב לִתְחִיָּה!.." (עמ' 46). והשקיעה המעגלית של דוד הופשטיין, שאין לה סוף ואין לה, למעשה, שום רגע, אלא רק "חִלּוּף הַזְּמַנִּים, הָעוֹלָם, כָּאן דָּחַק…" (עמ' 43). טווס זהב היה חוצה אחר כך את הלילה השחור. רק בעיניו של מארקיש, "הַלַּיְלָה הוּא פָּנַס" (עמ' 47). זוהר כוכב אביון של בית אבא־אמא. ואיציק מאנגר רואה ואומר, "אֶל בֵּיתִי הָרָחוֹק בָּא הַלַּיְלָה וְאִיש שָם לֹא עֵר" (עמ' 73). עד שתבוא השמש של אברהם ליילס, של לייב קְוויטְקוֹ, של אברהם סוצקבר, ותעלה מבין גרמי שמיים אדירים, "בִּשְעַת זְרִיחָה, מֵעַל בָּתִּים – סִיּוּט עוֹלֶה" (עמ' 98).

בשירת יידיש יש בחירה מוּדעת, אף שלפעמים היא נראית לי נסתרת, ולפעמים היא נראית לי מוכחשת דווקא בידי אוהביה. משוררי יידיש בני המאה העשרים – אלה שאירע להם הכול בחייהם, אלה שהעול של הנסיבות לחץ אותם מאוד ולא הרפה (אני חושבת, שוב, על תמונת הזריחה של סוצקבר שנכתבה בשנת 1941, כבר בתוך המלחמה) – דווקא הם בחרו לא פעם להתהלך בלי היסטוריה, בלי שום דבר בכיס, ולכתוב שירת עולם ולא שירת זהות.

זה עיקר מרתק של שירת יידיש, שבשעה שמבקשים אותה כדי לבאר באמצעותה פרקי חורבן וגאולה – המלחמה, ההשמדה, ההישרדות – היא לא (תמיד) נענית. לרוב, נדמה לי, היא דוברת שפה אחרת מעיקרה: במקום גוף "אני" ו"אנחנו", ובמקום "אנחנו" מול "הם", שירת יידיש נכתבת הרבה בשם הגוף הכללי, הסביבתי, של העולם. זה שמוסיף, ועוד יוסיף להתקיים לפני ואחרי ההיסטוריה של הלאומים, ולפני ואחרי הפוליטיקה של הזהויות. כותב י"ל פרץ: "אָ, מיין נישט, די וועלט איז הפֿקר". ובתרגומו המבריק של בני מר, "לֹא, אַל תֹּאמַר: הָעוֹלָם הוּא הֶפְקֵר" (עמ' 26). כשפרץ אומר ביידיש "אָ" (בקמץ מתחת לאות אל"ף מתקבל הצליל O), בעברית ישראלית יש להשמיע "לֹא". כך ההברה נותרת פתוחה אל השמיים. זה פירושה של תפילה חילונית עולמית, שאין לה מדרש אלא קול. טעמו של הקול הזה נשמע היטב, נשמע עדיין, כשהוא עובר מיידיש לעברית, ומן המאה העשרים אל המאה העשרים ואחת.

שירת יידיש היא אפוא שירת עולם. היא נכתבת בלשון הנדודים על פני כל היבשות, ובלשונם של הימים והאוקיינוסים כולם, גם אם הם זורמים, בדיוק, מתחת לפנס רחוב אחד. בעיר אחת. בחורף. יידיש היא שירת עולם, היא לא של איש. היא של עקת האנשים כולם ושל הֶרף עונג בא ושב. היא מצבה על קבר והיא משכן לחפצי חיים.

*

עכשיו אני, מתוך זר השלגים הזה אני בוחרת מיניאטורה אחת של חורף, סגורה בתוך כדור זכוכית. אני בוחרת שוב לקרוא במחזור "שירי מארי" של אנה מרגולין. כי היא יודעת איך לדבר אליי ביידיש, ואני יודעת שאפשר להשיב לה בעברית. אני זוכרת איך קראתי, לפני כמה שנים, את השיר הראשון במחזור "שירי מארי" באוסף השירים לידער, הספר היחיד שפרסמה אנה מרגולין בחייה (ניו יורק, 1929;  וראו את מהדורת אברהם נוברשטרן, בהוצאת מאגנס, 1991). השיר הפותח את המחזור נשמע לי אז כמו שירת ערש בוגרת, בניגון מערסל ומבעית, "וואָס ווילסטו, מאַרי?", מה את רוצה? שהרגליים ישתרשו באדמה, שהשמש תעבור דרכי, יבוא גשם פרא, תבוא סופה תרעים אותי. אבל מה את רוצה, מארי?

"לִהְיוֹת קַבְּצָנִית", אני עוברת לקרוא בשיר נוסף במחזור, בתרגום בני מר, "וְעַל פְּנֵי מִדְרָכוֹת אפוֹרוֹת לְהַלֵּךְ בִּדְמָמָה, / כְּמוֹ צִּלָם הַשָּחֹר שֶל חַיִּים לְבָנִים. / וּבְכֹל אגוֹרָה שֶנּוֹתְנִים / לִקְנוֹת, סְתָם, לְֹשֵם שַעשוּעַ, / חלוֹם שַאנָן וּפָרוּעַ, / עוֹלֶה בֶּעָשָן הַכָּסוּף שֶל הָאוֹפְּיוּם." (עמ' 182)

בתוך קריאה אני נוטשת קצת, חולמת, מדמיינת איך עזבה אנה מרגולין את תל אביב, לפני מאה שנה בערך, וחזרה אל וורשה. ועבדה ביידיש, והוסיפה לכתוב יידיש, והתאהבה, והמשיכה לניו יורק, וביקשה שוב ושוב, כל הזמן הזה, "וְלִזְהֹר בְּאוֹרוֹ הַחוֹלֶה שֶל פָּנָס, / לְהַתִּיר אֶת עַצְמִי מִדִּמְמַת הָאָפֹר שֶל הַלַּיְלָה, / לִפְטֹר ערָפֶל מֵעַצְמוֹ, וּכְמוֹ לַיְלָה מִלַּיְלָה, / לִהְיוֹת לִתְפִילָּה וְלִהְיוֹת לֶהָבָה. / לְוַתֵּר בִּקְשִיחוּת וּבְלַהַט זֵדִי / וְלִהְיוֹת לְבַדִּי / כְּמוֹ קַבְּצָנִים וּמְלָכִים בּוֹדְדִים." (עמ' 182–183)

ולהיות לבדי. ולהיות לבדי. "לְהַלֵּךְ בְּעֵינַיִם תּוֹהוֹת / בְּלֵילוֹת וְיָמִים וּבְסוֹד / אֶל הַדִּין הָעֶלְיוֹן, אֶל הָאוֹר הָאֶבְיוֹן, / אֶל עַצְמִי." (עמ' 183). וביני לביני, עולה בי מה שלמדתי מאלתרמן, רק בעברית, ובעצם קיבלתי מחווה אלברשטיין, פעם, מזמן, בנתניה של שנות השמונים. עיר על ים. הייתי ילדה, אני זוכרת שמעתי אותה בפטפון שרה את "פגישה לאין קץ". היה תצלום שלה על עטיפת התקליט, ופניה סמוכים אל פניי. מקולה של חווה אלברשטיין שמעתי על הרחוב שותת שקיעות של פטל, ומעצמי ראיתי איך השקיעות הללו יורדות מן השמיים ונוגעות בים. איך המים מתאדמים ומתמתקים. ואיך באה ילדה אחת לבדה עם קשית ושותה את הים. ולא משאירה דבר בעולם. דברי אליי ביידיש, אנה מרגולין, אני ממילא אשיב לך בעברית. אבל אולי בעברית יותר רחבה, יותר מאצילה על אחרת, עברית יותר יידישיסטית, יותר עולמית.

.

לילך נתנאל, סופרת ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. בין ספריה: הרומן "העייפים" (כתר, 2017), ספר העיון "שניאור: מן החיים והמוות. מונוגרפיה ספרותית" (מוסד ביאליק, 2019). בימים אלה רואה אור הרומן "עבודות וימים" בהוצאת אפיק.

.

"זר שלגים: מבחר משירת יידיש", בחר ותרגם: בני מר, אפרסמון וה־21, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על ספר השירה "טורסו" מאת קרן להמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן