.
ספרים. מתים
נדב פיידמן רשף
.
וכאילו לא מספיק כל זה.
הוא סיפר את מר נחשון כשהודיעו לו שהבן שלו מת. הם פתחו את השער ונקשו ארבע נקישות בדלת הזכוכית שלושה בחורים במדים. הצטערו מאוד, היה אפשר לשמוע בקולם, וכעבור כמה רגעים של שתיקה ולחיצת יד, עזבו את המספרה, התניעו את הג'יפ, נסעו. מנחם ביקש ממר נחשון להישאר לשבת, הוא מוכרח לגמור את התספורת והוא לא יכול להשאיר אותו עם חצי ראש מגולח. אחרי שסיים, הבריק את המראה, השאיר את המספריים על מדף העץ, ניקה את שיני מכונת התספורת הישנה וחיבר אותה למטען מתחת למתלה הסינרים. לאחר מכן אסף את השערות הדלילות של מר נחשון, השליך לפח, נעל את המספרה והלך הביתה.
ורדה הניחה שתי אבנים על תלולית החול וקרסה על החזה של מנחם. מדי החיילים נספגו זיעה, ורעש היריות הבריח עשרות ציפורים. כשהגיעו הביתה, ורדה התקשתה לעלות במדרגות, וכמה שכנים יצאו לראות על מה המהומה. היא לא הניחה למנחם לעזור לה לעלות וצעקה לכל עבר ששלח את עוזי לצבא, ושהכול באשמתו ועכשיו היא תקועה בבית אפור בתל אביב, עם בן אדם אפור עוד יותר. כשנכנסו הביתה, הכול עמד במקום. הספות, ערימת העיתונים, החתול על אדן החלון. ורדה סובבה את שעון הדוד והחלה להוריד את בגדיה בדרכה לחדר. מנחם התיישב על יד המחשב בסלון. דפיקה בדלת, תרצה השכנה מלמעלה, שילדה לא מזמן, משתתפת בצער והביאה עוגיות שושנים. היא לא יכולה לדבר עכשיו, תרצה, אמר מנחם, והיא הבטיחה לבוא לבקר הרבה השבוע. הוא הניח את העוגיות על השיש, צמוד למקרר, ורגע לפני שהספיק להתיישב חזרה, צעקות, מכיוון חדר השינה של עוזי. ורדה שכבה על המיטה, בגופייה ותחתונים, כפות רגליה באוויר, ידיה שמוטות. מנחם ערם את הזכוכיות השבורות, ואת התמונה המשפחתית היחידה מהטיול בספרד הניח על השולחן. איך אתה יכול להיות כל כך אדיש, למה אתה מענה אותי? אמרה ורדה, נשימתה עמוקה ונחנקת, מבטה בתקרה, מדבקות של כוכבים זוהרים, וירח.
אחרי שמנחם התעורר, הוא התגלח, צבע את נעליו בצבע שחור ולבש חולצה מכופתרת ומעליה אפודת פסים ירוקה. הוא אכל חביתה, חתיכות מלפפון ולחם טבול בשמן זית. שטף את הכלים והאכיל את החתול, חצי כוס מדודה. הכניס לתיק תמונה של עוזי מסוף המסלול, שהייתה תלויה מעל השידה הצמודה לדלת הכניסה ויצא, בלי לומר מילה לוורדה, שהתהפכה במיטה, כמו בשאר הימים האחרונים. הוא ירד ברחוב לכיוון המספרה. כשהגיע, המודעה כבר לא הייתה. הוא נעמד מול השער, הסתכל מסביבו, מדרכה, אוטובוס, רמזורים מתחלפים ושמש. הוא פתח את השער, זאת הפעם הראשונה שהוא מקלל מאז שעוזי מת. בין כל העיתונים והניירות הוא מצא מודעת אבל נוספת, חזר אל השער והדביק אותה.
רבע לשש. אור ראשון של יום. שמש נחשפת מעל גגות העיר ובין צלחות לווין. אתמול בצהריים, בלב ההמולה, נגמר לאבי מלאי הספרים. שוב הוא צריך לצאת ולחפש. ידו נרטבת מעט מן הטל כשהוא פותח את שער הכניסה בשקט, ממוקד, ורוב האנשים עוד ישנים. שימות העולם, הוא אומר, זאת פרנסה. הוא לבוש מעיל דהוי עם כתמים אפורים, טוש שחור קבוע בכיסו הימני, נעלי ספורט ישנות, כובע צמר. צועד מביתו ביפו לכיוון גבעתיים. שדרות ירושלים, אבי על המדרכה, עצי הפיקוס מעבר לכביש. הוא עוצר בכל לוח מודעות ונוגע בעמודי החשמל, מוודא שהוא לא מפספס אפילו רמז. הוא נכנס לסמטאות הקטנות, החבויות, וחוזר לרחוב הראשי. צועד בנחישות, נכנס לכל בניין אפור ומוזנח, לכל בניין מפואר בדרך, בודק על דלת הכניסה, על דלתות המשפחות, בביטחון, בשיטתיות, בלי לעשות עניין. אבי מכיר את כל סוגי המשפחות.
מחלקת העיתונים, עם כובע המצחייה והאוברול האדום, נמצאת תמיד באותה תחנה. אבי ניגש אליה, בלי להסתכל לכיוונו היא זורקת עיתון. הוא מדפדף במהירות, מדלג על הכותרות, על הרכילות, ישר לעמודים האחרונים, תוך כדי הליכה, קורא. "בצער רב אנחנו מודיעים על פטירת פרופ'…" המודעות היחידות בעיתון לא מזכירות מתים בתל אביב. הוא זורק את העיתון, בלי להתכוון, ליד חתול שנבהל ורץ עם חתיכת פיצה בפה. בפנייה לרחוב שלמה הוא עוצר, מחטט בכיס, מוציא חפיסת נובלס מקומטת שנשארה מאתמול, שולף סיגריה בעזרת ציפורן ארוכה, נשען על דלת זכוכית, סגור, השמש כבר ייבשה את רטיבות הבוקר, מביט למעלה, מזרחי טפחות. הרחוב מתחיל להתמלא באנשים, תריסים נפתחים, פיח. הוא מועך את הסיגריה עם הנעל, מוריד את כובע הצמר, דוחף אותו לכיס של המעיל, ורגע לפני שהוא ממשיך ללכת, מביט עמוק לתוך הרחוב. המדרכה הצרה מקשה עליו. כל כמה רגעים הוא יורד לכביש, מסנן קללות, מאפשר לרוכב אופניים לעבור, זז ימינה ושמאלה כדי לא להתחכך באנשים. הוא נכנס לכל בית קפה שכבר הספיק להיפתח, שואל אם יודעים על מישהו: ילד קטן, חייל, אבא.
מודעת אבל מקומטת ברחוב יגאל אלון דבוקה לשער שמוביל למספרה, כל תספורת בארבעים שקלים. אבי מביט במודעה, מחזיק את המעיל על הכתף. "בצער רב…" חיוך. הוא מצא. הנפטר גר ברחוב יצחק שדה, מרחק של חמש דקות הליכה. ביד הפנויה הוא תולש את מודעת האבל, ומתחיל ללכת לכיוון המזרקה שבקצה הרחוב, שניצבת מול מבנה כיפתי, נטוש. הוא מתיישב על ספסל קטן, צמוד למים, מתחת לעץ דקל, מצית סיגריה ומניח את המעיל לידו. אוטובוסים, חליפות, ילקוטים קטנים עוברים. השעה שבע וחצי, הבית במעלה הרחוב, ליד בית ספר ניב. אבי מנסה לשחזר אולי הוא מכיר את המשפחה, סינואני, מצלצל מוכר, יש הרבה. אוטובוס עובר, איש מביט בשער המספרה ואחר כך לצדדים, אומר משהו שאבי לא מצליח לשמוע, נכנס פנימה, ואחרי כמה שניות חוזר, תולה מודעה חדשה. אבי מסתכל עליו, תמות גם אתה, מחווה בתנועת יד, זאת הפרנסה שלי. הוא קם ומכבה את הסיגריה במים ליד יונה מתה. מתחיל לעלות ברחוב לכיוון הבית. מוציא את הטלפון הנייד, בודק את השעה. בפעם האחרונה, כשנגמר המלאי, גירשו אותו בצעקות מדירה אחת בארלוזרוב, ולא, הוא לא מתבייש.
הוא עומד עכשיו במעבר חצייה מתחת לבניין. שני ילדים קטנים, אחת מתולתלת, אחד נמוך, מונעים ממנו להתקדם. שניהם לובשים אפוד זוהר ומחזיקים תמרור עצור, גבוה מהם פי כמה. הם מרימים את התמרור בקושי, אבי קורץ ועובר. שבעים וארבע, לפי מודעת האבל, ממש אחרי בית ספר ניב. כשהוא מגיע לצד השני של הכביש הוא משתהה כמה רגעים. הוא רואה את הילדים מטפחים גינות עם המורים, מדברים רק עם הידיים ומרחוק את הבוגרים משחקים כדורגל. הוא הגיע. שיחים גדולים מגדרים את הבניין. שבעים וארבע, הוא מוודא. הוא נכנס, מסתכל על תיבות הדואר, סינואני, מוודא, עסק לא פשוט. הוא מתחיל לעלות, קומה אחרונה, בלי מעלית. אישה בטרנינג וכפכפים מושכת קצובות באפה, יורדת במדרגות, הוא נצמד למעקה, בוקר טוב. הוא עולה ומשנן. אני משתתף, אבי, סוחר, שוק, ספרים. שלט חום תלוי על הדלת. "משפחת סינואני". הוא נעמד. מתכונן. מנקה את הנעליים, מסדר את החולצה, ומגלה. תופס את הראש, מביט על הרצפה מאחוריו, ולכיוון המדרגות, מקלל ומתחיל לרדת בחזרה לרחוב. אינעל העולם, הוא צועק, המעיל.
תראי אותך, תראי איך את נראית. ורדה תניחי לי, תלכי מכאן, תלכי הביתה או לכל מקום אחר, רק תניחי לי, בבקשה, אני צריך לעבוד, הנה אדון אתה יכול לשבת. מנחם הצביע על הכיסא, ורדה נשארה עומדת בפתח המספרה, בוכה ומביטה במנחם מניף את הסינר מעל האיש וקוצץ את שערותיו באיטיות. היא התקרבה לאט לכיוון הכיסא, מבטה על הרצפה, כפכפים, שערות. מנחם הפסיק לספר את האיש כשוורדה החלה למשוך את חולצתו. הוא מת מנחם, עוזי מת, איך אתה יכול לספר את האנשים כאילו כלום, איך אתה מסוגל, אתה מתנהג כאילו לא היה לך בן בכלל, בוא הביתה מנחם. מנחם הביט בה דרך המראה, הרגיש אותה בגבו, אחר כך הסתובב אליה. מה את רוצה שאני אעשה. לחש מנחם. מה את רוצה ממני, זה לא יחזיר את עוזי אם נשב בבית ונבכה. עוזי מת ורדה, מת וזהו. הוא המשיך לקצוץ את שערו של האדון, והתיז מים להרטיב. תלך מכאן, תסתפר במקום אחר, תלך מכאן אתה שומע אותי! צעקה ורדה אל האיש היושב. תעזבי אותו תלכי הביתה, לא, בבקשה תישאר לשבת, אמר מנחם, והאיש קם אסף את חפציו ויצא מהמספרה. הנה לך יופי, עכשיו מה, את רוצה שגם לא יהיה לנו כסף לשלם, שאני אסגור את המספרה, שלא יהיה לנו כלום. מנחם הרחיק אותה ממנו, שוב היא משכה את חולצתו. תעזבי אותי ורדה, לכי הביתה, אמר מנחם. הרגת לי את הילד, היחיד שלי מנחם, אין לי יותר כלום, הרגת לי את הילד. ורדה הידקה את אצבעותיה על שקעי הרקה. ורדה, זה נגמר, ואין מה לעשות עם זה, אל תעשי את עצמך, גם כשעוזי היה בחיים זה לא היה חיים, כל הזמן רצית שיחזור, שיספר, שימלא אצלנו משהו שאנחנו לא מסוגלים למלא בעצמנו. הוא לקח את המטאטא שנשען על השולחן. כל השבוע שתקת, התעלמת, וכשהוא חזר פתאום היית מדברת בלי סוף והיית זורחת, ושוב ראשון היה מגיע, ואת היית הולכת לפינה הכי רחוקה בבית. זה נגמר ורדה, את יכולה להתחיל לחיות את החיים שתמיד רצית, תשני את שם המשפחה שלך חזרה לרשופסקי, תראי את הסדרות שלך, תתפרי לזקנות, את יכולה לחזור ולתקוע לדגים את הצלפים בעיניים, ולקינוח להכין בלינצ'ס ולשיר, עכשיו תלכי ורדה, תשאירי אותי לבד, אני צריך לעבוד. מנחם אסף בזריזות את השערות, מבטיהם לא נפגשו כשוורדה החלה ללכת לכיוון שער המספרה, מנחם הרים את מבטו מהמטאטא. היא עצרה, תפסה את פניה בשתי ידיים. די ורדה, די. שלטת בי עם המילים שלך, בתוך הבית שלי, תכננת הכול, מה אתה יודע מנחם, כמה דאגתי כל השבוע, כמה לא רציתי שהוא ילך ביום ראשון, הייתי מגהצת את המדים ומתפללת שהם יישרפו ושלא יהיה לו איך ללכת, ושיישאר איתנו בבית. למה שלחת אותו, למה הכרחת אותי לחתום למה, תראה מה עשית, אני לא מסוגלת להמשיך מנחם, אני לבד, אני והחתול המסריח שלך, למי אני אבשל עכשיו, אתה לא אוהב את האוכל שלי, הוא היחיד שאהב אותי ואת האוכל שלי מנחם. היא גררה את רגליה לכיוונו. תחזור הביתה מנחם, עוזי מת. עוזי מת. פניה בחזהו, הם התחבקו, היא בכתה והוא הביט החוצה אל הרחוב, עוברים הציצו פנימה, מבעד לדלת הזכוכית, הסתלקו, צפירות מכוניות, אנשים דיברו, רעש החל.
אבי הצית סיגריה והקפיץ את רגלו הימנית בחוסר שקט, מתחת לבניין, מאחורי גדר השיחים, אחרי שמצא את המעיל במזרקה, ואחרי שלא הייתה תשובה, דפיקות ממושכות. אם יחכה עוד קצת אולי מישהו יבוא, מישהו אולי מכיר את המשפחה. הוא קרע חתיכה קטנה ממודעת האבל, הוציא את הטוש מהמעיל, כתב, "אני משתתף בצערכם, אם תרצו להיפטר מחפצים תוכלו להתקשר אלי – אבי סוחר בפשפשים", ותקע את הפתק בין שלט המשפחה לדלת הכניסה. הוא ירד ברחוב, נראה רגוע יותר, חצר בית הספר ריקה, הוא יכול לראות את הצמחים החדשים שנשתלו על הערוגות הצרות, ואת מעבר החצייה הדומם, רק אישה בטרנינג וכפכפים צועדת שפופה על פסיו הלבנים. הוא ליווה אותה במבט, וחצה את הכביש כשהטלפון הנייד צלצל. תן לי עוד שבוע מוטי אחי, אין לי איך לשלם כרגע, תן שבוע ואני משלם הכול, אני שלושים שנה יש לי את הבאסטה הזאת, כל הבוקר אני בחיפושים, אני אומר לך אנשים לא רוצים למות. מה?
מנחם ישב על ספסל מתחת לעץ דקל, ידיו רפויות משני צידי גופו, תמונה מונחת על ברכיו. הוא זכר כל פרט, הפעם ההיא שעוזי היה בגן ונפל מהנדנדה ישר על חתיכת ברזל חדה, רק כי רצה להרשים את יסמין, ושרצו להעיף אותו מהפנימייה כי העיר משינה את אחד החברים עם טיפות טבסקו על הלשון. הוא החל לבכות כשנזכר איך עוזי ניגן בפני כל בית הספר בפעם הראשונה, וכמה כאב לו כשיעל נפרדה ממנו. עוזי דיבר איתו כל הזמן על הצבא, כמה שהוא רוצה וחייב את זה, ואיך בסוף אחרי שיחות ארוכות עוזי שכנע אותו והבטיח שישמור על עצמו. הוא התאמן חודשים בשביל להתקבל ליחידה, הוא קפץ כמו מטורף כשהודיעו לו שהתקבל, היינו חייבים לחתום חשב מנחם, היינו חייבים, לא הייתה לנו ברירה, זה היה הכול בשבילו. הוא התיישר, הכניס את התמונה המחויכת של עוזי לתיק וניגב את אפו בשרוול, כשהאיש התיישב לידו, מדבר בקול רם בטלפון הנייד ומחזיק דף שחור-לבן, קרוע. כן, כן בסוף מצאתי מודעה אחת, לא היו בבית.
.
נדב פיידמן רשף, גר בשכונת שפירא בתל אביב, מדריך חברתי בבית ספר יסודי. סיפורים קודמים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות. בקרוב יראה אור ספר הביכורים שלו, בהוצאת פרדס וסדרת "רוח צד".
.
במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "חופשת לידה" מאת הדר פריאנטה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
