.
שני קטעים מתוך ספר בכתובים
אורית וולפיילר
.
לזמן הזה פוקדת נומי את קברו של מתיא, לשם הטיפוח רק אחת לשבוע. וזאת בשל מזג האוויר השרבי קיצוני, חום כבד, שבהעדר הגנה מפניו הוא עוין את כל החי צומח דומם שנמצא בחוץ, מאיין. וגם מתיך את האדם המוצק לנזילה של זיעה, אבל לא ממשיך את תהליך הכימיה אלא מעכב את אידויה, מותיר את הגוף להינמס אל המרחב ולהתפשט בו כמו כדור גלידת לימונצ'לו, שמתוק יתר על המידה. לא מושך אליו הכדור לשונות ילדים אלא נחילי זבובים, מהזן הירוק הגדול. זה שכבר אינו ירא כלל מהיד הנשלחת לגרשו או להורגו, אלא להפך, מחכה לה בשמחה כדי שיוכל להתל בה בקופאו לכמה שניות במקום, בנטיעתו בה את אשליית ההצלחה. וברגע האחרון הבריחה שלו, התסכול שלה, וחוזר חלילה עוד כמה סיבובים שלמים כאלה.
נומי לא משלה את עצמה, היא הרי כבר מנוסה ומבינה היטב שלעולם לא תהא היד שלה זריזה יותר מחרק מכונף מסדרת הזבובאים. לכן בשנה שנתיים האחרונות היא כבר לא מנסה, בטח שלא עכשיו בשרב הנורא הזה, הרי דרך רגלית ארוכה לפניה אל חלקה מספר שבע, המרוחקת ביותר, עוד צריכה להקיף את כל בית העלמין, ימינה ושמאלה, תראה את הסוף רק כשתגיע לקבר של שושנה בינדר, זיכרונה לברכה. וטיפת הגנה מפני השמש לא מספק המקום לזו שהולכת בו ולכן נומי מזיעה, נוטפת, החולצה שלה כבר לגמרי רטובה, טיפות זולגות לה על הפנים מתחת לכובע הקסקט שהיא חובשת, מודפס עליו בלבן "השליו האדום". כך קוראים לבית המרקחת שבו היא עובדת, משם גם מקבלת חינם את קרם ההגנה, אנטיאייג'ינג, היפו־אלרגני, הבחירה של רופאי העור בישראל ובאמריקה שמרוח לה על הפרצוף בשכבה עבה, כלומר היה מרוח כשיצאה מן הבית וכעת נוזל, מלבין זיעתה. ומדוע כל הליכה בבית העלמין הזה – כך נומי מהרהרת לעצמה – מכריחה את האדם להילחם במים, או בכאלה שמייצר הגוף או בכאלה שיורדים מהשמיים. ומציף אותה פתאום הזיכרון של הלוויית מתיא, אז לא הייתה זו הזיעה היה זה גשם זלעפות, סוף החודש השניים־עשר, אלפיים ואחת השנה. למרות שהתקיימה בהתראה קצרה, יום שישי בצהריים, הטריחו עצמם שלושה זוגות חברים, לא מאוד קרובים שלהם, ארבעה שכנים, כל צוות בית המרקחת שלה שכולל חמש בנות להוציא אותה, שני קליינטים ותיקים של מתיא מחנות השעונים, ארבעה־עשר אנשים סך הכול. משפחה קרובה הרי אין בנמצא כי גם נומי וגם מתיא כבר יתומים היו, מתיא גם ללא אחים או אחיות. לנומי אח גדול אחד שכבר לפני שנים שם פניו אל מעבר לים, איי הבתולה, שב פעמיים רק כדי לקבור את ההורים ולנסוע מיד בחזרה.
ורצה מזג האוויר שגם הלוויית מתיא, כמותו, תתנהל כולה בכאוס, בבהילות, בהאצה, הכתיב באמצעות שליחיו, שלב־שלב, איך ייראה הטקס. כבר על רחבת ההספדים הייתה זו הרוח שניהלה את המעמד, שלטה בו ביד רמה, החליטה מתי על נומי לסיים להקריא את ההספד שכתבה כלומר בדיוק באיזו מילה לעצור. "מתיאל'ה שלי, מי היה חושב שזה יקרה מהר ככה, מה בסך הכול היה לנו ביום חמישי, אתה התקלחת ואני קילפתי תפוחי אדמה, קראת לי נומי נומי כמו בכל יום, אולי הייתי צריכה לשים." ובדיוק אחרי המילה האחרונה, לכאורה, נחטף מידה הדף על ידי משב חזק במיוחד, התגלגל באוויר. איש אחד של חברה קדישא ניסה לרדוף אחריו וכמעט שלוש פעמים שריתק אותו עם קצה סוליית הנעל לתופסו, בסוף לא. דלדלו הניסיונות הללו עוד יותר את שומני הזמן של יום השישי, הבליטו עוד יותר את צלעותיו, ולכן הוחלט על ידי איש החברה קדישא, פה אחד, לוותר על המשך ההספד ולהמשיך במסע. הרי ישנו, נוסף לכול, עוד מת אחרון להיום שמחכה בשקט בתור, גם אותו צריך לקבור, אין לקבל את פני המלכה כשריח נבלות באוויר. ניתן האות והחלה השיירה גלגולה לכיוון הקבר, החל גם גשם זלעפות, שיטפון של ממש. היו אנשי החברה קדישא כמעט רצים קדימה מפניו עם עגלת המת, ביקשו במחילה גם מקהל המלווים להאיץ את הקצב. ומה לעשות שהאדמה בוצית וחלקלקה כך שנאלצו המלווים להיאחז זה בזה, בין אם זר ובין אם מכר, רק עוגן מפני נפילה גיששו לעצמם באפלה על כי כוסו המשקפיים במים. את נומי ליוותה החברה האלמנה דוֹלי תאוֹמים שהראייה שלה שש־שש, נעזרת רק לפעמים במשקפי קריאה כשהאותיות מאוד קטנות. היא שילבה את זרוע ימין שלה בזרוע שמאל של נומי, פרשה עליהן מטרייה, לא גדולה, ודרבנה אותה להליכה מהירה שגובלת בריצה. נומי הכניסה את משקפיה הממסכים לכיס המעיל והתמסרה לחלוטין להובלה של דולי, דהרה כמו איילה עיוורת. כי חייבת הייתה להיווכח בעיניה מה עושה הברד הזה לגופה, שעל העגלה, כי הלא גם נומי עצמה, למרות שמטרייה כיסתה אותה, הייתה כבר ספוגה עד לשד עצמותיה, תחתוניה, מכנסיה, כך גם חזייתה, שברטיבותה לא עצרה פטמותיה מלהזדקר, מכמעט לחורר את הסוודר. כל בגדיה הרטובים בהיצמדותם פיסלו את גופה, הבליטו דברים נסתרים שרק באקלים שכזה ניתן לראותם "ואם ככה זה אצלי," היא דאגה בתוך תוכה, "אז מה קורה לגוף מתיא על העגלה," הרי הטלית הלבנה הופכת שקופה בתכלית במים ומה יקרה אם תחשוף בכך את חן בליטת טבורו המוגזמת, את השחור הרך של ערוותו. אבל לא – למרבה המזל כשהתקרבה מאוד לעגלה נוכחה נומי להבין שמתחת לטלית יש עוד שכבה ועוד שכבה ועוד אחת כרוכה, אמנם עין מכירה כמו שלה כן יכולה לזהות את קצה קצהָ של חן בליטת הטבור, אבל רק אותה. כל השאר נשאר מוסתר, תודה לאל, וממילא אף אחד לא התעניין בפרטים הללו, גם לא אנשי חברה קדישא שרק רצו לשוב אל תנור הספירלה שחיכה להם בחדר הטהרה. גם שאר המלווים היו אדישים לזה, התעסקו פשוטו כמשמעו רק בהישרדות, במזעור סכנת הבריאות, בלצאת משם בחיים אפילו. כי למרות שהתכסו כולם במטריות, חלקן גדולות מאוד, הרי שקרען הברד, חטפה להם אותן הרוח מהידיים. ובכל אחזו המים – נעליים וגרביים, צעיפים, כובעים, באחת הפכו כל אביזרי החימום הללו, ברטיבותם, מידידי האדם לבוגדים של ממש. הסגירו חלק מהאנשים לבושה שבנסיגה, שבבריחה הביתה, והיו ארבעה כאלה שלא צלחו את המסע ובדרך לחלקת הקבר פנו, בחסות הכאוס, לאחור.
מסביב לקבר אף אחד, חוץ ממנה, לא הרגיש בחסרונם, כולם היו עסוקים בסידור השיער, עד כמה שאפשר, סחיטת הבגדים, ניגוב הפנים מדמעות שאינן של עצב כלל אלא רק של תסכול מהתעמרות הגורל הזה, שהביא אותם באותו יום מקולל עד לכאן. והיו שם גם חריצי ישבן חשופים של קברנים, בעודם חופרים, ותפילה וקבורה מזורזים עם זלזול משווע בפרטים, עד אשר גם מי שלא בקיא בהלכות המתים, ולא עסוק במחשבות מטרידות על גופו המתחלה ממים וקור, גם מישהו כזה לא בקלות יכול היה להתעלם מכך.
לא קשה היה להבחין שקצרה יותר הדרך חזרה לרחבת ההספדים מן הדרך הלוך שתחילתה שעה אחת קודם לכן. ולדקות לא מעטות בסוף התקבצו שם עשרת המלווים השורדים, עצרו לתקן קצת את המראה, לנקות את הבגדים שמרוחים בבוץ, להסיר הגרביים הספוגות במים ולנעול את הנעליים על כפות רגליים חשופות. "ככה עדיף," דולי אמרה לנומי, "הגרביים במצב הזה רק יותר מקררות, הרבה יותר." ורגע אחד לא ארוך פתאום התהווה שם, בשעה שמירי נפנתה אחד־אחד לכולם, כאשר היו האנשים כבר אדישים לרטיבותם, לזוהמה שדבקה בם, לבוץ שנמרח על פניהם מנשיקות הפרידה. "משהו כזה משוחרר היה כאן," נומי חשבה בשקט באוטו של דולי, שהסיעה אותה הביתה. הזכיר לה את מתיא שמעולם לא נרתע מקצת מים או לכלוך, כי ראשית לכול היה בשבילו המגע. תמיד בעדינות אין קץ דרש אותו, אור דרך עור, הייתה זו דרכו היחידה ללב אנשים, לנשמת חפצים דוממים.
.
***
.
חצי שעה נהג מתיא כל ערב, בחורף, להתרווח באמבטיה, למלא מים לוהטים עד הצוואר. בהתמסרות ובאדיקות הוא מיצה את כל שלבי העונג שיכולים לספק המים לגוף הדורש אותם, בטמפרטורות כאלה של רתיחה: בהתחלה טבילה הדרגתית של אצבעות הרגל, הוצאה, הכנסת אותה הרגל עד הברך, הכנסת הרגל השנייה, המפגש השורף והנעים של הישבן בהתארגנות לישיבה, ואז שקיעת הגוף כולו, שאינו נזהר ברותחין, וכמה רגעים מזוקקים ונשגבים שפרט לעיני מתיא המרוכזות בכתם הטחב שעל התקרה, מאומה אין בעולם בִּלתם. אחר כך נעשה כבר קצת חם לגוף שמרים רגל אחת ומניח אותה על דופן האמבט, להתאוורר. ופתאום מורגשים אגלי הזיעה שנקווים על המצח ומביאים עימם את הידיעה שהנה מתקרב התענוג הלח הזה לקיצו, והיו בדיוק אלה הרגעים הנכונים בשביל מתיא לזעוק לאשתו "נומי נומי".
מיד כשהיה שומע את חריקת ידית הדלת, שסימנה את כניסתה, השקיע עצמו במים וכשנומי הגיעה אליו היא תמיד קצת נבהלה למרות שבפנים ידעה שמתיא לבטח חומד לצון. "מתיא מה קרה," כך היא שאלה באופן קבוע, אבל הוא לא ענה מיד אלא השתהה לכמה שניות, פלט בועות, כדי שכמו תמיד היא תכניס את היד למים ואז הוא בבת אחת יתפוס אותה, בהפתעה, ירטיב לה את החולצה עד המרפק.
"אני עכשיו קצת כועסת," הייתה נוזפת, במצבים האלה בכל פעם מחדש, בבעלה, "עוד הפעם אני צריכה להחליף חולצה בגללך." ולמרות זאת תמיד חייכה, כשהייתה כבר בגבה אליו ועם הפנים לדלת, לפעמים אפילו צחקה בקול כשחזרה למטבח. קודם כול משמחה על כך שהייתה זו שוב קריאה של שווא ואחר כך על השובבות הזו של מתיא שבכוח החזירה אותה קצת לאחור בגיל, עילצה אותה. אבל בסופו של הערב ההוא, שדבר לא רמז על חד־פעמיותו, לא הקרינו פניה מופעים של שמחה, אבל גם מופעי עצב אַין, עדיין. היא כן עבדה משעות אחר הצהריים המאוחרות במטבח, תפוחי אדמה, הקריאה הרגילה מהמקלחת, היא נענתה והגיעה עם הקולפן ביד, פתחה הדלת. "מתיא מה קרה," שאלה כמו תמיד, חיכתה כמה שניות ולא תפס את ידה, חיכתה עוד כמה ואיך זה שהחולצה שלה עד המרפק עדיין יבשה, איזשהו קול פנימי אמר לה שמשהו אולי לא בסדר. בבת אחת הכניסה שתי ידיים וקולפן למים, גיששה אחר ראשו של מתיא ושלפה אותו, לא צלחה להכניע לשונו מתנועתה פנימה לכיוון הגרון, אף כשלה לשלוף את כל גופו החוצה לַיבשה כי קטן ממדים לא היה. ועוד לא הספיקה נומי לנתק את השיחה עם מוקד החירום וכבר שמעה ברקע יללות של רכבי רפואה, שניים לפחות, ועם כל דקה שחלפה עוד ועוד גברים בחולצות לבנות נשפכו אליה לתוך הבית, כמו חלב. בדיוק על זה היא הרהרה אז, "כמו חלב גולש הם עכשיו נראים," חלב או מים מהולים בארק, היא קצת התלבטה. וניתנה לה לשם ההתלבטות השעה, שעה וחצי אפילו, כי כל כך היו עמלים אנשי מגן דוד על גופו של מתיא, היו ספונים איתו כמעט שעתיים במקלחת לנסות להעיר את ליבו ששקוע היה מי יודע במה. כמו ילד שמנסה האם להעיר בבוקר והוא מושך על ראשו שוב את השמיכה, מבקש רק עוד דקה, דקותיים. ניגשת האם בשנית ומעירה שהגיע הזמן, עוד מעט קט ויעזוב בלעדיו האוטובוס הנוסע לבית הספר. והנה תזוזה מתחת לשמיכה אבל קטנה ושמיד חולפת, רק כדי להתמקם בתנוחה כזו שתמשיך את השינה, שתקַבֵּעַ באם את ההבנה שיֵצא היום אוטובוס בית הספר בלי הילד שלה. ודווקא יצאו רכבי הרפואה מביתה של נומי כשמתיא גופו בבטנם. אמרו לה אנשי החלב או המים המהולים בארק – "תעוקת לב קטלנית, כן, לפעמים זה יכול לקרות ככה פתאום, בלי סיבה נראית לעין." גם שהם משתתפים עד מאוד בצערה ושאם תחושתה הגופנית אינה שרויה בטוב כרגע, בשל היגון, אז הם כאן לרשותה, בינתיים. "שיישפכו כבר מכאן" – רק את זה נומי פיללה לעצמה, גם בשל תדהמת המוות ואף יותר בגלל השלוליות שנקוו, עם כל צעד של נעליים גבריות. הרבה לכלוך השאירו אנשי מגן דוד שבוססו במי האמבטיה כשטיפלו במתיא, משו אותו קודם כול. אחר כך התוו דרכם בפסיעות גדולות של בוץ גם במסדרון, במטבח, בסלון, בכל מקום שכף רגלם דרכה בו, אפילו בחדר הנוחיות, מפאת הבהילות גם לא הורידו את המים.
מיד כשהתרוקן הבית עיכבה נומי, מפאת הכבוד לנפטר, את יצרה שבער בה לנקות את הבית מהזוהמה הרבה שנשארה. חצי שעה שנותרה יושבת על הספה בסלון כדי לא להיראות לעצמה מדי נחפזת, ניסתה להעלות בדמיונה את הבעל בקולו שיאמר לה "שטויות נומילה, אין שום רע בקצת לכלוך, במקום לנקות בואי שבי, נראה טלוויזיה ביחד." ומיד שחלף הזמן שהקציבה לעצמה מיהרה דבר ראשון אל כלי הניקיון, שבמרפסת השירות. פינתה מרצפת המקלחת את כל המגבות הרטובות לייבוש בתלייה, גרפה את המים לחור הביוב, ערֵמה של קליפות תפודים השליכה לפח המטבח, שטפה יסודי את כל הבית פרט לחדרי השינה, בישמה אותו בנוזל מרצפות בריח אורנים. ואחרי כל זה הגיעה העת שתפשוט מעליה את הבגדים, תנקה גם את עצמה, ממילא יצא כך שזו פחות או יותר גם שעת הרחצה הקבועה שלה ביום. והיא מאוד התפלאה למצוא שהאמבטיה עודנה מלאה, כמעט עד למעלה, במים של מתיא, איך ייתכן שאף אחד מכל האנשים שמילאו את הבית, כולל היא, לא חשב לשלוף החוצה את הפקק. "זה לא סתם שהיא נשארה ככה," נומי חשבה לעצמה, הרי זה המקום האחרון להימצאותו של האהוב, שרידים מגופו עדיין צפים בפנים. והיא הלא כבר החלה לדאוב בגוף את ידיעת חסרונו, חיפשה קרבה, והנה האמבטיה המלאה, כמה השתוקקה לטבול במימיו. אבל מה אם אסור לפי המנהג לעשות ככה? היא אמנם לא הייתה בטוחה אבל לפי הכרותה, מהבית, את אופי מנהגי התורה זכרה בוודאות שהמוות וכל הנוגע לו הם בבחינת הטומאה המלאה. אבל היה הרי מתיא באמת כל כך טהור בחייו ואיך זה שאחרי שעות ספורות של מיתה אפשר לשייך אותו לזוהמה. תמיד היו כאלה שיצאו מן הכלל, גם בכתובים הקדושים, ולכן היא הרשתה לעצמה לפרש, רק בפעם הזו, את ההוראה ולהקל בה כי הרי אם היה מקרהו של הבעל עולה על שולחן הדיינים בטוח שהם היו מסכימים איתה.
נכנסה נומי לאמבטיה המלאה בסבון ובמים, שהצטננו בינתיים, ולא הפריעו לה פתאום שערות גוף גבר עבות וקצרות שצפו מעל גחונה שרק כזית מכוֹרס, גם לא שאריות סבון, שהיה פעם קצף, שאיבדו נפחיותן ושמשאירות, עם המים, פס אפור של לכלוך על דופן האמבטיה הפנימית. הייתה עבורה ההתבוססות הזאת במי מתיא בדיוק בעיתה למען תוכל להסריט לעצמה את הקורות אותה היום בצבע או בגוונים של אפור, עם פס קול או בדממה דקה. גם כדי ששליטה מלאה תהא לה על מהירות ההסרטה – תרצה להתעכב על איזה קטע אז תתעכב, מהאחר תרצה להימנע אז תריץ לזה שאחריו. יוחלף הבלבול הקשה, שהייתה שרויה בו היום, בניסיון סדור ראשון לעיכול.
.
אורית וולפיילר, סופרת. ספריה: קובץ הסיפורים "שוויצריה זה כאן" (אחוזת בית, 2014) והרומן "את המוות את רוצה לראות בעיניים" (הקיבוץ המאוחד, 2019). זוכת פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2015. הקטעים שכאן – מתוך ספר בכתובים, שיראה אור בהוצאת אחוזת בית.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ספר בכתובים מאת דורית שילה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
