וּבְעִבְרִית | ילדים שנולדו לאם הדרך

שישה שירים מאת המשורר האסטוני יאן קפלינסקי, שהלך לעולמו לפני שלושה חודשים, בתרגומה של גילי חיימוביץ'

ורד נחמני, מטע מלא, אקריליק על בד, 60X40 ס"מ, 2010

.

שירים מאת יאן קפלינסקי

מאסטונית: גילי חיימוביץ'

..

*

הַלֹּא קַיָּם פּוֹשֶׂה בַּכֹּל וְהַקִּיּוּם נִמְלָא שַׁלְוָה.

הַתַּרְגּוּמִים שֶׁלְּךָ לְלָאוּ־צֶ'ה יְכוֹלִים לִהְיוֹת נְכוֹנִים אוֹ מֻטְעִים – סֵפֶר פָּרוּשׂ

מְדַבֵּר עַכְשָׁו כְּמוֹ פַּרְפַּר פְּרוּשׂ כְּנָפַיִם וְהַתְּנוּעָה וְחֶסְרוֹנָהּ נִפְגָּשִׁים בְּאַבְקָנִים.

מַשַּׁב אָבִיב גּוֹאֶה מִבַּעַד לִבְגָדֵינוּ וְלִשְׂעָרֵנוּ.

אִם אֲנִי מְדַבֵּר, זֶה מִשּׁוּם שֶׁהַנֶּחָמָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה

מֵאִתָּנוּ הַמְּצַפִּים לָהּ: מַיִם פּוֹרְצִים פְּנִימָה מִכָּל מָקוֹם,

גַּג הָאֹהֶל מִתְעוֹפֵף בְּלַיְלָה לָבָן בְּלַפְּלַנְד,

שַׁרְשְׁרָאוֹת נוֹפְלוֹת וּמִתְנַפְּצוֹת: אֲמִירוֹת, חַיִּים וְחָכְמָה.

אָז כָּכָה זֶה, כָּכָה אַתְּ. הָעֵינַיִם נְמַסּוֹת

אֶל הָעֲנָנִים הַלְּבָנִים, זוֹ אַהֲבָה, הִיא שֶׁבּוֹצַעַת אוֹתָנוּ

מִנְּיָר מְשֻׁבָּץ וְנוֹתֶנֶת לָאֵשׁ לְהָחֵם אוֹתָנוּ

וְלַגֶּשֶׁם לַעֲבֹר דַּרְכֵּנוּ עַד שֶׁקַּו הַגְּבוּל הָאַחֲרוֹן

בֵּינֵינוּ לָאֲדָמָה מִתְמוֹסֵס. זוֹ אַהֲבָה: הֶעָלִים עַל הָעֵצִים

וְהָאוֹר שֶׁכָּמוֹנוּ מָלֵא בְּעֵדוּת לְאֵין סוֹף.

אֲנַחְנוּ נִהְיֶה, גַּם מָה שֶׁאֵינֶנּוּ,

אֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר מָה שֶׁאֵינֶנּוּ שַׁיָּךְ לְאַף אֶחָד.

.

*

אֲנָשִׁים שָׁבוּ מֵהַשּׁוּק וְנִטְעֵי שְׁזִיפִים בִּידֵיהֶם;

פַּסִּים לְבָנִים נִצְבְּעוּ עַל הָאַסְפַלְט.

בְּדַרְכִּי הַבַּיְתָה שׁוּב הִבְחַנְתִּי

בְּגִזְעֵיהֶם הַמְּעֻקָּמִים שֶׁל עֲצֵי לִבְנַת הַבִּצּוֹת,

בָּעַלְוָה הַפּוֹרֶצֶת מֵעֲלֵיהֶם

וּבַשָּׁמַיִם הַנְּמוּכִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת מֵי הַשִּׁטְפוֹנוֹת,

פִּתְאוֹם הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהַיֹּפִי הַזֶּה

– הוֹפֵךְ לְכִמְעַט בִּלְתִּי נִסְבָּל

מוּטָב לְהַבִּיט תַּחַת הָרַגְלַיִם הֵיכָן שֶׁעֲשָׂבִים מְלַבְּבִים

וּזְעִירִים שֶׁל לַפָּה, סִרְפָּד וְלַעֲנָה

צָצִים מֵהָאֲדָמָה

אוֹ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה וּלְגַלּוֹת בַּמִּלּוֹנִים

מָה, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, מַשְׁמָעוּת הַמִּלִּים הַיַּפָּנִיּוֹת

יוּגָן, סָאָבִי וּמוֹנוֹ נוּ אָוָארֶה:

נֹגַהּ מִסְתּוֹרִי

וְהַהִקָּסְמוּת אוֹ הַתּוּגָה עַל מָה שֶׁיֵּשׁ.

.

*

הַשֵּׁנָה מְכַסָּה אוֹתָנוּ יוֹתֵר מִדַּי בִּשְׁבִיל אֶחָד, מְעַט מִדַּי לִשְׁנַיִם.

בְּהוֹנוֹתַיִךְ חֲשׂוּפוֹת בְּהַתְרָסָה אֶל מוּל הַלַּיְלָה הַחָרְפִּי.

שׁוּעָל אָדֹם נָע כְּלֶהָבָה בְּמַעֲלֵה

הַגִּבְעָה: הַזֶּרֶת שֶׁלָּךְ אָכֵן קְטַנָּה,

תַּחַת שְׁמוּרוֹתַיִךְ הָעֲצוּמוֹת אַחַיִךְ, הַבְּכוֹר וְהָאֶמְצָעִי

מַחְלִיקִים חֲזָרָה אֶל תּוֹךְ אַגָּדָה.

אוּלָם יָבוֹא עוֹד יוֹם רָחוֹק מְאוֹד מִפֹּה בּוֹ אֶזָּכֵר בַּחוֹף

נֵעוֹר לְצִדֵּךְ, לְאַחַר מָוֶת, בַּחֲלוֹם

שָׁם יֵשׁ עֵצִים שְׁבוּרִים וּשְׁבָבִים שֶׁל אֳנִיּוֹת

וְגַם צְלָבִים עֲבוּר אֵלּוּ הָעוֹזְבִים שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁלְּשָׁם הִגִּיעוּ

פַּעַם עוֹד יַחְלִיק מֵאִתָּנוּ הַסָּדִין, עֵינַיִם יִזְדַּגְּגוּ

וְקֶבֶר מְשֻׁתָּף יִלְפֹּת בָּאַחִים. אִם אֲפִלּוּ אָז,

אִם אַף עֲדַיִן אָז, אָז מָה אָז, אֲהוּבָתִי?

.

*

דּוֹדָתִי הִכִּירָה אוֹתָם טוֹב. אֲנִי מַכִּיר

רַק אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם וְאֶת מָה שֶׁאֲחֵרִים סִפְּרוּ לִי:

בַּעֲלֵי מְלָאכָה, חַיָּטִים, עוֹרְכֵי דִּין, רוֹפְאִים,

קוֹגֶן, מַיְכֶּלְסוֹן, אִיצְקוֹבִיץ', גּוֹלְקוֹבִיץ',

אֵיפֹה הֵם עַכְשָׁו? לְחֶלְקָם הָיָה דֵּי מַזָּל

לְהִטָּמֵן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הַהוּא תַּחַת לוּחַ אֶבֶן הַנּוֹשֵׂא אוֹתִיּוֹת בְּעִבְרִית.

אִם כִּי אֵלּוּ שֶׁדּוֹדָתִי פָּגְשָׁה בִּרְחוֹבוֹת טֶרְטוֹ בַּכִּבּוּשׁ הַגֶּרְמָנִי

עִם כּוֹכָב צָהֹב תָּפוּר לְבִגְדֵיהֶם, וְעִם אֵלּוּ שֶׁאֲפִלּוּ

הֵעֵזָּה לְדַבֵּר לְחֶרְדַת חֲבֵרֶיהָ: הֵם אֵינָם כָּאן אֶלָּא פְּזוּרִים

בֵּין קְבָרִים נְטוּלֵי שֵׁמוֹת, תְּעָלוֹת וּבוֹרוֹת

בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, אֲרָצוֹת רַבּוֹת, נְטוּלֵי בַּיִת בְּמוֹתָם

כְּמוֹ בְּחַיֵּיהֶם. אוּלַי כַּמָּה עוֹד מְרַחֲפִים

בָּאֲוִיר כְּחֶלְקִיקֵי אֵפֶר וַעֲדַיִן לֹא

צָנְחוּ לָאֲדָמָה. חָשַׁבְתִּי

שֶׁלּוּ הָיִיתִי פִיזִיקַאי הָיִיתִי רוֹצֶה לִלְמֹד אָבָק,

אֶת כָּל שֶׁמְּרַחֵף בָּאֲוִיר, מְרַקֵּד בְּאוֹר-שֶׁמֶשׁ,

נִכְנָס לָעֵינַיִם וְלַפֶּה, לְתוֹךְ הַקַּרְחוֹנִים בִּגְרִינְלַנְד

אוֹ עַל הַסְּפָרִים בַּמַּדָּפִים. אוּלַי בְּבוֹא הַיּוֹם

הָיִיתִי פּוֹגֵשׁ אֶתְכֶם,

אַיְזִיק, מָרְדְּכַי, שָׂרָה, אֶסְתֵּר וּשְׁלוֹמִית

וְכָל מִי שֶׁהֲיִיתֶם. אוּלַי אֲפִלּוּ הַיּוֹם שָׁאַפְתִּי

מַשֶּׁהוּ מִכֶּם בָּאֲוִיר הָאֲבִיבִי הַמְּשַׁכֵּר הַזֶּה;

אוּלַי הַיּוֹם רְסִיס מִכֶּם צָנַח עַל פְּרִיחַת הַתַּפּוּחִים

הַצְּחֹרָה-צְחֹרָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל סָבִי

אוֹ עַל שְׂעָרִי הַמַּאֲפִיר.

.

*

גְּבָרִים שָׁרוּ לְצַד הַקְּרוֹנוֹת

וְהַחוֹל הִתְחַלֵּף מִמָּקוֹם לְמָקוֹם יְלָדִים

שֶׁנּוֹלְדוּ לְאֵם הַדֶּרֶךְ קִבְּלוּ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְנוּ לַיַּעַד הָאָרֶץ

שֶׁעוֹד לֹא הָיְתָה שָׁם אֲבָל הָפְכָה אֲמִתִּית עֵצֶיהָ גִּבְעוֹתֶיהָ

הַיְּרֻקּוֹת וְרוּחַ שֶׁל יָם מֵהַמֶּרְחַקִּים

פְּרָחִים שֶׁלֹּא הִזְדַּמֵּן לָנוּ לִקְטֹף אוּלָם הַיְּלָדִים

עוֹד יִזְכְּרוּ מִשּׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ

בַּמָּקוֹם בּוֹ הָאָבִיב הָפַךְ לְקַיִץ

הָעֵשֶׂב תָּבַע חֲזָרָה אֶת כַּרְכֻּבֵּי הַקָּמִינִים

עִזִּים כְּבָר לֹא רִחְרְחוּ אֶת הָאֲוִיר

כְּשֶׁעָזַבְנוּ לְדַרְכֵּנוּ

הַמְּכוֹנִיּוֹת הִתְקַלְקְלוּ וְהַיְּלָדִים לָמְדוּ לְדַבֵּר

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְנוּ לַיַּעַד סָבִים וְסָבְתוֹת

נִקְבְּרוּ בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ לִפְעָמִים הָיָה זֶה יוֹם רִאשׁוֹן

חָפַרְנוּ אֶת הַקְּבָרִים לָעֹמֶק שִׁלַּבְנוּ אֶת יָדֵינוּ

לִפְעָמִים זֶה הָיָה יוֹם רִאשׁוֹן קָרְחוֹת יַעַר

מָסְרוּ אוֹתָנוּ לָעֵצִים שֶׁסּוֹכְכוּ עָלֵינוּ קוֹרוֹת גַּג הָעֵצִים

פִּנּוּ מָקוֹם לְקָרְחוֹת הַיַּעַר

הָיָה מֶרְחָב אֵין סוֹפִי שֶׁל אֶרֶץ רֵיקָה

וְאַף לֹא לְרֶגַע הָיָה מִי מֵאִתָּנוּ שֶׁהֶאֱמִין

שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁזֶּה זְמַן מָה דּוֹלֵק בְּעִקְבוֹתֵינוּ

הֵם כֻּלָּם נוֹתְרוּ מֵאָחוֹר כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מִדְבָּר מִשֶּׁלָּהֶם לַחְלֹק וְלִשְׁלֹט

אֲנַחְנוּ אֵלּוּ שֶׁנָּטְשׁוּ

אֶת הַשְּׁמָמוֹת שֶׁלָּהֶם

בַּשְּׁבִילִים שֶׁלָּנוּ גָּדַל כָּל מָה שֶׁהָיָה שָׁם קֹדֶם

הִגַּעְנוּ בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ

יִתָּכֵן שֶׁהָאָרֶץ שֶׁהִגְשַׁמְנוּ אֵינָהּ יוֹדַעַת דָּבָר אוֹדוֹתֵינוּ

.

*

אַף אֶחָד לֹא יוּכַל לְחַבֵּר אוֹתִי שׁוּב

מְאַצְבַּעַת אֶת הַמֵּיתָרִים הַשְּׁבוּרִים יִתָּכֵן שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל מַשֶּׁהוּ אַחֵר

כָּל הַתָּאִים וְהַכַּדּוּרִיּוֹת מַחְרִישִׁים, נְכוֹנִים לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלוֹת

שֶׁמִּתְבּוֹנְנוֹת מִבַּעַד, חוֹצוֹת בַּעֲדֵנוּ, בְּעַד הַחֲפָצִים, הַשָּׂדוֹת, קַרְנֵי הָאוֹר

מִתְלַכְּדוֹת רַק לֶאֱמֶת, לְמִלָּה רֵיקָה, לְיָם, לְאוֹקְיָנוֹס,

לְהֵיכָן שֶׁחֻבַּרְנוּ, נִבְנִים עֶצֶם עַל עֶצֶם, תָּא עַל תָּא, הֲבָרָה עַל הֲבָרָה

הַאִם זֶה הַכּוֹתֵב שִׁירָה מִדֵּי לַיְלָה הוּא אֲנִי

עִם הַגַּב הַדּוֹאֵב, עִם הַשֵּׂעָר הָאָפֹר, עִם שְׁמֵךְ, עִם מַחְשָׁבָה

רַק אוֹדוֹתַיִךְ

וְהִנֵּה אַתְּ מַגִּיעָה וְנֶעֱמֶדֶת בְּחַדְרִי, בְּעֵינַי

וְיָדַיִךְ חַמּוֹת, מְלוּחוֹת וִיקָרוֹת מְאוֹד

יָדַיִם אֲשֶׁר מְסִירוֹת אָבָק מֵאוֹתִיּוֹת נוֹשָׁנוֹת שֶׁל הַתְּבוּנָה

שֶׁל מָה שֶׁהָיִינוּ, שֶׁמַּתְנוּ, נוֹלַדְנוּ מֵאֲנָשִׁים אֲפֵלִים

אוֹדוֹתָם יֶשְׁנָן מִלִּים סְפוּרוֹת כָּל כָּךְ וְקִבְרֵי אֲבָנִים כְּבֵדוֹת כָּל כָּךְ

כָּךְ שֶׁזֶּה הַנָּח עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם יָנוּחַ עַל הֶעָפָר וְעַל שִׁבְרֵי הָעֲצָמוֹת, מָה, מָה

חָשַׁבְתְּ יַלְדָּה, כְּשֶׁפָּתַחְתְּ שַׁעֲרֵי מְצוּקִים בְּמַפְתְּחוֹת הָאַגָּדָה

בְּבַקְּשֵׁךְ אֶת הַשּׁוּרוֹת מִכַּף יָדִי עֲבוּר הַמַּצֵּבָה הַקְּדוּמָה

מָה חָשַׁבְתְּ, אֲהוּבָה, מְאַצְבַּעַת אֶת אֶצְבְּעוֹתַי הַשְּׁבוּרוֹת

לְאוֹר נֵרוֹת

.

השירים מתוך הספר "אבק וצבעים: משירי יאן קפלינסקי" המתורגם בימים אלה ועתיד לראות אור בהוצאת ספרי עיתון 77.

.

יאן קפלינסקי (1941–2021), מחשובי המשוררים באירופה וגדול הכותבים של אסטוניה, דמות מרכזית בחיי הרוח והתרבות בה. בן לאב יהודי ממוצא פולני, שנספה במחנות הכפייה הקומוניסטיים. חיבר עשרות ספרי שירה, סיפורת והגות, היה הוגה דעות, מבקר תרבות וחבר בפרלמנט הדמוקרטי הראשון של המדינה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי בשנת 1991. בשנת 2016 זכה בפרס אירופה לספרות, Prix Européen de Littérature. קפלינסקי נפטר באוגוסט השנה, וזמן קצר לפני מותו התכתב עם חיימוביץ', מתרגמת השירים לעברית, ונתן לה את ברכתו לתרגומם.

.

גילי חיימוביץ', משוררת בעברית ובאנגלית, מתרגמת, מנחה סדנאות כתיבה ועורכת. שיריה תורגמו ליותר משלושים שפות. תרגמה את ספר השירה האסטוני הראשון שיצא בארץ, "והקו הופך לצל" מאת מטורה (הוצאת ספרי עיתון 77, 2018). בשנת 2015 זכתה במענק אמנית מצטיינת ממשרד התרבות, בשנת 2019 זכתה בפרס המשוררת הזרה הטובה ביותר בתחרות האיטלקית Ossi di Seppia, בשנת 2020 זכתה בתחרות האיטלקית I colori dell'anima, והייתה מועמדת לפרס Pushcart האמריקני על תרגום שירה של נורית זרחי "תן" לאנגלית. תרגומים פרי עטה פורסמו בגיליונות 4, 22, ו־87 של המוסך.

.

» במדור "ובעברית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת צ'סלב מילוש, בתרגום דוד וינפלד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רָעַד קוֹלֵךְ | לבוא לחדר הכיתה כמו לחדר ניתוח

שילה פרבר בשירהּ של אנה הרמן, "הילקוט האדום"

נועה הגלעדי, ללא כותרת 9, יציקת זכוכית, 9X6 ס"מ, 2005 (צילום: איליה מלניקוב)

.

הילקוט האדום

מילים: אנה הרמן

לחן וביצוע: שילה פרבר

 

 

הילקוט האדום

לְזֵכֶר הַתִּיק הָאָדֹם שֶׁהֻשְׁלַך לַשְּׁלוּלִית,

לְזֵכֶר הַתִּיק שֶׁדִּמֵּם שָׁם כְּמוֹ פֶּצַע פָּתוּחַ,

כְּמוֹ חֶדֶר עָקוּר מִלִּבָּהּ שֶׁל יַלְדָּה אַפְלוּלִית.

לָבוֹא לַחֲדַר הַכִּתָּה כְּמוֹ לְחֶדֶר נִתּוּחַ.

 

מִלִּים שֶׁכָּבַשְׁתִּי חָגוֹת בְּרֹאשִׁי כְּתַקְלִיט

שָׁבוּר: תְּנָדּוּ, תְּדַכְּאוּ, תִּלְעֲגוּ, תִּבְעֲטוּ, אַךְ

שִׁכְבָה שֶׁל דְּמָעוֹת תִּכָּבֵשׁ בְּרֹאשִׁי וְתָלִיט

בְּמוֹ־עַרְפִלֶּיהָ אֶת חֵץ הַשִּׂטְנָה הַמָּתוּחַ.

 

לְזֵכֶר הַתִּיק שֶׁהֻשְׁלַך אֶל מִחוּץ לַגָּדֵר

מִבַּעַד חַלּוֹן הַכִּתָּה הַפָּתוּחַ, לְזֵכֶר

יַלְקוּט אַרְגָּמָן פְּרוּק־סוֹדוֹת הַשּׁוֹתֵת וְחוֹדֵר

 

כְּמַיִם שְׁקֵטִים מִשְּׁלוּלִית עֲכוּרָה אֶל עַמּוּד

שִׁדְרַת הֶעָתִיד הַמַּגְלִיד עַל הַפֶּצַע כְּסֶכֶר.

לְזֵכֶר הַתִּיק הָאָדֹם, הַיַּלְקוּט הֶחָמוּד.

.

(מתוך הספר חד־קרן, הקיבוץ המאוחד, 2002)

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: אלון פדן במחווה מוזיקלית לרומן "איש יָשֵן" מאת ז'ורז' פֶּרֶק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | את צועקת. לא על כלום

שירים מאת לאה פילובסקי ומרוה זהר

שרית לילה האס, חבקי חזק, טכניקה מעורבת על נייר, 40X19 ס"מ, 2018 (צילום: רן ארדה)

.

לאה פילובסקי

מבצע יְבוּסִי, תש"ח

א. שיבה

אֵלֶּה לֵילוֹת חֲזָרָה, לֵילוֹת שִׁיבָה

לְיָמִים בָּהֶם לֹא הִתְקַיַּמְתִּי, לִמְקוֹמוֹת

בָּהֶם לֹא לָחַמְתִּי, לְאֵזוֹר הָעִיר הַמְּקֻדֶּשֶׁת

הַמְּקֻלֶּלֶת, לַבְּחִירָה בְּאֵין

בְּרֵרָה, לִקְרָבוֹת יְבוּסִי.

.

ב. מאבדת את יעקב בנבי סמואל

יַעֲקֹב, אֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ פִּתְאוֹם, מַה אַתָּה

עוֹשֶׂה פֹּה, יַעֲקֹב, הֲרֵי בַּקְּרָב הַזֶּה אֵינְךָ

אָמוּר כְּלָל לְהִשְׁתַּתֵּף, אֲבָל אֲנִי מִתְמַהְמַהַת.

לֹא בָּרוּר לִי אִם הוּא רוֹצֶה לְהִקָּרֵא יַעֲקֹב אוֹ קוּרְט

אֵת הַשֵּׁם יַעֲקֹב בָּחַר עֲבוּרוֹ הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם בְּלִי לִשְׁאֹל אוֹתוֹ.

הוּא כָּאן כִּי בָּרַח לַפַּלְמָ"ח מֵהוֹרָיו וּמִכָּל מָה שֶׁרָצוּ שֶׁיִּהְיֶה, אוּלַי

בֶּאֱמֶת יַעֲקֹב וְלֹא קוּרְט, וּבֵינְתַיִם הוּא נֶעֱלָם לִי, וְסָבִיב

אַנְדְּרָלָמוּסְיָה וּתְבוּסָה, וּכְשֶׁחוֹזְרִים הַשְּׂרִידִים שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים, כְּמַאֲמָר שִׁיר הַזֶּמֶר "בּוּם בּוּ בּוּ בּוּם בּוּם בּוּם, לִבֵּנוּ

כְּבָר אָטוּם, שְׁלוֹשִׁים בְּנֶבִּי סָמוּאֵל", אִם כִּי, לְמַעֲשֶׂה, שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, אֲנִי

לֹא מַצְלִיחָה לִמְצֹא אֶת יַעֲקֹב, אִישׁ אֵינוֹ מוֹצֵא אֶת יַעֲקֹב, רַק אַחֲרֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה

כְּשֶׁיִּבְדְּקוּ אֶת קֶבֶר הָאַחִים, יְגַלּוּ שֶׁכָּל הַזְּמַן הָיָה שָׁם.

.

ג. מנסה לעזור לבני לכבוש את סן סימון

אֲנִי מְנַסָּה לְלַמֵּד אֶת בֵּנִי בֵּרָלֶה אֶת מִלּוֹת הַזֶּמֶר "אֲנַחְנוּ

כָּבַשְׁנוּ אֶת מִנְזָר סַן סִימוֹן בְּקַטָּמוֹן וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן", אֲנִי

מְנַסָּה, אֲבָל הַמִּלִּים עוֹד לֹא חֻבְּרוּ, הַמִּנְזָר טֶרֶם נִכְבַּשׁ,

וּבֵנִי אֵינוֹ מֵבִין עִבְרִית, וְגַם לוּ הֵבִין, הוּא כְּבָר

אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ דָּבָר, אֵינוֹ, וּכְבָר אֵינִי

יְכוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אִם יֵשׁ לְבַטֵּא בֵּרָלֶה אוֹ בֶּרְלָה, והַאִם

זֶה שֵׁם מִשְׁפָּחָה אוֹ כִּנּוּי וְאוּלַי בִּכְלָל שְׁמוֹ בִּנְיָמִין דֹּב בֶּער, כְּשֵׁם אָחִי,

כְּשֵׁם סָב אָבִי. עַל שְׁמוֹ שֶׁל בֵּנִי בֵּרָלֶה לֹא יִקָּרֵא אִישׁ. אִישׁ לֹא יִזְכֹּר

אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְהוּא עַצְמוֹ לֹא יִרְאֶה אֶת הַנִּצָּחוֹן, אֶת הַתְּקוּמָה

אֶת שַׁיְּרוֹת הַפְּלִיטִים מֵהַשְּׁכוּנוֹת הָעַרְבִיּוֹת, אֶת הַקַּלּוּת וְהַמְּהִירוּת

בָּהֶן עוֹבֵר הַכֹּחַ אֶת הַגְּבוּל, כְּשֶׁבְּקֹשִׁי מַסְפִּיקִים לְהִתְרַגֵּל

לְכָךְ שֶׁיֵּשׁ כְּבָר כֹּחַ, וַאֲנִי מְזַמֶּרֶת בְּאָזְנָיו הַדּוֹמְמוֹת:

"יאָמע, יאָמע, זינג מיר אַ לידעלע,  וואָס דאָס מיידעלע וויל"*

.

* "יאמע, יאמע, שירה נא זמר לי – מה הילדונת רוצה?" מתוך שיר עממי ביידיש. יאמע היה שם חיבה מקובל בקרב יהודי מזרח אירופה לבנימין.

.

ד. מסתערת בעקבות זוזיק על אוגוסטה ויקטוריה

בַּנִּסָּיוֹן לְכִבּוּשׁ אוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה

נֶחֱצֶה לִבִּי לִשְׁנַיִם: חֶצְּיוֹ פֹּה, עִם זוּזִיק, מְפַקֵּד

כִּתַת הַחֹד, שֶׁפּוֹקֵד לְהִסְתַּעֵר

(עוֹד מְעַט נֵעָצֵר בַּגָּדֵר

שֶׁקִּיּוּמָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ לְאִישׁ בַּמַּחְלָקָה),

וְחֶצְּיוֹ עִם אִמּוֹ, עִם בַּת

מִרְיָם, שֶׁמִּלּוֹתֶיהָ בּוֹעֲרוֹת בִּי עוֹד טֶרֶם

נֶהֱגוּ: "אִמָּהוֹת, אִמָּהוֹת בָּעוֹלָם – כְּחוֹמָה עֲמֹדְנָה

לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן עַל יַלְדֵיכֶן כִּי בִּלְעֲדֵיהֶם אֵין וְלֹא כְלוּם."

.

הילד שקיבל מכות

"היודעים אתם את מי הכיתי? את המכות ספג הלה,
שבפעם הראשונה, ורק פעם אחת, שרק"
(מתוך "כיצד לאהוב ילדים" מאת יאנוש קורצ'אק)

.

מֵהַמְּחַנֵּךְ הֵנְרִיק גּוֹלְדְשְׁמִידְט

בְּרֵאשִׁית הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

עָזַב אֶת פּוֹלִין עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים שָׁנִים אַחַר כָּךְ. כָּךְ

אֲנִי כּוֹתֶבֶת, קְרִי: כָּךְ הָיָה. כְּלוֹמַר, כַּנִּרְאֶה נִשְׁאַר

שָׁם וְנִסְפָּה בִּשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים שֶׁלּוֹ אֲבָל לִי בָּרוּר

שֶׁעוֹד לִפְנֵי פְּרוֹץ הַמִּלְחָמָה נָסַע לְאַרְצוֹת הַבְּרִית

אוֹ, מוּטָב, לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. חַי בְּקִבּוּץ, עָבַר הָעִירָה, קָרָא

אֶת הַסֵּפֶר "כֵּיצַד לֶאֱהֹב יְלָדִים". הַיֶּלֶד שֶׁקִּבֵּל מַכּוֹת סָלַח

כִּי  הֵנְרִיק גּוֹלְדְשְׁמִידְט שֶׁהִכִּיר הָיָה רַק בֵּן עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ

כִּי אִישׁ לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ לִנְהֹג אַחֶרֶת

כִּי הוּא הוֹדָה וְעָזַב

כִּי יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק לֹא עָזַב

אֶת הַיְּלָדִים שלא עָזְבוּ

אֶת פּוֹלִין וְכִי רָצָה

לִסְלֹחַ. כָּךְ אֲנִי רוֹצָה.

.

מה אצליח לזכור

הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת מְקֻבַּעַת לָאַמָּה שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, אָמַר גִּ'יהָד הָרוֹפֵא. הוּא דִּבֵּר עַל הַקְּמִיצָה הַשְּׁבוּרָה שֶׁלִּי וְהִתְכַּוֵּן לְקִבּוּעַ לָאֶצְבַּע הַמְּכֻנָה אַמָּה, וְלֹא לְאַמַּת הַיָּד. אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אִם גִּ'יהָד הָיָה שְׁמוֹ הַפְּרָטִי אוֹ שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ. בּוֹ בַּיּוֹם שָׁבַר אַחְיָנִי אֶת הַזֶּרֶת (אֵינִי אִמּוֹ אַךְ הוּא יַלְדִּי). הֵקַמְנוּ לַהֲקָה. חִפַּשְׂנוּ עֲבוּרָה שֵׁם שֶׁיָּאִיר אֶת הַתְּקוּפָה וְיָפִיחַ תִּקְוָה בַּלְּבָבוֹת. מַגֵּפָה הִסְתּוֹלְלָה אָז בָּעוֹלָם וְרָצִינוּ לַשִּׁיר שִׁירִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִים אֵלֶיהָ, אֲבָל לֹא שַׁרְנוּ כִּי לֹא מָצָאנוּ שֵׁם לְלַהֲקָה.

הַקְּמִיצָה שֶׁלִּי נִשְׁבְּרָה בְּמַהֲלָךְ טִיּוּל עִם הַכְּלַבְלַב שֶׁלֶג, שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלִּי אֲבָל לִבִּי יָצָא אֵלָיו. שֶׁלֶג אָמַר שֶׁלֹא יִשְׁכַּח אֶת הַטִּיּוּל הַזֶּה, וַאֲנִי הֶאֱמַנְתִּי לוֹ, גַּם אִם לֹא הָיָה הִגָּיוֹן בִדְבָרָיו, הֶאֱמַנְתִּי, גַּם אִם כְּלָבִים אֵינָם יוֹדְעִים לְדַבֵּר.

.

לאה פילובסקי, משוררת ועוסקת בהוראה מתקנת. פרסמה שלושה ספרי שירה והגות פואטית: "אמנות זה" (פרדס, 2009), "מקשיב גם לי דווקא עכשיו" (קשב לשירה, 2013) "המפתח בכיסו הריק: מסע פואטי בעקבות ט. כרמי" (כרמל, 2018; פרק מתוכו התפרסם בגיליון 16 של המוסך), וזכתה עליהם בפרסים ספרותיים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 3 ו־65 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "אפשרויות נוספות", העתיד לראות אור בקרוב במוסד ביאליק, סדרת כבר.
.

.

מרוה זהר

(שירים מתוך השער: דיר יאסין / כפר שאול / ההיסטוריה של ההיסטריה)

.
פריז, 1880

הַפְעָלַת לַחַץ בַּשְּׁחָלוֹת מַצִּיבָה אֶתְגָּר פִיסִי עֲבוּר הָרוֹפֵא. הַתְּנוּחָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְהַדְגָּמַת הֶתְקֵף הִיא כַּאֲשֶׁר הַמְּטֻפֶּלֶת פְּרוּשָׂה עַל הָרִצְפָּה אוֹ עַל מִזְרָן. אָז, עִם בֶּרֶךְ אַחַת עַל הָרִצְפָּה, צוֹלֵל הָרוֹפֵא בְּאֶגְרוֹף סָגוּר לְתוֹךְ אֵזוֹר הַשַּׁחֲלָה שֶׁלָּהּ. עָלָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל כּוֹחוֹ כְּדֵי לְהַעֲלִים אֶת הִתְנַגְּדוּת שְׁרִירֵי הַבֶּטֶן.
עַל מְנַת לְהָקֵל עַל הָרוֹפְאִים בִּקֵּשׁ שָׁארְקוֹ מד"ר פּוּאָרִיֶה לְפַתֵּחַ אֶת הַמַּכְשִׁיר הַמְּכֻנֶּה "לוֹחֵץ שְׁחָלוֹת." מַכְשִׁיר מַתֶּכֶת זֶה חֻבַּר לְבֶטֶן הַמְּטֻפֶּלֶת וְהִפְעִיל לַחַץ מֵכָנִי עַל הָאֲזוֹרִים הַהִיסְטֶרִיגֶנִים כְּדֵי לְהָבִיא לְהֶתְקֵפִים.

.

פריז, שנות השמונים של המאה התשע עשרה

"כָּל הַרְצָאָה שֶׁלּוֹ הִיא יְצִירַת אָמָּנוּת, צוּרָתָהּ מֻשְׁלֶמֶת וְהִיא מוֹתִירָה רֹשֶׁם כָּזֶה שֶׁכָּל אוֹתוֹ יוֹם הַשּׁוֹמֵעַ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵאָזְנָיו אֶת מִלּוֹתָיו שֶׁל שָׁארְקוֹ אוֹ אֶת הַמַּחְשָׁבָה עַל הַדָּבָר שֶׁאוֹתוֹ הִדְגִּים"
(פְרוֹיְד, עַל הַרְצָאוֹתָיו שֶׁל שָׁארְקוֹ, לְאַחַר בִּקּוּר בַּסַּלְפֶּטְרִיֵר)

.

בְּמַהֲלַךְ אַחַת הַהַרְצָאוֹת סִכֵּם תַּלְמִיד שֶׁל שָׁארְקוֹ:
שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "הָבָה נִלְחַץ שׁוּב עַל הָאֵזוֹר הַהִיסְטֶרִיגֶנִי." הוּא מוֹרֶה לְמִתְמַחֶה צָעִיר לִלְחֹץ לַמְּטֻפֶּלֶת ב' עַל הַשְּׁחָלוֹת. הַמְּטֻפֶּלֶת ב, פּוֹתַחַת רַגְלַיִם, צוֹעֶקֶת: "אִמָּא אֲנִי מְפַחֶדֶת".
שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "רְאוּ אֶת הַקְשָׁתַת הַגַּב הַמְּתֹעֶדֶת הֵיטֵב בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד." הַמְּטֻפֶּלֶת צוֹעֶקֶת שׁוּב. שָׁארְקוֹ פּוֹנֶה לַקָּהָל: "שִׂימוּ לֵב לַצְּרָחוֹת הָאֵלּוּ, רַעַשׁ עַל כְּלוּם, אַתֶּם רוֹאִים אֵיךְ הַהִיסְטֶרִית צוֹעֶקֶת. אָנוּ יְכוֹלִים לוֹמַר כִּי הַהִיסְטֶרְיָה זֶה הֲמוֹן רַעַשׁ עַל לֹא כְלוּם".

.
אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָךְ בְּלָאנְשׁ/ אַתְּ צוֹעֶקֶת/ אֲנִי כָּאן אִתָּךְ/ לֹא עַל כְּלוּם/ לֹא עַל לֹא כְלוּם

.
יֵשׁ לָנוּ חֲבֵרָה שֶׁנִּסְּתָה לָמוּת וְנִתְקְעָה בְּגוּף מְקֻלְקָל/ אוֹמֵר לִי עֵדֶן/ הֲכִי נוֹרָא/ לְנַסּוֹת וְלֹא לְהַצְלִיחַ/ אִם אַתְּ מְנַסָּה תַּעֲשִׂי אֶת זֶה טוֹב/ תָּמוּתִי עַד הַסּוֹף/ אֲנַחְנוּ נַעֲזֹר לָךְ/ שֶׁלֹּא תִּתָּקְעִי בְּמַצָּב בֵּין לְבֵין/
מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתִּי יָאסִין/ שֶׁאֲנַסֶּה לַהֲרֹג/ מִישֶׁהוּ/ הָאִימְפּוּלְסִיבִיּוּת מְסֻכֶּנֶת/ הִתְאַבְּדוּת מֻצְלַחַת/ לֹא נַעֲשֵׂית בְּלַהַט רֶגַע שֶׁל סֵבֶל/ הִיא מַצְרִיכָה קֹר רוּחַ/ יִשּׁוּב הַדַּעַת/ תִּכְנוּן/ תְּחִלָּה עָלַי לְהַשִּׂיג חֶבֶל/
לָרִאשׁוֹנָה מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן/ אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּמַּרְאָה/ אֵין הַרְבֵּה עִם מָה לַעֲבֹד/ מִסְתָּרֶקֶת בְּאֶצְבָּעוֹת עֲיֵפוֹת/ מוֹתַחַת אֶת הַחֻלְצָה/ מַבְלִיטָה אֶת הַשָּׁדַיִם/ מַשִּׂיגָה עִפָּרוֹן שָׁחֹר/ מִתְגַּבֶּרֶת עַל הָרְתִיעָה/ מוֹשֶׁכֶת קַו דַּק/ לְרֶגַע פּוֹגֶשֶׁת אֶת מַבָּטִי/ יָפֶה לָךְ הַשִּׁגָּעוֹן אֲנִי נִגֶּשֶת לְבָחוּר שֶׁמְּעַשֵּׁן סִיגַרְיָה/ מֵישִׁירָה אֵלָיו עֵינַיִם/ מַפְתִּיעַ אוֹתִי/ אֲנִי עוֹד מְסֻגֶּלֶת לֶפְלַרְטֵט/ יֵשׁ לְךָ אֵשׁ?/ הוּא מֵנִיחַ אֶת הַמַּצֵּת בְּתוֹךְ כִּיס הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי/ כְּשֶׁהוּא קָרוֹב מַשֶּׁהוּ בִּי מַבְהִיל אוֹתוֹ/ מְהַסֵּס/ אַל תִּדְאַג/ אֲנִי מַרְגִּיעָה/ כְּבָר מַחְזִירָה/

לֹא פָּשׁוּט יָאסִין/ לְהַשִּׂיג חֶבֶל בְּמַחְלָקָה פְּסִיכִיאַטְרִית/ לָקַח לִי זְמַן לְהַבְחִין/ בַּחַלּוֹן/ מֵעַל הַמִּטָּה/ בְּכָל בֹּקֶר וָעֶרֶב שְׁתֵּי יָדַי מוֹשְׁכוֹת בָּרְצוּעָה/ מַעֲלוֹת וּמוֹרִידוֹת אֶת תְּרִיס הַבַּרְזֶל/ הָרְצוּעָה גְּמִישָׁה וַחֲזָקָה/ זֶה יַעֲבֹד/

.עֵדֶן הִבְטִיחַ לַעֲזֹר/ עֵדֶן מְקַיֵּם/ אֲנַחְנוּ חוֹסְמִים אֶת הַדֶּלֶת בְּכִסֵּא/ עֵדֶן עוֹמֵד עַל הַשֻּׁלְחָן/ מְנוֹפֵף בְּעִתּוֹן מוּל גַּלַּאי הֶעָשָׁן/ שֶׁלֹּא תְּגַלֶּה אוֹתִי עֵין הַצִּיקְלוֹן הָאֲדֻמָּה וְתִצְעַק/ אֲנִי מְטַפֶּסֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן/ שׁוֹלָה אֶת הַמַּצֵּת מֵעֹמֶק הַכִּיס/ שׂוֹרֶפֶת אֶת הָרְצוּעָה בִּשְׁנֵי מוֹקְדִים/ קוֹל גָּדוֹל וּמַתַּכְתִּי/ הַתְּרִיס נִשְׁמַט בְּאַחַת/ חֲתִיכָה יָפָה וַאֲרוּכָה בְּיָדַי/ אֲנִי מַחְבִּיאָה אוֹתָהּ/ מְסַלְסֶלֶת כְּנָחָשׁ פִּיתוֹן מִתַּחַת לַמִּזְרָן/ אָחוֹת נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר/ עֵדֶן מְחַפֶּה עָלַי/ מַפִּיל כִּסֵּא לָרִצְפָּה וְאוֹמֵר/ בָּנִינוּ מִבְצָר/

בָּעֶרֶב אֲנַחְנוּ צוֹפִים יַחַד בְּסִרְטוֹנֵי הֶסְבֵּר בַּיוּטְיוּבּ/ לוֹמְדִים לִקְשֹׁר קֶשֶׁר תַּלְיָנִים/ מִתְאַמְּנִים עִם שְׂרוֹךְ שֶׁעֵדֶן מָצָא/ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנֶסֶת אָחוֹת/ עֵדֶן מַסְתִּיר אֶת הַשְּׂרוֹךְ עִם "מַעֲשֶׂה בַּחֲמִישָׁה בָּלוֹנִים"/ אֲנִי מַקְרִיאָה לוֹ/ אַל תִּבְכֶּה רֹנִּי רֹן/ זֶה סוֹפוֹ שֶׁל כָּל בָּ-לוֹן/

לִפְנוֹת בֹּקֶר יָדַי מוֹשְׁכוֹת אֶת נָחָשׁ הַפִּיתוֹן מֵהַקֵּן/ מְכֻוֶּנֶת לִשְׁעַת הַחְלָפַת מִשְׁמָרוֹת/ מַצִּיבָה כִּסֵּא מִתַּחַת לְקוֹרָה מֻשְׁלֶמֶת שֶׁמָּצָאתִי אֶתְמוֹל בְּתִקְרַת הַמִּקְלַחַת/ מַזְרִימָה מַיִם קָרִים/ אָסוּר לִרְעֹד/ קוֹשֶׁרֶת אֶת הַחֶבֶל/ כּוֹרֶכֶת סְבִיב הַצַּוָּאר/ סוֹפֶרֶת/ אַחַת שְׁתַּיִם וְ/ בּוֹעֶטֶת בַּכִּסֵּא/ הוּא נוֹפֵל/ אֲנִי תְּלוּיָה בַּאֲוִיר

בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה/ וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל/ וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם/ הָיָה מַאֲרִיךְ בְּאַחַחַחַחַחַחַד/ עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָד/

בְּשָׁעָה שֶׁהִטְבִּיעוּ רֹאשִׁי בַּכִּיּוֹר/ לֹא הָיְתָה בִּי תּוֹדַעַת אַחְדוּת/ לֹא חָשַׁבְתִּי עַל אֱלֹהִים/ לֹא אָמַרְתִּי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל/ הַמַּחְשָׁבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי הָיְתָה/ שִׁנַּיִם/ שִׁנַּיִם/ שַׂקִּית/ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק/ שִׁנַּיִם/

הֵם רָצוּ לְמַלֵּא אֶת הַכִּיּוֹר בְּמַיִם/ לֹא הָיָה לָהֶם פְּקָק/ בָּרֶגַע הַזֶּה/ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק רִשְׁרְשָׁה עַל הָרִצְפָּה/ רִשְׁרְשָׁה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא נָשְׁבָה שָׁם רוּחַ/ הֵם דָּחֲסוּ אֶת הַשַּׂקִּית בְּתַחְתִּית הַכִּיּוֹר/ מִלְּאוּ אוֹתוֹ מַיִם/ הַשַּׂקִּית הָיְתָה לִפְקָק/

זֶה שֶׁקֹּדֶם חָתַךְ אוֹתִי עִם הַסַּכִּין/ נֶעֱמַד עַכְשָׁו מֵאֲחוֹרַי/ נִסָּה לַחְדֹּר אֵלַי מֵאָחוֹר/ וְלֹא הִצְלִיחַ/ נִסָּה עִם מַיִם/ וַעֲדַיִן לֹא הִצְלִיחַ/ נִסָּה עִם סַבּוֹן/ הֶחְלִיק לְתוֹכִי/ הַסַּבּוֹן שָׂרַף/ נִקְרַעְתִּי/ הוּא כּוֹפֵף אֶת רֹאשִׁי לְתוֹךְ הַכִּיּוֹר/ שֶׁהָלַךְ וְהִתְמַלֵּא בְּמַיִם/

טָבַעְתִּי/ לֹא חָשַׁבְתִּי עַל אֱלֹהִים/ רָצִיתִי רַק דָּבָר אֶחָד/ לְהַגִּיעַ עִם הַשִּׁנַּיִם לְשַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק שֶׁסָּתְמָה אֶת הַכִּיּוֹר/ נִכְשַׁלְתִּי בַּנִּסָּיוֹן יָאסִין/ מָהֵם חַיִּים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִסְתַּיֵּם בְּמַחְשָׁבָה אַחֲרוֹנָה/ שִׁנַּיִם/ פְּלַסְטִיק/ שַׂקִּית/ שִׁנַּיִם/ אִבַּדְתִּי הַכָּרָה

.
נִכְ | שַׁלְ | תִּי | יָא | סִין |
לֹא | חִ | שַּׁבְ | תִּי| נָ |
כוֹן | אֶת | זְמָ | נֵי | הַחְ |
לָ | פַת | הַ | מִשְׁ | מָ |
רוֹת | מָצְ | אוּ | אוֹ | תִי |

כְּחֻ | לָּה| בַּ | מִּקְ | לַ |
חַת | הִתִּי | רוּ | הַ | חֶ |
בֶל | מִ | צַּ | וָּא | רִי |
עָ | שׂוּ | לִי | הַחְ | יָ |
אָה | הֶחְ | זִי | רוּ | אוֹ |

תִי | שׁוּב | אֲ | נִי | קְשוּ | רָה

.

מרוה זהר היא משוררת ופעילה פמיניסטית. ייסדה את מרכז "אדמת מרפא נשית" ואת הגישה הגינקוסופית. בוגרת הקולג' הלאומי למיילדות בארצות הברית ותואר שני בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר־אילן. היא אוספת ידע מסבתות, מיילדות ומרפאות מסורתיות ברחבי העולם, ומשלבת אותו בכלים מתחומי בריאות האישה ובריאות נפש. השירים שכאן – מתוך ספר הביכורים שלה, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער", שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת טנג'יר.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת תום הדני־נוה ורוני אלדד

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | מותו של מתיא

"דלדלו הניסיונות הללו עוד יותר את שומני הזמן של יום השישי, הבליטו עוד יותר את צלעותיו, ולכן הוחלט על ידי איש החברה קדישא, פה אחד, לוותר על המשך ההספד ולהמשיך במסע." שני קטעים מתוך ספר בכתובים מאת אורית וולפיילר

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן ועיפרון על נייר, 70X50 ס"מ, 2018

.

שני קטעים מתוך ספר בכתובים

אורית וולפיילר

.

לזמן הזה פוקדת נומי את קברו של מתיא, לשם הטיפוח רק אחת לשבוע. וזאת בשל מזג האוויר השרבי קיצוני, חום כבד, שבהעדר הגנה מפניו הוא עוין את כל החי צומח דומם שנמצא בחוץ, מאיין. וגם מתיך את האדם המוצק לנזילה של זיעה, אבל לא ממשיך את תהליך הכימיה אלא מעכב את אידויה, מותיר את הגוף להינמס אל המרחב ולהתפשט בו כמו כדור גלידת לימונצ'לו, שמתוק יתר על המידה. לא מושך אליו הכדור לשונות ילדים אלא נחילי זבובים, מהזן הירוק הגדול. זה שכבר אינו ירא כלל מהיד הנשלחת לגרשו או להורגו, אלא להפך, מחכה לה בשמחה כדי שיוכל להתל בה בקופאו לכמה שניות במקום, בנטיעתו בה את אשליית ההצלחה. וברגע האחרון הבריחה שלו, התסכול שלה, וחוזר חלילה עוד כמה סיבובים שלמים כאלה.

נומי לא משלה את עצמה, היא הרי כבר מנוסה ומבינה היטב שלעולם לא תהא היד שלה זריזה יותר מחרק מכונף מסדרת הזבובאים. לכן בשנה שנתיים האחרונות היא כבר לא מנסה, בטח שלא עכשיו בשרב הנורא הזה, הרי דרך רגלית ארוכה לפניה אל חלקה מספר שבע, המרוחקת ביותר, עוד צריכה להקיף את כל בית העלמין, ימינה ושמאלה, תראה את הסוף רק כשתגיע לקבר של שושנה בינדר, זיכרונה לברכה. וטיפת הגנה מפני השמש לא מספק המקום לזו שהולכת בו ולכן נומי מזיעה, נוטפת, החולצה שלה כבר לגמרי רטובה, טיפות זולגות לה על הפנים מתחת לכובע הקסקט שהיא חובשת, מודפס עליו בלבן "השליו האדום". כך קוראים לבית המרקחת שבו היא עובדת, משם גם מקבלת חינם את קרם ההגנה, אנטיאייג'ינג, היפו־אלרגני, הבחירה של רופאי העור בישראל ובאמריקה שמרוח לה על הפרצוף בשכבה עבה, כלומר היה מרוח כשיצאה מן הבית וכעת נוזל, מלבין זיעתה. ומדוע כל הליכה בבית העלמין הזה – כך נומי מהרהרת לעצמה –  מכריחה את האדם להילחם במים, או בכאלה שמייצר הגוף או בכאלה שיורדים מהשמיים. ומציף אותה פתאום הזיכרון של הלוויית מתיא, אז לא הייתה זו הזיעה היה זה גשם זלעפות, סוף החודש השניים־עשר, אלפיים ואחת השנה. למרות שהתקיימה בהתראה קצרה, יום שישי בצהריים, הטריחו עצמם שלושה זוגות חברים, לא מאוד קרובים שלהם, ארבעה שכנים, כל צוות בית המרקחת שלה שכולל חמש בנות להוציא אותה, שני קליינטים ותיקים של מתיא מחנות השעונים, ארבעה־עשר אנשים סך הכול. משפחה קרובה הרי אין בנמצא כי גם נומי וגם מתיא כבר יתומים היו, מתיא גם ללא אחים או אחיות. לנומי אח גדול אחד שכבר לפני שנים שם פניו אל מעבר לים, איי הבתולה, שב פעמיים רק כדי לקבור את ההורים ולנסוע מיד בחזרה.

ורצה מזג האוויר שגם הלוויית מתיא, כמותו, תתנהל כולה בכאוס, בבהילות, בהאצה, הכתיב באמצעות שליחיו, שלב־שלב, איך ייראה הטקס. כבר על רחבת ההספדים הייתה זו הרוח שניהלה את המעמד, שלטה בו ביד רמה, החליטה מתי על נומי לסיים להקריא את ההספד שכתבה כלומר בדיוק באיזו מילה לעצור. "מתיאל'ה שלי, מי היה חושב שזה יקרה מהר ככה, מה בסך הכול היה לנו ביום חמישי, אתה התקלחת ואני קילפתי תפוחי אדמה, קראת לי נומי נומי כמו בכל יום, אולי הייתי צריכה לשים." ובדיוק אחרי המילה האחרונה, לכאורה, נחטף מידה הדף על ידי משב חזק במיוחד, התגלגל באוויר. איש אחד של חברה קדישא ניסה לרדוף אחריו וכמעט שלוש פעמים שריתק אותו עם קצה סוליית הנעל לתופסו, בסוף לא. דלדלו הניסיונות הללו עוד יותר את שומני הזמן של יום השישי, הבליטו עוד יותר את צלעותיו, ולכן הוחלט על ידי איש החברה קדישא, פה אחד, לוותר על המשך ההספד ולהמשיך במסע. הרי ישנו, נוסף לכול, עוד מת אחרון להיום שמחכה בשקט בתור, גם אותו צריך לקבור, אין לקבל את פני המלכה כשריח נבלות באוויר. ניתן האות והחלה השיירה גלגולה לכיוון הקבר, החל גם גשם זלעפות, שיטפון של ממש. היו אנשי החברה קדישא כמעט רצים קדימה מפניו עם עגלת המת, ביקשו במחילה גם מקהל המלווים להאיץ את הקצב. ומה לעשות שהאדמה בוצית וחלקלקה כך שנאלצו המלווים להיאחז זה בזה, בין אם זר ובין אם מכר, רק עוגן מפני נפילה גיששו לעצמם באפלה על כי כוסו המשקפיים במים. את נומי ליוותה החברה האלמנה דוֹלי תאוֹמים שהראייה שלה שש־שש, נעזרת רק לפעמים במשקפי קריאה כשהאותיות מאוד קטנות. היא שילבה את זרוע ימין שלה בזרוע שמאל של נומי, פרשה עליהן מטרייה, לא גדולה, ודרבנה אותה להליכה מהירה שגובלת בריצה. נומי הכניסה את משקפיה הממסכים לכיס המעיל והתמסרה לחלוטין להובלה של דולי, דהרה כמו איילה עיוורת. כי חייבת הייתה להיווכח בעיניה מה עושה הברד הזה לגופה, שעל העגלה, כי הלא גם נומי עצמה, למרות שמטרייה כיסתה אותה, הייתה כבר ספוגה עד לשד עצמותיה, תחתוניה, מכנסיה, כך גם חזייתה, שברטיבותה לא עצרה פטמותיה מלהזדקר, מכמעט לחורר את הסוודר. כל בגדיה הרטובים בהיצמדותם פיסלו את גופה, הבליטו דברים נסתרים שרק באקלים שכזה ניתן לראותם "ואם ככה זה אצלי," היא דאגה בתוך תוכה, "אז מה קורה לגוף מתיא על העגלה," הרי הטלית הלבנה הופכת שקופה בתכלית במים ומה יקרה אם תחשוף בכך את חן בליטת טבורו המוגזמת, את השחור הרך של ערוותו. אבל לא – למרבה המזל כשהתקרבה מאוד לעגלה נוכחה נומי להבין שמתחת לטלית יש עוד שכבה ועוד שכבה ועוד אחת כרוכה, אמנם עין מכירה כמו שלה כן יכולה לזהות את קצה קצהָ של חן בליטת הטבור, אבל רק אותה. כל השאר נשאר מוסתר, תודה לאל, וממילא אף אחד לא התעניין בפרטים הללו, גם לא אנשי חברה קדישא שרק רצו לשוב אל תנור הספירלה שחיכה להם בחדר הטהרה. גם שאר המלווים היו אדישים לזה, התעסקו פשוטו כמשמעו רק בהישרדות, במזעור סכנת הבריאות, בלצאת משם בחיים אפילו. כי למרות שהתכסו כולם במטריות, חלקן גדולות מאוד, הרי שקרען הברד, חטפה להם אותן הרוח מהידיים. ובכל אחזו המים – נעליים וגרביים, צעיפים, כובעים, באחת הפכו כל אביזרי החימום הללו, ברטיבותם, מידידי האדם לבוגדים של ממש. הסגירו חלק מהאנשים לבושה שבנסיגה, שבבריחה הביתה, והיו ארבעה כאלה שלא צלחו את המסע ובדרך לחלקת הקבר פנו, בחסות הכאוס, לאחור.

מסביב לקבר אף אחד, חוץ ממנה, לא הרגיש בחסרונם, כולם היו עסוקים בסידור השיער, עד כמה שאפשר, סחיטת הבגדים, ניגוב הפנים מדמעות שאינן של עצב כלל אלא רק של תסכול מהתעמרות הגורל הזה, שהביא אותם באותו יום מקולל עד לכאן. והיו שם גם חריצי ישבן חשופים של קברנים, בעודם חופרים, ותפילה וקבורה מזורזים עם זלזול משווע בפרטים, עד אשר גם מי שלא בקיא בהלכות המתים, ולא עסוק במחשבות מטרידות על גופו המתחלה ממים וקור, גם מישהו כזה לא בקלות יכול היה להתעלם מכך.

לא קשה היה להבחין שקצרה יותר הדרך חזרה לרחבת ההספדים מן הדרך הלוך שתחילתה שעה אחת קודם לכן. ולדקות לא מעטות בסוף התקבצו שם עשרת המלווים השורדים, עצרו לתקן קצת את המראה, לנקות את הבגדים שמרוחים בבוץ, להסיר הגרביים הספוגות במים ולנעול את הנעליים על כפות רגליים חשופות. "ככה עדיף," דולי אמרה לנומי, "הגרביים במצב הזה רק יותר מקררות, הרבה יותר." ורגע אחד לא ארוך פתאום התהווה שם, בשעה שמירי נפנתה אחד־אחד לכולם, כאשר היו האנשים כבר אדישים לרטיבותם, לזוהמה שדבקה בם, לבוץ שנמרח על פניהם מנשיקות הפרידה. "משהו כזה משוחרר היה כאן," נומי חשבה בשקט באוטו של דולי, שהסיעה אותה הביתה. הזכיר לה את מתיא שמעולם לא נרתע מקצת מים או לכלוך, כי ראשית לכול היה בשבילו המגע. תמיד בעדינות אין קץ דרש אותו, אור דרך עור, הייתה זו דרכו היחידה ללב אנשים, לנשמת חפצים דוממים.

.

***

.

חצי שעה נהג מתיא כל ערב, בחורף, להתרווח באמבטיה, למלא מים לוהטים עד הצוואר. בהתמסרות ובאדיקות הוא מיצה את כל שלבי העונג שיכולים לספק המים לגוף הדורש אותם, בטמפרטורות כאלה של רתיחה: בהתחלה טבילה הדרגתית של אצבעות הרגל, הוצאה, הכנסת אותה הרגל עד הברך, הכנסת הרגל השנייה, המפגש השורף והנעים של הישבן בהתארגנות לישיבה, ואז שקיעת הגוף כולו, שאינו נזהר ברותחין, וכמה רגעים מזוקקים ונשגבים שפרט לעיני מתיא המרוכזות בכתם הטחב שעל התקרה, מאומה אין בעולם בִּלתם. אחר כך נעשה כבר קצת חם לגוף שמרים רגל אחת ומניח אותה על דופן האמבט, להתאוורר. ופתאום מורגשים אגלי הזיעה שנקווים על המצח ומביאים עימם את הידיעה שהנה מתקרב התענוג הלח הזה לקיצו, והיו בדיוק אלה הרגעים הנכונים בשביל מתיא לזעוק לאשתו "נומי נומי".

מיד כשהיה שומע את חריקת ידית הדלת, שסימנה את כניסתה, השקיע עצמו במים וכשנומי הגיעה אליו היא תמיד קצת נבהלה למרות שבפנים ידעה שמתיא לבטח חומד לצון. "מתיא מה קרה," כך היא שאלה באופן קבוע, אבל הוא לא ענה מיד אלא השתהה לכמה שניות, פלט בועות, כדי שכמו תמיד היא תכניס את היד למים ואז הוא בבת אחת יתפוס אותה, בהפתעה, ירטיב לה את החולצה עד המרפק.

"אני עכשיו קצת כועסת," הייתה נוזפת, במצבים האלה בכל פעם מחדש, בבעלה, "עוד הפעם אני צריכה להחליף חולצה בגללך." ולמרות זאת תמיד חייכה, כשהייתה כבר בגבה אליו ועם הפנים לדלת, לפעמים אפילו צחקה בקול כשחזרה למטבח. קודם כול משמחה על כך שהייתה זו שוב קריאה של שווא ואחר כך על השובבות הזו של מתיא שבכוח החזירה אותה קצת לאחור בגיל, עילצה אותה. אבל בסופו של הערב ההוא, שדבר לא רמז על חד־פעמיותו, לא הקרינו פניה מופעים של שמחה, אבל גם מופעי עצב אַין, עדיין. היא כן עבדה משעות אחר הצהריים המאוחרות במטבח, תפוחי אדמה, הקריאה הרגילה מהמקלחת, היא נענתה והגיעה עם הקולפן ביד, פתחה הדלת. "מתיא מה קרה," שאלה כמו תמיד, חיכתה כמה שניות ולא תפס את ידה, חיכתה עוד כמה ואיך זה שהחולצה שלה עד המרפק עדיין יבשה, איזשהו קול פנימי אמר לה שמשהו אולי לא בסדר. בבת אחת הכניסה שתי ידיים וקולפן למים, גיששה אחר ראשו של מתיא ושלפה אותו, לא צלחה להכניע לשונו מתנועתה פנימה לכיוון הגרון, אף כשלה לשלוף את כל גופו החוצה לַיבשה כי קטן ממדים לא היה. ועוד לא הספיקה נומי לנתק את השיחה עם מוקד החירום וכבר שמעה ברקע יללות של רכבי רפואה, שניים לפחות, ועם כל דקה שחלפה עוד ועוד גברים בחולצות לבנות נשפכו אליה לתוך הבית, כמו חלב. בדיוק על זה היא הרהרה אז, "כמו חלב גולש הם עכשיו נראים," חלב או מים מהולים בארק, היא קצת התלבטה. וניתנה לה לשם ההתלבטות השעה, שעה וחצי אפילו, כי כל כך היו עמלים אנשי מגן דוד על גופו של מתיא, היו ספונים איתו כמעט שעתיים במקלחת לנסות להעיר את ליבו ששקוע היה מי יודע במה. כמו ילד שמנסה האם להעיר בבוקר והוא מושך על ראשו שוב את השמיכה, מבקש רק עוד דקה, דקותיים. ניגשת האם בשנית ומעירה שהגיע הזמן, עוד מעט קט ויעזוב בלעדיו האוטובוס הנוסע לבית הספר. והנה תזוזה מתחת לשמיכה אבל קטנה ושמיד חולפת, רק כדי להתמקם בתנוחה כזו שתמשיך את השינה, שתקַבֵּעַ באם את ההבנה שיֵצא היום אוטובוס בית הספר בלי הילד שלה. ודווקא יצאו רכבי הרפואה מביתה של נומי כשמתיא גופו בבטנם. אמרו לה אנשי החלב או המים המהולים בארק – "תעוקת לב קטלנית, כן, לפעמים זה יכול לקרות ככה פתאום, בלי סיבה נראית לעין." גם שהם משתתפים עד מאוד בצערה ושאם תחושתה הגופנית אינה שרויה בטוב כרגע, בשל היגון, אז הם כאן לרשותה, בינתיים. "שיישפכו כבר מכאן" – רק את זה נומי פיללה לעצמה, גם בשל תדהמת המוות ואף יותר בגלל השלוליות שנקוו, עם כל צעד של נעליים גבריות. הרבה לכלוך השאירו אנשי מגן דוד שבוססו במי האמבטיה כשטיפלו במתיא, משו אותו קודם כול. אחר כך התוו דרכם בפסיעות גדולות של בוץ גם במסדרון, במטבח, בסלון, בכל מקום שכף רגלם דרכה בו, אפילו בחדר הנוחיות, מפאת הבהילות גם לא הורידו את המים.

מיד כשהתרוקן הבית עיכבה נומי, מפאת הכבוד לנפטר, את יצרה שבער בה לנקות את הבית מהזוהמה הרבה שנשארה. חצי שעה שנותרה יושבת על הספה בסלון כדי לא להיראות לעצמה מדי נחפזת, ניסתה להעלות בדמיונה את הבעל בקולו שיאמר לה "שטויות נומילה, אין שום רע בקצת לכלוך, במקום לנקות בואי שבי, נראה טלוויזיה ביחד." ומיד שחלף הזמן שהקציבה לעצמה מיהרה דבר ראשון אל כלי הניקיון, שבמרפסת השירות. פינתה מרצפת המקלחת את כל המגבות הרטובות לייבוש בתלייה, גרפה את המים לחור הביוב, ערֵמה של קליפות תפודים השליכה לפח המטבח, שטפה יסודי את כל הבית פרט לחדרי השינה,  בישמה אותו בנוזל מרצפות בריח אורנים. ואחרי כל זה הגיעה העת שתפשוט מעליה את הבגדים, תנקה גם את עצמה, ממילא יצא כך שזו פחות או יותר גם שעת הרחצה הקבועה שלה ביום. והיא מאוד התפלאה למצוא שהאמבטיה עודנה מלאה, כמעט עד למעלה, במים של מתיא, איך ייתכן שאף אחד מכל האנשים שמילאו את הבית, כולל היא, לא חשב לשלוף החוצה את הפקק. "זה לא סתם שהיא נשארה ככה," נומי חשבה לעצמה, הרי זה המקום האחרון להימצאותו של האהוב, שרידים מגופו עדיין צפים בפנים. והיא הלא כבר החלה לדאוב בגוף את ידיעת חסרונו, חיפשה קרבה, והנה האמבטיה המלאה, כמה השתוקקה לטבול במימיו. אבל מה אם אסור לפי המנהג לעשות ככה? היא אמנם לא הייתה בטוחה אבל לפי הכרותה, מהבית, את אופי מנהגי התורה זכרה בוודאות שהמוות וכל הנוגע לו הם בבחינת הטומאה המלאה. אבל היה הרי מתיא באמת כל כך טהור בחייו ואיך זה שאחרי שעות ספורות של מיתה אפשר לשייך אותו לזוהמה. תמיד היו כאלה שיצאו מן הכלל, גם בכתובים הקדושים, ולכן היא הרשתה לעצמה לפרש, רק בפעם הזו, את ההוראה ולהקל בה כי הרי אם היה מקרהו של הבעל עולה על שולחן הדיינים בטוח שהם היו מסכימים איתה.

נכנסה נומי לאמבטיה המלאה בסבון ובמים, שהצטננו בינתיים, ולא הפריעו לה פתאום שערות גוף גבר עבות וקצרות שצפו מעל גחונה שרק כזית מכוֹרס, גם לא שאריות סבון, שהיה פעם קצף, שאיבדו נפחיותן ושמשאירות, עם המים, פס אפור של לכלוך על דופן האמבטיה הפנימית. הייתה עבורה ההתבוססות הזאת במי מתיא בדיוק בעיתה למען תוכל להסריט לעצמה את הקורות אותה היום בצבע או בגוונים של אפור, עם פס קול או בדממה דקה. גם כדי ששליטה מלאה תהא לה על מהירות ההסרטה – תרצה להתעכב על איזה קטע אז תתעכב, מהאחר תרצה להימנע אז תריץ לזה שאחריו. יוחלף הבלבול הקשה, שהייתה שרויה בו היום, בניסיון סדור ראשון לעיכול.

.

אורית וולפיילר, סופרת. ספריה: קובץ הסיפורים "שוויצריה זה כאן" (אחוזת בית, 2014) והרומן "את המוות את רוצה לראות בעיניים" (הקיבוץ המאוחד, 2019). זוכת פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2015. הקטעים שכאן – מתוך ספר בכתובים, שיראה אור בהוצאת אחוזת בית.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ספר בכתובים מאת דורית שילה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן