מודל 2021 | המסעדה הטובה ביותר בבורדו

"אנשים רבים סעדו את ליבם ב'בשעה טובה' בלי שהעלו בדעתם, בשל המחירים השווים לכל נפש והצלחות הדשנות, שכל מנה נרקחה מהרכיבים המובחרים ביותר, פרי חקירה מדוקדקת של השפית". פרק מתוך הרומן "השפית" מאת מארי נדיאיי, בתרגומה של רמה איילון

רותם עמיצור, טבע דומם, קולאז', 12X8 ס"מ, 2014

.

פרק מתוך "השפית" / מארי נדיאיי

.

עד מהרה זכתה המרפסת הכחלחלה של "בשעה טובה" להצלחה כה רבה, שהשפית נדרשה לגייס כוח אדם נוסף למטבח ולאולם המסעדה.

היא סירבה לקבל יותר אנשים מכפי שיכול המקום להכיל, מה שהרגיז אותה באופן עקרוני, שכן סברה שמסעדה היא בדיוק המקום שבו כל אחד, בלי הודעה מוקדמת, אמור למצוא כיסא שעליו יוכל להסדיר את נשימותיו, שולחן נקי שאליו יוכל להיסמך, אוכל טעים להינחם בו, ומתוך כבוד לעיקרון הזה האמינה שאסור לה בשום אופן להיות במצב שבו תיאלץ להשיב בשלילה לבקשה הבסיסית הזאת, שבו היא מקפחת מאן דהוא מהכנסת האורחים שלה, דוחה ולו גם באלף עילות מוצדקות וסיבות מצוינות את מה שאסור לדחות, את מה שאין שום סיבה טובה לא לממש מיידית – מתת האל שבורכה בה.

לא, מובן שהשפית לא נתנה את הארוחה במובן הצר של המילה, אף כי אני יכול להבטיח לכם שתמיד תִּמחרה את המנות כך שהרווח יהיה צנוע ככל האפשר, ובעבור היין דרשה כמעט אותו מחיר שבו קנתה אותו, מתוך תפיסה שלא עבדה בשבילו ולכן אינה רשאית להרוויח ממנו.

בשנים שלאחר מכן נטתה השפית לבישול שהלך ונעשה פשוט, לא, אני חושב, במובן שבו עקבה מבלי דעת אחר רוח הזמן והתאימה את עצמה לדוֹגמת "המטבח החדש", שמעולם לא הרגישה חלק ממנו, אלא במובן שבו ייחסה חשיבות גוברת ובלעדית כמעט לאיכותו של כל מצרך, למן נתח הבשר היקר ביותר ועד לגבעול הפטרוזיליה, למן הדג המעודן ביותר ועד לגרגר המלח שיתבל אותו, בעודה מקפידה בעקשנות להגיש צלחות גדושות בנדיבות, מאופקות למראה (לא יותר משלושה צבעים סמוכים זה לזה), כאלה שהדאגה לשלמותן לא אמורה להיראות, לא היא ולא שום דאגה אחרת, למעט הדאגה לספק עונג מיידי לכל עין המשוועת ליופי וחרֵדה לדעת אם יושבע הרעב, אם התיאבון יבוא על סיפוקו.

אנשים רבים סעדו את ליבם ב"בשעה טובה" בלי שהעלו בדעתם, בשל המחירים השווים לכל נפש והצלחות הדשנות, שכל מנה נרקחה מהרכיבים המובחרים ביותר, פרי חקירה מדוקדקת של השפית, בין שמדובר היה בשמן שהוזהבו בו הבקר או החציל, ובין שבנתח הבשר או הירק שהשפית הזמינה לא עוד משוק קָפּוּסַן אלא ממְגַדֵל מסוים בבָּזאס או מירקן מסוים בלוט־אֵ־גארוֹן, שאותם גילתה בימות החורף ונראו לה טובים דיים ל"בשעה טובה" בלי לשעות יתר על המידה למחירים, מעולם לא העלתה את המחירים בתואנה שהיא משלמת יותר עבור המוצרים, אלא הסתגלה.

וכך הצליחה להציע תפריט עתיר מחשבה, מעודן להפליא במראהו ובאופני הבישול וההכנה, שנֶהֱגו בדיוק כדי למחות כל זכר למאמץ, לאילוצים ולמשך הזמן התובעני, תפריט נגיש כמעט לכולם בלי שיהיו מודעים לכל זה, בלי שיצפו למאום מלבד בטן שבעה.

מהן המנות שזכו בזמנו להצלחה הגדולה ביותר? נוסף על שוק הטלה המפורסם במעטפת ירוקה וטארט האפרסקים של לאנד, צלעות העגל בפירורי לחם המתובלים בעשבים היו מנה מבוקשת, וכמוהן גם כרוב ממולא בנקניק חזיר מטְרוּאָה, עוף של בְּרֶס בטָרָגון ובזיתים מנְיוֹנְס, לפת חדשה מזוגגת בסוכר קנים, תפוחי אדמה מזן ראט מטוגנים בשומן אווז על קליפתם העדינה, חסה מסולסלת ברוטב צלי ופירות יבשים, טרין של אווז וקלמנטינות מקורסיקה, כל אותן מנות שבילדותי בבורדו אנשים דיברו עליהן כעל ארוחות שנועדו לפֵיות או למפלצות, בלי שמעולם עלה בדעתי שאימי יכולה לעטוף אותי במעיל, לעלות על האוטובוס שחוצה את הנהר בפּוֹנְט דה פִּייר, לאחוז בידי ולהיכנס, בלי שתצטרך להוכיח את סגולתה כאריסטוקרטית סמויה או כנסיכה מודחת, למסעדה הזאת, שסיבת קיומה התגלמה, בלי שידעתי זאת אז, באנשים כמונו, כמו אימי וכמוני – מדי פעם אכלנו בחוץ, אוכל בינוני וגס, אבל כזה שנמכר במחיר שנראה לה הוגן, באותו מחיר יכולנו להתענג על מנות מפתיעות, אנינות ומזינות ב"בשעה טובה", אבל אימי אפילו לא העלתה זאת בדעתה, בשבילה היו אלה סיפורי בדים, היא לא האמינה בדברים האלה.

השפית שכרה את החנויות משני צידי המסעדה הפינתית הקטנה, פרצה פתחים רחבים שיצרו שלושה חדרים רצופים, צבעה את הקירות באותו כחול מלכותי והתקינה ספין כהה ומבריק שטיפס עד לגובה הכיסאות.

החדרים המשיכו להתמלא בצהריים ובערב, וכמקודם לא הייתה ברירה אלא לסרב לאנשים, אבל השפית התנגדה כבר אז לשיטת ההזמנות, כל אחד יכול לשבת לשולחן אם יש מקום, בלי הודעה מוקדמת, למצוא בו מנוחה, את הצלילות הצוננת של הרצפה הכחולה־ירוקה, ועם בוא הסתיו הדליקה השפית את תנורי הפורצלן הקטנים בצבע ירוק־בקבוק.

עמיתיי לעתיד, אנשים שהעסיקה השפית עוד לפניי, אמרו לי שנראתה אז נוהרת בשמחה מתמדת, שלא טרדות היומיום ולא העייפות לא הֵעֵמוּ, הם אמרו לי שפניה נראו חלקות תמיד, טובלות בשביעות רצון שקטה ועיקשת, כאילו נמתחו בחוזקה על ידי פקעת השיער המוקפדת וקורת הרוח, הם אמרו גם, מה שזכה לאישורה של אינגריד הזקנה, שהפנים האלה התכרכמו במקצת רק כשהופיעה בתה של השפית או השמיעה מהחדר הסמוך או מהרחוב את קולה הצורמני, הנקמני והממורמר, ואז הייתה השפית משקעת קלות את הראש בין הכתפיים, ובדומה לכלב התוהה איזו קבלת פנים מצפה לו מאדונו המשוגע, כורה אוזן ביראה סמויה שהשגיחו בה אנשים שבאו עימה במגע יומיומי, ואשר נעלמה ברגע שבתה הסתלקה או ברגע שהוּסה קולה או ברגע שאותה בת הפכפכה נכנסה למטבח בארשת חייכנית, כמעט מוגזמת בלבביותה ובעליצותה ובלתי צפויה כל כך, שהשפית נתקפה סוג של הלם, נעשתה ביישנית באורח מוזר ונהגה בבתה בהתרפסות מכאיבה.

כן, השפית העצמאית כל כך, הזאבה הבודדה בכל מאודה, נעשתה על כורחה, אם כי במודעוּת ובהשלמה, השפחה של בתה כעורת הפנים ורפת השכל, ואני מאמין שהרגישה אשמה עד אבסורד מפני שלא השכילה להנחיל לבתה את תכונות הרוח וההופעה שלה, אני מאמין שהשתעבדה בקלות כזאת למרותה הזדונית של בתה מפני שזו הייתה משוללת כל יכולת להרשים אנשים, והשפית ביקשה עמומות להסתיר זאת ממנה, לגונן עליה מפני ודאות כה חותכת בכך שתשתופף כל כולה בפני עריצותה, לא כדי למנוע מהעריצות הזאת להיות מופנית כלפי אחרים, אלא כדי שבתה האומללה – שכן כך ודאי ראתה אותה – תוכל לפחות לגדול בביטחון או באשליה שניחנה, למרות הכול, בכוח כלשהו.

ובמשך כל אותן שנים שבהן צמחו המוניטין של "בשעה טובה", דומה כי דאגתה החמורה היחידה של השפית הייתה לשמר את בתה בתוך דימוי מופרז של עצמה, לשכנע אותה יום אחר יום ביציבות ובעוצמה של אהבתה האימהית כלפיה שהורעפה לחינם, היא לא מנעה מהבת לסכן שוב ושוב את האהבה הטרופה הזאת כשנהגה באימה באופן שגרם לסביבתן להתכווץ במבוכה, והפחד המשונה והנושן של השפית מהילדה השונה ממנה כל כך חבר לסוג אחר של פחד, הפחד לחזות בבתה מושמצת בגלל הסצנות שעשתה לה בפרהסיה – השפית הייתה חדה מספיק להבין שסצנות כאלה מאירות את בתה באור דוחה יותר מאשר אותה עצמה, שנאלצה לסבול אותן, היא הייתה נכונה לסבול אותן עוד ועוד ובלבד שכל הרעות ייזקפו לגנותה ושתצוץ סיבה כלשהי לאהוב ולהעריך את בתה, אבל גם כל זה התגלה כסיפורי בדים, השפית נאבקה להאמין בזה.

כן, זה היה העינוי היחיד שלה, היגון היחיד שלה והדבר היחיד שהקדיר את פניה, אשר כמו לוטשו מדי יום בשמחה ממרקת ובלתי מתפשרת בתריסר השנים שבהן "בשעה טובה" שִׂגשגה בנעימים עד שהייתה, באופן כמעט ברור מאליו אם כי עניו ומוצנע באלגנטיות רבה, למסעדה הטובה ביותר בבורדו.

איך נראתה הבת?

הכרתי אותה רק כשהייתה בת עשרים וחמש, כמוני, שכן התברר שנולדנו באותו החודש של אותה שנה, ובכל זאת, מה שהכה בך כשפגשת אותה ודאי התקיים בה למן הילדות, ואיני חושב שאשגה אם אומר שלעיני עובדי המסעדה, החותם שטבעו אצבעות המלאך המלעיג, המרושע או הנקמן, שבליל הולדתה של הילדה החליט להפוך אותה לכפילה קלוקלת ופארודית של אימה, כבר ניכר בנערה שנכנסה למטבח במבט משועמם ונגעל כדי לדרוש מאימה תביעה שהייתה תמיד מעורפלת, בלתי אפשרית או שיגעונית, כשם שבעצמי נוכחתי כעבור כמה שנים באותו חותם אכזרי ובלתי נמחה: הבת ירשה מהשפית את הגזרה המוצקה, את הגוף הדחוס והמלא, שכאשר נשתל בחלל נדמה היה כאילו יצק סביבו כמות שווה של אוויר מעובה ועומד, אבל קלות התנועה המפליאה והעיניים החומות החמות, שאצל השפית מחקו ביעף אותה תחושה של כובד, לא ניתנו לבתה, בגופה החסון של זו היה משהו מאובן עד תוקפנות שהעיק על המבט, ועיניה היו עמומות וצרות, עיניה נראו מתות גם בחריף בהתקפי הזעם שלה.

בתקופה שבה חשבתי כי עליי לשאת אל בתה של השפית מבט סלחני יותר, לפעמים עלה בדעתי שהיא קופצת על כל הזדמנות לכעוס או לטפול האשמות בתקווה להצית בעיניה את החיים שחסרו לה, שהייתה לה רק קליפה שלהם ומעולם לא רגש, תחושה, שאת טעמם לא ידעה, ואילו פשתה האש הזאת שניצתה לבסוף בשאר ישותה, אולי הייתה מצליחה לאחוז בחוויית החיוּת ולא רק בידיעתה העגומה, איני בטוח שאכן כך, שכך היה, שכן מזמן חדלתי לנסות ולהבין את בתה של השפית, מכל מקום היא דמתה לאימה במידה הסרקסטית והסתומה ביותר שאפשר להעלות על הדעת ואולי בנקודה הזאת, כן, יכולה להתעורר כלפיה חמלה, שכן ודאי שאלה את עצמה יותר מפעם אחת את מי תכנן הגורל להעניש כשהגחיך אותה בצורה כזאת, את השפית או אותה, ובמקרה האחרון, למה?

.

מארי נדיאיי, "השפית: רומן על טבחית", ספריית רות, 2021. מצרפתית: רמה איילון. 

.

 


.

»  במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "מקום" מאת ניצן ויסמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | בסמטת הבשרים

"כן, אני תיירת בחיי החדשים והיום אגלה יבשת: סמטת הבשרים. אין מצב שאטעה בדרכי כי האספלט בדרך כל בשר צבוע אדום." סיפור קצר מאת שהם סמיט

אפרת פלג, דיוקן עצמי בזהב (פרט), רדימייד על חול, 40X40X5 ס"מ, 2008

.

בסמטת הבשרים

שהם סמיט

.

אין שלט מעל האטליז. למה להוציא כסף על שלט כשאפשר לכתוב בטוש שחור על קיר נקלף: חיים. וליתר ביטחון, למניעת אי־הבנות, להוסיף חץ עקמומי שמתפתל מחיים הכתוב עד סמוך מאוד לנקודה שבה, מאחורי ויטרינה (כך מכונים פה המקררים) ניצב מקריח, גדול גוף ולבוש בסינר אפרפר מוכתם בדמים, חיים האיש.

"מזה תביא לי חמש קילו." זאת לקוחה קבועה, מקצוענית, יודעת מה לבקש ואיך לארוז: "בשתי מגשים, חצי חצי."

והיו לבשר שניים. חיים מכניס למטחנה נתח חיים לשעבר. הקבועה, יגעה, נשענת על עגלת השוק שלה (קינג סייז).

עגלה, זה משהו להישען עליו. אולי אקנה לי? איזה מין רעיון מטופש זה היה לצאת לקניות בשוק עם תרמיל. מה חשבתי לעצמי? מה אני, תיירת?

כן, אני תיירת בחיי החדשים והיום אגלה יבשת: סמטת הבשרים. אין מצב שאטעה בדרכי כי האספלט בדרך כל בשר צבוע אדום. כדי להזהיר צמחונים? לקרב קרניבורים? אני קרובה יותר לצמחונות אבל הילדים דורשים בשר ומה אימהות לא עושות למען – איכס, משהו חדר לי לכפכף. מים מתים.

"מה בשבילך?" עכשיו תורי, ובינתיים גם הורדתי מעליי – לקרקע הלחה – את התרמיל, גם את השקיות עם מה שלא נכנס בו, כל הרגישים והמחיצים.

"צ'וריסו." זה מה שהילדים ביקשו לארוחת שישי, הראשונה שלנו בקונסטלציה החדשה. צ'וריסו ופירה. "בעצם, אולי זה היה מרגז?"

"מה שתגידי. כמה?"

"שש? שתים־עשרה?" ואולי הייתי צריכה לנקוב במשקל שאין לי מושג מהו?

"חכי אני מביא לך חבילה," הוא אומר, וכבר מראה לי עורף (בשרני) ובצעדים כבדים חוצה את החלל (אריחים בלוק סניטארי) ונבלע במלבן שחור, פתח של חדר קירור.

"טוב לך?" הוא מניח לפני את הדבר, אפור ומכוסה בכפור. טוב לי? זה מה שכולם רוצים לדעת.

"כן," אני מחליטה לא לחשוף את היותי טירונית בעסק הזה.

"עוד משהו?"

הוא ממתין. האם זה הזמן לד"ש מלקוח מתמיד? האם מתחשק לי לענות על השאלה המתבקשת: מי את בשבילו?

"לא. בעצם כן… חזה, לשניצלים."

"אין לי. תנסי אצלו ממול."

"אוקי, תודה, להתראות." מעל הוויטרינה, מעל הנתחים העצובים ושקיות הבשר הטחון, אני מושיטה שטר אל יד לָטֵקְס, מקבלת עודף, מכניסה את הגוש הקפוא לתרמיל ובאופן לא חינני, כמו חתולה שמנסה לשאת בפיה שגר שלם, מעבירה את הכבודה שלי אל הוויטרינה של אצלו ממול.

"יש לך חזה לשניצלים?"

"איזה חזה? איזה חזה? חצי לילה הייתי בשוק הסיטונאי. לא ישנתי. לפה הגעתי בחמש וחצי, תאמיני לי."

אני מאמינה. אם חיים הוא סטייק מהלך, האיש הזה הוא עצם.

"בשום מקום לא תמצאי חזה."

"כן, הבנתי. "

"אין חזה. בשום מקום. אין לך מה לחפש." כאילו ביקשתי ממנו גבר חדש.

"לא נורא. אני אבוא ביום אחר," אני רוכנת להרים את התרמיל, את השקיות.

"יש פרגיות," אני שומעת אותו מעליי, "תאמיני לי, קחי פרגיות."

אני מאמינה. לא אקח פרגיות, אף כי ליבי קצת יוצא אליו. אלמלא עיני נביא הזעם האלה אולי הייתי מגלה לו שזאת פעם ראשונה שלי.

"פרגיות," הוא אומר, "זה הרבה יותר טוב מחזה. תסתכלי לפה, תראי  – "

אני רואה. מגש מלא גושים אדמדמים־לבנים. אינפקציה, אני מספיקה לחשוב, רוכנת אל התרמיל, מרימה אותו במאמץ, מכתיפה, רוכנת אל השקיות, מחזירה למקומה עגבנייה נמלטת, מתרוממת לאט, שלא לאבד את שיווי המשקל, מתייצבת, בוהה בזרם האדם, ואז באדם האחד הנפלט מתוכו.

עכשיו, כשגם הוא קלט אותי, שנינו בשר קפוא.

"היי," אני מפשירה ראשונה.

"היי."

זה היי רפה, נפול כזה, כמו השדיים שהגיל הצמיח לו שמציירים בטישרט שני עיגולים כהים. חזה. לו יש חזה.

"סליחה, אני קצת המום," הוא אומר, "לא חשבתי שניפגש פה."

"לא," אני אומרת. אחר כך, כמו בדו־קרב אנחנו יורים: מה שלומך, מה שלומך, בסדר.

שנינו משקרים.

"מוזר כל כך לראות אותך פה," הוא אומר. "קשה לך?"

"קצת. עם הריח," אני מוסיפה.

"אבל למה את לא קונה אצל חיים? שכחת שיש את חיים?"

"לא שכחתי. קניתי. צ'וריסו."

"ופה?"

"כלום," אני מדווחת על המחסור בחזה.

"מוזר," הוא אומר, "לא קרה לי בחיים שלא היה חזה."

"אין חזה, היא צודקת," עכשיו זה איש הפרגיות שמשתחל בינינו  עם הפרגיות שלו, עם האינפקציה.

"אל תקני פרגיות," הוא אומר, "הילדים לא אוהבים את זה."

"לא התכוונתי." אני יודעת מה הם אוהבים.

"הפסד שלך," מפטיר נביא הפרגיות.

"אולי בכל זאת תקני," הוא אומר פתאום.

"למה? בעצמך אמרת שהילדים לא אוהבים."

 "אולי ילמדו לאהוב."

תלמד אתה לאהוב.

"תשאלי אותו," הוא דוחק בי, "תשאלי מה המחיר".

"לא רוצה."

"אז לידיעתך, פרגיות זה הרבה יותר יקר מחזה."

"אז אני אקנה חזה," אני אומרת, "או שלא אקנה. די, שילמתי מספיק," כך אני אומרת, ושאני צריכה לזוז, ולא זזה. שנינו לא זזים, עומדים שם זה מול זה על השטיח האדום שפרשה לנו סמטת הבשרים, עד שאיזה רפלקס מצמיד אותנו לנשיקה מתה.

.

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996), "הוםסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם פטל, מאזניים, פרויקט הסיפור הקצר והמוסך. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: ספרים. מתים, סיפור מאת נדב פיידמן רשף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נפרדוֹת | המשורר האי־אכפתי

"מגע עם הנשגב, בייחוד כפי שהוא מתאפשר בשעת התבוננות בטבע, אינו כרוך אצלו בהתרחקות מן העולם והזולת, ההפך – ידיעת הנשגב שזורה בידיעת פניו של האחר". גיא פרל נפרד מהמשורר האמריקאי רוברט בליי, שהלך החודש לעולמו

רוברט בליי (מתוך סרטון יוטיוב, "Robert Bly: News of the Universe")

.

המשורר האי־אכפתי – לזכרו של רוברט בליי

מאת גיא פרל

.

לפני כחודש ימים הלך לעולמו רוברט בליי – מן המשוררים האמריקאים הבולטים במאה עשרים. כאשר שמעתי על מותו, חשתי עצב אישי עמוק, ושלא להפתעתי, רבות ורבים שהספידו אותו ברשת החברתית הגיבו באופן דומה. אולי נובע הדבר ממאפיין מרכזי של שירתו, שעליו ארחיב כאן – היא מדברת בשפת המעמקים של הנפש הפרטית ונשמת העולם בה בעת. מבחר משירי בליי תורגם על ידי משה דור וראה אור ב־2007 בהוצאת קשב לשירה בספר אנשים כמונו. כל השירים שיופיעו ברשימה זו לזכרו, לקוחים מתוכו.

בסוף השיר "כיצד לא היה אכפת לדוד", מגדיר בליי את אי־האכפתיות שאפיינה את תפילת דוד המלך:

.

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ

ה'", אוֹ אָז יָדַעְנוּ

שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אִכְפַּת.

.

כִּי הַפֵּרוּשׁ שֶׁל אִי־אִכְפַּתִּיּוּת הוּא:

לֶאֱהֹב אֶת הַיְּתוֹמִים

וְאֶת חֲשׂוּכֵי־הָאָב,

לִרְקֹד בְּעוֹדֵנוּ שׁוֹקְעִים

אֶל נִבְכֵי יְגוֹנָהּ שֶׁל הַגִּירִית,

לְהַנִּיחַ לְתֵבַת הַגּוּף

הַמְּהַדְהֶדֶת לְפַעֵם,

לֹא לְבַקֵּשׁ שֶׁיֹּאהֲבוּךָ.

.

שירתו של בליי מאופיינת באי־אכפתיות עמוקה שכזו. אף הוא פונה אל אותם מעמקים ושוזר יחד את הטרנסצנדנטי ואת דקוּת החוויה האנושית. מגע עם הנשגב, בייחוד כפי שהוא מתאפשר בשעת התבוננות בטבע, אינו כרוך אצלו בהתרחקות מן העולם והזולת, ההפך – ידיעת הנשגב שזורה בידיעת פניו של האחר, על יופיו ומכאוביו:

.

שִׂיחָה כֹּה מְקָרֶבֶת אוֹתָנוּ! פּוֹתַחַת

אֶת דְּכִי הַגּוּף,

מַגְבִּיהָה דָּגִים קָרוֹב אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

וּמַקְשִׁיחָה אֶת עַמּוּדֵי הַשִּׁדְרָה שֶׁל הַיָּם!

.

שׁוֹטַטְתִּי עַל פְּנֵי פַּרְצוּף, בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת,

חוֹצֶה מְדוּרוֹת כֵּהוֹת.

הִתְנַשֵּׂאתִי אֶל גּוּף

שֶׁטֶּרֶם נוֹלַד,

מִתְקַיֵּם כְּאוֹר סְבִיב הַגּוּף,

שֶׁבַּעֲדוֹ נָע הַגּוּף כְּיָרֵחַ גּוֹלֵשׁ.

.

("התבונות בפנים")

.

בהתכת הטבע־הנשגב־האנושי ניתן להבחין כמעט בכל שיר ושיר של בליי, בין שהוא מתבונן בידיה של אהובה – ״כְּשֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ אֶת יָדֶיהָ שֶׁל מִישֶׁהִי הָאֲהוּבָה עָלֶיךָ, / אַתָּה רוֹאֶה שֶׁהֵן כְּלוּבִים עֲנֻגִּים… / צִפֳּרִים זְעִירוֹת מְזַמְּרוֹת / בָּעֲרָבוֹת הַמְּבוֹדָדוֹת / וּבָעֲמָקִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הַיָּדַיִם" (״לקיחת הידיים״); בין שהוא ער לסבלם של המוחלשים – ״זַעֲקַת הַנֶּאֱכָלִים עַל יְדֵי אָמֶרִיקָה / וְהָאֲחֵרִים מְאֻחְסָנִים חִיוְרִים וְרַכִּים לָאֲכִילָה לְאַחַר מִכֵּן … עַל כֵּן שִׁירִים אֵלֶּה כֹּה עֲצוּבִים / הַמֵּתִים מִשֶּׁכְּבָר מִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת // הַשִּׁפְעָה שׁוֹקַעַת מַטָּה / הָאוֹר בִּפְנֵי הַיְּלָדִים מַקְלִישׁ בְּשֵׁשׁ אוֹ בְּשֶׁבַע // בְּקָרוֹב הָעוֹלָם יִתְפָּרֵק לְמוֹשָׁבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל הַנּוֹשָׁעִים (מתוך "הנאכלים על־ידי אמריקה"). בצורתה המרירה, מופיעה אותה ההתכה אף בשירת המחאה שלו נגד מלחמת וייטנאם: ״אִלּוּ רַק יָכֹלְנוּ לְמַזְעֵר אֶת הַגּוּפוֹת, / אֶת גֹּדֶל הַגֻלְגָּלוֹת, / הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַלְבִּין מִישׁוֹר שָׁלֵם בְּגֻלְגָּלוֹת לְאוֹר הַיָּרֵחַ!״ (מתוך "ספירת גופות שעצמותיהן קטנות").

ביטוי מובהק למעורבותו של בליי במציאות שבה הוא חי ניתן לראות בעיסוקו המרובה בנושא הגבריות. בליי לא היה רק משורר, כי אם פילוסוף, מסאי וממייסדי "תנועת הגבריות המיתופואטית" (Mythopoetic men's movement). ספרו הנודע ביותר הוא ג׳ון החסון (Iron Jhon; הוצאת נורד, 2002; תרגמה תמי צור) ובו מציע בליי פירוש בעל גוון יונגיאני למעשיית עם הנושאת שם זה מאוסף מעשיות האחים גרים. בליבה של המעשייה עומד מסע חניכה לגבריות שעובר ילד־נסיך בידי אדם גדול ממדים, בעל גוף המכוסה כולו שיער בגון החלודה, שהילד משחרר מכלאו שבמרתף הארמון. הספר נוגע בסוגיות שהעסיקו את בליי גם כמורה דרך ואב גדול עבור גברים אמריקאים רבים – אובדן הדרך של הגבריות המודרנית, הנובע מניתוקם של גברים מטבעה העמוק של הגבריות הארכיטיפית (שהוא מכנה "גבריות פיראית"), והתפתחותה של "גבריות פרועה" או גבריות המנותקת משורשי חיותה.

בריאיון שנערך עם בליי בסרט העוסק בפעילותו והגותו בנושא, הוא מתייחס להתעוררות המאוחרת של נושא הגבריות והאבהות בשירתו. לדבריו, שנים רבות לא העז לחוש את האבל העמוק הכרוך ביחסיו עם אביו האלכוהוליסט, ורק בגיל ארבעים ושש הוא ניסה לראשונה ליצור עימו קשר, כשכבר היה זקן וחולה. בליי הבין שהשירה שכתב עד אז, טובה ככל שתהיה, עסקה בהתעוררות התודעה הגבוהה אך נעדר ממנה הממד הרגשי, ובייחוד – תנועת הירידה. רק בתקופה זו של חייו, כאשר החל אבלו על יחסיו עם אביו, החלה שירתו לחקור גם את האבל והכאב. לדבריו, השיר שבישר את התעוררות התהליך היה השיר "סוללות שלג צפונה מהבית". ראשונה עלתה בדעתו הכותרת, ורק מקץ חודשיים־שלושה נכתב המשך השיר:

.

מִסַּחֲפֵי שֶׁלֶג גְּדוֹלִים אֵלֶּה הַנֶּעֱצָרִים פִּתְאֹם בְּמֶרְחָק שֵׁשׁ רֶגֶל מֵהַבַּיִת…

מַחֲשָׁבוֹת הַמַּרְחִיקוֹת כְּדֵי כָּךְ.

הַנַּעַר יוֹצֵא מִבֵּית־הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן וְשׁוּב אֵינוֹ קוֹרֵא סְפָרִים;

הַבֵּן הַמַּפְסִיק לְטַלְפֵּן הַבַּיְתָה.

הָאֵם הַשּׁוֹמֶטֶת אֶת הַמַּעֲרוֹךְ מִיָּדָהּ וְאֵינָהּ אוֹפָה עוֹד לֶחֶם.

וְהָרַעְיָה הַמִּסְתַּכֶּלֶת לַיְלָה אֶחָד בְּבַעֲלָהּ וַחֲדֵלָה לְאָהֲבוֹ.

הַמֶּרֶץ נוֹטֵשׁ אֶת הַיַּיִן, וְהַכֹּמֶר נוֹפֵל בְּצֵאתוֹ מֵהַכְּנֵסִיָּה.

זֶה לֹא יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב –

מִי שֶׁבִּפְנִים זָז אֲחוֹרָה, וְהַיָּדַיִם נוֹגְעוֹת בְּלֹא כְלוּם, וְשָׁלוֹם לָהֶן.

 

הָאָב מִתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ וּמְסָרֵב לָצֵאת מֵהַחֶדֶר שֶׁבּוֹ נִצָּב הָאָרוֹן.

הוּא מַפְנֶה עֹרֶף לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא יְשֵׁנָה לְבַד.

 

וְהַיָּם עוֹלֶה וְיוֹרֵד כָּל הַלַּיְלָה, הַלְּבָנָה מוֹסִיפָה לָנוּעַ בָּדָד דֶּרֶךְ הָרָקִיעַ

הַנִּפְרָד.

 

חַרְטוֹם הַנַּעַל סוֹבֵב עַל צִירוֹ

בָּאָבָק…

וְהַגֶּבֶר בַּמְּעִיל הַשָּׁחֹר פּוֹנֶה וְחוֹזֵר בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה.

אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת סִבַּת בּוֹאוֹ, אוֹ מַדּוּעַ פָּנָה הַצִּדָּה וְלֹא הֶעְפִּיל עַל הַגִּבְעָה.

.

זהו שיר אֵבל רב עוצמה, המשרטט שכבות על גבי שכבות של מוות הנערמות זו על גבי זו כשכבות של שלג קפוא. הגבריות אינה עומדת במרכזו של השיר באופן מפורש, אך היא ממסגרת אותו – הנער עוזב את הבית, הגבר נכשל בניסיון החזרה אליו, ובין העזיבה לניסיון החזרה – מוות, התרוקנות, כישלון יחסים.

גבר דומה לזה המופיע בסיומו של השיר מופיע, לתפיסתי, גם בשיר אחר של בליי – "כשאבי המת קרא". הפעם מדובר בייצוג מפורש של אביו. זהו שיר אבל נוסף, אבל שלא כקודמו, מפשירות בו חלק משכבות השלג הפנימי ויש בו השתוקקות אל האב, לצד חמלה גדולה כלפיו.

.

אֶמֶשׁ חָלַמְתִּי שֶׁאָבִי הַמֵּת קָרָא לָנוּ.

הוּא נִתְקַע אֵי־שָׁם. לָקַח לָנוּ

זְמַן רַב לְהִתְלַבֵּשׁ, אֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ.

הַלַּיְלָה הָיָה מֻשְׁלָג; הַכְּבִישִׁים שְׁחֹרִים וַאֲרֻכִּים.

.

לְבַסּוֹף הִגַּעְנוּ לָעִיר הַקְּטַנָּה, בְּלִינְגְהֵם.

הוּא עָמַד שָׁם, לְיַד פָּנַס־רְחוֹב בְּרוּחַ קָרָה,

הַשֶּׁלֶג הִתְנַשֵּׁב לְאֹרֶךְ הַמִּדְרָכָה. הִבְחַנְתִּי

בְּסוּג הַנַּעֲלַיִם הַבִּלְתִּי־שָׁווֹת שֶׁהַגְּבָרִים נָעֲלוּ

.

בְּרֵאשִׁית שְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים. וְהַסַּרְבָּל. הוּא עִשֵּׁן.

מָה טַעַם הִתְמַהְמַהְנוּ זְמַן כֹּה רַב לִפְנֵי צָאַתְנוּ? אוּלַי

מִשּׁוּם שֶׁפַּעַם נָטַשׁ אוֹתָנוּ אֵי־שָׁם, אוֹ שֶׁמָּא פָּשׁוּט

שָׁכַחְתִּי שֶׁהוּא נִמְצָא לְבַדּוֹ בַּחֹרֶף בְּעִיר כָּלְשֶׁהִי?

.

גם אתה תחסר בעולמנו, מפשיר השלג, רוברט בליי.

.

***

» לסרט ולריאיון המלא, שבו בליי קורא את שירו "סוללות שלג צפונה מהבית" (דקה 19:10): A Gathering of Men, with Robert Bly.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת פרוזה | הבטנה הכפולה של "חג המכשפה"

"תחושה של בטנה כפולה מלווה את הקריאה בנובלה – רכיבי עלילה, מחוות של הדמויות ובעיקר הלשון, מהדהדים כל העת אלה את אלה ומשתמעים לכמה פנים." רתם פרגר וגנר על "חג המכשפה", ספר הביכורים של עינת בדי

אסתר שניידר, פנים בסבך, דיו וצבעי מים על נייר, 44X32 ס"מ, 2018 (באדיבות האמנית וגלריה רו־ארט)

.

"כשאומרים 'בחוץ כמו מרפסת' מתכוונים למשוגעת": על "חג המכשפה" לעינת בדי

מאת רתם פרגר וגנר

.

הנובלה חג המכשפה, יצירת ביכורים של עינת בדי, מתארת בגוף ראשון שישה חודשים, מיולי ועד ינואר, בחייה של הגיבורה המספרת, תמנע, ישראלית שחיה עם בעלה ובנה בכפר עלוב למדי באיטליה. הייחוד של הנובלה נובע במידה רבה מכוח ההתבוננות של המספרת ומלשונה, שהיא מעין רישום אנטומי מדויק של חיי היומיום שלה, רישום שהוא מנותק, באורח מטריד, ממנה עצמה. בפער שבין חדות ההתבוננות בסביבתה לבין הערפול של מציאותה הפנימית נטווה סיפורה, שמיטלטל בין מצבים קומיים לבין היטרפות הדעת.

אפשר לקרוא את הספר היפה הזה כספר על הגירה כמצב של תרגום. התרגום, במובנו הליטרלי, מלווה את הגיבורה המספרת ששפתה עברית בכל מפגש עם סביבתה הדוברת איטלקית. כך, למשל, לאחר שהיא מספרת למוכרות בבר של תחנת הרכבת שהיא משאירה סיר על הגז כשהיא יוצאת לעבודה, היא נדרשת להתמודד עם תגובה שנאמרת באיטלקית מהירה מפי גבר שנוכח במקום ופונה אל כלבו: "'זאתי כאן נמצאת בחוץ כמו מרפסת, קדימה, בוא נלך! קום!' באותו רגע הבנתי סוף סוף את משמעות הביטוי ששמעתי גם בטלוויזיה ועד אז היססתי באשר לפירושו. זהו זה, כשאומרים 'בחוץ כמו מרפסת' מתכוונים למשוגעת." (עמ' 49). ההבנה המאוחרת של הביטוי ממחישה את האופן שבו תמנע מפענחת את הסביבה הלשונית והתרבותית הזרה לה, ובמקרה זה גם את דמותה בעיניהם של מקומיים. אבל לפעולת התרגום יש כאן תפקיד נוסף, מעין תחתית כפולה, שכן היא נותנת שם מפורש לתהליך התערערותה של תמנע, שילך ויחריף, והיא גם מציבה בליבה של הנובלה את הדימוי הסוגסטיבי הזה, שמחזיק את עמידתה של תמנע לנוכח המרחב הזר; היא "בחוץ על המרפסת", מתבוננת מבעד לחלון אל הרחוב, מתקשה לפענח את היחס שבינה לבין סביבתה.

סצנה נוספת, שעוסקת במישרין בתרגום ליטרלי, מתרחשת כאשר תמנע ממנה את עצמה למתורגמנית בין שכנה האציל המרושש בּיסָארי לבין ויולה, בחורה הונגריה צעירה שקנה וייבא לעצמו מעבר לגבול. ביסארי אינו יודע הונגרית, הכלה המיועדת אינה יודעת איטלקית ואילו תמנע יודעת איטלקית בקושי אבל נדמה לה שתוכל לתווך ביניהם באנגלית ואולי גם לקבל שכר בעבור טרחתה. לתפקיד המסוים הזה של תרגום יש כמובן אפקט קומי.

אבל ההגירה כמצב של תרגום אינה מתמצה בנובלה הזו בתרגום ליטרלי, אלא מתרחבת למובנים אחרים, של תרגום כתווך בין תרבויות: תמנע נתונה במאבק יומיומי לתרגם לעצמה את התרבות והחברה שבתוכה היא חיה. סיפורה כתוב כמעין יומן, שמחולק לפרקים על פי התאריכים שבהם נכתב. פרקים אלה נושאים שמות של קדושות נוצריות, הלקוחים מלוח שנה מקומי שחולק חינם בתאי הדואר. כלומר, האופן שבו היא מארגנת את הסיפר הוא ניסיון לסגל לעצמה את מושגי הזמן המקומי, שהוא זר ומוזר לה. ברם, על אף זרותם של המועדים הקבועים בלוח השנה, סיפוריהן העממיים של הקדושות דבקים בה באיזה אופן ונדמה שזהויותיהן המתחלפות, כמו גם גורלן כנשים שהיו בלתי מובנות לסביבתן וזכו לאהדה רק לאחר מותן, נעשים אנלוגיים לזהותה הבלתי ברורה שלה עצמה.

ממד עקרוני נוסף של תרגום ניכר בעצם הניסיון לפרש־לעבד־לתווך־להעביר חוויות חיים למילים, למען ייעשו קרובות ומובנות: תמנע היא זרה לעצמה, וחייה זרים לה, וכתיבתה היא ניסיון לתרגם לעצמה את הזרות העמוקה והעקרונית שבה היא חיה – זרות שבינה לבינה, בינה לבין בן זוגה, בינה לבין סביבתה, בין העברית לאיטלקית, בין לוח השנה המקומי־נוצרי והמרחב הכפרי־האיטלקי לבין המקום שממנו באה. ניסיון התרגום המתמיד הזה הוא שמבהיר, אולי, את הפער בין השפה הבהירה שבה היא מוסרת את סיפורה – שפה מדויקת ודקת הבחנה עד שלעיתים היא נעשית אבסורדית, מעוקמת ומצחיקה, ולחלופין מרהיבה כמו הברקה שירית – לבין דמות הגיבורה המספרת הזו שהולכת ומאבדת את יכולתה להפעיל שיקול דעת סביר. כלומר, התרגום במובנו המושאל כטרנספורמציה של חוויות, רשמים, רגשות ותחושות לשפה, הוא מעין ניסיון הישרדותי להעניק סדר ומובן לממשות כאוטית. המסירה של הגיבורה המספרת את המתרחש הולכת ונחשפת כמבט של אישה פסיבית ומעורפלת, שנעה בין פנטזיות קלישאיות על אודות איטליה היפה, עושר ואושר, לבין ניסיונות הישרדות חסרי שחר, שלא ניכרת בהם הבחנה בין טוב לרע ובין יום ולילה.  ההסתלקות של הגיבורה מכל היגיון עושה את הנרטיב שהיא מוסרת למין גוף מתגלגל שצובר תאוצה במורד: הוא מתחיל בהתבוננות מושהית וכמעט נטולת מעש והולך ונעשה אינטנסיבי יותר ויותר עד לסופו הדרמטי, שקשה להכריע אם הוא שיאה של קומדיה מטורפת או סיומו המבעית של סיפור אימה.

תחושה של בטנה כפולה מלווה את הקריאה בנובלה – רכיבי עלילה, מחוות של הדמויות ובעיקר הלשון, מהדהדים כל העת אלה את אלה ומשתמעים לכמה פנים. התו הזה ניכר מתחילתה; לנובלה פתיחה כפולה: פעם ראשונה היא נפתחת בתיאור של היום החם של השנה ובסיפורה של סנטה מרתא, פטרונית עקרות הבית, שתמנע קוראת לעצמה מלוח השנה. פעם שנייה היא נפתחת בביקור של איגור, המורה של סהר, בנה של תמנע. הוא נכנס לביתם כדי להראות לה שהצ'קים ששילמה לבית הספר הוחזרו על ידי הבנק. הפתיחה הכפולה טומנת בחובה את החומרים שיטוו את העלילה כולה: מצד אחד האישיות הגבולית של תמנע, שמציבה את הקדושות בקדמת הבמה של רשמיה, והופכת אותן לעדוֹת או שמא בבואות לדמותה שלה.  ומצד שני המחסור והבדידות שיכתיבו את מעשיה התמוהים.  כך למשל במפגש עם המורה, שהוא רתוק לכיסא גלגלים, יש חציית גבול – מעין אינטימיות כפויה שתמנע נענית לה – ומטרימה את הסצנה שבה תסתיים הנובלה. ככלל, אף שהנובלה עוסקת לכאורה בעניינים קטנים שאינם נענים לנרטיב סדור – מצוקות היומיום של בני זוג חסרי כול, שחיים במין רישול מעבודות מזדמנות שאין בהן כדי פרנסה – ואף שהיא נמסרת ברצף שיש בו דיגרסיות מסוגים שונים, היא בנויה למופת, כמו מחזה שעשוי היטב. במערכה הראשונה מונח אקדח שיירה באחרונה. ביניהן מתרחשת דרמה משפחתית־ביתית־פרובינציאלית, שהולכת ומסתבכת ונכפלת סביב עצמה.

התחושה הזו של בטנה כפולה נובעת מדמותה של תמנע ומהאופן המוזר שבו היא מתבוננת במציאות שסביבה, תוך היאחזות בפרטים רבים שמוּצאים מהקשרם ונטענים באיזו עודפות. הכפילות מתבטאת כאמור גם בלשון: היא קרובה ללשון שירה, ונעה כל העת בין הקונקרטי האחוז בסיטואציה לבין המשתמע, שמהדהד את הקווים הגורליים של דמותה ומציאות חייה. התכונה הזו ניכרת בעיקר בתיאורי המרחב, תיאורים מדויקים ושבריריים של נוף, שמשקפים בצורות שונות, חלקיות, את מצבה; את המועקה, החולשה והטשטוש שבהם היא נתונה: "המישור הגדול התקשה לנשום" (עמ' 7); "בכל שנה בסתיו אני עומדת בחלון וצופה בעלים הנחלשים על צמרות העצים." (עמ' 34); "הבטתי אל האופק הנוזלי" (עמ' 79), ועוד רבים.

זאת ועוד, מבטה של תמנע הופך את כל מה שסביבה להשתקפויות מעוותות ולעיתים מצחיקות שלה עצמה: כך המורה הנכה שכמוה הוא בודד ועני ומחזר על הפתחים. וכך גם הזוגיות הקנויה בכסף של ביסארי וויולה היא מעין ראי למצבה נטול השפה, לקשר נטול הקשר שבינה לבין בעלה וליחסים זוגיים שמשמשים מפלט מפני בדידות ועשויים מדימויים מופרכים. כך גם העבודה המזדמנת שהיא מוצאת, שמבוססת על תרמית משפחתית: היא נשכרת על ידי משפחה מקומית כדי לחכות בתחנת הרכבת לבן משפחה שעזב ולא שב. ההעסקה המשונה הזו, שאין בה ממש, היא ביטוי אירוני למראית עין של נאמנות משפחתית ובה בעת היא מטאפורה לניתוק ולבדידות שתמנע נתונה בהם, שבהצטרפם לחוסר־כול מביאים להתרופפות דעתה. מעבודה זו נשארים בידה כרטיסי רכבת, שיאפשרו לה לקנות כרטיסי הגרלה, ויהפכו, אולי, את גורלה. אולי – משום שהרכבת הדוהרת של דעתה המתערערת אינה מאפשרת לנו לדעת אם באמת זכתה בהגרלה או שמא דמיינה את הזכייה.

פלאשבקים אל עברה של תמנע מבהירים שהרפיון הגובל בהעדר שיקול דעת אפיין אותה עוד לפני ההגירה לאיטליה, ובכל זאת במרכזו של הסיפור יש סצנה אחת מכריעה שבה היא מאבדת את שפיותה – היא חדלה לישון בלילות, נשכבת במיטת בנה ומסתכלת על הסיד המתקלף שעל הקיר. סצנה זו מהדהדת את הסיפור הפמיניסטי המוקדם, "הטפט הצהוב" (1892), מאת שארלוט פרקינס גילמן, שבו הגיבורה, אם לתינוק, הולכת ומאבדת את שפיותה בתוך חייה הביתיים שהפכו לכלא, תוך שהיא הוזה בצורות שנוצרות בטפט מתקלף. תמנע מתבוננת בסיד ומכאן ואילך דעתה הולכת ומשתבשת. רוחות רפאים קמות נגד עיניה והיא מאבדת קשר עם המציאות. תפקודה כאם, שבדרך כלל החזיק אותה מפוכחת, מתערער והיא גוררת את בנה אל הזיותיה.

סופה הדו־משמעי של הנובלה הוא כאמור קרנבלי וקומי בה במידה שהוא מבעית. בשיאה־סופה אי אפשר לדעת אם הצליחה תמנע "לשרוף" את השנה שהסתיימה ולשנות את גורלה – החג הוא חג המכשפה, שבו שורפים את השנה שחלפה, המגולמת בדמותה של מכשפה זקנה – או שמא היא בעצמה תעלה על המוקד. חג המכשפה נעשה אפוא, גם הוא, לאחת מבבואותיה של תמנע.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

עינת בדי, "חג המכשפה", כתר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: טל יחזקאלי על "איפה הכובע שלי?", קובץ המחזות של נטליה גינצבורג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך