.
פרק מתוך "השפית" / מארי נדיאיי
.
עד מהרה זכתה המרפסת הכחלחלה של "בשעה טובה" להצלחה כה רבה, שהשפית נדרשה לגייס כוח אדם נוסף למטבח ולאולם המסעדה.
היא סירבה לקבל יותר אנשים מכפי שיכול המקום להכיל, מה שהרגיז אותה באופן עקרוני, שכן סברה שמסעדה היא בדיוק המקום שבו כל אחד, בלי הודעה מוקדמת, אמור למצוא כיסא שעליו יוכל להסדיר את נשימותיו, שולחן נקי שאליו יוכל להיסמך, אוכל טעים להינחם בו, ומתוך כבוד לעיקרון הזה האמינה שאסור לה בשום אופן להיות במצב שבו תיאלץ להשיב בשלילה לבקשה הבסיסית הזאת, שבו היא מקפחת מאן דהוא מהכנסת האורחים שלה, דוחה ולו גם באלף עילות מוצדקות וסיבות מצוינות את מה שאסור לדחות, את מה שאין שום סיבה טובה לא לממש מיידית – מתת האל שבורכה בה.
לא, מובן שהשפית לא נתנה את הארוחה במובן הצר של המילה, אף כי אני יכול להבטיח לכם שתמיד תִּמחרה את המנות כך שהרווח יהיה צנוע ככל האפשר, ובעבור היין דרשה כמעט אותו מחיר שבו קנתה אותו, מתוך תפיסה שלא עבדה בשבילו ולכן אינה רשאית להרוויח ממנו.
בשנים שלאחר מכן נטתה השפית לבישול שהלך ונעשה פשוט, לא, אני חושב, במובן שבו עקבה מבלי דעת אחר רוח הזמן והתאימה את עצמה לדוֹגמת "המטבח החדש", שמעולם לא הרגישה חלק ממנו, אלא במובן שבו ייחסה חשיבות גוברת ובלעדית כמעט לאיכותו של כל מצרך, למן נתח הבשר היקר ביותר ועד לגבעול הפטרוזיליה, למן הדג המעודן ביותר ועד לגרגר המלח שיתבל אותו, בעודה מקפידה בעקשנות להגיש צלחות גדושות בנדיבות, מאופקות למראה (לא יותר משלושה צבעים סמוכים זה לזה), כאלה שהדאגה לשלמותן לא אמורה להיראות, לא היא ולא שום דאגה אחרת, למעט הדאגה לספק עונג מיידי לכל עין המשוועת ליופי וחרֵדה לדעת אם יושבע הרעב, אם התיאבון יבוא על סיפוקו.
אנשים רבים סעדו את ליבם ב"בשעה טובה" בלי שהעלו בדעתם, בשל המחירים השווים לכל נפש והצלחות הדשנות, שכל מנה נרקחה מהרכיבים המובחרים ביותר, פרי חקירה מדוקדקת של השפית, בין שמדובר היה בשמן שהוזהבו בו הבקר או החציל, ובין שבנתח הבשר או הירק שהשפית הזמינה לא עוד משוק קָפּוּסַן אלא ממְגַדֵל מסוים בבָּזאס או מירקן מסוים בלוט־אֵ־גארוֹן, שאותם גילתה בימות החורף ונראו לה טובים דיים ל"בשעה טובה" בלי לשעות יתר על המידה למחירים, מעולם לא העלתה את המחירים בתואנה שהיא משלמת יותר עבור המוצרים, אלא הסתגלה.
וכך הצליחה להציע תפריט עתיר מחשבה, מעודן להפליא במראהו ובאופני הבישול וההכנה, שנֶהֱגו בדיוק כדי למחות כל זכר למאמץ, לאילוצים ולמשך הזמן התובעני, תפריט נגיש כמעט לכולם בלי שיהיו מודעים לכל זה, בלי שיצפו למאום מלבד בטן שבעה.
מהן המנות שזכו בזמנו להצלחה הגדולה ביותר? נוסף על שוק הטלה המפורסם במעטפת ירוקה וטארט האפרסקים של לאנד, צלעות העגל בפירורי לחם המתובלים בעשבים היו מנה מבוקשת, וכמוהן גם כרוב ממולא בנקניק חזיר מטְרוּאָה, עוף של בְּרֶס בטָרָגון ובזיתים מנְיוֹנְס, לפת חדשה מזוגגת בסוכר קנים, תפוחי אדמה מזן ראט מטוגנים בשומן אווז על קליפתם העדינה, חסה מסולסלת ברוטב צלי ופירות יבשים, טרין של אווז וקלמנטינות מקורסיקה, כל אותן מנות שבילדותי בבורדו אנשים דיברו עליהן כעל ארוחות שנועדו לפֵיות או למפלצות, בלי שמעולם עלה בדעתי שאימי יכולה לעטוף אותי במעיל, לעלות על האוטובוס שחוצה את הנהר בפּוֹנְט דה פִּייר, לאחוז בידי ולהיכנס, בלי שתצטרך להוכיח את סגולתה כאריסטוקרטית סמויה או כנסיכה מודחת, למסעדה הזאת, שסיבת קיומה התגלמה, בלי שידעתי זאת אז, באנשים כמונו, כמו אימי וכמוני – מדי פעם אכלנו בחוץ, אוכל בינוני וגס, אבל כזה שנמכר במחיר שנראה לה הוגן, באותו מחיר יכולנו להתענג על מנות מפתיעות, אנינות ומזינות ב"בשעה טובה", אבל אימי אפילו לא העלתה זאת בדעתה, בשבילה היו אלה סיפורי בדים, היא לא האמינה בדברים האלה.
השפית שכרה את החנויות משני צידי המסעדה הפינתית הקטנה, פרצה פתחים רחבים שיצרו שלושה חדרים רצופים, צבעה את הקירות באותו כחול מלכותי והתקינה ספין כהה ומבריק שטיפס עד לגובה הכיסאות.
החדרים המשיכו להתמלא בצהריים ובערב, וכמקודם לא הייתה ברירה אלא לסרב לאנשים, אבל השפית התנגדה כבר אז לשיטת ההזמנות, כל אחד יכול לשבת לשולחן אם יש מקום, בלי הודעה מוקדמת, למצוא בו מנוחה, את הצלילות הצוננת של הרצפה הכחולה־ירוקה, ועם בוא הסתיו הדליקה השפית את תנורי הפורצלן הקטנים בצבע ירוק־בקבוק.
עמיתיי לעתיד, אנשים שהעסיקה השפית עוד לפניי, אמרו לי שנראתה אז נוהרת בשמחה מתמדת, שלא טרדות היומיום ולא העייפות לא הֵעֵמוּ, הם אמרו לי שפניה נראו חלקות תמיד, טובלות בשביעות רצון שקטה ועיקשת, כאילו נמתחו בחוזקה על ידי פקעת השיער המוקפדת וקורת הרוח, הם אמרו גם, מה שזכה לאישורה של אינגריד הזקנה, שהפנים האלה התכרכמו במקצת רק כשהופיעה בתה של השפית או השמיעה מהחדר הסמוך או מהרחוב את קולה הצורמני, הנקמני והממורמר, ואז הייתה השפית משקעת קלות את הראש בין הכתפיים, ובדומה לכלב התוהה איזו קבלת פנים מצפה לו מאדונו המשוגע, כורה אוזן ביראה סמויה שהשגיחו בה אנשים שבאו עימה במגע יומיומי, ואשר נעלמה ברגע שבתה הסתלקה או ברגע שהוּסה קולה או ברגע שאותה בת הפכפכה נכנסה למטבח בארשת חייכנית, כמעט מוגזמת בלבביותה ובעליצותה ובלתי צפויה כל כך, שהשפית נתקפה סוג של הלם, נעשתה ביישנית באורח מוזר ונהגה בבתה בהתרפסות מכאיבה.
כן, השפית העצמאית כל כך, הזאבה הבודדה בכל מאודה, נעשתה על כורחה, אם כי במודעוּת ובהשלמה, השפחה של בתה כעורת הפנים ורפת השכל, ואני מאמין שהרגישה אשמה עד אבסורד מפני שלא השכילה להנחיל לבתה את תכונות הרוח וההופעה שלה, אני מאמין שהשתעבדה בקלות כזאת למרותה הזדונית של בתה מפני שזו הייתה משוללת כל יכולת להרשים אנשים, והשפית ביקשה עמומות להסתיר זאת ממנה, לגונן עליה מפני ודאות כה חותכת בכך שתשתופף כל כולה בפני עריצותה, לא כדי למנוע מהעריצות הזאת להיות מופנית כלפי אחרים, אלא כדי שבתה האומללה – שכן כך ודאי ראתה אותה – תוכל לפחות לגדול בביטחון או באשליה שניחנה, למרות הכול, בכוח כלשהו.
ובמשך כל אותן שנים שבהן צמחו המוניטין של "בשעה טובה", דומה כי דאגתה החמורה היחידה של השפית הייתה לשמר את בתה בתוך דימוי מופרז של עצמה, לשכנע אותה יום אחר יום ביציבות ובעוצמה של אהבתה האימהית כלפיה שהורעפה לחינם, היא לא מנעה מהבת לסכן שוב ושוב את האהבה הטרופה הזאת כשנהגה באימה באופן שגרם לסביבתן להתכווץ במבוכה, והפחד המשונה והנושן של השפית מהילדה השונה ממנה כל כך חבר לסוג אחר של פחד, הפחד לחזות בבתה מושמצת בגלל הסצנות שעשתה לה בפרהסיה – השפית הייתה חדה מספיק להבין שסצנות כאלה מאירות את בתה באור דוחה יותר מאשר אותה עצמה, שנאלצה לסבול אותן, היא הייתה נכונה לסבול אותן עוד ועוד ובלבד שכל הרעות ייזקפו לגנותה ושתצוץ סיבה כלשהי לאהוב ולהעריך את בתה, אבל גם כל זה התגלה כסיפורי בדים, השפית נאבקה להאמין בזה.
כן, זה היה העינוי היחיד שלה, היגון היחיד שלה והדבר היחיד שהקדיר את פניה, אשר כמו לוטשו מדי יום בשמחה ממרקת ובלתי מתפשרת בתריסר השנים שבהן "בשעה טובה" שִׂגשגה בנעימים עד שהייתה, באופן כמעט ברור מאליו אם כי עניו ומוצנע באלגנטיות רבה, למסעדה הטובה ביותר בבורדו.
איך נראתה הבת?
הכרתי אותה רק כשהייתה בת עשרים וחמש, כמוני, שכן התברר שנולדנו באותו החודש של אותה שנה, ובכל זאת, מה שהכה בך כשפגשת אותה ודאי התקיים בה למן הילדות, ואיני חושב שאשגה אם אומר שלעיני עובדי המסעדה, החותם שטבעו אצבעות המלאך המלעיג, המרושע או הנקמן, שבליל הולדתה של הילדה החליט להפוך אותה לכפילה קלוקלת ופארודית של אימה, כבר ניכר בנערה שנכנסה למטבח במבט משועמם ונגעל כדי לדרוש מאימה תביעה שהייתה תמיד מעורפלת, בלתי אפשרית או שיגעונית, כשם שבעצמי נוכחתי כעבור כמה שנים באותו חותם אכזרי ובלתי נמחה: הבת ירשה מהשפית את הגזרה המוצקה, את הגוף הדחוס והמלא, שכאשר נשתל בחלל נדמה היה כאילו יצק סביבו כמות שווה של אוויר מעובה ועומד, אבל קלות התנועה המפליאה והעיניים החומות החמות, שאצל השפית מחקו ביעף אותה תחושה של כובד, לא ניתנו לבתה, בגופה החסון של זו היה משהו מאובן עד תוקפנות שהעיק על המבט, ועיניה היו עמומות וצרות, עיניה נראו מתות גם בחריף בהתקפי הזעם שלה.
בתקופה שבה חשבתי כי עליי לשאת אל בתה של השפית מבט סלחני יותר, לפעמים עלה בדעתי שהיא קופצת על כל הזדמנות לכעוס או לטפול האשמות בתקווה להצית בעיניה את החיים שחסרו לה, שהייתה לה רק קליפה שלהם ומעולם לא רגש, תחושה, שאת טעמם לא ידעה, ואילו פשתה האש הזאת שניצתה לבסוף בשאר ישותה, אולי הייתה מצליחה לאחוז בחוויית החיוּת ולא רק בידיעתה העגומה, איני בטוח שאכן כך, שכך היה, שכן מזמן חדלתי לנסות ולהבין את בתה של השפית, מכל מקום היא דמתה לאימה במידה הסרקסטית והסתומה ביותר שאפשר להעלות על הדעת ואולי בנקודה הזאת, כן, יכולה להתעורר כלפיה חמלה, שכן ודאי שאלה את עצמה יותר מפעם אחת את מי תכנן הגורל להעניש כשהגחיך אותה בצורה כזאת, את השפית או אותה, ובמקרה האחרון, למה?
.
מארי נדיאיי, "השפית: רומן על טבחית", ספריית רות, 2021. מצרפתית: רמה איילון.
.
.
» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "מקום" מאת ניצן ויסמן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
