.

בסמטת הבשרים

שהם סמיט

.

אין שלט מעל האטליז. למה להוציא כסף על שלט כשאפשר לכתוב בטוש שחור על קיר נקלף: חיים. וליתר ביטחון, למניעת אי־הבנות, להוסיף חץ עקמומי שמתפתל מחיים הכתוב עד סמוך מאוד לנקודה שבה, מאחורי ויטרינה (כך מכונים פה המקררים) ניצב מקריח, גדול גוף ולבוש בסינר אפרפר מוכתם בדמים, חיים האיש.

"מזה תביא לי חמש קילו." זאת לקוחה קבועה, מקצוענית, יודעת מה לבקש ואיך לארוז: "בשתי מגשים, חצי חצי."

והיו לבשר שניים. חיים מכניס למטחנה נתח חיים לשעבר. הקבועה, יגעה, נשענת על עגלת השוק שלה (קינג סייז).

עגלה, זה משהו להישען עליו. אולי אקנה לי? איזה מין רעיון מטופש זה היה לצאת לקניות בשוק עם תרמיל. מה חשבתי לעצמי? מה אני, תיירת?

כן, אני תיירת בחיי החדשים והיום אגלה יבשת: סמטת הבשרים. אין מצב שאטעה בדרכי כי האספלט בדרך כל בשר צבוע אדום. כדי להזהיר צמחונים? לקרב קרניבורים? אני קרובה יותר לצמחונות אבל הילדים דורשים בשר ומה אימהות לא עושות למען – איכס, משהו חדר לי לכפכף. מים מתים.

"מה בשבילך?" עכשיו תורי, ובינתיים גם הורדתי מעליי – לקרקע הלחה – את התרמיל, גם את השקיות עם מה שלא נכנס בו, כל הרגישים והמחיצים.

"צ'וריסו." זה מה שהילדים ביקשו לארוחת שישי, הראשונה שלנו בקונסטלציה החדשה. צ'וריסו ופירה. "בעצם, אולי זה היה מרגז?"

"מה שתגידי. כמה?"

"שש? שתים־עשרה?" ואולי הייתי צריכה לנקוב במשקל שאין לי מושג מהו?

"חכי אני מביא לך חבילה," הוא אומר, וכבר מראה לי עורף (בשרני) ובצעדים כבדים חוצה את החלל (אריחים בלוק סניטארי) ונבלע במלבן שחור, פתח של חדר קירור.

"טוב לך?" הוא מניח לפני את הדבר, אפור ומכוסה בכפור. טוב לי? זה מה שכולם רוצים לדעת.

"כן," אני מחליטה לא לחשוף את היותי טירונית בעסק הזה.

"עוד משהו?"

הוא ממתין. האם זה הזמן לד"ש מלקוח מתמיד? האם מתחשק לי לענות על השאלה המתבקשת: מי את בשבילו?

"לא. בעצם כן… חזה, לשניצלים."

"אין לי. תנסי אצלו ממול."

"אוקי, תודה, להתראות." מעל הוויטרינה, מעל הנתחים העצובים ושקיות הבשר הטחון, אני מושיטה שטר אל יד לָטֵקְס, מקבלת עודף, מכניסה את הגוש הקפוא לתרמיל ובאופן לא חינני, כמו חתולה שמנסה לשאת בפיה שגר שלם, מעבירה את הכבודה שלי אל הוויטרינה של אצלו ממול.

"יש לך חזה לשניצלים?"

"איזה חזה? איזה חזה? חצי לילה הייתי בשוק הסיטונאי. לא ישנתי. לפה הגעתי בחמש וחצי, תאמיני לי."

אני מאמינה. אם חיים הוא סטייק מהלך, האיש הזה הוא עצם.

"בשום מקום לא תמצאי חזה."

"כן, הבנתי. "

"אין חזה. בשום מקום. אין לך מה לחפש." כאילו ביקשתי ממנו גבר חדש.

"לא נורא. אני אבוא ביום אחר," אני רוכנת להרים את התרמיל, את השקיות.

"יש פרגיות," אני שומעת אותו מעליי, "תאמיני לי, קחי פרגיות."

אני מאמינה. לא אקח פרגיות, אף כי ליבי קצת יוצא אליו. אלמלא עיני נביא הזעם האלה אולי הייתי מגלה לו שזאת פעם ראשונה שלי.

"פרגיות," הוא אומר, "זה הרבה יותר טוב מחזה. תסתכלי לפה, תראי  – "

אני רואה. מגש מלא גושים אדמדמים־לבנים. אינפקציה, אני מספיקה לחשוב, רוכנת אל התרמיל, מרימה אותו במאמץ, מכתיפה, רוכנת אל השקיות, מחזירה למקומה עגבנייה נמלטת, מתרוממת לאט, שלא לאבד את שיווי המשקל, מתייצבת, בוהה בזרם האדם, ואז באדם האחד הנפלט מתוכו.

עכשיו, כשגם הוא קלט אותי, שנינו בשר קפוא.

"היי," אני מפשירה ראשונה.

"היי."

זה היי רפה, נפול כזה, כמו השדיים שהגיל הצמיח לו שמציירים בטישרט שני עיגולים כהים. חזה. לו יש חזה.

"סליחה, אני קצת המום," הוא אומר, "לא חשבתי שניפגש פה."

"לא," אני אומרת. אחר כך, כמו בדו־קרב אנחנו יורים: מה שלומך, מה שלומך, בסדר.

שנינו משקרים.

"מוזר כל כך לראות אותך פה," הוא אומר. "קשה לך?"

"קצת. עם הריח," אני מוסיפה.

"אבל למה את לא קונה אצל חיים? שכחת שיש את חיים?"

"לא שכחתי. קניתי. צ'וריסו."

"ופה?"

"כלום," אני מדווחת על המחסור בחזה.

"מוזר," הוא אומר, "לא קרה לי בחיים שלא היה חזה."

"אין חזה, היא צודקת," עכשיו זה איש הפרגיות שמשתחל בינינו  עם הפרגיות שלו, עם האינפקציה.

"אל תקני פרגיות," הוא אומר, "הילדים לא אוהבים את זה."

"לא התכוונתי." אני יודעת מה הם אוהבים.

"הפסד שלך," מפטיר נביא הפרגיות.

"אולי בכל זאת תקני," הוא אומר פתאום.

"למה? בעצמך אמרת שהילדים לא אוהבים."

 "אולי ילמדו לאהוב."

תלמד אתה לאהוב.

"תשאלי אותו," הוא דוחק בי, "תשאלי מה המחיר".

"לא רוצה."

"אז לידיעתך, פרגיות זה הרבה יותר יקר מחזה."

"אז אני אקנה חזה," אני אומרת, "או שלא אקנה. די, שילמתי מספיק," כך אני אומרת, ושאני צריכה לזוז, ולא זזה. שנינו לא זזים, עומדים שם זה מול זה על השטיח האדום שפרשה לנו סמטת הבשרים, עד שאיזה רפלקס מצמיד אותנו לנשיקה מתה.

.

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996), "הוםסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם פטל, מאזניים, פרויקט הסיפור הקצר והמוסך. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: ספרים. מתים, סיפור מאת נדב פיידמן רשף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"כשאומרים 'בחוץ כמו מרפסת' מתכוונים למשוגעת": על "חג המכשפה" לעינת בדי

מאת רתם פרגר וגנר

.

הנובלה חג המכשפה, יצירת ביכורים של עינת בדי, מתארת בגוף ראשון שישה חודשים, מיולי ועד ינואר, בחייה של הגיבורה המספרת, תמנע, ישראלית שחיה עם בעלה ובנה בכפר עלוב למדי באיטליה. הייחוד של הנובלה נובע במידה רבה מכוח ההתבוננות של המספרת ומלשונה, שהיא מעין רישום אנטומי מדויק של חיי היומיום שלה, רישום שהוא מנותק, באורח מטריד, ממנה עצמה. בפער שבין חדות ההתבוננות בסביבתה לבין הערפול של מציאותה הפנימית נטווה סיפורה, שמיטלטל בין מצבים קומיים לבין היטרפות הדעת.

אפשר לקרוא את הספר היפה הזה כספר על הגירה כמצב של תרגום. התרגום, במובנו הליטרלי, מלווה את הגיבורה המספרת ששפתה עברית בכל מפגש עם סביבתה הדוברת איטלקית. כך, למשל, לאחר שהיא מספרת למוכרות בבר של תחנת הרכבת שהיא משאירה סיר על הגז כשהיא יוצאת לעבודה, היא נדרשת להתמודד עם תגובה שנאמרת באיטלקית מהירה מפי גבר שנוכח במקום ופונה אל כלבו: "'זאתי כאן נמצאת בחוץ כמו מרפסת, קדימה, בוא נלך! קום!' באותו רגע הבנתי סוף סוף את משמעות הביטוי ששמעתי גם בטלוויזיה ועד אז היססתי באשר לפירושו. זהו זה, כשאומרים 'בחוץ כמו מרפסת' מתכוונים למשוגעת." (עמ' 49). ההבנה המאוחרת של הביטוי ממחישה את האופן שבו תמנע מפענחת את הסביבה הלשונית והתרבותית הזרה לה, ובמקרה זה גם את דמותה בעיניהם של מקומיים. אבל לפעולת התרגום יש כאן תפקיד נוסף, מעין תחתית כפולה, שכן היא נותנת שם מפורש לתהליך התערערותה של תמנע, שילך ויחריף, והיא גם מציבה בליבה של הנובלה את הדימוי הסוגסטיבי הזה, שמחזיק את עמידתה של תמנע לנוכח המרחב הזר; היא "בחוץ על המרפסת", מתבוננת מבעד לחלון אל הרחוב, מתקשה לפענח את היחס שבינה לבין סביבתה.

סצנה נוספת, שעוסקת במישרין בתרגום ליטרלי, מתרחשת כאשר תמנע ממנה את עצמה למתורגמנית בין שכנה האציל המרושש בּיסָארי לבין ויולה, בחורה הונגריה צעירה שקנה וייבא לעצמו מעבר לגבול. ביסארי אינו יודע הונגרית, הכלה המיועדת אינה יודעת איטלקית ואילו תמנע יודעת איטלקית בקושי אבל נדמה לה שתוכל לתווך ביניהם באנגלית ואולי גם לקבל שכר בעבור טרחתה. לתפקיד המסוים הזה של תרגום יש כמובן אפקט קומי.

אבל ההגירה כמצב של תרגום אינה מתמצה בנובלה הזו בתרגום ליטרלי, אלא מתרחבת למובנים אחרים, של תרגום כתווך בין תרבויות: תמנע נתונה במאבק יומיומי לתרגם לעצמה את התרבות והחברה שבתוכה היא חיה. סיפורה כתוב כמעין יומן, שמחולק לפרקים על פי התאריכים שבהם נכתב. פרקים אלה נושאים שמות של קדושות נוצריות, הלקוחים מלוח שנה מקומי שחולק חינם בתאי הדואר. כלומר, האופן שבו היא מארגנת את הסיפר הוא ניסיון לסגל לעצמה את מושגי הזמן המקומי, שהוא זר ומוזר לה. ברם, על אף זרותם של המועדים הקבועים בלוח השנה, סיפוריהן העממיים של הקדושות דבקים בה באיזה אופן ונדמה שזהויותיהן המתחלפות, כמו גם גורלן כנשים שהיו בלתי מובנות לסביבתן וזכו לאהדה רק לאחר מותן, נעשים אנלוגיים לזהותה הבלתי ברורה שלה עצמה.

ממד עקרוני נוסף של תרגום ניכר בעצם הניסיון לפרש־לעבד־לתווך־להעביר חוויות חיים למילים, למען ייעשו קרובות ומובנות: תמנע היא זרה לעצמה, וחייה זרים לה, וכתיבתה היא ניסיון לתרגם לעצמה את הזרות העמוקה והעקרונית שבה היא חיה – זרות שבינה לבינה, בינה לבין בן זוגה, בינה לבין סביבתה, בין העברית לאיטלקית, בין לוח השנה המקומי־נוצרי והמרחב הכפרי־האיטלקי לבין המקום שממנו באה. ניסיון התרגום המתמיד הזה הוא שמבהיר, אולי, את הפער בין השפה הבהירה שבה היא מוסרת את סיפורה – שפה מדויקת ודקת הבחנה עד שלעיתים היא נעשית אבסורדית, מעוקמת ומצחיקה, ולחלופין מרהיבה כמו הברקה שירית – לבין דמות הגיבורה המספרת הזו שהולכת ומאבדת את יכולתה להפעיל שיקול דעת סביר. כלומר, התרגום במובנו המושאל כטרנספורמציה של חוויות, רשמים, רגשות ותחושות לשפה, הוא מעין ניסיון הישרדותי להעניק סדר ומובן לממשות כאוטית. המסירה של הגיבורה המספרת את המתרחש הולכת ונחשפת כמבט של אישה פסיבית ומעורפלת, שנעה בין פנטזיות קלישאיות על אודות איטליה היפה, עושר ואושר, לבין ניסיונות הישרדות חסרי שחר, שלא ניכרת בהם הבחנה בין טוב לרע ובין יום ולילה.  ההסתלקות של הגיבורה מכל היגיון עושה את הנרטיב שהיא מוסרת למין גוף מתגלגל שצובר תאוצה במורד: הוא מתחיל בהתבוננות מושהית וכמעט נטולת מעש והולך ונעשה אינטנסיבי יותר ויותר עד לסופו הדרמטי, שקשה להכריע אם הוא שיאה של קומדיה מטורפת או סיומו המבעית של סיפור אימה.

תחושה של בטנה כפולה מלווה את הקריאה בנובלה – רכיבי עלילה, מחוות של הדמויות ובעיקר הלשון, מהדהדים כל העת אלה את אלה ומשתמעים לכמה פנים. התו הזה ניכר מתחילתה; לנובלה פתיחה כפולה: פעם ראשונה היא נפתחת בתיאור של היום החם של השנה ובסיפורה של סנטה מרתא, פטרונית עקרות הבית, שתמנע קוראת לעצמה מלוח השנה. פעם שנייה היא נפתחת בביקור של איגור, המורה של סהר, בנה של תמנע. הוא נכנס לביתם כדי להראות לה שהצ'קים ששילמה לבית הספר הוחזרו על ידי הבנק. הפתיחה הכפולה טומנת בחובה את החומרים שיטוו את העלילה כולה: מצד אחד האישיות הגבולית של תמנע, שמציבה את הקדושות בקדמת הבמה של רשמיה, והופכת אותן לעדוֹת או שמא בבואות לדמותה שלה.  ומצד שני המחסור והבדידות שיכתיבו את מעשיה התמוהים.  כך למשל במפגש עם המורה, שהוא רתוק לכיסא גלגלים, יש חציית גבול – מעין אינטימיות כפויה שתמנע נענית לה – ומטרימה את הסצנה שבה תסתיים הנובלה. ככלל, אף שהנובלה עוסקת לכאורה בעניינים קטנים שאינם נענים לנרטיב סדור – מצוקות היומיום של בני זוג חסרי כול, שחיים במין רישול מעבודות מזדמנות שאין בהן כדי פרנסה – ואף שהיא נמסרת ברצף שיש בו דיגרסיות מסוגים שונים, היא בנויה למופת, כמו מחזה שעשוי היטב. במערכה הראשונה מונח אקדח שיירה באחרונה. ביניהן מתרחשת דרמה משפחתית־ביתית־פרובינציאלית, שהולכת ומסתבכת ונכפלת סביב עצמה.

התחושה הזו של בטנה כפולה נובעת מדמותה של תמנע ומהאופן המוזר שבו היא מתבוננת במציאות שסביבה, תוך היאחזות בפרטים רבים שמוּצאים מהקשרם ונטענים באיזו עודפות. הכפילות מתבטאת כאמור גם בלשון: היא קרובה ללשון שירה, ונעה כל העת בין הקונקרטי האחוז בסיטואציה לבין המשתמע, שמהדהד את הקווים הגורליים של דמותה ומציאות חייה. התכונה הזו ניכרת בעיקר בתיאורי המרחב, תיאורים מדויקים ושבריריים של נוף, שמשקפים בצורות שונות, חלקיות, את מצבה; את המועקה, החולשה והטשטוש שבהם היא נתונה: "המישור הגדול התקשה לנשום" (עמ' 7); "בכל שנה בסתיו אני עומדת בחלון וצופה בעלים הנחלשים על צמרות העצים." (עמ' 34); "הבטתי אל האופק הנוזלי" (עמ' 79), ועוד רבים.

זאת ועוד, מבטה של תמנע הופך את כל מה שסביבה להשתקפויות מעוותות ולעיתים מצחיקות שלה עצמה: כך המורה הנכה שכמוה הוא בודד ועני ומחזר על הפתחים. וכך גם הזוגיות הקנויה בכסף של ביסארי וויולה היא מעין ראי למצבה נטול השפה, לקשר נטול הקשר שבינה לבין בעלה וליחסים זוגיים שמשמשים מפלט מפני בדידות ועשויים מדימויים מופרכים. כך גם העבודה המזדמנת שהיא מוצאת, שמבוססת על תרמית משפחתית: היא נשכרת על ידי משפחה מקומית כדי לחכות בתחנת הרכבת לבן משפחה שעזב ולא שב. ההעסקה המשונה הזו, שאין בה ממש, היא ביטוי אירוני למראית עין של נאמנות משפחתית ובה בעת היא מטאפורה לניתוק ולבדידות שתמנע נתונה בהם, שבהצטרפם לחוסר־כול מביאים להתרופפות דעתה. מעבודה זו נשארים בידה כרטיסי רכבת, שיאפשרו לה לקנות כרטיסי הגרלה, ויהפכו, אולי, את גורלה. אולי – משום שהרכבת הדוהרת של דעתה המתערערת אינה מאפשרת לנו לדעת אם באמת זכתה בהגרלה או שמא דמיינה את הזכייה.

פלאשבקים אל עברה של תמנע מבהירים שהרפיון הגובל בהעדר שיקול דעת אפיין אותה עוד לפני ההגירה לאיטליה, ובכל זאת במרכזו של הסיפור יש סצנה אחת מכריעה שבה היא מאבדת את שפיותה – היא חדלה לישון בלילות, נשכבת במיטת בנה ומסתכלת על הסיד המתקלף שעל הקיר. סצנה זו מהדהדת את הסיפור הפמיניסטי המוקדם, "הטפט הצהוב" (1892), מאת שארלוט פרקינס גילמן, שבו הגיבורה, אם לתינוק, הולכת ומאבדת את שפיותה בתוך חייה הביתיים שהפכו לכלא, תוך שהיא הוזה בצורות שנוצרות בטפט מתקלף. תמנע מתבוננת בסיד ומכאן ואילך דעתה הולכת ומשתבשת. רוחות רפאים קמות נגד עיניה והיא מאבדת קשר עם המציאות. תפקודה כאם, שבדרך כלל החזיק אותה מפוכחת, מתערער והיא גוררת את בנה אל הזיותיה.

סופה הדו־משמעי של הנובלה הוא כאמור קרנבלי וקומי בה במידה שהוא מבעית. בשיאה־סופה אי אפשר לדעת אם הצליחה תמנע "לשרוף" את השנה שהסתיימה ולשנות את גורלה – החג הוא חג המכשפה, שבו שורפים את השנה שחלפה, המגולמת בדמותה של מכשפה זקנה – או שמא היא בעצמה תעלה על המוקד. חג המכשפה נעשה אפוא, גם הוא, לאחת מבבואותיה של תמנע.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

עינת בדי, "חג המכשפה", כתר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: טל יחזקאלי על "איפה הכובע שלי?", קובץ המחזות של נטליה גינצבורג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

שלושה שירי ראשית ושיר אחרית

חגית חוף

.

ריקי דסקל היא מהמשוררות שהנכיחו בשירה העברית את הסבל האנושי של הפרט כקורבן לרוע ולאדישות. כבת הדור השני לשואה, היא נכנסת אל מתחת לעור, לתוך הסבל שגרמו בני אנוש לבני אנוש אחרים, ועושה זאת מתוך צורך וחובה מוסרית. בשיר "כי גם זה אושר", מתוך ספר השירה החדש של דסקל, שפת הנהר, דסקל, בת הנושאת את שם אמו של האב שעברה "שבעה מדורים", נפרדת מהאב הנוטה למות: היא מונה את המדורים ומרחיבה את גבולות האושר לכדי חידה. ערבוב בלתי נתפס בין הרע לטוב, בנפשות מי שעברו את הגיהינום:

.

כִּי גַּם זֶה אשֶׁר, אַבָּא

לִחְיוֹת וְלִשְׁתֹּק.

כְּמוֹ סוּפַת חוֹל

כְּמוֹ אֶבֶן מִקִּיר

וְלָמוּת וְלֹא לָדַעַת

מָה עָבְרָה בְּכָל אֶחָד

מִשִּׁבְעַת הַמְּדוֹרִים

בָּרְחָבָה

בָּרַכֶּבֶת

בָּרְצִיף

בַּגַּרְדֵּרוֹבָּה

בַּמִּסְפָּרָה

בַּמִּקְלַחַת

בָּאֲרֻבָּה

אִמָּא שֶׁלְּךָ,

כְּשֶׁיָּלַדְתָּ אוֹתִי

וְקָרָאתָ לִי

בְּלֶסֶת חֲשׁוּקָה

בִּשְׁמָהּ.

.

שתיקת האב בבית נחווית כסופת חול, כ"אבן מקיר", על יסוד "אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב 11), זעקה שדבקה במשוררת כצו.

אריך נוימן, במסה "אדם ומשמעות", מדבר על המשמעות בחייו של הפרט בתקופה שאחרי השואה: "אין כאן הכוונה להתעלמות מגלומנית מבעיית הרוע או לשלילת תהליך ההתפתחות בנפש האדם, שהרי התפתחות התודעה היא צורה יחודית אנושית של היצירתיות, והמוקד הוא בהבנה ובמימוש של האדם כבורא, אדם יצירתי המממש את עצמו" (הנני: אדם ומשמעות – שלוש מסות, רסלינג, 2013; תרגמו תמר קרון ודוד וילר; עמ' 93). בהמשך מצטט נוימן את החכם סיני לאו צה: "משמעות בת חשיבה איננה המשמעות הנצחית". זהו המקום הבלתי נתפס במחשבה שדסקל הולכת אליו בשיריה. פשר שאין בו חשיבה המורכבת ממילים.

בשפת הנהר, המשוררת שהייתה רגילה להביט לרוע בעיניים ולכתוב על השלכותיו, עומדת על שפת הנהר. מה עוצר את המשוררת בשפת הנהר? ומה מבקשות המשוררת ושירתה בעומדן על שפת הנהר?

שאלות אלו מבקשות מענה בחלק גדול משירי הספר; דרכן מזמינה אותנו דסקל לאחוז יחד איתה בנשמט, להעלותו שנית ולקיימו כפיוט. ברשימה זו אתבונן בשאלות אלו דרך שלושת השירים הראשונים בספר, ודרך השיר האחרון.

בראשית הספר מובאים כמוטו דבריה של ציפורה ברום, שכנתה של המשוררת: "כשהרשע הולך לישון טוב לו וטוב לעולם". דסקל מנצלת את ההפוגה, בזמן חסד קצר של טוב, לכתיבת שירים. אלא שגם שירים אלו נכתבים מתוך דריכות וחשש שהרשע עלול להתעורר בכל רגע. המשוררת מבקשת מקום שטרם ניגע ברע.

היש מקום כזה?

האם הוא המקום שבו היא עומדת, או שמא מעבר לנהר?

האם בשפת הנהר, כמקום, כותבים בשפת הנהר גם כלשון? האם המשוררת ושירתה, כשהן ניצבות על שפת הנהר, כמהוֹת למצוא מַעַבר אל המעֵבר שאינו בר־השגה, אלא שהמקום אינו מאפשר זאת, נהר חוצץ ביניהם? האם בשירתה תצליח דסקל לעבור הלוך ושוב מגדת זמן אחת אל האחרת, אל זמן שטרם נגלה בו הרוע? את זאת מחפשת דסקל בזמן בראשיתי, זמן שנאמר עליו: "וירא אלוהים את האור כי טוב". זהו חיפוש שיוליך את המשוררת ואת שירתה לפנַי ולִפְנים.

אך לשם כך עליה לשנות סדרי בראשית ועל כך היא מספרת בשיר הראשון:

.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֶת הַצְּלִיל

וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנִי שׁוֹבֵר הַצְּלִיל

הַזֶּה אֶת לִבִּי

זוֹ עֲרוּגָה שֶׁמַּיִם הֱצִיפוּהָ

זֶה הַמַּעְיָן

זֶה עֹמֶק הַטּוּרְקִיז

שֶׁמְּפַכֶּה בִּי

וּבוֹכֶה.

.

בראשית ברא את הצליל טרם שהפך לאמירה או לדיבור, טרם שהפך לצליל הטומן בתוכו הן את הרע והן את הטוב. זהו צליל שנברא על ידי המשוררת טרם "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (טרם שבעת המדורים שבשתיקת האב?), צליל שאוחז לדק שלמות שהייתה טרם הפירוד שהתרחש בעצם בריאת העולם.

והצליל שנברא בָּראשית ממשיך אל ומתוך הפסוק: "והָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". התוהו ובוהו כלל בתוכו את כל הקיים כמכלול מעורבל, והצליל הראשון שהופרד ממנו הפך גשר בין הזמנים, בין מה שהיה בתוהו ובוהו ללא תבנית או צורה ובין מה שיתקיים בעולם שאחרי הבריאה.

הצליל שנברא בשירה של דסקל קדם בנשימה אחת למאמר הראשון: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר": ומכאן, הולכת ומתפשטת בשיר תוגה. וידיעה. האור הופרד מן החושך, ומאז אין אור ללא חושך. ועם ידיעה זו, מתפוגג לנגד עינינו הצליל הזך שהתקיים בעולם והוא מקבל על עצמו את צורתם של כל המאמרות והדיבורים והמילים שקיימים בעולם, עם החסד ועם הרשע, עם הברכה ועם הקללה. הראשית מלאה בהבטחה והאחרית – מי ישורנה? ואכן, השיר מעיד על צליל בראשיתי זך ומלא הבטחה, שמתגלגל בלי רצונה של המשוררת והופך לשיברון לב ולגעגוע.

הלב השבור נשפך כמים שהציפו את הערוגה, שהתגלמו במעין, שהיו לעומק הטורקיז שפיכָּה במשוררת והיה לבכי. בכי היכול לאחד שנית את הצליל עם המים. הצליל בקול הבכי והמים בדמעות הזולגות. פיסות כאב המותמרות לדמעה בראשיתית, ועימה זולגים מעיני המשוררת הזמן והאובדן.

רבים מהשירים בשפת הנהר שזורים במים בכל צורה וקיום שבהם הם נוכחים בעולם, ונושאים בקרבם את הכמיהה אל זמן ומקום שקודם לפיצול בין טוב לרע. דסקל מביאה לשם כך לשיריה גם את המים שהיו טרם הבריאה ועליהם ריחפה רוח האלוהים, אלו המים הקדמונים. רישומם מרחף, עדין, בשירים.

משוררת ושירתה עומדות על שפת הנהר וצופות מנגד בעולם שאליו לא יבואו, צופות בשפה שבה המים הם גם צליל וצליל הוא גם שמיים וארץ. כמיהתן מגיעה למקום שבו הצליל טרם הופרד למילים. הצליל והמים בשיר הראשון פתחו את הגעגועים לשפה נקייה משפה ואלו עוברים גם לשיר הבא, השני בספר, "המעיין הנעלם", שאף הוא מתרחש הרחק הרחק בבלתי מושג:

.

הַרְחֵק הַרְחֵק

שְׁרִירִים וַחֲבָלִים

נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים

אוֹר הִכְתִּים אֶת פַּגֵּי הַתְּאֵנָה

אֶת עָלֶיהָ שֶׁפָּקְעוּ זֶה עַתָּה

מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו

מֵעַל מַעְיָן נֶעֱלָם

זִמְרַת הַצִּפּוֹרִים יַצִּיבָה

כְּחַלּוּקֵי בַּזֶּלֶת

מִתְרוֹנֶנֶת כְּלָשׁוֹן עַל

גִּבְעוֹת חוּט שִׁדְרָה

בְּטוּחָה כְּכַף הַיָּד הָאוֹחֶזֶת בִּי.

.

האור שנברא ביום הראשון והופרד מהחושך מגיע לעולם עם היכולת לקלקל, והוא מכתים ופוגם את ביכורי הצמיחה. כשהיא ממשיכה לעסוק באור ובחושך, בטוב וברע, דסקל בוחרת בעץ התאנה, שהוא אחד הפירושים ל"עץ הדעת טוב ורע" (מסכת ברכות מ, ע"א, דברי ר' נחמיה).

הצליל הבראשיתי מקבל בשיר הזה צורה והופך לשירת הציפורים, לצליל חף מכוונות, משוחרר מטוב ורע ולכן יציב כחלוקי בזלת. זוהי זמרה המתרוננת כלשון. לשון בכפל משמעות, הן כלשון השפה הן כלשון הגוף אשר מפוגגת את הבדידות ומאחדת שני אנשים במעשה האהבה. כשלשון שירית לא מסוגלת ללכוד את שפת המעֵבר, היא מוצאת לעצמה שימוש כלשון גשמית, ודרך עדנת מעשה האהבה פותחת פתח אל איחוד ללא שפה.

גם בשיר הבא, "אותו הגן, לא אותו האור", ממשיכה דסקל ומבקשת את החף מרע טרם הפירוד. הפעם דרך הילד שנפשו עדיין רחוקה מהפיצול הטמון בעולמנו, עיניו מבחינות בסוד סתרי היחד ושפתו עודה מחוברת לשורשה.

.

מָה הוּא רָאָה שָׁם הַיֶּלֶד מָה הוּא רָאָה

שֶׁכָּבַשׁ אֶת לִבּוֹ שֶׁכָּבַשׁ אֶת עֵינָיו

מָה הוּא רָאָה

בַּמַּיִם הָרוֹעֲדִים סְגֻלִּים וַאֲפֹרִים

הַאִם רָאָה בַּפְּרָחִים הַצָּפִים

עֵינַיִם שֶׁנָּשְׁרוּ.

הַאִם יָדַע שֶׁאֶת אֵלּוּ הַמַּרְאוֹת,

זֵר שֶׁל מִכְחוֹלִים

רוּחַ אֱלֹהִים

קַנְבָס שֶׁל עוֹנוֹת,

לֹא יִרְאֶה עוֹד

וְהוּא סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם וְעֵצוֹת

…

.

במילים הללו דסקל מפגישה את הקוראים עם שלהי הראשית דרך עיני הילד. מה הוא ראה שם? האם ראה את אובדן התום או את השלם שהכותבת כבר איבדה? כי בד בבד עם גילוי המראות מגיע גם אובדן.

דסקל מעוררת בשיר את הילד והילדה הפנימיים שבכל אחת ואחד. את החלק היוצר בנפש, זה אשר ברגע של חסד בשעת יצירה פוגש את המראות. זהו החלק בנפש השומר את האיחוד טרם הבריאה, כל עוד אנחנו חיים. בעיני הילד, רוח אלוהים מרחפת על פני מים סגולים אפורים ורועדים. אך ברגע שהוא מגלה את השתקפות פניו במים עולה, בהמשך השיר, השאלה:

…

הַאִם רָאָה אֶת שׁוֹשַׁנּוֹת עֵינָיו נֶעֱצָמוֹת

מִצְחוֹ חָרוּשׁ עַל הַמַּיִם זְקָנוֹ פָּזוּר

כְּמוֹ רוּחַ עֲבָרַתּוּ וְיָדַע

לֹא תִּהְיֶה עוֹד

הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת לַדְּרוֹר

שֶׁרוּחַ קַלָּה תַּרְעִיד כָּךְ אֶת

פְּנִים נוֹצוֹתָיו הָרַכּוֹת בְּיוֹתֵר

וְהִמְרִיא לַהֲפֹךְ לְאֶחָד

מֵרַצֵּי הָאוֹר שֶׁבַּמַּיִם.

.

התשובה לשאלה שנשאלה בבית הראשון ניתנת בבית השני. חסד האיחוד חולף. הילד שהתבונן להרף עין במים בעיני הילד שלו וחזה בעולם שלפני הבריאה, ראה את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה. ראה את חייו חולפים לנגד עיניו ונותר עם תודעת הזִקנה, המוות והגעגוע. בד בבד, כאשר אלו הופכים לחלק ממנו ומלבינים את זקנו, הוא זוכה באיחוד עם הדרור שחש את הרוח הקלה בפנים נוצותיו והופך לאחד מרצי השמיים. כל הוויות העולם וכל הזמנים מתאחדים באותו רגע. הדרור שמתאחד עם האינסוף מופיע כאן גם במשמעות של חופש שבו זוכה הילד, כשכל הוויית הקיום והזמן החולף נחווים בהשתקפותו במים. תפיסת ההזדקנות והמוות גורמת לפירוד שמאפשר את החופש שמאפשר את האיחוד.

והמים הרבים שממשיכים וזורמים בשירי הספר, מביאים אותנו אל השיר האחרון, "לא יותר מאשר":

לֹא

   יוֹתֵר

        מֵאֲשֶׁר

              אֶבֶן

                 פְּסֵיפָס

                        קְטַנָּה

קֻבִּיָּה קְבוּרָה תַּחַת עֲפַר דּוֹרוֹת

לֹא יוֹתֵר

לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

           אֶבֶן

לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶבֶן פְּסֵיפָס

                     קְטַנָּה

לֹא יוֹתֵר

                לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

בַּיִת רֵיק שֶׁל צַבּוֹן הָפוּךְ עַל גַּבּוֹ

בֵּין קָנִים וּבֵין קַשׁ

                לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

אֶבְרַת צִפּוֹר כְּרוּתָה

                עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

לֹא יוֹתֵר

אַךְ לִפְנֵי שֶׁתֵּעָלֵם הָרוּחַ

לִפְנֵי שֶׁיִּקָּרַע הַחוּט

נֵשֵׁב בְּצֵל אַלּוֹן

בְּצִנַּת אַמַּת מַיִם

וְזֶמֶר רַךְ יְפַרְפֵּר

רִיס

עַל הַחַיִּים, עַל הָאַהֲבָה

לִפְנֵי שֶׁתֵּעָלֵם הָרוּחַ

לִפְנֵי שֶׁיִּקָּרַע הַחוּט.

.

בשיר האחרון בספר עוברת המשוררת דרך הדורות ומשיבה אל העכשיו את מבטה ואת שירתה, שעמדו על שפת הנהר והביטו למעֵבר. בַמבט שנשא עימו מאבק, אובדן ואבל, חל שינוי, וכעת הוא הופך פניו אלֵי פיוס וחמלה לכל מה שהותירו החיים מאחור. "אבן ואבן פסיפס ובית ריק של צבון הפוך על גבו בין קנים וקש, ואברת ציפור כרותה על אם הדרך". דסקל מביטה על החיים ורואה את המוות, המראות סביבה הם חיים שהיו ואינם עוד. אך לפני שתיעלם הרוח, לפני שייקרע החוט, הם קמים לתחייה בצל עץ האלון בצינת אמת המים כזיכרון של חיים ואהבה. מה שהתרוקן מחיים ממלא את הלב ומאחד באמצעות השפה קצוות של הוויה. המשוררת מודעת לגבולות המבט ולגבולות השפה ומקבלת עליה את העובדה שקיומו של העולם תלוי במבטנו המוגבל וקיומה של השירה תלויה בשפתנו המוגבלת. ובמילותיה של דסקל בשיר אחר: "אני תו בפואמה הגדולה של הזמן" (עמ' 29).

שורות השיר נפתחות שבורות, יורדות כסולם, "אנו קובייה קבורה תחת עפר דורות", במילים אלו גורלנו הופך סולם שראשו טמון באדמה, קיום חסר פשר. אך עם מילים אלו באה ההכרה כי בחלקיק הזמן שבו אנו מתקיימים, אנו מקיימים את העולם. מהו עולם ללא ההווה שלנו, מהו עולם ללא מבטנו, מהו עולם ללא שפתנו.

בספר משובצים שירים שבהם הרוע האנושי מרומז כחלק ממכלול החיים ("חתונה", "עיניים כחולות"), ואלו שוכנים בהרמוניה עם שירים שניסו לחמוק מהרוע המכה בנפשה של המשוררת מאז קרא לה אביה בשפתיים חשוקות על שם אמו שנרצחה. דסקל קיבלה על עצמה לפורר שתיקה טעונת זוועות לשירה. היא ושירתה עומדות על שפת הנהר, מביטות מנגד, והופכות את הבלתי מושג לשפה שבה היופי הוא כאב האובדן.

.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה. רשימות פרי עטה פורסמו בגיליונות 6, 20 ו־88 של המוסך.

.

ריקי דסקל, "שפת הנהר", עם עובד, 2021.

.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: עדו ניצן קורא בשיר "סזון" לעמיחי חסון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך