פרוזה | בסמטת הבשרים

.

בסמטת הבשרים

שהם סמיט

.

אין שלט מעל האטליז. למה להוציא כסף על שלט כשאפשר לכתוב בטוש שחור על קיר נקלף: חיים. וליתר ביטחון, למניעת אי־הבנות, להוסיף חץ עקמומי שמתפתל מחיים הכתוב עד סמוך מאוד לנקודה שבה, מאחורי ויטרינה (כך מכונים פה המקררים) ניצב מקריח, גדול גוף ולבוש בסינר אפרפר מוכתם בדמים, חיים האיש.

"מזה תביא לי חמש קילו." זאת לקוחה קבועה, מקצוענית, יודעת מה לבקש ואיך לארוז: "בשתי מגשים, חצי חצי."

והיו לבשר שניים. חיים מכניס למטחנה נתח חיים לשעבר. הקבועה, יגעה, נשענת על עגלת השוק שלה (קינג סייז).

עגלה, זה משהו להישען עליו. אולי אקנה לי? איזה מין רעיון מטופש זה היה לצאת לקניות בשוק עם תרמיל. מה חשבתי לעצמי? מה אני, תיירת?

כן, אני תיירת בחיי החדשים והיום אגלה יבשת: סמטת הבשרים. אין מצב שאטעה בדרכי כי האספלט בדרך כל בשר צבוע אדום. כדי להזהיר צמחונים? לקרב קרניבורים? אני קרובה יותר לצמחונות אבל הילדים דורשים בשר ומה אימהות לא עושות למען – איכס, משהו חדר לי לכפכף. מים מתים.

"מה בשבילך?" עכשיו תורי, ובינתיים גם הורדתי מעליי – לקרקע הלחה – את התרמיל, גם את השקיות עם מה שלא נכנס בו, כל הרגישים והמחיצים.

"צ'וריסו." זה מה שהילדים ביקשו לארוחת שישי, הראשונה שלנו בקונסטלציה החדשה. צ'וריסו ופירה. "בעצם, אולי זה היה מרגז?"

"מה שתגידי. כמה?"

"שש? שתים־עשרה?" ואולי הייתי צריכה לנקוב במשקל שאין לי מושג מהו?

"חכי אני מביא לך חבילה," הוא אומר, וכבר מראה לי עורף (בשרני) ובצעדים כבדים חוצה את החלל (אריחים בלוק סניטארי) ונבלע במלבן שחור, פתח של חדר קירור.

"טוב לך?" הוא מניח לפני את הדבר, אפור ומכוסה בכפור. טוב לי? זה מה שכולם רוצים לדעת.

"כן," אני מחליטה לא לחשוף את היותי טירונית בעסק הזה.

"עוד משהו?"

הוא ממתין. האם זה הזמן לד"ש מלקוח מתמיד? האם מתחשק לי לענות על השאלה המתבקשת: מי את בשבילו?

"לא. בעצם כן… חזה, לשניצלים."

"אין לי. תנסי אצלו ממול."

"אוקי, תודה, להתראות." מעל הוויטרינה, מעל הנתחים העצובים ושקיות הבשר הטחון, אני מושיטה שטר אל יד לָטֵקְס, מקבלת עודף, מכניסה את הגוש הקפוא לתרמיל ובאופן לא חינני, כמו חתולה שמנסה לשאת בפיה שגר שלם, מעבירה את הכבודה שלי אל הוויטרינה של אצלו ממול.

"יש לך חזה לשניצלים?"

"איזה חזה? איזה חזה? חצי לילה הייתי בשוק הסיטונאי. לא ישנתי. לפה הגעתי בחמש וחצי, תאמיני לי."

אני מאמינה. אם חיים הוא סטייק מהלך, האיש הזה הוא עצם.

"בשום מקום לא תמצאי חזה."

"כן, הבנתי. "

"אין חזה. בשום מקום. אין לך מה לחפש." כאילו ביקשתי ממנו גבר חדש.

"לא נורא. אני אבוא ביום אחר," אני רוכנת להרים את התרמיל, את השקיות.

"יש פרגיות," אני שומעת אותו מעליי, "תאמיני לי, קחי פרגיות."

אני מאמינה. לא אקח פרגיות, אף כי ליבי קצת יוצא אליו. אלמלא עיני נביא הזעם האלה אולי הייתי מגלה לו שזאת פעם ראשונה שלי.

"פרגיות," הוא אומר, "זה הרבה יותר טוב מחזה. תסתכלי לפה, תראי  – "

אני רואה. מגש מלא גושים אדמדמים־לבנים. אינפקציה, אני מספיקה לחשוב, רוכנת אל התרמיל, מרימה אותו במאמץ, מכתיפה, רוכנת אל השקיות, מחזירה למקומה עגבנייה נמלטת, מתרוממת לאט, שלא לאבד את שיווי המשקל, מתייצבת, בוהה בזרם האדם, ואז באדם האחד הנפלט מתוכו.

עכשיו, כשגם הוא קלט אותי, שנינו בשר קפוא.

"היי," אני מפשירה ראשונה.

"היי."

זה היי רפה, נפול כזה, כמו השדיים שהגיל הצמיח לו שמציירים בטישרט שני עיגולים כהים. חזה. לו יש חזה.

"סליחה, אני קצת המום," הוא אומר, "לא חשבתי שניפגש פה."

"לא," אני אומרת. אחר כך, כמו בדו־קרב אנחנו יורים: מה שלומך, מה שלומך, בסדר.

שנינו משקרים.

"מוזר כל כך לראות אותך פה," הוא אומר. "קשה לך?"

"קצת. עם הריח," אני מוסיפה.

"אבל למה את לא קונה אצל חיים? שכחת שיש את חיים?"

"לא שכחתי. קניתי. צ'וריסו."

"ופה?"

"כלום," אני מדווחת על המחסור בחזה.

"מוזר," הוא אומר, "לא קרה לי בחיים שלא היה חזה."

"אין חזה, היא צודקת," עכשיו זה איש הפרגיות שמשתחל בינינו  עם הפרגיות שלו, עם האינפקציה.

"אל תקני פרגיות," הוא אומר, "הילדים לא אוהבים את זה."

"לא התכוונתי." אני יודעת מה הם אוהבים.

"הפסד שלך," מפטיר נביא הפרגיות.

"אולי בכל זאת תקני," הוא אומר פתאום.

"למה? בעצמך אמרת שהילדים לא אוהבים."

 "אולי ילמדו לאהוב."

תלמד אתה לאהוב.

"תשאלי אותו," הוא דוחק בי, "תשאלי מה המחיר".

"לא רוצה."

"אז לידיעתך, פרגיות זה הרבה יותר יקר מחזה."

"אז אני אקנה חזה," אני אומרת, "או שלא אקנה. די, שילמתי מספיק," כך אני אומרת, ושאני צריכה לזוז, ולא זזה. שנינו לא זזים, עומדים שם זה מול זה על השטיח האדום שפרשה לנו סמטת הבשרים, עד שאיזה רפלקס מצמיד אותנו לנשיקה מתה.

.

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996), "הוםסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם פטל, מאזניים, פרויקט הסיפור הקצר והמוסך. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: ספרים. מתים, סיפור מאת נדב פיידמן רשף

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן