.

השכנה

קרן להמן

.

אולגה, השכנה שלי, מתה. צעירה, נראה לי בגילי. היא השאירה אחריה בעל ובת אחת, בגיל יסודי או חטיבת ביניים, אני לא באמת יודעת. גם לא ידעתי שהייתה חולה, למרות שאנחנו שכנות כבר שמונה שנים. מתברר שהיה לה סרטן במעי הגס, זו הייתה גם סיבת המוות של אבא שלי, כך שאני יכולה לשער מה עבר עליה בחודשים האחרונים.

הפעם האחרונה שפגשתי אותה הייתה מזמן, לפני חצי שנה בערך. שאלתי בקבוצת הוואצאפ של התושבים ממי אפשר לשאול תבנית אינגליש קייק והיא כתבה שיש לה ושאבוא לקחת והוסיפה גם סמיילי מזמין. היא הזמינה אותי להיכנס בזמן שחיפשה את התבנית בארון המטבח. עמדתי קרוב לכניסה, ובחנתי את ביתה. ציפיתי שכמו בבתים רבים של עולים חדשים אמצא בו ערבוביה של רהיטים ללא חוט מקשר, שנאספו מתרומות או ממכירות סוף עונה של מחסני רהיטים. אך להפתעתי הבית היה מעוצב בקפידה והרהיטים מעץ מלא תאמו זה את זה ונראו כמו תמונה מהקטלוג שיש לי בבית. התביישתי לשאול אותה כמה זמן הם בארץ וגם לא חשתי בנוח להחמיא לה על מראה הבית, שלא תדע שבחנתי אותו בזמן שהמתנתי לתבנית. תמונה משפחתית על רקע הרים מושלגים עמדה על שידה. האושר המשפחתי שנשקף מהתמונה נראה לי אותנטי. תמיד רציתי גם אני לתלות את המשפחתיות שלנו על קירות הבית, אבל עד היום עוד לא מצאתי את התמונה הנכונה, או את הזמן ללכת לצלם מקצועי. לצד התמונה המשפחתית ניצבה קערת פירות חורף. צבע הפירות היה עז, נראה שנבחרו בקפידה אצל הירקן. עיניי נחו על תפוז זהוב ועסיסי, ריח הדרים עלה בנחיריי וחשתי עקצוץ בבלוטות הרוק. שלחתי יד זריזה והגנבתי את התפוז לכיס הז'קט שלי במיומנות מפתיעה. קולה של השכנה הבהיל אותי, בעודה רכונה לתוך הארון: "הבת שלי עשתה פה בלגן." – "בת כמה היא עכשיו?" שאלתי. אני לא זוכרת מה היא ענתה. מיששתי את התפוז, עדיין מופתעת שהוא בכיס הז'קט שלי, והסוויתי בגופי את קערת הפירות המחוללת. היא הגישה לי את התבנית ופתאום שאלה: "את רוצה לשתות קפה?" עור פניה היה חלק וחלבי, היא הייתה מאלה שמחייכות גם בעיניים. "הייתי שמחה, אבל הקטנה מחכה בבית שאאפה איתה עוגה," תירצתי. "לא נורא, בפעם אחרת," אמרה. ברגע שסגרה מאחוריי את דלת הבית, שלפתי את התפוז מהכיס, קרעתי ממנו את קליפתו הגסה ונגסתי בו בתאווה. המיץ ניגר על סנטרי וטפטף לי על החולצה. נכנסתי הביתה, פשטתי את בגדיי המוכתמים והמדיפים ריח הדרים מפליל ונכנסתי להתקלח.

כעת היא מתה, יחד עם הסיכוי לשתות איתה קפה בסלון היפה והמעוצב שלה. חבל שלא נשארתי באותה פעם, אולי יכולנו להיות חברות. אולי הייתי אוזרת אומץ ומספרת לה איך לא התאפקתי וגנבתי לה תפוז. היא הייתה מתפקעת מצחוק ואומרת לי: "את חייבת לי תפוז". ובפעם הבאה שהיינו נפגשות, הפעם אצלי, הייתי מכינה לה מיץ תפוזים סחוט. זו הייתה הופכת להיות הבדיחה הפרטית שלנו ויָקי היה שואל אותי: "אבל מה כל כך מצחיק בתפוז?"

להלוויה והשבעה לא יכולנו להגיע, רצה הגורל והיא מתה בדיוק באותו יום שבו טסנו לחופשה המשפחתית השנתית שלנו. התלבטתי אם ראוי לשלוח מסרון לבעלה באותו היום שבו הוא איבד את אשתו, אבל פחדתי שאישאב לתוך החופשה ואשכח לעשות זאת. לקח לי זמן לנסח הודעה שנראתה לי מספיק רגישה ומתאימה לסוג הקשר בינינו, שלא ידעתי להגדירו, אבל פתאום הוא הרגיש נוכח בחיי. "לאוניד יקר," כתבתי, "כל כך הצטערנו לשמוע על מותה בטרם עת של אולגה. היא הייתה מקסימה. אנחנו כואבים את מותה ומשתתפים בצערה הכבד של המשפחה. מצטערים שלא נוכל להגיע לשבעה, אנחנו בדיוק טסים היום. אתם במחשבותינו גם מרחוק. שלכם, משפחת כסיף." שאלתי את יקי איך נשמע לו הניסוח, הוא אמר "בסדר" והמשיך לענות למיילים מהעבודה. קראתי את המסרון שוב ושוב ולבסוף החלטתי להשמיט את המשפט "היא הייתה מקסימה", הרי לא באמת הכרתי אותה ולא רציתי להישמע צבועה. שאלתי את יקי אם הוא חושב שעדיף ככה והוא ענה "כבר אמרתי לך שזה בסדר." שלחתי את ההודעה. מדי פעם בדקתי אם התקבלה תגובה מלאוניד, אך זו לא הגיעה. אני משערת שהיו לו מספיק דברים להתעסק בהם מאשר לענות למסרונים שנשלחים אליו ביום שאשתו מתה.

"אתה חושב שהיא נקברה מחוץ לגדר?" שאלתי את יקי במטוס. "מה, למה את חושבת ככה?" יקי נראה מופתע. "שמעתי פעם שהרבה מהרוסים נקברים מחוץ לגדר, כי הם לא באמת יהודים," הסברתי. "לא יודע, אני מקווה שאת טועה," נימה של כעס נשמעה בקולו והייתה לי תחושה שהוא כועס עליי. במושב מימין ישבו שלושת ילדינו, עיניהם נעוצות במסכים מרצדים ואוזניות תחובות באוזניהם. השענתי לאחור את כיסא המטוס וניסיתי להירדם, אבל האישה מאחור העירה לי שגם ככה צפוף ומחניק במטוס ואין מקום לרגליים. יישרתי את הכיסא ואמרתי ליקי בקול רם, "מי שרוצה נוחות, שלא יטוס בצ'רטר."

שכבנו על מיטות שיזוף ליד הבריכה. המחשב הנייד היה מונח על בטנו של יקי ולחיצותיו על המקשים נשמעו כמו יריות. הנייד שלי לא השמיע צליל של הודעה נכנסת ובכל זאת בדקתי אם קיבלתי הודעה חדשה. "לאוניד עוד לא ענה לי," אמרתי. "מי?" שאל יקי. "לאוניד, בעלה של אולגה, השכנה שלנו שמתה." – "אני משער שהוא עסוק בלשבת שבעה," ענה יקי וחזר לנהל את העסק מרחוק. קולות רמים של צחוק נשמעו מכיוון הבריכה. זוג הורים השפריץ מים אחד על השני וילדיהם צחקו ועודדו פעם את האמא ופעם את האבא. האהבה נשפכה מהם כמו סילוני המים שהתיזו אחד על השני.

כשנכנסנו לחדר, מיד הילדים פתחו לעצמם עוד חטיף. עטיפות אחרות בצבעים זרחניים כבר מילאו את פח האשפה. "זה ממש לא בריא כל החטיפים האלה," אמרתי, "אני הולכת לקנות לנו קצת פירות, שיהיה גם משהו בריא לאכול פה." יצאתי מהמלון והתחלתי לצעוד ברחובות המובילים אל הים. זכרתי שאיפשהו בצד הדרך ראיתי מכולת קטנה. אישה מקומטת וקטנת קומה עמדה בדלפק, החנות הייתה אפלולית, פס שמש דק האיר פתותי אבק זעירים שחגו באוויר. פירות וירקות נחו בתוך ארגזי עץ, שניצבו באלכסון על גבי מדפים. תנוחתם של הארגזים מצאה חן בעיניי וחשבתי שכך הייתי רוצה גם אני לאחסן את הירקות והפירות בבית. אספתי כמה תפוזים, בננות ותפוחים וניגשתי לדלפק. המוכרת ספרה את מטבעות הכסף שהגשתי לה והחזירה לי עודף במנוד ראש.

הייתה זו שעת צהריים כשצעדתי במעלה הסמטאות הצרות בדרך חזרה למלון. השמש קפחה על ראשי וריצוף האבנים הלבנות על אדמת הסמטאות סנוור את עיניי. שקית הפירות הכבידה עליי, הייתי צמאה מאוד. תעיתי בין הרחובות והבנתי שאיני יודעת את הדרך בחזרה למלון. החנויות היו סגורות כיאה לשעת הסייסטה. פשפשתי בתיק והוצאתי את הטלפון הנייד. זה היה חסר תועלת, כיוון שיקי התקין חבילת שיחות וגלישה רק על הנייד שלו. לא הייתה לי קליטה ולא הייתה שום רשת אלחוטית באזור. גבר עב כרס עם שפם ישב פרקדן על כיסא מחוץ לאחת החנויות, רגליו היו פשוקות וראשו היה שמוט הצידה ברפיון. כשחלפתי מולו הוא הרים את ראשו וחיוך גס עלה על פניו. החשתי צעדיי והתרחקתי משם. הצמא הציק לי. בפינת רחוב ריק ושומם ניצב ספסל תחת עץ, התיישבתי עליו באפיסת כוחות. הנחתי את שקית הפירות לצידי ושלפתי מתוכה תפוז. קליפת התפוז הייתה דקה והתקשיתי להסירה, לכלוך כתום נאגר תחת ציפורניי. לבסוף חילצתי את התפוז מקליפתו וינקתי את המיץ שלו, טעמו היה חמוץ. התגעגעתי לטעם של אותו תפוז אסור מסלסילת הפירות של אולגה. התגעגעתי גם לאולגה. אילו הייתי נשארת לקפה באותו יום והיא עוד הייתה בחיים, וודאי הייתי נפגשת איתה בחזרתי לארץ ומספרת לה איך חיי ניצלו בזכות תפוז חמוץ ומאכזב. היא הייתה מניחה יד עדינה על זרועי, מביטה בי בחיוך ואומרת: "מזל שהיה לך תפוז." קמתי מהספסל ומצאתי את דרכי בחזרה למלון. כשנכנסתי לחדר, הילדים היו במסכים ויקי ישן על המיטה כשהמחשב הנייד שלו מונח על בטנו, מתרומם מעלה מטה בקצב נשימותיו הכבדות. עטיפות החטיפים הצבעוניות הזכירו לי ששכחתי את שקית הפירות על הספסל שתחת העץ.

בלילה יקי התחכך באחוריי. בתנועות מתורגלות, אחזתי בזין שלו ועזרתי לו לחדור. "את יבשה לגמרי," הוא אמר והמשיך לנוע פנימה והחוצה. עצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין סיטואציה מגרה.

לאחר שלושה ימים נחתנו בארץ. את הדרך ליישוב העברנו בשתיקה. "אמרתי לך לעצור ליד הבית עם הגדר הכחולה," התרגז יקי על נהג המונית שעצר כמה מטרים אחרי הבית שלנו. "חכה, אני אקח רברס," אמר הנהג. "לא משנה, כבר נרד פה," אמר יקי. ירדנו סמוך לביתם של לאוניד ואולגה. על שער הכניסה לביתם הייתה תלויה מודעת אבל, "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותה בטרם עת של נדיה דובנצקיה." הרגשתי סחרחורת ותפסתי את ראשי בשתי ידיי. קראו לה נדיה. יקי הבחין בי ואמר, "מה עצרת פה עכשיו, אני עוד חייב להספיק לעבוד היום." כעת עצר גם הוא והביט בי נבוך, "אבל למה את בוכה ככה? מה לך ולה?"

.

קרן להמן, רכזת דיגיטל ותוכן במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ת"א, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת ערבי תרבות. ספר השירים שלה "טורסו" יצא בהוצאת טנג'יר. שני שירים מתוכו פורסמו לראשונה בגיליון 74 של המוסך. סיפורים נוספים פרי עטה ראו אור בבמות שונות.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סמטת הבשרים", סיפור קצר מאת שהם סמיט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרק מתוך "השפית" / מארי נדיאיי

.

עד מהרה זכתה המרפסת הכחלחלה של "בשעה טובה" להצלחה כה רבה, שהשפית נדרשה לגייס כוח אדם נוסף למטבח ולאולם המסעדה.

היא סירבה לקבל יותר אנשים מכפי שיכול המקום להכיל, מה שהרגיז אותה באופן עקרוני, שכן סברה שמסעדה היא בדיוק המקום שבו כל אחד, בלי הודעה מוקדמת, אמור למצוא כיסא שעליו יוכל להסדיר את נשימותיו, שולחן נקי שאליו יוכל להיסמך, אוכל טעים להינחם בו, ומתוך כבוד לעיקרון הזה האמינה שאסור לה בשום אופן להיות במצב שבו תיאלץ להשיב בשלילה לבקשה הבסיסית הזאת, שבו היא מקפחת מאן דהוא מהכנסת האורחים שלה, דוחה ולו גם באלף עילות מוצדקות וסיבות מצוינות את מה שאסור לדחות, את מה שאין שום סיבה טובה לא לממש מיידית – מתת האל שבורכה בה.

לא, מובן שהשפית לא נתנה את הארוחה במובן הצר של המילה, אף כי אני יכול להבטיח לכם שתמיד תִּמחרה את המנות כך שהרווח יהיה צנוע ככל האפשר, ובעבור היין דרשה כמעט אותו מחיר שבו קנתה אותו, מתוך תפיסה שלא עבדה בשבילו ולכן אינה רשאית להרוויח ממנו.

בשנים שלאחר מכן נטתה השפית לבישול שהלך ונעשה פשוט, לא, אני חושב, במובן שבו עקבה מבלי דעת אחר רוח הזמן והתאימה את עצמה לדוֹגמת "המטבח החדש", שמעולם לא הרגישה חלק ממנו, אלא במובן שבו ייחסה חשיבות גוברת ובלעדית כמעט לאיכותו של כל מצרך, למן נתח הבשר היקר ביותר ועד לגבעול הפטרוזיליה, למן הדג המעודן ביותר ועד לגרגר המלח שיתבל אותו, בעודה מקפידה בעקשנות להגיש צלחות גדושות בנדיבות, מאופקות למראה (לא יותר משלושה צבעים סמוכים זה לזה), כאלה שהדאגה לשלמותן לא אמורה להיראות, לא היא ולא שום דאגה אחרת, למעט הדאגה לספק עונג מיידי לכל עין המשוועת ליופי וחרֵדה לדעת אם יושבע הרעב, אם התיאבון יבוא על סיפוקו.

אנשים רבים סעדו את ליבם ב"בשעה טובה" בלי שהעלו בדעתם, בשל המחירים השווים לכל נפש והצלחות הדשנות, שכל מנה נרקחה מהרכיבים המובחרים ביותר, פרי חקירה מדוקדקת של השפית, בין שמדובר היה בשמן שהוזהבו בו הבקר או החציל, ובין שבנתח הבשר או הירק שהשפית הזמינה לא עוד משוק קָפּוּסַן אלא ממְגַדֵל מסוים בבָּזאס או מירקן מסוים בלוט־אֵ־גארוֹן, שאותם גילתה בימות החורף ונראו לה טובים דיים ל"בשעה טובה" בלי לשעות יתר על המידה למחירים, מעולם לא העלתה את המחירים בתואנה שהיא משלמת יותר עבור המוצרים, אלא הסתגלה.

וכך הצליחה להציע תפריט עתיר מחשבה, מעודן להפליא במראהו ובאופני הבישול וההכנה, שנֶהֱגו בדיוק כדי למחות כל זכר למאמץ, לאילוצים ולמשך הזמן התובעני, תפריט נגיש כמעט לכולם בלי שיהיו מודעים לכל זה, בלי שיצפו למאום מלבד בטן שבעה.

מהן המנות שזכו בזמנו להצלחה הגדולה ביותר? נוסף על שוק הטלה המפורסם במעטפת ירוקה וטארט האפרסקים של לאנד, צלעות העגל בפירורי לחם המתובלים בעשבים היו מנה מבוקשת, וכמוהן גם כרוב ממולא בנקניק חזיר מטְרוּאָה, עוף של בְּרֶס בטָרָגון ובזיתים מנְיוֹנְס, לפת חדשה מזוגגת בסוכר קנים, תפוחי אדמה מזן ראט מטוגנים בשומן אווז על קליפתם העדינה, חסה מסולסלת ברוטב צלי ופירות יבשים, טרין של אווז וקלמנטינות מקורסיקה, כל אותן מנות שבילדותי בבורדו אנשים דיברו עליהן כעל ארוחות שנועדו לפֵיות או למפלצות, בלי שמעולם עלה בדעתי שאימי יכולה לעטוף אותי במעיל, לעלות על האוטובוס שחוצה את הנהר בפּוֹנְט דה פִּייר, לאחוז בידי ולהיכנס, בלי שתצטרך להוכיח את סגולתה כאריסטוקרטית סמויה או כנסיכה מודחת, למסעדה הזאת, שסיבת קיומה התגלמה, בלי שידעתי זאת אז, באנשים כמונו, כמו אימי וכמוני – מדי פעם אכלנו בחוץ, אוכל בינוני וגס, אבל כזה שנמכר במחיר שנראה לה הוגן, באותו מחיר יכולנו להתענג על מנות מפתיעות, אנינות ומזינות ב"בשעה טובה", אבל אימי אפילו לא העלתה זאת בדעתה, בשבילה היו אלה סיפורי בדים, היא לא האמינה בדברים האלה.

השפית שכרה את החנויות משני צידי המסעדה הפינתית הקטנה, פרצה פתחים רחבים שיצרו שלושה חדרים רצופים, צבעה את הקירות באותו כחול מלכותי והתקינה ספין כהה ומבריק שטיפס עד לגובה הכיסאות.

החדרים המשיכו להתמלא בצהריים ובערב, וכמקודם לא הייתה ברירה אלא לסרב לאנשים, אבל השפית התנגדה כבר אז לשיטת ההזמנות, כל אחד יכול לשבת לשולחן אם יש מקום, בלי הודעה מוקדמת, למצוא בו מנוחה, את הצלילות הצוננת של הרצפה הכחולה־ירוקה, ועם בוא הסתיו הדליקה השפית את תנורי הפורצלן הקטנים בצבע ירוק־בקבוק.

עמיתיי לעתיד, אנשים שהעסיקה השפית עוד לפניי, אמרו לי שנראתה אז נוהרת בשמחה מתמדת, שלא טרדות היומיום ולא העייפות לא הֵעֵמוּ, הם אמרו לי שפניה נראו חלקות תמיד, טובלות בשביעות רצון שקטה ועיקשת, כאילו נמתחו בחוזקה על ידי פקעת השיער המוקפדת וקורת הרוח, הם אמרו גם, מה שזכה לאישורה של אינגריד הזקנה, שהפנים האלה התכרכמו במקצת רק כשהופיעה בתה של השפית או השמיעה מהחדר הסמוך או מהרחוב את קולה הצורמני, הנקמני והממורמר, ואז הייתה השפית משקעת קלות את הראש בין הכתפיים, ובדומה לכלב התוהה איזו קבלת פנים מצפה לו מאדונו המשוגע, כורה אוזן ביראה סמויה שהשגיחו בה אנשים שבאו עימה במגע יומיומי, ואשר נעלמה ברגע שבתה הסתלקה או ברגע שהוּסה קולה או ברגע שאותה בת הפכפכה נכנסה למטבח בארשת חייכנית, כמעט מוגזמת בלבביותה ובעליצותה ובלתי צפויה כל כך, שהשפית נתקפה סוג של הלם, נעשתה ביישנית באורח מוזר ונהגה בבתה בהתרפסות מכאיבה.

כן, השפית העצמאית כל כך, הזאבה הבודדה בכל מאודה, נעשתה על כורחה, אם כי במודעוּת ובהשלמה, השפחה של בתה כעורת הפנים ורפת השכל, ואני מאמין שהרגישה אשמה עד אבסורד מפני שלא השכילה להנחיל לבתה את תכונות הרוח וההופעה שלה, אני מאמין שהשתעבדה בקלות כזאת למרותה הזדונית של בתה מפני שזו הייתה משוללת כל יכולת להרשים אנשים, והשפית ביקשה עמומות להסתיר זאת ממנה, לגונן עליה מפני ודאות כה חותכת בכך שתשתופף כל כולה בפני עריצותה, לא כדי למנוע מהעריצות הזאת להיות מופנית כלפי אחרים, אלא כדי שבתה האומללה – שכן כך ודאי ראתה אותה – תוכל לפחות לגדול בביטחון או באשליה שניחנה, למרות הכול, בכוח כלשהו.

ובמשך כל אותן שנים שבהן צמחו המוניטין של "בשעה טובה", דומה כי דאגתה החמורה היחידה של השפית הייתה לשמר את בתה בתוך דימוי מופרז של עצמה, לשכנע אותה יום אחר יום ביציבות ובעוצמה של אהבתה האימהית כלפיה שהורעפה לחינם, היא לא מנעה מהבת לסכן שוב ושוב את האהבה הטרופה הזאת כשנהגה באימה באופן שגרם לסביבתן להתכווץ במבוכה, והפחד המשונה והנושן של השפית מהילדה השונה ממנה כל כך חבר לסוג אחר של פחד, הפחד לחזות בבתה מושמצת בגלל הסצנות שעשתה לה בפרהסיה – השפית הייתה חדה מספיק להבין שסצנות כאלה מאירות את בתה באור דוחה יותר מאשר אותה עצמה, שנאלצה לסבול אותן, היא הייתה נכונה לסבול אותן עוד ועוד ובלבד שכל הרעות ייזקפו לגנותה ושתצוץ סיבה כלשהי לאהוב ולהעריך את בתה, אבל גם כל זה התגלה כסיפורי בדים, השפית נאבקה להאמין בזה.

כן, זה היה העינוי היחיד שלה, היגון היחיד שלה והדבר היחיד שהקדיר את פניה, אשר כמו לוטשו מדי יום בשמחה ממרקת ובלתי מתפשרת בתריסר השנים שבהן "בשעה טובה" שִׂגשגה בנעימים עד שהייתה, באופן כמעט ברור מאליו אם כי עניו ומוצנע באלגנטיות רבה, למסעדה הטובה ביותר בבורדו.

איך נראתה הבת?

הכרתי אותה רק כשהייתה בת עשרים וחמש, כמוני, שכן התברר שנולדנו באותו החודש של אותה שנה, ובכל זאת, מה שהכה בך כשפגשת אותה ודאי התקיים בה למן הילדות, ואיני חושב שאשגה אם אומר שלעיני עובדי המסעדה, החותם שטבעו אצבעות המלאך המלעיג, המרושע או הנקמן, שבליל הולדתה של הילדה החליט להפוך אותה לכפילה קלוקלת ופארודית של אימה, כבר ניכר בנערה שנכנסה למטבח במבט משועמם ונגעל כדי לדרוש מאימה תביעה שהייתה תמיד מעורפלת, בלתי אפשרית או שיגעונית, כשם שבעצמי נוכחתי כעבור כמה שנים באותו חותם אכזרי ובלתי נמחה: הבת ירשה מהשפית את הגזרה המוצקה, את הגוף הדחוס והמלא, שכאשר נשתל בחלל נדמה היה כאילו יצק סביבו כמות שווה של אוויר מעובה ועומד, אבל קלות התנועה המפליאה והעיניים החומות החמות, שאצל השפית מחקו ביעף אותה תחושה של כובד, לא ניתנו לבתה, בגופה החסון של זו היה משהו מאובן עד תוקפנות שהעיק על המבט, ועיניה היו עמומות וצרות, עיניה נראו מתות גם בחריף בהתקפי הזעם שלה.

בתקופה שבה חשבתי כי עליי לשאת אל בתה של השפית מבט סלחני יותר, לפעמים עלה בדעתי שהיא קופצת על כל הזדמנות לכעוס או לטפול האשמות בתקווה להצית בעיניה את החיים שחסרו לה, שהייתה לה רק קליפה שלהם ומעולם לא רגש, תחושה, שאת טעמם לא ידעה, ואילו פשתה האש הזאת שניצתה לבסוף בשאר ישותה, אולי הייתה מצליחה לאחוז בחוויית החיוּת ולא רק בידיעתה העגומה, איני בטוח שאכן כך, שכך היה, שכן מזמן חדלתי לנסות ולהבין את בתה של השפית, מכל מקום היא דמתה לאימה במידה הסרקסטית והסתומה ביותר שאפשר להעלות על הדעת ואולי בנקודה הזאת, כן, יכולה להתעורר כלפיה חמלה, שכן ודאי שאלה את עצמה יותר מפעם אחת את מי תכנן הגורל להעניש כשהגחיך אותה בצורה כזאת, את השפית או אותה, ובמקרה האחרון, למה?

.

מארי נדיאיי, "השפית: רומן על טבחית", ספריית רות, 2021. מצרפתית: רמה איילון. 

.

 

.

»  במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "מקום" מאת ניצן ויסמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

. 

שולמית אפפל

אם תבוא ותלטף אותי

אִם תָּבוֹא וּתְלַטֵּף אוֹתִי אָנִיחַ לְךָ לָבוֹא וּלְלַטֵּף אוֹתִי

אִם מַחְשָׁבוֹת מְעִירוֹת אוֹתְךָ והַחֶדֶר רֵיק

וְאַתָּה אָסוּר בִּבְדִידוּתוֹ שֶׁל אַחֵר אַל תַּגִּיעַ לְשָׁם

לְבַד הוּא מָה שֶׁיֵּעָשֶׂה עִם הַזְּמַן לַהוֹוֶה שֶׁלְּךָ

.

התקפלתי כמו דבש

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי עַל מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה בְּבֵיתִי מִתְרַחֶשֶׁת דְּרָמָה.

כְּשֶׁהִנַּחְתָּ עַל כְּתֵפַי אֶת מְעִילְךָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה

הִתְקַפַּלְתִּי כְּמוֹ דְּבַשׁ.

נִפְלְאוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַגּוּף פּוֹרֵק בַּחֲלוֹמוֹ

וַאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב אֲבָל לֹא הָעֶרֶב

 לִהְיוֹת עֲיֵפָה אֲנִי רַק רוֹצָה הָעֶרֶב

.

שולמית אפפל היא משוררת. היא פרסמה שמונה ספרי שירה וכן באנתולוגיות ובכתבי-עת רבים. על ספרה האחרון, "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים", היא זכתה בפרס רעיית נשיא המדינה, בפרס גולדברג על הספר "תדמייני שאת כוכבת" וכן בפרסים נוספים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 31 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

אקטאון

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת מֵעֵבֶר לַחֲרִיץ הַדֶּלֶת.

יָדַעְתִּי שֶׁמֻּתָּר לִי וְאֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס.

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת, קְרוּעַת עֵינַיִם, מְבֻלְבֶּלֶת.

הָאֵד מִתּוֹךְ הַמֶּלְתָּחָה פִּלֵּחַ בִּי כְּחֵץ.

הֻרְגַּלְתִּי כְּבָר מִזְּמַן לַמֶּלְתָּחוֹת שֶׁבַּבְּרֵכָה.

אוֹתוֹ הַבֹּקֶר נֶעֱצַרְתִּי, כָּאן לֹא מְקוֹמִי.

עָמַדְתִּי קְרוּעַת עֵינַיִם כְּשֶׁיָּפְיָהּ הִכָּה

בִּי פִּתְאוֹמִי וּמְסַחְרֵר, עָגֹל וְרֵיחָנִי.

קִמּוּר הַגַּב וְהַיַּשְׁבָן, עִגּוּל צְדוּדִית שָׁדַיִם

פִּלְּחוּ אוֹתִי כְּחֵץ, יוֹתֵר לֹא אֶהְיֶה יַלְדָּה.

וְלַהֲקַת כְּלָבִים סְמוּרָה וַחֲשׂוּפַת שִׁנַּיִם

הֵחֵלָּה בְּמִרְדָּף, עִקֵּשׁ, אַלִּים כַּתַּאֲוָה.

הָיִיתִי בַּת חָמֵשׁ וְהִסְתַּתַּרְתִּי בַּכְּנִיסָה

פָּגַע בִּי חֵץ. אֵינִי יַלְדָּה, אֲנִי יְצוּר אַחֵר.

רַגְלַי כָּשְׁלוּ כְּשֶׁלַּהֲקַת כְּלָבִים רָעִים שֻׁסְּתָה

נֶגְדִּי מִתּוֹךְ תּוֹכִי, נוֹתָר לִי רַק לְהִסְתַּתֵּר.

.

אל סלע אנדרומדה

אֲנִי נִפְלֶטֶת מִבֵּיתֵךְ אֶל הָרְחוֹב,

כְּמוֹ זַרְזִיף עָכוּר זוֹרֶמֶת בְּמוֹרַד

הַמַּדְרֵגוֹת אֶל נֶפֶץ קֶצֶף עַל הַחוֹף,

אֶל הַשָּׁאוֹן שֶׁל הַטַּיֶּלֶת, אֶל מִילְיַארְד

אוֹרוֹת, מְזַמְזְמִים וְרוֹחֲשִׁים, עוֹקְצִים

אֶת מַבָּטִי שֶׁתָּר אַחֲרֵי הַחֲשֵׁכָה.

בַּמַּעֲרָב בָּעֹמֶק הַכָּבֵד רוֹבְצִים

לִוְיְתָנִים וּתְמָנוּנִים וְשִׁכְחָה.

אֲנִי חוֹתֶרֶת בַּטַּיֶּלֶת הַצְּפוּפָה

בְּיַם הַבִּירָה וְהַגְּלִידָה וְהַצִּ'יפְּס

וְנֶעֱצֶרֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת וְרָפָה

וּמַבָּטִי נִמְשָׁךְ לַסֶּלַע הַמַּכְסִיף.

אֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן דָּרוֹמָה וְאַשְׁאִיר

אוֹתָךְ כְּבוּלָה מֵאֲחוֹרַי בְּתוֹךְ הָעִיר.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 88 ו-100.

.

.

ליאת נאה

פה־תת־בטן

מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?

לֹא הָיוּ לִי שֵׁמוֹת בִּשְׁבִילָהּ, לַוָּאגִינָה שֶׁלִּי,

פָּנִיתִי אֵלֶיהָ בְּגוּף שְׁלִישִׁי שֶׁל נִימוּס.

עִם הָאֶצְבַּע הָיִיתִי מַצְבִּיעָה לָהּ, בְּאָזְלַת הַמִּלִּים.

הָיִינוּ צֶמֶד שֶׁל הֶעְדֵּר, מְסַמֶּנֶת וּמְסֻמֶּנֶת מְאַיֶּנֶת,

מְדַבְּרוֹת עַל הַדָּבָר הַהוּא.

עַל הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן יָשְׁבָה לִי הַוָּאגִינָה כְּמוֹ שְׁקוּפִית בְּתוֹךְ מַקְרֵן.

הֶחְלִיקָה לִי הַחוּצָה מִן הַמִּשְׁפָּט, הִפְלִיגָה לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין לִי נְגִיעָה בָּהֶם.

וְאָמְנָם, קָאנְט אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לָדַעַת אֶת הַדְּבָרִים כְּשֶׁלְּעַצְמָם.

גַּם אֶצְלִי זֶה כָּכָה, אִי אֶפְשָׁר לִי לֶאֱחֹז בַּדָּבָר

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמָהּ. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

פְּנִינָה שֶׁנֶּחְבֶּצֶת בְּצֶדֶף לֹא־לָהּ, אוֹגֶמֶת מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

בִּשְׂפַת הַבַּיִת, בְּלָשוֹן יְלִידִית, הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ

כְּאִילוּ הָיִינוּ זָכָר לְזָכָר:

פֶּה־תַּת־בֶּטֶן, הָיִיתִי קוֹרֵאת לָהּ,

אַתָּה, הַפֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַבֶּטֶן,

הַפֶּה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל,

תִּזָּהֵר, הַבֶּטֶן מַשִּׂיגָה אוֹתְךָ, לוֹקַחַת לְךָ!

.

מדוע צריכה הוואגינה ללשון נקייה

הִיא זְקוּקָה לְלָשׁוֹן נְקִיָּה שֶׁתְּפַנֶּה בָּהּ מָקוֹם לְשֵׁם חָדָשׁ.

תְּלַקֵּק וּתְקַעֵר בָּהּ חָלָל צָחוֹר לְחָדָשׁ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ.

גַּם אֲנִי מִתְכּוֹנֶנֶת לְלֵדַת הֶחָדָשׁ שֶׁבִּי וְרוֹשֶׁמֶת שֵׁמוֹת לְמָה שֶׁיָּבוֹא, בֵּן אוֹ בַּת:

בַּעַל־פְּעוֹר; פַּעֲרוּר; הֶבֶל־רֶסֶק מַתִּיזָן; בַּרְוָזָן; אֲבַזְבְּזָן; זַמְזָמָן; אַרְזָמָן; אֵין לִי זְמַן; אֵין לִי מָקוֹם; אֵין לִי אֵיבָרִים וְקֻפְסָאוֹת בִּשְׁבִיל זֶה; אֲנִי סוֹחֶבֶת אֶת זֶה אִתִּי, בְּתוֹכִי, כְּמוֹ לוּלָאָה פְּרוּצָה, כְּמוֹ חוֹר, כְּמוֹ רֹאשׁ בּוֹקֵעַ, כְּמוֹ חַסְרַת בַּיִת; לוּ הָיָה לִי בַּית הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ קֻפְסָה; הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ בֵּית בֻּבּוֹת; וּבְכֵן, זֶהוּ, אֶבְנֶה לַוַּאגִינָה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי בֵּית בֻּבּוֹת וּבוֹ הַכֹּל מִשֶּׁלָּה בִּזְעֵיר־אַנְפִּין. הִיא זְקוּקָה לִדְבָרִים מִשֶּׁלָּה, כִּי מִשֶּׁלִּי לֹא אֶתֵּן לָהּ. אֶתְפֹּר לָהּ שְׂמָלוֹת יָפוֹת וְאָכִין לָהּ סְפָרִים זְעִירִים, סִפְרֵי תְּפִלָּה וָחֹל; וְחַלּוֹנוֹת לְהַבִּיט מֵהֶם אֶל הַחוּץ וְלָדַעַת כָּךְ מָה הִיא, הִיא שֶׁכְּנֶגֶד, הִיא שֶׁאֵינוֹ הָאַחֵר. הָבוּ לִי עֵץ וְגַפְרוּרִים וְדֶבֶק פְּלַסְטִי. הָבוּ לִי לֶבֶד וּצְבָעִים וּגְזִירֵי נְיָר צִבְעוֹנִי. הָבוּ לִי מַעְגָּלִים חַשְׁמַלִּיִּים קְטַנִּים, מַעְגָּלִים סְגוּרִים, נִסְגָּרִים, מְחֻבָּרִים לְבָּטֶרְיוֹת, מַדְלִיקִים נוּרוֹת זְעִירוֹת שֶׁל חָג.

.

ליאת נאה היא חוקרת אמנות וארכיאולוגיה מן המזרח התיכון הקדום. שירים, סיפורים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שנים, בהם הליקון, כרמל, מסמרים והו!. ספר שיריה הראשון, "הוואגינה, הרעב והדב" עתיד לצאת לאור בהוצאת טנג'יר.  

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צוריאל אסף ונדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בסמטת הבשרים

שהם סמיט

.

אין שלט מעל האטליז. למה להוציא כסף על שלט כשאפשר לכתוב בטוש שחור על קיר נקלף: חיים. וליתר ביטחון, למניעת אי־הבנות, להוסיף חץ עקמומי שמתפתל מחיים הכתוב עד סמוך מאוד לנקודה שבה, מאחורי ויטרינה (כך מכונים פה המקררים) ניצב מקריח, גדול גוף ולבוש בסינר אפרפר מוכתם בדמים, חיים האיש.

"מזה תביא לי חמש קילו." זאת לקוחה קבועה, מקצוענית, יודעת מה לבקש ואיך לארוז: "בשתי מגשים, חצי חצי."

והיו לבשר שניים. חיים מכניס למטחנה נתח חיים לשעבר. הקבועה, יגעה, נשענת על עגלת השוק שלה (קינג סייז).

עגלה, זה משהו להישען עליו. אולי אקנה לי? איזה מין רעיון מטופש זה היה לצאת לקניות בשוק עם תרמיל. מה חשבתי לעצמי? מה אני, תיירת?

כן, אני תיירת בחיי החדשים והיום אגלה יבשת: סמטת הבשרים. אין מצב שאטעה בדרכי כי האספלט בדרך כל בשר צבוע אדום. כדי להזהיר צמחונים? לקרב קרניבורים? אני קרובה יותר לצמחונות אבל הילדים דורשים בשר ומה אימהות לא עושות למען – איכס, משהו חדר לי לכפכף. מים מתים.

"מה בשבילך?" עכשיו תורי, ובינתיים גם הורדתי מעליי – לקרקע הלחה – את התרמיל, גם את השקיות עם מה שלא נכנס בו, כל הרגישים והמחיצים.

"צ'וריסו." זה מה שהילדים ביקשו לארוחת שישי, הראשונה שלנו בקונסטלציה החדשה. צ'וריסו ופירה. "בעצם, אולי זה היה מרגז?"

"מה שתגידי. כמה?"

"שש? שתים־עשרה?" ואולי הייתי צריכה לנקוב במשקל שאין לי מושג מהו?

"חכי אני מביא לך חבילה," הוא אומר, וכבר מראה לי עורף (בשרני) ובצעדים כבדים חוצה את החלל (אריחים בלוק סניטארי) ונבלע במלבן שחור, פתח של חדר קירור.

"טוב לך?" הוא מניח לפני את הדבר, אפור ומכוסה בכפור. טוב לי? זה מה שכולם רוצים לדעת.

"כן," אני מחליטה לא לחשוף את היותי טירונית בעסק הזה.

"עוד משהו?"

הוא ממתין. האם זה הזמן לד"ש מלקוח מתמיד? האם מתחשק לי לענות על השאלה המתבקשת: מי את בשבילו?

"לא. בעצם כן… חזה, לשניצלים."

"אין לי. תנסי אצלו ממול."

"אוקי, תודה, להתראות." מעל הוויטרינה, מעל הנתחים העצובים ושקיות הבשר הטחון, אני מושיטה שטר אל יד לָטֵקְס, מקבלת עודף, מכניסה את הגוש הקפוא לתרמיל ובאופן לא חינני, כמו חתולה שמנסה לשאת בפיה שגר שלם, מעבירה את הכבודה שלי אל הוויטרינה של אצלו ממול.

"יש לך חזה לשניצלים?"

"איזה חזה? איזה חזה? חצי לילה הייתי בשוק הסיטונאי. לא ישנתי. לפה הגעתי בחמש וחצי, תאמיני לי."

אני מאמינה. אם חיים הוא סטייק מהלך, האיש הזה הוא עצם.

"בשום מקום לא תמצאי חזה."

"כן, הבנתי. "

"אין חזה. בשום מקום. אין לך מה לחפש." כאילו ביקשתי ממנו גבר חדש.

"לא נורא. אני אבוא ביום אחר," אני רוכנת להרים את התרמיל, את השקיות.

"יש פרגיות," אני שומעת אותו מעליי, "תאמיני לי, קחי פרגיות."

אני מאמינה. לא אקח פרגיות, אף כי ליבי קצת יוצא אליו. אלמלא עיני נביא הזעם האלה אולי הייתי מגלה לו שזאת פעם ראשונה שלי.

"פרגיות," הוא אומר, "זה הרבה יותר טוב מחזה. תסתכלי לפה, תראי  – "

אני רואה. מגש מלא גושים אדמדמים־לבנים. אינפקציה, אני מספיקה לחשוב, רוכנת אל התרמיל, מרימה אותו במאמץ, מכתיפה, רוכנת אל השקיות, מחזירה למקומה עגבנייה נמלטת, מתרוממת לאט, שלא לאבד את שיווי המשקל, מתייצבת, בוהה בזרם האדם, ואז באדם האחד הנפלט מתוכו.

עכשיו, כשגם הוא קלט אותי, שנינו בשר קפוא.

"היי," אני מפשירה ראשונה.

"היי."

זה היי רפה, נפול כזה, כמו השדיים שהגיל הצמיח לו שמציירים בטישרט שני עיגולים כהים. חזה. לו יש חזה.

"סליחה, אני קצת המום," הוא אומר, "לא חשבתי שניפגש פה."

"לא," אני אומרת. אחר כך, כמו בדו־קרב אנחנו יורים: מה שלומך, מה שלומך, בסדר.

שנינו משקרים.

"מוזר כל כך לראות אותך פה," הוא אומר. "קשה לך?"

"קצת. עם הריח," אני מוסיפה.

"אבל למה את לא קונה אצל חיים? שכחת שיש את חיים?"

"לא שכחתי. קניתי. צ'וריסו."

"ופה?"

"כלום," אני מדווחת על המחסור בחזה.

"מוזר," הוא אומר, "לא קרה לי בחיים שלא היה חזה."

"אין חזה, היא צודקת," עכשיו זה איש הפרגיות שמשתחל בינינו  עם הפרגיות שלו, עם האינפקציה.

"אל תקני פרגיות," הוא אומר, "הילדים לא אוהבים את זה."

"לא התכוונתי." אני יודעת מה הם אוהבים.

"הפסד שלך," מפטיר נביא הפרגיות.

"אולי בכל זאת תקני," הוא אומר פתאום.

"למה? בעצמך אמרת שהילדים לא אוהבים."

 "אולי ילמדו לאהוב."

תלמד אתה לאהוב.

"תשאלי אותו," הוא דוחק בי, "תשאלי מה המחיר".

"לא רוצה."

"אז לידיעתך, פרגיות זה הרבה יותר יקר מחזה."

"אז אני אקנה חזה," אני אומרת, "או שלא אקנה. די, שילמתי מספיק," כך אני אומרת, ושאני צריכה לזוז, ולא זזה. שנינו לא זזים, עומדים שם זה מול זה על השטיח האדום שפרשה לנו סמטת הבשרים, עד שאיזה רפלקס מצמיד אותנו לנשיקה מתה.

.

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996), "הוםסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם פטל, מאזניים, פרויקט הסיפור הקצר והמוסך. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: ספרים. מתים, סיפור מאת נדב פיידמן רשף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן