.

לב העולם: רונית ופליקס מטלון

מאת מורן בנית

.

אני הילדה שלו, תמיד הייתי. שלוש מאות מסמרים ידביקו אותי לאדמה ואני אמשיך להיות הילדה שלו, כזאת אני, תמיד־תמיד, הוא האבא ואני הילדה, אני הילדה והוא האבא אפילו אם יעקרו לי את הלשון מהפה.

(רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, עמ' 284)

.

"אנא בואי, מותק", כתבה לי. היה זה בסוף הקיץ, הקיץ האחרון שלה. שלוש שנים לא התראינו, ובינתיים היא עברה להתגורר בחיפה. פעם כתבה לי: "המרפסת משקיפה לים עד עתלית." בבואי, לפני שהתיישבנו במרפסת, היא הושיטה לי את השקית. "קחי, אבל אל תפתחי עכשיו", אמרה ופנתה לעבר מכונת הקפה, "אני לא רוצה לראות את זה". כעס מר עלה בה. השתתקתי. בשקט היא הוסיפה, "תיקחי וכשתסיימי תחזירי".

מדוע שמרה את הקלסר? יכלה להשליך אותו כשעברה דירה. איש לא היה פותח אותו: קלסר מתפורר וישן בשקית ניילון צהבהבה. כמה שנים שמרה אותו? שלושה חודשים אחרי המפגש בביתה היא מתה, והשקית עם הקלסר נותרה על שולחני באמריקה. מותה זעזע אותי. לא יכולתי לחזור לעבודת הדוקטורט: המוות, הקלסר ששמרה כל השנים, ה"תשמרי ואחר כך תחזירי", הכעס על מה שהיה ומה שלא – היו לפצע בכתיבה שלי על יצירתה.

התיישבנו במרפסת הקטנה. היא הציתה סיגריה דקה והגישה לי. הנחתי לה להוביל את השיחה. כפי שמסרה לי את השקית, בישירות חדה, כך גם דיברה על אביה: במרירות ובאהבה. "הוא אמר שקיבלתי את הכישרון ממנו", נשפה בבוז את עשן הסיגריה. "את תגמרי כמו האבא שלך", נהגה לומר לה אִמה, "עם הניירות בזבל" (כך סיפרה ברשימה שהתפרסמה בהארץ, ספרים, מיום 17.10.2005). אך הנבואה ההיא לא התגשמה. להפך: עם השנים היא הפכה לסופרת חשובה ומוערכת, ואילו כתיבתו ופועלו של אביה, פליקס מטלון, לא עניינו איש. הוא נקבר תחת ערמות ההיסטוריה.

המרחב של הכתיבה, ההצלחה שלה והכישלון שלו, היו המרחב של האב־בת, של יחסיהם הממשיים בעולם, אך גם הבדיוניים. ליחסים הללו, ולהשפעתם על יצירתה הספרותית, התייחסה רונית מטלון במסתה "עד בוש" (תאוריה וביקורת 32, 2008, עמ' 164). היא כתבה:

המרחב של הציפייה – אותו מקום של יש נסתר ופורה המוזן על ידי ההיעדרות של הדבר הנכסף – הוא המרחב של הסיפור. המצפה נמצא בהיריון מתמיד של סיפורים הנבנים ומתמוטטים חליפות: זה ה'אולי הוא' או ה'אולי היא' של מצב הציפיה.

באוקטובר 1958 עזב פליקס את אשתו ההרה ואת שני ילדיו, יעקב ואלכסנדרה. הוא טס לאירופה לארבע שנים. באירופה ניסה לקשור קשרים עם מנהיגים ופוליטיקאים, כדי לקדם את פתרונה של הבעיה המזרחית בישראל, אותה בעיה שהעסיקה אותו מרגע ההגירה לישראל ועד מותו. היעדרותו הממושכת והציפייה לשובו הפכו למצב של קבע בחייה של בתו רונית, וסימנו, כפי שעולה מכתיבתה, את הראשית של הסיפור ובחירתה במעשה הכתיבה.

ההיעדרות של האב והקשר למעשה הכתיבה מופיעים כאמור במסה "עד בוש": זו האישה הממתינה על הספה התכולה לאביה, אך למעשה גם לאהובה, מהרהרת "היכן הוא", ו"האם יבוא". מעניין להיווכח שהיעדרות האב וזיקתה למעשה הכתיבה הופיעה כבר בחיבור שכתבה מטלון בשנת 1973, בשיעור ספרות בבית הספר שבו למדה בפתח תקווה, והיא בת ארבע־עשרה שנה:

שלום בת! חייך אליי וחשף שיניים צחורות. שלום אבא! אמרתי בשפל קול. הוא נשק לי, אימץ אותי אל לבו, הביט בי והלך. הלך כמו כל הדברים היפים. הייתי אז בת שש. דמותו של אבי הייתה רק זיכרון מעורפל … אבי, אבי היקר! המופת שלי, והסוד שלי, עליו רציתי לספר.

לחיבור העניקה את הכותרת: "סוד ששמרתי עליו זמן רב" (תודתי לעמנואל ברמן, שהפנה אליו את תשומת ליבי). סוד זה הפך לקואורדינטה מרכזית ביצירתה הספרותית, כמו גם במחשבתה הפוליטית. הסיפור, או הסוד הגלוי, מופיע בעיקר ברומן לבני הנעורים סיפור שמתחיל בלוויה של נחש (דביר, 1989), ברומן זה עם הפנים אלינו (עם עובד, 1995), וברומן קול צעדינו (עם עובד, 2008). המרחב של הבדיון אִפשר לה להתרחק מהאב, לבגוד בו, אך גם לאהוב אותו. בעיניי, היפה שבהם הוא דווקא הסיפור הרחוק מן החיים, ומשום כך גם הקרוב ביותר. מדובר בנובלה הלא גמורה שלג (עם עובד, 2019). כשקראתי אותה, נדרכתי:

היא הביטה בקלסר שהבאתָ אתךָ, פתחה והציצה רגע, פניה מתארכות. "מה זה?" שאלה, "מה עוד הבאת, עמי?" "הדברים שכתב מוריס, הניירות שהוא השאיר. שמרתי אותם וחשבתי שתרצי להחזיק אצלךְ," אמרתָּ. היא עלעלה רגע, וסגרה את הקלסר. "תשמור אצלךָ," אמרה. (עמ' 117)

למה זהו הסיפור הקרוב ביותר לחיים? מכיוון שמשאלת החיים, גם אם לא הבלעדית, התממשה דווקא בנובלה: לחיות עם האב הנעדר, ולמקם אותו בעולם. אולם, במהרה מגלה דינה, גיבורת הנובלה, כי הדבר איננו אפשרי, כי מוריס לא היה ולא יהיה אב אחר ממה שיכול היה להיות. כלומר, גם במרחב של הבדיון, זה הרחוק ביותר מן הביוגרפיה, לא ניתן היה לדמיין אב אחר.

בקלסר שנתנה לי שמרה מטלון מעט מן הכתבים של אביה: מכתבים, תמונות מהפגנה, והחשוב שבהם – הזיכרונות שכתב בשנות השבעים: "ההיסטוריה של הבעיה והפתרון". עמודים ספורים חסרים, אחרים נקרעו בשוליהם. באותו קלסר מצאתי קטעים שהכרתי היטב, ומה שהיה קודם בבחינת תחושה הפך לעובדה מחקרית: קול האב ביצירתה היה לפרקים קולו של פליקס.

כאשר שאלתי אם הותיר אחריו עיזבון, כתבה: "שום דבר נורא חשוב", אבל "אנא בואי, מותק". בקולה הייתה דחיפות, אך בעת ההיא לא ידעה על מחלתה. אחרי הביקור, ובשובי לאמריקה, האבל על מותה התערבב עם אבל רחוק, כזה שאינו שלי, אך הדהד איזה דבר מחיי: האבל על האב הנעדר. התבוננתי בתצלומים של פליקס, קראתי את הזיכרונות שכתב, וחזרתי שוב ליצירתה. החלקים התחברו רק לאחר מותה.

שקעתי בקריאת המסה "אוטוביוגרפיה כהשחתת־פנים" מאת פול דה מאן (מכאן ט"ז, 2016; מאנגלית: שי גינזבורג). במסה מציג דה מאן את הכיתוב על מצבת המת כביוגרפיה שכותבים קרוביו. מדובר בביוגרפיה שיש בה מידה של בדיון, ובמרכזה המאמץ להעלות באוב, ולהחיות את המת. במילים אחרות, הכתיבה על המת, או על הנעדר, היא כתיבה שבמרכזה המאמץ להעניק קול ופנים לזה שאיננו. כך התחברו החלקים. באינטרנט מצאתי תמונה של המצבה של פליקס (באתר BillionGraves, תצלום של דוד הורוביץ). הוא נולד בשנת 1921, נפטר בסוף שנת 2000, ונקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה. על מצבתו נכתב:

אשרי הזורעים
ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד
… אשריהם כי ייאספו
אל תוך לב העולם

שורות השיר הן של אברהם בן יצחק (מתוך כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 20), ואת השיר בחרה מטלון. הבחירה הזו הממה אותי. השיר, ומעשה החריתה על הקבר, היו הסיפור. טמון בו הכישלון של האב, הן הפוליטי הן המשפחתי, אך גם הניסיון לספר סיפור חיים אחר: סיפור שבו האב שנכשל זוכה לא לשכחת ההיסטוריה, לא להפניית עורף, אלא למקום בלב העולם. בכתיבתה העניקה לו מטלון מקום בעולם. לצד ביקורת נוקבת על בחירותיו וכישלונותיו, העניקה לו מטלון קול ופנים ביצירתה, ולמעשה מיקמה אותו בהיסטוריה: בביוגרפיה שלה ובתרבות הישראלית.

כשהשלמתי את כתיבת הפרק על האב הנעדר, ואחרי כן, כאשר הדברים התקבלו לפרסום כמאמר, חשתי כי הנה, המשימה שהופקדתי עליה קרובה לסיום. את הקלסר החזרתי למשפחה כבר בשובי לישראל. דבר אחד עוד לא התרחש. רציתי לבקר את קברו של פליקס בסגולה. בוודאי אקנה פרחים, חשבתי. אסע גם לקברה של רונית. ובעודי מהרהרת בדבר, הופיע פליקס בחדרי: גוו כפוף, בן שבעים ותשע, בחליפה שחורה דהויה, ובידו המושטת סביון צהוב.

.

ד"ר מורן בנית, ילידת 1983, מרצה לספרות עברית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ביצירה המוקדמת של רונית מטלון. קטעי שירה, פרוזה ומסה פרי עטה התפרסמו בהליקון, במאזניים, באודות ובמוסך.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי חוזרת אל הרומן "אדולף" מאת בנז'מין קונסטאן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

. 

שולמית אפפל

אם תבוא ותלטף אותי

אִם תָּבוֹא וּתְלַטֵּף אוֹתִי אָנִיחַ לְךָ לָבוֹא וּלְלַטֵּף אוֹתִי

אִם מַחְשָׁבוֹת מְעִירוֹת אוֹתְךָ והַחֶדֶר רֵיק

וְאַתָּה אָסוּר בִּבְדִידוּתוֹ שֶׁל אַחֵר אַל תַּגִּיעַ לְשָׁם

לְבַד הוּא מָה שֶׁיֵּעָשֶׂה עִם הַזְּמַן לַהוֹוֶה שֶׁלְּךָ

.

התקפלתי כמו דבש

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי עַל מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה בְּבֵיתִי מִתְרַחֶשֶׁת דְּרָמָה.

כְּשֶׁהִנַּחְתָּ עַל כְּתֵפַי אֶת מְעִילְךָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה

הִתְקַפַּלְתִּי כְּמוֹ דְּבַשׁ.

נִפְלְאוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַגּוּף פּוֹרֵק בַּחֲלוֹמוֹ

וַאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב אֲבָל לֹא הָעֶרֶב

 לִהְיוֹת עֲיֵפָה אֲנִי רַק רוֹצָה הָעֶרֶב

.

שולמית אפפל היא משוררת. היא פרסמה שמונה ספרי שירה וכן באנתולוגיות ובכתבי-עת רבים. על ספרה האחרון, "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים", היא זכתה בפרס רעיית נשיא המדינה, בפרס גולדברג על הספר "תדמייני שאת כוכבת" וכן בפרסים נוספים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 31 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

אקטאון

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת מֵעֵבֶר לַחֲרִיץ הַדֶּלֶת.

יָדַעְתִּי שֶׁמֻּתָּר לִי וְאֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס.

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת, קְרוּעַת עֵינַיִם, מְבֻלְבֶּלֶת.

הָאֵד מִתּוֹךְ הַמֶּלְתָּחָה פִּלֵּחַ בִּי כְּחֵץ.

הֻרְגַּלְתִּי כְּבָר מִזְּמַן לַמֶּלְתָּחוֹת שֶׁבַּבְּרֵכָה.

אוֹתוֹ הַבֹּקֶר נֶעֱצַרְתִּי, כָּאן לֹא מְקוֹמִי.

עָמַדְתִּי קְרוּעַת עֵינַיִם כְּשֶׁיָּפְיָהּ הִכָּה

בִּי פִּתְאוֹמִי וּמְסַחְרֵר, עָגֹל וְרֵיחָנִי.

קִמּוּר הַגַּב וְהַיַּשְׁבָן, עִגּוּל צְדוּדִית שָׁדַיִם

פִּלְּחוּ אוֹתִי כְּחֵץ, יוֹתֵר לֹא אֶהְיֶה יַלְדָּה.

וְלַהֲקַת כְּלָבִים סְמוּרָה וַחֲשׂוּפַת שִׁנַּיִם

הֵחֵלָּה בְּמִרְדָּף, עִקֵּשׁ, אַלִּים כַּתַּאֲוָה.

הָיִיתִי בַּת חָמֵשׁ וְהִסְתַּתַּרְתִּי בַּכְּנִיסָה

פָּגַע בִּי חֵץ. אֵינִי יַלְדָּה, אֲנִי יְצוּר אַחֵר.

רַגְלַי כָּשְׁלוּ כְּשֶׁלַּהֲקַת כְּלָבִים רָעִים שֻׁסְּתָה

נֶגְדִּי מִתּוֹךְ תּוֹכִי, נוֹתָר לִי רַק לְהִסְתַּתֵּר.

.

אל סלע אנדרומדה

אֲנִי נִפְלֶטֶת מִבֵּיתֵךְ אֶל הָרְחוֹב,

כְּמוֹ זַרְזִיף עָכוּר זוֹרֶמֶת בְּמוֹרַד

הַמַּדְרֵגוֹת אֶל נֶפֶץ קֶצֶף עַל הַחוֹף,

אֶל הַשָּׁאוֹן שֶׁל הַטַּיֶּלֶת, אֶל מִילְיַארְד

אוֹרוֹת, מְזַמְזְמִים וְרוֹחֲשִׁים, עוֹקְצִים

אֶת מַבָּטִי שֶׁתָּר אַחֲרֵי הַחֲשֵׁכָה.

בַּמַּעֲרָב בָּעֹמֶק הַכָּבֵד רוֹבְצִים

לִוְיְתָנִים וּתְמָנוּנִים וְשִׁכְחָה.

אֲנִי חוֹתֶרֶת בַּטַּיֶּלֶת הַצְּפוּפָה

בְּיַם הַבִּירָה וְהַגְּלִידָה וְהַצִּ'יפְּס

וְנֶעֱצֶרֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת וְרָפָה

וּמַבָּטִי נִמְשָׁךְ לַסֶּלַע הַמַּכְסִיף.

אֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן דָּרוֹמָה וְאַשְׁאִיר

אוֹתָךְ כְּבוּלָה מֵאֲחוֹרַי בְּתוֹךְ הָעִיר.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 88 ו-100.

.

.

ליאת נאה

פה־תת־בטן

מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?

לֹא הָיוּ לִי שֵׁמוֹת בִּשְׁבִילָהּ, לַוָּאגִינָה שֶׁלִּי,

פָּנִיתִי אֵלֶיהָ בְּגוּף שְׁלִישִׁי שֶׁל נִימוּס.

עִם הָאֶצְבַּע הָיִיתִי מַצְבִּיעָה לָהּ, בְּאָזְלַת הַמִּלִּים.

הָיִינוּ צֶמֶד שֶׁל הֶעְדֵּר, מְסַמֶּנֶת וּמְסֻמֶּנֶת מְאַיֶּנֶת,

מְדַבְּרוֹת עַל הַדָּבָר הַהוּא.

עַל הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן יָשְׁבָה לִי הַוָּאגִינָה כְּמוֹ שְׁקוּפִית בְּתוֹךְ מַקְרֵן.

הֶחְלִיקָה לִי הַחוּצָה מִן הַמִּשְׁפָּט, הִפְלִיגָה לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין לִי נְגִיעָה בָּהֶם.

וְאָמְנָם, קָאנְט אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לָדַעַת אֶת הַדְּבָרִים כְּשֶׁלְּעַצְמָם.

גַּם אֶצְלִי זֶה כָּכָה, אִי אֶפְשָׁר לִי לֶאֱחֹז בַּדָּבָר

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמָהּ. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

פְּנִינָה שֶׁנֶּחְבֶּצֶת בְּצֶדֶף לֹא־לָהּ, אוֹגֶמֶת מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

בִּשְׂפַת הַבַּיִת, בְּלָשוֹן יְלִידִית, הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ

כְּאִילוּ הָיִינוּ זָכָר לְזָכָר:

פֶּה־תַּת־בֶּטֶן, הָיִיתִי קוֹרֵאת לָהּ,

אַתָּה, הַפֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַבֶּטֶן,

הַפֶּה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל,

תִּזָּהֵר, הַבֶּטֶן מַשִּׂיגָה אוֹתְךָ, לוֹקַחַת לְךָ!

.

מדוע צריכה הוואגינה ללשון נקייה

הִיא זְקוּקָה לְלָשׁוֹן נְקִיָּה שֶׁתְּפַנֶּה בָּהּ מָקוֹם לְשֵׁם חָדָשׁ.

תְּלַקֵּק וּתְקַעֵר בָּהּ חָלָל צָחוֹר לְחָדָשׁ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ.

גַּם אֲנִי מִתְכּוֹנֶנֶת לְלֵדַת הֶחָדָשׁ שֶׁבִּי וְרוֹשֶׁמֶת שֵׁמוֹת לְמָה שֶׁיָּבוֹא, בֵּן אוֹ בַּת:

בַּעַל־פְּעוֹר; פַּעֲרוּר; הֶבֶל־רֶסֶק מַתִּיזָן; בַּרְוָזָן; אֲבַזְבְּזָן; זַמְזָמָן; אַרְזָמָן; אֵין לִי זְמַן; אֵין לִי מָקוֹם; אֵין לִי אֵיבָרִים וְקֻפְסָאוֹת בִּשְׁבִיל זֶה; אֲנִי סוֹחֶבֶת אֶת זֶה אִתִּי, בְּתוֹכִי, כְּמוֹ לוּלָאָה פְּרוּצָה, כְּמוֹ חוֹר, כְּמוֹ רֹאשׁ בּוֹקֵעַ, כְּמוֹ חַסְרַת בַּיִת; לוּ הָיָה לִי בַּית הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ קֻפְסָה; הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ בֵּית בֻּבּוֹת; וּבְכֵן, זֶהוּ, אֶבְנֶה לַוַּאגִינָה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי בֵּית בֻּבּוֹת וּבוֹ הַכֹּל מִשֶּׁלָּה בִּזְעֵיר־אַנְפִּין. הִיא זְקוּקָה לִדְבָרִים מִשֶּׁלָּה, כִּי מִשֶּׁלִּי לֹא אֶתֵּן לָהּ. אֶתְפֹּר לָהּ שְׂמָלוֹת יָפוֹת וְאָכִין לָהּ סְפָרִים זְעִירִים, סִפְרֵי תְּפִלָּה וָחֹל; וְחַלּוֹנוֹת לְהַבִּיט מֵהֶם אֶל הַחוּץ וְלָדַעַת כָּךְ מָה הִיא, הִיא שֶׁכְּנֶגֶד, הִיא שֶׁאֵינוֹ הָאַחֵר. הָבוּ לִי עֵץ וְגַפְרוּרִים וְדֶבֶק פְּלַסְטִי. הָבוּ לִי לֶבֶד וּצְבָעִים וּגְזִירֵי נְיָר צִבְעוֹנִי. הָבוּ לִי מַעְגָּלִים חַשְׁמַלִּיִּים קְטַנִּים, מַעְגָּלִים סְגוּרִים, נִסְגָּרִים, מְחֻבָּרִים לְבָּטֶרְיוֹת, מַדְלִיקִים נוּרוֹת זְעִירוֹת שֶׁל חָג.

.

ליאת נאה היא חוקרת אמנות וארכיאולוגיה מן המזרח התיכון הקדום. שירים, סיפורים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שנים, בהם הליקון, כרמל, מסמרים והו!. ספר שיריה הראשון, "הוואגינה, הרעב והדב" עתיד לצאת לאור בהוצאת טנג'יר.  

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צוריאל אסף ונדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בסמטת הבשרים

שהם סמיט

.

אין שלט מעל האטליז. למה להוציא כסף על שלט כשאפשר לכתוב בטוש שחור על קיר נקלף: חיים. וליתר ביטחון, למניעת אי־הבנות, להוסיף חץ עקמומי שמתפתל מחיים הכתוב עד סמוך מאוד לנקודה שבה, מאחורי ויטרינה (כך מכונים פה המקררים) ניצב מקריח, גדול גוף ולבוש בסינר אפרפר מוכתם בדמים, חיים האיש.

"מזה תביא לי חמש קילו." זאת לקוחה קבועה, מקצוענית, יודעת מה לבקש ואיך לארוז: "בשתי מגשים, חצי חצי."

והיו לבשר שניים. חיים מכניס למטחנה נתח חיים לשעבר. הקבועה, יגעה, נשענת על עגלת השוק שלה (קינג סייז).

עגלה, זה משהו להישען עליו. אולי אקנה לי? איזה מין רעיון מטופש זה היה לצאת לקניות בשוק עם תרמיל. מה חשבתי לעצמי? מה אני, תיירת?

כן, אני תיירת בחיי החדשים והיום אגלה יבשת: סמטת הבשרים. אין מצב שאטעה בדרכי כי האספלט בדרך כל בשר צבוע אדום. כדי להזהיר צמחונים? לקרב קרניבורים? אני קרובה יותר לצמחונות אבל הילדים דורשים בשר ומה אימהות לא עושות למען – איכס, משהו חדר לי לכפכף. מים מתים.

"מה בשבילך?" עכשיו תורי, ובינתיים גם הורדתי מעליי – לקרקע הלחה – את התרמיל, גם את השקיות עם מה שלא נכנס בו, כל הרגישים והמחיצים.

"צ'וריסו." זה מה שהילדים ביקשו לארוחת שישי, הראשונה שלנו בקונסטלציה החדשה. צ'וריסו ופירה. "בעצם, אולי זה היה מרגז?"

"מה שתגידי. כמה?"

"שש? שתים־עשרה?" ואולי הייתי צריכה לנקוב במשקל שאין לי מושג מהו?

"חכי אני מביא לך חבילה," הוא אומר, וכבר מראה לי עורף (בשרני) ובצעדים כבדים חוצה את החלל (אריחים בלוק סניטארי) ונבלע במלבן שחור, פתח של חדר קירור.

"טוב לך?" הוא מניח לפני את הדבר, אפור ומכוסה בכפור. טוב לי? זה מה שכולם רוצים לדעת.

"כן," אני מחליטה לא לחשוף את היותי טירונית בעסק הזה.

"עוד משהו?"

הוא ממתין. האם זה הזמן לד"ש מלקוח מתמיד? האם מתחשק לי לענות על השאלה המתבקשת: מי את בשבילו?

"לא. בעצם כן… חזה, לשניצלים."

"אין לי. תנסי אצלו ממול."

"אוקי, תודה, להתראות." מעל הוויטרינה, מעל הנתחים העצובים ושקיות הבשר הטחון, אני מושיטה שטר אל יד לָטֵקְס, מקבלת עודף, מכניסה את הגוש הקפוא לתרמיל ובאופן לא חינני, כמו חתולה שמנסה לשאת בפיה שגר שלם, מעבירה את הכבודה שלי אל הוויטרינה של אצלו ממול.

"יש לך חזה לשניצלים?"

"איזה חזה? איזה חזה? חצי לילה הייתי בשוק הסיטונאי. לא ישנתי. לפה הגעתי בחמש וחצי, תאמיני לי."

אני מאמינה. אם חיים הוא סטייק מהלך, האיש הזה הוא עצם.

"בשום מקום לא תמצאי חזה."

"כן, הבנתי. "

"אין חזה. בשום מקום. אין לך מה לחפש." כאילו ביקשתי ממנו גבר חדש.

"לא נורא. אני אבוא ביום אחר," אני רוכנת להרים את התרמיל, את השקיות.

"יש פרגיות," אני שומעת אותו מעליי, "תאמיני לי, קחי פרגיות."

אני מאמינה. לא אקח פרגיות, אף כי ליבי קצת יוצא אליו. אלמלא עיני נביא הזעם האלה אולי הייתי מגלה לו שזאת פעם ראשונה שלי.

"פרגיות," הוא אומר, "זה הרבה יותר טוב מחזה. תסתכלי לפה, תראי  – "

אני רואה. מגש מלא גושים אדמדמים־לבנים. אינפקציה, אני מספיקה לחשוב, רוכנת אל התרמיל, מרימה אותו במאמץ, מכתיפה, רוכנת אל השקיות, מחזירה למקומה עגבנייה נמלטת, מתרוממת לאט, שלא לאבד את שיווי המשקל, מתייצבת, בוהה בזרם האדם, ואז באדם האחד הנפלט מתוכו.

עכשיו, כשגם הוא קלט אותי, שנינו בשר קפוא.

"היי," אני מפשירה ראשונה.

"היי."

זה היי רפה, נפול כזה, כמו השדיים שהגיל הצמיח לו שמציירים בטישרט שני עיגולים כהים. חזה. לו יש חזה.

"סליחה, אני קצת המום," הוא אומר, "לא חשבתי שניפגש פה."

"לא," אני אומרת. אחר כך, כמו בדו־קרב אנחנו יורים: מה שלומך, מה שלומך, בסדר.

שנינו משקרים.

"מוזר כל כך לראות אותך פה," הוא אומר. "קשה לך?"

"קצת. עם הריח," אני מוסיפה.

"אבל למה את לא קונה אצל חיים? שכחת שיש את חיים?"

"לא שכחתי. קניתי. צ'וריסו."

"ופה?"

"כלום," אני מדווחת על המחסור בחזה.

"מוזר," הוא אומר, "לא קרה לי בחיים שלא היה חזה."

"אין חזה, היא צודקת," עכשיו זה איש הפרגיות שמשתחל בינינו  עם הפרגיות שלו, עם האינפקציה.

"אל תקני פרגיות," הוא אומר, "הילדים לא אוהבים את זה."

"לא התכוונתי." אני יודעת מה הם אוהבים.

"הפסד שלך," מפטיר נביא הפרגיות.

"אולי בכל זאת תקני," הוא אומר פתאום.

"למה? בעצמך אמרת שהילדים לא אוהבים."

 "אולי ילמדו לאהוב."

תלמד אתה לאהוב.

"תשאלי אותו," הוא דוחק בי, "תשאלי מה המחיר".

"לא רוצה."

"אז לידיעתך, פרגיות זה הרבה יותר יקר מחזה."

"אז אני אקנה חזה," אני אומרת, "או שלא אקנה. די, שילמתי מספיק," כך אני אומרת, ושאני צריכה לזוז, ולא זזה. שנינו לא זזים, עומדים שם זה מול זה על השטיח האדום שפרשה לנו סמטת הבשרים, עד שאיזה רפלקס מצמיד אותנו לנשיקה מתה.

.

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996), "הוםסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם פטל, מאזניים, פרויקט הסיפור הקצר והמוסך. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: ספרים. מתים, סיפור מאת נדב פיידמן רשף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

המשורר האי־אכפתי – לזכרו של רוברט בליי

מאת גיא פרל

.

לפני כחודש ימים הלך לעולמו רוברט בליי – מן המשוררים האמריקאים הבולטים במאה עשרים. כאשר שמעתי על מותו, חשתי עצב אישי עמוק, ושלא להפתעתי, רבות ורבים שהספידו אותו ברשת החברתית הגיבו באופן דומה. אולי נובע הדבר ממאפיין מרכזי של שירתו, שעליו ארחיב כאן – היא מדברת בשפת המעמקים של הנפש הפרטית ונשמת העולם בה בעת. מבחר משירי בליי תורגם על ידי משה דור וראה אור ב־2007 בהוצאת קשב לשירה בספר אנשים כמונו. כל השירים שיופיעו ברשימה זו לזכרו, לקוחים מתוכו.

בסוף השיר "כיצד לא היה אכפת לדוד", מגדיר בליי את אי־האכפתיות שאפיינה את תפילת דוד המלך:

.

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ

ה'", אוֹ אָז יָדַעְנוּ

שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אִכְפַּת.

.

כִּי הַפֵּרוּשׁ שֶׁל אִי־אִכְפַּתִּיּוּת הוּא:

לֶאֱהֹב אֶת הַיְּתוֹמִים

וְאֶת חֲשׂוּכֵי־הָאָב,

לִרְקֹד בְּעוֹדֵנוּ שׁוֹקְעִים

אֶל נִבְכֵי יְגוֹנָהּ שֶׁל הַגִּירִית,

לְהַנִּיחַ לְתֵבַת הַגּוּף

הַמְּהַדְהֶדֶת לְפַעֵם,

לֹא לְבַקֵּשׁ שֶׁיֹּאהֲבוּךָ.

.

שירתו של בליי מאופיינת באי־אכפתיות עמוקה שכזו. אף הוא פונה אל אותם מעמקים ושוזר יחד את הטרנסצנדנטי ואת דקוּת החוויה האנושית. מגע עם הנשגב, בייחוד כפי שהוא מתאפשר בשעת התבוננות בטבע, אינו כרוך אצלו בהתרחקות מן העולם והזולת, ההפך – ידיעת הנשגב שזורה בידיעת פניו של האחר, על יופיו ומכאוביו:

.

שִׂיחָה כֹּה מְקָרֶבֶת אוֹתָנוּ! פּוֹתַחַת

אֶת דְּכִי הַגּוּף,

מַגְבִּיהָה דָּגִים קָרוֹב אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

וּמַקְשִׁיחָה אֶת עַמּוּדֵי הַשִּׁדְרָה שֶׁל הַיָּם!

.

שׁוֹטַטְתִּי עַל פְּנֵי פַּרְצוּף, בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת,

חוֹצֶה מְדוּרוֹת כֵּהוֹת.

הִתְנַשֵּׂאתִי אֶל גּוּף

שֶׁטֶּרֶם נוֹלַד,

מִתְקַיֵּם כְּאוֹר סְבִיב הַגּוּף,

שֶׁבַּעֲדוֹ נָע הַגּוּף כְּיָרֵחַ גּוֹלֵשׁ.

.

("התבונות בפנים")

.

בהתכת הטבע־הנשגב־האנושי ניתן להבחין כמעט בכל שיר ושיר של בליי, בין שהוא מתבונן בידיה של אהובה – ״כְּשֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ אֶת יָדֶיהָ שֶׁל מִישֶׁהִי הָאֲהוּבָה עָלֶיךָ, / אַתָּה רוֹאֶה שֶׁהֵן כְּלוּבִים עֲנֻגִּים… / צִפֳּרִים זְעִירוֹת מְזַמְּרוֹת / בָּעֲרָבוֹת הַמְּבוֹדָדוֹת / וּבָעֲמָקִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הַיָּדַיִם" (״לקיחת הידיים״); בין שהוא ער לסבלם של המוחלשים – ״זַעֲקַת הַנֶּאֱכָלִים עַל יְדֵי אָמֶרִיקָה / וְהָאֲחֵרִים מְאֻחְסָנִים חִיוְרִים וְרַכִּים לָאֲכִילָה לְאַחַר מִכֵּן … עַל כֵּן שִׁירִים אֵלֶּה כֹּה עֲצוּבִים / הַמֵּתִים מִשֶּׁכְּבָר מִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת // הַשִּׁפְעָה שׁוֹקַעַת מַטָּה / הָאוֹר בִּפְנֵי הַיְּלָדִים מַקְלִישׁ בְּשֵׁשׁ אוֹ בְּשֶׁבַע // בְּקָרוֹב הָעוֹלָם יִתְפָּרֵק לְמוֹשָׁבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל הַנּוֹשָׁעִים (מתוך "הנאכלים על־ידי אמריקה"). בצורתה המרירה, מופיעה אותה ההתכה אף בשירת המחאה שלו נגד מלחמת וייטנאם: ״אִלּוּ רַק יָכֹלְנוּ לְמַזְעֵר אֶת הַגּוּפוֹת, / אֶת גֹּדֶל הַגֻלְגָּלוֹת, / הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַלְבִּין מִישׁוֹר שָׁלֵם בְּגֻלְגָּלוֹת לְאוֹר הַיָּרֵחַ!״ (מתוך "ספירת גופות שעצמותיהן קטנות").

ביטוי מובהק למעורבותו של בליי במציאות שבה הוא חי ניתן לראות בעיסוקו המרובה בנושא הגבריות. בליי לא היה רק משורר, כי אם פילוסוף, מסאי וממייסדי "תנועת הגבריות המיתופואטית" (Mythopoetic men's movement). ספרו הנודע ביותר הוא ג׳ון החסון (Iron Jhon; הוצאת נורד, 2002; תרגמה תמי צור) ובו מציע בליי פירוש בעל גוון יונגיאני למעשיית עם הנושאת שם זה מאוסף מעשיות האחים גרים. בליבה של המעשייה עומד מסע חניכה לגבריות שעובר ילד־נסיך בידי אדם גדול ממדים, בעל גוף המכוסה כולו שיער בגון החלודה, שהילד משחרר מכלאו שבמרתף הארמון. הספר נוגע בסוגיות שהעסיקו את בליי גם כמורה דרך ואב גדול עבור גברים אמריקאים רבים – אובדן הדרך של הגבריות המודרנית, הנובע מניתוקם של גברים מטבעה העמוק של הגבריות הארכיטיפית (שהוא מכנה "גבריות פיראית"), והתפתחותה של "גבריות פרועה" או גבריות המנותקת משורשי חיותה.

בריאיון שנערך עם בליי בסרט העוסק בפעילותו והגותו בנושא, הוא מתייחס להתעוררות המאוחרת של נושא הגבריות והאבהות בשירתו. לדבריו, שנים רבות לא העז לחוש את האבל העמוק הכרוך ביחסיו עם אביו האלכוהוליסט, ורק בגיל ארבעים ושש הוא ניסה לראשונה ליצור עימו קשר, כשכבר היה זקן וחולה. בליי הבין שהשירה שכתב עד אז, טובה ככל שתהיה, עסקה בהתעוררות התודעה הגבוהה אך נעדר ממנה הממד הרגשי, ובייחוד – תנועת הירידה. רק בתקופה זו של חייו, כאשר החל אבלו על יחסיו עם אביו, החלה שירתו לחקור גם את האבל והכאב. לדבריו, השיר שבישר את התעוררות התהליך היה השיר "סוללות שלג צפונה מהבית". ראשונה עלתה בדעתו הכותרת, ורק מקץ חודשיים־שלושה נכתב המשך השיר:

.

מִסַּחֲפֵי שֶׁלֶג גְּדוֹלִים אֵלֶּה הַנֶּעֱצָרִים פִּתְאֹם בְּמֶרְחָק שֵׁשׁ רֶגֶל מֵהַבַּיִת…

מַחֲשָׁבוֹת הַמַּרְחִיקוֹת כְּדֵי כָּךְ.

הַנַּעַר יוֹצֵא מִבֵּית־הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן וְשׁוּב אֵינוֹ קוֹרֵא סְפָרִים;

הַבֵּן הַמַּפְסִיק לְטַלְפֵּן הַבַּיְתָה.

הָאֵם הַשּׁוֹמֶטֶת אֶת הַמַּעֲרוֹךְ מִיָּדָהּ וְאֵינָהּ אוֹפָה עוֹד לֶחֶם.

וְהָרַעְיָה הַמִּסְתַּכֶּלֶת לַיְלָה אֶחָד בְּבַעֲלָהּ וַחֲדֵלָה לְאָהֲבוֹ.

הַמֶּרֶץ נוֹטֵשׁ אֶת הַיַּיִן, וְהַכֹּמֶר נוֹפֵל בְּצֵאתוֹ מֵהַכְּנֵסִיָּה.

זֶה לֹא יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב –

מִי שֶׁבִּפְנִים זָז אֲחוֹרָה, וְהַיָּדַיִם נוֹגְעוֹת בְּלֹא כְלוּם, וְשָׁלוֹם לָהֶן.

 

הָאָב מִתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ וּמְסָרֵב לָצֵאת מֵהַחֶדֶר שֶׁבּוֹ נִצָּב הָאָרוֹן.

הוּא מַפְנֶה עֹרֶף לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא יְשֵׁנָה לְבַד.

 

וְהַיָּם עוֹלֶה וְיוֹרֵד כָּל הַלַּיְלָה, הַלְּבָנָה מוֹסִיפָה לָנוּעַ בָּדָד דֶּרֶךְ הָרָקִיעַ

הַנִּפְרָד.

 

חַרְטוֹם הַנַּעַל סוֹבֵב עַל צִירוֹ

בָּאָבָק…

וְהַגֶּבֶר בַּמְּעִיל הַשָּׁחֹר פּוֹנֶה וְחוֹזֵר בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה.

אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת סִבַּת בּוֹאוֹ, אוֹ מַדּוּעַ פָּנָה הַצִּדָּה וְלֹא הֶעְפִּיל עַל הַגִּבְעָה.

.

זהו שיר אֵבל רב עוצמה, המשרטט שכבות על גבי שכבות של מוות הנערמות זו על גבי זו כשכבות של שלג קפוא. הגבריות אינה עומדת במרכזו של השיר באופן מפורש, אך היא ממסגרת אותו – הנער עוזב את הבית, הגבר נכשל בניסיון החזרה אליו, ובין העזיבה לניסיון החזרה – מוות, התרוקנות, כישלון יחסים.

גבר דומה לזה המופיע בסיומו של השיר מופיע, לתפיסתי, גם בשיר אחר של בליי – "כשאבי המת קרא". הפעם מדובר בייצוג מפורש של אביו. זהו שיר אבל נוסף, אבל שלא כקודמו, מפשירות בו חלק משכבות השלג הפנימי ויש בו השתוקקות אל האב, לצד חמלה גדולה כלפיו.

.

אֶמֶשׁ חָלַמְתִּי שֶׁאָבִי הַמֵּת קָרָא לָנוּ.

הוּא נִתְקַע אֵי־שָׁם. לָקַח לָנוּ

זְמַן רַב לְהִתְלַבֵּשׁ, אֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ.

הַלַּיְלָה הָיָה מֻשְׁלָג; הַכְּבִישִׁים שְׁחֹרִים וַאֲרֻכִּים.

.

לְבַסּוֹף הִגַּעְנוּ לָעִיר הַקְּטַנָּה, בְּלִינְגְהֵם.

הוּא עָמַד שָׁם, לְיַד פָּנַס־רְחוֹב בְּרוּחַ קָרָה,

הַשֶּׁלֶג הִתְנַשֵּׁב לְאֹרֶךְ הַמִּדְרָכָה. הִבְחַנְתִּי

בְּסוּג הַנַּעֲלַיִם הַבִּלְתִּי־שָׁווֹת שֶׁהַגְּבָרִים נָעֲלוּ

.

בְּרֵאשִׁית שְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים. וְהַסַּרְבָּל. הוּא עִשֵּׁן.

מָה טַעַם הִתְמַהְמַהְנוּ זְמַן כֹּה רַב לִפְנֵי צָאַתְנוּ? אוּלַי

מִשּׁוּם שֶׁפַּעַם נָטַשׁ אוֹתָנוּ אֵי־שָׁם, אוֹ שֶׁמָּא פָּשׁוּט

שָׁכַחְתִּי שֶׁהוּא נִמְצָא לְבַדּוֹ בַּחֹרֶף בְּעִיר כָּלְשֶׁהִי?

.

גם אתה תחסר בעולמנו, מפשיר השלג, רוברט בליי.

.

***

» לסרט ולריאיון המלא, שבו בליי קורא את שירו "סוללות שלג צפונה מהבית" (דקה 19:10): A Gathering of Men, with Robert Bly.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך