שירה | פנינה שנחבֶּצֶת בצדף לא־לה

. 

שולמית אפפל

אם תבוא ותלטף אותי

אִם תָּבוֹא וּתְלַטֵּף אוֹתִי אָנִיחַ לְךָ לָבוֹא וּלְלַטֵּף אוֹתִי

אִם מַחְשָׁבוֹת מְעִירוֹת אוֹתְךָ והַחֶדֶר רֵיק

וְאַתָּה אָסוּר בִּבְדִידוּתוֹ שֶׁל אַחֵר אַל תַּגִּיעַ לְשָׁם

לְבַד הוּא מָה שֶׁיֵּעָשֶׂה עִם הַזְּמַן לַהוֹוֶה שֶׁלְּךָ

.

התקפלתי כמו דבש

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי עַל מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה בְּבֵיתִי מִתְרַחֶשֶׁת דְּרָמָה.

כְּשֶׁהִנַּחְתָּ עַל כְּתֵפַי אֶת מְעִילְךָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה

הִתְקַפַּלְתִּי כְּמוֹ דְּבַשׁ.

נִפְלְאוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַגּוּף פּוֹרֵק בַּחֲלוֹמוֹ

וַאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב אֲבָל לֹא הָעֶרֶב

 לִהְיוֹת עֲיֵפָה אֲנִי רַק רוֹצָה הָעֶרֶב

.

שולמית אפפל היא משוררת. היא פרסמה שמונה ספרי שירה וכן באנתולוגיות ובכתבי-עת רבים. על ספרה האחרון, "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים", היא זכתה בפרס רעיית נשיא המדינה, בפרס גולדברג על הספר "תדמייני שאת כוכבת" וכן בפרסים נוספים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 31 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

אקטאון

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת מֵעֵבֶר לַחֲרִיץ הַדֶּלֶת.

יָדַעְתִּי שֶׁמֻּתָּר לִי וְאֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס.

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת, קְרוּעַת עֵינַיִם, מְבֻלְבֶּלֶת.

הָאֵד מִתּוֹךְ הַמֶּלְתָּחָה פִּלֵּחַ בִּי כְּחֵץ.

הֻרְגַּלְתִּי כְּבָר מִזְּמַן לַמֶּלְתָּחוֹת שֶׁבַּבְּרֵכָה.

אוֹתוֹ הַבֹּקֶר נֶעֱצַרְתִּי, כָּאן לֹא מְקוֹמִי.

עָמַדְתִּי קְרוּעַת עֵינַיִם כְּשֶׁיָּפְיָהּ הִכָּה

בִּי פִּתְאוֹמִי וּמְסַחְרֵר, עָגֹל וְרֵיחָנִי.

קִמּוּר הַגַּב וְהַיַּשְׁבָן, עִגּוּל צְדוּדִית שָׁדַיִם

פִּלְּחוּ אוֹתִי כְּחֵץ, יוֹתֵר לֹא אֶהְיֶה יַלְדָּה.

וְלַהֲקַת כְּלָבִים סְמוּרָה וַחֲשׂוּפַת שִׁנַּיִם

הֵחֵלָּה בְּמִרְדָּף, עִקֵּשׁ, אַלִּים כַּתַּאֲוָה.

הָיִיתִי בַּת חָמֵשׁ וְהִסְתַּתַּרְתִּי בַּכְּנִיסָה

פָּגַע בִּי חֵץ. אֵינִי יַלְדָּה, אֲנִי יְצוּר אַחֵר.

רַגְלַי כָּשְׁלוּ כְּשֶׁלַּהֲקַת כְּלָבִים רָעִים שֻׁסְּתָה

נֶגְדִּי מִתּוֹךְ תּוֹכִי, נוֹתָר לִי רַק לְהִסְתַּתֵּר.

.

אל סלע אנדרומדה

אֲנִי נִפְלֶטֶת מִבֵּיתֵךְ אֶל הָרְחוֹב,

כְּמוֹ זַרְזִיף עָכוּר זוֹרֶמֶת בְּמוֹרַד

הַמַּדְרֵגוֹת אֶל נֶפֶץ קֶצֶף עַל הַחוֹף,

אֶל הַשָּׁאוֹן שֶׁל הַטַּיֶּלֶת, אֶל מִילְיַארְד

אוֹרוֹת, מְזַמְזְמִים וְרוֹחֲשִׁים, עוֹקְצִים

אֶת מַבָּטִי שֶׁתָּר אַחֲרֵי הַחֲשֵׁכָה.

בַּמַּעֲרָב בָּעֹמֶק הַכָּבֵד רוֹבְצִים

לִוְיְתָנִים וּתְמָנוּנִים וְשִׁכְחָה.

אֲנִי חוֹתֶרֶת בַּטַּיֶּלֶת הַצְּפוּפָה

בְּיַם הַבִּירָה וְהַגְּלִידָה וְהַצִּ'יפְּס

וְנֶעֱצֶרֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת וְרָפָה

וּמַבָּטִי נִמְשָׁךְ לַסֶּלַע הַמַּכְסִיף.

אֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן דָּרוֹמָה וְאַשְׁאִיר

אוֹתָךְ כְּבוּלָה מֵאֲחוֹרַי בְּתוֹךְ הָעִיר.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 88 ו-100.

.

.

ליאת נאה

פה־תת־בטן

מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?

לֹא הָיוּ לִי שֵׁמוֹת בִּשְׁבִילָהּ, לַוָּאגִינָה שֶׁלִּי,

פָּנִיתִי אֵלֶיהָ בְּגוּף שְׁלִישִׁי שֶׁל נִימוּס.

עִם הָאֶצְבַּע הָיִיתִי מַצְבִּיעָה לָהּ, בְּאָזְלַת הַמִּלִּים.

הָיִינוּ צֶמֶד שֶׁל הֶעְדֵּר, מְסַמֶּנֶת וּמְסֻמֶּנֶת מְאַיֶּנֶת,

מְדַבְּרוֹת עַל הַדָּבָר הַהוּא.

עַל הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן יָשְׁבָה לִי הַוָּאגִינָה כְּמוֹ שְׁקוּפִית בְּתוֹךְ מַקְרֵן.

הֶחְלִיקָה לִי הַחוּצָה מִן הַמִּשְׁפָּט, הִפְלִיגָה לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין לִי נְגִיעָה בָּהֶם.

וְאָמְנָם, קָאנְט אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לָדַעַת אֶת הַדְּבָרִים כְּשֶׁלְּעַצְמָם.

גַּם אֶצְלִי זֶה כָּכָה, אִי אֶפְשָׁר לִי לֶאֱחֹז בַּדָּבָר

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמָהּ. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

פְּנִינָה שֶׁנֶּחְבֶּצֶת בְּצֶדֶף לֹא־לָהּ, אוֹגֶמֶת מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

בִּשְׂפַת הַבַּיִת, בְּלָשוֹן יְלִידִית, הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ

כְּאִילוּ הָיִינוּ זָכָר לְזָכָר:

פֶּה־תַּת־בֶּטֶן, הָיִיתִי קוֹרֵאת לָהּ,

אַתָּה, הַפֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַבֶּטֶן,

הַפֶּה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל,

תִּזָּהֵר, הַבֶּטֶן מַשִּׂיגָה אוֹתְךָ, לוֹקַחַת לְךָ!

.

מדוע צריכה הוואגינה ללשון נקייה

הִיא זְקוּקָה לְלָשׁוֹן נְקִיָּה שֶׁתְּפַנֶּה בָּהּ מָקוֹם לְשֵׁם חָדָשׁ.

תְּלַקֵּק וּתְקַעֵר בָּהּ חָלָל צָחוֹר לְחָדָשׁ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ.

גַּם אֲנִי מִתְכּוֹנֶנֶת לְלֵדַת הֶחָדָשׁ שֶׁבִּי וְרוֹשֶׁמֶת שֵׁמוֹת לְמָה שֶׁיָּבוֹא, בֵּן אוֹ בַּת:

בַּעַל־פְּעוֹר; פַּעֲרוּר; הֶבֶל־רֶסֶק מַתִּיזָן; בַּרְוָזָן; אֲבַזְבְּזָן; זַמְזָמָן; אַרְזָמָן; אֵין לִי זְמַן; אֵין לִי מָקוֹם; אֵין לִי אֵיבָרִים וְקֻפְסָאוֹת בִּשְׁבִיל זֶה; אֲנִי סוֹחֶבֶת אֶת זֶה אִתִּי, בְּתוֹכִי, כְּמוֹ לוּלָאָה פְּרוּצָה, כְּמוֹ חוֹר, כְּמוֹ רֹאשׁ בּוֹקֵעַ, כְּמוֹ חַסְרַת בַּיִת; לוּ הָיָה לִי בַּית הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ קֻפְסָה; הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ בֵּית בֻּבּוֹת; וּבְכֵן, זֶהוּ, אֶבְנֶה לַוַּאגִינָה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי בֵּית בֻּבּוֹת וּבוֹ הַכֹּל מִשֶּׁלָּה בִּזְעֵיר־אַנְפִּין. הִיא זְקוּקָה לִדְבָרִים מִשֶּׁלָּה, כִּי מִשֶּׁלִּי לֹא אֶתֵּן לָהּ. אֶתְפֹּר לָהּ שְׂמָלוֹת יָפוֹת וְאָכִין לָהּ סְפָרִים זְעִירִים, סִפְרֵי תְּפִלָּה וָחֹל; וְחַלּוֹנוֹת לְהַבִּיט מֵהֶם אֶל הַחוּץ וְלָדַעַת כָּךְ מָה הִיא, הִיא שֶׁכְּנֶגֶד, הִיא שֶׁאֵינוֹ הָאַחֵר. הָבוּ לִי עֵץ וְגַפְרוּרִים וְדֶבֶק פְּלַסְטִי. הָבוּ לִי לֶבֶד וּצְבָעִים וּגְזִירֵי נְיָר צִבְעוֹנִי. הָבוּ לִי מַעְגָּלִים חַשְׁמַלִּיִּים קְטַנִּים, מַעְגָּלִים סְגוּרִים, נִסְגָּרִים, מְחֻבָּרִים לְבָּטֶרְיוֹת, מַדְלִיקִים נוּרוֹת זְעִירוֹת שֶׁל חָג.

.

ליאת נאה היא חוקרת אמנות וארכיאולוגיה מן המזרח התיכון הקדום. שירים, סיפורים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שנים, בהם הליקון, כרמל, מסמרים והו!. ספר שיריה הראשון, "הוואגינה, הרעב והדב" עתיד לצאת לאור בהוצאת טנג'יר.  

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צוריאל אסף ונדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן