. 

שולמית אפפל

אם תבוא ותלטף אותי

אִם תָּבוֹא וּתְלַטֵּף אוֹתִי אָנִיחַ לְךָ לָבוֹא וּלְלַטֵּף אוֹתִי

אִם מַחְשָׁבוֹת מְעִירוֹת אוֹתְךָ והַחֶדֶר רֵיק

וְאַתָּה אָסוּר בִּבְדִידוּתוֹ שֶׁל אַחֵר אַל תַּגִּיעַ לְשָׁם

לְבַד הוּא מָה שֶׁיֵּעָשֶׂה עִם הַזְּמַן לַהוֹוֶה שֶׁלְּךָ

.

התקפלתי כמו דבש

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי עַל מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה בְּבֵיתִי מִתְרַחֶשֶׁת דְּרָמָה.

כְּשֶׁהִנַּחְתָּ עַל כְּתֵפַי אֶת מְעִילְךָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה

הִתְקַפַּלְתִּי כְּמוֹ דְּבַשׁ.

נִפְלְאוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַגּוּף פּוֹרֵק בַּחֲלוֹמוֹ

וַאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב אֲבָל לֹא הָעֶרֶב

 לִהְיוֹת עֲיֵפָה אֲנִי רַק רוֹצָה הָעֶרֶב

.

שולמית אפפל היא משוררת. היא פרסמה שמונה ספרי שירה וכן באנתולוגיות ובכתבי-עת רבים. על ספרה האחרון, "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים", היא זכתה בפרס רעיית נשיא המדינה, בפרס גולדברג על הספר "תדמייני שאת כוכבת" וכן בפרסים נוספים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 31 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

אקטאון

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת מֵעֵבֶר לַחֲרִיץ הַדֶּלֶת.

יָדַעְתִּי שֶׁמֻּתָּר לִי וְאֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס.

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת, קְרוּעַת עֵינַיִם, מְבֻלְבֶּלֶת.

הָאֵד מִתּוֹךְ הַמֶּלְתָּחָה פִּלֵּחַ בִּי כְּחֵץ.

הֻרְגַּלְתִּי כְּבָר מִזְּמַן לַמֶּלְתָּחוֹת שֶׁבַּבְּרֵכָה.

אוֹתוֹ הַבֹּקֶר נֶעֱצַרְתִּי, כָּאן לֹא מְקוֹמִי.

עָמַדְתִּי קְרוּעַת עֵינַיִם כְּשֶׁיָּפְיָהּ הִכָּה

בִּי פִּתְאוֹמִי וּמְסַחְרֵר, עָגֹל וְרֵיחָנִי.

קִמּוּר הַגַּב וְהַיַּשְׁבָן, עִגּוּל צְדוּדִית שָׁדַיִם

פִּלְּחוּ אוֹתִי כְּחֵץ, יוֹתֵר לֹא אֶהְיֶה יַלְדָּה.

וְלַהֲקַת כְּלָבִים סְמוּרָה וַחֲשׂוּפַת שִׁנַּיִם

הֵחֵלָּה בְּמִרְדָּף, עִקֵּשׁ, אַלִּים כַּתַּאֲוָה.

הָיִיתִי בַּת חָמֵשׁ וְהִסְתַּתַּרְתִּי בַּכְּנִיסָה

פָּגַע בִּי חֵץ. אֵינִי יַלְדָּה, אֲנִי יְצוּר אַחֵר.

רַגְלַי כָּשְׁלוּ כְּשֶׁלַּהֲקַת כְּלָבִים רָעִים שֻׁסְּתָה

נֶגְדִּי מִתּוֹךְ תּוֹכִי, נוֹתָר לִי רַק לְהִסְתַּתֵּר.

.

אל סלע אנדרומדה

אֲנִי נִפְלֶטֶת מִבֵּיתֵךְ אֶל הָרְחוֹב,

כְּמוֹ זַרְזִיף עָכוּר זוֹרֶמֶת בְּמוֹרַד

הַמַּדְרֵגוֹת אֶל נֶפֶץ קֶצֶף עַל הַחוֹף,

אֶל הַשָּׁאוֹן שֶׁל הַטַּיֶּלֶת, אֶל מִילְיַארְד

אוֹרוֹת, מְזַמְזְמִים וְרוֹחֲשִׁים, עוֹקְצִים

אֶת מַבָּטִי שֶׁתָּר אַחֲרֵי הַחֲשֵׁכָה.

בַּמַּעֲרָב בָּעֹמֶק הַכָּבֵד רוֹבְצִים

לִוְיְתָנִים וּתְמָנוּנִים וְשִׁכְחָה.

אֲנִי חוֹתֶרֶת בַּטַּיֶּלֶת הַצְּפוּפָה

בְּיַם הַבִּירָה וְהַגְּלִידָה וְהַצִּ'יפְּס

וְנֶעֱצֶרֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת וְרָפָה

וּמַבָּטִי נִמְשָׁךְ לַסֶּלַע הַמַּכְסִיף.

אֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן דָּרוֹמָה וְאַשְׁאִיר

אוֹתָךְ כְּבוּלָה מֵאֲחוֹרַי בְּתוֹךְ הָעִיר.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 88 ו-100.

.

.

ליאת נאה

פה־תת־בטן

מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?

לֹא הָיוּ לִי שֵׁמוֹת בִּשְׁבִילָהּ, לַוָּאגִינָה שֶׁלִּי,

פָּנִיתִי אֵלֶיהָ בְּגוּף שְׁלִישִׁי שֶׁל נִימוּס.

עִם הָאֶצְבַּע הָיִיתִי מַצְבִּיעָה לָהּ, בְּאָזְלַת הַמִּלִּים.

הָיִינוּ צֶמֶד שֶׁל הֶעְדֵּר, מְסַמֶּנֶת וּמְסֻמֶּנֶת מְאַיֶּנֶת,

מְדַבְּרוֹת עַל הַדָּבָר הַהוּא.

עַל הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן יָשְׁבָה לִי הַוָּאגִינָה כְּמוֹ שְׁקוּפִית בְּתוֹךְ מַקְרֵן.

הֶחְלִיקָה לִי הַחוּצָה מִן הַמִּשְׁפָּט, הִפְלִיגָה לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין לִי נְגִיעָה בָּהֶם.

וְאָמְנָם, קָאנְט אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לָדַעַת אֶת הַדְּבָרִים כְּשֶׁלְּעַצְמָם.

גַּם אֶצְלִי זֶה כָּכָה, אִי אֶפְשָׁר לִי לֶאֱחֹז בַּדָּבָר

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמָהּ. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

פְּנִינָה שֶׁנֶּחְבֶּצֶת בְּצֶדֶף לֹא־לָהּ, אוֹגֶמֶת מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

בִּשְׂפַת הַבַּיִת, בְּלָשוֹן יְלִידִית, הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ

כְּאִילוּ הָיִינוּ זָכָר לְזָכָר:

פֶּה־תַּת־בֶּטֶן, הָיִיתִי קוֹרֵאת לָהּ,

אַתָּה, הַפֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַבֶּטֶן,

הַפֶּה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל,

תִּזָּהֵר, הַבֶּטֶן מַשִּׂיגָה אוֹתְךָ, לוֹקַחַת לְךָ!

.

מדוע צריכה הוואגינה ללשון נקייה

הִיא זְקוּקָה לְלָשׁוֹן נְקִיָּה שֶׁתְּפַנֶּה בָּהּ מָקוֹם לְשֵׁם חָדָשׁ.

תְּלַקֵּק וּתְקַעֵר בָּהּ חָלָל צָחוֹר לְחָדָשׁ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ.

גַּם אֲנִי מִתְכּוֹנֶנֶת לְלֵדַת הֶחָדָשׁ שֶׁבִּי וְרוֹשֶׁמֶת שֵׁמוֹת לְמָה שֶׁיָּבוֹא, בֵּן אוֹ בַּת:

בַּעַל־פְּעוֹר; פַּעֲרוּר; הֶבֶל־רֶסֶק מַתִּיזָן; בַּרְוָזָן; אֲבַזְבְּזָן; זַמְזָמָן; אַרְזָמָן; אֵין לִי זְמַן; אֵין לִי מָקוֹם; אֵין לִי אֵיבָרִים וְקֻפְסָאוֹת בִּשְׁבִיל זֶה; אֲנִי סוֹחֶבֶת אֶת זֶה אִתִּי, בְּתוֹכִי, כְּמוֹ לוּלָאָה פְּרוּצָה, כְּמוֹ חוֹר, כְּמוֹ רֹאשׁ בּוֹקֵעַ, כְּמוֹ חַסְרַת בַּיִת; לוּ הָיָה לִי בַּית הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ קֻפְסָה; הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ בֵּית בֻּבּוֹת; וּבְכֵן, זֶהוּ, אֶבְנֶה לַוַּאגִינָה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי בֵּית בֻּבּוֹת וּבוֹ הַכֹּל מִשֶּׁלָּה בִּזְעֵיר־אַנְפִּין. הִיא זְקוּקָה לִדְבָרִים מִשֶּׁלָּה, כִּי מִשֶּׁלִּי לֹא אֶתֵּן לָהּ. אֶתְפֹּר לָהּ שְׂמָלוֹת יָפוֹת וְאָכִין לָהּ סְפָרִים זְעִירִים, סִפְרֵי תְּפִלָּה וָחֹל; וְחַלּוֹנוֹת לְהַבִּיט מֵהֶם אֶל הַחוּץ וְלָדַעַת כָּךְ מָה הִיא, הִיא שֶׁכְּנֶגֶד, הִיא שֶׁאֵינוֹ הָאַחֵר. הָבוּ לִי עֵץ וְגַפְרוּרִים וְדֶבֶק פְּלַסְטִי. הָבוּ לִי לֶבֶד וּצְבָעִים וּגְזִירֵי נְיָר צִבְעוֹנִי. הָבוּ לִי מַעְגָּלִים חַשְׁמַלִּיִּים קְטַנִּים, מַעְגָּלִים סְגוּרִים, נִסְגָּרִים, מְחֻבָּרִים לְבָּטֶרְיוֹת, מַדְלִיקִים נוּרוֹת זְעִירוֹת שֶׁל חָג.

.

ליאת נאה היא חוקרת אמנות וארכיאולוגיה מן המזרח התיכון הקדום. שירים, סיפורים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שנים, בהם הליקון, כרמל, מסמרים והו!. ספר שיריה הראשון, "הוואגינה, הרעב והדב" עתיד לצאת לאור בהוצאת טנג'יר.  

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צוריאל אסף ונדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

המשורר האי־אכפתי – לזכרו של רוברט בליי

מאת גיא פרל

.

לפני כחודש ימים הלך לעולמו רוברט בליי – מן המשוררים האמריקאים הבולטים במאה עשרים. כאשר שמעתי על מותו, חשתי עצב אישי עמוק, ושלא להפתעתי, רבות ורבים שהספידו אותו ברשת החברתית הגיבו באופן דומה. אולי נובע הדבר ממאפיין מרכזי של שירתו, שעליו ארחיב כאן – היא מדברת בשפת המעמקים של הנפש הפרטית ונשמת העולם בה בעת. מבחר משירי בליי תורגם על ידי משה דור וראה אור ב־2007 בהוצאת קשב לשירה בספר אנשים כמונו. כל השירים שיופיעו ברשימה זו לזכרו, לקוחים מתוכו.

בסוף השיר "כיצד לא היה אכפת לדוד", מגדיר בליי את אי־האכפתיות שאפיינה את תפילת דוד המלך:

.

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ

ה'", אוֹ אָז יָדַעְנוּ

שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אִכְפַּת.

.

כִּי הַפֵּרוּשׁ שֶׁל אִי־אִכְפַּתִּיּוּת הוּא:

לֶאֱהֹב אֶת הַיְּתוֹמִים

וְאֶת חֲשׂוּכֵי־הָאָב,

לִרְקֹד בְּעוֹדֵנוּ שׁוֹקְעִים

אֶל נִבְכֵי יְגוֹנָהּ שֶׁל הַגִּירִית,

לְהַנִּיחַ לְתֵבַת הַגּוּף

הַמְּהַדְהֶדֶת לְפַעֵם,

לֹא לְבַקֵּשׁ שֶׁיֹּאהֲבוּךָ.

.

שירתו של בליי מאופיינת באי־אכפתיות עמוקה שכזו. אף הוא פונה אל אותם מעמקים ושוזר יחד את הטרנסצנדנטי ואת דקוּת החוויה האנושית. מגע עם הנשגב, בייחוד כפי שהוא מתאפשר בשעת התבוננות בטבע, אינו כרוך אצלו בהתרחקות מן העולם והזולת, ההפך – ידיעת הנשגב שזורה בידיעת פניו של האחר, על יופיו ומכאוביו:

.

שִׂיחָה כֹּה מְקָרֶבֶת אוֹתָנוּ! פּוֹתַחַת

אֶת דְּכִי הַגּוּף,

מַגְבִּיהָה דָּגִים קָרוֹב אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

וּמַקְשִׁיחָה אֶת עַמּוּדֵי הַשִּׁדְרָה שֶׁל הַיָּם!

.

שׁוֹטַטְתִּי עַל פְּנֵי פַּרְצוּף, בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת,

חוֹצֶה מְדוּרוֹת כֵּהוֹת.

הִתְנַשֵּׂאתִי אֶל גּוּף

שֶׁטֶּרֶם נוֹלַד,

מִתְקַיֵּם כְּאוֹר סְבִיב הַגּוּף,

שֶׁבַּעֲדוֹ נָע הַגּוּף כְּיָרֵחַ גּוֹלֵשׁ.

.

("התבונות בפנים")

.

בהתכת הטבע־הנשגב־האנושי ניתן להבחין כמעט בכל שיר ושיר של בליי, בין שהוא מתבונן בידיה של אהובה – ״כְּשֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ אֶת יָדֶיהָ שֶׁל מִישֶׁהִי הָאֲהוּבָה עָלֶיךָ, / אַתָּה רוֹאֶה שֶׁהֵן כְּלוּבִים עֲנֻגִּים… / צִפֳּרִים זְעִירוֹת מְזַמְּרוֹת / בָּעֲרָבוֹת הַמְּבוֹדָדוֹת / וּבָעֲמָקִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הַיָּדַיִם" (״לקיחת הידיים״); בין שהוא ער לסבלם של המוחלשים – ״זַעֲקַת הַנֶּאֱכָלִים עַל יְדֵי אָמֶרִיקָה / וְהָאֲחֵרִים מְאֻחְסָנִים חִיוְרִים וְרַכִּים לָאֲכִילָה לְאַחַר מִכֵּן … עַל כֵּן שִׁירִים אֵלֶּה כֹּה עֲצוּבִים / הַמֵּתִים מִשֶּׁכְּבָר מִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת // הַשִּׁפְעָה שׁוֹקַעַת מַטָּה / הָאוֹר בִּפְנֵי הַיְּלָדִים מַקְלִישׁ בְּשֵׁשׁ אוֹ בְּשֶׁבַע // בְּקָרוֹב הָעוֹלָם יִתְפָּרֵק לְמוֹשָׁבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל הַנּוֹשָׁעִים (מתוך "הנאכלים על־ידי אמריקה"). בצורתה המרירה, מופיעה אותה ההתכה אף בשירת המחאה שלו נגד מלחמת וייטנאם: ״אִלּוּ רַק יָכֹלְנוּ לְמַזְעֵר אֶת הַגּוּפוֹת, / אֶת גֹּדֶל הַגֻלְגָּלוֹת, / הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַלְבִּין מִישׁוֹר שָׁלֵם בְּגֻלְגָּלוֹת לְאוֹר הַיָּרֵחַ!״ (מתוך "ספירת גופות שעצמותיהן קטנות").

ביטוי מובהק למעורבותו של בליי במציאות שבה הוא חי ניתן לראות בעיסוקו המרובה בנושא הגבריות. בליי לא היה רק משורר, כי אם פילוסוף, מסאי וממייסדי "תנועת הגבריות המיתופואטית" (Mythopoetic men's movement). ספרו הנודע ביותר הוא ג׳ון החסון (Iron Jhon; הוצאת נורד, 2002; תרגמה תמי צור) ובו מציע בליי פירוש בעל גוון יונגיאני למעשיית עם הנושאת שם זה מאוסף מעשיות האחים גרים. בליבה של המעשייה עומד מסע חניכה לגבריות שעובר ילד־נסיך בידי אדם גדול ממדים, בעל גוף המכוסה כולו שיער בגון החלודה, שהילד משחרר מכלאו שבמרתף הארמון. הספר נוגע בסוגיות שהעסיקו את בליי גם כמורה דרך ואב גדול עבור גברים אמריקאים רבים – אובדן הדרך של הגבריות המודרנית, הנובע מניתוקם של גברים מטבעה העמוק של הגבריות הארכיטיפית (שהוא מכנה "גבריות פיראית"), והתפתחותה של "גבריות פרועה" או גבריות המנותקת משורשי חיותה.

בריאיון שנערך עם בליי בסרט העוסק בפעילותו והגותו בנושא, הוא מתייחס להתעוררות המאוחרת של נושא הגבריות והאבהות בשירתו. לדבריו, שנים רבות לא העז לחוש את האבל העמוק הכרוך ביחסיו עם אביו האלכוהוליסט, ורק בגיל ארבעים ושש הוא ניסה לראשונה ליצור עימו קשר, כשכבר היה זקן וחולה. בליי הבין שהשירה שכתב עד אז, טובה ככל שתהיה, עסקה בהתעוררות התודעה הגבוהה אך נעדר ממנה הממד הרגשי, ובייחוד – תנועת הירידה. רק בתקופה זו של חייו, כאשר החל אבלו על יחסיו עם אביו, החלה שירתו לחקור גם את האבל והכאב. לדבריו, השיר שבישר את התעוררות התהליך היה השיר "סוללות שלג צפונה מהבית". ראשונה עלתה בדעתו הכותרת, ורק מקץ חודשיים־שלושה נכתב המשך השיר:

.

מִסַּחֲפֵי שֶׁלֶג גְּדוֹלִים אֵלֶּה הַנֶּעֱצָרִים פִּתְאֹם בְּמֶרְחָק שֵׁשׁ רֶגֶל מֵהַבַּיִת…

מַחֲשָׁבוֹת הַמַּרְחִיקוֹת כְּדֵי כָּךְ.

הַנַּעַר יוֹצֵא מִבֵּית־הַסֵּפֶר הַתִּיכוֹן וְשׁוּב אֵינוֹ קוֹרֵא סְפָרִים;

הַבֵּן הַמַּפְסִיק לְטַלְפֵּן הַבַּיְתָה.

הָאֵם הַשּׁוֹמֶטֶת אֶת הַמַּעֲרוֹךְ מִיָּדָהּ וְאֵינָהּ אוֹפָה עוֹד לֶחֶם.

וְהָרַעְיָה הַמִּסְתַּכֶּלֶת לַיְלָה אֶחָד בְּבַעֲלָהּ וַחֲדֵלָה לְאָהֲבוֹ.

הַמֶּרֶץ נוֹטֵשׁ אֶת הַיַּיִן, וְהַכֹּמֶר נוֹפֵל בְּצֵאתוֹ מֵהַכְּנֵסִיָּה.

זֶה לֹא יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב –

מִי שֶׁבִּפְנִים זָז אֲחוֹרָה, וְהַיָּדַיִם נוֹגְעוֹת בְּלֹא כְלוּם, וְשָׁלוֹם לָהֶן.

 

הָאָב מִתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ וּמְסָרֵב לָצֵאת מֵהַחֶדֶר שֶׁבּוֹ נִצָּב הָאָרוֹן.

הוּא מַפְנֶה עֹרֶף לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא יְשֵׁנָה לְבַד.

 

וְהַיָּם עוֹלֶה וְיוֹרֵד כָּל הַלַּיְלָה, הַלְּבָנָה מוֹסִיפָה לָנוּעַ בָּדָד דֶּרֶךְ הָרָקִיעַ

הַנִּפְרָד.

 

חַרְטוֹם הַנַּעַל סוֹבֵב עַל צִירוֹ

בָּאָבָק…

וְהַגֶּבֶר בַּמְּעִיל הַשָּׁחֹר פּוֹנֶה וְחוֹזֵר בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה.

אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת סִבַּת בּוֹאוֹ, אוֹ מַדּוּעַ פָּנָה הַצִּדָּה וְלֹא הֶעְפִּיל עַל הַגִּבְעָה.

.

זהו שיר אֵבל רב עוצמה, המשרטט שכבות על גבי שכבות של מוות הנערמות זו על גבי זו כשכבות של שלג קפוא. הגבריות אינה עומדת במרכזו של השיר באופן מפורש, אך היא ממסגרת אותו – הנער עוזב את הבית, הגבר נכשל בניסיון החזרה אליו, ובין העזיבה לניסיון החזרה – מוות, התרוקנות, כישלון יחסים.

גבר דומה לזה המופיע בסיומו של השיר מופיע, לתפיסתי, גם בשיר אחר של בליי – "כשאבי המת קרא". הפעם מדובר בייצוג מפורש של אביו. זהו שיר אבל נוסף, אבל שלא כקודמו, מפשירות בו חלק משכבות השלג הפנימי ויש בו השתוקקות אל האב, לצד חמלה גדולה כלפיו.

.

אֶמֶשׁ חָלַמְתִּי שֶׁאָבִי הַמֵּת קָרָא לָנוּ.

הוּא נִתְקַע אֵי־שָׁם. לָקַח לָנוּ

זְמַן רַב לְהִתְלַבֵּשׁ, אֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ.

הַלַּיְלָה הָיָה מֻשְׁלָג; הַכְּבִישִׁים שְׁחֹרִים וַאֲרֻכִּים.

.

לְבַסּוֹף הִגַּעְנוּ לָעִיר הַקְּטַנָּה, בְּלִינְגְהֵם.

הוּא עָמַד שָׁם, לְיַד פָּנַס־רְחוֹב בְּרוּחַ קָרָה,

הַשֶּׁלֶג הִתְנַשֵּׁב לְאֹרֶךְ הַמִּדְרָכָה. הִבְחַנְתִּי

בְּסוּג הַנַּעֲלַיִם הַבִּלְתִּי־שָׁווֹת שֶׁהַגְּבָרִים נָעֲלוּ

.

בְּרֵאשִׁית שְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים. וְהַסַּרְבָּל. הוּא עִשֵּׁן.

מָה טַעַם הִתְמַהְמַהְנוּ זְמַן כֹּה רַב לִפְנֵי צָאַתְנוּ? אוּלַי

מִשּׁוּם שֶׁפַּעַם נָטַשׁ אוֹתָנוּ אֵי־שָׁם, אוֹ שֶׁמָּא פָּשׁוּט

שָׁכַחְתִּי שֶׁהוּא נִמְצָא לְבַדּוֹ בַּחֹרֶף בְּעִיר כָּלְשֶׁהִי?

.

גם אתה תחסר בעולמנו, מפשיר השלג, רוברט בליי.

.

***

» לסרט ולריאיון המלא, שבו בליי קורא את שירו "סוללות שלג צפונה מהבית" (דקה 19:10): A Gathering of Men, with Robert Bly.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

"כשאומרים 'בחוץ כמו מרפסת' מתכוונים למשוגעת": על "חג המכשפה" לעינת בדי

מאת רתם פרגר וגנר

.

הנובלה חג המכשפה, יצירת ביכורים של עינת בדי, מתארת בגוף ראשון שישה חודשים, מיולי ועד ינואר, בחייה של הגיבורה המספרת, תמנע, ישראלית שחיה עם בעלה ובנה בכפר עלוב למדי באיטליה. הייחוד של הנובלה נובע במידה רבה מכוח ההתבוננות של המספרת ומלשונה, שהיא מעין רישום אנטומי מדויק של חיי היומיום שלה, רישום שהוא מנותק, באורח מטריד, ממנה עצמה. בפער שבין חדות ההתבוננות בסביבתה לבין הערפול של מציאותה הפנימית נטווה סיפורה, שמיטלטל בין מצבים קומיים לבין היטרפות הדעת.

אפשר לקרוא את הספר היפה הזה כספר על הגירה כמצב של תרגום. התרגום, במובנו הליטרלי, מלווה את הגיבורה המספרת ששפתה עברית בכל מפגש עם סביבתה הדוברת איטלקית. כך, למשל, לאחר שהיא מספרת למוכרות בבר של תחנת הרכבת שהיא משאירה סיר על הגז כשהיא יוצאת לעבודה, היא נדרשת להתמודד עם תגובה שנאמרת באיטלקית מהירה מפי גבר שנוכח במקום ופונה אל כלבו: "'זאתי כאן נמצאת בחוץ כמו מרפסת, קדימה, בוא נלך! קום!' באותו רגע הבנתי סוף סוף את משמעות הביטוי ששמעתי גם בטלוויזיה ועד אז היססתי באשר לפירושו. זהו זה, כשאומרים 'בחוץ כמו מרפסת' מתכוונים למשוגעת." (עמ' 49). ההבנה המאוחרת של הביטוי ממחישה את האופן שבו תמנע מפענחת את הסביבה הלשונית והתרבותית הזרה לה, ובמקרה זה גם את דמותה בעיניהם של מקומיים. אבל לפעולת התרגום יש כאן תפקיד נוסף, מעין תחתית כפולה, שכן היא נותנת שם מפורש לתהליך התערערותה של תמנע, שילך ויחריף, והיא גם מציבה בליבה של הנובלה את הדימוי הסוגסטיבי הזה, שמחזיק את עמידתה של תמנע לנוכח המרחב הזר; היא "בחוץ על המרפסת", מתבוננת מבעד לחלון אל הרחוב, מתקשה לפענח את היחס שבינה לבין סביבתה.

סצנה נוספת, שעוסקת במישרין בתרגום ליטרלי, מתרחשת כאשר תמנע ממנה את עצמה למתורגמנית בין שכנה האציל המרושש בּיסָארי לבין ויולה, בחורה הונגריה צעירה שקנה וייבא לעצמו מעבר לגבול. ביסארי אינו יודע הונגרית, הכלה המיועדת אינה יודעת איטלקית ואילו תמנע יודעת איטלקית בקושי אבל נדמה לה שתוכל לתווך ביניהם באנגלית ואולי גם לקבל שכר בעבור טרחתה. לתפקיד המסוים הזה של תרגום יש כמובן אפקט קומי.

אבל ההגירה כמצב של תרגום אינה מתמצה בנובלה הזו בתרגום ליטרלי, אלא מתרחבת למובנים אחרים, של תרגום כתווך בין תרבויות: תמנע נתונה במאבק יומיומי לתרגם לעצמה את התרבות והחברה שבתוכה היא חיה. סיפורה כתוב כמעין יומן, שמחולק לפרקים על פי התאריכים שבהם נכתב. פרקים אלה נושאים שמות של קדושות נוצריות, הלקוחים מלוח שנה מקומי שחולק חינם בתאי הדואר. כלומר, האופן שבו היא מארגנת את הסיפר הוא ניסיון לסגל לעצמה את מושגי הזמן המקומי, שהוא זר ומוזר לה. ברם, על אף זרותם של המועדים הקבועים בלוח השנה, סיפוריהן העממיים של הקדושות דבקים בה באיזה אופן ונדמה שזהויותיהן המתחלפות, כמו גם גורלן כנשים שהיו בלתי מובנות לסביבתן וזכו לאהדה רק לאחר מותן, נעשים אנלוגיים לזהותה הבלתי ברורה שלה עצמה.

ממד עקרוני נוסף של תרגום ניכר בעצם הניסיון לפרש־לעבד־לתווך־להעביר חוויות חיים למילים, למען ייעשו קרובות ומובנות: תמנע היא זרה לעצמה, וחייה זרים לה, וכתיבתה היא ניסיון לתרגם לעצמה את הזרות העמוקה והעקרונית שבה היא חיה – זרות שבינה לבינה, בינה לבין בן זוגה, בינה לבין סביבתה, בין העברית לאיטלקית, בין לוח השנה המקומי־נוצרי והמרחב הכפרי־האיטלקי לבין המקום שממנו באה. ניסיון התרגום המתמיד הזה הוא שמבהיר, אולי, את הפער בין השפה הבהירה שבה היא מוסרת את סיפורה – שפה מדויקת ודקת הבחנה עד שלעיתים היא נעשית אבסורדית, מעוקמת ומצחיקה, ולחלופין מרהיבה כמו הברקה שירית – לבין דמות הגיבורה המספרת הזו שהולכת ומאבדת את יכולתה להפעיל שיקול דעת סביר. כלומר, התרגום במובנו המושאל כטרנספורמציה של חוויות, רשמים, רגשות ותחושות לשפה, הוא מעין ניסיון הישרדותי להעניק סדר ומובן לממשות כאוטית. המסירה של הגיבורה המספרת את המתרחש הולכת ונחשפת כמבט של אישה פסיבית ומעורפלת, שנעה בין פנטזיות קלישאיות על אודות איטליה היפה, עושר ואושר, לבין ניסיונות הישרדות חסרי שחר, שלא ניכרת בהם הבחנה בין טוב לרע ובין יום ולילה.  ההסתלקות של הגיבורה מכל היגיון עושה את הנרטיב שהיא מוסרת למין גוף מתגלגל שצובר תאוצה במורד: הוא מתחיל בהתבוננות מושהית וכמעט נטולת מעש והולך ונעשה אינטנסיבי יותר ויותר עד לסופו הדרמטי, שקשה להכריע אם הוא שיאה של קומדיה מטורפת או סיומו המבעית של סיפור אימה.

תחושה של בטנה כפולה מלווה את הקריאה בנובלה – רכיבי עלילה, מחוות של הדמויות ובעיקר הלשון, מהדהדים כל העת אלה את אלה ומשתמעים לכמה פנים. התו הזה ניכר מתחילתה; לנובלה פתיחה כפולה: פעם ראשונה היא נפתחת בתיאור של היום החם של השנה ובסיפורה של סנטה מרתא, פטרונית עקרות הבית, שתמנע קוראת לעצמה מלוח השנה. פעם שנייה היא נפתחת בביקור של איגור, המורה של סהר, בנה של תמנע. הוא נכנס לביתם כדי להראות לה שהצ'קים ששילמה לבית הספר הוחזרו על ידי הבנק. הפתיחה הכפולה טומנת בחובה את החומרים שיטוו את העלילה כולה: מצד אחד האישיות הגבולית של תמנע, שמציבה את הקדושות בקדמת הבמה של רשמיה, והופכת אותן לעדוֹת או שמא בבואות לדמותה שלה.  ומצד שני המחסור והבדידות שיכתיבו את מעשיה התמוהים.  כך למשל במפגש עם המורה, שהוא רתוק לכיסא גלגלים, יש חציית גבול – מעין אינטימיות כפויה שתמנע נענית לה – ומטרימה את הסצנה שבה תסתיים הנובלה. ככלל, אף שהנובלה עוסקת לכאורה בעניינים קטנים שאינם נענים לנרטיב סדור – מצוקות היומיום של בני זוג חסרי כול, שחיים במין רישול מעבודות מזדמנות שאין בהן כדי פרנסה – ואף שהיא נמסרת ברצף שיש בו דיגרסיות מסוגים שונים, היא בנויה למופת, כמו מחזה שעשוי היטב. במערכה הראשונה מונח אקדח שיירה באחרונה. ביניהן מתרחשת דרמה משפחתית־ביתית־פרובינציאלית, שהולכת ומסתבכת ונכפלת סביב עצמה.

התחושה הזו של בטנה כפולה נובעת מדמותה של תמנע ומהאופן המוזר שבו היא מתבוננת במציאות שסביבה, תוך היאחזות בפרטים רבים שמוּצאים מהקשרם ונטענים באיזו עודפות. הכפילות מתבטאת כאמור גם בלשון: היא קרובה ללשון שירה, ונעה כל העת בין הקונקרטי האחוז בסיטואציה לבין המשתמע, שמהדהד את הקווים הגורליים של דמותה ומציאות חייה. התכונה הזו ניכרת בעיקר בתיאורי המרחב, תיאורים מדויקים ושבריריים של נוף, שמשקפים בצורות שונות, חלקיות, את מצבה; את המועקה, החולשה והטשטוש שבהם היא נתונה: "המישור הגדול התקשה לנשום" (עמ' 7); "בכל שנה בסתיו אני עומדת בחלון וצופה בעלים הנחלשים על צמרות העצים." (עמ' 34); "הבטתי אל האופק הנוזלי" (עמ' 79), ועוד רבים.

זאת ועוד, מבטה של תמנע הופך את כל מה שסביבה להשתקפויות מעוותות ולעיתים מצחיקות שלה עצמה: כך המורה הנכה שכמוה הוא בודד ועני ומחזר על הפתחים. וכך גם הזוגיות הקנויה בכסף של ביסארי וויולה היא מעין ראי למצבה נטול השפה, לקשר נטול הקשר שבינה לבין בעלה וליחסים זוגיים שמשמשים מפלט מפני בדידות ועשויים מדימויים מופרכים. כך גם העבודה המזדמנת שהיא מוצאת, שמבוססת על תרמית משפחתית: היא נשכרת על ידי משפחה מקומית כדי לחכות בתחנת הרכבת לבן משפחה שעזב ולא שב. ההעסקה המשונה הזו, שאין בה ממש, היא ביטוי אירוני למראית עין של נאמנות משפחתית ובה בעת היא מטאפורה לניתוק ולבדידות שתמנע נתונה בהם, שבהצטרפם לחוסר־כול מביאים להתרופפות דעתה. מעבודה זו נשארים בידה כרטיסי רכבת, שיאפשרו לה לקנות כרטיסי הגרלה, ויהפכו, אולי, את גורלה. אולי – משום שהרכבת הדוהרת של דעתה המתערערת אינה מאפשרת לנו לדעת אם באמת זכתה בהגרלה או שמא דמיינה את הזכייה.

פלאשבקים אל עברה של תמנע מבהירים שהרפיון הגובל בהעדר שיקול דעת אפיין אותה עוד לפני ההגירה לאיטליה, ובכל זאת במרכזו של הסיפור יש סצנה אחת מכריעה שבה היא מאבדת את שפיותה – היא חדלה לישון בלילות, נשכבת במיטת בנה ומסתכלת על הסיד המתקלף שעל הקיר. סצנה זו מהדהדת את הסיפור הפמיניסטי המוקדם, "הטפט הצהוב" (1892), מאת שארלוט פרקינס גילמן, שבו הגיבורה, אם לתינוק, הולכת ומאבדת את שפיותה בתוך חייה הביתיים שהפכו לכלא, תוך שהיא הוזה בצורות שנוצרות בטפט מתקלף. תמנע מתבוננת בסיד ומכאן ואילך דעתה הולכת ומשתבשת. רוחות רפאים קמות נגד עיניה והיא מאבדת קשר עם המציאות. תפקודה כאם, שבדרך כלל החזיק אותה מפוכחת, מתערער והיא גוררת את בנה אל הזיותיה.

סופה הדו־משמעי של הנובלה הוא כאמור קרנבלי וקומי בה במידה שהוא מבעית. בשיאה־סופה אי אפשר לדעת אם הצליחה תמנע "לשרוף" את השנה שהסתיימה ולשנות את גורלה – החג הוא חג המכשפה, שבו שורפים את השנה שחלפה, המגולמת בדמותה של מכשפה זקנה – או שמא היא בעצמה תעלה על המוקד. חג המכשפה נעשה אפוא, גם הוא, לאחת מבבואותיה של תמנע.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

עינת בדי, "חג המכשפה", כתר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: טל יחזקאלי על "איפה הכובע שלי?", קובץ המחזות של נטליה גינצבורג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך