.
קופסת מתכת
יעל דין בן־עברי
.
שבע שלושים וחמש בבוקר. ילדה בת תשע יוצאת אל חדר המדרגות של בניין ויקטוריאני בן מאה ועשר שנים וניגשת אל המעלית. הילדה הזאת לא נעלמת, אבל הרבה סיפורים שטים מפה לאוזן על ילדות שיוצאות מהבית בבוקר ונעלמות. חלקן נמשכות אל חצרות ברחובות מקבילים לשלנו, ומתנגדות ובורחות, שתיים מנסים שני גברים לגרור אל תוך אוטו והאבא צועק ומציל, אחת התגלתה לפני יומיים אחרי שברחה מהבית. על חלקן לא שמעתי. בבית הספר מגיעים שוטרים להסביר לילדים בדיוק מה לומר לאדם המבוגר שמושך אותם ביד ומנסה להרחיק אותם מהקבוצה. ״תניח לי״, הם לומדים לומר ואחר כך לצעוק. אני לבתי שחררתי את הלסת, אמרתי לה תצעקי ותנשכי, אל תחכי. היא מחייכת בהתלהבות ומסכימה. אבל ברגע האמת היא נוטה לקפוא, קולה יוצא חלוש והיא מסתתרת מאחורי גבי, אוחזת בזרועי. בשבע שלושים וחמש אנחנו בדרך כלל יוצאים איתה לחדר המדרגות, יורדים איתה במעלית ומלווים אותה אל בית הספר. לא הרבה הורים כאן מלווים את ילדיהם לבית הספר בכיתה השלישית. הם נדחפים בחוזקה אל עצמאות כבר מהגן, יוצאים לטיול של שלושה ימים בלי הוריהם בגיל חמש. בתי לא הסכימה לצאת. עיניה היו מבוהלות כששאלתי אותה אם תרצה. היא עדיין לא דיברה גרמנית, הייתה בשלב השתיקה והספיגה של השפה שאני נמצאת בו כרגע, אחרי ארבע שנים בארץ זרה. אני חוזרת אל הילדה שלי, בחדר המדרגות, אבא שלה נפרד ממנה בחדר המדרגות, כי הגיע הרגע וגם אנחנו דוחפים אותה לעצמאות. התינוקיות הזאת שעדיין פושה באיבריה מכאיבה לנו, מרגיזה אותנו. אנחנו מוכנים עכשיו כבר לקרוע אותה מעלינו ולהניח אותה בצד שתיצור לעצמה את צורתה בעצמה. היא יורדת במעלית לבדה וצועדת לבית הספר עם ים הילדים הזורם אל בית הספר מדי בוקר. חמש דקות הליכה, כביש זעיר לחצות, והיא בשער בית הספר. אבל בתי מוסחת דעת הפעם. היא לא לוחצת על כפתור קומת הקרקע והמעלית משייטת לבדה מטה ועוצרת כפי שהיא מתוכנתת לעשות כשהכפתור אינו נלחץ. הדלת לא נפתחת והמעלית נכנסת לתנומה. זוהי מעלית מפתח כך שאיש לא יכול לפתוח אותה מלבדנו – בעלי המפתח. הילדה נותרת כלואה בפנים. כלום למעשה לא קרה, אם תלחץ על כפתור קומת הקרקע המעלית תיפתח, אבל היא לא זוכרת שלא לחצה, היא לא יודעת שלא לחצה – היא בטוחה שהמעלית נתקעה. זוהי קופסת מתכת מזערית שמכילה בקושי שני אנשים מבוגרים. מבעד לחריצים מזעריים ניתן לראות את החצר הפנימית הקטנה של הבניין. אבל איש אינו שומע את לחישותיה: ״Hilfe״. היא לא מנענעת את המעלית או דופקת על הפח הדק של דפנותיה. היא מנסה לצלצל בשעון-פלאפון שלה שנועד להעביר לנו הודעות חירום ואת המיקום שלה, אבל המעלית חוסמת את הקליטה ודבר לא נשלח. היא רואה את ההודעות נשלחות, אבל איש איננו עונה. דממה. היא שולחת לנו תמונה שלה בוכה במעלית, אבל התמונה לא מגיעה, רק נשמרת בשעון שלה בשרשרת ההודעות אלינו, כמו שנשלחה. כפתור החירום במעלית מודיע שוב ושוב שיש להמתין ואיננו מחייג לשום מקום. היא סגורה בקופסת מתכת קטנה באמצע חצר הבניין הקטנה. למעלה, אני עוד ישנה, אחיה עוד ישן לצידי במיטה, אביה מבשל כוס קפה ראשונה של בוקר. הוא מנסה לאתר אותה באמצעות השעון שלה שנרכש במיוחד בשביל זה, אבל לא מצליח. מכשירים אלקטרוניים נועדו להיכשל שוב ושוב. הוא לא מתרגש. הילדה תקועה בארגז מתכת לצד הבניין, חמש קומות למטה. הוא לא שומע אותה ואת הקול הקטן שלה כי היא מפחדת להרעיש, היא מפחדת להרעיד את המעלית הנידפת הזאת, שמשהו יישבר בה. היא יושבת ומשחקת במשחק מתמטיקה בשעון, פעם אחת, שתיים, היא לא מצליחה להירגע. שוב לא עונים לה במרכז שאליו מחייג כפתור החירום. היא קוראת את הוראות שימוש החירום במעלית ומנסה לחייג למספר. אין קליטה. היא יושבת על רצפת המעלית. ואז נכבה האור. חצי שעה היא יושבת במעלית הקטנה ולא עולה על דעתה לצעוק. היא מפחדת שמשהו יקרה אם תצעק. מישהו עובר ליד המעלית ומשחרר אופניים קשורות. היא קוראת בשקט מבעד לדפנות המתכת הדקיקות והוא לא שומע. כשהחושך יורד היא לוחצת על הכפתורים כולם והמעלית מתעוררת משנתה ומתחילה לטפס מעלה. היא עדיין חושבת שהמעלית מקולקלת. היא לא יודעת אם הדלת תיפתח, אם המעלית תצנח צניחה חופשית למטה. תיק בית הספר הענק על גבה עדיין, תיק הספורט תלוי על זרועה עדיין. הדלת נפתחת בקומה שלנו. והיא יוצאת בשקט. הפעמון מצלצל בבית ומעיר אותי. אני יוצאת מהחדר והילדה בוכה. היא צועקת בבכייה כמו חיה שמשחררת אוויר לכוד מצלעותיה. השפתיים שלה רועדות ודמעות שוטפות לה את הפנים ומדביקות את השיער ללחייה. היא צועקת בקול גרוני ואני לא מבינה מה היא אומרת. השעה אחרי שמונה, למה היא לא בבית הספר? אני מצמידה אותה אל גופי. בשבילה זו כבר לא נחמה. איש לא ידע שהילדה הזאת נעלמה, נבלעה לרגע בחור שחור, שלושים דקות של דממה. איש לא שמע את קולה הלוחש, איש לא ניסה לגרור אותה אל אוטו חונה, כלום לא קרה אני חוזרת ואומרת. אבל היא לא צעקה, היא לא התפרעה, היא לא דפקה באגרופים על דלתות מעלית המתכת, היא ישבה בשקט עד שהאורות כבו עליה.
.
יעל דין בן־עברי, משוררת וסופרת. גדלה בחיפה ובעתלית וכיום מתגוררת בברלין. ספרה האחרון, הנובלה ״גלעד״, ראה אור בשנת 2019 בהוצאת ידיעות ספרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת, ובהם המוסך.
.
» במדור קצר בגיליון קודם של המוסך: "פיצול אישי", סיפור קצר מאת זהבה כלפה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
