קובי אוז וטיפקס יושבים בבית קפה כבר 20 שנה

סולן להקת טיפקס קובי אוז מספר את הסיפור מאחורי השיר והאלבום: "זוהי האשמה על האדישות של אנשי המרכז בזמן שהאינתיפאדה השנייה משתוללת ורקטות התחילו לעופף על ישובי הדרום"

עטיפת האלבום "יושבים בבית קפה", להקת טיפקס. צילום: רלי אברהמי

השנה אנחנו חוגגים עשרים שנה ל"יושבים בבית קפה" – אלבום שהביא לנו שיא של הכרה ציבורית רחבה. יושבים בבית קפה" ו"כמו לפני עשרים שנה" קרעו את הרדיו והטלוויזיה, קיבלנו תארים ופרסים, חרשנו את הארץ והיינו האמן המרכזי(!!!) בפסטיגל – אבל הביקורות ברובן – לא התלהבו.

יושבים הוא בעיקרון אלבום אולפן של רביעייה, ביג אם (מאיר עמר) שהפיק את האלבום וישב על המחשב של החדר הקטן באולפני "עננה", אני (קובי אוז) הייתי על השירות, הלופים ורוב הקלידים, רמי יוסיפוב הביא כהרגלו כמה תפקידי גיטרה בלתי נשכחים וגל פרמן התפנן על גיטרה בס – כינור עתיקה עם מיתרי ניילון.

תוספות מוסיקליות בכמה שירים – אבי אלבוחר הפליא בקלידים, תמיר ימיני נגע טיפה בתופים, נוריאל עמר ניגן מעט עוד וכינור וזהו – אלבום הכי אה לה נטורל שלנו, אלבום של טיפקס נטול דואטים ושת"פים.

הפשטות בלטה במיוחד כי "יושבים בבית קפה" הגיע מיד אחרי "דיסקו מנאייק" – פרויקט הדגל המורכב שלנו, פתאום תחושה של קלילות, משהו לא מיוזע.

הרקעים של העטיפה הגיעו מעיצובים של פורמייקה במרקמים של עץ, כלומר עץ מפלסטיק – מתאים לאלבום הזה – שהיה מלא מסרים אבל קטן וממזר.

במרכזו שיר הנושא – "יושבים בבית קפה" שהוא האשמה על האדישות של אנשי המרכז שיושבים בבית קפה – בזמן שהאינתיפאדה השנייה משתוללת ורקטות התחילו לעופף על ישובי הדרום. שיר אנטי זחיחותי – שנתפס כלהיט קליל ומלטף – היום אנחנו מקווים שהדבש והעוקץ היו מאוזנים מספיק.

 

הנה קישור לכל הדרכים לשמוע את האלבום הזה שהפך מהר מאוד לאלבום זהב – https://digistage.to/teapacksYBK

 

צילום: רלי אברהמי

 

האמירה של "יושבים בבית קפה" מתחדדת כששומעים אותו בהקשר לתקופתו – ימי האינתיפאדה השנייה – ימי הפיגועים, הלינץ' ותחילת מתקפת הרקטות על שדרות. דווקא אז אנחנו בוחרים להצטלם כשאנו לוגמים קפה תל אביבי הפוך אבל מקפידים לחרוז "עוגת גבינה" עם "הלכה המדינה".

צילום: רלי אברהמי

 

אחרי "דיסקו מנאייק" הגרנדיוזית התאספנו בחדרון קטנטון שהיה בחניון הצמוד לאולפני "עננה" ושם, בתוך צעקות הדיירים שרבו על כל מטר של חניה, ביצענו אלבום קטן ופשוט.

גל מנגן כאן על גיטרת בס – כינור שהצליל שלה מאפיין את "יושבים בבית קפה", רמי ניגן על הגיטרות והמנדולינה שלו, ביג אם היה על המחשב ואני (הזמר עם הטרלינג) – הקפדתי להיכנס לחדר השירה ולשמוע באוזניות רק פסנתר והרמוניות בלי שום דבר מקפיץ – רציתי שהשירה שלי תצא אינטימית ככל הניתן וזה יצר ניגודיות ביני לבין הפלייבק הטיפקסי התוסס.

היום כל הקומפלקס הפך לסופר יודה אחד גדול.

 

כל כך הלך לנו בתקופת "יושבים בבית קפה" שזכינו בכבוד הגדול להיות האומן המרכזי בפסטיגל 2001 – פלאנובלה של פסטיגל. בשבילנו הפסטיגל השלישי, באנו כבר כלהקה צעירה ב1992 כשהייתה עדיין נגינה חיה, חזרנו ב1995 כשהייתה פחות נגינה חיה וב2001 כשהכל כבר היה פלייבק הגענו כאומן המרכזי – כולל ביצוע נמבר של מחרוזת שירי טיפקס כולל הלהיט הטרי "יושבים בבית קפה". איתנו השתתפו גם אילנה אביטל, קובי מחט, צביקה הדר, שרית חדד וכמובן דורון מזר! הנה חתכנו לכם בדל מהמחרוזת הזו – אפשר לראות את ביג אם נושא קיטאר לא מחובר שכבר אז היה נוסטלגי, את רמי וגל ששיכללו את צעדי הריקוד שלהם עד לשלמות יחסית וכמובן אני הקטן שהתרוצץ עם ילדי פסטיגל שתוך כדי סיבוב ההופעות צמחו להיות גבוהים ממני… כל מילה נוספת מיותרת.

 

בשיא הסיבוב של "יושבים בבית קפה" במטוס לאילת זכיתי לסגור מעגל עם גדול הדור המרן הרב עובדיה יוסף שהתרגשתי והופתעתי לדעת שחיבב והתעניין במוסיקה שלי.

הרב כיפכף אותי נמרצות בידיו – בדרך שברור לי שמוחל הוא לי ויודע ש"הרבי ג'ו כפרה" מתפלמס לא איתו אלא עם רבנים שונים ממנו בתכלית (להבדיל אלף אלפי הבדלות הרב אמנון יצחק הוציא עלי חרם).

המפגש איתו היה התרוממות רוחנית בתוך מטוס שטס ברקיע.

שירה | קוּקוּ איפה אמא

שירים מאת רוני אלדד, אפרת נסימוב וענת לויט

רות קסטנבאום בן־דב, זיכרון צילומי, שמן על בד, 80X40 ס"מ, 2005

.

רוני אלדד

כך*

עָלַיִךְ לְהָבִין

זֶה שָׁלָב חָשׁוּב בְּהִתְפַּתְּחוּת יַלְדֵּךְ

אַל תִּכְעֲסִי עָלָיו אַל תַּאֲשִׁימִי אוֹתוֹ בִּתְגוּבוֹתָיו

תְּנִי לוֹ בִּטָּחוֹן תְּנִי לוֹ אֶת הַגַּב שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ, הַרְאִי לוֹ חֹם וְאַהֲבָה

שַׂחֲקִי אִתּוֹ הַרְבֵּה בְּמִשְׂחָקִים כְּמוֹ קוּקוּ אֵיפֹה אִמָּא

הִתְחַבְּאִי מֵאֲחוֹרֵי סַפָּה,

הַחְבִּיאִי דְּבָרִים מִתַּחַת לְבַד כָּלְשֶׁהוּ

צְאִי מֵהַחֶדֶר, מַהֲרִי לַחְזֹר, לְחַיֵּךְ,

תַּחְזְרִי עַל הַשְּׁאֵלָה בְּאָזְנֵי תִּינוֹקֵךְ:

אֵיפֹה אִמָּא, אֵיפֹה אִמָּא, אִמָּא הָלְכָה, אוֹי מָה נַעֲשֶׂה

כָּךְ תַּרְאִי לוֹ שֶׁפְּרֵדָה זֶה דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה יוֹם יוֹם, לֹא דָּבָר קָשֶׁה

אֲפִלּוּ אִם אַתְּ הוֹלֶכֶת לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי תִּפָּרְדִי מִמֶּנּוּ

וּבַמַּעֲבָר מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר הַמְשִׁיכִי לְדַבֵּר אִתּוֹ,

תִּגְרְמִי לוֹ לְהַאֲמִין שֶׁאַתְּ עֲדַיִן שָׁם, שֶׁאִמָּא לֹא עָזְבָה

עַכְשָׁו, בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה,

חָשׁוּב מְאוֹד שֶׁתְּחַבְּקִי אוֹתוֹ שֶׁתִּהְיִי שָׁם

אַל תַּגִּידִי: אֲנִי אֵלֵךְ אִם לֹא תִּשְׁכַּב

תְּנִי לוֹ חֵפֶץ מַעֲבָר

מַשֶּׁהוּ רַךְ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לָחוּשׁ בָּטוּחַ וּמוּגָן, כָּל דָּבָר

נִתָּן אַף לְהוֹסִיף וּלְהִפָּרֵד מִכָּל מִינֵי אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים

מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִבָּתִּים, עֵצִים בַּחוּץ, כָּל מָה שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ

לְהִכָּנַע לָעֲיֵפוּת, לְהִתְמַסֵּר לַפְּרֵדָה עַצְמָהּ

כָּךְ תִּרְאִי אֵיךְ בֶּעָתִיד הוּא לֹא יִפְרֹץ בְּבֶכִי,

אֲפִלּוּ אִם פִּתְאוֹם אִמָּא נֶעֶלְמָה

.

* הטקסט לקוח מתוך סרטון הדרכה להורים לפעוטות.

.

תחנה

אֵלֶּה יָמִים קֵהִים,

הַהוֹוֶה חוֹרֵג קָדִימָה כְּמוֹ כֶּלֶב נְחִיָּה,

פּוֹרֵט אֶת הַמִּלִּים הֲבָרָה לַהֲבָרָה,

מַנְחֶה אוֹתָנוּ בְּמַעְגָּלִים רֵיקִים.

.

שָׁעוֹת קֵהוֹת: הַצֵּל שֶׁלָּךְ נוֹדֵד עַל הַבֵּטוֹן

כְּשֶׁאַתְּ בִּכְלָל תָּמִיד בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַחֶדֶר,

פּוֹלָה קוֹצִים שֶׁנִּתְפְּסוּ בְּגַב מְעִיל קָטָן.

.

בַּחוּץ הָאֲנָשִׁים עוֹמְדִים בְּקַו הַמִּדְרָכָה –

עוֹפוֹת עֲנָק עַל חוּט חַשְׁמַל.

אַתְּ רוֹאָה, הֵם נִכְמָרִים בְּתוֹךְ כַּנְפֵי עַצְמָם,

וְרַק לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן פּוֹקְחִים עֵינַיִם.

.

חָשַׁבְתְּ לְרֶגַע שֶׁשָּׁמַעְתְּ מִישֶׁהוּ מֵהֶם שׁוֹאֵל

אֵיךְ מַגִּיעִים מִכָּאן אֶל הַמֶּרְכָּז

לֹא נִשְׁמַע דָּבָר כְּשֶׁפָּתַחְתְּ פֶּה לַעֲנוֹת,

רַק פַּרְפָּרֵי אָבָק בָּקְעוּ מִתּוֹךְ רִבּוֹא פְּקָעוֹת.

.

שָׁעוֹת קֵהוֹת, וְלִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם מֵפֵר אֶת הַשּׁוּרָה,

הוֹלֵךְ יָשָׁר אֵלַיִךְ, טוֹעֶה לַחְשֹׁב שֶׁאַתְּ אִמּוֹ.

שָׂם אֶת כַּף יָדוֹ גְּדוֹלָה בְּכַף יָדֵךְ,

מַרְכִּין אֶת קוֹמָתוֹ וּמְבַקֵּשׁ.

.

שִׂימִי לֵב – אֶת מִי מִכֶּם אַתְּ מְרַמָּה כְּשֶׁאַתְּ עוֹצֶרֶת

אֶת הַנְּשִׁימָה, שֶׁלֹּא יַכִּיר בָּךְ שֶׁאֵינֵךְ –

.

רוני אלדד היא עורכת ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה הראשון הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד לראות אור בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר ילדים פרי עטה, "מערבולת", ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מיום 04.11.21

.

.

אפרת נסימוב

*

לִמַּדְתִּי אוֹתָךְ לְדַבֵּר בִּשְׂפַת הַשִּׁירָה הַשְּׁבוּרָה

שֶׁהָיְתָה בְּפִי כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ. וְעַכְשָׁו אַתְּ

מְחַפֶּשֶׂת קֶשֶׁר בֵּין פְּרִישַׂת הַכּוֹכָבִים הַנִּשְׁקָפִים מֵחַלּוֹנֵךְ

לַחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ, מוֹצֵאת הֶבְדֵּלִים בֵּין לַיְלָה לְלַיִל

יוֹדַעַת לִקְרֹא בְּשֵׁמוֹת לִדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ

רַק בַּמִּרְוָח שֶׁבֵּין קְצֵה רֹאשֵׁךְ לַשָּׁמַיִם.

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁרָחֵל מֵתָה בְּלֵדַת בְּנָהּ בִּגְלַל הָעֶצֶב

וּמְפַחֶדֶת שֶׁאָמוּת גַּם אֲנִי מִשּׁוּם צַעֲרִי

שֶׁאֲנִי מְכַסָּה בְּעֶרְבוֹנוֹת רַבִּים, קֵיסָרִי, פִּיטוֹצִין, וּוָקוּם

מְכַוְּצִים, אֶפִּידוּרָל, הַיּוֹם כְּבָר לֹא מֵתִים בְּלֵדָה אֲנִי צוֹחֶקֶת לָךְ

צְחוֹק שָׂרָה, מַלְאָכִית שֶׁלִּי, שֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת אִתִּי

בַּשָּׂפָה הַמְּנֻפֶּצֶת הַהִיא שֶׁכְּבָר אֵינָהּ שְׂפָתִי

הִשְׁאַרְתִּי אוֹתָךְ לְבַדֵּךְ

לִרְצוֹת יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁדַּעְתֵּךְ מַשֶּׂגֶת

וְיָדִי אֵינָהּ מִתְאָרֶכֶת דַּי כְּדֵי לִקְרֹעַ אֶת הַקּוּרִים שֶׁטָּוִיתִי סְבִיבֵךְ

גָּדַלְתְּ מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה אֶת הַחַיִּים דַּרְכֵּךְ

סִלְחִי לִי

.

אפרת נסימוב היא בוגרת בית הספר סם שפיגל ומסלול השירה של "הליקון". שיריה פורסמו בעבר בכתבי עת שונים. ספר השירה הראשון שלה עתיד לראות אור בקרוב. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 44 של המוסך.

..

.

ענת לויט

*

מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי נִמְשֵׁית מִמְּצוּלוֹת

הֵעָדְרֵךְ –

שָׁם עֲדַיִן אַתְּ שׂוֹחָה בְּחָזֶה פָּעוּר,

מְשַׁוֵּעַ לַאֲוִיר, בְּאֵין יָד מוּשֶׁטֶת לְעֶבְרֵךְ

לִמְשׁוֹת אוֹתָךְ כְּבֶעָבָר.

כָּל עֲבָרֵךְ טָבַע אִתָּךְ,

מַמְתִּין לִי מִדֵּי בֹּקֶר שֶׁאַנְשִׁים אוֹתוֹ –

בִּלְעָדַיִךְ

.

*

הָלַכְתְּ בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר, לֹא אָנִין וְלֹא חֲסַר טַעַם

מִשְּׁאַר הָאָדָם. אָמַרְתְּ שֶׁאֵינֵךְ חוֹשֶׁשֶׁת

לִהְיוֹת רַק בָּשָׂר, שֶׁמָּאַסְתְּ בְּרוּחֵךְ הַהוֹלֶכֶת

וְנִתְלֶשֶׁת מִמֵּךְ, אֲבָל לָחַמְתְּ לְמַעֲנָהּ כִּנְמֵרָה

חֲבוּלָה בְּטֶרֶם נִלְכַּדְתְּ בִּידֵי רַב הַצַּיָּדִים.

וְגַם אֶת זֹאת הוֹרַשְׁתְּ כְּהַשְׁרָאָה

לִפְנֵי שׁוּבִי אֵלַיִךְ כְּגוּרָה.

.

*

אֵינִי מִתְגַּעֲגַעַת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁתָּשׁוּבִי

אֵלַי מִן הַמָּקוֹם בּוֹ לֹא תֵּדְעִי עוֹד

דְּאָבַת חַיִּים שֶׁלֹּא רָווּ דַּיָּם.

לִפְעָמִים בְּמוֹת יְשׁוּעָה –

נְשִׁיקָה שֶׁל חֶסֶד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן לָאֵם וְלַבַּת.

.

ענת לויט, משוררת, סופרת ועורכת ספרים. פרסמה עד כה שבעה ספרי שירה וחמישה ספרי פרוזה. זכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה. השירים המתפרסמים הם מתוך ספר השירים "קינה", הצפוי לראות אור בקרוב בהוצאת עולם חדש. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 32 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שולמית אפפל, אורית נוימאיר פוטשניק וליאת נאה

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כמו מותו של אדם זר לי

שני שירים מאת המשוררת האמריקאית שרון אולדס, בתרגומה של שירה סתיו

מוריה אשכנזי רוזנבלום, דקה מן הדקה, חוט זהב ונייר פרגמנט, 2020

.

שני שירים מאת שרון אולדס

מאנגלית: שירה סתיו

.

מבט דרומה אל מנהטן תחתית, שם עמדו המִגדלים

אִם אֲנַחְנוּ רוֹאִים פְּגִיעָה קְרֵבָה אֶל מִישֶׁהוּ –

אִם אַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי מַתְחִילָה לְדַבֵּר עַל

מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֻשָּׂג עָלָיו,

כְּמוֹ מוֹתוֹ שֶׁל אָדָם זָר לִי,

בּוֹאוּ, עִמְדוּ בֵּינִי לְבֵין הַשָּׂפָה. הַבֹּקֶר,

אֲנִי רוֹאָה בִּבְהִירוּת, שֶׁשִּׁיר יָכוֹל

לְהָסֵב פְּגִיעָה, בְּבוּרוּתוֹ

שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שֶׁהִיא בּוּרוּת.

עָבַרְתִּי אֶת הַגְּבוּל, כְּפִי שֶׁאִתִּי

עָבְרוּ אֶת הַגְּבוּל. אֲנִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה

מֵאוֹתִיּוֹת הָאָלֶפְבֵּית,

מִן הַיְּסוֹדוֹת בַּטַּבְלָה

הַמַּחְזוֹרִית, C, O וְ־H,

חַמְצָן, פַּחְמָן, מֵימָן,

שֶׁמַּרְכִּיבִים אֶת רֹב גּוּף הָאָדָם –

גּוּף שֶׁמִּתְפָּרֵק, בְּאֵשׁ,

לַיְּסוֹדוֹת שֶׁהִרְכִּיבוּ אוֹתוֹ, וְכָל שֶׁנּוֹתָר

הוּא אֵפֶר, אֵפֶר קָדוֹשׁ

שֶׁל זָרִים, פַּחְמָן וְחַנְקָן,

וְהַיֶּתֶר נִפְלָט כְּפַחְמָן דּוּ חַמְצָנִי

וּמִי שֶׁבְּסָמוּךְ שָׁם שׁוֹאֲפִים פְּנִימָה,

הַחַיִּים שֶׁהִכִּירוּ אוֹתָנוּ וְהַחַיִּים שֶׁלֹּא

הִכִּירוּ אוֹתָנוּ. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה

מִן הַחַנְקָן, מִן הַסִּידָן, עִם

הַמִּבְנֶה הַקְּרִיסְטָלִי יְפֵה הַצּוּרָה, כְּמוֹ תֵּבָה,

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִן הַזַּרְחָן,

וְהָאַשְׁלְגָן, הַמַּתֶּכֶת הַגָּלְמִית הַבְּהִירָה

שֶׁאֲצוּרָה בָּנוּ, וּמִן הַנַּתְרָן וְהַגָּפְרִית,

וּמִן הַשְּׂרִידִים שֶׁפְּזוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ

כּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה – נְחֹשֶׁת, אָבָץ,

קוֹבַּלְט, בַּרְזֶל, זַרְנִיךְ, עוֹפֶרֶת,

אֲנִי שָׁרָה, אֲנִי שָׁרָה נֶגֶד עַצְמִי, כְּאִלּוּ

רָצָה אֶל מִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי אוּלַי קָרֵב אֲלֵיהֶם,

לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם מִפָּנָיו.

.

האפוקליפסה מתקרבת ואני מזדקנת

תְּחִלָּה עָזְבוּ הַקּוֹלוֹת,

הַרְבֵּה לִפְנֵי הָרְאִיָּה. מִסְּבִיבִי

כָּל הַנִּרְאֶה – סִמּוּנֵי הַנַּקָּרִים,

הַמְּנֻצִּים וְהַפְּלוּמָתִיִּים, בְּשָׁחֹר־לָבָן,

כְּמוֹ הִיֵּרוֹגְלִיפִים, כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת

עִבְרִיּוֹת, אוֹ עֲרָבִיּוֹת, נִכְנָסִים

מִצִּדּוֹ הַיְּמָנִי שֶׁל הַדַּף

כְּבָאִים מִן הֶעָתִיד.

כְּשֶׁהָלַכְתִּי, לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת פְּסִיעוֹתַי,

מַשֶּׁהוּ הִסָּה הַכֹּל,

זֶה הָיָה סוֹף הָעוֹלָם, שָׁב

כְּמוֹ הַשְּׁתִיקָה כְּשֶׁאַתְּ עוֹזֶבֶת

אָהוּב בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, אֲבָל אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,

אוֹ הַשֶּׁקֶט יוֹם לִפְנֵי שֶׁהַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלָּךְ מֵתָה –

עוֹרְבִים, עוֹרְבִים, בַּשָּׁמַיִם, אוֹ הֵעָדְרוֹ

הַמּוּזָר שֶׁל צְלִיל כְּשֶׁאַתְּ מְבִינָה

שֶׁאַתְּ חֲכָמָה, שֶׁבְּעֶצֶם תָּמִיד הָיִית חֲכָמָה, שֶׁבּוּרוּתֵךְ

הָיְתָה הַיְּדִיעָה שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת

אַתְּ שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת, כְּמוֹ צוּרָה שֶׁל תְּבוּנָה,

וְעַכְשָׁו סָמוּךְ לְסוֹף הָעוֹלָם אַתְּ יוֹרֶדֶת

לְפִשְׁרָם שֶׁל דְּבָרִים, אַתְּ,

הָאֶסְכָטוֹלוֹגִית, חָשָׁה

בְּרַעְיוֹן סוֹפִיּוּת הַדְּבָרִים. זֶה כְּמוֹ

הֲמָרַת דָּת – מֵאִי־אֱמוּנָה

בְּיָפְיֵךְ שֶׁלָּךְ וּבְחָזְקֵךְ, לֶאֱמוּנָה

פִּתְאוֹמִית – אוֹרוֹת הַדֶּרֶךְ אֵינָם מְכַסִּים

עוֹד אֶת מֶרְכָּזוֹ שֶׁל כָּל חֲלוֹם, אֶלָּא

אַתְּ עַצְמֵךְ אוֹר – זֶה כְּמוֹ

לְהִתְאַהֵב בְּעַצְמֵךְ, בִּדְמוּת

הַנָּבָל. כְּשֶׁאֲנִי מְבִינָה

שֶׁהָעוֹלָם יִגָּמֵר, שֶׁהָפַכְנוּ אוֹתוֹ

לֹא רָאוּי לְמִחְיָתֵנוּ, הַצִּפּוֹרִים נִרְאוֹת

עֲדִינוֹת כָּל כָּךְ, כְּתֵפֶיהָ הַמְּשֻׁפָּעוֹת

שֶׁל צִפּוֹר הַנַּקָּר דּוֹמְמוֹת עַל עֲרֵמַת הַמָּזוֹן,

יְשֵׁנָה, כְּמוֹ תִּינֹקֶת עַל הַשָּׁד –

רֹאשׁ מוּרָם, עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, יְשֵׁנָה

בְּשַׁלְוָה, סָמוּךְ לְסוֹף הָעוֹלָם.

 

.

Looking South at Lower Manhattan Were the Towers Had Been

If we see harm approaching someone –
if you see me starting to talk about
someone I know nothing about,
like the death of someone who's a stranger to me,
step between me and language. This morning,
I'm seeing it more clearly, that song
can be harmful, in its ignorance
which does not know itself as ignorance.
I have crossed the line, as the line was crossed
with me. I need to apologize
to the letters of the alphabet,
to the elements of the periodic
table, to O, and C, and H,
oxygen, carbon, hydrogen,
which make up most of the human body –
body which breaks down, in fire,
to the elements it was composed of, and all that is
left is ashes, sacred ashes
of strangers, carbon and nitrogen,
and the rest departs as carbon dioxide and is
breathed in, by those nearby,
the living who knew us and the living who did not
know us. I apologize
to nitrogen, to calcium with the
pretty box-shape of its crystal structure,
I apologize to phosphorus,
and potassium, the raw bright metal
we contain, and to sodium and sulfur, and to
the trace amounts which are in us somewhere like the
stars in the night – copper, zinc,
cobalt, iron, arsenic, lead,
I am singing, I am singing against myself, as if
rushing toward someone my song might be approaching,
To shield them from it.

.

Apocalypse approaching as I'm Aging

First of all, sound went
well before sight. All around me
the visible – the black-and-white
markings of the hairy and downy,
the hieroglyphs, the characters
In Hebrew, or in Arabic, coming
In from the right side of the page
as if from the future.
When I walked, I could not hear my footsteps,
something was shushing everything,
it was the end of the world, reaching back
like the silence when you leave a lover
who's impossible, but whom you love,
or the quite the day before your best friend dies –
crows, crows, in the sky, or the eerie
absence of sound when you realize
you're smart, all along you've been smart, your ignorance
has been the knowledge that you don’t know
what you don't know, like the form of intelligence,
and now near the end of the world you under-
stand things, you yourself,
eschatological, you sense
the doctrine of final things. It is like
a religious conversation – from non-belief
in your own beauty and strength, to sudden
belief – the light on the road no longer
covering the center of every dream, but
you yourself are a light – it's like
falling in love in yourself, the one
who had been the villain. When I understand
that the world will end, that we will have made it
unlivable for ourselves, the birds
look so smooth, the sloped shoulders of the
woodpecker motionless on the mound of suet
who sleeps, like a baby on the breast – head
up, eyes shut, she sleeps,
at peace, near the end of the world.

.

שרון אולדס (Sharon Olds), משוררת אמריקנית ילידת 1942. פרסמה ספרים רבים וזכתה בפרסים שונים, ובהם פרס פוליצר לשירה, על ספרה Stag's Leap. מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק. השירים המובאים כאן הם מתוך ספרה האחרון, Arias, שראה אור בהוצאת Knopf בשנת 2019.

.

שירה סתיו, משוררת וחוקרת ספרות. ערכה ותרגמה מבחר מקיף משירי שרון אולדס – "קרקעית חיינו" (אפיק–הליקון, 2017).

.

» במדור "ובעברית" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת הסופר היווני נִיקוֹס אדם וודוּריס, בתרגומו של רמי סערי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | לזעום בשם האיילה, להחזיק ברסן הסוסה

"כאן מתערערות ההנחות בשבח השחרור ובגנות הריסון. צפות ועולות שאלות על המקומות שבהם שחרור הרסן, והיפוכו, הריסון וההתכופפות, פוגשים את הזולת." תמר וייס־גבאי על קווים ודימויים משותפים ב"גברים במצבי" לפר פטרסון וב"על עצמות המתים" לאולגה טוקרצ'וק (כולל ספוילר)

מורן קליגר, ללא כותרת (פרט), דיו על נייר, 40X40 ס"מ, 2016

.

מאת תמר וייס גבאי

.

חורף בפתח. רוחות חזקות נושבות. עטופות במעיל, שתי דמויות יוצאות לסיבוב היומי הקבוע, לשיטוט במקומות המוכרים לשתיהן היטב.

אבל למעשה, כל אחת מהן יוצאת לשיטוטיה לבדה. בודדה. כל אחת בספר אחר.

"נסעתי ליערות שפחות או יותר גדלתי בהם ושעדיין הייתה לי בראש תמונה ברורה של מיקום מרבית העצים בהם, של כל סלע ושל כל אגם. התמונה הזאת ברורה לי גם היום," מספרת הדמות האחת, שפניה אל העבר, והיא מנסה להבין שוב ושוב מה נשתנה.

הדמות השנייה רואה בשיטוטיה את העתיד, ושמחה לקראת השינוי, "השתדלתי לסייר פעמיים ביום ברחבי הנחלה שלי … לבסוף הייתי אף מטפסת על גבעה כדי להקיף את כל הרמה שלנו במבט אחד … כאשר נדדתי כך בסיורי דרך שדות ושטחי בור, אהבתי לתאר לעצמי איך כל זה ייראה בעוד מיליוני שנים. האם יהיו אותם צמחים? וצבע השמים? אולי ינועו הלוחות הטקטוניים ויתרומם לו כאן רכס הרים?"

הדמות הראשונה היא אַרְוִויד יֶנסֶן, גיבור גברים במצבי מאת פר פטרסון. ארוויד הוא סופר שחי בגפו באוסלו. כשהוא בבית, הוא שותה ומקשיב לתקליטים מן העבר.

הדמות השנייה היא ינינה דושייקו, גיבורת על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק. ינינה היא מהנדסת גשרים במקצועה, מורה לאנגלית ושומרת־מתַחזקת בתים, שחיה לבדה בכפר נידח ומוכה רוחות על הגבול שבין פולין וצ'כיה. כשהיא בבית, היא מכינה מפות אסטרולוגיות כדי לחזות את העתיד.

ינינה וארוויד שונים מאוד זה מזה, ושונות מאוד גם היצירות שבהן דמויותיהם עשו את מסען תחת עיניי הקוראות. אבל רוח חזקה נושבת בחורף גם בכפר הפולני וגם באוסלו, ואני שמעתי אותה כאילו היא נושבת מספר אל ספר ובחזרה, נושאת איתה דימויים, רעיונות ושאלות הלוך ושוב.

לינינה יש ג'יפ, "הסמוראי" בפיה. "היה לי רושם שהוא בצד שלי בכל העניין", היא אומרת עליו. "בסמוראי היה לי כל הנחוץ." כשהיא בוכה ונשענת על ההגה, יללת הצופר שעולה ממנו נשמעת לה כמו קריאת אבל שמצטרפת אליה.

לארוויד יש מזדה, ובה הוא מבלה את רוב זמנו. הוא גומא קילומטרים בנדודים חסרי מטרה ברורה, להעביר את היום. במזדה יש לו מזרן שהוא התאים למידות המכונית, וגם כשהיא חונה ליד הבית, הוא ישן בה לעיתים קרובות. "הרגשתי יותר בבית מאחורי ההגה מאשר במיטה שלי. בכל אופן הייתי רגוע יותר."

שניהם, ינינה וארוויד, מקפידים לנסוע לעיתים, איש במכוניתו, אל מעבר לגבול, זו לצ'כיה וזה לשוודיה. ושניהם, כשהם חוצים את גבולות ארצם, מבקרים שם בחנויות ספרים. ב"עץ הספרים" השוודית ארוויד קונה קלאסיקות, ורק שם הוא מצליח לקרוא; הוא כבר לא מסוגל לעשות זאת בבית. בחנות הצ'כית אפשר לקנות כתבים נדירים של ויליאם בלייק. הכביש לשם נוח יותר. החיות בורחות לשם מפני ציידים. שם, מעבר לגבול, אולי יש מקלט מפני הקשיים.

מה הם הקשיים?

לכאורה, קשיי ההווה:

ינינה מתמודדת עם שורת רציחות בכפר שלה. הנרצחים, כך מתברר, כולם ציידים. נראה לינינה שבעלי החיים הם הנוקמים את דמם. אבל כשהיא משמיעה דעה זו היא צריכה להתמודד עם כל מי שחושב שהיא זקנה משוגעת.

ארוויד מתמודד עם עזיבתה המכאיבה של אשתו, שאט־אט מרחיקה ממנו גם את בנותיו.

אולם ברקע התמודדויות־ההווה של שתי הדמויות עומד אסון. בשני הספרים הוא מופיע תחילה רק במרומז, וזמן רב עובר עד שפרטיו מתבררים לנו. האסון קרה בעבר, לפני כשנה או שנתיים, לא כעת, ולכאורה, ואולי לא לכאורה, הוא לא קשור למתרחש עכשיו. ינינה מתאבלת על מותן של "הילדות שלה" לפני כשנה. היא מתקשה לשאת את העובדה שלא הובאו לקבורה ("איך אוכל להתאבל עליהן כשאני לא יודעת איפה הגופות שלהן?") ומקימה בחצרה בית קברות קטן לחיות שניצודו ולא נאספו. ארוויד מתאבל על מותם של הוריו ואחיו שנספו בשריפת ענק באונייה, ומתקשה לשאת את בית הקברות שבו נקברו ("זה היה מקום מוזר להקים בו בית קברות, לא היה שם דבר נעים לעין … בגלל זה לא הייתי כאן מאז ההלוויה.").

אנו מלווים את שניהם לאורך חורף אחד.

במהלך אותו חורף, ארוויד בעיקר שוב ושוב מתאפק: רוב הזמן הוא אומר ועושה ההפך ממה שהוא חושב ומרגיש. רוב הזמן הוא מסכים. מסכים עם זרים שמנהלים איתו שיחות תמוהות. נענה לנשים שבסוף ערב הקראה רוצות שיבוא עמן אל דירתן, על אף חוסר החשק המיני שלו. משתף פעולה עם גברים שרוצים ללכת איתו מכות. משלים בשתיקה כואבת עם בקשת בנותיו להפסיק לבוא לבקר אותו. מניח לאשתו לשעבר לקחת את חפציו ומסכים לבקשתה הדחופה שיבוא להציל אותה כשהיא נואשת. בדירתו, כך מוזכר מדי פעם באגביות, תלוי על הקיר הסימן הסיני למילה "לא", שהוא מסגר ותלה פעם, למקרה שיחוש צורך להתבונן בו.

ינינה לעומתו, עושה ואומרת בדיוק מה שהיא חושבת. בתחנת המשטרה לשוטרים המושחתים. בחנות הבגדים יד־שנייה לשכנים סקרנים. באמצע המיסה לכומר הצבוע. היא לא חוששת ממה שחושבים עליה ואין לה עניין לרַצות אף אחד. במידת מה היא אפילו נהנית מן הכעס ויתרונותיו: "הכעס עושה את המוות בהיר וחודר יותר, רואים יותר. הוא אוסף רגשות אחרים ומשתלט על הגוף. אין ספק שמתוך הכעס נובעת כל החוכמה, כיוון שהכעס מסוגל לחצות כל גבול. … האמת היא שמי שחש כעס ואינו פועל, מפיץ את הזיהום. כך אומר בלייק שלנו," היא מצטטת את המשורר. ובהזדמנות הקרובה היא אכן נותנת לכעס דרור: "אז אחז בי כעס, כעס אמיתי, שלא לומר אלוהי. הוא הכה בי במכה חמה מבפנים. הרגשתי שלווה בתוך האנרגיה הזאת; היה נדמה לי שהיא מעלה אותי לאוויר." בוויכוח הבא שלה היא מספרת על "מצב של בהירות, חרון אלוהי נוראי שאין לעוצרו … אש חודרת פתאום לדם שלי, והדם זורם במהירות, מביא את האש הזו למוח, ועכשיו המוח זוהר באור … את כל גופי אופפת הילה זוהרת." לא אכפת לה ממי שרואה בה פאתטית; היא בזה ללגלגנים, לאירוניים, לאלה ש"מפחדים מפאתוס יותר מאשר מהגיהינום" ומעדיפים למלא את פיהם מים רק כדי לא לומר דבר מה פאתטי. "הם מעדיפים לא להתחייב לשום דבר, לא להרגיש קשר לשום דבר … זו עמדה פחדנית מאוד … כמו אימפוטנט שאינו יכול לחוות עונג אבל יעשה הכול כדי להמאיסו על אחרים."

ינינה כמובן זוכה לתגובות מתנשאות שמנסות "להרגיע" אותה, ולתדמית של משוגעת הכפר, מכשפה קשישה ומטורפת שחוזה בכוכבים. ואילו ארוויד, כמובן, כגבר פאסיבי ומובס, שמוכן להירמס ולא מפיק את התגובות הנזעמות המצופות ממנו, ממשיך אמנם לזכות לכבוד בתדמיתו הציבורית כסופר רגיש ועמוק, אבל נתפס, לדעתו, בעיני הסובבים אותו, ובעצם בעיקר בעיני עצמו, כ"עוֹלֶב", כפי שמכנה אותו אחת מחברותיה של אשתו.

היה אפשר לסכם ולומר שזהו הסיפור המגדרי הרגיל: גבר שאינו משחק את התפקיד המצופה ממנו, אלא נעשה נרפה וחסר אונים, מתויג כ"עוֹלֶב", ואישה (ועוד מבוגרת) שפותחת את הפה ומורדת היא מכשפה מטורללת.

אלא שיש כאן יותר מזה. מפני שבשני הסיפורים – אזהרת ספוילר – המספרים קצת משקרים לנו. או לפחות לא מגלים הכול.

אצל ארוויד מתבררת לפתע, ממש לקראת סוף הספר, וכאילו בשולי הדברים, כוס שהטיח וניפץ מזמן, עוד בטרם אסון השריפה ואסון הגירושין, עוד בראשית הנישואין לאשתו. תוקפנות סמויה שבטרם כול, ואולי ממתינה שם כל העת. מי שמתאפק אולי יודע למה הוא מתאפק.

ואילו אצל ינינה מתגלה שהיא הסתירה מפנינו את הזהות האמיתית של הרוצח/ת, אך חשיפה זו אינה מגלה בגיבורה פן אחר, שלא הכרנו, אלא דווקא עוד מאותו כעס, עוד ועוד, הרבה ממנו. מי שלא מתאפקת היא, ובכן, אולי באמת בכלל לא מתאפקת, וחוצה את הגבול.

כאן מתערערות ההנחות שאולי הנחנו עד כה, הנחות בשבח השחרור ובגנות הריסון. צפות ועולות שאלות על המקומות שבהם שחרור הרסן, והיפוכו, הריסון וההתכופפות, פוגשים את הזולת. מה מהם פועל לטובת אותו זולת? והאם צריך גם להביא טובה זו בחשבון? השאלות, והתשובות ששתי היצירות אולי מציעות להן, ממשיכות להעסיק אותי גם כעת, זמן רב אחרי תום הקריאה בשני הספרים, ומחזירות אותי אל רגע מוקדם יותר בסיפורים, רגע שבו אולי הגיבורים מתבקשים להכריע בתוך תוכם משהו בסוגיה הזאת:

זהו רגע שבו כל אחד מהם פוגש חיה בטבע.

נדמה שזהו רגע המפגש של כל אחד מהם עם האותנטי. עם החייתי, עם החיוּת. שבתוכם. עבור שניהם הרגע הזה הוא קריאה. האם ייענו לה?

ההחלטה אם להיענות לקריאה אינה מתרחשת אצל השניים בתחומי המוסר והמצפון, אלא היא נעשית בתוך איזה גרעין פנימי בוער, הישרדותי, שמכוון אותם. אולי כך זה אצל כולנו?

המפגש של ינינה הוא מפגש עם איילות, והיא רואה אותן כפי שהיא רואה את עצמה: נפש חופשייה, בעלת זכות קיום ועולם פנימי משלה, שאין לפגוע בו. האיילות עומדות בשלג העמוק קרוב לבתי הכפר ולא בורחות. "הן התבוננו בנו בשקט כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס." "הן לא מפחדות?" היא שואלת. "לכו הביתה," היא מנופפת בידיים להזהירן. האיילות נרעדות לרגע, אך נשארות במקומן, עומדות בשלווה גמורה ומביטות בה, בלי לזוז. ברגע זה, כך היא מודה מאוחר יותר, היא מרגישה שהאיילות בחרו בה לעשות מעשה, לנקום את נקמתן בציידים, להיות כלי לזעמן. היענותה לקריאתן־קריאתה הפנימית מוחלטת כל כך, עד שהיא עצמה משוכנעת (ומשכנעת) שהאיילות הן שביצעו את הרציחות, ושהכול – אפלת הלילה, המדרונות הדרומיים החמימים של צ'כיה, מוכר הספרים שמעבר לגבול, הכוכבים שמסתדרים לה בשמיים – הכול ישתף פעולה עם האותנטיות שלה וייענה לתוכניתה. יש בה ביטחון שהיא לא תשלם את המחיר אלא תוסיף להיות חופשייה ומשוחררת על אף מעשיה. נראה שהיא משוכנעת (ואולי גם הסופרת, ואולי גם חלק מהקוראות והקוראים משוכנעים) שבסיפור הזה שלה, האתיות והאותנטיות חד הן.

ארוויד, לעומת זאת, באחת מנסיעותיו הארוכות, מתעורר במזדה שלו ליד אגם, ומחוץ לחלונו עומדת סוסה. לסוסה אין רתמה, אין אוכף, היא חופשייה. הוא יוצא מהמכונית בזהירות, שלא להבריח אותה. הוא נצמד אליה, קובר את אפו בפרוותה, ובוכה. "מספיק," הוא אומר לבסוף, "את סוסה נהדרת," הוא מסמיק. ומיד נבוך, "זה פתטי, כמו בסרט של דיסני." מצד שני, הוא מהרהר, אם אתה לבד ואף אחד לא רואה אותך, שום דבר לא יכול להיות פתטי. אבל – הוא נזכר ואומר לסוסה – אני צריך ללכת ואת צריכה ללכת, את חיה חברותית, את לא יכולה להיות לבד, אין סוסי פרא בנורבגיה, הוא מבהיר לה ולעצמו, מוחק את החוויה האותנטית בעודו חי אותה, חי כל כך. אבל הסוסה עומדת. הוא טופח על ישבנה כדי לזרז אותה להסתלק, "קצת כמו בסרט בוקרים כשרוצים לתלות מישהו מעץ". הסוסה מתרחקת קצת, אבל כשהוא חוזר אל המכונית, לנסוע משם, הוא רואה שהיא עומדת באמצע הכביש וחוסמת את דרכו, מכריחה אותו לשהות שוב בין השחרור הפראי לבין הריסון המודע לזולת, להיותך חיה חברותית. בין המחירים שגובה כל בחירה, ומידי מי. ארוויד נשאר מאחורי ההגה. הוא דוחף את הסוסה בעדינות בפגוש. קצת בכל פעם, ועוד קצת. ועוד. עד שהיא זזה די הצורך מהדרך. סגוּר במזדה שלו, הוא עובר ברווח שסוסת הפרא מותירה לו, ונוסע משם.

.

תמר וייס גבאי, סופרת למבוגרים ולילדים ועורכת. ספרה הבא לילדים, "סתם שדה ריק", יראה אור בתחילת 2022 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן, ואחריו יראה אור ספרה למבוגרים, "החזאית", נובלה בשלושה חלקים, בהוצאת לוקוס. חברת מערכת המוסך.

.

אולגה טוקרצ'וק, "על עצמות המתים", אחוזת בית, 2021. מפולנית: מרים בורנשטיין.
פר פטרסון, "גברים במצבי", מודן, 2021. מנורבגית: דנה כספי.

.

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "חג המכשפה" מאת עינת בדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן