.

שני שירים מאת שרון אולדס

מאנגלית: שירה סתיו

.

מבט דרומה אל מנהטן תחתית, שם עמדו המִגדלים

אִם אֲנַחְנוּ רוֹאִים פְּגִיעָה קְרֵבָה אֶל מִישֶׁהוּ –

אִם אַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי מַתְחִילָה לְדַבֵּר עַל

מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֻשָּׂג עָלָיו,

כְּמוֹ מוֹתוֹ שֶׁל אָדָם זָר לִי,

בּוֹאוּ, עִמְדוּ בֵּינִי לְבֵין הַשָּׂפָה. הַבֹּקֶר,

אֲנִי רוֹאָה בִּבְהִירוּת, שֶׁשִּׁיר יָכוֹל

לְהָסֵב פְּגִיעָה, בְּבוּרוּתוֹ

שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שֶׁהִיא בּוּרוּת.

עָבַרְתִּי אֶת הַגְּבוּל, כְּפִי שֶׁאִתִּי

עָבְרוּ אֶת הַגְּבוּל. אֲנִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה

מֵאוֹתִיּוֹת הָאָלֶפְבֵּית,

מִן הַיְּסוֹדוֹת בַּטַּבְלָה

הַמַּחְזוֹרִית, C, O וְ־H,

חַמְצָן, פַּחְמָן, מֵימָן,

שֶׁמַּרְכִּיבִים אֶת רֹב גּוּף הָאָדָם –

גּוּף שֶׁמִּתְפָּרֵק, בְּאֵשׁ,

לַיְּסוֹדוֹת שֶׁהִרְכִּיבוּ אוֹתוֹ, וְכָל שֶׁנּוֹתָר

הוּא אֵפֶר, אֵפֶר קָדוֹשׁ

שֶׁל זָרִים, פַּחְמָן וְחַנְקָן,

וְהַיֶּתֶר נִפְלָט כְּפַחְמָן דּוּ חַמְצָנִי

וּמִי שֶׁבְּסָמוּךְ שָׁם שׁוֹאֲפִים פְּנִימָה,

הַחַיִּים שֶׁהִכִּירוּ אוֹתָנוּ וְהַחַיִּים שֶׁלֹּא

הִכִּירוּ אוֹתָנוּ. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה

מִן הַחַנְקָן, מִן הַסִּידָן, עִם

הַמִּבְנֶה הַקְּרִיסְטָלִי יְפֵה הַצּוּרָה, כְּמוֹ תֵּבָה,

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִן הַזַּרְחָן,

וְהָאַשְׁלְגָן, הַמַּתֶּכֶת הַגָּלְמִית הַבְּהִירָה

שֶׁאֲצוּרָה בָּנוּ, וּמִן הַנַּתְרָן וְהַגָּפְרִית,

וּמִן הַשְּׂרִידִים שֶׁפְּזוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ

כּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה – נְחֹשֶׁת, אָבָץ,

קוֹבַּלְט, בַּרְזֶל, זַרְנִיךְ, עוֹפֶרֶת,

אֲנִי שָׁרָה, אֲנִי שָׁרָה נֶגֶד עַצְמִי, כְּאִלּוּ

רָצָה אֶל מִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי אוּלַי קָרֵב אֲלֵיהֶם,

לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם מִפָּנָיו.

.

האפוקליפסה מתקרבת ואני מזדקנת

תְּחִלָּה עָזְבוּ הַקּוֹלוֹת,

הַרְבֵּה לִפְנֵי הָרְאִיָּה. מִסְּבִיבִי

כָּל הַנִּרְאֶה – סִמּוּנֵי הַנַּקָּרִים,

הַמְּנֻצִּים וְהַפְּלוּמָתִיִּים, בְּשָׁחֹר־לָבָן,

כְּמוֹ הִיֵּרוֹגְלִיפִים, כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת

עִבְרִיּוֹת, אוֹ עֲרָבִיּוֹת, נִכְנָסִים

מִצִּדּוֹ הַיְּמָנִי שֶׁל הַדַּף

כְּבָאִים מִן הֶעָתִיד.

כְּשֶׁהָלַכְתִּי, לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת פְּסִיעוֹתַי,

מַשֶּׁהוּ הִסָּה הַכֹּל,

זֶה הָיָה סוֹף הָעוֹלָם, שָׁב

כְּמוֹ הַשְּׁתִיקָה כְּשֶׁאַתְּ עוֹזֶבֶת

אָהוּב בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, אֲבָל אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,

אוֹ הַשֶּׁקֶט יוֹם לִפְנֵי שֶׁהַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלָּךְ מֵתָה –

עוֹרְבִים, עוֹרְבִים, בַּשָּׁמַיִם, אוֹ הֵעָדְרוֹ

הַמּוּזָר שֶׁל צְלִיל כְּשֶׁאַתְּ מְבִינָה

שֶׁאַתְּ חֲכָמָה, שֶׁבְּעֶצֶם תָּמִיד הָיִית חֲכָמָה, שֶׁבּוּרוּתֵךְ

הָיְתָה הַיְּדִיעָה שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת

אַתְּ שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת, כְּמוֹ צוּרָה שֶׁל תְּבוּנָה,

וְעַכְשָׁו סָמוּךְ לְסוֹף הָעוֹלָם אַתְּ יוֹרֶדֶת

לְפִשְׁרָם שֶׁל דְּבָרִים, אַתְּ,

הָאֶסְכָטוֹלוֹגִית, חָשָׁה

בְּרַעְיוֹן סוֹפִיּוּת הַדְּבָרִים. זֶה כְּמוֹ

הֲמָרַת דָּת – מֵאִי־אֱמוּנָה

בְּיָפְיֵךְ שֶׁלָּךְ וּבְחָזְקֵךְ, לֶאֱמוּנָה

פִּתְאוֹמִית – אוֹרוֹת הַדֶּרֶךְ אֵינָם מְכַסִּים

עוֹד אֶת מֶרְכָּזוֹ שֶׁל כָּל חֲלוֹם, אֶלָּא

אַתְּ עַצְמֵךְ אוֹר – זֶה כְּמוֹ

לְהִתְאַהֵב בְּעַצְמֵךְ, בִּדְמוּת

הַנָּבָל. כְּשֶׁאֲנִי מְבִינָה

שֶׁהָעוֹלָם יִגָּמֵר, שֶׁהָפַכְנוּ אוֹתוֹ

לֹא רָאוּי לְמִחְיָתֵנוּ, הַצִּפּוֹרִים נִרְאוֹת

עֲדִינוֹת כָּל כָּךְ, כְּתֵפֶיהָ הַמְּשֻׁפָּעוֹת

שֶׁל צִפּוֹר הַנַּקָּר דּוֹמְמוֹת עַל עֲרֵמַת הַמָּזוֹן,

יְשֵׁנָה, כְּמוֹ תִּינֹקֶת עַל הַשָּׁד –

רֹאשׁ מוּרָם, עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, יְשֵׁנָה

בְּשַׁלְוָה, סָמוּךְ לְסוֹף הָעוֹלָם.

 

.

Looking South at Lower Manhattan Were the Towers Had Been

If we see harm approaching someone –
if you see me starting to talk about
someone I know nothing about,
like the death of someone who's a stranger to me,
step between me and language. This morning,
I'm seeing it more clearly, that song
can be harmful, in its ignorance
which does not know itself as ignorance.
I have crossed the line, as the line was crossed
with me. I need to apologize
to the letters of the alphabet,
to the elements of the periodic
table, to O, and C, and H,
oxygen, carbon, hydrogen,
which make up most of the human body –
body which breaks down, in fire,
to the elements it was composed of, and all that is
left is ashes, sacred ashes
of strangers, carbon and nitrogen,
and the rest departs as carbon dioxide and is
breathed in, by those nearby,
the living who knew us and the living who did not
know us. I apologize
to nitrogen, to calcium with the
pretty box-shape of its crystal structure,
I apologize to phosphorus,
and potassium, the raw bright metal
we contain, and to sodium and sulfur, and to
the trace amounts which are in us somewhere like the
stars in the night – copper, zinc,
cobalt, iron, arsenic, lead,
I am singing, I am singing against myself, as if
rushing toward someone my song might be approaching,
To shield them from it.

.

Apocalypse approaching as I'm Aging

First of all, sound went
well before sight. All around me
the visible – the black-and-white
markings of the hairy and downy,
the hieroglyphs, the characters
In Hebrew, or in Arabic, coming
In from the right side of the page
as if from the future.
When I walked, I could not hear my footsteps,
something was shushing everything,
it was the end of the world, reaching back
like the silence when you leave a lover
who's impossible, but whom you love,
or the quite the day before your best friend dies –
crows, crows, in the sky, or the eerie
absence of sound when you realize
you're smart, all along you've been smart, your ignorance
has been the knowledge that you don’t know
what you don't know, like the form of intelligence,
and now near the end of the world you under-
stand things, you yourself,
eschatological, you sense
the doctrine of final things. It is like
a religious conversation – from non-belief
in your own beauty and strength, to sudden
belief – the light on the road no longer
covering the center of every dream, but
you yourself are a light – it's like
falling in love in yourself, the one
who had been the villain. When I understand
that the world will end, that we will have made it
unlivable for ourselves, the birds
look so smooth, the sloped shoulders of the
woodpecker motionless on the mound of suet
who sleeps, like a baby on the breast – head
up, eyes shut, she sleeps,
at peace, near the end of the world.

.

שרון אולדס (Sharon Olds), משוררת אמריקנית ילידת 1942. פרסמה ספרים רבים וזכתה בפרסים שונים, ובהם פרס פוליצר לשירה, על ספרה Stag's Leap. מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק. השירים המובאים כאן הם מתוך ספרה האחרון, Arias, שראה אור בהוצאת Knopf בשנת 2019.

.

שירה סתיו, משוררת וחוקרת ספרות. ערכה ותרגמה מבחר מקיף משירי שרון אולדס – "קרקעית חיינו" (אפיק–הליקון, 2017).

.

» במדור "ובעברית" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת הסופר היווני נִיקוֹס אדם וודוּריס, בתרגומו של רמי סערי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע קצר מתוך "צומת" / ג'ונתן פראנזן

מאנגלית: עתליה זילבר

.

אבל היום היה יום טוב מאוד, ופרוזדורי הכנסייה הרפורמית הראשונה עדיין היו ריקים. הוא הלך ישירות למשרדו, גלגל דף במכונת הכתיבה, וחשב על הדרשה הלא־כתובה ליום ראשון שאחרי חג המולד, כשדווייט הייפל יהיה שוב בחופשה. הוא התרפה בכיסאו וסירק את גבותיו בציפורניו, צבט את גשר אפו, נגע בַּפָּנים שתוויהם הזוויתיים, כפי שלמד מאוחר מדי, מושכים נשים רבות, לא רק את אשתו, וצייר בדמיונו דרשה על שליחות חג המולד שלו באזור הדרומי.* פעמים רבות מדי נשא דרשות על וייטנאם, פעמים רבות מדי על בני הנוואחו. לומר באומץ, מהדוכן, את המלים "לפרנסס קוטרל ולי הייתה הזכות" – לבטא את שמה בזמן שהיא יושבת ומקשיבה בשורה הרביעית, ועיני בני הקהילה קושרות אותה אליו, אולי בקנאה, את העונג הזה, אבוי, מנעה ממנו אשתו, שקראה את דרשותיו מראש וגם יושבת על אחד הספסלים, ואינה יודעת שפרנסס מצטרפת אליו היום.

על קירות משרדו היו כרזות של צ'רלי פרקר והסקסופון שלו, של דילן תומס והסיגריה שלו; תמונה ממוסגרת קטנה יותר של תומס מרטון ושל פלייר על הופעתו בכנסיית ג'דסון בשנת 1952; הדיפלומה של ראס מהסמינר התאולוגי בניו יורק; ותצלום מוגדל שלו ושל שני חברים בני נוואחו באריזונה בשנת 1946. לפני עשר שנים, כשהחל לכהן בתפקיד הכומר העמית בניו פרוספקט, מצאו הצהרות הזהות האלה, שנבחרו בשום שכל, הד בלב בני הנוער, שפיתוח אמונתם בישוע המשיח היה חלק מתפקידו. אבל לילדים שהצטופפו עכשיו במסדרונות הכנסייה במכנסי פעמון, בסרבלים, בבַּנדַנות, הן סימלו רק דברים שאבד עליהם כלח. משרדו של ריק אמברוז, בעל השיער השחור המפותל ושפם פוּ מנצ'וּ השחור המבהיק, דמה לגן ילדים, הקירות והמדפים מקושטים בהשתפכויות של חסידיו הצעירים המצוירות ביד גסה, בַאבנים המיוחדות ובעלות המשמעות  ובמחרוזות העצמות ופרחי הבר המיובשים שהם העניקו לו, בכרזות בהדפס רשת של קונצרטים לגיוס תרומות, בלי שום קשר נראה לעין לדת כלשהי המוכרת לראס. לאחר השפלתו הוא הסתתר במשרדו והתייסר בין הטוטמים הדוהים של נעורים שאיש מלבד אשתו לא מצא בהם עניין עוד. ומריון לא נחשבת, כי מריון היא שדחפה אותו לניו יורק, מריון היא שהכירה לו את מרטון ואת פרקר ואת תומס, מריון היא שהתרגשה מסיפוריו על הנוואחו והיא שדחקה בו למלא את ייעודו ככומר. מריון הייתה חלק בלתי נפרד מזהות שהתגלתה כמשפילה. היה צורך בפרנסס קוטרל כדי לגאול אותה.

"אלוהים אדירים, זה אתה?" אמרה בביקורה הראשון במשרדו, בקיץ הקודם, כשבחנה את התצלום משמוּרת הנוואחו. "אתה נראה כמו צ'רלטון הסטון צעיר."

היא באה לראס לייעוץ בענייני אֵבֶל, עוד אחד מתפקידיו, ולא מהאהובים עליו, שכן האובדן החמור ביותר שחווה עד כה היה של כלב ילדותו, סקיפר. הוקל לו לשמוע שהקושי החמור ביותר של פרנסס, שנה לאחר מות התבערה של בעלה בטקסס, הוא תחושת ריקנות. כשהציע לה להצטרף לאחד מחוגי הנשים של הרפורמית הראשונה, היא נופפה בידה. "אני לא הולכת לשתות קפה עם הגברות," אמרה. "נכון שיש לי ילד שמתחיל ללמוד בתיכון, אבל אני רק בת שלושים ושש." ואכן, היא הייתה נטולת דלדולים, נטולת שקיות, נטולת שומן, נטולת קמטים, התגלמות החיוניות בשמלת פייזלי צמודה ונטולת שרוולים, שערה בלונדיני טבעי וקצר כתספורת של נער, ידיה קטנות ורבועות כידי נער. היה ברור לראס שהיא תינשא שוב די מהר – שהריקנות שהיא חשה, סביר להניח שהיא רק מעט יותר מהיעדר בעל – אך הוא זכר את כעסו כששאלה אותו  אימו, מוקדם מדי אחרי מותו של סקיפר, אם הוא רוצה כלב אחר.

יש, אמר לפרנסס, חוג נשים מיוחד, שונה מהאחרים, בהדרכתו, שעובד עם בני "קהילת האל", כנסייה־אחות של הרפורמית הראשונה בשכונת מצוקה. "הגברות לא שותות קפה," הוא אמר. "אנחנו צובעים בתים, מעשבים, מפנים אשפה. לוקחים את הקשישים לביקורים אצל רופאים, עוזרים לילדים בשיעורי בית. אנחנו עושים את זה ביום שלישי, פעם בשבועיים, כל היום. ותאמיני לי, אני מצפה לימי שלישי האלה. זה אחד הפרדוקסים של אמונתנו – ככל שאתה נותן יותר לאלה שלא שפר גורלם, כך אתה מרגיש שישוע ממלא אותך יותר."

"אתה אומר את שמו כל כך בקלות," אמרה פרנסס. "אני באה לתפילת יום ראשון כבר שלושה חודשים, ואני עדיין מחכה להרגיש משהו."

"אפילו הדרשות שלי לא ריגשו אותך."

היא האדימה מעט, אדמומית שובת לב. "לא לזה התכוונתי. יש לך קול יפה. זה רק…"

"למען האמת, סביר להניח שתרגישי משהו ביום שלישי יותר מאשר ביום ראשון. אני עצמי מעדיף להיות באזור הדרומי יותר מאשר לשאת דרשות."

"זאת כנסייה כושית?"

"כנסייה שחורה, כן. קיטי ריינולדס היא מנהיגת הקבוצה שלנו".

"אני מחבבת את קיטי. למדתי אצלה ספרות בכיתה י"ב."

גם ראס חיבב את קיטי, אף שהרגיש שהיא מתייחסת אליו בספקנות, בתור זָכָר; מריון עוררה אותו לחשוב שקיטי, שמעולם לא התחתנה, היא קרוב לוודאי לסבית. היא התלבשה כמו חוטב עצים לנסיעה הדו־חודשית לאזור הדרומי, והיא תפסה מיד בעלות על פרנסס והתעקשה שתיסע במכוניתה הלוך ושוב, ולא בסטיישן של ראס. מתוך הכרת ספקנותה של קיטי, הוא פינה לה את המגרש וחיכה ליום שתחוש בו ברע.

ביום שלישי שלאחר חג ההודיה התפשטה הצטננות דמויית שפעת, ורק שלוש נשים, כולן אלמנות, התייצבו במגרש החניה של הרפורמית הראשונה. פרנסס, בכובע ציד מצמר משובץ כמו זה שחבש ראס בילדותו, קפצה למושב הקדמי של הפְיוּרי והשאירה את הכובע על ראשה, אולי בגלל הדליפה במערכת החימום של הפְיוּרי, שערפלה את השִמשה הקדמית אם לא השאיר חלון אחד פתוח. ואולי היא ידעה עד כמה מקסימה נראתה לו בכובע הזה – קסם אנדרוגיני של אגרוף בבטן, של מבחן אמונה? שתי האלמנות המבוגרות אולי ידעו זאת, כי כל הדרך אל העיר, כשעברו את מידווי וחצו את רחוב חמישים וחמש, הציקו לראס מהמושב האחורי בשאלות מכוונות כמדומה על אשתו ועל ארבעת ילדיו.

.

_____________________

* אזור בעיר שיקגו, הידוע כאזור רווי פשיעה.

.

ספרו של ג'ונתן פראנזן, "צומת" (Crossraods), מתורגם בימים אלה בידי עתליה זילבר ונערך בידי דבורה הנגבי, ויראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

.

 Crossroads: A Novel, Farrar, Straus and Giroux, 2020

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: שני קטעים מתוך ספר בכתובים מאת אורית וולפיילר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השכנה

קרן להמן

.

אולגה, השכנה שלי, מתה. צעירה, נראה לי בגילי. היא השאירה אחריה בעל ובת אחת, בגיל יסודי או חטיבת ביניים, אני לא באמת יודעת. גם לא ידעתי שהייתה חולה, למרות שאנחנו שכנות כבר שמונה שנים. מתברר שהיה לה סרטן במעי הגס, זו הייתה גם סיבת המוות של אבא שלי, כך שאני יכולה לשער מה עבר עליה בחודשים האחרונים.

הפעם האחרונה שפגשתי אותה הייתה מזמן, לפני חצי שנה בערך. שאלתי בקבוצת הוואצאפ של התושבים ממי אפשר לשאול תבנית אינגליש קייק והיא כתבה שיש לה ושאבוא לקחת והוסיפה גם סמיילי מזמין. היא הזמינה אותי להיכנס בזמן שחיפשה את התבנית בארון המטבח. עמדתי קרוב לכניסה, ובחנתי את ביתה. ציפיתי שכמו בבתים רבים של עולים חדשים אמצא בו ערבוביה של רהיטים ללא חוט מקשר, שנאספו מתרומות או ממכירות סוף עונה של מחסני רהיטים. אך להפתעתי הבית היה מעוצב בקפידה והרהיטים מעץ מלא תאמו זה את זה ונראו כמו תמונה מהקטלוג שיש לי בבית. התביישתי לשאול אותה כמה זמן הם בארץ וגם לא חשתי בנוח להחמיא לה על מראה הבית, שלא תדע שבחנתי אותו בזמן שהמתנתי לתבנית. תמונה משפחתית על רקע הרים מושלגים עמדה על שידה. האושר המשפחתי שנשקף מהתמונה נראה לי אותנטי. תמיד רציתי גם אני לתלות את המשפחתיות שלנו על קירות הבית, אבל עד היום עוד לא מצאתי את התמונה הנכונה, או את הזמן ללכת לצלם מקצועי. לצד התמונה המשפחתית ניצבה קערת פירות חורף. צבע הפירות היה עז, נראה שנבחרו בקפידה אצל הירקן. עיניי נחו על תפוז זהוב ועסיסי, ריח הדרים עלה בנחיריי וחשתי עקצוץ בבלוטות הרוק. שלחתי יד זריזה והגנבתי את התפוז לכיס הז'קט שלי במיומנות מפתיעה. קולה של השכנה הבהיל אותי, בעודה רכונה לתוך הארון: "הבת שלי עשתה פה בלגן." – "בת כמה היא עכשיו?" שאלתי. אני לא זוכרת מה היא ענתה. מיששתי את התפוז, עדיין מופתעת שהוא בכיס הז'קט שלי, והסוויתי בגופי את קערת הפירות המחוללת. היא הגישה לי את התבנית ופתאום שאלה: "את רוצה לשתות קפה?" עור פניה היה חלק וחלבי, היא הייתה מאלה שמחייכות גם בעיניים. "הייתי שמחה, אבל הקטנה מחכה בבית שאאפה איתה עוגה," תירצתי. "לא נורא, בפעם אחרת," אמרה. ברגע שסגרה מאחוריי את דלת הבית, שלפתי את התפוז מהכיס, קרעתי ממנו את קליפתו הגסה ונגסתי בו בתאווה. המיץ ניגר על סנטרי וטפטף לי על החולצה. נכנסתי הביתה, פשטתי את בגדיי המוכתמים והמדיפים ריח הדרים מפליל ונכנסתי להתקלח.

כעת היא מתה, יחד עם הסיכוי לשתות איתה קפה בסלון היפה והמעוצב שלה. חבל שלא נשארתי באותה פעם, אולי יכולנו להיות חברות. אולי הייתי אוזרת אומץ ומספרת לה איך לא התאפקתי וגנבתי לה תפוז. היא הייתה מתפקעת מצחוק ואומרת לי: "את חייבת לי תפוז". ובפעם הבאה שהיינו נפגשות, הפעם אצלי, הייתי מכינה לה מיץ תפוזים סחוט. זו הייתה הופכת להיות הבדיחה הפרטית שלנו ויָקי היה שואל אותי: "אבל מה כל כך מצחיק בתפוז?"

להלוויה והשבעה לא יכולנו להגיע, רצה הגורל והיא מתה בדיוק באותו יום שבו טסנו לחופשה המשפחתית השנתית שלנו. התלבטתי אם ראוי לשלוח מסרון לבעלה באותו היום שבו הוא איבד את אשתו, אבל פחדתי שאישאב לתוך החופשה ואשכח לעשות זאת. לקח לי זמן לנסח הודעה שנראתה לי מספיק רגישה ומתאימה לסוג הקשר בינינו, שלא ידעתי להגדירו, אבל פתאום הוא הרגיש נוכח בחיי. "לאוניד יקר," כתבתי, "כל כך הצטערנו לשמוע על מותה בטרם עת של אולגה. היא הייתה מקסימה. אנחנו כואבים את מותה ומשתתפים בצערה הכבד של המשפחה. מצטערים שלא נוכל להגיע לשבעה, אנחנו בדיוק טסים היום. אתם במחשבותינו גם מרחוק. שלכם, משפחת כסיף." שאלתי את יקי איך נשמע לו הניסוח, הוא אמר "בסדר" והמשיך לענות למיילים מהעבודה. קראתי את המסרון שוב ושוב ולבסוף החלטתי להשמיט את המשפט "היא הייתה מקסימה", הרי לא באמת הכרתי אותה ולא רציתי להישמע צבועה. שאלתי את יקי אם הוא חושב שעדיף ככה והוא ענה "כבר אמרתי לך שזה בסדר." שלחתי את ההודעה. מדי פעם בדקתי אם התקבלה תגובה מלאוניד, אך זו לא הגיעה. אני משערת שהיו לו מספיק דברים להתעסק בהם מאשר לענות למסרונים שנשלחים אליו ביום שאשתו מתה.

"אתה חושב שהיא נקברה מחוץ לגדר?" שאלתי את יקי במטוס. "מה, למה את חושבת ככה?" יקי נראה מופתע. "שמעתי פעם שהרבה מהרוסים נקברים מחוץ לגדר, כי הם לא באמת יהודים," הסברתי. "לא יודע, אני מקווה שאת טועה," נימה של כעס נשמעה בקולו והייתה לי תחושה שהוא כועס עליי. במושב מימין ישבו שלושת ילדינו, עיניהם נעוצות במסכים מרצדים ואוזניות תחובות באוזניהם. השענתי לאחור את כיסא המטוס וניסיתי להירדם, אבל האישה מאחור העירה לי שגם ככה צפוף ומחניק במטוס ואין מקום לרגליים. יישרתי את הכיסא ואמרתי ליקי בקול רם, "מי שרוצה נוחות, שלא יטוס בצ'רטר."

שכבנו על מיטות שיזוף ליד הבריכה. המחשב הנייד היה מונח על בטנו של יקי ולחיצותיו על המקשים נשמעו כמו יריות. הנייד שלי לא השמיע צליל של הודעה נכנסת ובכל זאת בדקתי אם קיבלתי הודעה חדשה. "לאוניד עוד לא ענה לי," אמרתי. "מי?" שאל יקי. "לאוניד, בעלה של אולגה, השכנה שלנו שמתה." – "אני משער שהוא עסוק בלשבת שבעה," ענה יקי וחזר לנהל את העסק מרחוק. קולות רמים של צחוק נשמעו מכיוון הבריכה. זוג הורים השפריץ מים אחד על השני וילדיהם צחקו ועודדו פעם את האמא ופעם את האבא. האהבה נשפכה מהם כמו סילוני המים שהתיזו אחד על השני.

כשנכנסנו לחדר, מיד הילדים פתחו לעצמם עוד חטיף. עטיפות אחרות בצבעים זרחניים כבר מילאו את פח האשפה. "זה ממש לא בריא כל החטיפים האלה," אמרתי, "אני הולכת לקנות לנו קצת פירות, שיהיה גם משהו בריא לאכול פה." יצאתי מהמלון והתחלתי לצעוד ברחובות המובילים אל הים. זכרתי שאיפשהו בצד הדרך ראיתי מכולת קטנה. אישה מקומטת וקטנת קומה עמדה בדלפק, החנות הייתה אפלולית, פס שמש דק האיר פתותי אבק זעירים שחגו באוויר. פירות וירקות נחו בתוך ארגזי עץ, שניצבו באלכסון על גבי מדפים. תנוחתם של הארגזים מצאה חן בעיניי וחשבתי שכך הייתי רוצה גם אני לאחסן את הירקות והפירות בבית. אספתי כמה תפוזים, בננות ותפוחים וניגשתי לדלפק. המוכרת ספרה את מטבעות הכסף שהגשתי לה והחזירה לי עודף במנוד ראש.

הייתה זו שעת צהריים כשצעדתי במעלה הסמטאות הצרות בדרך חזרה למלון. השמש קפחה על ראשי וריצוף האבנים הלבנות על אדמת הסמטאות סנוור את עיניי. שקית הפירות הכבידה עליי, הייתי צמאה מאוד. תעיתי בין הרחובות והבנתי שאיני יודעת את הדרך בחזרה למלון. החנויות היו סגורות כיאה לשעת הסייסטה. פשפשתי בתיק והוצאתי את הטלפון הנייד. זה היה חסר תועלת, כיוון שיקי התקין חבילת שיחות וגלישה רק על הנייד שלו. לא הייתה לי קליטה ולא הייתה שום רשת אלחוטית באזור. גבר עב כרס עם שפם ישב פרקדן על כיסא מחוץ לאחת החנויות, רגליו היו פשוקות וראשו היה שמוט הצידה ברפיון. כשחלפתי מולו הוא הרים את ראשו וחיוך גס עלה על פניו. החשתי צעדיי והתרחקתי משם. הצמא הציק לי. בפינת רחוב ריק ושומם ניצב ספסל תחת עץ, התיישבתי עליו באפיסת כוחות. הנחתי את שקית הפירות לצידי ושלפתי מתוכה תפוז. קליפת התפוז הייתה דקה והתקשיתי להסירה, לכלוך כתום נאגר תחת ציפורניי. לבסוף חילצתי את התפוז מקליפתו וינקתי את המיץ שלו, טעמו היה חמוץ. התגעגעתי לטעם של אותו תפוז אסור מסלסילת הפירות של אולגה. התגעגעתי גם לאולגה. אילו הייתי נשארת לקפה באותו יום והיא עוד הייתה בחיים, וודאי הייתי נפגשת איתה בחזרתי לארץ ומספרת לה איך חיי ניצלו בזכות תפוז חמוץ ומאכזב. היא הייתה מניחה יד עדינה על זרועי, מביטה בי בחיוך ואומרת: "מזל שהיה לך תפוז." קמתי מהספסל ומצאתי את דרכי בחזרה למלון. כשנכנסתי לחדר, הילדים היו במסכים ויקי ישן על המיטה כשהמחשב הנייד שלו מונח על בטנו, מתרומם מעלה מטה בקצב נשימותיו הכבדות. עטיפות החטיפים הצבעוניות הזכירו לי ששכחתי את שקית הפירות על הספסל שתחת העץ.

בלילה יקי התחכך באחוריי. בתנועות מתורגלות, אחזתי בזין שלו ועזרתי לו לחדור. "את יבשה לגמרי," הוא אמר והמשיך לנוע פנימה והחוצה. עצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין סיטואציה מגרה.

לאחר שלושה ימים נחתנו בארץ. את הדרך ליישוב העברנו בשתיקה. "אמרתי לך לעצור ליד הבית עם הגדר הכחולה," התרגז יקי על נהג המונית שעצר כמה מטרים אחרי הבית שלנו. "חכה, אני אקח רברס," אמר הנהג. "לא משנה, כבר נרד פה," אמר יקי. ירדנו סמוך לביתם של לאוניד ואולגה. על שער הכניסה לביתם הייתה תלויה מודעת אבל, "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותה בטרם עת של נדיה דובנצקיה." הרגשתי סחרחורת ותפסתי את ראשי בשתי ידיי. קראו לה נדיה. יקי הבחין בי ואמר, "מה עצרת פה עכשיו, אני עוד חייב להספיק לעבוד היום." כעת עצר גם הוא והביט בי נבוך, "אבל למה את בוכה ככה? מה לך ולה?"

.

קרן להמן, רכזת דיגיטל ותוכן במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ת"א, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת ערבי תרבות. ספר השירים שלה "טורסו" יצא בהוצאת טנג'יר. שני שירים מתוכו פורסמו לראשונה בגיליון 74 של המוסך. סיפורים נוספים פרי עטה ראו אור בבמות שונות.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סמטת הבשרים", סיפור קצר מאת שהם סמיט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לב העולם: רונית ופליקס מטלון

מאת מורן בנית

.

אני הילדה שלו, תמיד הייתי. שלוש מאות מסמרים ידביקו אותי לאדמה ואני אמשיך להיות הילדה שלו, כזאת אני, תמיד־תמיד, הוא האבא ואני הילדה, אני הילדה והוא האבא אפילו אם יעקרו לי את הלשון מהפה.

(רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, עמ' 284)

.

"אנא בואי, מותק", כתבה לי. היה זה בסוף הקיץ, הקיץ האחרון שלה. שלוש שנים לא התראינו, ובינתיים היא עברה להתגורר בחיפה. פעם כתבה לי: "המרפסת משקיפה לים עד עתלית." בבואי, לפני שהתיישבנו במרפסת, היא הושיטה לי את השקית. "קחי, אבל אל תפתחי עכשיו", אמרה ופנתה לעבר מכונת הקפה, "אני לא רוצה לראות את זה". כעס מר עלה בה. השתתקתי. בשקט היא הוסיפה, "תיקחי וכשתסיימי תחזירי".

מדוע שמרה את הקלסר? יכלה להשליך אותו כשעברה דירה. איש לא היה פותח אותו: קלסר מתפורר וישן בשקית ניילון צהבהבה. כמה שנים שמרה אותו? שלושה חודשים אחרי המפגש בביתה היא מתה, והשקית עם הקלסר נותרה על שולחני באמריקה. מותה זעזע אותי. לא יכולתי לחזור לעבודת הדוקטורט: המוות, הקלסר ששמרה כל השנים, ה"תשמרי ואחר כך תחזירי", הכעס על מה שהיה ומה שלא – היו לפצע בכתיבה שלי על יצירתה.

התיישבנו במרפסת הקטנה. היא הציתה סיגריה דקה והגישה לי. הנחתי לה להוביל את השיחה. כפי שמסרה לי את השקית, בישירות חדה, כך גם דיברה על אביה: במרירות ובאהבה. "הוא אמר שקיבלתי את הכישרון ממנו", נשפה בבוז את עשן הסיגריה. "את תגמרי כמו האבא שלך", נהגה לומר לה אִמה, "עם הניירות בזבל" (כך סיפרה ברשימה שהתפרסמה בהארץ, ספרים, מיום 17.10.2005). אך הנבואה ההיא לא התגשמה. להפך: עם השנים היא הפכה לסופרת חשובה ומוערכת, ואילו כתיבתו ופועלו של אביה, פליקס מטלון, לא עניינו איש. הוא נקבר תחת ערמות ההיסטוריה.

המרחב של הכתיבה, ההצלחה שלה והכישלון שלו, היו המרחב של האב־בת, של יחסיהם הממשיים בעולם, אך גם הבדיוניים. ליחסים הללו, ולהשפעתם על יצירתה הספרותית, התייחסה רונית מטלון במסתה "עד בוש" (תאוריה וביקורת 32, 2008, עמ' 164). היא כתבה:

המרחב של הציפייה – אותו מקום של יש נסתר ופורה המוזן על ידי ההיעדרות של הדבר הנכסף – הוא המרחב של הסיפור. המצפה נמצא בהיריון מתמיד של סיפורים הנבנים ומתמוטטים חליפות: זה ה'אולי הוא' או ה'אולי היא' של מצב הציפיה.

באוקטובר 1958 עזב פליקס את אשתו ההרה ואת שני ילדיו, יעקב ואלכסנדרה. הוא טס לאירופה לארבע שנים. באירופה ניסה לקשור קשרים עם מנהיגים ופוליטיקאים, כדי לקדם את פתרונה של הבעיה המזרחית בישראל, אותה בעיה שהעסיקה אותו מרגע ההגירה לישראל ועד מותו. היעדרותו הממושכת והציפייה לשובו הפכו למצב של קבע בחייה של בתו רונית, וסימנו, כפי שעולה מכתיבתה, את הראשית של הסיפור ובחירתה במעשה הכתיבה.

ההיעדרות של האב והקשר למעשה הכתיבה מופיעים כאמור במסה "עד בוש": זו האישה הממתינה על הספה התכולה לאביה, אך למעשה גם לאהובה, מהרהרת "היכן הוא", ו"האם יבוא". מעניין להיווכח שהיעדרות האב וזיקתה למעשה הכתיבה הופיעה כבר בחיבור שכתבה מטלון בשנת 1973, בשיעור ספרות בבית הספר שבו למדה בפתח תקווה, והיא בת ארבע־עשרה שנה:

שלום בת! חייך אליי וחשף שיניים צחורות. שלום אבא! אמרתי בשפל קול. הוא נשק לי, אימץ אותי אל לבו, הביט בי והלך. הלך כמו כל הדברים היפים. הייתי אז בת שש. דמותו של אבי הייתה רק זיכרון מעורפל … אבי, אבי היקר! המופת שלי, והסוד שלי, עליו רציתי לספר.

לחיבור העניקה את הכותרת: "סוד ששמרתי עליו זמן רב" (תודתי לעמנואל ברמן, שהפנה אליו את תשומת ליבי). סוד זה הפך לקואורדינטה מרכזית ביצירתה הספרותית, כמו גם במחשבתה הפוליטית. הסיפור, או הסוד הגלוי, מופיע בעיקר ברומן לבני הנעורים סיפור שמתחיל בלוויה של נחש (דביר, 1989), ברומן זה עם הפנים אלינו (עם עובד, 1995), וברומן קול צעדינו (עם עובד, 2008). המרחב של הבדיון אִפשר לה להתרחק מהאב, לבגוד בו, אך גם לאהוב אותו. בעיניי, היפה שבהם הוא דווקא הסיפור הרחוק מן החיים, ומשום כך גם הקרוב ביותר. מדובר בנובלה הלא גמורה שלג (עם עובד, 2019). כשקראתי אותה, נדרכתי:

היא הביטה בקלסר שהבאתָ אתךָ, פתחה והציצה רגע, פניה מתארכות. "מה זה?" שאלה, "מה עוד הבאת, עמי?" "הדברים שכתב מוריס, הניירות שהוא השאיר. שמרתי אותם וחשבתי שתרצי להחזיק אצלךְ," אמרתָּ. היא עלעלה רגע, וסגרה את הקלסר. "תשמור אצלךָ," אמרה. (עמ' 117)

למה זהו הסיפור הקרוב ביותר לחיים? מכיוון שמשאלת החיים, גם אם לא הבלעדית, התממשה דווקא בנובלה: לחיות עם האב הנעדר, ולמקם אותו בעולם. אולם, במהרה מגלה דינה, גיבורת הנובלה, כי הדבר איננו אפשרי, כי מוריס לא היה ולא יהיה אב אחר ממה שיכול היה להיות. כלומר, גם במרחב של הבדיון, זה הרחוק ביותר מן הביוגרפיה, לא ניתן היה לדמיין אב אחר.

בקלסר שנתנה לי שמרה מטלון מעט מן הכתבים של אביה: מכתבים, תמונות מהפגנה, והחשוב שבהם – הזיכרונות שכתב בשנות השבעים: "ההיסטוריה של הבעיה והפתרון". עמודים ספורים חסרים, אחרים נקרעו בשוליהם. באותו קלסר מצאתי קטעים שהכרתי היטב, ומה שהיה קודם בבחינת תחושה הפך לעובדה מחקרית: קול האב ביצירתה היה לפרקים קולו של פליקס.

כאשר שאלתי אם הותיר אחריו עיזבון, כתבה: "שום דבר נורא חשוב", אבל "אנא בואי, מותק". בקולה הייתה דחיפות, אך בעת ההיא לא ידעה על מחלתה. אחרי הביקור, ובשובי לאמריקה, האבל על מותה התערבב עם אבל רחוק, כזה שאינו שלי, אך הדהד איזה דבר מחיי: האבל על האב הנעדר. התבוננתי בתצלומים של פליקס, קראתי את הזיכרונות שכתב, וחזרתי שוב ליצירתה. החלקים התחברו רק לאחר מותה.

שקעתי בקריאת המסה "אוטוביוגרפיה כהשחתת־פנים" מאת פול דה מאן (מכאן ט"ז, 2016; מאנגלית: שי גינזבורג). במסה מציג דה מאן את הכיתוב על מצבת המת כביוגרפיה שכותבים קרוביו. מדובר בביוגרפיה שיש בה מידה של בדיון, ובמרכזה המאמץ להעלות באוב, ולהחיות את המת. במילים אחרות, הכתיבה על המת, או על הנעדר, היא כתיבה שבמרכזה המאמץ להעניק קול ופנים לזה שאיננו. כך התחברו החלקים. באינטרנט מצאתי תמונה של המצבה של פליקס (באתר BillionGraves, תצלום של דוד הורוביץ). הוא נולד בשנת 1921, נפטר בסוף שנת 2000, ונקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה. על מצבתו נכתב:

אשרי הזורעים
ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד
… אשריהם כי ייאספו
אל תוך לב העולם

שורות השיר הן של אברהם בן יצחק (מתוך כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 20), ואת השיר בחרה מטלון. הבחירה הזו הממה אותי. השיר, ומעשה החריתה על הקבר, היו הסיפור. טמון בו הכישלון של האב, הן הפוליטי הן המשפחתי, אך גם הניסיון לספר סיפור חיים אחר: סיפור שבו האב שנכשל זוכה לא לשכחת ההיסטוריה, לא להפניית עורף, אלא למקום בלב העולם. בכתיבתה העניקה לו מטלון מקום בעולם. לצד ביקורת נוקבת על בחירותיו וכישלונותיו, העניקה לו מטלון קול ופנים ביצירתה, ולמעשה מיקמה אותו בהיסטוריה: בביוגרפיה שלה ובתרבות הישראלית.

כשהשלמתי את כתיבת הפרק על האב הנעדר, ואחרי כן, כאשר הדברים התקבלו לפרסום כמאמר, חשתי כי הנה, המשימה שהופקדתי עליה קרובה לסיום. את הקלסר החזרתי למשפחה כבר בשובי לישראל. דבר אחד עוד לא התרחש. רציתי לבקר את קברו של פליקס בסגולה. בוודאי אקנה פרחים, חשבתי. אסע גם לקברה של רונית. ובעודי מהרהרת בדבר, הופיע פליקס בחדרי: גוו כפוף, בן שבעים ותשע, בחליפה שחורה דהויה, ובידו המושטת סביון צהוב.

.

ד"ר מורן בנית, ילידת 1983, מרצה לספרות עברית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ביצירה המוקדמת של רונית מטלון. קטעי שירה, פרוזה ומסה פרי עטה התפרסמו בהליקון, במאזניים, באודות ובמוסך.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי חוזרת אל הרומן "אדולף" מאת בנז'מין קונסטאן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן