.

קטע קצר מתוך "צומת" / ג'ונתן פראנזן

מאנגלית: עתליה זילבר

.

אבל היום היה יום טוב מאוד, ופרוזדורי הכנסייה הרפורמית הראשונה עדיין היו ריקים. הוא הלך ישירות למשרדו, גלגל דף במכונת הכתיבה, וחשב על הדרשה הלא־כתובה ליום ראשון שאחרי חג המולד, כשדווייט הייפל יהיה שוב בחופשה. הוא התרפה בכיסאו וסירק את גבותיו בציפורניו, צבט את גשר אפו, נגע בַּפָּנים שתוויהם הזוויתיים, כפי שלמד מאוחר מדי, מושכים נשים רבות, לא רק את אשתו, וצייר בדמיונו דרשה על שליחות חג המולד שלו באזור הדרומי.* פעמים רבות מדי נשא דרשות על וייטנאם, פעמים רבות מדי על בני הנוואחו. לומר באומץ, מהדוכן, את המלים "לפרנסס קוטרל ולי הייתה הזכות" – לבטא את שמה בזמן שהיא יושבת ומקשיבה בשורה הרביעית, ועיני בני הקהילה קושרות אותה אליו, אולי בקנאה, את העונג הזה, אבוי, מנעה ממנו אשתו, שקראה את דרשותיו מראש וגם יושבת על אחד הספסלים, ואינה יודעת שפרנסס מצטרפת אליו היום.

על קירות משרדו היו כרזות של צ'רלי פרקר והסקסופון שלו, של דילן תומס והסיגריה שלו; תמונה ממוסגרת קטנה יותר של תומס מרטון ושל פלייר על הופעתו בכנסיית ג'דסון בשנת 1952; הדיפלומה של ראס מהסמינר התאולוגי בניו יורק; ותצלום מוגדל שלו ושל שני חברים בני נוואחו באריזונה בשנת 1946. לפני עשר שנים, כשהחל לכהן בתפקיד הכומר העמית בניו פרוספקט, מצאו הצהרות הזהות האלה, שנבחרו בשום שכל, הד בלב בני הנוער, שפיתוח אמונתם בישוע המשיח היה חלק מתפקידו. אבל לילדים שהצטופפו עכשיו במסדרונות הכנסייה במכנסי פעמון, בסרבלים, בבַּנדַנות, הן סימלו רק דברים שאבד עליהם כלח. משרדו של ריק אמברוז, בעל השיער השחור המפותל ושפם פוּ מנצ'וּ השחור המבהיק, דמה לגן ילדים, הקירות והמדפים מקושטים בהשתפכויות של חסידיו הצעירים המצוירות ביד גסה, בַאבנים המיוחדות ובעלות המשמעות  ובמחרוזות העצמות ופרחי הבר המיובשים שהם העניקו לו, בכרזות בהדפס רשת של קונצרטים לגיוס תרומות, בלי שום קשר נראה לעין לדת כלשהי המוכרת לראס. לאחר השפלתו הוא הסתתר במשרדו והתייסר בין הטוטמים הדוהים של נעורים שאיש מלבד אשתו לא מצא בהם עניין עוד. ומריון לא נחשבת, כי מריון היא שדחפה אותו לניו יורק, מריון היא שהכירה לו את מרטון ואת פרקר ואת תומס, מריון היא שהתרגשה מסיפוריו על הנוואחו והיא שדחקה בו למלא את ייעודו ככומר. מריון הייתה חלק בלתי נפרד מזהות שהתגלתה כמשפילה. היה צורך בפרנסס קוטרל כדי לגאול אותה.

"אלוהים אדירים, זה אתה?" אמרה בביקורה הראשון במשרדו, בקיץ הקודם, כשבחנה את התצלום משמוּרת הנוואחו. "אתה נראה כמו צ'רלטון הסטון צעיר."

היא באה לראס לייעוץ בענייני אֵבֶל, עוד אחד מתפקידיו, ולא מהאהובים עליו, שכן האובדן החמור ביותר שחווה עד כה היה של כלב ילדותו, סקיפר. הוקל לו לשמוע שהקושי החמור ביותר של פרנסס, שנה לאחר מות התבערה של בעלה בטקסס, הוא תחושת ריקנות. כשהציע לה להצטרף לאחד מחוגי הנשים של הרפורמית הראשונה, היא נופפה בידה. "אני לא הולכת לשתות קפה עם הגברות," אמרה. "נכון שיש לי ילד שמתחיל ללמוד בתיכון, אבל אני רק בת שלושים ושש." ואכן, היא הייתה נטולת דלדולים, נטולת שקיות, נטולת שומן, נטולת קמטים, התגלמות החיוניות בשמלת פייזלי צמודה ונטולת שרוולים, שערה בלונדיני טבעי וקצר כתספורת של נער, ידיה קטנות ורבועות כידי נער. היה ברור לראס שהיא תינשא שוב די מהר – שהריקנות שהיא חשה, סביר להניח שהיא רק מעט יותר מהיעדר בעל – אך הוא זכר את כעסו כששאלה אותו  אימו, מוקדם מדי אחרי מותו של סקיפר, אם הוא רוצה כלב אחר.

יש, אמר לפרנסס, חוג נשים מיוחד, שונה מהאחרים, בהדרכתו, שעובד עם בני "קהילת האל", כנסייה־אחות של הרפורמית הראשונה בשכונת מצוקה. "הגברות לא שותות קפה," הוא אמר. "אנחנו צובעים בתים, מעשבים, מפנים אשפה. לוקחים את הקשישים לביקורים אצל רופאים, עוזרים לילדים בשיעורי בית. אנחנו עושים את זה ביום שלישי, פעם בשבועיים, כל היום. ותאמיני לי, אני מצפה לימי שלישי האלה. זה אחד הפרדוקסים של אמונתנו – ככל שאתה נותן יותר לאלה שלא שפר גורלם, כך אתה מרגיש שישוע ממלא אותך יותר."

"אתה אומר את שמו כל כך בקלות," אמרה פרנסס. "אני באה לתפילת יום ראשון כבר שלושה חודשים, ואני עדיין מחכה להרגיש משהו."

"אפילו הדרשות שלי לא ריגשו אותך."

היא האדימה מעט, אדמומית שובת לב. "לא לזה התכוונתי. יש לך קול יפה. זה רק…"

"למען האמת, סביר להניח שתרגישי משהו ביום שלישי יותר מאשר ביום ראשון. אני עצמי מעדיף להיות באזור הדרומי יותר מאשר לשאת דרשות."

"זאת כנסייה כושית?"

"כנסייה שחורה, כן. קיטי ריינולדס היא מנהיגת הקבוצה שלנו".

"אני מחבבת את קיטי. למדתי אצלה ספרות בכיתה י"ב."

גם ראס חיבב את קיטי, אף שהרגיש שהיא מתייחסת אליו בספקנות, בתור זָכָר; מריון עוררה אותו לחשוב שקיטי, שמעולם לא התחתנה, היא קרוב לוודאי לסבית. היא התלבשה כמו חוטב עצים לנסיעה הדו־חודשית לאזור הדרומי, והיא תפסה מיד בעלות על פרנסס והתעקשה שתיסע במכוניתה הלוך ושוב, ולא בסטיישן של ראס. מתוך הכרת ספקנותה של קיטי, הוא פינה לה את המגרש וחיכה ליום שתחוש בו ברע.

ביום שלישי שלאחר חג ההודיה התפשטה הצטננות דמויית שפעת, ורק שלוש נשים, כולן אלמנות, התייצבו במגרש החניה של הרפורמית הראשונה. פרנסס, בכובע ציד מצמר משובץ כמו זה שחבש ראס בילדותו, קפצה למושב הקדמי של הפְיוּרי והשאירה את הכובע על ראשה, אולי בגלל הדליפה במערכת החימום של הפְיוּרי, שערפלה את השִמשה הקדמית אם לא השאיר חלון אחד פתוח. ואולי היא ידעה עד כמה מקסימה נראתה לו בכובע הזה – קסם אנדרוגיני של אגרוף בבטן, של מבחן אמונה? שתי האלמנות המבוגרות אולי ידעו זאת, כי כל הדרך אל העיר, כשעברו את מידווי וחצו את רחוב חמישים וחמש, הציקו לראס מהמושב האחורי בשאלות מכוונות כמדומה על אשתו ועל ארבעת ילדיו.

.

_____________________

* אזור בעיר שיקגו, הידוע כאזור רווי פשיעה.

.

ספרו של ג'ונתן פראנזן, "צומת" (Crossraods), מתורגם בימים אלה בידי עתליה זילבר ונערך בידי דבורה הנגבי, ויראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

.

 Crossroads: A Novel, Farrar, Straus and Giroux, 2020

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: שני קטעים מתוך ספר בכתובים מאת אורית וולפיילר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לב העולם: רונית ופליקס מטלון

מאת מורן בנית

.

אני הילדה שלו, תמיד הייתי. שלוש מאות מסמרים ידביקו אותי לאדמה ואני אמשיך להיות הילדה שלו, כזאת אני, תמיד־תמיד, הוא האבא ואני הילדה, אני הילדה והוא האבא אפילו אם יעקרו לי את הלשון מהפה.

(רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, עמ' 284)

.

"אנא בואי, מותק", כתבה לי. היה זה בסוף הקיץ, הקיץ האחרון שלה. שלוש שנים לא התראינו, ובינתיים היא עברה להתגורר בחיפה. פעם כתבה לי: "המרפסת משקיפה לים עד עתלית." בבואי, לפני שהתיישבנו במרפסת, היא הושיטה לי את השקית. "קחי, אבל אל תפתחי עכשיו", אמרה ופנתה לעבר מכונת הקפה, "אני לא רוצה לראות את זה". כעס מר עלה בה. השתתקתי. בשקט היא הוסיפה, "תיקחי וכשתסיימי תחזירי".

מדוע שמרה את הקלסר? יכלה להשליך אותו כשעברה דירה. איש לא היה פותח אותו: קלסר מתפורר וישן בשקית ניילון צהבהבה. כמה שנים שמרה אותו? שלושה חודשים אחרי המפגש בביתה היא מתה, והשקית עם הקלסר נותרה על שולחני באמריקה. מותה זעזע אותי. לא יכולתי לחזור לעבודת הדוקטורט: המוות, הקלסר ששמרה כל השנים, ה"תשמרי ואחר כך תחזירי", הכעס על מה שהיה ומה שלא – היו לפצע בכתיבה שלי על יצירתה.

התיישבנו במרפסת הקטנה. היא הציתה סיגריה דקה והגישה לי. הנחתי לה להוביל את השיחה. כפי שמסרה לי את השקית, בישירות חדה, כך גם דיברה על אביה: במרירות ובאהבה. "הוא אמר שקיבלתי את הכישרון ממנו", נשפה בבוז את עשן הסיגריה. "את תגמרי כמו האבא שלך", נהגה לומר לה אִמה, "עם הניירות בזבל" (כך סיפרה ברשימה שהתפרסמה בהארץ, ספרים, מיום 17.10.2005). אך הנבואה ההיא לא התגשמה. להפך: עם השנים היא הפכה לסופרת חשובה ומוערכת, ואילו כתיבתו ופועלו של אביה, פליקס מטלון, לא עניינו איש. הוא נקבר תחת ערמות ההיסטוריה.

המרחב של הכתיבה, ההצלחה שלה והכישלון שלו, היו המרחב של האב־בת, של יחסיהם הממשיים בעולם, אך גם הבדיוניים. ליחסים הללו, ולהשפעתם על יצירתה הספרותית, התייחסה רונית מטלון במסתה "עד בוש" (תאוריה וביקורת 32, 2008, עמ' 164). היא כתבה:

המרחב של הציפייה – אותו מקום של יש נסתר ופורה המוזן על ידי ההיעדרות של הדבר הנכסף – הוא המרחב של הסיפור. המצפה נמצא בהיריון מתמיד של סיפורים הנבנים ומתמוטטים חליפות: זה ה'אולי הוא' או ה'אולי היא' של מצב הציפיה.

באוקטובר 1958 עזב פליקס את אשתו ההרה ואת שני ילדיו, יעקב ואלכסנדרה. הוא טס לאירופה לארבע שנים. באירופה ניסה לקשור קשרים עם מנהיגים ופוליטיקאים, כדי לקדם את פתרונה של הבעיה המזרחית בישראל, אותה בעיה שהעסיקה אותו מרגע ההגירה לישראל ועד מותו. היעדרותו הממושכת והציפייה לשובו הפכו למצב של קבע בחייה של בתו רונית, וסימנו, כפי שעולה מכתיבתה, את הראשית של הסיפור ובחירתה במעשה הכתיבה.

ההיעדרות של האב והקשר למעשה הכתיבה מופיעים כאמור במסה "עד בוש": זו האישה הממתינה על הספה התכולה לאביה, אך למעשה גם לאהובה, מהרהרת "היכן הוא", ו"האם יבוא". מעניין להיווכח שהיעדרות האב וזיקתה למעשה הכתיבה הופיעה כבר בחיבור שכתבה מטלון בשנת 1973, בשיעור ספרות בבית הספר שבו למדה בפתח תקווה, והיא בת ארבע־עשרה שנה:

שלום בת! חייך אליי וחשף שיניים צחורות. שלום אבא! אמרתי בשפל קול. הוא נשק לי, אימץ אותי אל לבו, הביט בי והלך. הלך כמו כל הדברים היפים. הייתי אז בת שש. דמותו של אבי הייתה רק זיכרון מעורפל … אבי, אבי היקר! המופת שלי, והסוד שלי, עליו רציתי לספר.

לחיבור העניקה את הכותרת: "סוד ששמרתי עליו זמן רב" (תודתי לעמנואל ברמן, שהפנה אליו את תשומת ליבי). סוד זה הפך לקואורדינטה מרכזית ביצירתה הספרותית, כמו גם במחשבתה הפוליטית. הסיפור, או הסוד הגלוי, מופיע בעיקר ברומן לבני הנעורים סיפור שמתחיל בלוויה של נחש (דביר, 1989), ברומן זה עם הפנים אלינו (עם עובד, 1995), וברומן קול צעדינו (עם עובד, 2008). המרחב של הבדיון אִפשר לה להתרחק מהאב, לבגוד בו, אך גם לאהוב אותו. בעיניי, היפה שבהם הוא דווקא הסיפור הרחוק מן החיים, ומשום כך גם הקרוב ביותר. מדובר בנובלה הלא גמורה שלג (עם עובד, 2019). כשקראתי אותה, נדרכתי:

היא הביטה בקלסר שהבאתָ אתךָ, פתחה והציצה רגע, פניה מתארכות. "מה זה?" שאלה, "מה עוד הבאת, עמי?" "הדברים שכתב מוריס, הניירות שהוא השאיר. שמרתי אותם וחשבתי שתרצי להחזיק אצלךְ," אמרתָּ. היא עלעלה רגע, וסגרה את הקלסר. "תשמור אצלךָ," אמרה. (עמ' 117)

למה זהו הסיפור הקרוב ביותר לחיים? מכיוון שמשאלת החיים, גם אם לא הבלעדית, התממשה דווקא בנובלה: לחיות עם האב הנעדר, ולמקם אותו בעולם. אולם, במהרה מגלה דינה, גיבורת הנובלה, כי הדבר איננו אפשרי, כי מוריס לא היה ולא יהיה אב אחר ממה שיכול היה להיות. כלומר, גם במרחב של הבדיון, זה הרחוק ביותר מן הביוגרפיה, לא ניתן היה לדמיין אב אחר.

בקלסר שנתנה לי שמרה מטלון מעט מן הכתבים של אביה: מכתבים, תמונות מהפגנה, והחשוב שבהם – הזיכרונות שכתב בשנות השבעים: "ההיסטוריה של הבעיה והפתרון". עמודים ספורים חסרים, אחרים נקרעו בשוליהם. באותו קלסר מצאתי קטעים שהכרתי היטב, ומה שהיה קודם בבחינת תחושה הפך לעובדה מחקרית: קול האב ביצירתה היה לפרקים קולו של פליקס.

כאשר שאלתי אם הותיר אחריו עיזבון, כתבה: "שום דבר נורא חשוב", אבל "אנא בואי, מותק". בקולה הייתה דחיפות, אך בעת ההיא לא ידעה על מחלתה. אחרי הביקור, ובשובי לאמריקה, האבל על מותה התערבב עם אבל רחוק, כזה שאינו שלי, אך הדהד איזה דבר מחיי: האבל על האב הנעדר. התבוננתי בתצלומים של פליקס, קראתי את הזיכרונות שכתב, וחזרתי שוב ליצירתה. החלקים התחברו רק לאחר מותה.

שקעתי בקריאת המסה "אוטוביוגרפיה כהשחתת־פנים" מאת פול דה מאן (מכאן ט"ז, 2016; מאנגלית: שי גינזבורג). במסה מציג דה מאן את הכיתוב על מצבת המת כביוגרפיה שכותבים קרוביו. מדובר בביוגרפיה שיש בה מידה של בדיון, ובמרכזה המאמץ להעלות באוב, ולהחיות את המת. במילים אחרות, הכתיבה על המת, או על הנעדר, היא כתיבה שבמרכזה המאמץ להעניק קול ופנים לזה שאיננו. כך התחברו החלקים. באינטרנט מצאתי תמונה של המצבה של פליקס (באתר BillionGraves, תצלום של דוד הורוביץ). הוא נולד בשנת 1921, נפטר בסוף שנת 2000, ונקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה. על מצבתו נכתב:

אשרי הזורעים
ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד
… אשריהם כי ייאספו
אל תוך לב העולם

שורות השיר הן של אברהם בן יצחק (מתוך כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 20), ואת השיר בחרה מטלון. הבחירה הזו הממה אותי. השיר, ומעשה החריתה על הקבר, היו הסיפור. טמון בו הכישלון של האב, הן הפוליטי הן המשפחתי, אך גם הניסיון לספר סיפור חיים אחר: סיפור שבו האב שנכשל זוכה לא לשכחת ההיסטוריה, לא להפניית עורף, אלא למקום בלב העולם. בכתיבתה העניקה לו מטלון מקום בעולם. לצד ביקורת נוקבת על בחירותיו וכישלונותיו, העניקה לו מטלון קול ופנים ביצירתה, ולמעשה מיקמה אותו בהיסטוריה: בביוגרפיה שלה ובתרבות הישראלית.

כשהשלמתי את כתיבת הפרק על האב הנעדר, ואחרי כן, כאשר הדברים התקבלו לפרסום כמאמר, חשתי כי הנה, המשימה שהופקדתי עליה קרובה לסיום. את הקלסר החזרתי למשפחה כבר בשובי לישראל. דבר אחד עוד לא התרחש. רציתי לבקר את קברו של פליקס בסגולה. בוודאי אקנה פרחים, חשבתי. אסע גם לקברה של רונית. ובעודי מהרהרת בדבר, הופיע פליקס בחדרי: גוו כפוף, בן שבעים ותשע, בחליפה שחורה דהויה, ובידו המושטת סביון צהוב.

.

ד"ר מורן בנית, ילידת 1983, מרצה לספרות עברית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ביצירה המוקדמת של רונית מטלון. קטעי שירה, פרוזה ומסה פרי עטה התפרסמו בהליקון, במאזניים, באודות ובמוסך.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי חוזרת אל הרומן "אדולף" מאת בנז'מין קונסטאן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרק מתוך "השפית" / מארי נדיאיי

.

עד מהרה זכתה המרפסת הכחלחלה של "בשעה טובה" להצלחה כה רבה, שהשפית נדרשה לגייס כוח אדם נוסף למטבח ולאולם המסעדה.

היא סירבה לקבל יותר אנשים מכפי שיכול המקום להכיל, מה שהרגיז אותה באופן עקרוני, שכן סברה שמסעדה היא בדיוק המקום שבו כל אחד, בלי הודעה מוקדמת, אמור למצוא כיסא שעליו יוכל להסדיר את נשימותיו, שולחן נקי שאליו יוכל להיסמך, אוכל טעים להינחם בו, ומתוך כבוד לעיקרון הזה האמינה שאסור לה בשום אופן להיות במצב שבו תיאלץ להשיב בשלילה לבקשה הבסיסית הזאת, שבו היא מקפחת מאן דהוא מהכנסת האורחים שלה, דוחה ולו גם באלף עילות מוצדקות וסיבות מצוינות את מה שאסור לדחות, את מה שאין שום סיבה טובה לא לממש מיידית – מתת האל שבורכה בה.

לא, מובן שהשפית לא נתנה את הארוחה במובן הצר של המילה, אף כי אני יכול להבטיח לכם שתמיד תִּמחרה את המנות כך שהרווח יהיה צנוע ככל האפשר, ובעבור היין דרשה כמעט אותו מחיר שבו קנתה אותו, מתוך תפיסה שלא עבדה בשבילו ולכן אינה רשאית להרוויח ממנו.

בשנים שלאחר מכן נטתה השפית לבישול שהלך ונעשה פשוט, לא, אני חושב, במובן שבו עקבה מבלי דעת אחר רוח הזמן והתאימה את עצמה לדוֹגמת "המטבח החדש", שמעולם לא הרגישה חלק ממנו, אלא במובן שבו ייחסה חשיבות גוברת ובלעדית כמעט לאיכותו של כל מצרך, למן נתח הבשר היקר ביותר ועד לגבעול הפטרוזיליה, למן הדג המעודן ביותר ועד לגרגר המלח שיתבל אותו, בעודה מקפידה בעקשנות להגיש צלחות גדושות בנדיבות, מאופקות למראה (לא יותר משלושה צבעים סמוכים זה לזה), כאלה שהדאגה לשלמותן לא אמורה להיראות, לא היא ולא שום דאגה אחרת, למעט הדאגה לספק עונג מיידי לכל עין המשוועת ליופי וחרֵדה לדעת אם יושבע הרעב, אם התיאבון יבוא על סיפוקו.

אנשים רבים סעדו את ליבם ב"בשעה טובה" בלי שהעלו בדעתם, בשל המחירים השווים לכל נפש והצלחות הדשנות, שכל מנה נרקחה מהרכיבים המובחרים ביותר, פרי חקירה מדוקדקת של השפית, בין שמדובר היה בשמן שהוזהבו בו הבקר או החציל, ובין שבנתח הבשר או הירק שהשפית הזמינה לא עוד משוק קָפּוּסַן אלא ממְגַדֵל מסוים בבָּזאס או מירקן מסוים בלוט־אֵ־גארוֹן, שאותם גילתה בימות החורף ונראו לה טובים דיים ל"בשעה טובה" בלי לשעות יתר על המידה למחירים, מעולם לא העלתה את המחירים בתואנה שהיא משלמת יותר עבור המוצרים, אלא הסתגלה.

וכך הצליחה להציע תפריט עתיר מחשבה, מעודן להפליא במראהו ובאופני הבישול וההכנה, שנֶהֱגו בדיוק כדי למחות כל זכר למאמץ, לאילוצים ולמשך הזמן התובעני, תפריט נגיש כמעט לכולם בלי שיהיו מודעים לכל זה, בלי שיצפו למאום מלבד בטן שבעה.

מהן המנות שזכו בזמנו להצלחה הגדולה ביותר? נוסף על שוק הטלה המפורסם במעטפת ירוקה וטארט האפרסקים של לאנד, צלעות העגל בפירורי לחם המתובלים בעשבים היו מנה מבוקשת, וכמוהן גם כרוב ממולא בנקניק חזיר מטְרוּאָה, עוף של בְּרֶס בטָרָגון ובזיתים מנְיוֹנְס, לפת חדשה מזוגגת בסוכר קנים, תפוחי אדמה מזן ראט מטוגנים בשומן אווז על קליפתם העדינה, חסה מסולסלת ברוטב צלי ופירות יבשים, טרין של אווז וקלמנטינות מקורסיקה, כל אותן מנות שבילדותי בבורדו אנשים דיברו עליהן כעל ארוחות שנועדו לפֵיות או למפלצות, בלי שמעולם עלה בדעתי שאימי יכולה לעטוף אותי במעיל, לעלות על האוטובוס שחוצה את הנהר בפּוֹנְט דה פִּייר, לאחוז בידי ולהיכנס, בלי שתצטרך להוכיח את סגולתה כאריסטוקרטית סמויה או כנסיכה מודחת, למסעדה הזאת, שסיבת קיומה התגלמה, בלי שידעתי זאת אז, באנשים כמונו, כמו אימי וכמוני – מדי פעם אכלנו בחוץ, אוכל בינוני וגס, אבל כזה שנמכר במחיר שנראה לה הוגן, באותו מחיר יכולנו להתענג על מנות מפתיעות, אנינות ומזינות ב"בשעה טובה", אבל אימי אפילו לא העלתה זאת בדעתה, בשבילה היו אלה סיפורי בדים, היא לא האמינה בדברים האלה.

השפית שכרה את החנויות משני צידי המסעדה הפינתית הקטנה, פרצה פתחים רחבים שיצרו שלושה חדרים רצופים, צבעה את הקירות באותו כחול מלכותי והתקינה ספין כהה ומבריק שטיפס עד לגובה הכיסאות.

החדרים המשיכו להתמלא בצהריים ובערב, וכמקודם לא הייתה ברירה אלא לסרב לאנשים, אבל השפית התנגדה כבר אז לשיטת ההזמנות, כל אחד יכול לשבת לשולחן אם יש מקום, בלי הודעה מוקדמת, למצוא בו מנוחה, את הצלילות הצוננת של הרצפה הכחולה־ירוקה, ועם בוא הסתיו הדליקה השפית את תנורי הפורצלן הקטנים בצבע ירוק־בקבוק.

עמיתיי לעתיד, אנשים שהעסיקה השפית עוד לפניי, אמרו לי שנראתה אז נוהרת בשמחה מתמדת, שלא טרדות היומיום ולא העייפות לא הֵעֵמוּ, הם אמרו לי שפניה נראו חלקות תמיד, טובלות בשביעות רצון שקטה ועיקשת, כאילו נמתחו בחוזקה על ידי פקעת השיער המוקפדת וקורת הרוח, הם אמרו גם, מה שזכה לאישורה של אינגריד הזקנה, שהפנים האלה התכרכמו במקצת רק כשהופיעה בתה של השפית או השמיעה מהחדר הסמוך או מהרחוב את קולה הצורמני, הנקמני והממורמר, ואז הייתה השפית משקעת קלות את הראש בין הכתפיים, ובדומה לכלב התוהה איזו קבלת פנים מצפה לו מאדונו המשוגע, כורה אוזן ביראה סמויה שהשגיחו בה אנשים שבאו עימה במגע יומיומי, ואשר נעלמה ברגע שבתה הסתלקה או ברגע שהוּסה קולה או ברגע שאותה בת הפכפכה נכנסה למטבח בארשת חייכנית, כמעט מוגזמת בלבביותה ובעליצותה ובלתי צפויה כל כך, שהשפית נתקפה סוג של הלם, נעשתה ביישנית באורח מוזר ונהגה בבתה בהתרפסות מכאיבה.

כן, השפית העצמאית כל כך, הזאבה הבודדה בכל מאודה, נעשתה על כורחה, אם כי במודעוּת ובהשלמה, השפחה של בתה כעורת הפנים ורפת השכל, ואני מאמין שהרגישה אשמה עד אבסורד מפני שלא השכילה להנחיל לבתה את תכונות הרוח וההופעה שלה, אני מאמין שהשתעבדה בקלות כזאת למרותה הזדונית של בתה מפני שזו הייתה משוללת כל יכולת להרשים אנשים, והשפית ביקשה עמומות להסתיר זאת ממנה, לגונן עליה מפני ודאות כה חותכת בכך שתשתופף כל כולה בפני עריצותה, לא כדי למנוע מהעריצות הזאת להיות מופנית כלפי אחרים, אלא כדי שבתה האומללה – שכן כך ודאי ראתה אותה – תוכל לפחות לגדול בביטחון או באשליה שניחנה, למרות הכול, בכוח כלשהו.

ובמשך כל אותן שנים שבהן צמחו המוניטין של "בשעה טובה", דומה כי דאגתה החמורה היחידה של השפית הייתה לשמר את בתה בתוך דימוי מופרז של עצמה, לשכנע אותה יום אחר יום ביציבות ובעוצמה של אהבתה האימהית כלפיה שהורעפה לחינם, היא לא מנעה מהבת לסכן שוב ושוב את האהבה הטרופה הזאת כשנהגה באימה באופן שגרם לסביבתן להתכווץ במבוכה, והפחד המשונה והנושן של השפית מהילדה השונה ממנה כל כך חבר לסוג אחר של פחד, הפחד לחזות בבתה מושמצת בגלל הסצנות שעשתה לה בפרהסיה – השפית הייתה חדה מספיק להבין שסצנות כאלה מאירות את בתה באור דוחה יותר מאשר אותה עצמה, שנאלצה לסבול אותן, היא הייתה נכונה לסבול אותן עוד ועוד ובלבד שכל הרעות ייזקפו לגנותה ושתצוץ סיבה כלשהי לאהוב ולהעריך את בתה, אבל גם כל זה התגלה כסיפורי בדים, השפית נאבקה להאמין בזה.

כן, זה היה העינוי היחיד שלה, היגון היחיד שלה והדבר היחיד שהקדיר את פניה, אשר כמו לוטשו מדי יום בשמחה ממרקת ובלתי מתפשרת בתריסר השנים שבהן "בשעה טובה" שִׂגשגה בנעימים עד שהייתה, באופן כמעט ברור מאליו אם כי עניו ומוצנע באלגנטיות רבה, למסעדה הטובה ביותר בבורדו.

איך נראתה הבת?

הכרתי אותה רק כשהייתה בת עשרים וחמש, כמוני, שכן התברר שנולדנו באותו החודש של אותה שנה, ובכל זאת, מה שהכה בך כשפגשת אותה ודאי התקיים בה למן הילדות, ואיני חושב שאשגה אם אומר שלעיני עובדי המסעדה, החותם שטבעו אצבעות המלאך המלעיג, המרושע או הנקמן, שבליל הולדתה של הילדה החליט להפוך אותה לכפילה קלוקלת ופארודית של אימה, כבר ניכר בנערה שנכנסה למטבח במבט משועמם ונגעל כדי לדרוש מאימה תביעה שהייתה תמיד מעורפלת, בלתי אפשרית או שיגעונית, כשם שבעצמי נוכחתי כעבור כמה שנים באותו חותם אכזרי ובלתי נמחה: הבת ירשה מהשפית את הגזרה המוצקה, את הגוף הדחוס והמלא, שכאשר נשתל בחלל נדמה היה כאילו יצק סביבו כמות שווה של אוויר מעובה ועומד, אבל קלות התנועה המפליאה והעיניים החומות החמות, שאצל השפית מחקו ביעף אותה תחושה של כובד, לא ניתנו לבתה, בגופה החסון של זו היה משהו מאובן עד תוקפנות שהעיק על המבט, ועיניה היו עמומות וצרות, עיניה נראו מתות גם בחריף בהתקפי הזעם שלה.

בתקופה שבה חשבתי כי עליי לשאת אל בתה של השפית מבט סלחני יותר, לפעמים עלה בדעתי שהיא קופצת על כל הזדמנות לכעוס או לטפול האשמות בתקווה להצית בעיניה את החיים שחסרו לה, שהייתה לה רק קליפה שלהם ומעולם לא רגש, תחושה, שאת טעמם לא ידעה, ואילו פשתה האש הזאת שניצתה לבסוף בשאר ישותה, אולי הייתה מצליחה לאחוז בחוויית החיוּת ולא רק בידיעתה העגומה, איני בטוח שאכן כך, שכך היה, שכן מזמן חדלתי לנסות ולהבין את בתה של השפית, מכל מקום היא דמתה לאימה במידה הסרקסטית והסתומה ביותר שאפשר להעלות על הדעת ואולי בנקודה הזאת, כן, יכולה להתעורר כלפיה חמלה, שכן ודאי שאלה את עצמה יותר מפעם אחת את מי תכנן הגורל להעניש כשהגחיך אותה בצורה כזאת, את השפית או אותה, ובמקרה האחרון, למה?

.

מארי נדיאיי, "השפית: רומן על טבחית", ספריית רות, 2021. מצרפתית: רמה איילון. 

.

 

.

»  במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "מקום" מאת ניצן ויסמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

. 

שולמית אפפל

אם תבוא ותלטף אותי

אִם תָּבוֹא וּתְלַטֵּף אוֹתִי אָנִיחַ לְךָ לָבוֹא וּלְלַטֵּף אוֹתִי

אִם מַחְשָׁבוֹת מְעִירוֹת אוֹתְךָ והַחֶדֶר רֵיק

וְאַתָּה אָסוּר בִּבְדִידוּתוֹ שֶׁל אַחֵר אַל תַּגִּיעַ לְשָׁם

לְבַד הוּא מָה שֶׁיֵּעָשֶׂה עִם הַזְּמַן לַהוֹוֶה שֶׁלְּךָ

.

התקפלתי כמו דבש

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי עַל מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה בְּבֵיתִי מִתְרַחֶשֶׁת דְּרָמָה.

כְּשֶׁהִנַּחְתָּ עַל כְּתֵפַי אֶת מְעִילְךָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה

הִתְקַפַּלְתִּי כְּמוֹ דְּבַשׁ.

נִפְלְאוֹת הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַגּוּף פּוֹרֵק בַּחֲלוֹמוֹ

וַאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב אֲבָל לֹא הָעֶרֶב

 לִהְיוֹת עֲיֵפָה אֲנִי רַק רוֹצָה הָעֶרֶב

.

שולמית אפפל היא משוררת. היא פרסמה שמונה ספרי שירה וכן באנתולוגיות ובכתבי-עת רבים. על ספרה האחרון, "זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים", היא זכתה בפרס רעיית נשיא המדינה, בפרס גולדברג על הספר "תדמייני שאת כוכבת" וכן בפרסים נוספים. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 31 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

אקטאון

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת מֵעֵבֶר לַחֲרִיץ הַדֶּלֶת.

יָדַעְתִּי שֶׁמֻּתָּר לִי וְאֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס.

עָמַדְתִּי נֶחְבֵּאת, קְרוּעַת עֵינַיִם, מְבֻלְבֶּלֶת.

הָאֵד מִתּוֹךְ הַמֶּלְתָּחָה פִּלֵּחַ בִּי כְּחֵץ.

הֻרְגַּלְתִּי כְּבָר מִזְּמַן לַמֶּלְתָּחוֹת שֶׁבַּבְּרֵכָה.

אוֹתוֹ הַבֹּקֶר נֶעֱצַרְתִּי, כָּאן לֹא מְקוֹמִי.

עָמַדְתִּי קְרוּעַת עֵינַיִם כְּשֶׁיָּפְיָהּ הִכָּה

בִּי פִּתְאוֹמִי וּמְסַחְרֵר, עָגֹל וְרֵיחָנִי.

קִמּוּר הַגַּב וְהַיַּשְׁבָן, עִגּוּל צְדוּדִית שָׁדַיִם

פִּלְּחוּ אוֹתִי כְּחֵץ, יוֹתֵר לֹא אֶהְיֶה יַלְדָּה.

וְלַהֲקַת כְּלָבִים סְמוּרָה וַחֲשׂוּפַת שִׁנַּיִם

הֵחֵלָּה בְּמִרְדָּף, עִקֵּשׁ, אַלִּים כַּתַּאֲוָה.

הָיִיתִי בַּת חָמֵשׁ וְהִסְתַּתַּרְתִּי בַּכְּנִיסָה

פָּגַע בִּי חֵץ. אֵינִי יַלְדָּה, אֲנִי יְצוּר אַחֵר.

רַגְלַי כָּשְׁלוּ כְּשֶׁלַּהֲקַת כְּלָבִים רָעִים שֻׁסְּתָה

נֶגְדִּי מִתּוֹךְ תּוֹכִי, נוֹתָר לִי רַק לְהִסְתַּתֵּר.

.

אל סלע אנדרומדה

אֲנִי נִפְלֶטֶת מִבֵּיתֵךְ אֶל הָרְחוֹב,

כְּמוֹ זַרְזִיף עָכוּר זוֹרֶמֶת בְּמוֹרַד

הַמַּדְרֵגוֹת אֶל נֶפֶץ קֶצֶף עַל הַחוֹף,

אֶל הַשָּׁאוֹן שֶׁל הַטַּיֶּלֶת, אֶל מִילְיַארְד

אוֹרוֹת, מְזַמְזְמִים וְרוֹחֲשִׁים, עוֹקְצִים

אֶת מַבָּטִי שֶׁתָּר אַחֲרֵי הַחֲשֵׁכָה.

בַּמַּעֲרָב בָּעֹמֶק הַכָּבֵד רוֹבְצִים

לִוְיְתָנִים וּתְמָנוּנִים וְשִׁכְחָה.

אֲנִי חוֹתֶרֶת בַּטַּיֶּלֶת הַצְּפוּפָה

בְּיַם הַבִּירָה וְהַגְּלִידָה וְהַצִּ'יפְּס

וְנֶעֱצֶרֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת וְרָפָה

וּמַבָּטִי נִמְשָׁךְ לַסֶּלַע הַמַּכְסִיף.

אֲנִי אַמְשִׁיךְ מִכָּאן דָּרוֹמָה וְאַשְׁאִיר

אוֹתָךְ כְּבוּלָה מֵאֲחוֹרַי בְּתוֹךְ הָעִיר.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 88 ו-100.

.

.

ליאת נאה

פה־תת־בטן

מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?

לֹא הָיוּ לִי שֵׁמוֹת בִּשְׁבִילָהּ, לַוָּאגִינָה שֶׁלִּי,

פָּנִיתִי אֵלֶיהָ בְּגוּף שְׁלִישִׁי שֶׁל נִימוּס.

עִם הָאֶצְבַּע הָיִיתִי מַצְבִּיעָה לָהּ, בְּאָזְלַת הַמִּלִּים.

הָיִינוּ צֶמֶד שֶׁל הֶעְדֵּר, מְסַמֶּנֶת וּמְסֻמֶּנֶת מְאַיֶּנֶת,

מְדַבְּרוֹת עַל הַדָּבָר הַהוּא.

עַל הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן יָשְׁבָה לִי הַוָּאגִינָה כְּמוֹ שְׁקוּפִית בְּתוֹךְ מַקְרֵן.

הֶחְלִיקָה לִי הַחוּצָה מִן הַמִּשְׁפָּט, הִפְלִיגָה לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין לִי נְגִיעָה בָּהֶם.

וְאָמְנָם, קָאנְט אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לָדַעַת אֶת הַדְּבָרִים כְּשֶׁלְּעַצְמָם.

גַּם אֶצְלִי זֶה כָּכָה, אִי אֶפְשָׁר לִי לֶאֱחֹז בַּדָּבָר

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמָהּ. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

פְּנִינָה שֶׁנֶּחְבֶּצֶת בְּצֶדֶף לֹא־לָהּ, אוֹגֶמֶת מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

בִּשְׂפַת הַבַּיִת, בְּלָשוֹן יְלִידִית, הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ

כְּאִילוּ הָיִינוּ זָכָר לְזָכָר:

פֶּה־תַּת־בֶּטֶן, הָיִיתִי קוֹרֵאת לָהּ,

אַתָּה, הַפֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַבֶּטֶן,

הַפֶּה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל,

תִּזָּהֵר, הַבֶּטֶן מַשִּׂיגָה אוֹתְךָ, לוֹקַחַת לְךָ!

.

מדוע צריכה הוואגינה ללשון נקייה

הִיא זְקוּקָה לְלָשׁוֹן נְקִיָּה שֶׁתְּפַנֶּה בָּהּ מָקוֹם לְשֵׁם חָדָשׁ.

תְּלַקֵּק וּתְקַעֵר בָּהּ חָלָל צָחוֹר לְחָדָשׁ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ.

גַּם אֲנִי מִתְכּוֹנֶנֶת לְלֵדַת הֶחָדָשׁ שֶׁבִּי וְרוֹשֶׁמֶת שֵׁמוֹת לְמָה שֶׁיָּבוֹא, בֵּן אוֹ בַּת:

בַּעַל־פְּעוֹר; פַּעֲרוּר; הֶבֶל־רֶסֶק מַתִּיזָן; בַּרְוָזָן; אֲבַזְבְּזָן; זַמְזָמָן; אַרְזָמָן; אֵין לִי זְמַן; אֵין לִי מָקוֹם; אֵין לִי אֵיבָרִים וְקֻפְסָאוֹת בִּשְׁבִיל זֶה; אֲנִי סוֹחֶבֶת אֶת זֶה אִתִּי, בְּתוֹכִי, כְּמוֹ לוּלָאָה פְּרוּצָה, כְּמוֹ חוֹר, כְּמוֹ רֹאשׁ בּוֹקֵעַ, כְּמוֹ חַסְרַת בַּיִת; לוּ הָיָה לִי בַּית הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ קֻפְסָה; הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ בֵּית בֻּבּוֹת; וּבְכֵן, זֶהוּ, אֶבְנֶה לַוַּאגִינָה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי בֵּית בֻּבּוֹת וּבוֹ הַכֹּל מִשֶּׁלָּה בִּזְעֵיר־אַנְפִּין. הִיא זְקוּקָה לִדְבָרִים מִשֶּׁלָּה, כִּי מִשֶּׁלִּי לֹא אֶתֵּן לָהּ. אֶתְפֹּר לָהּ שְׂמָלוֹת יָפוֹת וְאָכִין לָהּ סְפָרִים זְעִירִים, סִפְרֵי תְּפִלָּה וָחֹל; וְחַלּוֹנוֹת לְהַבִּיט מֵהֶם אֶל הַחוּץ וְלָדַעַת כָּךְ מָה הִיא, הִיא שֶׁכְּנֶגֶד, הִיא שֶׁאֵינוֹ הָאַחֵר. הָבוּ לִי עֵץ וְגַפְרוּרִים וְדֶבֶק פְּלַסְטִי. הָבוּ לִי לֶבֶד וּצְבָעִים וּגְזִירֵי נְיָר צִבְעוֹנִי. הָבוּ לִי מַעְגָּלִים חַשְׁמַלִּיִּים קְטַנִּים, מַעְגָּלִים סְגוּרִים, נִסְגָּרִים, מְחֻבָּרִים לְבָּטֶרְיוֹת, מַדְלִיקִים נוּרוֹת זְעִירוֹת שֶׁל חָג.

.

ליאת נאה היא חוקרת אמנות וארכיאולוגיה מן המזרח התיכון הקדום. שירים, סיפורים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שנים, בהם הליקון, כרמל, מסמרים והו!. ספר שיריה הראשון, "הוואגינה, הרעב והדב" עתיד לצאת לאור בהוצאת טנג'יר.  

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צוריאל אסף ונדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן