מודל 2022 | הגַלעֵד שבראש הר סוסיתא

"הדֵקוּמָנוּס, שמצידיו נחפרו גם שרידי חנויות ועמודי הכניסה אליהן, מוביל ממש עד הגַלעד היחידי שהוקם במקום, לזכרו של מפקד המוצב, רמי זית, שנהרג יותר מאלף שנים אחרי שחרבה העיר." פרק מתוך "סכינים" מאת אמיר זית

ליאב מזרחי, ללא כותרת, גרפיט, עיפרון, ספריי על נייר, 40X30 ס"מ, 2012

.

פרק מתוך "סכינים" / אמיר זית

.

סוסיתא. אפריל 2019

.

הר סוּסִיתָא, שמתרומם מעל עין גב, לחוף הכנרת, ירוק ויפה אחרי חורף גשום. השלט בתחילתה של הדרך העולה מן הים מזהיר — "אין כניסה!" הדרך משובשת ומשוסעת בורות. על פיסת פח קרועה, חלודה, מתחת לשלט הרשמי, הוסיף מישהו בצבע לבן: "דרך פרטית — רכב חקלאי בלבד".

דרך מטעים של בננות, עמוסי פרי מכוסה בשקי ניילון כחולים, הרכב החדיש מרכך לנוסעים את התוואי, משייט מעל המהמורות בקלילות. השלט החלוד ניצב שם כבר ארבעים שנה, אולי אפילו יותר. אני עוד זוכר נסיעות במעלה הדרך הזאת בפורד אסקורט כבד ומקרטע כמו פרדת מסע עמוסה, החלונות הפתוחים לא מצליחים לנצח את האוויר העומד. כָּמַהְתָּ למשב רוח צונן, קיבלת בִּמְקוֹם מסך של אוויר לוהט ששורף את הפנים, מהול בצווחת מנוע בקצה כוחותיו. האשכולות הכבדים העטופים בשקים (להגנה על הפרי מפני מזיקים או עטלפי פירות), נדמו לי אז כגופות המשתלשלות מראשי העצים.

האורחים מאיטליה, הבמאי אמדאו והמפיקה מריאנה, שהגיעו כדי לצלם אותי בונה סכינים, משמיעים קריאות התפעלות כשבפיתולי הדרך מתגלה שוב הכנרת, שהשארנו מאחור רק דקות קודם לכן.

החפירה הארכאולוגית בעיר העתיקה סוסיתא מעמיקה ומתרחבת בכל שנה שחולפת. בתחילתו של שביל העפר הצר המוביל אל הפסגה, כבר הוסדרה חניית טוּף נוחה לכלי רכב, ושלט זמני (רק בעברית) מספר את תולדות המקום. אני מתרגם לאמדאו ולמריאנה את ההסברים על השלט:

סוסיתא נוסדה כעיר מדינה (פוליס) ככל הנראה באמצע המאה השנייה לפנה"ס בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס אפיפאנס [אמדאו הוא יהודי, ואני מציין בפניו שזה אותו אנטיוכוס שהיה אויבם של המכבים; למריאנה זה לא אומר כלום] הוא המלך שבימיו הוקמה העיר. השם "סוסיתא" הוא תרגום ארמי לשמה היווני של העיר "היפּוֹס" — סוס; אולי כי קווי המתאר של ההר משווים לו מראה של גב סוס [כמו העיר העתיקה גמלא, שנמצאת קילומטרים ספורים מצפון לשם, אני מוסיף מידיעותיי, ונקראת כך משום שההר שעליו שכנה מזכיר דבשת גמל], ואולי כי מי שייסד את העיר היו חיילים-פרשים. מאז הוקמה עברה העיר בעלות כמה וכמה פעמים, ושלטו בה בין השאר יוונים, חשמונאים, רומאים, ביזנטים, ולבסוף הערבים הקדומים [האחרונים שהיו בה כשעוד הייתה עיר]. סוסיתא התקיימה בצורה זו או אחרת כתשע מאות שנים, עד שבשנת 749 לספירה נחרבה ברעש אדמה. באותו רעש אדמה נפגעו גם חצור, כפר נחום, טבריה, בית שאן, יריחו, סרטבה — יישובים שהיו פרושים לאורך בקעת הירדן. עד ירושלים השפיע הרעש, והסב גם לה נזקים כבדים. לפי אחד המקורות [אני מוסיף ומספר להם ולומד בפעם הראשונה בעצמי], נהרגו כעשרים אלף בני אדם ברעש האדמה הזה. סוסיתא לא נבנתה מעולם שוב אחרי אותו רעש גדול שהחריב אותה.

כאן נגמר הטקסט על השלט, ואני מציע לאורחיי עוד זנב פרשנות משלי:

החורבות של העיר שתכף נראה למעלה, הן הגַלְעֵד היחיד לזכרם של התושבים שחיו ומתו בה כמעט אלף שנים. אלף שנים של כיבושים ותבוסות, של סיפורים ואגדות, של חיים ומיתות, ובכל זאת מעטים שמעו על העיר, מעטים שמעו על ההר, הם נדחקו לשוליים אל מול הדרמות הגדולות שידע המרחב הזה. עד 1948 היה ההר בשליטה סורית, ובמהלך מלחמת השחרור כבשו אותו חברי קיבוץ עין גב, ששוכן ממש למרגלותיו. צה"ל זיהה את פוטנציאל השליטה של סוסיתא במרחב שסביב לה והקים בה מוצב. במלחמת ששת הימים, כשנכבש הגולן כולו, הפך המוצב למיותר, וננטש.

אמדאו ומריאנה מהנהנים בקשב, ואמדאו מעמיד מייד חצובה ומצלם אותי ליד השלט.

רוח אביב נעימה מקלה עלינו את הטיפוס הרגלי. הגדרות עדיין מתריעות בשלטים צהובים מפני המוקשים הפזורים מעבר להן. הצמחייה הירוקה מסביב נראית זרה וזמנית, כמו מסכת אבוקדו על פנים קמוטות, יבשות. שביל העפר ששימש את המוצב בעבר, ואת מעט המבקרים במקום שנים אחר כך, נחפר בינתיים, ומתחתיו נחשף הדֵקוּמָנוּס מקסימוס — הרחוב הראשי החוצה את העיר ממזרח למערב. הדקומנוס, שמצידיו נחפרו גם שרידי חנויות ועמודי הכניסה אליהן, מוביל ממש עד הגַלעד היחידי שהוקם במקום, לזכרו של מפקד המוצב, רמי זית, שנהרג יותר מאלף שנים אחרי שחרבה העיר. רמי נהרג ממש במרכז, ברחבה שליד התיאטרון, לא רחוק מן הבזיליקה הרומית. הכול קצת קטן, הרחוב, הבזיליקה, גם מבנה התיאטרון; עיר שדה, ההפקות הגדולות של רומא, אפילו של קיסריה, בוודאי לא הגיעו עד כאן, אבל יש שופינג, יש קצת תרבות, יש אלוהים ויש נוף נהדר. רמי אגב, הוא אבא שלי, אבל את זה אמדאו ומריאנה יודעים כבר, אני לא צריך להגיד
כלום.

על מושבי האבן של האמפי העתיק יושבים עכשיו צליינים צעירים ובידיהם ספרי תפילה. הם שקועים בקריאה, בשתיקה והגות. ממש ליד הגַלעד, צמוד לאחד מעצי הזית שניטעו שם, מונף השנה גם דגל ישראל קצת קרוע שמישהו קשר לעמוד ברזל מעוגן ביתדות לאדמה הקשה. אולי היה זה מטייל מזדמן, אולי יוזמה של הארכאולוגים שחופרים במקום.

אמדאו חשב שנכון יהיה להגיע לכאן ולצלם אותי פה. אולי ישתמש בחומר המצולם ואולי לא. כך או כך, חשב, כדאי להציג עוד זווית של חיי; יוצר סכינים בעל עומק שדה, דמות עגולה שיש בה ממד שמשיק להיסטוריה של המקום שבו היא פועלת. "אחר כך", אני אומר להם ומאשר את מה שייחלו לו, "נאכל במסעדה מצוינת".

אמדאו מציב את החצובה בקצה המצוק. הוא מצלם את הנוף הנשקף מן ההר. אני מתיישב מתחת לעץ הזית שליד הגַלעד. אב צעיר ושני ילדיו מתקרבים מן השביל ונעצרים לידי. האב מתנשף ומזיע אף שמזג האוויר נוח מאוד. משקלו העודף לא הקל עליו את הטיפוס הקצר אל ההר. שני בניו מתיישבים בצל הזית ממש לידי. האב מעביר להם בקבוק מים. מתוך השקית שהוא אוחז בידו מציצים חטיפים ופירות. אמדאו ממקם עכשיו את המצלמה ממש אל מול הגַלעד. מריאנה, שתמיד מופיעה קצת אחריו, צועדת נמרצת הלוך וחזור על פיסת אדמה נקייה מסלעים. היא זועפת אל תוך הטלפון הנייד באיטלקית מהירה ובקול רם. ישיבת הפקה בלונג דיסטנס. האב וילדיו התאוששו קצת בינתיים. הם פונים להתבונן סביבם ומנסים בשתיקה לפענח את מה שרואות עיניהם. הבן הגדול מתייאש ראשון ומבקש מאביו חטיף. האב שולח יד לשקית ומתחרט ברגע האחרון; הוא מקשר בין המצלמה ובין לוח השיש שעל הגַלעד ומתמלא תחושה של חשיבות ממלכתית.

"אחר כך, שקדי, לא פה". באינסטינקט ציוני הוא מחליט באותו רגע שלא יאה לפתוח חטיף ביסלי גריל ליד גלעד לזכר חייל מת.

הבן הצעיר, אולי בן שש אולי קצת יותר, מנסה לקרוא את מה שחרוט על לוח השיש שעל הגלעד. הלוח לא מנוקד והילד קצת מתקשה.

"סְגָן", הוא קורא, ואבא שלו ממהר לתקן אותו בקול רם, קצת רם מדי, שאינו מיועד רק לאוזניו של הילד. מפגין הורות דידקטית פעילה ומוחצנת:

"סֶגֶן… כן, תמשיך…"

"סגן ר_מי ז_ית".

"יופי", מעודד אותו אבא שלו.

"מפ_קד המ_קום נפל במי_לוי תפק_ידו במוצ_ב סו_סית…"

"סוסיתא, זה השם של העיר. אתה זוכר שקראנו למטה בשלט?"

"סוסיתא", ממשיך הילד, "מה זה נפל במילוי תפקידו?"

"נו? מה זה נפל במילוי תפקידו?" חוזר האב על השאלה.

"מת?" שואל הילד.

"נהרג", עונה לו האב.

"האיש הזה נהרג?"

"כן".

"ממה?"

האב מנמיך מעט את קולו, מכחכך בגרונו ומסביר:

"הייתה מלחמה פה במקום הזה, והחייל הזה, שהיה המפקד של המקום, נלחם בערבים כדי להגן על המדינה ונהרג פה, ולזכרו בנו את המצבה הזאתי".

"הוא מפורסם?" שואל הילד.

"אני לא חושב. הוא היה מפקד המקום, והוא נהרג פה".

"מפקד של העיר?"

"לא של העיר, לא הייתה אז עיר, היה פה מוצב של צה"ל, והוא היה מפקד המוצב של צה"ל".

"אז למה מצלמים אותו לטלוויזיה?"

אני מחייך, והאבא מבחין בכך ומנצל את ההזדמנות לברר את מה שסקרן גם אותו. הוא מצביע על אמדאו ועל מריאנה, שעומדים מרוחקים מעט. אמדאו עסוק במצלמה, ומריאנה עדיין בטלפון.

"אתה איתם?" הוא שואל אותי.

"כן", אני עונה לו.

"הם מצלמים אותך? אתה קשור למצבה פה?"

התלבטתי שנייה לפני שעניתי, משהו בתוכי כפה עליי פתאום לנתק את עצמי מן המקום. שאסביר לו עכשיו שרמי נורה מאש כוחותינו? הוא עוד התנשף מן העלייה הקצרה וחששתי שהעובדות תמוטטנה אותו. לא הזעזוע על ביש המזל והטרגדיה האנושית יעשו את הנזק, אלא הצורך להסביר לבנו הכול מהתחלה, רק הפעם בלי ערבים.

"אה, לא לא, זה טלוויזיה איטלקית, פינת טיולים על אתרים נוצריים בעולם", אני עונה לו.

הוא מהנהן בהקלה, נרגע, מוציא שקית ביסלי, מגיש לבכורו ואחר כך מכנס את הילדים לסלפי משולש כשברקע ניצב הגַלעד. הצעתי לו שאצלם אותם, ואף עודדתי אותם לחייך.

חמישים ושתיים שנה, קיץ אחר קיץ, מתכנסים במקום בני משפחה וחברים למפגש אזכרה לרמי, אבא שלי, שנהרג שם. רק עכשיו, מול האב ושני בניו הקטנים, מפלחת את ליבי תחושה חדה וברורה, מפתיעה אותי בקלות שבה היא מחליקה פנימה כמו להב מושחז; במפגש השנתי, בקרב בני משפחה וידידים, אני מסתובב תמיד בהרגשה שהמקום הוא שלי, שאני בעליו. אני מוודא שכולם ישתו ולא יתייבשו, אני מסביר על הסביבה למי שזו לו הפעם הראשונה (כן, לאזכרה הזאת היו מגיעים עוד ועוד אנשים חדשים בכל שנה, אבל על כך בהמשך). אני המארח, ואני מוודא שכולם מרגישים טוב. מין חלקת אדמה שאין לי בה בית, אבל יש לי בה חזקה. אני, שבכל שיחת סלון נינוחה אבטל כל חיבור מקודש בין אדם לרגבי אדמה, אחסנתי בפינה קטנה ונסתרת של תודעתי תחושת בעלות עתירת סנטימנטים על הר של טרשים וקרחות בזלת (רק לאחרונה נחפרה שם העיר). והנה עכשיו, כשאני פה חודשיים לפני מועד האזכרה הקבוע, בין עשבייה ירוקה, קבוצת מודטים נוצרית, חניית טוּף, דגל ישראל, אב מיוזע בעל אינסטינקט ממלכתי ושני ילדים שלא התכוונו להרע, אני מרגיש יותר מאי פעם את מה שידעתי תמיד — המקום בוודאי לא שייך לי. התחושה הכוזבת הזאת, אני מנסח לעצמי בראש כתב הגנה, היא רק ירושה שקיבלתי ונשאתי בלי שאי פעם עצרתי לברר אם אני בכלל מעוניין בה. מה שנבט באותו ביקור והמשיך והטריד היה התחושה המעיקה שיותר משהמקום אינו שייך לי, אני לא שייך למקום.

.

אמיר זית, "סכינים", אפיק, 2021.

.

 

»  במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "השפית" מאת מארי נדיאיי, התרגומה של רמה איילון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חשיפה ראשונה: אלבומי התצלומים שהרכיבה יפה ירקוני

30 אלבומים, מאות תמונות, וזמרת גדולה אחת

יפה ירקוני באוסטרליה

היא נולדה בשם יפה אברמוב בדרום תל אביב, למלכה אַלחַסוב ולאברהם אברמוב, סוחר בדים ושטיחים. את דרכה האמנותית החלה בגיל צעיר, כשהופיעה יחד עם אחותה ואחיה בבית הקפה המשפחתי בגבעת רמב"ם, היום בגבעתיים. עם קום המדינה, עוד בזמן ההפוגה בקרבות מלחמת העצמאות, הקליטה ירקוני תקליט שזכה להצלחה גדולה. במיוחד התפרסם מתוכו הלהיט "עיניים ירוקות", שאף נחשב לשיר הפופ הראשון בארץ. בעלה הראשון היה יוסף גוסטין, שנהרג במלחמת העולם השנייה בחזית האיטלקית.

בשנות החמישים והשישים הפכה לזמרת מובילה בארץ. לדורות הצעירים יותר היא אולי זכורה כזמרת לאומית. אבל למעשה עיקר הצלחתה בקרב הקהל היו בשירים הסלוניים שהקליטה, שירי הוואלס והטנגו, ששימשו גם כמוזיקת רקע לריקודים בבתי הקפה באותה תקופה. באותה שנה נישאה בשנית לשייקה ירקוני ושינתה את שם משפחתה. היא לא עצרה שם. והאמת היא שלסכם את פועלה עתיר ההישגים, השבחים והשנים יהיה קשה בכתבה אחת, גם אם נתמקד רק בקווים כללים. למזלנו, במובן מסוים, ירקוני עשתה זאת עבורנו.

היא אהבה את המצלמה והמצלמה אהבה אותה

עשר שנים שהיא כבר לא איתנו. באחד בינואר 2012 הלכה לעולמה והיא בת 86. ידענו שמדובר בזמרת גדולה, אבל מה שגילינו בארכיונה של יפה ירקוני השמור בספרייה הלאומית הפתיע אותנו. לא כל אמן טורח להרכיב למעלה מ-30 אלבומי תצלומים מסודרים של עצמו, מחולקים לתקופות שונות או לנושאים כללים וליד כמעט כל תמונה לציין מתי צולמה או באיזה אירוע.

קחו לדוגמה את האלבום המוקדש לסיבוב ההופעות העולמי של ירקוני, אחד מיני רבים, אליו יצאה בשנת 1999. באלבום המוקדש לשנה זאת ("דרום – אמריקה 1999" כתבה בשדרת הספר) היא מציינת כי "הסיבוב התחיל – 22.4.99 – ונגמר – 18.5.99 ת"א – צ'ילי [צ'ילה] – פראגוואי – סנטה קרוס – קוצא מבה [קוצ'אבמבה] – בוליביה – לה-פס – ניו-יורק – בולטימור – שיקאגו – ת"א". באלבום זה אנחנו מוצאים תצלומים מהיעדים השונים, כולל הערות כלליות של ירקוני על הסיבוב הגדוש הזה. "טרוף הטיסות בסיבוב", היא כותבת באחד העמודים הראשונים ומוסיפה פירוט של הטיסות שעלתה עליהן כדי להספיק הכל.

האלבום "פורטרטים ואישים מפורסמים" מוקדש לנושא הכללי יותר של – ובכן – דיוקנאות של ירקוני ותצלומים עם ידוענים. הנה למשל בעמודים הראשונים מודבק תצלום של החיילת בשנת הקמת המדינה, לצד תמונה עם אד סאליבן בהופעה הטלוויזיונית של ירקוני משנת 1961.

 

בטח זכור לכם שבתוכניתו של סאליבן פרצו הביטלס לתודעת הקהל האמריקני

ואחת עם שון קונרי.

וקליף ריצ'ארד.

יש גם אלבום שמוקדש כולו לחגיגות יום הולדת ה-70 שלה בשנת 1995. כולל תצלומים מהאירוע הגדול – רובם של ירקוני מופיעה בפני המשפחה והחברים שהגיעו לחגוג עימה. באלבום נמצא גם גזירי עיתון על האירוע ואפילו ההזמנה המודפסת ל"הארד רוק קפה" בדיזנגוף סנטר. לפי התמונות כל המי והמי היו שם.

עם אורי אבנרי. צילום: איציק בירן
שושנה ויפה על אופנוע. צילום: איציק בירן

יש כמה אלבומים מעשורים קודמים עם תצלומים נהדרים.

עם אריק לביא
עם אהוד מנור ויהודה בארקן

למרות שיש לא מעט תצלומים מתקופות קודמות בקריירה הארוכה של ירקוני, ברור שהאלבומים עצמם נאצרו והורכבו בסוף שנות התשעים – אולי כסוג של רטרוספקטיבה.

רוב רובם של התצלומים הם כמובן של ירקוני. מצולמת אחרת שחוזרת שוב ושוב, ואולי צדה את עינינו במיוחד בגלל ההיסטוריה המשותפת, היא שושנה דמארי הגדולה. אנחנו לא נשאל באיזה מחנה אתם. וכדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק סביר:

מובן לכם?

ואם בהיסטוריה עסקינן, ירקוני ליוותה את המדינה בשיריה, ולא רק ברדיו או בתקליטים. המחשה לכך היא התמונה הזאת מה-7 ביוני 1967 בזמן מלחמת ששת הימים.

לחצו על התמונה להגדלה

וכך בכל המלחמות הבאות: ירקוני התגייסה להופיע ולעודד את חיילינו במלחמת ההתשה; במלחמת יום הכיפורים ירקוני סיפקה שירות כפול עבור החיילים. היא הופיעה בפניהם במוצבים, ודאגה לאסוף מהם דרישות שלום הביתה – הפרטים נרשמו ע"י החיילים בגזירי נייר שאת חלקם צירפה לאלבום "צבא – 1973".

במלחמת שלום הגליל – 1982 – ירקוני מצולמת בביקורי פצועים.

בעיתונות אהבו לכנות אותה "זמרת המלחמות", היא העדיפה לראות בעצמה "זמרת השלום". חלומה הגדול היה להופיע במצרים עם חתימת הסכמי השלום.

אפשר להרים גבה על העיסוק העצמי הזה, אבל עדיף להוקיר תודה על החוש הארכיוני המפותח של ירקוני. בזכות האלבומים האלה אפשר למקם כל שלב ושלב (לפעמים ברזולוציה של יום ושעה) בקריירה של אחת הזמרות הגדולות שידעה ארצנו. למעשה, הארכיון של ירקוני הוא סוג של אנומליה בתוך אוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית. מדובר בארכיון של מבצעת, בעוד שהרוב המוחלט של הארכיונים באוסף הם ארכיונים של מלחינים ויוצרים. ד"ר גילה פלם, מנהלת אוסף המוזיקה, מסבירה על החשיבות של הארכיון של יפה ירקוני ועל ההחלטה לקלוט אותו: "לשושנה דמארי היה את המלחין משה וילנסקי. לירקוני לא היה מלחין קבוע. בזכות העובדה הזאת היא תמכה ביצירה עברית צעירה. היא הייתה מזמינה מלחינים – צעירים ומבוגרים, מהזמר העברי או הים תיכוני – להלחין ולעבד עבורה שירים חדשים או שירים קיימים שאהבה. מדובר ביזמת מוזיקלית ומפיקה של עצמה. לא פעם היא ביצעה להיטים של אחרים. זאת מעולם לא הייתה פחיתות כבוד בעיניה לשיר שירים חדשים של יוצרים אחרים. כך נוצר אוסף של עיבודים. היא גם הייתה הראשונה לבצע שיר משיריה של יוצרת צעירה בשם נעמי שמר". הביצוע של ירקוני לשיר "הדואר בא היום" הוציא את שמה של שמר למרחוק.

ד"ר פלם מסבירה גם את הפוטוגניות המופלאה של ירקוני באלבומים: "היא התחילה את דרכה היצירתית כרקדנית, ולכן הייתה לה מודעות גדולה לגוף. היא ידעה להצטלם באופן מקצועי. היא אהבה את המצלמה והמצלמה – כפי שאפשר לראות באלבומים – אהבה אותה".

מה עוד מסתתר בארכיון של ירקוני בספרייה? "ירקוני הייתה אשת משפחה. אישה חמה ומחוברת. הזמרת של אנחנו וכולנו. כך שמלבד העיבודים והלחנים היא כתבה פתקים ומכתבים. התכתבה עם מלחינים, חיילים, אלופים בצבא, בתי אבות, ראשי עיר וגם והרבה – עם בני משפחה וחברים. בין עשרות הדפים בארכיון מסתתר אפילו מתכון או שניים לקציצות שבישלה. כל מי שהכיר את ירקוני ידע שמדובר קודם כל באשת משפחה. ביום היא טיפלה בשלוש הבנות שלה, ובערב הלכה להופיע".

ועוד כמה תצלומים לסיום:

שירה | קוּקוּ איפה אמא

שירים מאת רוני אלדד, אפרת נסימוב וענת לויט

רות קסטנבאום בן־דב, זיכרון צילומי, שמן על בד, 80X40 ס"מ, 2005

.

רוני אלדד

כך*

עָלַיִךְ לְהָבִין

זֶה שָׁלָב חָשׁוּב בְּהִתְפַּתְּחוּת יַלְדֵּךְ

אַל תִּכְעֲסִי עָלָיו אַל תַּאֲשִׁימִי אוֹתוֹ בִּתְגוּבוֹתָיו

תְּנִי לוֹ בִּטָּחוֹן תְּנִי לוֹ אֶת הַגַּב שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ, הַרְאִי לוֹ חֹם וְאַהֲבָה

שַׂחֲקִי אִתּוֹ הַרְבֵּה בְּמִשְׂחָקִים כְּמוֹ קוּקוּ אֵיפֹה אִמָּא

הִתְחַבְּאִי מֵאֲחוֹרֵי סַפָּה,

הַחְבִּיאִי דְּבָרִים מִתַּחַת לְבַד כָּלְשֶׁהוּ

צְאִי מֵהַחֶדֶר, מַהֲרִי לַחְזֹר, לְחַיֵּךְ,

תַּחְזְרִי עַל הַשְּׁאֵלָה בְּאָזְנֵי תִּינוֹקֵךְ:

אֵיפֹה אִמָּא, אֵיפֹה אִמָּא, אִמָּא הָלְכָה, אוֹי מָה נַעֲשֶׂה

כָּךְ תַּרְאִי לוֹ שֶׁפְּרֵדָה זֶה דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה יוֹם יוֹם, לֹא דָּבָר קָשֶׁה

אֲפִלּוּ אִם אַתְּ הוֹלֶכֶת לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי תִּפָּרְדִי מִמֶּנּוּ

וּבַמַּעֲבָר מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר הַמְשִׁיכִי לְדַבֵּר אִתּוֹ,

תִּגְרְמִי לוֹ לְהַאֲמִין שֶׁאַתְּ עֲדַיִן שָׁם, שֶׁאִמָּא לֹא עָזְבָה

עַכְשָׁו, בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה,

חָשׁוּב מְאוֹד שֶׁתְּחַבְּקִי אוֹתוֹ שֶׁתִּהְיִי שָׁם

אַל תַּגִּידִי: אֲנִי אֵלֵךְ אִם לֹא תִּשְׁכַּב

תְּנִי לוֹ חֵפֶץ מַעֲבָר

מַשֶּׁהוּ רַךְ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לָחוּשׁ בָּטוּחַ וּמוּגָן, כָּל דָּבָר

נִתָּן אַף לְהוֹסִיף וּלְהִפָּרֵד מִכָּל מִינֵי אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים

מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִבָּתִּים, עֵצִים בַּחוּץ, כָּל מָה שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ

לְהִכָּנַע לָעֲיֵפוּת, לְהִתְמַסֵּר לַפְּרֵדָה עַצְמָהּ

כָּךְ תִּרְאִי אֵיךְ בֶּעָתִיד הוּא לֹא יִפְרֹץ בְּבֶכִי,

אֲפִלּוּ אִם פִּתְאוֹם אִמָּא נֶעֶלְמָה

.

* הטקסט לקוח מתוך סרטון הדרכה להורים לפעוטות.

.

תחנה

אֵלֶּה יָמִים קֵהִים,

הַהוֹוֶה חוֹרֵג קָדִימָה כְּמוֹ כֶּלֶב נְחִיָּה,

פּוֹרֵט אֶת הַמִּלִּים הֲבָרָה לַהֲבָרָה,

מַנְחֶה אוֹתָנוּ בְּמַעְגָּלִים רֵיקִים.

.

שָׁעוֹת קֵהוֹת: הַצֵּל שֶׁלָּךְ נוֹדֵד עַל הַבֵּטוֹן

כְּשֶׁאַתְּ בִּכְלָל תָּמִיד בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַחֶדֶר,

פּוֹלָה קוֹצִים שֶׁנִּתְפְּסוּ בְּגַב מְעִיל קָטָן.

.

בַּחוּץ הָאֲנָשִׁים עוֹמְדִים בְּקַו הַמִּדְרָכָה –

עוֹפוֹת עֲנָק עַל חוּט חַשְׁמַל.

אַתְּ רוֹאָה, הֵם נִכְמָרִים בְּתוֹךְ כַּנְפֵי עַצְמָם,

וְרַק לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן פּוֹקְחִים עֵינַיִם.

.

חָשַׁבְתְּ לְרֶגַע שֶׁשָּׁמַעְתְּ מִישֶׁהוּ מֵהֶם שׁוֹאֵל

אֵיךְ מַגִּיעִים מִכָּאן אֶל הַמֶּרְכָּז

לֹא נִשְׁמַע דָּבָר כְּשֶׁפָּתַחְתְּ פֶּה לַעֲנוֹת,

רַק פַּרְפָּרֵי אָבָק בָּקְעוּ מִתּוֹךְ רִבּוֹא פְּקָעוֹת.

.

שָׁעוֹת קֵהוֹת, וְלִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם מֵפֵר אֶת הַשּׁוּרָה,

הוֹלֵךְ יָשָׁר אֵלַיִךְ, טוֹעֶה לַחְשֹׁב שֶׁאַתְּ אִמּוֹ.

שָׂם אֶת כַּף יָדוֹ גְּדוֹלָה בְּכַף יָדֵךְ,

מַרְכִּין אֶת קוֹמָתוֹ וּמְבַקֵּשׁ.

.

שִׂימִי לֵב – אֶת מִי מִכֶּם אַתְּ מְרַמָּה כְּשֶׁאַתְּ עוֹצֶרֶת

אֶת הַנְּשִׁימָה, שֶׁלֹּא יַכִּיר בָּךְ שֶׁאֵינֵךְ –

.

רוני אלדד היא עורכת ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה הראשון הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד לראות אור בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר ילדים פרי עטה, "מערבולת", ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מיום 04.11.21

.

.

אפרת נסימוב

*

לִמַּדְתִּי אוֹתָךְ לְדַבֵּר בִּשְׂפַת הַשִּׁירָה הַשְּׁבוּרָה

שֶׁהָיְתָה בְּפִי כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ. וְעַכְשָׁו אַתְּ

מְחַפֶּשֶׂת קֶשֶׁר בֵּין פְּרִישַׂת הַכּוֹכָבִים הַנִּשְׁקָפִים מֵחַלּוֹנֵךְ

לַחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ, מוֹצֵאת הֶבְדֵּלִים בֵּין לַיְלָה לְלַיִל

יוֹדַעַת לִקְרֹא בְּשֵׁמוֹת לִדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ

רַק בַּמִּרְוָח שֶׁבֵּין קְצֵה רֹאשֵׁךְ לַשָּׁמַיִם.

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁרָחֵל מֵתָה בְּלֵדַת בְּנָהּ בִּגְלַל הָעֶצֶב

וּמְפַחֶדֶת שֶׁאָמוּת גַּם אֲנִי מִשּׁוּם צַעֲרִי

שֶׁאֲנִי מְכַסָּה בְּעֶרְבוֹנוֹת רַבִּים, קֵיסָרִי, פִּיטוֹצִין, וּוָקוּם

מְכַוְּצִים, אֶפִּידוּרָל, הַיּוֹם כְּבָר לֹא מֵתִים בְּלֵדָה אֲנִי צוֹחֶקֶת לָךְ

צְחוֹק שָׂרָה, מַלְאָכִית שֶׁלִּי, שֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת אִתִּי

בַּשָּׂפָה הַמְּנֻפֶּצֶת הַהִיא שֶׁכְּבָר אֵינָהּ שְׂפָתִי

הִשְׁאַרְתִּי אוֹתָךְ לְבַדֵּךְ

לִרְצוֹת יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁדַּעְתֵּךְ מַשֶּׂגֶת

וְיָדִי אֵינָהּ מִתְאָרֶכֶת דַּי כְּדֵי לִקְרֹעַ אֶת הַקּוּרִים שֶׁטָּוִיתִי סְבִיבֵךְ

גָּדַלְתְּ מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה אֶת הַחַיִּים דַּרְכֵּךְ

סִלְחִי לִי

.

אפרת נסימוב היא בוגרת בית הספר סם שפיגל ומסלול השירה של "הליקון". שיריה פורסמו בעבר בכתבי עת שונים. ספר השירה הראשון שלה עתיד לראות אור בקרוב. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 44 של המוסך.

..

.

ענת לויט

*

מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי נִמְשֵׁית מִמְּצוּלוֹת

הֵעָדְרֵךְ –

שָׁם עֲדַיִן אַתְּ שׂוֹחָה בְּחָזֶה פָּעוּר,

מְשַׁוֵּעַ לַאֲוִיר, בְּאֵין יָד מוּשֶׁטֶת לְעֶבְרֵךְ

לִמְשׁוֹת אוֹתָךְ כְּבֶעָבָר.

כָּל עֲבָרֵךְ טָבַע אִתָּךְ,

מַמְתִּין לִי מִדֵּי בֹּקֶר שֶׁאַנְשִׁים אוֹתוֹ –

בִּלְעָדַיִךְ

.

*

הָלַכְתְּ בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר, לֹא אָנִין וְלֹא חֲסַר טַעַם

מִשְּׁאַר הָאָדָם. אָמַרְתְּ שֶׁאֵינֵךְ חוֹשֶׁשֶׁת

לִהְיוֹת רַק בָּשָׂר, שֶׁמָּאַסְתְּ בְּרוּחֵךְ הַהוֹלֶכֶת

וְנִתְלֶשֶׁת מִמֵּךְ, אֲבָל לָחַמְתְּ לְמַעֲנָהּ כִּנְמֵרָה

חֲבוּלָה בְּטֶרֶם נִלְכַּדְתְּ בִּידֵי רַב הַצַּיָּדִים.

וְגַם אֶת זֹאת הוֹרַשְׁתְּ כְּהַשְׁרָאָה

לִפְנֵי שׁוּבִי אֵלַיִךְ כְּגוּרָה.

.

*

אֵינִי מִתְגַּעֲגַעַת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁתָּשׁוּבִי

אֵלַי מִן הַמָּקוֹם בּוֹ לֹא תֵּדְעִי עוֹד

דְּאָבַת חַיִּים שֶׁלֹּא רָווּ דַּיָּם.

לִפְעָמִים בְּמוֹת יְשׁוּעָה –

נְשִׁיקָה שֶׁל חֶסֶד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן לָאֵם וְלַבַּת.

.

ענת לויט, משוררת, סופרת ועורכת ספרים. פרסמה עד כה שבעה ספרי שירה וחמישה ספרי פרוזה. זכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה. השירים המתפרסמים הם מתוך ספר השירים "קינה", הצפוי לראות אור בקרוב בהוצאת עולם חדש. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 32 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שולמית אפפל, אורית נוימאיר פוטשניק וליאת נאה

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כמו מותו של אדם זר לי

שני שירים מאת המשוררת האמריקאית שרון אולדס, בתרגומה של שירה סתיו

מוריה אשכנזי רוזנבלום, דקה מן הדקה, חוט זהב ונייר פרגמנט, 2020

.

שני שירים מאת שרון אולדס

מאנגלית: שירה סתיו

.

מבט דרומה אל מנהטן תחתית, שם עמדו המִגדלים

אִם אֲנַחְנוּ רוֹאִים פְּגִיעָה קְרֵבָה אֶל מִישֶׁהוּ –

אִם אַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי מַתְחִילָה לְדַבֵּר עַל

מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֻשָּׂג עָלָיו,

כְּמוֹ מוֹתוֹ שֶׁל אָדָם זָר לִי,

בּוֹאוּ, עִמְדוּ בֵּינִי לְבֵין הַשָּׂפָה. הַבֹּקֶר,

אֲנִי רוֹאָה בִּבְהִירוּת, שֶׁשִּׁיר יָכוֹל

לְהָסֵב פְּגִיעָה, בְּבוּרוּתוֹ

שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שֶׁהִיא בּוּרוּת.

עָבַרְתִּי אֶת הַגְּבוּל, כְּפִי שֶׁאִתִּי

עָבְרוּ אֶת הַגְּבוּל. אֲנִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה

מֵאוֹתִיּוֹת הָאָלֶפְבֵּית,

מִן הַיְּסוֹדוֹת בַּטַּבְלָה

הַמַּחְזוֹרִית, C, O וְ־H,

חַמְצָן, פַּחְמָן, מֵימָן,

שֶׁמַּרְכִּיבִים אֶת רֹב גּוּף הָאָדָם –

גּוּף שֶׁמִּתְפָּרֵק, בְּאֵשׁ,

לַיְּסוֹדוֹת שֶׁהִרְכִּיבוּ אוֹתוֹ, וְכָל שֶׁנּוֹתָר

הוּא אֵפֶר, אֵפֶר קָדוֹשׁ

שֶׁל זָרִים, פַּחְמָן וְחַנְקָן,

וְהַיֶּתֶר נִפְלָט כְּפַחְמָן דּוּ חַמְצָנִי

וּמִי שֶׁבְּסָמוּךְ שָׁם שׁוֹאֲפִים פְּנִימָה,

הַחַיִּים שֶׁהִכִּירוּ אוֹתָנוּ וְהַחַיִּים שֶׁלֹּא

הִכִּירוּ אוֹתָנוּ. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה

מִן הַחַנְקָן, מִן הַסִּידָן, עִם

הַמִּבְנֶה הַקְּרִיסְטָלִי יְפֵה הַצּוּרָה, כְּמוֹ תֵּבָה,

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִן הַזַּרְחָן,

וְהָאַשְׁלְגָן, הַמַּתֶּכֶת הַגָּלְמִית הַבְּהִירָה

שֶׁאֲצוּרָה בָּנוּ, וּמִן הַנַּתְרָן וְהַגָּפְרִית,

וּמִן הַשְּׂרִידִים שֶׁפְּזוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ

כּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה – נְחֹשֶׁת, אָבָץ,

קוֹבַּלְט, בַּרְזֶל, זַרְנִיךְ, עוֹפֶרֶת,

אֲנִי שָׁרָה, אֲנִי שָׁרָה נֶגֶד עַצְמִי, כְּאִלּוּ

רָצָה אֶל מִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי אוּלַי קָרֵב אֲלֵיהֶם,

לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם מִפָּנָיו.

.

האפוקליפסה מתקרבת ואני מזדקנת

תְּחִלָּה עָזְבוּ הַקּוֹלוֹת,

הַרְבֵּה לִפְנֵי הָרְאִיָּה. מִסְּבִיבִי

כָּל הַנִּרְאֶה – סִמּוּנֵי הַנַּקָּרִים,

הַמְּנֻצִּים וְהַפְּלוּמָתִיִּים, בְּשָׁחֹר־לָבָן,

כְּמוֹ הִיֵּרוֹגְלִיפִים, כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת

עִבְרִיּוֹת, אוֹ עֲרָבִיּוֹת, נִכְנָסִים

מִצִּדּוֹ הַיְּמָנִי שֶׁל הַדַּף

כְּבָאִים מִן הֶעָתִיד.

כְּשֶׁהָלַכְתִּי, לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת פְּסִיעוֹתַי,

מַשֶּׁהוּ הִסָּה הַכֹּל,

זֶה הָיָה סוֹף הָעוֹלָם, שָׁב

כְּמוֹ הַשְּׁתִיקָה כְּשֶׁאַתְּ עוֹזֶבֶת

אָהוּב בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, אֲבָל אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,

אוֹ הַשֶּׁקֶט יוֹם לִפְנֵי שֶׁהַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלָּךְ מֵתָה –

עוֹרְבִים, עוֹרְבִים, בַּשָּׁמַיִם, אוֹ הֵעָדְרוֹ

הַמּוּזָר שֶׁל צְלִיל כְּשֶׁאַתְּ מְבִינָה

שֶׁאַתְּ חֲכָמָה, שֶׁבְּעֶצֶם תָּמִיד הָיִית חֲכָמָה, שֶׁבּוּרוּתֵךְ

הָיְתָה הַיְּדִיעָה שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת

אַתְּ שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת, כְּמוֹ צוּרָה שֶׁל תְּבוּנָה,

וְעַכְשָׁו סָמוּךְ לְסוֹף הָעוֹלָם אַתְּ יוֹרֶדֶת

לְפִשְׁרָם שֶׁל דְּבָרִים, אַתְּ,

הָאֶסְכָטוֹלוֹגִית, חָשָׁה

בְּרַעְיוֹן סוֹפִיּוּת הַדְּבָרִים. זֶה כְּמוֹ

הֲמָרַת דָּת – מֵאִי־אֱמוּנָה

בְּיָפְיֵךְ שֶׁלָּךְ וּבְחָזְקֵךְ, לֶאֱמוּנָה

פִּתְאוֹמִית – אוֹרוֹת הַדֶּרֶךְ אֵינָם מְכַסִּים

עוֹד אֶת מֶרְכָּזוֹ שֶׁל כָּל חֲלוֹם, אֶלָּא

אַתְּ עַצְמֵךְ אוֹר – זֶה כְּמוֹ

לְהִתְאַהֵב בְּעַצְמֵךְ, בִּדְמוּת

הַנָּבָל. כְּשֶׁאֲנִי מְבִינָה

שֶׁהָעוֹלָם יִגָּמֵר, שֶׁהָפַכְנוּ אוֹתוֹ

לֹא רָאוּי לְמִחְיָתֵנוּ, הַצִּפּוֹרִים נִרְאוֹת

עֲדִינוֹת כָּל כָּךְ, כְּתֵפֶיהָ הַמְּשֻׁפָּעוֹת

שֶׁל צִפּוֹר הַנַּקָּר דּוֹמְמוֹת עַל עֲרֵמַת הַמָּזוֹן,

יְשֵׁנָה, כְּמוֹ תִּינֹקֶת עַל הַשָּׁד –

רֹאשׁ מוּרָם, עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, יְשֵׁנָה

בְּשַׁלְוָה, סָמוּךְ לְסוֹף הָעוֹלָם.

 

.

Looking South at Lower Manhattan Were the Towers Had Been

If we see harm approaching someone –
if you see me starting to talk about
someone I know nothing about,
like the death of someone who's a stranger to me,
step between me and language. This morning,
I'm seeing it more clearly, that song
can be harmful, in its ignorance
which does not know itself as ignorance.
I have crossed the line, as the line was crossed
with me. I need to apologize
to the letters of the alphabet,
to the elements of the periodic
table, to O, and C, and H,
oxygen, carbon, hydrogen,
which make up most of the human body –
body which breaks down, in fire,
to the elements it was composed of, and all that is
left is ashes, sacred ashes
of strangers, carbon and nitrogen,
and the rest departs as carbon dioxide and is
breathed in, by those nearby,
the living who knew us and the living who did not
know us. I apologize
to nitrogen, to calcium with the
pretty box-shape of its crystal structure,
I apologize to phosphorus,
and potassium, the raw bright metal
we contain, and to sodium and sulfur, and to
the trace amounts which are in us somewhere like the
stars in the night – copper, zinc,
cobalt, iron, arsenic, lead,
I am singing, I am singing against myself, as if
rushing toward someone my song might be approaching,
To shield them from it.

.

Apocalypse approaching as I'm Aging

First of all, sound went
well before sight. All around me
the visible – the black-and-white
markings of the hairy and downy,
the hieroglyphs, the characters
In Hebrew, or in Arabic, coming
In from the right side of the page
as if from the future.
When I walked, I could not hear my footsteps,
something was shushing everything,
it was the end of the world, reaching back
like the silence when you leave a lover
who's impossible, but whom you love,
or the quite the day before your best friend dies –
crows, crows, in the sky, or the eerie
absence of sound when you realize
you're smart, all along you've been smart, your ignorance
has been the knowledge that you don’t know
what you don't know, like the form of intelligence,
and now near the end of the world you under-
stand things, you yourself,
eschatological, you sense
the doctrine of final things. It is like
a religious conversation – from non-belief
in your own beauty and strength, to sudden
belief – the light on the road no longer
covering the center of every dream, but
you yourself are a light – it's like
falling in love in yourself, the one
who had been the villain. When I understand
that the world will end, that we will have made it
unlivable for ourselves, the birds
look so smooth, the sloped shoulders of the
woodpecker motionless on the mound of suet
who sleeps, like a baby on the breast – head
up, eyes shut, she sleeps,
at peace, near the end of the world.

.

שרון אולדס (Sharon Olds), משוררת אמריקנית ילידת 1942. פרסמה ספרים רבים וזכתה בפרסים שונים, ובהם פרס פוליצר לשירה, על ספרה Stag's Leap. מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק. השירים המובאים כאן הם מתוך ספרה האחרון, Arias, שראה אור בהוצאת Knopf בשנת 2019.

.

שירה סתיו, משוררת וחוקרת ספרות. ערכה ותרגמה מבחר מקיף משירי שרון אולדס – "קרקעית חיינו" (אפיק–הליקון, 2017).

.

» במדור "ובעברית" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת הסופר היווני נִיקוֹס אדם וודוּריס, בתרגומו של רמי סערי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן