.
פרק מתוך "סכינים" / אמיר זית
.
סוסיתא. אפריל 2019
.
הר סוּסִיתָא, שמתרומם מעל עין גב, לחוף הכנרת, ירוק ויפה אחרי חורף גשום. השלט בתחילתה של הדרך העולה מן הים מזהיר — "אין כניסה!" הדרך משובשת ומשוסעת בורות. על פיסת פח קרועה, חלודה, מתחת לשלט הרשמי, הוסיף מישהו בצבע לבן: "דרך פרטית — רכב חקלאי בלבד".
דרך מטעים של בננות, עמוסי פרי מכוסה בשקי ניילון כחולים, הרכב החדיש מרכך לנוסעים את התוואי, משייט מעל המהמורות בקלילות. השלט החלוד ניצב שם כבר ארבעים שנה, אולי אפילו יותר. אני עוד זוכר נסיעות במעלה הדרך הזאת בפורד אסקורט כבד ומקרטע כמו פרדת מסע עמוסה, החלונות הפתוחים לא מצליחים לנצח את האוויר העומד. כָּמַהְתָּ למשב רוח צונן, קיבלת בִּמְקוֹם מסך של אוויר לוהט ששורף את הפנים, מהול בצווחת מנוע בקצה כוחותיו. האשכולות הכבדים העטופים בשקים (להגנה על הפרי מפני מזיקים או עטלפי פירות), נדמו לי אז כגופות המשתלשלות מראשי העצים.
האורחים מאיטליה, הבמאי אמדאו והמפיקה מריאנה, שהגיעו כדי לצלם אותי בונה סכינים, משמיעים קריאות התפעלות כשבפיתולי הדרך מתגלה שוב הכנרת, שהשארנו מאחור רק דקות קודם לכן.
החפירה הארכאולוגית בעיר העתיקה סוסיתא מעמיקה ומתרחבת בכל שנה שחולפת. בתחילתו של שביל העפר הצר המוביל אל הפסגה, כבר הוסדרה חניית טוּף נוחה לכלי רכב, ושלט זמני (רק בעברית) מספר את תולדות המקום. אני מתרגם לאמדאו ולמריאנה את ההסברים על השלט:
סוסיתא נוסדה כעיר מדינה (פוליס) ככל הנראה באמצע המאה השנייה לפנה"ס בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס אפיפאנס [אמדאו הוא יהודי, ואני מציין בפניו שזה אותו אנטיוכוס שהיה אויבם של המכבים; למריאנה זה לא אומר כלום] הוא המלך שבימיו הוקמה העיר. השם "סוסיתא" הוא תרגום ארמי לשמה היווני של העיר "היפּוֹס" — סוס; אולי כי קווי המתאר של ההר משווים לו מראה של גב סוס [כמו העיר העתיקה גמלא, שנמצאת קילומטרים ספורים מצפון לשם, אני מוסיף מידיעותיי, ונקראת כך משום שההר שעליו שכנה מזכיר דבשת גמל], ואולי כי מי שייסד את העיר היו חיילים-פרשים. מאז הוקמה עברה העיר בעלות כמה וכמה פעמים, ושלטו בה בין השאר יוונים, חשמונאים, רומאים, ביזנטים, ולבסוף הערבים הקדומים [האחרונים שהיו בה כשעוד הייתה עיר]. סוסיתא התקיימה בצורה זו או אחרת כתשע מאות שנים, עד שבשנת 749 לספירה נחרבה ברעש אדמה. באותו רעש אדמה נפגעו גם חצור, כפר נחום, טבריה, בית שאן, יריחו, סרטבה — יישובים שהיו פרושים לאורך בקעת הירדן. עד ירושלים השפיע הרעש, והסב גם לה נזקים כבדים. לפי אחד המקורות [אני מוסיף ומספר להם ולומד בפעם הראשונה בעצמי], נהרגו כעשרים אלף בני אדם ברעש האדמה הזה. סוסיתא לא נבנתה מעולם שוב אחרי אותו רעש גדול שהחריב אותה.
כאן נגמר הטקסט על השלט, ואני מציע לאורחיי עוד זנב פרשנות משלי:
החורבות של העיר שתכף נראה למעלה, הן הגַלְעֵד היחיד לזכרם של התושבים שחיו ומתו בה כמעט אלף שנים. אלף שנים של כיבושים ותבוסות, של סיפורים ואגדות, של חיים ומיתות, ובכל זאת מעטים שמעו על העיר, מעטים שמעו על ההר, הם נדחקו לשוליים אל מול הדרמות הגדולות שידע המרחב הזה. עד 1948 היה ההר בשליטה סורית, ובמהלך מלחמת השחרור כבשו אותו חברי קיבוץ עין גב, ששוכן ממש למרגלותיו. צה"ל זיהה את פוטנציאל השליטה של סוסיתא במרחב שסביב לה והקים בה מוצב. במלחמת ששת הימים, כשנכבש הגולן כולו, הפך המוצב למיותר, וננטש.
אמדאו ומריאנה מהנהנים בקשב, ואמדאו מעמיד מייד חצובה ומצלם אותי ליד השלט.
רוח אביב נעימה מקלה עלינו את הטיפוס הרגלי. הגדרות עדיין מתריעות בשלטים צהובים מפני המוקשים הפזורים מעבר להן. הצמחייה הירוקה מסביב נראית זרה וזמנית, כמו מסכת אבוקדו על פנים קמוטות, יבשות. שביל העפר ששימש את המוצב בעבר, ואת מעט המבקרים במקום שנים אחר כך, נחפר בינתיים, ומתחתיו נחשף הדֵקוּמָנוּס מקסימוס — הרחוב הראשי החוצה את העיר ממזרח למערב. הדקומנוס, שמצידיו נחפרו גם שרידי חנויות ועמודי הכניסה אליהן, מוביל ממש עד הגַלעד היחידי שהוקם במקום, לזכרו של מפקד המוצב, רמי זית, שנהרג יותר מאלף שנים אחרי שחרבה העיר. רמי נהרג ממש במרכז, ברחבה שליד התיאטרון, לא רחוק מן הבזיליקה הרומית. הכול קצת קטן, הרחוב, הבזיליקה, גם מבנה התיאטרון; עיר שדה, ההפקות הגדולות של רומא, אפילו של קיסריה, בוודאי לא הגיעו עד כאן, אבל יש שופינג, יש קצת תרבות, יש אלוהים ויש נוף נהדר. רמי אגב, הוא אבא שלי, אבל את זה אמדאו ומריאנה יודעים כבר, אני לא צריך להגיד
כלום.
על מושבי האבן של האמפי העתיק יושבים עכשיו צליינים צעירים ובידיהם ספרי תפילה. הם שקועים בקריאה, בשתיקה והגות. ממש ליד הגַלעד, צמוד לאחד מעצי הזית שניטעו שם, מונף השנה גם דגל ישראל קצת קרוע שמישהו קשר לעמוד ברזל מעוגן ביתדות לאדמה הקשה. אולי היה זה מטייל מזדמן, אולי יוזמה של הארכאולוגים שחופרים במקום.
אמדאו חשב שנכון יהיה להגיע לכאן ולצלם אותי פה. אולי ישתמש בחומר המצולם ואולי לא. כך או כך, חשב, כדאי להציג עוד זווית של חיי; יוצר סכינים בעל עומק שדה, דמות עגולה שיש בה ממד שמשיק להיסטוריה של המקום שבו היא פועלת. "אחר כך", אני אומר להם ומאשר את מה שייחלו לו, "נאכל במסעדה מצוינת".
אמדאו מציב את החצובה בקצה המצוק. הוא מצלם את הנוף הנשקף מן ההר. אני מתיישב מתחת לעץ הזית שליד הגַלעד. אב צעיר ושני ילדיו מתקרבים מן השביל ונעצרים לידי. האב מתנשף ומזיע אף שמזג האוויר נוח מאוד. משקלו העודף לא הקל עליו את הטיפוס הקצר אל ההר. שני בניו מתיישבים בצל הזית ממש לידי. האב מעביר להם בקבוק מים. מתוך השקית שהוא אוחז בידו מציצים חטיפים ופירות. אמדאו ממקם עכשיו את המצלמה ממש אל מול הגַלעד. מריאנה, שתמיד מופיעה קצת אחריו, צועדת נמרצת הלוך וחזור על פיסת אדמה נקייה מסלעים. היא זועפת אל תוך הטלפון הנייד באיטלקית מהירה ובקול רם. ישיבת הפקה בלונג דיסטנס. האב וילדיו התאוששו קצת בינתיים. הם פונים להתבונן סביבם ומנסים בשתיקה לפענח את מה שרואות עיניהם. הבן הגדול מתייאש ראשון ומבקש מאביו חטיף. האב שולח יד לשקית ומתחרט ברגע האחרון; הוא מקשר בין המצלמה ובין לוח השיש שעל הגַלעד ומתמלא תחושה של חשיבות ממלכתית.
"אחר כך, שקדי, לא פה". באינסטינקט ציוני הוא מחליט באותו רגע שלא יאה לפתוח חטיף ביסלי גריל ליד גלעד לזכר חייל מת.
הבן הצעיר, אולי בן שש אולי קצת יותר, מנסה לקרוא את מה שחרוט על לוח השיש שעל הגלעד. הלוח לא מנוקד והילד קצת מתקשה.
"סְגָן", הוא קורא, ואבא שלו ממהר לתקן אותו בקול רם, קצת רם מדי, שאינו מיועד רק לאוזניו של הילד. מפגין הורות דידקטית פעילה ומוחצנת:
"סֶגֶן… כן, תמשיך…"
"סגן ר_מי ז_ית".
"יופי", מעודד אותו אבא שלו.
"מפ_קד המ_קום נפל במי_לוי תפק_ידו במוצ_ב סו_סית…"
"סוסיתא, זה השם של העיר. אתה זוכר שקראנו למטה בשלט?"
"סוסיתא", ממשיך הילד, "מה זה נפל במילוי תפקידו?"
"נו? מה זה נפל במילוי תפקידו?" חוזר האב על השאלה.
"מת?" שואל הילד.
"נהרג", עונה לו האב.
"האיש הזה נהרג?"
"כן".
"ממה?"
האב מנמיך מעט את קולו, מכחכך בגרונו ומסביר:
"הייתה מלחמה פה במקום הזה, והחייל הזה, שהיה המפקד של המקום, נלחם בערבים כדי להגן על המדינה ונהרג פה, ולזכרו בנו את המצבה הזאתי".
"הוא מפורסם?" שואל הילד.
"אני לא חושב. הוא היה מפקד המקום, והוא נהרג פה".
"מפקד של העיר?"
"לא של העיר, לא הייתה אז עיר, היה פה מוצב של צה"ל, והוא היה מפקד המוצב של צה"ל".
"אז למה מצלמים אותו לטלוויזיה?"
אני מחייך, והאבא מבחין בכך ומנצל את ההזדמנות לברר את מה שסקרן גם אותו. הוא מצביע על אמדאו ועל מריאנה, שעומדים מרוחקים מעט. אמדאו עסוק במצלמה, ומריאנה עדיין בטלפון.
"אתה איתם?" הוא שואל אותי.
"כן", אני עונה לו.
"הם מצלמים אותך? אתה קשור למצבה פה?"
התלבטתי שנייה לפני שעניתי, משהו בתוכי כפה עליי פתאום לנתק את עצמי מן המקום. שאסביר לו עכשיו שרמי נורה מאש כוחותינו? הוא עוד התנשף מן העלייה הקצרה וחששתי שהעובדות תמוטטנה אותו. לא הזעזוע על ביש המזל והטרגדיה האנושית יעשו את הנזק, אלא הצורך להסביר לבנו הכול מהתחלה, רק הפעם בלי ערבים.
"אה, לא לא, זה טלוויזיה איטלקית, פינת טיולים על אתרים נוצריים בעולם", אני עונה לו.
הוא מהנהן בהקלה, נרגע, מוציא שקית ביסלי, מגיש לבכורו ואחר כך מכנס את הילדים לסלפי משולש כשברקע ניצב הגַלעד. הצעתי לו שאצלם אותם, ואף עודדתי אותם לחייך.
חמישים ושתיים שנה, קיץ אחר קיץ, מתכנסים במקום בני משפחה וחברים למפגש אזכרה לרמי, אבא שלי, שנהרג שם. רק עכשיו, מול האב ושני בניו הקטנים, מפלחת את ליבי תחושה חדה וברורה, מפתיעה אותי בקלות שבה היא מחליקה פנימה כמו להב מושחז; במפגש השנתי, בקרב בני משפחה וידידים, אני מסתובב תמיד בהרגשה שהמקום הוא שלי, שאני בעליו. אני מוודא שכולם ישתו ולא יתייבשו, אני מסביר על הסביבה למי שזו לו הפעם הראשונה (כן, לאזכרה הזאת היו מגיעים עוד ועוד אנשים חדשים בכל שנה, אבל על כך בהמשך). אני המארח, ואני מוודא שכולם מרגישים טוב. מין חלקת אדמה שאין לי בה בית, אבל יש לי בה חזקה. אני, שבכל שיחת סלון נינוחה אבטל כל חיבור מקודש בין אדם לרגבי אדמה, אחסנתי בפינה קטנה ונסתרת של תודעתי תחושת בעלות עתירת סנטימנטים על הר של טרשים וקרחות בזלת (רק לאחרונה נחפרה שם העיר). והנה עכשיו, כשאני פה חודשיים לפני מועד האזכרה הקבוע, בין עשבייה ירוקה, קבוצת מודטים נוצרית, חניית טוּף, דגל ישראל, אב מיוזע בעל אינסטינקט ממלכתי ושני ילדים שלא התכוונו להרע, אני מרגיש יותר מאי פעם את מה שידעתי תמיד — המקום בוודאי לא שייך לי. התחושה הכוזבת הזאת, אני מנסח לעצמי בראש כתב הגנה, היא רק ירושה שקיבלתי ונשאתי בלי שאי פעם עצרתי לברר אם אני בכלל מעוניין בה. מה שנבט באותו ביקור והמשיך והטריד היה התחושה המעיקה שיותר משהמקום אינו שייך לי, אני לא שייך למקום.
.
אמיר זית, "סכינים", אפיק, 2021.
.
» במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך הרומן "השפית" מאת מארי נדיאיי, התרגומה של רמה איילון