חשיפה ראשונה: אלבומי התצלומים שהרכיבה יפה ירקוני

30 אלבומים, מאות תמונות, וזמרת גדולה אחת

יפה ירקוני באוסטרליה

היא נולדה בשם יפה אברמוב בדרום תל אביב, למלכה אַלחַסוב ולאברהם אברמוב, סוחר בדים ושטיחים. את דרכה האמנותית החלה בגיל צעיר, כשהופיעה יחד עם אחותה ואחיה בבית הקפה המשפחתי בגבעת רמב"ם, היום בגבעתיים. עם קום המדינה, עוד בזמן ההפוגה בקרבות מלחמת העצמאות, הקליטה ירקוני תקליט שזכה להצלחה גדולה. במיוחד התפרסם מתוכו הלהיט "עיניים ירוקות", שאף נחשב לשיר הפופ הראשון בארץ. בעלה הראשון היה יוסף גוסטין, שנהרג במלחמת העולם השנייה בחזית האיטלקית.

בשנות החמישים והשישים הפכה לזמרת מובילה בארץ. לדורות הצעירים יותר היא אולי זכורה כזמרת לאומית. אבל למעשה עיקר הצלחתה בקרב הקהל היו בשירים הסלוניים שהקליטה, שירי הוואלס והטנגו, ששימשו גם כמוזיקת רקע לריקודים בבתי הקפה באותה תקופה. באותה שנה נישאה בשנית לשייקה ירקוני ושינתה את שם משפחתה. היא לא עצרה שם. והאמת היא שלסכם את פועלה עתיר ההישגים, השבחים והשנים יהיה קשה בכתבה אחת, גם אם נתמקד רק בקווים כללים. למזלנו, במובן מסוים, ירקוני עשתה זאת עבורנו.

היא אהבה את המצלמה והמצלמה אהבה אותה

עשר שנים שהיא כבר לא איתנו. באחד בינואר 2012 הלכה לעולמה והיא בת 86. ידענו שמדובר בזמרת גדולה, אבל מה שגילינו בארכיונה של יפה ירקוני השמור בספרייה הלאומית הפתיע אותנו. לא כל אמן טורח להרכיב למעלה מ-30 אלבומי תצלומים מסודרים של עצמו, מחולקים לתקופות שונות או לנושאים כללים וליד כמעט כל תמונה לציין מתי צולמה או באיזה אירוע.

קחו לדוגמה את האלבום המוקדש לסיבוב ההופעות העולמי של ירקוני, אחד מיני רבים, אליו יצאה בשנת 1999. באלבום המוקדש לשנה זאת ("דרום – אמריקה 1999" כתבה בשדרת הספר) היא מציינת כי "הסיבוב התחיל – 22.4.99 – ונגמר – 18.5.99 ת"א – צ'ילי [צ'ילה] – פראגוואי – סנטה קרוס – קוצא מבה [קוצ'אבמבה] – בוליביה – לה-פס – ניו-יורק – בולטימור – שיקאגו – ת"א". באלבום זה אנחנו מוצאים תצלומים מהיעדים השונים, כולל הערות כלליות של ירקוני על הסיבוב הגדוש הזה. "טרוף הטיסות בסיבוב", היא כותבת באחד העמודים הראשונים ומוסיפה פירוט של הטיסות שעלתה עליהן כדי להספיק הכל.

האלבום "פורטרטים ואישים מפורסמים" מוקדש לנושא הכללי יותר של – ובכן – דיוקנאות של ירקוני ותצלומים עם ידוענים. הנה למשל בעמודים הראשונים מודבק תצלום של החיילת בשנת הקמת המדינה, לצד תמונה עם אד סאליבן בהופעה הטלוויזיונית של ירקוני משנת 1961.

 

בטח זכור לכם שבתוכניתו של סאליבן פרצו הביטלס לתודעת הקהל האמריקני

ואחת עם שון קונרי.

וקליף ריצ'ארד.

יש גם אלבום שמוקדש כולו לחגיגות יום הולדת ה-70 שלה בשנת 1995. כולל תצלומים מהאירוע הגדול – רובם של ירקוני מופיעה בפני המשפחה והחברים שהגיעו לחגוג עימה. באלבום נמצא גם גזירי עיתון על האירוע ואפילו ההזמנה המודפסת ל"הארד רוק קפה" בדיזנגוף סנטר. לפי התמונות כל המי והמי היו שם.

עם אורי אבנרי. צילום: איציק בירן
שושנה ויפה על אופנוע. צילום: איציק בירן

יש כמה אלבומים מעשורים קודמים עם תצלומים נהדרים.

עם אריק לביא
עם אהוד מנור ויהודה בארקן

למרות שיש לא מעט תצלומים מתקופות קודמות בקריירה הארוכה של ירקוני, ברור שהאלבומים עצמם נאצרו והורכבו בסוף שנות התשעים – אולי כסוג של רטרוספקטיבה.

רוב רובם של התצלומים הם כמובן של ירקוני. מצולמת אחרת שחוזרת שוב ושוב, ואולי צדה את עינינו במיוחד בגלל ההיסטוריה המשותפת, היא שושנה דמארי הגדולה. אנחנו לא נשאל באיזה מחנה אתם. וכדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק סביר:

מובן לכם?

ואם בהיסטוריה עסקינן, ירקוני ליוותה את המדינה בשיריה, ולא רק ברדיו או בתקליטים. המחשה לכך היא התמונה הזאת מה-7 ביוני 1967 בזמן מלחמת ששת הימים.

לחצו על התמונה להגדלה

וכך בכל המלחמות הבאות: ירקוני התגייסה להופיע ולעודד את חיילינו במלחמת ההתשה; במלחמת יום הכיפורים ירקוני סיפקה שירות כפול עבור החיילים. היא הופיעה בפניהם במוצבים, ודאגה לאסוף מהם דרישות שלום הביתה – הפרטים נרשמו ע"י החיילים בגזירי נייר שאת חלקם צירפה לאלבום "צבא – 1973".

במלחמת שלום הגליל – 1982 – ירקוני מצולמת בביקורי פצועים.

בעיתונות אהבו לכנות אותה "זמרת המלחמות", היא העדיפה לראות בעצמה "זמרת השלום". חלומה הגדול היה להופיע במצרים עם חתימת הסכמי השלום.

אפשר להרים גבה על העיסוק העצמי הזה, אבל עדיף להוקיר תודה על החוש הארכיוני המפותח של ירקוני. בזכות האלבומים האלה אפשר למקם כל שלב ושלב (לפעמים ברזולוציה של יום ושעה) בקריירה של אחת הזמרות הגדולות שידעה ארצנו. למעשה, הארכיון של ירקוני הוא סוג של אנומליה בתוך אוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית. מדובר בארכיון של מבצעת, בעוד שהרוב המוחלט של הארכיונים באוסף הם ארכיונים של מלחינים ויוצרים. ד"ר גילה פלם, מנהלת אוסף המוזיקה, מסבירה על החשיבות של הארכיון של יפה ירקוני ועל ההחלטה לקלוט אותו: "לשושנה דמארי היה את המלחין משה וילנסקי. לירקוני לא היה מלחין קבוע. בזכות העובדה הזאת היא תמכה ביצירה עברית צעירה. היא הייתה מזמינה מלחינים – צעירים ומבוגרים, מהזמר העברי או הים תיכוני – להלחין ולעבד עבורה שירים חדשים או שירים קיימים שאהבה. מדובר ביזמת מוזיקלית ומפיקה של עצמה. לא פעם היא ביצעה להיטים של אחרים. זאת מעולם לא הייתה פחיתות כבוד בעיניה לשיר שירים חדשים של יוצרים אחרים. כך נוצר אוסף של עיבודים. היא גם הייתה הראשונה לבצע שיר משיריה של יוצרת צעירה בשם נעמי שמר". הביצוע של ירקוני לשיר "הדואר בא היום" הוציא את שמה של שמר למרחוק.

ד"ר פלם מסבירה גם את הפוטוגניות המופלאה של ירקוני באלבומים: "היא התחילה את דרכה היצירתית כרקדנית, ולכן הייתה לה מודעות גדולה לגוף. היא ידעה להצטלם באופן מקצועי. היא אהבה את המצלמה והמצלמה – כפי שאפשר לראות באלבומים – אהבה אותה".

מה עוד מסתתר בארכיון של ירקוני בספרייה? "ירקוני הייתה אשת משפחה. אישה חמה ומחוברת. הזמרת של אנחנו וכולנו. כך שמלבד העיבודים והלחנים היא כתבה פתקים ומכתבים. התכתבה עם מלחינים, חיילים, אלופים בצבא, בתי אבות, ראשי עיר וגם והרבה – עם בני משפחה וחברים. בין עשרות הדפים בארכיון מסתתר אפילו מתכון או שניים לקציצות שבישלה. כל מי שהכיר את ירקוני ידע שמדובר קודם כל באשת משפחה. ביום היא טיפלה בשלוש הבנות שלה, ובערב הלכה להופיע".

ועוד כמה תצלומים לסיום:

וּבְעִבְרִית | כמו מותו של אדם זר לי

שני שירים מאת המשוררת האמריקאית שרון אולדס, בתרגומה של שירה סתיו

מוריה אשכנזי רוזנבלום, דקה מן הדקה, חוט זהב ונייר פרגמנט, 2020

.

שני שירים מאת שרון אולדס

מאנגלית: שירה סתיו

.

מבט דרומה אל מנהטן תחתית, שם עמדו המִגדלים

אִם אֲנַחְנוּ רוֹאִים פְּגִיעָה קְרֵבָה אֶל מִישֶׁהוּ –

אִם אַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי מַתְחִילָה לְדַבֵּר עַל

מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֻשָּׂג עָלָיו,

כְּמוֹ מוֹתוֹ שֶׁל אָדָם זָר לִי,

בּוֹאוּ, עִמְדוּ בֵּינִי לְבֵין הַשָּׂפָה. הַבֹּקֶר,

אֲנִי רוֹאָה בִּבְהִירוּת, שֶׁשִּׁיר יָכוֹל

לְהָסֵב פְּגִיעָה, בְּבוּרוּתוֹ

שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שֶׁהִיא בּוּרוּת.

עָבַרְתִּי אֶת הַגְּבוּל, כְּפִי שֶׁאִתִּי

עָבְרוּ אֶת הַגְּבוּל. אֲנִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה

מֵאוֹתִיּוֹת הָאָלֶפְבֵּית,

מִן הַיְּסוֹדוֹת בַּטַּבְלָה

הַמַּחְזוֹרִית, C, O וְ־H,

חַמְצָן, פַּחְמָן, מֵימָן,

שֶׁמַּרְכִּיבִים אֶת רֹב גּוּף הָאָדָם –

גּוּף שֶׁמִּתְפָּרֵק, בְּאֵשׁ,

לַיְּסוֹדוֹת שֶׁהִרְכִּיבוּ אוֹתוֹ, וְכָל שֶׁנּוֹתָר

הוּא אֵפֶר, אֵפֶר קָדוֹשׁ

שֶׁל זָרִים, פַּחְמָן וְחַנְקָן,

וְהַיֶּתֶר נִפְלָט כְּפַחְמָן דּוּ חַמְצָנִי

וּמִי שֶׁבְּסָמוּךְ שָׁם שׁוֹאֲפִים פְּנִימָה,

הַחַיִּים שֶׁהִכִּירוּ אוֹתָנוּ וְהַחַיִּים שֶׁלֹּא

הִכִּירוּ אוֹתָנוּ. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה

מִן הַחַנְקָן, מִן הַסִּידָן, עִם

הַמִּבְנֶה הַקְּרִיסְטָלִי יְפֵה הַצּוּרָה, כְּמוֹ תֵּבָה,

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִן הַזַּרְחָן,

וְהָאַשְׁלְגָן, הַמַּתֶּכֶת הַגָּלְמִית הַבְּהִירָה

שֶׁאֲצוּרָה בָּנוּ, וּמִן הַנַּתְרָן וְהַגָּפְרִית,

וּמִן הַשְּׂרִידִים שֶׁפְּזוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ

כּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה – נְחֹשֶׁת, אָבָץ,

קוֹבַּלְט, בַּרְזֶל, זַרְנִיךְ, עוֹפֶרֶת,

אֲנִי שָׁרָה, אֲנִי שָׁרָה נֶגֶד עַצְמִי, כְּאִלּוּ

רָצָה אֶל מִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי אוּלַי קָרֵב אֲלֵיהֶם,

לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם מִפָּנָיו.

.

האפוקליפסה מתקרבת ואני מזדקנת

תְּחִלָּה עָזְבוּ הַקּוֹלוֹת,

הַרְבֵּה לִפְנֵי הָרְאִיָּה. מִסְּבִיבִי

כָּל הַנִּרְאֶה – סִמּוּנֵי הַנַּקָּרִים,

הַמְּנֻצִּים וְהַפְּלוּמָתִיִּים, בְּשָׁחֹר־לָבָן,

כְּמוֹ הִיֵּרוֹגְלִיפִים, כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת

עִבְרִיּוֹת, אוֹ עֲרָבִיּוֹת, נִכְנָסִים

מִצִּדּוֹ הַיְּמָנִי שֶׁל הַדַּף

כְּבָאִים מִן הֶעָתִיד.

כְּשֶׁהָלַכְתִּי, לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת פְּסִיעוֹתַי,

מַשֶּׁהוּ הִסָּה הַכֹּל,

זֶה הָיָה סוֹף הָעוֹלָם, שָׁב

כְּמוֹ הַשְּׁתִיקָה כְּשֶׁאַתְּ עוֹזֶבֶת

אָהוּב בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, אֲבָל אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,

אוֹ הַשֶּׁקֶט יוֹם לִפְנֵי שֶׁהַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלָּךְ מֵתָה –

עוֹרְבִים, עוֹרְבִים, בַּשָּׁמַיִם, אוֹ הֵעָדְרוֹ

הַמּוּזָר שֶׁל צְלִיל כְּשֶׁאַתְּ מְבִינָה

שֶׁאַתְּ חֲכָמָה, שֶׁבְּעֶצֶם תָּמִיד הָיִית חֲכָמָה, שֶׁבּוּרוּתֵךְ

הָיְתָה הַיְּדִיעָה שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת

אַתְּ שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת, כְּמוֹ צוּרָה שֶׁל תְּבוּנָה,

וְעַכְשָׁו סָמוּךְ לְסוֹף הָעוֹלָם אַתְּ יוֹרֶדֶת

לְפִשְׁרָם שֶׁל דְּבָרִים, אַתְּ,

הָאֶסְכָטוֹלוֹגִית, חָשָׁה

בְּרַעְיוֹן סוֹפִיּוּת הַדְּבָרִים. זֶה כְּמוֹ

הֲמָרַת דָּת – מֵאִי־אֱמוּנָה

בְּיָפְיֵךְ שֶׁלָּךְ וּבְחָזְקֵךְ, לֶאֱמוּנָה

פִּתְאוֹמִית – אוֹרוֹת הַדֶּרֶךְ אֵינָם מְכַסִּים

עוֹד אֶת מֶרְכָּזוֹ שֶׁל כָּל חֲלוֹם, אֶלָּא

אַתְּ עַצְמֵךְ אוֹר – זֶה כְּמוֹ

לְהִתְאַהֵב בְּעַצְמֵךְ, בִּדְמוּת

הַנָּבָל. כְּשֶׁאֲנִי מְבִינָה

שֶׁהָעוֹלָם יִגָּמֵר, שֶׁהָפַכְנוּ אוֹתוֹ

לֹא רָאוּי לְמִחְיָתֵנוּ, הַצִּפּוֹרִים נִרְאוֹת

עֲדִינוֹת כָּל כָּךְ, כְּתֵפֶיהָ הַמְּשֻׁפָּעוֹת

שֶׁל צִפּוֹר הַנַּקָּר דּוֹמְמוֹת עַל עֲרֵמַת הַמָּזוֹן,

יְשֵׁנָה, כְּמוֹ תִּינֹקֶת עַל הַשָּׁד –

רֹאשׁ מוּרָם, עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, יְשֵׁנָה

בְּשַׁלְוָה, סָמוּךְ לְסוֹף הָעוֹלָם.

 

.

Looking South at Lower Manhattan Were the Towers Had Been

If we see harm approaching someone –
if you see me starting to talk about
someone I know nothing about,
like the death of someone who's a stranger to me,
step between me and language. This morning,
I'm seeing it more clearly, that song
can be harmful, in its ignorance
which does not know itself as ignorance.
I have crossed the line, as the line was crossed
with me. I need to apologize
to the letters of the alphabet,
to the elements of the periodic
table, to O, and C, and H,
oxygen, carbon, hydrogen,
which make up most of the human body –
body which breaks down, in fire,
to the elements it was composed of, and all that is
left is ashes, sacred ashes
of strangers, carbon and nitrogen,
and the rest departs as carbon dioxide and is
breathed in, by those nearby,
the living who knew us and the living who did not
know us. I apologize
to nitrogen, to calcium with the
pretty box-shape of its crystal structure,
I apologize to phosphorus,
and potassium, the raw bright metal
we contain, and to sodium and sulfur, and to
the trace amounts which are in us somewhere like the
stars in the night – copper, zinc,
cobalt, iron, arsenic, lead,
I am singing, I am singing against myself, as if
rushing toward someone my song might be approaching,
To shield them from it.

.

Apocalypse approaching as I'm Aging

First of all, sound went
well before sight. All around me
the visible – the black-and-white
markings of the hairy and downy,
the hieroglyphs, the characters
In Hebrew, or in Arabic, coming
In from the right side of the page
as if from the future.
When I walked, I could not hear my footsteps,
something was shushing everything,
it was the end of the world, reaching back
like the silence when you leave a lover
who's impossible, but whom you love,
or the quite the day before your best friend dies –
crows, crows, in the sky, or the eerie
absence of sound when you realize
you're smart, all along you've been smart, your ignorance
has been the knowledge that you don’t know
what you don't know, like the form of intelligence,
and now near the end of the world you under-
stand things, you yourself,
eschatological, you sense
the doctrine of final things. It is like
a religious conversation – from non-belief
in your own beauty and strength, to sudden
belief – the light on the road no longer
covering the center of every dream, but
you yourself are a light – it's like
falling in love in yourself, the one
who had been the villain. When I understand
that the world will end, that we will have made it
unlivable for ourselves, the birds
look so smooth, the sloped shoulders of the
woodpecker motionless on the mound of suet
who sleeps, like a baby on the breast – head
up, eyes shut, she sleeps,
at peace, near the end of the world.

.

שרון אולדס (Sharon Olds), משוררת אמריקנית ילידת 1942. פרסמה ספרים רבים וזכתה בפרסים שונים, ובהם פרס פוליצר לשירה, על ספרה Stag's Leap. מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק. השירים המובאים כאן הם מתוך ספרה האחרון, Arias, שראה אור בהוצאת Knopf בשנת 2019.

.

שירה סתיו, משוררת וחוקרת ספרות. ערכה ותרגמה מבחר מקיף משירי שרון אולדס – "קרקעית חיינו" (אפיק–הליקון, 2017).

.

» במדור "ובעברית" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת הסופר היווני נִיקוֹס אדם וודוּריס, בתרגומו של רמי סערי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | לזעום בשם האיילה, להחזיק ברסן הסוסה

"כאן מתערערות ההנחות בשבח השחרור ובגנות הריסון. צפות ועולות שאלות על המקומות שבהם שחרור הרסן, והיפוכו, הריסון וההתכופפות, פוגשים את הזולת." תמר וייס־גבאי על קווים ודימויים משותפים ב"גברים במצבי" לפר פטרסון וב"על עצמות המתים" לאולגה טוקרצ'וק (כולל ספוילר)

מורן קליגר, ללא כותרת (פרט), דיו על נייר, 40X40 ס"מ, 2016

.

מאת תמר וייס גבאי

.

חורף בפתח. רוחות חזקות נושבות. עטופות במעיל, שתי דמויות יוצאות לסיבוב היומי הקבוע, לשיטוט במקומות המוכרים לשתיהן היטב.

אבל למעשה, כל אחת מהן יוצאת לשיטוטיה לבדה. בודדה. כל אחת בספר אחר.

"נסעתי ליערות שפחות או יותר גדלתי בהם ושעדיין הייתה לי בראש תמונה ברורה של מיקום מרבית העצים בהם, של כל סלע ושל כל אגם. התמונה הזאת ברורה לי גם היום," מספרת הדמות האחת, שפניה אל העבר, והיא מנסה להבין שוב ושוב מה נשתנה.

הדמות השנייה רואה בשיטוטיה את העתיד, ושמחה לקראת השינוי, "השתדלתי לסייר פעמיים ביום ברחבי הנחלה שלי … לבסוף הייתי אף מטפסת על גבעה כדי להקיף את כל הרמה שלנו במבט אחד … כאשר נדדתי כך בסיורי דרך שדות ושטחי בור, אהבתי לתאר לעצמי איך כל זה ייראה בעוד מיליוני שנים. האם יהיו אותם צמחים? וצבע השמים? אולי ינועו הלוחות הטקטוניים ויתרומם לו כאן רכס הרים?"

הדמות הראשונה היא אַרְוִויד יֶנסֶן, גיבור גברים במצבי מאת פר פטרסון. ארוויד הוא סופר שחי בגפו באוסלו. כשהוא בבית, הוא שותה ומקשיב לתקליטים מן העבר.

הדמות השנייה היא ינינה דושייקו, גיבורת על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק. ינינה היא מהנדסת גשרים במקצועה, מורה לאנגלית ושומרת־מתַחזקת בתים, שחיה לבדה בכפר נידח ומוכה רוחות על הגבול שבין פולין וצ'כיה. כשהיא בבית, היא מכינה מפות אסטרולוגיות כדי לחזות את העתיד.

ינינה וארוויד שונים מאוד זה מזה, ושונות מאוד גם היצירות שבהן דמויותיהם עשו את מסען תחת עיניי הקוראות. אבל רוח חזקה נושבת בחורף גם בכפר הפולני וגם באוסלו, ואני שמעתי אותה כאילו היא נושבת מספר אל ספר ובחזרה, נושאת איתה דימויים, רעיונות ושאלות הלוך ושוב.

לינינה יש ג'יפ, "הסמוראי" בפיה. "היה לי רושם שהוא בצד שלי בכל העניין", היא אומרת עליו. "בסמוראי היה לי כל הנחוץ." כשהיא בוכה ונשענת על ההגה, יללת הצופר שעולה ממנו נשמעת לה כמו קריאת אבל שמצטרפת אליה.

לארוויד יש מזדה, ובה הוא מבלה את רוב זמנו. הוא גומא קילומטרים בנדודים חסרי מטרה ברורה, להעביר את היום. במזדה יש לו מזרן שהוא התאים למידות המכונית, וגם כשהיא חונה ליד הבית, הוא ישן בה לעיתים קרובות. "הרגשתי יותר בבית מאחורי ההגה מאשר במיטה שלי. בכל אופן הייתי רגוע יותר."

שניהם, ינינה וארוויד, מקפידים לנסוע לעיתים, איש במכוניתו, אל מעבר לגבול, זו לצ'כיה וזה לשוודיה. ושניהם, כשהם חוצים את גבולות ארצם, מבקרים שם בחנויות ספרים. ב"עץ הספרים" השוודית ארוויד קונה קלאסיקות, ורק שם הוא מצליח לקרוא; הוא כבר לא מסוגל לעשות זאת בבית. בחנות הצ'כית אפשר לקנות כתבים נדירים של ויליאם בלייק. הכביש לשם נוח יותר. החיות בורחות לשם מפני ציידים. שם, מעבר לגבול, אולי יש מקלט מפני הקשיים.

מה הם הקשיים?

לכאורה, קשיי ההווה:

ינינה מתמודדת עם שורת רציחות בכפר שלה. הנרצחים, כך מתברר, כולם ציידים. נראה לינינה שבעלי החיים הם הנוקמים את דמם. אבל כשהיא משמיעה דעה זו היא צריכה להתמודד עם כל מי שחושב שהיא זקנה משוגעת.

ארוויד מתמודד עם עזיבתה המכאיבה של אשתו, שאט־אט מרחיקה ממנו גם את בנותיו.

אולם ברקע התמודדויות־ההווה של שתי הדמויות עומד אסון. בשני הספרים הוא מופיע תחילה רק במרומז, וזמן רב עובר עד שפרטיו מתבררים לנו. האסון קרה בעבר, לפני כשנה או שנתיים, לא כעת, ולכאורה, ואולי לא לכאורה, הוא לא קשור למתרחש עכשיו. ינינה מתאבלת על מותן של "הילדות שלה" לפני כשנה. היא מתקשה לשאת את העובדה שלא הובאו לקבורה ("איך אוכל להתאבל עליהן כשאני לא יודעת איפה הגופות שלהן?") ומקימה בחצרה בית קברות קטן לחיות שניצודו ולא נאספו. ארוויד מתאבל על מותם של הוריו ואחיו שנספו בשריפת ענק באונייה, ומתקשה לשאת את בית הקברות שבו נקברו ("זה היה מקום מוזר להקים בו בית קברות, לא היה שם דבר נעים לעין … בגלל זה לא הייתי כאן מאז ההלוויה.").

אנו מלווים את שניהם לאורך חורף אחד.

במהלך אותו חורף, ארוויד בעיקר שוב ושוב מתאפק: רוב הזמן הוא אומר ועושה ההפך ממה שהוא חושב ומרגיש. רוב הזמן הוא מסכים. מסכים עם זרים שמנהלים איתו שיחות תמוהות. נענה לנשים שבסוף ערב הקראה רוצות שיבוא עמן אל דירתן, על אף חוסר החשק המיני שלו. משתף פעולה עם גברים שרוצים ללכת איתו מכות. משלים בשתיקה כואבת עם בקשת בנותיו להפסיק לבוא לבקר אותו. מניח לאשתו לשעבר לקחת את חפציו ומסכים לבקשתה הדחופה שיבוא להציל אותה כשהיא נואשת. בדירתו, כך מוזכר מדי פעם באגביות, תלוי על הקיר הסימן הסיני למילה "לא", שהוא מסגר ותלה פעם, למקרה שיחוש צורך להתבונן בו.

ינינה לעומתו, עושה ואומרת בדיוק מה שהיא חושבת. בתחנת המשטרה לשוטרים המושחתים. בחנות הבגדים יד־שנייה לשכנים סקרנים. באמצע המיסה לכומר הצבוע. היא לא חוששת ממה שחושבים עליה ואין לה עניין לרַצות אף אחד. במידת מה היא אפילו נהנית מן הכעס ויתרונותיו: "הכעס עושה את המוות בהיר וחודר יותר, רואים יותר. הוא אוסף רגשות אחרים ומשתלט על הגוף. אין ספק שמתוך הכעס נובעת כל החוכמה, כיוון שהכעס מסוגל לחצות כל גבול. … האמת היא שמי שחש כעס ואינו פועל, מפיץ את הזיהום. כך אומר בלייק שלנו," היא מצטטת את המשורר. ובהזדמנות הקרובה היא אכן נותנת לכעס דרור: "אז אחז בי כעס, כעס אמיתי, שלא לומר אלוהי. הוא הכה בי במכה חמה מבפנים. הרגשתי שלווה בתוך האנרגיה הזאת; היה נדמה לי שהיא מעלה אותי לאוויר." בוויכוח הבא שלה היא מספרת על "מצב של בהירות, חרון אלוהי נוראי שאין לעוצרו … אש חודרת פתאום לדם שלי, והדם זורם במהירות, מביא את האש הזו למוח, ועכשיו המוח זוהר באור … את כל גופי אופפת הילה זוהרת." לא אכפת לה ממי שרואה בה פאתטית; היא בזה ללגלגנים, לאירוניים, לאלה ש"מפחדים מפאתוס יותר מאשר מהגיהינום" ומעדיפים למלא את פיהם מים רק כדי לא לומר דבר מה פאתטי. "הם מעדיפים לא להתחייב לשום דבר, לא להרגיש קשר לשום דבר … זו עמדה פחדנית מאוד … כמו אימפוטנט שאינו יכול לחוות עונג אבל יעשה הכול כדי להמאיסו על אחרים."

ינינה כמובן זוכה לתגובות מתנשאות שמנסות "להרגיע" אותה, ולתדמית של משוגעת הכפר, מכשפה קשישה ומטורפת שחוזה בכוכבים. ואילו ארוויד, כמובן, כגבר פאסיבי ומובס, שמוכן להירמס ולא מפיק את התגובות הנזעמות המצופות ממנו, ממשיך אמנם לזכות לכבוד בתדמיתו הציבורית כסופר רגיש ועמוק, אבל נתפס, לדעתו, בעיני הסובבים אותו, ובעצם בעיקר בעיני עצמו, כ"עוֹלֶב", כפי שמכנה אותו אחת מחברותיה של אשתו.

היה אפשר לסכם ולומר שזהו הסיפור המגדרי הרגיל: גבר שאינו משחק את התפקיד המצופה ממנו, אלא נעשה נרפה וחסר אונים, מתויג כ"עוֹלֶב", ואישה (ועוד מבוגרת) שפותחת את הפה ומורדת היא מכשפה מטורללת.

אלא שיש כאן יותר מזה. מפני שבשני הסיפורים – אזהרת ספוילר – המספרים קצת משקרים לנו. או לפחות לא מגלים הכול.

אצל ארוויד מתבררת לפתע, ממש לקראת סוף הספר, וכאילו בשולי הדברים, כוס שהטיח וניפץ מזמן, עוד בטרם אסון השריפה ואסון הגירושין, עוד בראשית הנישואין לאשתו. תוקפנות סמויה שבטרם כול, ואולי ממתינה שם כל העת. מי שמתאפק אולי יודע למה הוא מתאפק.

ואילו אצל ינינה מתגלה שהיא הסתירה מפנינו את הזהות האמיתית של הרוצח/ת, אך חשיפה זו אינה מגלה בגיבורה פן אחר, שלא הכרנו, אלא דווקא עוד מאותו כעס, עוד ועוד, הרבה ממנו. מי שלא מתאפקת היא, ובכן, אולי באמת בכלל לא מתאפקת, וחוצה את הגבול.

כאן מתערערות ההנחות שאולי הנחנו עד כה, הנחות בשבח השחרור ובגנות הריסון. צפות ועולות שאלות על המקומות שבהם שחרור הרסן, והיפוכו, הריסון וההתכופפות, פוגשים את הזולת. מה מהם פועל לטובת אותו זולת? והאם צריך גם להביא טובה זו בחשבון? השאלות, והתשובות ששתי היצירות אולי מציעות להן, ממשיכות להעסיק אותי גם כעת, זמן רב אחרי תום הקריאה בשני הספרים, ומחזירות אותי אל רגע מוקדם יותר בסיפורים, רגע שבו אולי הגיבורים מתבקשים להכריע בתוך תוכם משהו בסוגיה הזאת:

זהו רגע שבו כל אחד מהם פוגש חיה בטבע.

נדמה שזהו רגע המפגש של כל אחד מהם עם האותנטי. עם החייתי, עם החיוּת. שבתוכם. עבור שניהם הרגע הזה הוא קריאה. האם ייענו לה?

ההחלטה אם להיענות לקריאה אינה מתרחשת אצל השניים בתחומי המוסר והמצפון, אלא היא נעשית בתוך איזה גרעין פנימי בוער, הישרדותי, שמכוון אותם. אולי כך זה אצל כולנו?

המפגש של ינינה הוא מפגש עם איילות, והיא רואה אותן כפי שהיא רואה את עצמה: נפש חופשייה, בעלת זכות קיום ועולם פנימי משלה, שאין לפגוע בו. האיילות עומדות בשלג העמוק קרוב לבתי הכפר ולא בורחות. "הן התבוננו בנו בשקט כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס." "הן לא מפחדות?" היא שואלת. "לכו הביתה," היא מנופפת בידיים להזהירן. האיילות נרעדות לרגע, אך נשארות במקומן, עומדות בשלווה גמורה ומביטות בה, בלי לזוז. ברגע זה, כך היא מודה מאוחר יותר, היא מרגישה שהאיילות בחרו בה לעשות מעשה, לנקום את נקמתן בציידים, להיות כלי לזעמן. היענותה לקריאתן־קריאתה הפנימית מוחלטת כל כך, עד שהיא עצמה משוכנעת (ומשכנעת) שהאיילות הן שביצעו את הרציחות, ושהכול – אפלת הלילה, המדרונות הדרומיים החמימים של צ'כיה, מוכר הספרים שמעבר לגבול, הכוכבים שמסתדרים לה בשמיים – הכול ישתף פעולה עם האותנטיות שלה וייענה לתוכניתה. יש בה ביטחון שהיא לא תשלם את המחיר אלא תוסיף להיות חופשייה ומשוחררת על אף מעשיה. נראה שהיא משוכנעת (ואולי גם הסופרת, ואולי גם חלק מהקוראות והקוראים משוכנעים) שבסיפור הזה שלה, האתיות והאותנטיות חד הן.

ארוויד, לעומת זאת, באחת מנסיעותיו הארוכות, מתעורר במזדה שלו ליד אגם, ומחוץ לחלונו עומדת סוסה. לסוסה אין רתמה, אין אוכף, היא חופשייה. הוא יוצא מהמכונית בזהירות, שלא להבריח אותה. הוא נצמד אליה, קובר את אפו בפרוותה, ובוכה. "מספיק," הוא אומר לבסוף, "את סוסה נהדרת," הוא מסמיק. ומיד נבוך, "זה פתטי, כמו בסרט של דיסני." מצד שני, הוא מהרהר, אם אתה לבד ואף אחד לא רואה אותך, שום דבר לא יכול להיות פתטי. אבל – הוא נזכר ואומר לסוסה – אני צריך ללכת ואת צריכה ללכת, את חיה חברותית, את לא יכולה להיות לבד, אין סוסי פרא בנורבגיה, הוא מבהיר לה ולעצמו, מוחק את החוויה האותנטית בעודו חי אותה, חי כל כך. אבל הסוסה עומדת. הוא טופח על ישבנה כדי לזרז אותה להסתלק, "קצת כמו בסרט בוקרים כשרוצים לתלות מישהו מעץ". הסוסה מתרחקת קצת, אבל כשהוא חוזר אל המכונית, לנסוע משם, הוא רואה שהיא עומדת באמצע הכביש וחוסמת את דרכו, מכריחה אותו לשהות שוב בין השחרור הפראי לבין הריסון המודע לזולת, להיותך חיה חברותית. בין המחירים שגובה כל בחירה, ומידי מי. ארוויד נשאר מאחורי ההגה. הוא דוחף את הסוסה בעדינות בפגוש. קצת בכל פעם, ועוד קצת. ועוד. עד שהיא זזה די הצורך מהדרך. סגוּר במזדה שלו, הוא עובר ברווח שסוסת הפרא מותירה לו, ונוסע משם.

.

תמר וייס גבאי, סופרת למבוגרים ולילדים ועורכת. ספרה הבא לילדים, "סתם שדה ריק", יראה אור בתחילת 2022 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן, ואחריו יראה אור ספרה למבוגרים, "החזאית", נובלה בשלושה חלקים, בהוצאת לוקוס. חברת מערכת המוסך.

.

אולגה טוקרצ'וק, "על עצמות המתים", אחוזת בית, 2021. מפולנית: מרים בורנשטיין.
פר פטרסון, "גברים במצבי", מודן, 2021. מנורבגית: דנה כספי.

.

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "חג המכשפה" מאת עינת בדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | קטע מהתרגום ל"צומת", ספרו החדש של ג'ונתן פראנזן

"לפני עשר שנים, כשהחל לכהן בתפקיד הכומר העמית בניו פרוספקט, מצאו הצהרות הזהות האלה, שנבחרו בשום שכל, הד בלב בני הנוער". הצצה ראשונה לתרגום הנעשה בימים האלה בידי עתליה זילבר, ולעולמו של ראס הילדברנט, כומר בפרוור של שיקגו, מגיבורי הספר

רם סמוכה, קריס קרוס (סימני רישום אחרי מיצג), גלריית פאבריקה, ברייטון, אנגליה, 2018

.

קטע קצר מתוך "צומת" / ג'ונתן פראנזן

מאנגלית: עתליה זילבר

.

אבל היום היה יום טוב מאוד, ופרוזדורי הכנסייה הרפורמית הראשונה עדיין היו ריקים. הוא הלך ישירות למשרדו, גלגל דף במכונת הכתיבה, וחשב על הדרשה הלא־כתובה ליום ראשון שאחרי חג המולד, כשדווייט הייפל יהיה שוב בחופשה. הוא התרפה בכיסאו וסירק את גבותיו בציפורניו, צבט את גשר אפו, נגע בַּפָּנים שתוויהם הזוויתיים, כפי שלמד מאוחר מדי, מושכים נשים רבות, לא רק את אשתו, וצייר בדמיונו דרשה על שליחות חג המולד שלו באזור הדרומי.* פעמים רבות מדי נשא דרשות על וייטנאם, פעמים רבות מדי על בני הנוואחו. לומר באומץ, מהדוכן, את המלים "לפרנסס קוטרל ולי הייתה הזכות" – לבטא את שמה בזמן שהיא יושבת ומקשיבה בשורה הרביעית, ועיני בני הקהילה קושרות אותה אליו, אולי בקנאה, את העונג הזה, אבוי, מנעה ממנו אשתו, שקראה את דרשותיו מראש וגם יושבת על אחד הספסלים, ואינה יודעת שפרנסס מצטרפת אליו היום.

על קירות משרדו היו כרזות של צ'רלי פרקר והסקסופון שלו, של דילן תומס והסיגריה שלו; תמונה ממוסגרת קטנה יותר של תומס מרטון ושל פלייר על הופעתו בכנסיית ג'דסון בשנת 1952; הדיפלומה של ראס מהסמינר התאולוגי בניו יורק; ותצלום מוגדל שלו ושל שני חברים בני נוואחו באריזונה בשנת 1946. לפני עשר שנים, כשהחל לכהן בתפקיד הכומר העמית בניו פרוספקט, מצאו הצהרות הזהות האלה, שנבחרו בשום שכל, הד בלב בני הנוער, שפיתוח אמונתם בישוע המשיח היה חלק מתפקידו. אבל לילדים שהצטופפו עכשיו במסדרונות הכנסייה במכנסי פעמון, בסרבלים, בבַּנדַנות, הן סימלו רק דברים שאבד עליהם כלח. משרדו של ריק אמברוז, בעל השיער השחור המפותל ושפם פוּ מנצ'וּ השחור המבהיק, דמה לגן ילדים, הקירות והמדפים מקושטים בהשתפכויות של חסידיו הצעירים המצוירות ביד גסה, בַאבנים המיוחדות ובעלות המשמעות  ובמחרוזות העצמות ופרחי הבר המיובשים שהם העניקו לו, בכרזות בהדפס רשת של קונצרטים לגיוס תרומות, בלי שום קשר נראה לעין לדת כלשהי המוכרת לראס. לאחר השפלתו הוא הסתתר במשרדו והתייסר בין הטוטמים הדוהים של נעורים שאיש מלבד אשתו לא מצא בהם עניין עוד. ומריון לא נחשבת, כי מריון היא שדחפה אותו לניו יורק, מריון היא שהכירה לו את מרטון ואת פרקר ואת תומס, מריון היא שהתרגשה מסיפוריו על הנוואחו והיא שדחקה בו למלא את ייעודו ככומר. מריון הייתה חלק בלתי נפרד מזהות שהתגלתה כמשפילה. היה צורך בפרנסס קוטרל כדי לגאול אותה.

"אלוהים אדירים, זה אתה?" אמרה בביקורה הראשון במשרדו, בקיץ הקודם, כשבחנה את התצלום משמוּרת הנוואחו. "אתה נראה כמו צ'רלטון הסטון צעיר."

היא באה לראס לייעוץ בענייני אֵבֶל, עוד אחד מתפקידיו, ולא מהאהובים עליו, שכן האובדן החמור ביותר שחווה עד כה היה של כלב ילדותו, סקיפר. הוקל לו לשמוע שהקושי החמור ביותר של פרנסס, שנה לאחר מות התבערה של בעלה בטקסס, הוא תחושת ריקנות. כשהציע לה להצטרף לאחד מחוגי הנשים של הרפורמית הראשונה, היא נופפה בידה. "אני לא הולכת לשתות קפה עם הגברות," אמרה. "נכון שיש לי ילד שמתחיל ללמוד בתיכון, אבל אני רק בת שלושים ושש." ואכן, היא הייתה נטולת דלדולים, נטולת שקיות, נטולת שומן, נטולת קמטים, התגלמות החיוניות בשמלת פייזלי צמודה ונטולת שרוולים, שערה בלונדיני טבעי וקצר כתספורת של נער, ידיה קטנות ורבועות כידי נער. היה ברור לראס שהיא תינשא שוב די מהר – שהריקנות שהיא חשה, סביר להניח שהיא רק מעט יותר מהיעדר בעל – אך הוא זכר את כעסו כששאלה אותו  אימו, מוקדם מדי אחרי מותו של סקיפר, אם הוא רוצה כלב אחר.

יש, אמר לפרנסס, חוג נשים מיוחד, שונה מהאחרים, בהדרכתו, שעובד עם בני "קהילת האל", כנסייה־אחות של הרפורמית הראשונה בשכונת מצוקה. "הגברות לא שותות קפה," הוא אמר. "אנחנו צובעים בתים, מעשבים, מפנים אשפה. לוקחים את הקשישים לביקורים אצל רופאים, עוזרים לילדים בשיעורי בית. אנחנו עושים את זה ביום שלישי, פעם בשבועיים, כל היום. ותאמיני לי, אני מצפה לימי שלישי האלה. זה אחד הפרדוקסים של אמונתנו – ככל שאתה נותן יותר לאלה שלא שפר גורלם, כך אתה מרגיש שישוע ממלא אותך יותר."

"אתה אומר את שמו כל כך בקלות," אמרה פרנסס. "אני באה לתפילת יום ראשון כבר שלושה חודשים, ואני עדיין מחכה להרגיש משהו."

"אפילו הדרשות שלי לא ריגשו אותך."

היא האדימה מעט, אדמומית שובת לב. "לא לזה התכוונתי. יש לך קול יפה. זה רק…"

"למען האמת, סביר להניח שתרגישי משהו ביום שלישי יותר מאשר ביום ראשון. אני עצמי מעדיף להיות באזור הדרומי יותר מאשר לשאת דרשות."

"זאת כנסייה כושית?"

"כנסייה שחורה, כן. קיטי ריינולדס היא מנהיגת הקבוצה שלנו".

"אני מחבבת את קיטי. למדתי אצלה ספרות בכיתה י"ב."

גם ראס חיבב את קיטי, אף שהרגיש שהיא מתייחסת אליו בספקנות, בתור זָכָר; מריון עוררה אותו לחשוב שקיטי, שמעולם לא התחתנה, היא קרוב לוודאי לסבית. היא התלבשה כמו חוטב עצים לנסיעה הדו־חודשית לאזור הדרומי, והיא תפסה מיד בעלות על פרנסס והתעקשה שתיסע במכוניתה הלוך ושוב, ולא בסטיישן של ראס. מתוך הכרת ספקנותה של קיטי, הוא פינה לה את המגרש וחיכה ליום שתחוש בו ברע.

ביום שלישי שלאחר חג ההודיה התפשטה הצטננות דמויית שפעת, ורק שלוש נשים, כולן אלמנות, התייצבו במגרש החניה של הרפורמית הראשונה. פרנסס, בכובע ציד מצמר משובץ כמו זה שחבש ראס בילדותו, קפצה למושב הקדמי של הפְיוּרי והשאירה את הכובע על ראשה, אולי בגלל הדליפה במערכת החימום של הפְיוּרי, שערפלה את השִמשה הקדמית אם לא השאיר חלון אחד פתוח. ואולי היא ידעה עד כמה מקסימה נראתה לו בכובע הזה – קסם אנדרוגיני של אגרוף בבטן, של מבחן אמונה? שתי האלמנות המבוגרות אולי ידעו זאת, כי כל הדרך אל העיר, כשעברו את מידווי וחצו את רחוב חמישים וחמש, הציקו לראס מהמושב האחורי בשאלות מכוונות כמדומה על אשתו ועל ארבעת ילדיו.

.

_____________________

* אזור בעיר שיקגו, הידוע כאזור רווי פשיעה.

.

ספרו של ג'ונתן פראנזן, "צומת" (Crossraods), מתורגם בימים אלה בידי עתליה זילבר ונערך בידי דבורה הנגבי, ויראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

.

 Crossroads: A Novel, Farrar, Straus and Giroux, 2020

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: שני קטעים מתוך ספר בכתובים מאת אורית וולפיילר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן