חשיפה ראשונה: אלבומי התצלומים שהרכיבה יפה ירקוני

30 אלבומים, מאות תמונות, וזמרת גדולה אחת

יפה ירקוני באוסטרליה

היא נולדה בשם יפה אברמוב בדרום תל אביב, למלכה אַלחַסוב ולאברהם אברמוב, סוחר בדים ושטיחים. את דרכה האמנותית החלה בגיל צעיר, כשהופיעה יחד עם אחותה ואחיה בבית הקפה המשפחתי בגבעת רמב"ם, היום בגבעתיים. עם קום המדינה, עוד בזמן ההפוגה בקרבות מלחמת העצמאות, הקליטה ירקוני תקליט שזכה להצלחה גדולה. במיוחד התפרסם מתוכו הלהיט "עיניים ירוקות", שאף נחשב לשיר הפופ הראשון בארץ. בעלה הראשון היה יוסף גוסטין, שנהרג במלחמת העולם השנייה בחזית האיטלקית.

בשנות החמישים והשישים הפכה לזמרת מובילה בארץ. לדורות הצעירים יותר היא אולי זכורה כזמרת לאומית. אבל למעשה עיקר הצלחתה בקרב הקהל היו בשירים הסלוניים שהקליטה, שירי הוואלס והטנגו, ששימשו גם כמוזיקת רקע לריקודים בבתי הקפה באותה תקופה. באותה שנה נישאה בשנית לשייקה ירקוני ושינתה את שם משפחתה. היא לא עצרה שם. והאמת היא שלסכם את פועלה עתיר ההישגים, השבחים והשנים יהיה קשה בכתבה אחת, גם אם נתמקד רק בקווים כללים. למזלנו, במובן מסוים, ירקוני עשתה זאת עבורנו.

היא אהבה את המצלמה והמצלמה אהבה אותה

עשר שנים שהיא כבר לא איתנו. באחד בינואר 2012 הלכה לעולמה והיא בת 86. ידענו שמדובר בזמרת גדולה, אבל מה שגילינו בארכיונה של יפה ירקוני השמור בספרייה הלאומית הפתיע אותנו. לא כל אמן טורח להרכיב למעלה מ-30 אלבומי תצלומים מסודרים של עצמו, מחולקים לתקופות שונות או לנושאים כללים וליד כמעט כל תמונה לציין מתי צולמה או באיזה אירוע.

קחו לדוגמה את האלבום המוקדש לסיבוב ההופעות העולמי של ירקוני, אחד מיני רבים, אליו יצאה בשנת 1999. באלבום המוקדש לשנה זאת ("דרום – אמריקה 1999" כתבה בשדרת הספר) היא מציינת כי "הסיבוב התחיל – 22.4.99 – ונגמר – 18.5.99 ת"א – צ'ילי [צ'ילה] – פראגוואי – סנטה קרוס – קוצא מבה [קוצ'אבמבה] – בוליביה – לה-פס – ניו-יורק – בולטימור – שיקאגו – ת"א". באלבום זה אנחנו מוצאים תצלומים מהיעדים השונים, כולל הערות כלליות של ירקוני על הסיבוב הגדוש הזה. "טרוף הטיסות בסיבוב", היא כותבת באחד העמודים הראשונים ומוסיפה פירוט של הטיסות שעלתה עליהן כדי להספיק הכל.

האלבום "פורטרטים ואישים מפורסמים" מוקדש לנושא הכללי יותר של – ובכן – דיוקנאות של ירקוני ותצלומים עם ידוענים. הנה למשל בעמודים הראשונים מודבק תצלום של החיילת בשנת הקמת המדינה, לצד תמונה עם אד סאליבן בהופעה הטלוויזיונית של ירקוני משנת 1961.

 

בטח זכור לכם שבתוכניתו של סאליבן פרצו הביטלס לתודעת הקהל האמריקני

ואחת עם שון קונרי.

וקליף ריצ'ארד.

יש גם אלבום שמוקדש כולו לחגיגות יום הולדת ה-70 שלה בשנת 1995. כולל תצלומים מהאירוע הגדול – רובם של ירקוני מופיעה בפני המשפחה והחברים שהגיעו לחגוג עימה. באלבום נמצא גם גזירי עיתון על האירוע ואפילו ההזמנה המודפסת ל"הארד רוק קפה" בדיזנגוף סנטר. לפי התמונות כל המי והמי היו שם.

עם אורי אבנרי. צילום: איציק בירן
שושנה ויפה על אופנוע. צילום: איציק בירן

יש כמה אלבומים מעשורים קודמים עם תצלומים נהדרים.

עם אריק לביא
עם אהוד מנור ויהודה בארקן

למרות שיש לא מעט תצלומים מתקופות קודמות בקריירה הארוכה של ירקוני, ברור שהאלבומים עצמם נאצרו והורכבו בסוף שנות התשעים – אולי כסוג של רטרוספקטיבה.

רוב רובם של התצלומים הם כמובן של ירקוני. מצולמת אחרת שחוזרת שוב ושוב, ואולי צדה את עינינו במיוחד בגלל ההיסטוריה המשותפת, היא שושנה דמארי הגדולה. אנחנו לא נשאל באיזה מחנה אתם. וכדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק סביר:

מובן לכם?

ואם בהיסטוריה עסקינן, ירקוני ליוותה את המדינה בשיריה, ולא רק ברדיו או בתקליטים. המחשה לכך היא התמונה הזאת מה-7 ביוני 1967 בזמן מלחמת ששת הימים.

לחצו על התמונה להגדלה

וכך בכל המלחמות הבאות: ירקוני התגייסה להופיע ולעודד את חיילינו במלחמת ההתשה; במלחמת יום הכיפורים ירקוני סיפקה שירות כפול עבור החיילים. היא הופיעה בפניהם במוצבים, ודאגה לאסוף מהם דרישות שלום הביתה – הפרטים נרשמו ע"י החיילים בגזירי נייר שאת חלקם צירפה לאלבום "צבא – 1973".

במלחמת שלום הגליל – 1982 – ירקוני מצולמת בביקורי פצועים.

בעיתונות אהבו לכנות אותה "זמרת המלחמות", היא העדיפה לראות בעצמה "זמרת השלום". חלומה הגדול היה להופיע במצרים עם חתימת הסכמי השלום.

אפשר להרים גבה על העיסוק העצמי הזה, אבל עדיף להוקיר תודה על החוש הארכיוני המפותח של ירקוני. בזכות האלבומים האלה אפשר למקם כל שלב ושלב (לפעמים ברזולוציה של יום ושעה) בקריירה של אחת הזמרות הגדולות שידעה ארצנו. למעשה, הארכיון של ירקוני הוא סוג של אנומליה בתוך אוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית. מדובר בארכיון של מבצעת, בעוד שהרוב המוחלט של הארכיונים באוסף הם ארכיונים של מלחינים ויוצרים. ד"ר גילה פלם, מנהלת אוסף המוזיקה, מסבירה על החשיבות של הארכיון של יפה ירקוני ועל ההחלטה לקלוט אותו: "לשושנה דמארי היה את המלחין משה וילנסקי. לירקוני לא היה מלחין קבוע. בזכות העובדה הזאת היא תמכה ביצירה עברית צעירה. היא הייתה מזמינה מלחינים – צעירים ומבוגרים, מהזמר העברי או הים תיכוני – להלחין ולעבד עבורה שירים חדשים או שירים קיימים שאהבה. מדובר ביזמת מוזיקלית ומפיקה של עצמה. לא פעם היא ביצעה להיטים של אחרים. זאת מעולם לא הייתה פחיתות כבוד בעיניה לשיר שירים חדשים של יוצרים אחרים. כך נוצר אוסף של עיבודים. היא גם הייתה הראשונה לבצע שיר משיריה של יוצרת צעירה בשם נעמי שמר". הביצוע של ירקוני לשיר "הדואר בא היום" הוציא את שמה של שמר למרחוק.

ד"ר פלם מסבירה גם את הפוטוגניות המופלאה של ירקוני באלבומים: "היא התחילה את דרכה היצירתית כרקדנית, ולכן הייתה לה מודעות גדולה לגוף. היא ידעה להצטלם באופן מקצועי. היא אהבה את המצלמה והמצלמה – כפי שאפשר לראות באלבומים – אהבה אותה".

מה עוד מסתתר בארכיון של ירקוני בספרייה? "ירקוני הייתה אשת משפחה. אישה חמה ומחוברת. הזמרת של אנחנו וכולנו. כך שמלבד העיבודים והלחנים היא כתבה פתקים ומכתבים. התכתבה עם מלחינים, חיילים, אלופים בצבא, בתי אבות, ראשי עיר וגם והרבה – עם בני משפחה וחברים. בין עשרות הדפים בארכיון מסתתר אפילו מתכון או שניים לקציצות שבישלה. כל מי שהכיר את ירקוני ידע שמדובר קודם כל באשת משפחה. ביום היא טיפלה בשלוש הבנות שלה, ובערב הלכה להופיע".

ועוד כמה תצלומים לסיום:

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

חזרנו אל הזמרים הכי גדולים שיש לתרבות הישראלית להציע בתמונות 'קצת' שונות מאיך שאתם מדמיינים וזוכרים אותם. מוזמנים לצפות וליהנות מהפרויקט המיוחד שהכנו בשיתוף פעולה עם פייסבוק ישראל לרגל חגיגות ה-70 למדינת ישראל.

Preparation for the next Eurovision. Photo shows: Singer Shlomo Artzi run for the Eurovision contest

שלמה ארצי, 1975. צילום: שלמה סתר, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

תחשבו רגע על זמר שאתם אוהבים.

תדמיינו רגע את המבט שלו, את שפת הגוף, את הלבוש.

שלמה ארצי עם המגבת, צביקה פיק עם בגדי שנות ה-70 ושושנה דמארי עם הלוק המלכותי.

אבל הם לא תמיד נראו ככה. הם עברו מסע ארוך שבמהלכו הם 'גיבשו' את זהותם הבימתית. פעם הם היו זמרים מתחילים, נרגשים, מפוחדים. וכמונו גם הם עברו דרך הטרנדים של עולם האופנה בתקופות השונות, עברו שינויים, התבגרו, השתנו.

הקסם של הספרייה, של ארכיון התמונות, מאפשר לנו להציץ מחדש בעבר ולהחיות לרגע תקופות בחיי זמר או זמרת, ולראות את השינויים שעברו בחלוף השנים.

 

 

הצלם דן הדני שהפעיל סוכנות צילום, תיעד במשך שנים ארוכות את מדינת ישראל, את החדשות ואת האירועים. אנחנו גאים להציג בפניכם גלריה קטנה מתצלומיו שחושפת רגעים מהקריירה של גדולי הזמרים, הזמרות, היוצרים והיוצרות הישראליים, בתקופות שונות בחייהם.

צפייה מהנה!

נ.ב. לקבוצה שלנו "הסיפור מאחורי" שמספרת על השירים והסיפורים היפים ביותר שנכתבו בעברית כבר הצטרפתם?

 

אריק איינשטיין בימים שבהם שר על הבמות

ואל תפספסו:

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הסיפור מאחורי השיר "עָטוּר מִצְחֵךְ"

 

גידי גוב – תמיד עם מוני ובראבא

 

חווה אלברשטיין בעד החיילים נגד המלחמות

 

ואל תפספסו:

"האמנם עוד יבואו ימים?": חווה אלברשטיין שרה על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

שיר המחאה של חווה אלברשטיין

 

יהודית רביץ באה מאהבה

 

ואל תפספסו:

וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם :יהודית רביץ שרה את הווידוי של אלכסנדר פן

 

יהורם גאון ואלף התחפושות

 

ואל תפספסו:

למי שולח יהורם גאון "אלף נשיקות"?

 

 

דרישת שלום מירדנה ארזי

ואל תפספסו:

"ואלס להגנת הצומח": ירדנה ארזי שרה נגד הטרדה מינית

 

נעמי שמר – לא רק "ירושלים של זהב"

ואל תפספסו:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

 

עוזי חיטמן – איזה 'פעור'!

ואל תפספסו:

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי השיר "דני גיבור"

 

 

צביקה פיק – איזה סטייל!

ואל תפספסו:

הסיפור מאחורי השיר "דיווה" שהביא לנו את הזכייה באירוויזיון

 

שושנה דמארי ולוחמי תש"ח

ואל תפספסו:

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

ביקורה המרגש של שושנה דמארי אצל הפליטים היהודים במחנות המעצר בקפריסין

 

הגשש החיוור בשירות חיילי צה"ל

 

שלום חנוך – השיער מחזיק מעמד יפה!

ואל תפספסו:

שלום חנוך בן ה-16 חוזר לשעות הלילה בבית הילדים בקיבוץ

 

שלמה ארצי – פעם היו לו תלתלים

ואל תפספסו:

הרגע הקסום בשנת 1970, שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב

 

 

הפרוייקט המרגש הזה נעשה במסגרת שיתוף הפעולה בין הספרייה הלאומית ופייסבוק ישראל לרגל שנת ה-70 של מדינת ישראל. חומרים ארכיוניים, צילומים וסרטי וידאו היסטוריים, שטרם נחשפו יעברו תהליכי דיגיטציה בסיוע ומימון פייסבוק ויונגשו לראשונה לציבור הרחב ולמיליוני המשתמשים ברשת החברתית בישראל.

הצילומים, כתבי היד והסרטים יוצגו בעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית ויאפשרו לכל אחד ואחת לחוות ולשתף רגעים מרגשים ומיוחדים משנותיה הראשונות של המדינה, כפי שנתפסו בעדשות המצלמה של בכירי הצלמים שפעלו  בעשורים הראשונים והמאוחרים יותר של מדינת ישראל, בין אם מדובר באמנים ויוצרים, בנופי הארץ, באירועים מכוננים בתולדות המדינה  או בחיי היומיום של הישראלים.




"אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין"

סיפור ביקורה המרגש של שושנה דמארי אצל הפליטים היהודים במחנות המעצר בקפריסין

שושנה דמארי מופיעה במחנות המעצר בקפריסין (ארכיון עין השופט)

"הועד למען גולי קפריסין מכין עתה, בשיתוף פעולה עם ה"ג'וינט", משלוח פסח מטעם הישוב לגולים במחנות. המשלוח יכיל דגים משומרים ממשקי העובדים, מגדנות והגדות בהדפסה מיוחדת. החלק האמנותי בתכנית החג יבוצע על ידי הגב' שושנה דמארי ומר משה וילנסקי"

("הבקר", 30 במרץ 1948. לחצו כאן לכתבה המלאה)

רגע לפני הקמת מדינת ישראל, ועדיין עשרות אלפי יהודים נמצאים במחנות המעצר בקפריסין. אותם מעפילים שגירשו הבריטים, חיכו לאותו רגע בו יוכלו סוף סוף לעלות לארץ ישראל. ופה בארץ, התגייסו התושבים ועמותות העזרה כדוגמת הג'וינט, כדי להקל על חייהם של הפליטים ככל שניתן.

משלחת ישראלית, ואיתה אלפי ארוחות חג והגדות שתרמו אנשי היישוב, נשלחת לשמח את הפליטים בחג הפסח. ובנוסף, נשלחים למחנות ביוזמת ארגון הג'וינט גם הצמד שושנה דמארי ומשה וילנסקי, בתקווה שיצליחו להנעים את זמנם של הפליטים,  ולהעניק להם טעימה מהתרבות הארץ ישראלית. כאשר יצאה המשלחת לקפריסין, דמארי הייתה בסך הכל בת 25, אך כבר מוכרת ומפורסמת.

שושנה דמארי מופיעה במחנות המעצר בקפריסין. על הפסנתר משה וילנסקי (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

 

במשך שבוע שלם דמארי, ווילנסקי על הפסנתר והאקרודיון, ערכו שורה של הופעות במחנות. רוב ההופעות נערכו תחת כיפת השמיים וגם בצריפי החולים. הופעות מיוחדות אף נערכו בפני ילדי המחנה. משהו בקולה של דמארי, באותו חיבור שנתנה לפליטים למולדת – נגע בלבבות האלפים.

"את צלילי 'אני מצפת' ו'כלניות' שומעים בכל מקום ובכל מחנה. המעפילים שמרו לעצמם את התכניות של הקונצרטים שלה ששלחנו במספר של 10,000 ומשננים את השירים"

("דבר", 28 במאי 1948. לחצו כאן לכתבה המלאה)

 

"אחד הדברים המרגשים ביותר", שחזר לימים שלום איתן, אחד מדרי המחנה, "חוויה בלתי נשכחת, היתה הופעתה של זמרת מארץ ישראל, שושנה דמארי. כל עצירי מחנה הקיץ התאספו במגרש הכדורגל אשר במרכזו הוקמה במה ארעית. על הבמה עמדה בחורה שחרחורת יפהפיה, שלעתים רחוקות רואים כדמותה באירופה. שזופה מאד עם שיער שחור מרשים. אך יותר מכל, הקול, השירים, חישמלו את כולנו בקולה הערב, הצלול, בעל העוצמה, ולמרות שהמלווה [וילנסקי] לא הצליח להפעיל את האקורדיון, שכנראה התקלקל בטילטולים, היא היפנטה אותנו בשירתה".

לאחר אחת ההופעות ניגשה אל דמארי ילדה עם צרור עשבים. "אל תכעסי עלי", ביקשה הילדה מהזמרת, "אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לארץ ישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין".

שושנה דמארי ומשה וילנסקי מצטלמים עם הפליטים (ארכיון עין השופט)

מה לתימניה ולראז'ינקעס?

אחת ההפתעות שהכינה שושנה דמארי לפליטים, היה ביצוע שלה לשיר הערש ביידיש "ראזשינקעס מיט מאנדלען" ("צימוקים ושקדים"). דמארי, שנזכיר כי מוצאה מתימן, עמלה קשות כדי ללמוד את המילים ואת השפה הזרה לה כדי לתת ליהודים במחנות טעם של בית ושל משפחה.

 

שושנה דמארי מופיעה במחנות המעצר בקפריסין. על הפסנתר משה וילנסקי (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

"הם לא יכלו לעצור דמעה מעיניהם כששרה שושנה דמארי התימנית שיר באידיש – צמוקים ושקדים", סיפר וילנסקי עם חזרתו ארצה. "פעם, בבית חולים בתוך מחנה, פרצה בבכי ממש גם שושנה דמארי עצמה באמצע השיר!".

דמארי ביצעה את השיר הזה גם בהמשך הקריירה שלה. "כשהם שומעים את הצלילים הראשונים של "ראז'ינקעס מיט מאנדלן',", סיפרה דמארי בראיון בשנת 1956, "פושט חיוך סלחני על פניהם. מה לתימניה ולראז'ינקעס! אך כבר בסוף הבית הראשון שומעת אני רחש ממחטות, ולא פעם מוכרחה אני להפסיק אותו באמצע, עד אשר ירגע הקהל הנרגש. שיר זה למדתי להופעה במחנות הפליטים באירופה אחרי מלחמת העולם, ועד היום רואה אני את פני מאזיני שטופי הדמע למשמע שיר הערש השמור עמוק בלבם".

שושנה דמארי תמשיך ללווות את מדינת ישראל עוד שנים רבות אחר כך – בימי השלום ובמימי המלחמה. אך ביקורה בקפריסין קיבץ את אותם ערכים שעליה קמה המדינה: קיבוץ גלויות וערבות הדדית.

"כל המחנה מפזם את שיריהם". מכתב התודה ששלח הג'וינט למשה וילנסקי (ארכיון הג'וינט)

לקריאה נוספת בנושא

הציטוט של שלום פיכמן מתוך ספרו האוטוביוגרפי "לשרוד ולספר" (הוצאה עצמית)

"יציאת מצרים – ראיון עם פנינה ליבנר על מחנות העקורים בקפריסין", כתבה של ארכיון עין השופט

"שושנה דמארי: שגרירה מזמרת" באתר זמרשת

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

הסיפור הסוער מאחורי השיר שהפך להמנון ההתנגדות למנדט הבריטי

הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי:
הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת
וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא.

אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ,
וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל
אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ:
הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה,
אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה.
סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה,
אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

שָׁנִים עוֹבְרוֹת, שׁוּב הַשְּׁקִיעָה יוֹקֶדֶת.
הַנַּעֲרָהּ גָּדְלָה, יָפְתָה בְּלִי דַּי.
הִיא אֶל הַגַּיְא עִם בְּחִיר-לִבָּה יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

מוֹשִיט אֵלֶיהָ בְּחִיר-לִבָּה יָדַיִם
וְהִיא, צוֹחֶקֶת וּטְלוּלָה מִטַּל,
אֵלָיו לוֹחֶשֶׁת בֵּין הַנְּשִׁיקוֹתַיִם:
הַבֵּט נָא, מָה אָסַפְתִּי פֹּה בַּסַּל!
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה,
אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה.
כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן,
אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

שָׁנִים עָבְרוּ. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
הַנַּעֲרָהּ כְּבָר סָבְתָא, יְדִידַי.
הִנֵּה כְּבָר נֶכְדָּתָהּ לַגַּיְא יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא.

וּכְשֶׁקּוֹרֵאת הַנַּעֲרָה אֵלֶיהָ:
הַבִּיטִי סָבְתָא מַה הֵבֵאתִי לָךְ –
מִצְּחוֹק וָדֶמַע זוֹהֲרוֹת עֵינֶיהָ
וְהִיא זוֹכֶרֶת שִׁיר מִזְמוֹר נִשְׁכָּח:
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,
אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם
פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

 

שושנה והכלניות. בול בסדרת 'מוסיקה ישראלית', 2009

כשאנחנו חושבים על השיר כלניות מיד קופצת לראשנו דמותה המהפנטת של הזמרת שושנה דמארי. אלו מאתנו שלא מכירים את הסיפור שמאחורי השיר ודאי יופתעו לגלות שדמארי, שהשיר 'כלניות' היה לה בהמשך הקריירה לסמל, סירבה בתחילה לשיר את השיר בטענה שהמילים והמנגינה "לא אומרות לה שום דבר".

 

 

ה"לי-לה-לו" מחפש שיר נושא

 

משה ואלין, ככל הנראה תמונה משנות הארבעים של המאה הקודמת. התמונה לקוחה מתוך ספר זיכרונותיו של ואלין, 'ימים של חול וכוכבים'

המארגן ואיש התיאטרון, משה ואלין, התגאה כל חייו בדבר עיקרי אחד: יכולתו הבלתי מעורערת לקלוע לטעמו של קהל הצופים. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, וואלין החליט להקים תיאטרון מתחרה לתיאטרון הסאטירי השלט – "המטאטא". בניגוד לרוח הסאטירית והסוציאליסטית של "המטאטא", ביקש ואלין להקים תיאטרון שיחמיא לכל הקשת הפוליטית ביישוב ויכלול פזמונים ושירי בידור קלילים. השם שניתן לתיאטרון היה אמור לסמל את רוח השטות הכללית שתשרה על מופעיו, תיאטרון ה"לי-לה-לו".

 

כרזה המפרסמת של ההופעה הראשונה של תיאטרון ה"לי-לה-לו", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

התכנית הראשונה עלתה בנובמבר 1944. אחת המשתתפות הבולטות באותה תכנית הייתה זמרת בת 20, ושמה היה שושנה דמארי. אף על פי שיועד לזמרת המתחילה רק תפקיד משני בהצגה, היה זה בין היתר השילוב בין קולה הייחודי, המילים הקלילות שחיבר נתן אלתרמן והלחנים הנעימים שסיפק משה וילנסקי שסייעו בהפיכת ההצגה להצלחה מסחררת.

האגוז הקשה לפיצוח, 'ראיון ב"לי-לה-לו"'

כשנה מאוחר יותר התגלתה התכנית השנייה של התיאטרון הקליל, "ראיון בלי-לה-לו", בתור אגוז קשה יותר לפיצוח. ככל שהלך והתקרב מועד העלאת המופע הראשון, גברה חרדת העוסקים בדבר: הסיבה לכך הייתה פשוטה – מחסור בשיר המרכזי, עליו יקום או ייפול המופע.

על נסיבות כתיבת אותו השיר מספר האמרגן ואיש התאטרון משה ואלין בספרו:

"עמדנו ימים מספר לפני הפרמיירה של "ראיון בלי-לה-לו" וחסר היה שיר מרכזי, "שלאגר" (להיט) עבור שושנה דמארי, שרק אני האמנתי בהצלחתה. הפצרתי באלתרמן שלא יאכזב אותי בעת צרה והוא נזכר בשיר שכתב בשעתו על כלניות. ברגע שנקב בשם הפרח האדום והיפה הזה, נדלקה נורית אדומה בראשי: הילדים כינו בשם "כלניות" את חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית (הכוונה לחיילי החטיבה המוטסת השישית, חטיבת הצנחנים של הצבא הבריטי), שהפליאה את מכותיה בצבא הנאצי ועכשיו היתה מוצבת בארץ-ישראל כדי לתגבר את כוחות הביטחון נגד המחתרות שלנו. כינו אותם "כלניות" בגלל כומתות הצנחנים האדומות שלהם. לא אמרתי זאת לאלתרמן כאשר לקחתי מידו את מילות השיר, ולא אמרתי זאת למלחין שעליו הטלתי לחבר לחן לשיר הזה – מקס-משה וילנסקי, הפסנתרן הצעיר, הביישן והשתקן, שהיכרתי באחד הערבים בבית-קפה בתל-אביב שהתפרנס בעיקר כפסנתרן וכמנצח תזמורת ריקודים ב"קפה נוגה" שברחוב פינסקר 2 בתל-אביב. מדי פעם עשה כמה לירות מהלחנת שירים ופזמונים בשביל "מטאטא".

(…)

למחרת הביא לנו וילנסקי את "כלניות" שלו. אלכסנדר גרונובסקי, שהיה נוכח בחזרה הראשונה, אמר לי שלמיטב זיכרונו זו מנגינה ישנה שהוא מכיר מפולין. כנראה שווילנסקי התאים אותה למילות השיר. אולם בעיני מצאה חן המנגינה ולא היה אכפת לי מהיכן ינקה את השראתה.

ואז התחילו הצרות עם שושנה דמארי. היא אמרה כי בשום אופן לא תשיר את השיר המוזר הזה, מפני שהמילים והמנגינה לא אומרות לה שום דבר. נאלצתי לאכוף עליה את רצוני כמנהל התיאטרון. בחזרה כללית קיבל קהל המוזמנים את השיר בצינה ולא נשמעה באולם אפילו מחיאת-כפיים אחת. שושנה נשבעה שלא תשיר את "כלניות", אבל עד להצגת הבכורה לא היה לנו תחליף.

בהפסקה נכנסתי לחדרה ואמרתי לה בלב כבד ובלחש, שעליה להתלבש ולעלות בעוד דקות מספר על הבמה ולשיר "כלניות".

"מצטערת! לא בא בחשבון! השיר הזה לא מצלצל טוב," אמרה לי ונעצה בעיני מבט יוקד. באין ברירה הרמתי את קולי ופשוט פקדתי עליה לשיר.

וראה זה פלא! הקהל הסנובי שישב באולם יצא מכליו מרוב התלהבות. בסיום השיר רעדו קירות האולם ממחיאות כפיים סוערות. הקהל הכריח את שושנה לחזור לבמה ארבע פעמים ולהשמיע את "כלניות" פעם נוספת."

מתברר שהשיר זכה להצלחה כה מסחררת, עד שהפך למזוהה – בניגוד לרצון או לכוונה של כותבו (אלתרמן) או של מזמינו (ואלין) – כשיר מחאה אנטי-בריטי. באחד מערבי המופע כיתרו את התיאטרון חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית, חמושים בכומתות אדומות, והפסיקו בכוח את ההצגה. הסיבה לאותו אקט לוחמני לא התבררה מעולם: ואלין מעלה שתי אפשרויות בזיכרונותיו: אפשר שהיה זה אחד מהעובדים בצנזורה הבריטית שמצא בין שורות השיר ביקורת שלא התחבאה שם, ואפשר שהחיילים הבריטים מאסו בלעגם של ילדי היישוב המזמרים את השיר בכל עת שכומתה אדומה מזדמנת למקום. כך או כך, מצא עצמו ואלין נלקח למעצר ברמלה, כשהוא אזוק בתוך טנק בריטי. רק בזכות התערבות של חברו המשפטן יהושע טרכטינגוט-חשביה שוחרר ואלין, והאיסור על השמעת "כלניות" בוטל. התיאטרון חזר לפעילות רגילה.

גם התקרית הזאת לא הצליחה לפגוע בטעם הניצחון שבהעלאת השיר על בימות התיאטרון: "מאותה הצגה היה אלתרמן לספק הראשי של פזמוני "לי-לה-לו" ומקס-משה וילנסקי היה למלחין מבוקש. "כלניות" הפך ללהיט "נצחי" והוא מושמע עד לעצם היום הזה ב"קול ישראל", בפסטיבלים שונים וכמעט בכל חג", כתב ואלין בספרו.

(כל הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של משה ואלין, ימים של חול וכוכבים: אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת. יצא לאור בהוצאת ירון גולן בשנת 1998)

***

כתבות נוספות:

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

***