הַמּוּסָךְ – 13.01.22

שירים מאת אורית גידלי, מרב פיטון ואדוה מגל כהן

"מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר." סיפור מאת אורית גרוס

"העדות, בכוחה לבקש הכרה. המשוררת מבקשת זאת בשם אלה שאינם כאן, תושבי דיר יאסין הטבוחים והנשים הפצועות מאלימות מינית, הנשים המתות." צילה זן־בר צור על ספר השירה של מרוה זוהר, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער"

"בין סיפור מוֹת הבן לסיפור מוֹת האם נפרש מנעד חיים של דמות מפתיעה ומקורית, ילדה־אישה שמוצאת מפלט משרירותיות החיים ספק בעולם המדע הרציונלי ספק במחוזות הפנטזיה". איריס רילוב על ספרה של ניצה להט, "הכלב הזה הוא אדם עצוב"

"לאורך מחזותיו נראה כי לוין מנסה לאתר את התשתית הכפולה המניעה את האדם לפעול בעולמו. מצד אחד יצר של ניצול ושל אכזריות ומצד אחר חמלה ואחווה." אסף אוזן במסה על הצדדים הפחות מוכרים ביצירתו של חנוך לוין

"הדֵקוּמָנוּס, שמצידיו נחפרו גם שרידי חנויות ועמודי הכניסה אליהן, מוביל ממש עד הגַלעד היחידי שהוקם במקום, לזכרו של מפקד המוצב, רמי זית, שנהרג יותר מאלף שנים אחרי שחרבה העיר." פרק מתוך "סכינים" מאת אמיר זית