.
"הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער": על ספרה של מרוה זוהר
מאת צילה זן־בר צור
.
כבר בכותרת ספר הביכורים של מרוה זוהר, הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער, יש מכניזם משותף לשתי קטגוריות בינאריות: הפלא והצער. שניהם אינסופיים, ואולי גילוי הרבדים שבהם גם הוא אינסופי. כמו חקר אקזיסטנציאליסטי שיש בו משקלים סגוליים משתנים של חופש רצון אל מול כפייה, משמעות החיים ובדידות קיומית. נוסף על הבינאריות יש בכותרת שבירה באמצעות הפסיקים ושבירת ציר הזמן: "הוא", "תמיד היה". אלו מרמזים לנו על שבירה ברצף הקיום של אותן נשים המתועדות בשירה. הרווח הזה שבין פגישת המבט לטקסט מאפשר רגע של נשימה, של הכנה למהלך הקריאה של שירה דוקומנטרית, של הבנה כי אנו שותפות לעדוּת, שותפות לתיקון.
.
בַּחֲלוֹמִי יָאסִין / אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּתַהֲלוּכָה / לִפְעָמִים מוּבֶלֶת / לִפְעָמִים מוֹבִילָה / אֲנִי וְעֵדֶר נָשִׁים שֶׁכָּמוֹנִי יוֹדְעוֹת / מָה שֶׁבְּנֵי אָדָם פָּגְעוּ רַק בְּנֵי אָדָם יוּכְלוּ לְתַקֵּן /
(עמ' 96)
.
הספר בונה קורפוס של סיפורי נשים שעברו אלימות גופנית ומינית: אונס, גילוי עריות, לידות אלימות ושתוקות, קשירות בבתי חולים לפגועי נפש, התאבדויות. האובדן הוא אובדן פיזי, נפשי רוחני, ובעקיפין יש בו אובדן של הצלם והמוסר החברתי. זהו מבט על אירועים החוצים טאבּוּאים חברתיים ואנושיים, הטומן בחובו הנעה לאקטיביזם חברתי. הקריאה בספר יוצרת תנועה כפולה: הקריאה הקשה והמרעידה על אודות נשים שעברו אלימות מינית, וזו השואלת מה ניתן לעשות. אי אפשר רק לקרוא בספר ולשתוק, משהו בפנים מבעבע לתהליכי שינוי עמוקים. האלימות אינה רק זו של הגוף הפאלי היחיד כי אם גם זו של הגופים החברתיים, הפוליטיים, הממסדיים בכל העולם: בישראל, בדיר יאסין, בניו יורק, בלוס אנג'לס, בפריז, בלונדון. אני יכולה לאחוז בידי גלובוס ולנעוץ סיכה בכל המקומות האלה המוזכרים בספר השירה. כל נעיצה שכזו היא דקירה עמוקה בלב החי.
גוף האישה הופך לזירה פוליטית צבאית רווית אלימות. כל מונולוג של איבר נשי פצוע, כל עדות פואטית הופכים את הקריאה למשתקת, למבעבעת, לזועמת, לחומלת, למלאת צער, צער אינסופי; לרצון לחולל פה מציאות אחרת, בטוחה ואנושית יותר.
.
שָׁלְחוּ אוֹתִי לַיּוֹעֶצֶת / הִיא שָׁאֲלָה אוֹתִי מָה קוֹרֶה / אָמַרְתִּי / אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִישֹׁן / הִיא שָׁאֲלָה לָמָּה / הֶרְאֵיתִי לָהּ צִיּוּר שֶׁצִּיַּרְתִּי / זֶה הָיָה רִשּׁוּם שֶׁל יַלְדָּה וּמַגָּף שֶׁל גֶּבֶר דּוֹרֵךְ לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם / מְעַנְיֵן / אָמְרָה הַיּוֹעֶצֶת / אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁקָּרְאוּ לָהּ נָעֳמִי / וְהָיוּ לָהּ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת / מְעַנְיֵן שֶׁאֵין לַיַּלְדָּה הַזֹּאת פָּנִים /
אֵין לָנוּ אֶלָּא לְהִתְפַּעֵל יָאסִין / מִיְּכֹלֶת הַהַמְצָאָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ / מִכֹּשֶׁר הַהַתְמָדָה / מֵהַהֶרֶס הָעַצְמִי הַמַּמְשִׁיךְ לִפְרֹץ כְּמַעְיַן מַיִם חַיִּים /
מה נוּכַל לוֹמַר / עַל יְכָלְתָּם שֶׁל מְבֻגָּרִים לֹא לִרְאוֹת / יַלְדָּה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה / מִתְהַלֶּכֶת בְּמִסְדְּרוֹנוֹת בֵּית הַסֵּפֶר / מַסְתִּירָה בְּגוּפָהּ עֻבָּר
(עמוד 76)
.
השירה מנכיחה מאורע. זה אכן קרה. זו לא מטאפורה, זה לא משל חברתי או פוליטי. זה קרה לילדה בת שתים־עשרה המהלכת בין כותלי בית הספר. הילדה הזו יכולה להיות הילדה שלנו, האחות שלנו, מישהי שאנחנו מכירות. ילדה שעברה אונס שמסתירה בגופה עובר. האשמה והבושה מונעים ממנה לספר. היא צורחת מבפנים. אף אחד לא שומע, לא רואה.
המשוררת משמיעה את קולן של הנשים המושתקות, אלה החיות ואלה המתות:
.
בְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ אֲנִי נוֹשֵׂאת אִתִּי גְּוִיּוֹת / עַכְשָׁו מִשֶּׁעָזְבָה אוֹתָן הַנְּשָׁמָה / הֵן שׁוֹקְלוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁשָּׁקְלוּ בְּחַיֵּיהֶן / חֻקֵּי הַפִיסִיקָה שֶׁל הַחַיִּים אֵינָם חֻקֵּי הַפִיסִיקָה שֶׁל הַמָּוֶת / כְּכָל שֶׁשָּׁתְקוּ בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ הֵן מְדַבְּרוֹת בְּמוֹתָן /
(עמ' 133)
.
אנחנו רקמה אנושית אחת ופצעי הגוף והנפש של ילדה, של נערה, של אישה מתרקמים גם בנו, בגוף הקולקטיבי.
.
.
הַשְׁמִיעִי קוֹלָהּ הַנִּשְׁנַק שֶׁל אֱמֶת
כָּל פְּגִיעָה / אוֹמְרִים / הִיא שִׁחְזוּר שֶׁל פְּגִיעָה קוֹדֶמֶת / כָּל שְׁבִירָה / הִדְהוּד שֶׁל שֶׁבֶר שֶׁנִּשְׁבַּר מִזְּמַן / מָה נוּכַל לוֹמַר אִם כֵּן / עַל הַפְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה / תָּאֵר לְךָ יָאסִין מָה עָשָׂה הַיְּקוּם שֶׁהֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל
(עמ' 58)
.
איך משמיעים את קולה הנשנק של האמת? איך שומעים אותה? אני קוראת בספר ומוצאת שכל גופי קשוב ודרוך לקול. עיתים הוא נשנק, עיתים הוא צרחה, עיתים מהירות הקול עוברת כל ממד וחוק פיזיקלי עד כי כל אברי גופי הופכים להיות איברים שומעים, שומעים, נחרשים ונרעדים.
אין עלילה נרטיבית בספר. יש שבירה. זוהי שבירה, במינונים שונים, לא רק של הרצף כי אם גם של הגוף, של התודעה. השירה לדידה של המחברת היא לא רק תיעוד פואטי כי אם גילומים של ריפוי נפשי עמוק, של תקווה. באחד האשפוזים שעברה המשוררת ערכו עליה חיפוש והחרימו לה חפצים שהיו בתיקה, ובהם ספל חרס עם יונקי הדבש, שלושת הספרים של אדריאן ריץ', כבל של מחשב, שרוכי נעליים. אולם הותירו לה את Wild Iris של לואיז גלוק, ספר שירה עם פרח על כריכתו.
.
אֲנִי שׁוֹלַחַת יָד לַתִּיק / שׁוֹלֶפֶת אֶת Wild Iris / הַסֵּפֶר הַיָּחִיד שֶׁלֹּא הֶחְרִימוּ לִי בַּחִפּוּשׂ / נֶאֱחֶזֶת בַּדַּפִּים בִּשְׁנֵי אֶגְרוֹפִים / כְּנוֹפֶלֶת מִצּוּק / נֶאֱחֶזֶת בְּרִגְבֵי אֲדָמָה / בְּשָׁרָשִׁים / בְּעֶצֶם הָאֲוִיר / הַסֵּפֶר נִפְתַּח בַּשִּׁיר THE WILD IRIS / At the end of my suffering there was a door / אֲנִי קוֹרֵאת בְּקוֹל / פִּי דָּחוּס בִּסְמַרְטוּט הָרִצְפָּה /
(עמ' 147)
.
זוהר משמיעה את קולה, את קולן של הנשים שדמם בארכיונים ובעיתונים, את קולן של הנשים שהיא פגשה כמיילדת במחנות פליטים:
.
מֵאָז תַּמָּה עוֹנַת הַמַּנְגּוֹ אֵין שׁוּם אֹכֶל
זוּלַת אוֹתוֹ סִיר שֶׁל פּוֹ פּוּשׁוֹ וְאוֹתוֹ סִיר שֶׁל שְׁעוּעִית
בֹּקֶר, צָהֳרַיִם וְעֶרֶב נַיְיטִי מַעֲמִידָה אֶת הַסִּיר עַל הַמְּדוּרָה
וְהַבֶּטֶן הָעֲגֻלָּה (וּבְתוֹכָהּ תִּינוֹק הַמִּלְחָמָה שֶׁהִטְמִינוּ בָּהּ הַמּוֹרְדִים)
אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת לָהּ לְהַגִּיעַ לַזָּוִית הַנְּכוֹנָה מִמֶּנָּה תּוּכַל לִנְשֹׁף מִבְּלִי
לִשְׁאֹף עָשָׁן וּלְהָפִיחַ בַּלֶּהָבוֹת חַיִּים
…
והשיר מסתיים במילים:
חַכִּי! חַכִּי! הֵן אוֹמְרוֹת לִי, חַכִּי שֶׁיָּבוֹאוּ הַנְּמָלִים הַלְּבָנוֹת הוֹ, וּבֶּטִי
תָּכִין לָנוּ מִמְרַח נְמָלִים לְבָנוֹת, רַק חַכִּי
שִׂפְתֵיהֶן מִתְנַפְּחוֹת וּמַגִּירוֹת וּמַשְׁחִירוֹת
כְּמוֹ נַרְתִּיק רֶגַע לִפְנֵי לֵדָה
(עמ' 14)
.
הנרתיק רגע לפני הלידה הוא משל קיומי ללידה שלנו הנשים אל סדר נשי חדש, אל זכותנו לחיים עצמאיים וחופשיים, אל הבחירה לספר את אשר היה, את אשר יהיה, ואת אשר אנו בוחרות לספר. הקול האישי הופך להיות קול קולקטיבי שבכוחו לחולל שינוי. בכוחו ללדת את עצמנו מחדש.
.
.
מבנים פרוצים – הפוליטיקה של הגוף, של המקום
בספר מסופר לנו על הכפר הערבי דיר יאסין שנכבש במלחמת העצמאות, ובמהלכה נחרבו חלק מבתי הכפר ונטבחו רבים מתושביו, ביניהם נשים וילדים. בשנת 1951 הוקם במבני הכפר בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. זהו המקום שבו אושפזה המשוררת לראשונה.
באחרית הדבר כותבת זוהר: "תוך כדי עבודתי על התזה, הגעתי לראשונה לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית, שם הכרתי נשים שעברו זוועות שטרם פגשתי מקרוב. בעודי מאושפזת המשכתי לאסוף סיפורים, הקשבתי, הקלטתי וכתבתי עדות ועוד עדות." (עמ' 190)
את שירתה על בית החולים היא ממענת אל יאסין, שייח' הכפר שחרב:
.
יָאסִין יַקִּירִי / שֶׁאֲסַפֵּר לְךָ עַל מָה מְדַבְּרוֹת הַנָּשִׁים / כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת / גְּרוּמוֹת מֵהֲקָאוֹת / עַל גֶּרֶם הַמְּדָרְגוֹת / שָׁם בְּיָמִים אֲחֵרִים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלְּךָ / וְדוֹפְקוֹת זֵיתִים /
עַכְשָׁו הֵן מַדְלִיקוֹת סִיגַרְיָה / שׁוֹכְחוֹת לְעַשֵּׁן / מַדְלִיקוֹת שׁוּב / שׁוֹכְחוֹת / הַלֶּהָבָה דּוֹעֶכֶת
(עמ' 41)
.
יש אנלוגיה מבנית בין כפר נכבש ובתים הרוסים ובין הגוף הנשי. לשניהם יש פתחים, ושניהם, אלה של הכפר דיר יאסין ואלה של גוף האישה, פרוצים לאלימות הפאלית, לכיבוש, להרס.
.
יָאסִין יַקִּירִי / הָיוּ לְךָ בָּתֵּי אֶבֶן / הַשְּׁלָדִים עוֹדָם עוֹמְדִים / הַנֶּשֶׁק בִּידֵי הַתּוֹקְפִים / בְּקֹשִׁי שָׂרַט אֶת תְּרִיסֵי הַבַּרְזֶל / תַּחַת חִפּוּי אֵשׁ / זָחֲלוּ לוֹחֲמִים אֶל פִּתְחֵי הַבָּתִּים / צָרְבוּ חוֹר בַּדְּלָתוֹת / זָרְקוּ מִבַּעֲדָן / חֹמֶר נֶפֶץ /
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל גּוּפִי / עַל גּוּף נָשִׁי / עַל גּוּף יַלְדִּי / כַּמָּה פָּגִיעַ / כֻּלּוֹ פְּתָחִים / אֵיזֶה אֱלֹהִים / הָיָה בּוֹרֵא כָּךְ / חֲשִׂיפוּת מִבְנִית / אֲנִי מִתְקוֹמֶמֶת עַל הַפְּגָם בַּתִּכְנוּן / אֵינִי רוֹצָה לִחְיוֹת בְּגוּף אִשָּׁה
(עמ' 131)
.
המרחב הלימינלי מכיל בה בעת את הכפר הערבי שנהרס ואת בית החולים הפסיכיאטרי. המרחב מקיים שני גופים על ציר הזמן שיש בו חיים ומוות, בנייה והרס, שיקום ופירוק. המוות הוא פיזי, נפשי, סמלי. המרחב הלימינלי הופך להיות זיכרון של סבל אנושי כתוצאה מאלימות, טראומה, חולי והרג.
.
אִם אַתָּה רוֹצֶה לְדַעַת יָאסִין אֲסַפֵּר לְךָ / "הַהֶסְכֵּם הַטִּפּוּלִי" שֶׁלִּי אוֹמֵר שֶׁאִם אֲנִי רוֹצָה לָמוּת / אֲנִי מְדַוַּחַת מִיָּד לַאֲחָיוֹת / נוֹתְנִים לִי תְּרוּפָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ טַעַם שֶׁל סַם אֹנֶס / אֲנִי רוֹצָה לָמוּת / קוֹרְאִים לְרוֹפֵא / הָרוֹפֵא אוֹמֵר / "אֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לִקְשֹׁר אוֹתָךְ"
(עמ' 103)
.
לוּ הָיוּ מַצִּיעִים לִי צֶדֶק יָאסִין / הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַק דְּמָעוֹת שֶׁל הַכָּרָה
(עמ' 120)
.
העדות, בכוחה לבקש הכרה באשר היה, אם הרס וטבח בעיתות מלחמה ואם אלימות מינית כלפי נשים. המשוררת מבקשת זאת בשם אלה שאינם כאן, תושבי דיר יאסין הטבוחים והנשים הפצועות מאלימות מינית, הנשים המתות; היא בוחרת לחבר בין אירוע היסטורי לבין עדות הנשים משום שאין עדיין הכרה לכל אשר אירע שם ובתוכן.
.
.
שירה דוקומנטרית
הספר כתוב כשירה דוקומנטרית. באחרית הדבר מוסיפה המשוררת: "האירועים המתוארים בספר הזה היו והינם אמת. חלקם קרו לי, חלקם קרו לחברותי, על חלקם קראתי במחקר, ברשתות החברתיות ובעיתונות." (עמ' 189)
ראשיתה של סוגה זו בתחילת המאה העשרים. בין הבולטים שבמייסדיה נמצאים מיוריאל רוקיסר (Muriel Rukeyser), משוררת ופעילה פוליטית אמריקאית, מחברת ספר המתים (The Book of the Dead, 1938), שבו תיעדה אסון תעשייתי שבו מתו מאות כורים במערב וירג'יניה ממחלת ריאות תעסוקתית, וויליאם קרלוס ויליאמס (William Carlos Williams), משורר, סופר ורופא אמריקאי אשר תיעד את המרחב הטיפולי שבו עבד: מרשמים תרופתיים, שיחות עם פציינטים, חולי, הגוף המובס, לידה ומוות. ויליאמס השפיע על תנועת הביט. שניהם שילבו בשירתם קטעי עיתונות, דוחות ממשלתיים, עלונים פוליטיים, עדויות של עדי ראייה וחומרים תיעודיים אחרים.
במקום לטעון לאמת אובייקטיבית המבוססת על עובדות, שירה דוקומנטרית מספקת פרשנות סובייקטיבית בכך שהיא ניגשת לנושאים בצורה מופשטת וניסיונית. היא אינה מנכסת הון תרבותי ואינה מוגבלת לזמן – החומר המתועד קיים בשיחות עם אנשים חיים, ברשתות החברתיות, בארכיונים היסטוריים מעופשים ובעיתונות. לעיתים, השירה הדוקומנטרית חורגת מאומנות השפה אל אומנות הבמה וכוללת מיצבים, מיצגים, צילום וקולנוע. שירה דוקומנטרית משתמשת בטכניקות אוונגרדיות על מנת לעורר אצלנו, הקוראים, הלך רוח ער ומודע, תגובות רגשיות עמוקות, ונקודות מבט חדשות על העולם.
כך, לדוגמה, השיר שלהלן, מתוך ספרה של זוהר, הוא תיעוד דוקומנטרי שיש בו ממאפייני המייצג ואפשר להרגיש בו את הפּוּנקטוּם, הדקירה העמוקה פנימה, כפי שאנו רואות בצילום סטילס שלא מניח לנו, שמצמית לנו את הנשימה.
.
ניו יורק 1015–2014
אֶמָּה שׁוּלְקוֹבִיץ, סְטוּדֶנְטִית בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת קוֹלוֹמְבִּיָּה, נֶאֱנֶסֶת בְּחַדְרָהּ בַּמְּעוֹנוֹת. וַעֲדָה פְּנִימִית שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה מְזַכָּה אֶת הָאַנָּס. כִּמְחָאָה, אמה נוֹשֵׂאת עַל גַּבָּהּ אֶת הַמִּזְרָן שֶׁעָלָיו נֶאֶנְסָה לְכָל מָקוֹם אֵלָיו הִיא הוֹלֶכֶת בַּקַּמְפּוּס. הַמִּזְרָן שׁוֹקֵל עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה ק"ג. הִיא מַחֲלִיטָה לֶאֱסֹר עַל עַצְמָהּ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה בִּנְשִׂיאַת הַמִּזְרָן, אֲבָל מוּכָנָה לְקַבֵּל עֶזְרָה מִמִּי שֶׁמַּצִּיעַ לָשֵׂאת עִמָּהּ בַּנֵּטֶל. הָרִאשׁוֹן שֶׁמַּצִּיעַ עֶזְרָה הוּא גֶּבֶר חֲסַר בַּיִת. הִיא נִשְׁבַּעַת לָשֵׂאת אֶת הַמִּזְרָן עַד שֶׁהַסְּטוּדֵנְט שֶׁאָנַס אוֹתָהּ יִדָּרֵשׁ לַעֲזֹב אֶת הַקַּמְפּוּס. אֶמָּה וּקְבוּצַת נָשִׁים נוֹשְׂאוֹת עַל גַּבָּן אֶת הַמִּזְרָן אֶל טֶקֶס הַסִּיּוּם.
.
הבחירה של זוהר בסוגת השירה הדוקומנטרית מציבה אל מול עינינו סיפורים הנמצאים בצומת שבין שירה, דיווח עיתונאי, אמנות מיצג, ובכך היא ממענת את האמירה שלה לכל הזרמים, לכל האנשים באשר הם, ללא כל היררכיה. אמירה אמנותית שבכוחה לחולל שינוי חברתי ותודעתי.
.
.
מאיבר נשי פצוע לאיבר מוליד חיים
בספר ניכרת עבודה מונומנטלית של המשוררת: היא נברה בארכיונים, בעיתונות, בדוחות רפואיים, בכינוסים, וליקטה סיפורים ממקומות שונים בעולם. בספר אנחנו פוגשים גם את אליזבת ג'קסון, שעמדה למשפט על כישוף (לונדון, 30 באפריל 1602); את בלאנש, שנולדה בפריז ב־1859, עברה אונס, סבלה מ"התקפים דמויי אפילפטיקה" ואושפזה בבית החולים בסלפטריר, ושם עברה טיפולים רפואיים ניסיוניים, ברחה ואושפזה מחדש; את אוגוסטין, שנולדה בפריז ב־1861, נענשה במנזר בעקבות אוננות; את ג'נביב שננטשה בת־יומה על מדרגות בית החולים, עברה בין בתי אומנה והוכתה.
ראשיתו של התיעוד הפואטי של זוהר הוא בעבודת התזה שלה בנושא סוגת השירה הדוקומנטרית. היא תיעדה בשירה את האלימות המתחוללת נגד נשים במקומות שונים בעולם: סקילת נשים שנאנסו תחת משטר הטאליבן באפגניסטן, מילת נשים באפריקה, המתת תינוקות ועובּרים באסיה, אלימות ממסדית, כלכלית, זוגית. התיעוד הפואטי שהחל במקומות רחוקים גאוגרפית ותרבותית המשיך לתיעוד קרוב, של המתחולל כאן בארצה של המשוררת, של שמה עבר עליה, בגוף ראשון, ועל חברותיה.
לאורך הספר הכול שלוב זה בזה, הרחוק והקרוב חורגים מהזמן לכדי אמירה שיש בה עדות ויש בה מחאה. זוהר הייתה שם, בפליאה ובצער האינסופי הזה, בגוף הפצוע, הזב כאב. היא רצתה לגמור עם הכאב הבלתי נסבל הזה. אותה הצילו. אבל זוהר מעידה בשירה הדוקומנטרית שארבע־עשרה מחברותיה התאבדו. תוך כדי אשפוז היא אוספת עדויות וסיפורי חיים. גם במהלך מסעותיה על פני שלוש יבשות היא אוספת מידע ממיילדות, מסבתות, מנשים מרפאות. הן הופכות להיות מורות הדרך שלה, החונכות. אלו שמאפשרות את האיניציאציה, המוות והלידה מחדש.
המשוררת לא רק מעבירה את הקוראות והקוראים מסע בתוך ומחוץ לגוף הנשי הפצוע, היא מקבצת עדויות שמרחיבות את גבולות התודעה, את המצב וגילוי האמפתיה והחמלה כלפי הנפגעות בכל המקומות ובכל הזמנים, היא מתמירה איבר נשי פצוע לאיבר נשי מוליד חיים.
זוהר היא גם מיילדת. היא פעלה בעולם, בין היתר במחנות פליטים, והיא מיוזמות המאבק נגד אלימות מינית ואלימות בלידה, ההוגה והמייסדת של אמ"ן – אדמת מרפא נשית, מקום המאפשר לנשים פגועות לקבל תמיכה מתוך ראייה הוליסטית.
גם במעשה העריכה של ספר השירה יש מהלך אוונגרדי. עריכת השירים מדגישה מקצביות שונה שאינה רציפה. אירועים שבורים אלו על רצף הזמן מאפשרים מבט חדש של הקורא על העולם, על המתרחש בו. ניכר כי עורכת הספר, הדס גלעד, החזיקה כאן לא רק עריכה פואטית כי אם את המהות של הספר כולו, המהות הנשית הפצועה המבקשת ריפוי וקומיוניטאס, שיראו אותה, שישמעו, שנהיה גם אנו עדות ועדים ושותפים לתהליכי השינוי. הספר יוצא לאור במלוא כאבו ואבחתו. יש כאן ערך מוסף של עריכה, של אחזקה ושותפות במעשה היצירה.
באחרית הדבר כותבת המחברת: "אני נושאת תפילה שהספר הזה יהיה מקור של הדהוד, כוח, תיקוף וריפוי לכל הנשמות וחלקי הנשמות באשר הן." (עמ' 189)
אנחנו איתך בתפילה הזו.
.
צילה זן־בר צור חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. היא מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). רשימות פרי עטה התפרסמו בגיליון 84 ובגיליון 94 של המוסך.
.
מרוה זהר, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער", טנג'יר, 2021.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על ספר השירה "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" מאת שי שניידר־אֵילת
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
