מסה | טעם החיבוק

"לאורך מחזותיו נראה כי לוין מנסה לאתר את התשתית הכפולה המניעה את האדם לפעול בעולמו. מצד אחד יצר של ניצול ושל אכזריות ומצד אחר חמלה ואחווה." אסף אוזן במסה על הצדדים הפחות מוכרים ביצירתו של חנוך לוין

יאיר גרבוז, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על דיקט (חלק אחד מ-12), 480X242 ס"מ, מתוך התערוכה "אין גבול לפניך", גלריה זוזו, 2018

.

״מפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק״: על חמלה ביצירותיו של חנוך לוין

מאת אסף אוזן

.

חמלה, נתינה ודאגה לזולת, אלו ככל הנראה מושגים שהקהל הרחב אינו ממהר לייחס ליצירותיו של חנוך לוין, שכן על פי רוב הצד האפל של האנושי זוכה לעמוד אצלו בקדמת הבמה, ואת חומרי הבערה מספק לוין עצמו, שאף כותב על כך במעין גילוי אוטוביוגרפי באחד מהקטעים הפחות מוכרים שלו מראשית שנות השבעים (מתוך "עולם החנפנות", שהתפרסם בכתב העת סימן קריאה ב־1973):

.

כי מחוור לי: נפשי אל הלכלוך שואפת.

זבל חם, תרועות אשפה וריקבון סוער,

אלה הם חומר הבערה

מהן עולה מתלקח אפר שמחותיי.

.

השאיפה אל הריקבון הסוער מוצגת אצל לוין כבר בסאטירות המוקדמות בלינגוויסטיקת הפיפיקקא; דרך מחזות השכונה, המתאפיינים ביחסי כוח ושליטה תוך הקפדה יתרה, יש גורסים יתרה מדי, על השפלת הזולת; ועד למחזות המיתוס המזעזעים המפליגים אל מחוזות הרוע והשטנה – והכול מוגש באריזה אסתטית מונוכרומטית כדין וחשבון נגד הטבע האנושי. אלא שתחת הריקבון האנושי מונחת עמדה מוסרית, שבשל אסתטיקת הסחי והרוע הדומיננטית כל כך, קשה עד בלתי אפשרי להבחין בה. לוין עוסק רבות בתפקידה של האנושיות ובכלל זאת בכוחה של החמלה כרגע המכונן פעולה מוסרית שתכליתה להקל את סבלו של הזולת. איני מבקש לטעון כי לוין אינו מבטא ביצירותיו את הפן האכזרי שביצר האדם, אולם האם זוהי התכלית האחרונה של יצירותיו? לאורך מחזותיו נראה כי לוין מנסה לאתר את התשתית הכפולה המניעה את האדם לפעול בעולמו. מצד אחד יצר של ניצול ושל אכזריות ומצד אחר חמלה ואחווה. שתי תכונות אנושיות הופכיות אך משלימות, כך שלא תיתכן האחת ללא האחרת, ושתיהן גם יחד הן רכיב בסיסי ובלתי נפרד בטבע האדם.

תפיסת החמלה אצל לוין אינה שולית או נסתרת, אלא מוצגת כמעט בכל יצירה, בין במרומז המשתמע מתוך היצירה ובין במפורש. אחת הדוגמאות המובהקות לנוכחות החמלה ביצירה הלווינית מוצגת במחזה אשכבה, אשר מבוסס על שלושה מסיפוריו של צ׳כוב – "כינורו של רוטשילד", "יגון" ו"בבקעה". אתמקד בחלק השלישי במחזה, זה המבוסס על הסיפור "בבקעה", ובעיקר בדיאלוג שבין דמותו של הזקן לדמות האם הצעירה, התועה ברחבי העיירה הנידחת פּוּפְּקָה, כשתינוקהּ המת אחוז בין ידיה. אף שהזקן מתואר למן פתיחת המחזה כקמצן ואנוכי, במפגש עם האם הוא מוצג באור חדש, כמי שפועל מתוך כוונה גמורה לסייע לאם בכאבה:

.

הזקן: לאן את הולכת איתו?

קברי כאן, על גדת הנהר, מתחת לעץ הערבה הזה.

אעשה לו ארון מתים.

האם: אין לי כסף.

הזקן: לאיש אין כסף היום, כולם, ככה… אני נגר, בונה ארונות מתים.

האם: אקבור כמו שהוא, באדמה…

הזקן: לא צריך כאן עץ ליותר מחצי מטר … דבר של מה־בכך, קצת יותר מקופסת נעליים.

האם: לא, אקבור ככה. אל הטבע, בלי חציצה.

הזקן: הייתי עושה לך גם ספל תה. היית מתחממת.

האם: אתה קדוש?

הזקן: לא, אני מפופקה.

האם: ודאי קדוש.

הזקן: איזה קדוש אני…

(מייבב קצרות, חדֵל)

לפחות אעזור לך לקבור…

האם: לבדי, לבדי.

.

גם לאחר שהאם מסרבת, הזקן אינו מוותר אלא משתדל למענה. מצד אחד הוא רוצה לעזוב אותה לנפשה ומצד שני הוא מבין שעוד קיימת אפשרות לסייע לה בכאבה. נראה כי המסירות המיוחדת של החומל מתקיימת תוך דיאלוג מתמשך נוכח מצבו של הזולת. הזקן אינו כופה את עזרתו על האם, הוא מתנהל בצורה של קשב ופתיחות למצבה – חרף העובדה שהאם מסרבת לעזרה, הזקן מזהה שהוא יכול לסייע לה גם באופנים אחרים. הוא שוב פונה אליה, הפעם הוא מנסה לשוחח עימה כדי שתוכל לפרוק מעט מיגונה הגדול:

.

 הזקן: אם את זקוקה נואשות לקדוש, אז אני קדוש. דברי.

 

מיד לאחר מכן נכתב בהוראות הבמה: "היא שותקת, הזקן מתקרב אליה." כלומר הזקן לא רק מקשיב, הוא גם נוכח בכל הווייתו כמי שמבין את פעולת החמלה. הוא ממשיך לשוחח איתה כמי שמבין את חשויבתה של השיחה בהקלת סבלה או כחלק מתהליך תרפויטי:

.

הזקן: ובחייך מה עשית, ילדה?

האם: ככה, כיבסתי, טאטאתי…

הזקן: אבל מעשים יותר גדולים, עשית?

האם: לא עשיתי, אדוני.

הזקן: היית אדם, יש לך מוח, רצון משלך, מה עשית איתם?

האם: חייתי, אדוני.

הזקן: לא ניצבת אף פעם על איזו פרשת דרכים?

האם: לא, אדוני.

הזקן: אף פעם לא אמרת: הנה, אלך לכאן, ולכאן לא אלך?

האם: לא, אדוני. החיים הוליכו אותי, ואני הלכתי.

הזקן: איזה חיים, ילדה!…

האם: כפי שחיים כולם, אדוני. עמדתי בתור הארוך לקבל את חופן הסוכר שלי, השורה הייתה ארוכה, ותורי לא הגיע.

.

הזקן קשוב בדריכות לדברי האם הצעירה. ככל שמתבררות נסיבות חייה העגומות כן גוברת נכונותו של הזקן להתייצב לצידה. הזקן ניצב לצד האם על אף הספקות הגדולים העולים מצידו בנוגע ליכולת שלו לסייע, שכן אין הוא מאמין שיש בכוחו לנחם אדם שהוא אומלל לפחות כמותו:

.

הזקן: עכשיו את כורעת ברך לפני ומושיטה את פנייך שאלטף אותך ואנחם אותך. אבל את יודעת שאני אומלל כמוך ובמגע היד שלי אין ברכה ואין נחמה.

האם: עשה מה שאתה מבין, אדוני.

הזקן (עומד רגע מולה, אינו יודע מה לעשות, נוגע בלחיה):

הנה, אלטף אותך כדי שתוכלי לבכות קצת.

.

ההבנה שאליה מגיע הזקן, שלפיה גם אדם אומלל יכול לנחם את זולתו ולחמול עליו, היא מסר משמעותי לא רק באשר לכוחה של חמלה, אלא גם בנוגע לתפיסת המוסר בכללותה אצל לוין. האדם באשר הוא אדם יכול לפעול למען זולתו גם ממקומו העגום והקטן. נראה כי המגע המנחם והאוזן הקשובה הם כל שנדרש לעיתים כדי לסייע לזולת בכאבו. הזקן קשוב לצורכי האם ומתייצב לצידה במלוא הווייתו.

הבנתו של הזקן כפי שמציג זאת לוין, פותחת צוהר אל כוחם המנחם של הקרבה והמגע האנושי וביתר בהירות אל תפקידו של החיבוק כמרחב מרפא. החיבוק אצל לוין, החוזר במגוון רחב של יצירותיו, מגלם לא רק את הצורך אלא גם את האפשרות הבסיסית ביותר ליצירת שותפות, גם פיזית אבל גם פנימית, כיוון שיש בחיבוק אפשרות לטעת תחושת שייכות וקרבה, כפי שעולה למשל בדיאלוג בין שני חולים גוססים בשוכבם במיטת בית החולים בכלכותה שבהודו, במחזה הבכיינים:

.

גוסס ותיק: אתה,

המחרחר מכאב בנשימות אחרונות,

שתן וצואה תחתיך,

שאינני יודע את שמך,

ושאין לי קרוב ממך בעולם –

חבק אותי! חבק אותי חזק!

.

החיבוק כאן מבטא את הקשר האנושי במובנו הבסיסי ביותר, כזה שכל אחת ואחד יכולות ויכולים להעניק ולקבל כפעולה אנושית וחומלת. במובן העמוק לוין מראה עד כמה פשוט לחבק ולהעניק אפשרות של נוחם לזולת, זאת למשל לעומת הפעולות ההופכיות, שבהן הדמויות משקיעות הרבה מאמץ כדי לפגוע בזולתן.

מעבר להקשר האוטוביוגרפי המחבר את הדברים אל נסיבות חייו של לוין, שנאבק באותה העת במחלת הסרטן ועבד על בימוי הבכיינים בעודו מאושפז בבית החולים, החיבוק, אליבא דלוין, יוצר מרחב של נוחם, של תקווה ושל קשר בין־אישי גם ובעיקר כשהמוות חודר בהתמדה אל מרחבי החיים. דוגמה נוספת לכך עולה במחזה מלאכת החיים, בדברים שאומרת לביבה לבעלה יונה פּוֹפּוֹךְ כאשר הוא מודיע לה בפתאומיות שהוא עומד לעזוב אותה. היא מנסה לפייס אותו ולהסביר לו את עובדות החיים בתקווה לגרום לו לשנות את דעתו:

.

לא היה בנו להט.

בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים,

מפני שגשם יורד בעולם,

והלילות קרים,

ומפני שאי־אפשר לעבור את החיים האלה

בלי חיבוק.

.

הסירוב העיקש של יונה פופוך מוביל את לביבה אפילו לכרוע ברך לפניו ולהתחנן שלפחות יעניק לה חיבוק אחרון:

.

חיבוק אחרון. במקום יין.

יונה: אני אבוא לבקר.

לביבה: אתה לא תבוא, ואני רוצה

להישאר עם טעם החיבוק האחרון.

אתה חייב לי חיבוק אחרון לפרידה.

.

גם כאשר לבסוף יונה מתרצה ונענה ולו לרגע לתחינותיה של לביבה, הוא עושה זאת בעיקר כדי לרגש את עצמו, מה שמתברר כניסיון כושל מצידו, ולביבה אינה זוכה ליחס החם שלו היא משוועת. ברם, יש להדגיש, בעיקר לאור התנהלותו של יונה פופוך, כי גם כאשר החיבוק כביטוי למגע אנושי חומל אינו בא לידי מימוש במחזה, הוא בבחינת הזדמנות עבור הצופים להרהר בכוחו של החיבוק, בעיקר לנוכח הדמות המשתוקקת למגע. כלומר, הפער הזה יוצר קריאה או הזמנה עבור הקהל עצמו לדון בחשיבותה של החמלה.

למרות הציניות הקרה הרווחת אצל לוין, נראה כי גם הוא מבין לעומק את כוחו של החיבוק ואת תפקידו המנחם והמרפא של המגע כאפשרות להקלת הסבל וחציית המרחב האנוכי אל עבר זה האנושי. החיבוק אצל לוין מבטא זיקה אנושית וחמלה שאליה משתוקקות כל דמויותיו, גם כאשר מדובר בדמויות חזקות המוצאות נחמה בידיהן של דמויות נחותות מהן. כך למשל המלך במחזה מתאבל ללא קץ, המוצג על בימת התיאטרון הקאמרי בימים אלה, מוצא מזור ונוחם בזרועותיה של האחות הרחמנייה. הרקע לכך הוא מות בנו של המלך, שבעקבותיו המלך מאבד את שפיותו מרוב צער. לעומת מומחי הנפש והרפואה, האחות אינה נתלית בספרות או במחקרים מלומדים, אלא פשוט מחבקת את המלך ומערסלת אותו בין ידיה כמי שבכוונתה לנסות ולהקל מעט את סבלו. המלך טובע בצערו, ובעודו מערער על יכולתו של החיבוק לנחם, הוא עושה את ההפך ומצביע על אופיו התרפויטי של החיבוק ועל חשיבותו:

.

מלך: למה אני מביט בך מבעד לדמעות

ותולה בך תקוות משונות?

למה אני משלה את עצמי

שאם אטמיע את עצמי בתוכך, אֶגָאל,

שיש נחמה בחיבוק,

ואם תעלה שוועה אדירה מפיות של אלף איש,

יהיה לה כוח להשיב מתים לתחייה?

ראי כמה חלש אני, נאחז בכל קור עכביש,

בעוד משקל האדמה כולה לא יספיק.

.

למרות דבריו, המלך אינו מרפה ונשאר מעורסל בידי האחות. למרות הגישה הרציונאלית שהוא נוקט, אין הוא מסוגל להרפות מן האחות, כראיה לכך שיש במגע החומל כדי להקל את כאבו. גם אם החיבוק לא יחזיר את המצב לקדמותו ולא יחיה את בן המלך, הרי הוא שואב ממנו הקלה ונחמה. כך נכתב בהוראות הבמה: "מנשק את ידיה בלהט, טומן את ראשו בחיקה. היא מחבקת אותו". תמיכה לדברים האלה עולה גם מדבריה של האחות אל המלך, כשהשניים מחובקים:

.

אחות: וכמה צדקת, גוף חבוק בגוף,

וכולנו יחד, החיים והמתים,

רק פרטים קטנים

בתמונה האחת הגדולה.

.

המלך מגלה את כוחו של המגע האנושי, את כוחו של החיבוק, כמו אוויר לנשימה, כרגע של הקלה גם אם רגעית ומזערית. או כפי שניתן לסכם זאת באמצעות דבריו של מרטין בובר: ״העולם אינו בר־הבנה אבל הוא בר־חיבוק״ (Poniting the Way, Harper, 1957, p. 27).

חרף נוכחות המוות והרוע שביצירותיו, לוין אינו פוסח על החמלה כאפשרות ריאלית אשר רואה בזולת חלק מתמונה אחת גדולה. בכך לוין מנכיח תדיר את המתח הדיאלקטי ביחס לטבע האנושי, טוב מול רע, אכזריות וניצול מול חמלה ואחווה, כסוג של דיאלוג פתוח ביחס לחיינו היומיומיים, כאתגר פנימי שבו אנו, נמעני היצירה, אמורים לבחור ולהכריע כיצד ייראו חיינו.

.

ד"ר אסף אוזן, חוקר ספרות השוואתית, אתיקה ותיאטרון. הרשימה מבוססת על עבודת הדוקטורט שלו, העוסקת בבחינת תפקידה של החמלה במרחבי קיום אכזריים באמצעות עיונים פילוסופיים ביצירותיו של חנוך לוין. העבודה נכתבה במסגרת היחידה ללימודים בינתחומיים בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מורן בנית במסה על האב והיעדרו ביצירתה של רונית מטלון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קובי אוז וטיפקס יושבים בבית קפה כבר 20 שנה

סולן להקת טיפקס קובי אוז מספר את הסיפור מאחורי השיר והאלבום: "זוהי האשמה על האדישות של אנשי המרכז בזמן שהאינתיפאדה השנייה משתוללת ורקטות התחילו לעופף על ישובי הדרום"

עטיפת האלבום "יושבים בבית קפה", להקת טיפקס. צילום: רלי אברהמי

השנה אנחנו חוגגים עשרים שנה ל"יושבים בבית קפה" – אלבום שהביא לנו שיא של הכרה ציבורית רחבה. יושבים בבית קפה" ו"כמו לפני עשרים שנה" קרעו את הרדיו והטלוויזיה, קיבלנו תארים ופרסים, חרשנו את הארץ והיינו האמן המרכזי(!!!) בפסטיגל – אבל הביקורות ברובן – לא התלהבו.

יושבים הוא בעיקרון אלבום אולפן של רביעייה, ביג אם (מאיר עמר) שהפיק את האלבום וישב על המחשב של החדר הקטן באולפני "עננה", אני (קובי אוז) הייתי על השירות, הלופים ורוב הקלידים, רמי יוסיפוב הביא כהרגלו כמה תפקידי גיטרה בלתי נשכחים וגל פרמן התפנן על גיטרה בס – כינור עתיקה עם מיתרי ניילון.

תוספות מוסיקליות בכמה שירים – אבי אלבוחר הפליא בקלידים, תמיר ימיני נגע טיפה בתופים, נוריאל עמר ניגן מעט עוד וכינור וזהו – אלבום הכי אה לה נטורל שלנו, אלבום של טיפקס נטול דואטים ושת"פים.

הפשטות בלטה במיוחד כי "יושבים בבית קפה" הגיע מיד אחרי "דיסקו מנאייק" – פרויקט הדגל המורכב שלנו, פתאום תחושה של קלילות, משהו לא מיוזע.

הרקעים של העטיפה הגיעו מעיצובים של פורמייקה במרקמים של עץ, כלומר עץ מפלסטיק – מתאים לאלבום הזה – שהיה מלא מסרים אבל קטן וממזר.

במרכזו שיר הנושא – "יושבים בבית קפה" שהוא האשמה על האדישות של אנשי המרכז שיושבים בבית קפה – בזמן שהאינתיפאדה השנייה משתוללת ורקטות התחילו לעופף על ישובי הדרום. שיר אנטי זחיחותי – שנתפס כלהיט קליל ומלטף – היום אנחנו מקווים שהדבש והעוקץ היו מאוזנים מספיק.

 

הנה קישור לכל הדרכים לשמוע את האלבום הזה שהפך מהר מאוד לאלבום זהב – https://digistage.to/teapacksYBK

 

צילום: רלי אברהמי

 

האמירה של "יושבים בבית קפה" מתחדדת כששומעים אותו בהקשר לתקופתו – ימי האינתיפאדה השנייה – ימי הפיגועים, הלינץ' ותחילת מתקפת הרקטות על שדרות. דווקא אז אנחנו בוחרים להצטלם כשאנו לוגמים קפה תל אביבי הפוך אבל מקפידים לחרוז "עוגת גבינה" עם "הלכה המדינה".

צילום: רלי אברהמי

 

אחרי "דיסקו מנאייק" הגרנדיוזית התאספנו בחדרון קטנטון שהיה בחניון הצמוד לאולפני "עננה" ושם, בתוך צעקות הדיירים שרבו על כל מטר של חניה, ביצענו אלבום קטן ופשוט.

גל מנגן כאן על גיטרת בס – כינור שהצליל שלה מאפיין את "יושבים בבית קפה", רמי ניגן על הגיטרות והמנדולינה שלו, ביג אם היה על המחשב ואני (הזמר עם הטרלינג) – הקפדתי להיכנס לחדר השירה ולשמוע באוזניות רק פסנתר והרמוניות בלי שום דבר מקפיץ – רציתי שהשירה שלי תצא אינטימית ככל הניתן וזה יצר ניגודיות ביני לבין הפלייבק הטיפקסי התוסס.

היום כל הקומפלקס הפך לסופר יודה אחד גדול.

 

כל כך הלך לנו בתקופת "יושבים בבית קפה" שזכינו בכבוד הגדול להיות האומן המרכזי בפסטיגל 2001 – פלאנובלה של פסטיגל. בשבילנו הפסטיגל השלישי, באנו כבר כלהקה צעירה ב1992 כשהייתה עדיין נגינה חיה, חזרנו ב1995 כשהייתה פחות נגינה חיה וב2001 כשהכל כבר היה פלייבק הגענו כאומן המרכזי – כולל ביצוע נמבר של מחרוזת שירי טיפקס כולל הלהיט הטרי "יושבים בבית קפה". איתנו השתתפו גם אילנה אביטל, קובי מחט, צביקה הדר, שרית חדד וכמובן דורון מזר! הנה חתכנו לכם בדל מהמחרוזת הזו – אפשר לראות את ביג אם נושא קיטאר לא מחובר שכבר אז היה נוסטלגי, את רמי וגל ששיכללו את צעדי הריקוד שלהם עד לשלמות יחסית וכמובן אני הקטן שהתרוצץ עם ילדי פסטיגל שתוך כדי סיבוב ההופעות צמחו להיות גבוהים ממני… כל מילה נוספת מיותרת.

 

בשיא הסיבוב של "יושבים בבית קפה" במטוס לאילת זכיתי לסגור מעגל עם גדול הדור המרן הרב עובדיה יוסף שהתרגשתי והופתעתי לדעת שחיבב והתעניין במוסיקה שלי.

הרב כיפכף אותי נמרצות בידיו – בדרך שברור לי שמוחל הוא לי ויודע ש"הרבי ג'ו כפרה" מתפלמס לא איתו אלא עם רבנים שונים ממנו בתכלית (להבדיל אלף אלפי הבדלות הרב אמנון יצחק הוציא עלי חרם).

המפגש איתו היה התרוממות רוחנית בתוך מטוס שטס ברקיע.

חשיפה ראשונה: אלבומי התצלומים שהרכיבה יפה ירקוני

30 אלבומים, מאות תמונות, וזמרת גדולה אחת

יפה ירקוני באוסטרליה

היא נולדה בשם יפה אברמוב בדרום תל אביב, למלכה אַלחַסוב ולאברהם אברמוב, סוחר בדים ושטיחים. את דרכה האמנותית החלה בגיל צעיר, כשהופיעה יחד עם אחותה ואחיה בבית הקפה המשפחתי בגבעת רמב"ם, היום בגבעתיים. עם קום המדינה, עוד בזמן ההפוגה בקרבות מלחמת העצמאות, הקליטה ירקוני תקליט שזכה להצלחה גדולה. במיוחד התפרסם מתוכו הלהיט "עיניים ירוקות", שאף נחשב לשיר הפופ הראשון בארץ. בעלה הראשון היה יוסף גוסטין, שנהרג במלחמת העולם השנייה בחזית האיטלקית.

בשנות החמישים והשישים הפכה לזמרת מובילה בארץ. לדורות הצעירים יותר היא אולי זכורה כזמרת לאומית. אבל למעשה עיקר הצלחתה בקרב הקהל היו בשירים הסלוניים שהקליטה, שירי הוואלס והטנגו, ששימשו גם כמוזיקת רקע לריקודים בבתי הקפה באותה תקופה. באותה שנה נישאה בשנית לשייקה ירקוני ושינתה את שם משפחתה. היא לא עצרה שם. והאמת היא שלסכם את פועלה עתיר ההישגים, השבחים והשנים יהיה קשה בכתבה אחת, גם אם נתמקד רק בקווים כללים. למזלנו, במובן מסוים, ירקוני עשתה זאת עבורנו.

היא אהבה את המצלמה והמצלמה אהבה אותה

עשר שנים שהיא כבר לא איתנו. באחד בינואר 2012 הלכה לעולמה והיא בת 86. ידענו שמדובר בזמרת גדולה, אבל מה שגילינו בארכיונה של יפה ירקוני השמור בספרייה הלאומית הפתיע אותנו. לא כל אמן טורח להרכיב למעלה מ-30 אלבומי תצלומים מסודרים של עצמו, מחולקים לתקופות שונות או לנושאים כללים וליד כמעט כל תמונה לציין מתי צולמה או באיזה אירוע.

קחו לדוגמה את האלבום המוקדש לסיבוב ההופעות העולמי של ירקוני, אחד מיני רבים, אליו יצאה בשנת 1999. באלבום המוקדש לשנה זאת ("דרום – אמריקה 1999" כתבה בשדרת הספר) היא מציינת כי "הסיבוב התחיל – 22.4.99 – ונגמר – 18.5.99 ת"א – צ'ילי [צ'ילה] – פראגוואי – סנטה קרוס – קוצא מבה [קוצ'אבמבה] – בוליביה – לה-פס – ניו-יורק – בולטימור – שיקאגו – ת"א". באלבום זה אנחנו מוצאים תצלומים מהיעדים השונים, כולל הערות כלליות של ירקוני על הסיבוב הגדוש הזה. "טרוף הטיסות בסיבוב", היא כותבת באחד העמודים הראשונים ומוסיפה פירוט של הטיסות שעלתה עליהן כדי להספיק הכל.

האלבום "פורטרטים ואישים מפורסמים" מוקדש לנושא הכללי יותר של – ובכן – דיוקנאות של ירקוני ותצלומים עם ידוענים. הנה למשל בעמודים הראשונים מודבק תצלום של החיילת בשנת הקמת המדינה, לצד תמונה עם אד סאליבן בהופעה הטלוויזיונית של ירקוני משנת 1961.

 

בטח זכור לכם שבתוכניתו של סאליבן פרצו הביטלס לתודעת הקהל האמריקני

ואחת עם שון קונרי.

וקליף ריצ'ארד.

יש גם אלבום שמוקדש כולו לחגיגות יום הולדת ה-70 שלה בשנת 1995. כולל תצלומים מהאירוע הגדול – רובם של ירקוני מופיעה בפני המשפחה והחברים שהגיעו לחגוג עימה. באלבום נמצא גם גזירי עיתון על האירוע ואפילו ההזמנה המודפסת ל"הארד רוק קפה" בדיזנגוף סנטר. לפי התמונות כל המי והמי היו שם.

עם אורי אבנרי. צילום: איציק בירן
שושנה ויפה על אופנוע. צילום: איציק בירן

יש כמה אלבומים מעשורים קודמים עם תצלומים נהדרים.

עם אריק לביא
עם אהוד מנור ויהודה בארקן

למרות שיש לא מעט תצלומים מתקופות קודמות בקריירה הארוכה של ירקוני, ברור שהאלבומים עצמם נאצרו והורכבו בסוף שנות התשעים – אולי כסוג של רטרוספקטיבה.

רוב רובם של התצלומים הם כמובן של ירקוני. מצולמת אחרת שחוזרת שוב ושוב, ואולי צדה את עינינו במיוחד בגלל ההיסטוריה המשותפת, היא שושנה דמארי הגדולה. אנחנו לא נשאל באיזה מחנה אתם. וכדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק סביר:

מובן לכם?

ואם בהיסטוריה עסקינן, ירקוני ליוותה את המדינה בשיריה, ולא רק ברדיו או בתקליטים. המחשה לכך היא התמונה הזאת מה-7 ביוני 1967 בזמן מלחמת ששת הימים.

לחצו על התמונה להגדלה

וכך בכל המלחמות הבאות: ירקוני התגייסה להופיע ולעודד את חיילינו במלחמת ההתשה; במלחמת יום הכיפורים ירקוני סיפקה שירות כפול עבור החיילים. היא הופיעה בפניהם במוצבים, ודאגה לאסוף מהם דרישות שלום הביתה – הפרטים נרשמו ע"י החיילים בגזירי נייר שאת חלקם צירפה לאלבום "צבא – 1973".

במלחמת שלום הגליל – 1982 – ירקוני מצולמת בביקורי פצועים.

בעיתונות אהבו לכנות אותה "זמרת המלחמות", היא העדיפה לראות בעצמה "זמרת השלום". חלומה הגדול היה להופיע במצרים עם חתימת הסכמי השלום.

אפשר להרים גבה על העיסוק העצמי הזה, אבל עדיף להוקיר תודה על החוש הארכיוני המפותח של ירקוני. בזכות האלבומים האלה אפשר למקם כל שלב ושלב (לפעמים ברזולוציה של יום ושעה) בקריירה של אחת הזמרות הגדולות שידעה ארצנו. למעשה, הארכיון של ירקוני הוא סוג של אנומליה בתוך אוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית. מדובר בארכיון של מבצעת, בעוד שהרוב המוחלט של הארכיונים באוסף הם ארכיונים של מלחינים ויוצרים. ד"ר גילה פלם, מנהלת אוסף המוזיקה, מסבירה על החשיבות של הארכיון של יפה ירקוני ועל ההחלטה לקלוט אותו: "לשושנה דמארי היה את המלחין משה וילנסקי. לירקוני לא היה מלחין קבוע. בזכות העובדה הזאת היא תמכה ביצירה עברית צעירה. היא הייתה מזמינה מלחינים – צעירים ומבוגרים, מהזמר העברי או הים תיכוני – להלחין ולעבד עבורה שירים חדשים או שירים קיימים שאהבה. מדובר ביזמת מוזיקלית ומפיקה של עצמה. לא פעם היא ביצעה להיטים של אחרים. זאת מעולם לא הייתה פחיתות כבוד בעיניה לשיר שירים חדשים של יוצרים אחרים. כך נוצר אוסף של עיבודים. היא גם הייתה הראשונה לבצע שיר משיריה של יוצרת צעירה בשם נעמי שמר". הביצוע של ירקוני לשיר "הדואר בא היום" הוציא את שמה של שמר למרחוק.

ד"ר פלם מסבירה גם את הפוטוגניות המופלאה של ירקוני באלבומים: "היא התחילה את דרכה היצירתית כרקדנית, ולכן הייתה לה מודעות גדולה לגוף. היא ידעה להצטלם באופן מקצועי. היא אהבה את המצלמה והמצלמה – כפי שאפשר לראות באלבומים – אהבה אותה".

מה עוד מסתתר בארכיון של ירקוני בספרייה? "ירקוני הייתה אשת משפחה. אישה חמה ומחוברת. הזמרת של אנחנו וכולנו. כך שמלבד העיבודים והלחנים היא כתבה פתקים ומכתבים. התכתבה עם מלחינים, חיילים, אלופים בצבא, בתי אבות, ראשי עיר וגם והרבה – עם בני משפחה וחברים. בין עשרות הדפים בארכיון מסתתר אפילו מתכון או שניים לקציצות שבישלה. כל מי שהכיר את ירקוני ידע שמדובר קודם כל באשת משפחה. ביום היא טיפלה בשלוש הבנות שלה, ובערב הלכה להופיע".

ועוד כמה תצלומים לסיום:

שירה | קוּקוּ איפה אמא

שירים מאת רוני אלדד, אפרת נסימוב וענת לויט

רות קסטנבאום בן־דב, זיכרון צילומי, שמן על בד, 80X40 ס"מ, 2005

.

רוני אלדד

כך*

עָלַיִךְ לְהָבִין

זֶה שָׁלָב חָשׁוּב בְּהִתְפַּתְּחוּת יַלְדֵּךְ

אַל תִּכְעֲסִי עָלָיו אַל תַּאֲשִׁימִי אוֹתוֹ בִּתְגוּבוֹתָיו

תְּנִי לוֹ בִּטָּחוֹן תְּנִי לוֹ אֶת הַגַּב שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ, הַרְאִי לוֹ חֹם וְאַהֲבָה

שַׂחֲקִי אִתּוֹ הַרְבֵּה בְּמִשְׂחָקִים כְּמוֹ קוּקוּ אֵיפֹה אִמָּא

הִתְחַבְּאִי מֵאֲחוֹרֵי סַפָּה,

הַחְבִּיאִי דְּבָרִים מִתַּחַת לְבַד כָּלְשֶׁהוּ

צְאִי מֵהַחֶדֶר, מַהֲרִי לַחְזֹר, לְחַיֵּךְ,

תַּחְזְרִי עַל הַשְּׁאֵלָה בְּאָזְנֵי תִּינוֹקֵךְ:

אֵיפֹה אִמָּא, אֵיפֹה אִמָּא, אִמָּא הָלְכָה, אוֹי מָה נַעֲשֶׂה

כָּךְ תַּרְאִי לוֹ שֶׁפְּרֵדָה זֶה דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה יוֹם יוֹם, לֹא דָּבָר קָשֶׁה

אֲפִלּוּ אִם אַתְּ הוֹלֶכֶת לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי תִּפָּרְדִי מִמֶּנּוּ

וּבַמַּעֲבָר מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר הַמְשִׁיכִי לְדַבֵּר אִתּוֹ,

תִּגְרְמִי לוֹ לְהַאֲמִין שֶׁאַתְּ עֲדַיִן שָׁם, שֶׁאִמָּא לֹא עָזְבָה

עַכְשָׁו, בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה,

חָשׁוּב מְאוֹד שֶׁתְּחַבְּקִי אוֹתוֹ שֶׁתִּהְיִי שָׁם

אַל תַּגִּידִי: אֲנִי אֵלֵךְ אִם לֹא תִּשְׁכַּב

תְּנִי לוֹ חֵפֶץ מַעֲבָר

מַשֶּׁהוּ רַךְ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לָחוּשׁ בָּטוּחַ וּמוּגָן, כָּל דָּבָר

נִתָּן אַף לְהוֹסִיף וּלְהִפָּרֵד מִכָּל מִינֵי אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים

מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִבָּתִּים, עֵצִים בַּחוּץ, כָּל מָה שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ

לְהִכָּנַע לָעֲיֵפוּת, לְהִתְמַסֵּר לַפְּרֵדָה עַצְמָהּ

כָּךְ תִּרְאִי אֵיךְ בֶּעָתִיד הוּא לֹא יִפְרֹץ בְּבֶכִי,

אֲפִלּוּ אִם פִּתְאוֹם אִמָּא נֶעֶלְמָה

.

* הטקסט לקוח מתוך סרטון הדרכה להורים לפעוטות.

.

תחנה

אֵלֶּה יָמִים קֵהִים,

הַהוֹוֶה חוֹרֵג קָדִימָה כְּמוֹ כֶּלֶב נְחִיָּה,

פּוֹרֵט אֶת הַמִּלִּים הֲבָרָה לַהֲבָרָה,

מַנְחֶה אוֹתָנוּ בְּמַעְגָּלִים רֵיקִים.

.

שָׁעוֹת קֵהוֹת: הַצֵּל שֶׁלָּךְ נוֹדֵד עַל הַבֵּטוֹן

כְּשֶׁאַתְּ בִּכְלָל תָּמִיד בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַחֶדֶר,

פּוֹלָה קוֹצִים שֶׁנִּתְפְּסוּ בְּגַב מְעִיל קָטָן.

.

בַּחוּץ הָאֲנָשִׁים עוֹמְדִים בְּקַו הַמִּדְרָכָה –

עוֹפוֹת עֲנָק עַל חוּט חַשְׁמַל.

אַתְּ רוֹאָה, הֵם נִכְמָרִים בְּתוֹךְ כַּנְפֵי עַצְמָם,

וְרַק לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן פּוֹקְחִים עֵינַיִם.

.

חָשַׁבְתְּ לְרֶגַע שֶׁשָּׁמַעְתְּ מִישֶׁהוּ מֵהֶם שׁוֹאֵל

אֵיךְ מַגִּיעִים מִכָּאן אֶל הַמֶּרְכָּז

לֹא נִשְׁמַע דָּבָר כְּשֶׁפָּתַחְתְּ פֶּה לַעֲנוֹת,

רַק פַּרְפָּרֵי אָבָק בָּקְעוּ מִתּוֹךְ רִבּוֹא פְּקָעוֹת.

.

שָׁעוֹת קֵהוֹת, וְלִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם מֵפֵר אֶת הַשּׁוּרָה,

הוֹלֵךְ יָשָׁר אֵלַיִךְ, טוֹעֶה לַחְשֹׁב שֶׁאַתְּ אִמּוֹ.

שָׂם אֶת כַּף יָדוֹ גְּדוֹלָה בְּכַף יָדֵךְ,

מַרְכִּין אֶת קוֹמָתוֹ וּמְבַקֵּשׁ.

.

שִׂימִי לֵב – אֶת מִי מִכֶּם אַתְּ מְרַמָּה כְּשֶׁאַתְּ עוֹצֶרֶת

אֶת הַנְּשִׁימָה, שֶׁלֹּא יַכִּיר בָּךְ שֶׁאֵינֵךְ –

.

רוני אלדד היא עורכת ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה הראשון הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד לראות אור בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר ילדים פרי עטה, "מערבולת", ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מיום 04.11.21

.

.

אפרת נסימוב

*

לִמַּדְתִּי אוֹתָךְ לְדַבֵּר בִּשְׂפַת הַשִּׁירָה הַשְּׁבוּרָה

שֶׁהָיְתָה בְּפִי כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ. וְעַכְשָׁו אַתְּ

מְחַפֶּשֶׂת קֶשֶׁר בֵּין פְּרִישַׂת הַכּוֹכָבִים הַנִּשְׁקָפִים מֵחַלּוֹנֵךְ

לַחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ, מוֹצֵאת הֶבְדֵּלִים בֵּין לַיְלָה לְלַיִל

יוֹדַעַת לִקְרֹא בְּשֵׁמוֹת לִדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ

רַק בַּמִּרְוָח שֶׁבֵּין קְצֵה רֹאשֵׁךְ לַשָּׁמַיִם.

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁרָחֵל מֵתָה בְּלֵדַת בְּנָהּ בִּגְלַל הָעֶצֶב

וּמְפַחֶדֶת שֶׁאָמוּת גַּם אֲנִי מִשּׁוּם צַעֲרִי

שֶׁאֲנִי מְכַסָּה בְּעֶרְבוֹנוֹת רַבִּים, קֵיסָרִי, פִּיטוֹצִין, וּוָקוּם

מְכַוְּצִים, אֶפִּידוּרָל, הַיּוֹם כְּבָר לֹא מֵתִים בְּלֵדָה אֲנִי צוֹחֶקֶת לָךְ

צְחוֹק שָׂרָה, מַלְאָכִית שֶׁלִּי, שֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת אִתִּי

בַּשָּׂפָה הַמְּנֻפֶּצֶת הַהִיא שֶׁכְּבָר אֵינָהּ שְׂפָתִי

הִשְׁאַרְתִּי אוֹתָךְ לְבַדֵּךְ

לִרְצוֹת יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁדַּעְתֵּךְ מַשֶּׂגֶת

וְיָדִי אֵינָהּ מִתְאָרֶכֶת דַּי כְּדֵי לִקְרֹעַ אֶת הַקּוּרִים שֶׁטָּוִיתִי סְבִיבֵךְ

גָּדַלְתְּ מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה אֶת הַחַיִּים דַּרְכֵּךְ

סִלְחִי לִי

.

אפרת נסימוב היא בוגרת בית הספר סם שפיגל ומסלול השירה של "הליקון". שיריה פורסמו בעבר בכתבי עת שונים. ספר השירה הראשון שלה עתיד לראות אור בקרוב. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 44 של המוסך.

..

.

ענת לויט

*

מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי נִמְשֵׁית מִמְּצוּלוֹת

הֵעָדְרֵךְ –

שָׁם עֲדַיִן אַתְּ שׂוֹחָה בְּחָזֶה פָּעוּר,

מְשַׁוֵּעַ לַאֲוִיר, בְּאֵין יָד מוּשֶׁטֶת לְעֶבְרֵךְ

לִמְשׁוֹת אוֹתָךְ כְּבֶעָבָר.

כָּל עֲבָרֵךְ טָבַע אִתָּךְ,

מַמְתִּין לִי מִדֵּי בֹּקֶר שֶׁאַנְשִׁים אוֹתוֹ –

בִּלְעָדַיִךְ

.

*

הָלַכְתְּ בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר, לֹא אָנִין וְלֹא חֲסַר טַעַם

מִשְּׁאַר הָאָדָם. אָמַרְתְּ שֶׁאֵינֵךְ חוֹשֶׁשֶׁת

לִהְיוֹת רַק בָּשָׂר, שֶׁמָּאַסְתְּ בְּרוּחֵךְ הַהוֹלֶכֶת

וְנִתְלֶשֶׁת מִמֵּךְ, אֲבָל לָחַמְתְּ לְמַעֲנָהּ כִּנְמֵרָה

חֲבוּלָה בְּטֶרֶם נִלְכַּדְתְּ בִּידֵי רַב הַצַּיָּדִים.

וְגַם אֶת זֹאת הוֹרַשְׁתְּ כְּהַשְׁרָאָה

לִפְנֵי שׁוּבִי אֵלַיִךְ כְּגוּרָה.

.

*

אֵינִי מִתְגַּעֲגַעַת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁתָּשׁוּבִי

אֵלַי מִן הַמָּקוֹם בּוֹ לֹא תֵּדְעִי עוֹד

דְּאָבַת חַיִּים שֶׁלֹּא רָווּ דַּיָּם.

לִפְעָמִים בְּמוֹת יְשׁוּעָה –

נְשִׁיקָה שֶׁל חֶסֶד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן לָאֵם וְלַבַּת.

.

ענת לויט, משוררת, סופרת ועורכת ספרים. פרסמה עד כה שבעה ספרי שירה וחמישה ספרי פרוזה. זכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה. השירים המתפרסמים הם מתוך ספר השירים "קינה", הצפוי לראות אור בקרוב בהוצאת עולם חדש. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 32 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שולמית אפפל, אורית נוימאיר פוטשניק וליאת נאה

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן