.
״מפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק״: על חמלה ביצירותיו של חנוך לוין
מאת אסף אוזן
.
חמלה, נתינה ודאגה לזולת, אלו ככל הנראה מושגים שהקהל הרחב אינו ממהר לייחס ליצירותיו של חנוך לוין, שכן על פי רוב הצד האפל של האנושי זוכה לעמוד אצלו בקדמת הבמה, ואת חומרי הבערה מספק לוין עצמו, שאף כותב על כך במעין גילוי אוטוביוגרפי באחד מהקטעים הפחות מוכרים שלו מראשית שנות השבעים (מתוך "עולם החנפנות", שהתפרסם בכתב העת סימן קריאה ב־1973):
.
כי מחוור לי: נפשי אל הלכלוך שואפת.
זבל חם, תרועות אשפה וריקבון סוער,
אלה הם חומר הבערה
מהן עולה מתלקח אפר שמחותיי.
.
השאיפה אל הריקבון הסוער מוצגת אצל לוין כבר בסאטירות המוקדמות בלינגוויסטיקת הפיפיקקא; דרך מחזות השכונה, המתאפיינים ביחסי כוח ושליטה תוך הקפדה יתרה, יש גורסים יתרה מדי, על השפלת הזולת; ועד למחזות המיתוס המזעזעים המפליגים אל מחוזות הרוע והשטנה – והכול מוגש באריזה אסתטית מונוכרומטית כדין וחשבון נגד הטבע האנושי. אלא שתחת הריקבון האנושי מונחת עמדה מוסרית, שבשל אסתטיקת הסחי והרוע הדומיננטית כל כך, קשה עד בלתי אפשרי להבחין בה. לוין עוסק רבות בתפקידה של האנושיות ובכלל זאת בכוחה של החמלה כרגע המכונן פעולה מוסרית שתכליתה להקל את סבלו של הזולת. איני מבקש לטעון כי לוין אינו מבטא ביצירותיו את הפן האכזרי שביצר האדם, אולם האם זוהי התכלית האחרונה של יצירותיו? לאורך מחזותיו נראה כי לוין מנסה לאתר את התשתית הכפולה המניעה את האדם לפעול בעולמו. מצד אחד יצר של ניצול ושל אכזריות ומצד אחר חמלה ואחווה. שתי תכונות אנושיות הופכיות אך משלימות, כך שלא תיתכן האחת ללא האחרת, ושתיהן גם יחד הן רכיב בסיסי ובלתי נפרד בטבע האדם.
תפיסת החמלה אצל לוין אינה שולית או נסתרת, אלא מוצגת כמעט בכל יצירה, בין במרומז המשתמע מתוך היצירה ובין במפורש. אחת הדוגמאות המובהקות לנוכחות החמלה ביצירה הלווינית מוצגת במחזה אשכבה, אשר מבוסס על שלושה מסיפוריו של צ׳כוב – "כינורו של רוטשילד", "יגון" ו"בבקעה". אתמקד בחלק השלישי במחזה, זה המבוסס על הסיפור "בבקעה", ובעיקר בדיאלוג שבין דמותו של הזקן לדמות האם הצעירה, התועה ברחבי העיירה הנידחת פּוּפְּקָה, כשתינוקהּ המת אחוז בין ידיה. אף שהזקן מתואר למן פתיחת המחזה כקמצן ואנוכי, במפגש עם האם הוא מוצג באור חדש, כמי שפועל מתוך כוונה גמורה לסייע לאם בכאבה:
.
הזקן: לאן את הולכת איתו?
קברי כאן, על גדת הנהר, מתחת לעץ הערבה הזה.
אעשה לו ארון מתים.
האם: אין לי כסף.
הזקן: לאיש אין כסף היום, כולם, ככה… אני נגר, בונה ארונות מתים.
האם: אקבור כמו שהוא, באדמה…
הזקן: לא צריך כאן עץ ליותר מחצי מטר … דבר של מה־בכך, קצת יותר מקופסת נעליים.
האם: לא, אקבור ככה. אל הטבע, בלי חציצה.
הזקן: הייתי עושה לך גם ספל תה. היית מתחממת.
האם: אתה קדוש?
הזקן: לא, אני מפופקה.
האם: ודאי קדוש.
הזקן: איזה קדוש אני…
(מייבב קצרות, חדֵל)
לפחות אעזור לך לקבור…
האם: לבדי, לבדי.
.
גם לאחר שהאם מסרבת, הזקן אינו מוותר אלא משתדל למענה. מצד אחד הוא רוצה לעזוב אותה לנפשה ומצד שני הוא מבין שעוד קיימת אפשרות לסייע לה בכאבה. נראה כי המסירות המיוחדת של החומל מתקיימת תוך דיאלוג מתמשך נוכח מצבו של הזולת. הזקן אינו כופה את עזרתו על האם, הוא מתנהל בצורה של קשב ופתיחות למצבה – חרף העובדה שהאם מסרבת לעזרה, הזקן מזהה שהוא יכול לסייע לה גם באופנים אחרים. הוא שוב פונה אליה, הפעם הוא מנסה לשוחח עימה כדי שתוכל לפרוק מעט מיגונה הגדול:
.
הזקן: אם את זקוקה נואשות לקדוש, אז אני קדוש. דברי.
מיד לאחר מכן נכתב בהוראות הבמה: "היא שותקת, הזקן מתקרב אליה." כלומר הזקן לא רק מקשיב, הוא גם נוכח בכל הווייתו כמי שמבין את פעולת החמלה. הוא ממשיך לשוחח איתה כמי שמבין את חשויבתה של השיחה בהקלת סבלה או כחלק מתהליך תרפויטי:
.
הזקן: ובחייך מה עשית, ילדה?
האם: ככה, כיבסתי, טאטאתי…
הזקן: אבל מעשים יותר גדולים, עשית?
האם: לא עשיתי, אדוני.
הזקן: היית אדם, יש לך מוח, רצון משלך, מה עשית איתם?
האם: חייתי, אדוני.
הזקן: לא ניצבת אף פעם על איזו פרשת דרכים?
האם: לא, אדוני.
הזקן: אף פעם לא אמרת: הנה, אלך לכאן, ולכאן לא אלך?
האם: לא, אדוני. החיים הוליכו אותי, ואני הלכתי.
הזקן: איזה חיים, ילדה!…
האם: כפי שחיים כולם, אדוני. עמדתי בתור הארוך לקבל את חופן הסוכר שלי, השורה הייתה ארוכה, ותורי לא הגיע.
.
הזקן קשוב בדריכות לדברי האם הצעירה. ככל שמתבררות נסיבות חייה העגומות כן גוברת נכונותו של הזקן להתייצב לצידה. הזקן ניצב לצד האם על אף הספקות הגדולים העולים מצידו בנוגע ליכולת שלו לסייע, שכן אין הוא מאמין שיש בכוחו לנחם אדם שהוא אומלל לפחות כמותו:
.
הזקן: עכשיו את כורעת ברך לפני ומושיטה את פנייך שאלטף אותך ואנחם אותך. אבל את יודעת שאני אומלל כמוך ובמגע היד שלי אין ברכה ואין נחמה.
האם: עשה מה שאתה מבין, אדוני.
הזקן (עומד רגע מולה, אינו יודע מה לעשות, נוגע בלחיה):
הנה, אלטף אותך כדי שתוכלי לבכות קצת.
.
ההבנה שאליה מגיע הזקן, שלפיה גם אדם אומלל יכול לנחם את זולתו ולחמול עליו, היא מסר משמעותי לא רק באשר לכוחה של חמלה, אלא גם בנוגע לתפיסת המוסר בכללותה אצל לוין. האדם באשר הוא אדם יכול לפעול למען זולתו גם ממקומו העגום והקטן. נראה כי המגע המנחם והאוזן הקשובה הם כל שנדרש לעיתים כדי לסייע לזולת בכאבו. הזקן קשוב לצורכי האם ומתייצב לצידה במלוא הווייתו.
הבנתו של הזקן כפי שמציג זאת לוין, פותחת צוהר אל כוחם המנחם של הקרבה והמגע האנושי וביתר בהירות אל תפקידו של החיבוק כמרחב מרפא. החיבוק אצל לוין, החוזר במגוון רחב של יצירותיו, מגלם לא רק את הצורך אלא גם את האפשרות הבסיסית ביותר ליצירת שותפות, גם פיזית אבל גם פנימית, כיוון שיש בחיבוק אפשרות לטעת תחושת שייכות וקרבה, כפי שעולה למשל בדיאלוג בין שני חולים גוססים בשוכבם במיטת בית החולים בכלכותה שבהודו, במחזה הבכיינים:
.
גוסס ותיק: אתה,
המחרחר מכאב בנשימות אחרונות,
שתן וצואה תחתיך,
שאינני יודע את שמך,
ושאין לי קרוב ממך בעולם –
חבק אותי! חבק אותי חזק!
.
החיבוק כאן מבטא את הקשר האנושי במובנו הבסיסי ביותר, כזה שכל אחת ואחד יכולות ויכולים להעניק ולקבל כפעולה אנושית וחומלת. במובן העמוק לוין מראה עד כמה פשוט לחבק ולהעניק אפשרות של נוחם לזולת, זאת למשל לעומת הפעולות ההופכיות, שבהן הדמויות משקיעות הרבה מאמץ כדי לפגוע בזולתן.
מעבר להקשר האוטוביוגרפי המחבר את הדברים אל נסיבות חייו של לוין, שנאבק באותה העת במחלת הסרטן ועבד על בימוי הבכיינים בעודו מאושפז בבית החולים, החיבוק, אליבא דלוין, יוצר מרחב של נוחם, של תקווה ושל קשר בין־אישי גם ובעיקר כשהמוות חודר בהתמדה אל מרחבי החיים. דוגמה נוספת לכך עולה במחזה מלאכת החיים, בדברים שאומרת לביבה לבעלה יונה פּוֹפּוֹךְ כאשר הוא מודיע לה בפתאומיות שהוא עומד לעזוב אותה. היא מנסה לפייס אותו ולהסביר לו את עובדות החיים בתקווה לגרום לו לשנות את דעתו:
.
לא היה בנו להט.
בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים,
מפני שגשם יורד בעולם,
והלילות קרים,
ומפני שאי־אפשר לעבור את החיים האלה
בלי חיבוק.
.
הסירוב העיקש של יונה פופוך מוביל את לביבה אפילו לכרוע ברך לפניו ולהתחנן שלפחות יעניק לה חיבוק אחרון:
.
חיבוק אחרון. במקום יין.
יונה: אני אבוא לבקר.
לביבה: אתה לא תבוא, ואני רוצה
להישאר עם טעם החיבוק האחרון.
אתה חייב לי חיבוק אחרון לפרידה.
.
גם כאשר לבסוף יונה מתרצה ונענה ולו לרגע לתחינותיה של לביבה, הוא עושה זאת בעיקר כדי לרגש את עצמו, מה שמתברר כניסיון כושל מצידו, ולביבה אינה זוכה ליחס החם שלו היא משוועת. ברם, יש להדגיש, בעיקר לאור התנהלותו של יונה פופוך, כי גם כאשר החיבוק כביטוי למגע אנושי חומל אינו בא לידי מימוש במחזה, הוא בבחינת הזדמנות עבור הצופים להרהר בכוחו של החיבוק, בעיקר לנוכח הדמות המשתוקקת למגע. כלומר, הפער הזה יוצר קריאה או הזמנה עבור הקהל עצמו לדון בחשיבותה של החמלה.
למרות הציניות הקרה הרווחת אצל לוין, נראה כי גם הוא מבין לעומק את כוחו של החיבוק ואת תפקידו המנחם והמרפא של המגע כאפשרות להקלת הסבל וחציית המרחב האנוכי אל עבר זה האנושי. החיבוק אצל לוין מבטא זיקה אנושית וחמלה שאליה משתוקקות כל דמויותיו, גם כאשר מדובר בדמויות חזקות המוצאות נחמה בידיהן של דמויות נחותות מהן. כך למשל המלך במחזה מתאבל ללא קץ, המוצג על בימת התיאטרון הקאמרי בימים אלה, מוצא מזור ונוחם בזרועותיה של האחות הרחמנייה. הרקע לכך הוא מות בנו של המלך, שבעקבותיו המלך מאבד את שפיותו מרוב צער. לעומת מומחי הנפש והרפואה, האחות אינה נתלית בספרות או במחקרים מלומדים, אלא פשוט מחבקת את המלך ומערסלת אותו בין ידיה כמי שבכוונתה לנסות ולהקל מעט את סבלו. המלך טובע בצערו, ובעודו מערער על יכולתו של החיבוק לנחם, הוא עושה את ההפך ומצביע על אופיו התרפויטי של החיבוק ועל חשיבותו:
.
מלך: למה אני מביט בך מבעד לדמעות
ותולה בך תקוות משונות?
למה אני משלה את עצמי
שאם אטמיע את עצמי בתוכך, אֶגָאל,
שיש נחמה בחיבוק,
ואם תעלה שוועה אדירה מפיות של אלף איש,
יהיה לה כוח להשיב מתים לתחייה?
ראי כמה חלש אני, נאחז בכל קור עכביש,
בעוד משקל האדמה כולה לא יספיק.
.
למרות דבריו, המלך אינו מרפה ונשאר מעורסל בידי האחות. למרות הגישה הרציונאלית שהוא נוקט, אין הוא מסוגל להרפות מן האחות, כראיה לכך שיש במגע החומל כדי להקל את כאבו. גם אם החיבוק לא יחזיר את המצב לקדמותו ולא יחיה את בן המלך, הרי הוא שואב ממנו הקלה ונחמה. כך נכתב בהוראות הבמה: "מנשק את ידיה בלהט, טומן את ראשו בחיקה. היא מחבקת אותו". תמיכה לדברים האלה עולה גם מדבריה של האחות אל המלך, כשהשניים מחובקים:
.
אחות: וכמה צדקת, גוף חבוק בגוף,
וכולנו יחד, החיים והמתים,
רק פרטים קטנים
בתמונה האחת הגדולה.
.
המלך מגלה את כוחו של המגע האנושי, את כוחו של החיבוק, כמו אוויר לנשימה, כרגע של הקלה גם אם רגעית ומזערית. או כפי שניתן לסכם זאת באמצעות דבריו של מרטין בובר: ״העולם אינו בר־הבנה אבל הוא בר־חיבוק״ (Poniting the Way, Harper, 1957, p. 27).
חרף נוכחות המוות והרוע שביצירותיו, לוין אינו פוסח על החמלה כאפשרות ריאלית אשר רואה בזולת חלק מתמונה אחת גדולה. בכך לוין מנכיח תדיר את המתח הדיאלקטי ביחס לטבע האנושי, טוב מול רע, אכזריות וניצול מול חמלה ואחווה, כסוג של דיאלוג פתוח ביחס לחיינו היומיומיים, כאתגר פנימי שבו אנו, נמעני היצירה, אמורים לבחור ולהכריע כיצד ייראו חיינו.
.
ד"ר אסף אוזן, חוקר ספרות השוואתית, אתיקה ותיאטרון. הרשימה מבוססת על עבודת הדוקטורט שלו, העוסקת בבחינת תפקידה של החמלה במרחבי קיום אכזריים באמצעות עיונים פילוסופיים ביצירותיו של חנוך לוין. העבודה נכתבה במסגרת היחידה ללימודים בינתחומיים בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן.
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מורן בנית במסה על האב והיעדרו ביצירתה של רונית מטלון
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
