.
תמיד אותו סיפור: על "הכלב הזה הוא אדם עצוב" מאת ניצה להט
איריס רילוב
.
בסיפור "רעש רקע", מתוך ספרה של ניצה להט, הכלב הזה הוא אדם עצוב, מתארת המספרת, גַּן־יָהּ, מדענית חוקרת סרטן שבעצמה נפלה קורבן למחלה, את ניסיונותיה החתרניים להבין את התנהגות התאים הסרטניים באמצעות דגימות שנלקחו מן הגידולים שלה. היא ושותפיה לצוות המחקר המאולתר בוחנים מתחת למיקרוסקופ זכוכיות־נושא צבועות ועליהן רקמת גידול:
כשצבע נעדר והיה ברור שהמסלול הנורמלי הושמד, או החוויר כי המסלול נחבל, או התחזק מאד כי המסלול הפך לאובססיה, וצורת התאים השתנתה, לפעמים לאבְקתית מנוּצָה, לפעמים לעמוקה עמומה, הפכה נשימת הפתולוג לכבדה וזהירה והוא זיהה סרטן. (עמ' 230–231)
אך מה שהתחיל בשיטה מדעית נושנה ומוכרת הופך במהרה, בחיפוש אחר שורשי הסטייה במסלולי התָאים, ובניסיונות – לכאורה – לתרגם את הממצאים לשפה שהמחשב יוכל לנתח, למחול פרוע ומסחרר של הַמָּרוֹת: הצבעים הפכו לצלילים שמרכיבים מנגינות "צוחקות, בוכות וכועסות"; המנגינות נעשו שוב לאותות אור שיצרו "צורות, עמקים נוצרים ומתחרבים … הָרֵי מחטים חדים שצמחו בצבעים מתחלפים … [ו]הפכו לערים עתידיות וארמונות עם כיפות זהב נמסות", ומשם הומרו למילים:
אפס, החלטנו, יסמן כל מילת שקיעה שלי, החלשה של דימוי, התלהבות פחותה, גון קול בלי תשוקה. אחד יסמן עלייה, כל מילה שיש בה יותר התרגשות מהקודמת, יותר שמחה, פחד, תיעוב … אוכל לתאר ניגודי ודרגות צבעים, כהה ובהיר, אטום ושקוף, שחור ושחור קֶבר, אחד ואפס, אפס ואחד, ואז תיאור מתפוצץ רב־צבעי, אחד! אחד! אחד! … כך, בסיפור מעברים שלא נגמר, אולי נראה איפה מתחילה ההִשתנוּת הממאירה. (עמ' 233)
דומה שמשל חריף זה למלאכת היצירה האמנותית שמתפרצת בזיקוקי אור ושְחור, במאבק נואש להמיר כאב ואובדן לצבעים, צלילים ומילים, הוא אחד המפתחות להבנת הספר כולו, שהוא יצירה קלידוסקופית עשירה ומסקרנת, רב־ממדית וחודרת קרביים. ספרה של להט מורכב משלושה־עשר סיפורים הנשזרים למכלול אחד – מעין רומן פסיפסי – ומלווים את הגיבורה גן־יה בתנועה פלואידית שזולגת בין זמנים, מצבי תודעה ושלבי חיים. לעיתים בנימת קינה ולעיתים בתיאורים קרנבליים ססגוניים, הסיפורים מנסים להתחקות אחר מקור "ההִשתנוּת הממאירה", הסטייה המשבשת מסלולי חיים.
הספר נפתח בַּטרגדיה שהיא צירו של הספר כולו – מותו של נתנאל, בנה של גן־יה, בחור צעיר החולה בסוכרת נעורים – ומסתיים בחלום שמנסה לפענח את דמות אמה שנעדרת מחייה מאז ילדותה, ובבשורה על מותה. בין סיפור מוֹת הבן לסיפור מוֹת האם נפרש מנעד חיים של דמות מפתיעה ומקורית, ילדה־אישה שמוצאת מפלט משרירותיות החיים ספק בעולם המדע הרציונלי והמוצק־לכאורה ספק במחוזות הפנטזיה, בודדה בחברת בני אדם ומוקפת בעלי חיים. מורכבויות נפשה של גן־יה מדברות דרך הגוף: בהתענגות נסתרת על התמכרות לסיגוף והרעבה עצמית; בַּמחלה שהיא מפתחת בהמשך חייה כתגובה לממאירוּת הבלתי נסבלת של אובדן הבן; או, שנים קודם לכן, כנערה מתבגרת, בהצמחת כנפיים שייקחו אותה הרחק, כפי שמתואר בקטע פיוטי יפהפה:
יותר ויותר קשה לי להסתיר אותי. הכנפיים שלי, שצומחות בלילות, מתחבאות בימים בתוך הגב, והן רוצות להתמתח. כואב לי כשהן לוחצות … וקשה לי לנשום. … בלילות אני נועלת את דלת החדר שלי ומיד מתפרצות הכנפיים, עולות ויורדות בעדינות, מלטפות את האוויר בחדר וממלאות אותו בקולות פעמונים דקים. … אני חושבת שאני מוכנה לעוף, אבל מהססת. … כמעט אין לי גוף. אני לא זקוקה למזון, וגם לא לְמנוע. כל הדברים המיותרים נעלמו ונשאר רק מה שנחוץ ומספיק לתעופה. … אני צפה. אני מנפנפת. גולשת בתוך מערבולות של אוויר חם, דואה למרחקים בכלל בלי מאמץ. … עכשיו אני אלבטרוסית אגדית רחוקה. (עמ' 102–103)
סיפורי הקובץ מעוגנים במקום וזמן קונקרטיים, בעיקרם ישראליים מאוד: ילדותה של גן־יה עברה בתל אביב של שנות השישים לצד מבוגרים ניצולי שואה, את משפחתה גידלה בחיפה ובעתלית, את קריירת המחקר הרפואי פיתחה במעבדה של בית חולים חיפאי, את שנת השבתון שלה בילתה בבית החולים מאוּנט־סיני בניו יורק, ולכנס מדעי נסעה למוסקבה. אלא שבתוך מחוזות הריאליה המוכרים מתרחשת מדי פעם גלישה לרבדים פנטסטיים־סוריאליסטיים, שצבעוניותם ותנועתם המסחררת מפצים על הפגיעוּת בחיים הממשיים.
בעלי חיים מקיפים את גיבורת הספר בילדותה ובבגרותה. הם משמשים לה נחמה ומתווכים עבורה את השברון והמוות. הסיפור שובר הלב "מתים על חיות" נפתח בזעקותיו של רוברטו, כלב סן־ברנרד ענקי ושתום עין, המבשר את מות הבן; הוא, התוכית תותי הצחקנית שנוהגת למלמל "גמכיאלכבגיאצלמוות" ורוכבת על ראשו של הכלב, העורב ברמן הזקן ועוד כלבים וחתולים אסופיים ממלאים את עולמו של הבן החולה בימי חייו, ובהמשך הסיפור, לאחר מותו, הולכות ומתרבות החיות בבית המשפחה, כמו בטור הנדסי, ואיסופן והצלתן הופכים לעבודת האֵבל של האם המסרבת להתנחם. בסיפור אחר מסבירה הגיבורה־המספרת: "סבל ומוות של ילדים וחיות הם עוּבדות ואי אפשר לעשות מהן סיפור. הם תמיד נשארים כפי שהם, המילים נאבקות להשתחרר מהם ואני נאבקת בהן שיישארו. רק את זה אני יכולה לכתוב" (עמ' 185). בסיפור "הילדים של ינק" יוצרת גן־יה הילדה את המקבילה הקונקרטית של שמה, מעין גן־עדן בזעיר אנפין בחצר קרובי משפחה ברמת השרון הכפרית של פעם, ששם היא וילדי השכן משחקים עם בעלי החיים ומצילים גוזל עורב. הסיטואציה, שלרגעים מצטיירת כאידילית, מתנפצת בטרגדיה מחרידה, וכולה מתרחשת בצילה הכבד של טראומת השואה של המבוגרים. יש כאן הדהוד, ותמונת תשליל, של הפרק "מומיק" בספר עיין ערך אהבה של דוד גרוסמן (הספריה החדשה, 1986), שבו הילד שמנסה לפצח את חידת "החיה הנאצית" כולא חיות עזובות במחסן חשוך בציפייה שהנה־הנה תפרוץ מתוכן החיה המפלצתית. בסיפור של להט החיות אינן מעוּנות אלא מוּצלוּת, המחסן החשוך מתחלף בגן מואר, והמפלצת מגיחה דווקא מן האדם. אך הדחף של הגיבורים־הילדים – למצוא פשר לצל המרחף בעולמם, וריפוי ממנו – חד הוא.
גוזל העורב שמצילים גן־יה הילדה וחבריה, הזוכה לשם ברמן, שב ומופיע כעורב זקן בסיפורים המציגים את גן־יה בבגרותה, סביב אירועי מחלת הבן ומותו, כשהוא כבר גבר צעיר. מבחינה ריאליסטית הדבר אפשרי בדוחק, אם בכלל. עורבים חיים בדרך כלל 15–20 שנה לכל היותר. אבל דומה שהנאמנות למציאות פחות רלוונטית כאן; מבחינה ספרותית יש הצדקה מלאה למוטיב העורב, יצור פיקח וסקרני אך בעל מוניטין פואטי קודר, המגשר על השנים ומרמז על ההמשכיות בין הילדות לבגרות. כמו בכתם רורשאך, שהסימטריה מעמיקה את האניגמטיות שלו ואת עומק צלליו, כך גם בסיפורי הקובץ נוצר קפל כמעט מדויק בין שתי תקופות החיים המהדהדות זו את זו. הבת שאמה נטשה אותה, המרעיבה עצמה בהיחבא, הופכת לאם שַׁכּולה שמסתירה את הגידולים הסרטניים בשדיהּ, בתקווה למות ולהיגאל מן הסבל הנפשי ועומס האשמה; אשליית גן העדן הכפרי גדוש בעלי החיים בילדות מתגלגל באוסף החיות העזובות שמשתלטות על הבית בתקופת מחלת ומות הבן; הבריחה לעולם הדמיון בילדות מומרת במפגש סמי־ארוטי בשטח ההפקר של כנס אקדמי בחו"ל, ספק ממשי ספק בדיוני.
והרי כאבי הילדות אינם נמוגים אל האין; הם נדחסים אל כמוסה פנימית ונישאים עימנו הלאה אל בגרותנו. לעיתים, כפי שלמדנו מפרויד ומן החיים עצמם, הם מוּתמרים לסימפטום, לעיתים הם מתגלגלים ליצירת אמנות, לא פעם גם וגם. הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל, בספרה המופתי תיאטרוני הנפש (דביר, 1999; תרגמה מרים קראוס), מבהירה כיצד הדרמה הפנימית שלנו שבה וחוזרת על עצמה באופן מסתורי על במת החיים. הגיבורה היצירתית של להט מספרת על עצמה בילדותה:
שכללתי את היכולת שלי לחשוב כמה מחשבות ביחד, לשים את הראשונה מתחת לשנייה ולשלישית, ולקפל אותן בשכבות או לעשות מהן אוריגמי, בכל מיני גדלים וצורות וצבעים ובעומקים שונים במוח, במגירות. אחר כך יכולתי לפתוח אותן למה שהיו קודם, לפני שקיפלתי או כיווצתי, או חדשות, כמו ניצן שנפתח בשירים. (עמ' 62)
אותה יצירתיות מרתקת של גן־יה נישאת עימה אל בגרותה, כאשר היא מתחילה – אחרי האסון, האבל, המחלה, ובסופו של דבר, הבחירה בחיים – לכתוב סיפורים, וגם מתנחמת בנכדים שנולדו לה מבתה. בסיפור הקצרצר והנהדר "שניים מתוקים" אומרת לה הבת, שקוראת את סיפוריה (הקרויים 'אושר' ו'בית', ועוסקים באושר ובבית ובכמיהה ליופי – אך משק כנפי המוות נשמע בהם, וחוסר האונים מולו): "תמיד את מספרת אותו סיפור. תמיד אותו סיפור" (עמ' 211).
.
איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מנחת סדנאות ומתרגמת. שימשה כעמיתת הוראה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחברת ספר השירה "על ציר האפשר" (פרדס, 2019) וקובץ הסיפורים "אל תשבי סתם ככה" (פרדס, 2020). יצירות ורשימות פרי עטה התפרסמו בכתבי העת המוסך, מאזניים, צריף, משיב הרוח ואחרים.
.
ניצה להט, "הכלב הזה הוא אדם עצוב", פרדס, 2021.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: תמר וייס־גבאי על "גברים במצבי" מאת פר פטרסון ו"על עצמות המתים" מאת אולגה טוקרצ'וק
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
