בעבודה | אבא, ספר לי

"הדף הזה הוא הקבר שלהם, הדפיסו אותו יותר מחמישים שנה אחרי מותם. ההורים של אבי נקברו בתוך נייר. מוריס, לעומת זאת, זכה להיקבר בבור באדמה." קטע מהספר "דמיונות שווא" מאת המחזאית והמתרגמת הצרפתייה לורנס סנדרוביץ', בתרגומה של דורית שילה

עטר רבינא, הפער, דיו על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

דמיונות שווא / לורנס סנדרוביץ'

מצרפתית: דורית שילה

לנעדרים

.

עמודות על עמודות. בעמודה הראשונה רשומים שמות המשפחה, אחריה השמות הפרטיים, שם הנעורים של הנשים הנשואות, מספר המשלוח, תאריך היציאה.

הספר עבה. כבד. בן יותר מאלף עמודים.

באמצע הספר, במרכז העמוד, במרכז העמודה, מופיע שמי, פעמיים. על פני שתי שורות.

רק השם הפרטי שונה.

משלוח מספר XI, יצא ממחנה המעבר מֵכֵלן ב־26 בספטמבר 1942.

הדף הזה הוא הקבר שלהם, הדפיסו אותו יותר מחמישים שנה אחרי מותם.

ההורים של אבי נקברו בתוך נייר.

מוריס, לעומת זאת, זכה להיקבר בבור באדמה.

.

חשבתי שהכול ידוע לי ובתוך שעה נסגור עניינים. אני אשאל כמה שאלות, הוא יענה צ'יק צ'ק וגמרנו.

"כן ילדה שלי, מה את רוצה לדעת?"

מהנימה שבקולו הבנתי מיד שטעיתי. הישרתי אליו מבט: לא צריך שתיקח אותי ברצינות, אבא, ממש לא. אבל לא אמרתי כלום, ועכשיו אני כבר לא יכולה לסגת.

כמה זמן הוא ממתין לי כך עטוף בשתיקתו? שתיקה רווית הפרעות. אבא שלי אמנם מדבר בלי הפסקה, אבל האם ייתכן שהוא מעולם לא סיפר לנו את הדבר עצמו?

הם היו שני אחים. הארי האח הגדול, ומוריס הצעיר ממנו בשלוש שנים. בזמן המלחמה החביאו אותם בבית יתומים, ואז בעוד בית יתומים ואז בעוד אחד. המלחמה נגמרה, אבל לא בתי היתומים. אחר כך מוריס התחתן, הארי התחתן, בסדר הזה. למוריס נולדו שני ילדים, בן ובת, להארי נולדו שני ילדים, שתי בנות. בסדר הזה. לבנות של הארי נולדו שני ילדים, גם לבנו של מוריס, אבל לא לבתו.

וזה הכול, סיכום של חצי עמוד. מה לא ברור? מה אני לא יודעת?

מוריס התחתן ראשון ומת ראשון.

מה שאומר שאין שום דבר בטוח בחיים האלה.

ואיך הארי הרגיש?

הוא לא סיפר. אבא אף פעם לא מדבר כשכואב לו. הוא מתייסר בשקט ולא הולך לרופא שיניים. הכאב שיש לו בירך הולך וגובר ומעלה עווית על פניו – מראה קורע לב. אבל זה הלב שלנו שנקרע, לא שלו.

אבא! מוריס הוא לא חור בשן ולא מפרק ירך, מוריס הוא אחיך הקטן… אבל בבית הקברות הוא לא אמר דבר. זיגי דיבר בשם המשפחה. במבטא יידי כבד שמתאים יותר לבדיחות מלהספדים הוא סיפר עד כמה הוא אהב את הילדון הקטן, למרות התרגיל הזה שהוא עשה לנו עכשיו, כשמת ככה. התעלול האחרון שלו.

זיגי הירש אהב כמובן את כולם, את כל הילדים שאסף אל בית היתומים שניהל בתום המלחמה, אבל את מוריס הוא אהב יותר מכולם כי מוריס היה מוריס.

ולראיה, הקהל הרב שהתאסף סביב קברו. חברים רבים באו, ואנחנו, החמישה, עמדנו במרכז. חמישה סנדרוביצ'ים: אבא, בנו ובתו של מוריס, אחותי ואני. דור ההמשך היה צעיר מדי למעמד עצוב שכזה. החלטנו לגונן עליהם והפקדנו אותם בידי בייבי־סיטר.

אם כן, חמישה סנדרוביצ'ים. זה מעט? מעל למה שאפשר לצפות? תלוי את מי שואלים.

בנו של מוריס אמר קדיש. הנה, עכשיו אנחנו משפחה נורמלית, בן אומר קדיש על קבר אביו. קולו נסדק ונדמה לי שבאותו הרגע בדיוק הבחנתי בארון: הקברנים טמנו אותו בבור. ארון מעץ בהיר, לא גדול במיוחד, לוחית נחושת ממוסמרת אליו ועליה, באותיות גדולות ויפות, חרוט השם:

מ ו ר י ס  ס נ ד ר ו ב י ץ'

מה פתאום?

אסור למסמר דברים לארונות קבורה. ואולי מותר, מה אני מבינה בקבורות? לוחית נחושת שמזכירה שלט של רופא בכניסה לבניין. אני רואה אותה בעיני רוחי כל הזמן, חלקה ונוצצת, ושמו של דודי חרוט עליה. כאילו ביקש המוות להעניק לתלמיד הגרוע מוריס, ברגע האחרון, איזה ברק או תואר אקדמי.

אבא לא אמר דבר כשהקהל התפזר. התחלנו להתקדם לעבר היציאה, הוא ואני, ולצידנו כמה אנשים שלא הכרתי. לפתע הוא נעצר מול פסל גבוה של איש צבא ופצח בנאום על בּוּלַנזֶ'ה, הגנרל הידוע. גדוד שלם הוא היה צריך לגייס כדי לגרש מראות שוודאי צפו ועלו… איך יכולת? אתה הקטן, איך יכולת להשאיר אותו ככה לבד? למה לערער את סדר הדברים הטבעי?

מה אבא מבקש להרחיק מעליו, מה הוא רוצה לטאטא מתחת לשטיח? אילו רגשות הזדחלו החוצה מהתהום שהייתה חייהם – יחד עד גיל עשרים ואז פרידה לשלושה עשורים. משונה שדווקא כאשר הקימו משפחות הם כמעט לא התראו, עד לאיחוד הגדול שנמשך עשור, העשור האחרון, ובמהלכו לא התאפשר לאיש להציץ פנימה ולהבין מה באמת קורה שם ביניהם. בכל פעם שנפגשו זה היה אותו הדבר; אנחנו נשארנו לעמוד ולצפות בהם ממפתן הדלת, מחוץ לתמונה, אבל היינו מאושרים לראות אותם יחד. הם היו משוחחים שעות על גבי שעות על פילוסופיה או על המצב בעולם, כי בין כה וכה למילים עצמן לא הייתה חשיבות. הם היו מתרווחים על הספה, זה לצד זה, האחד מתקשה להיחלץ ממנה והשני מזנק כמו מתאגרף במשקל נוצה. שני אחים, שונים כל כך ודומים כל כך.

כאבו לי הכתפיים והזרועות. לאורך כל טקס הלוויה עמדתי מתוחה מאחורי אבי, מעל הקבר הפתוח, עיניי נעוצות בגבו, מוכנה בכל רגע לתפוס את מאה הקילוגרמים שלו אם יתמוטט.

הוא לא התמוטט. הוא אפילו לא בכה. גם אני לא, ממחטות הנייר סתם ניפחו את כיסי מעילי. כשהכול נגמר הוא הסתובב אליי וראיתי שעיניו יבשות. חששותיי התבדו: האבל הטרי לא עורר את האבל הישן, את האבל המקורי, את האבל המכונן שעיצב את מי שאנחנו היום ואת מי שאנחנו לא. האדמה לא פערה את פיה תחת רגלינו, שום סופת הוריקן לא החריבה את כדור הארץ. כל זה לא קרה.

המשכנו לצעוד אט־אט בשביל האספלט, תחת שמיים קודרים שכוסו אפור, ולצידנו צעדו מכרים רחוקים לבושי שחורים. אבי חנך את החליפה הכחולה הכהה היפה שלו, שנראית כמעט כמו חליפת ערב. מוריס קנה לו אותה כמה שנים קודם לכן כדי שיהיה לו מה ללבוש לאירועים שלא התקיימו מעולם. לא הקשבתי למה שאבא סיפר על גנרל בולנז'ה, אבל שמעתי היטב את האיש שהסתובב אלינו פתאום וקרא בקול, בנימת תנחומים: "טוב שקברתם את מוריס. כי למרות שזה אופנתי עכשיו, העם שלנו לא יכול להרשות לעצמו משרפות. כבר סיפקנו די והותר אפר לעולם. רק קבורה באדמה תוכיח שהיטלר הפסיד באמת."

"זהו, שאני דווקא לא רוצָה קבר," ענה לו קול נמוך אך נשי, "אני רוצה שישרפו אותי אחרי מותי כמו ששרפו את ההורים שלי, כמו את כל המיליונים."

ואני לא הצלחתי להתאפק ועניתי בליבי, "בשביל מה? בשביל לדעת מה ההרגשה?"

אחרי כמה דקות של שתיקה אבא כחכח בגרונו וחזר להרצאה שלו על ההיסטוריה של הרפובליקה השלישית והבולנז'ה הזה. ללא ספק נאום חוצב להבות הוא הרביץ שם, אבל לאף אחד לא היה אכפת. השארנו את מוריס מאחורינו בבית הקברות והלכנו.

הארי המשיך בחייו. השנים חלפו, הוא אמנם הזדקן, אבל הוא יושב פה איתי עכשיו ולמרבה הפלא הוא גם צלול וזמין. לקח לו שבריר שנייה להבין את השאלה שלי.

למה אני מעלה את זה עכשיו?

ככה.

"אבא, ספר לי."

.

לורנס סנדרוביץ' היא מחזאית, שחקנית ומתרגמת. תרגמה לצרפתית מיצירותיהם של צרויה שלו, יורם קניוק, דרור משעני ורבים אחרים, ותרמה רבות להתקבלותו של חנוך לוין בצרפת, בזכות תרגומיה למחזותיו. זוכת פרס התרגום מטעם אגודת הסופרים הצרפתית לשנת 2012 ופרס ברנהיים לספרות יפה לשנת 2018. ספרה "דמיונות שווא" (Ils n'ont pas eu les gosses) מציג סיפור אלטרנטיבי לסיפורו של אביהּ, שמעולם לא סופר לה, על מקום מחבואו בבריסל, בילדותו בשנות המלחמה. הספר עתיד לראות אור בצרפת.

.

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה "אחרי הספירה" (פרדס, 2020) זכה בפרס קרן גולדברג לספרי ביכורים לשנת 2021. מעורכות המוסך.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ספר בכתובים מאת דינה עזריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מה עשיתם לעדן?

"היה היה פעם עדן ער. ואז עדן התגייס לצבא. עדן התגייס לצבא בחודש נובמבר. ההורים שלו והאחים שלו ואני שלחנו אותו באוטובוס מחיפה ועדן בכה." סיפור מאת גליה ברס

אברהם אילת, לבירינת, דיו על נייר, 2004

מה עשיתם לעדן?

גליה ברס

.

מה עשיתם לעדן? עדן ישב על הספה ונרדם. עדן ישב על המושב בקולנוע ונרדם. על הספה בבית של הדסה הוא נרדם. על הכורסה אצל החברים שלו בשישי בערב הוא נרדם. עדן ישב על הכיסא במסעדה במתחם הגרוב בלוס אנג׳לס ונרדם. עדן ישב. עדן נרדם. עדן נרדם כל הזמן. עדן ישן כל הזמן. מה עשיתם לעדן? פעם עדן היה ערני. לאט־לאט עדן נרדם. ככל שעברו הימים נרדם לו משהו בעיניים. לא עצב. לא כעס. לא דיכאון, כן? כלומר, לא כבה הניצוץ בעיניו או משהו כזה. העפעפיים שלו התחילו ליפול. הוא פשוט הלך ונרדם. ישב ונרדם. אכל ונרדם. גמר ונרדם. וכל הזמן משפשף את העיניים. היה היה פעם עדן ער. ואז עדן התגייס לצבא. עדן התגייס לצבא בחודש נובמבר. ההורים שלו והאחים שלו ואני שלחנו אותו באוטובוס מחיפה ועדן בכה. בלילה לפני כן ישבנו בסלון שלהם. אימא של עדן העמידה כיסא במרכז הסלון ועטפה את הכתפיים שלו במגבת כתומה. היא חיברה את מכונת הגילוח לחשמל, נעמדה מאחוריו וגילחה לו את הראש. התלתלים הצפופים של עדן נפלו ונערמו על הרצפה. זיפים קטנים שנחתכו מהם נחתו לו על הפנים ועל המגבת הכתומה. הוא ישב על הכיסא במרכז הסלון ובכה. בבוקר שאחרי הצטלמנו עם עדן בנקודת הגיוס בחיפה ונתַנּו לו לעלות על האוטובוס ולנסוע. עדן התקשר אליי מהטירונות בערד ובעט באבנים. כשהוא חזר הביתה ביום שישי הראשון אכלנו ארוחת צהריים עם ההורים שלו והאחים שלו. עדן ישב בראש השולחן. הוא תקע את המבט בצלחת, החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו שאל איך היה בצבא. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו שאלה אם יש לו משהו מעניין לספר. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו אמר אין מה לעשות ככה זה. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו אמרה בסוף זה עובר. גם זה נגמר בסוף. עדן החזיק את המזלג בכוח, הוא אמר שהוא סובל, ושהוא רוצה לעזוב את הצבא, ושהם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה. אבא של עדן אכל בשקט. עדן החזיק את המזלג בכוח ואמר, אני שונא את כולם שם, ואני שונא את הצבא, ואני שונא את הכול, ואני רוצה לעזוב את הצבא. אימא של עדן אכלה בשקט. עדן הרים את המבט מהצלחת. נמאס לי מזה. זה נורא. אני לא מבין למה אני צריך לעשות את זה. אני לא מבין למה יש צבא. אני לא רוצה להיות בצבא. אני רוצה לעזוב את הצבא. אבא של עדן תקע את העיניים בצלחת. עדן בכה. אימא של עדן תקעה את העיניים בצלחת. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם עדן עדין. היה הייתה פעם חממת בננות בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. החממה הייתה סגורה בבדים לבנים, כמעט שקופים. הרבה עצים של בננות צמחו בכל חממה. אור מאוחר של ערב קיץ האיר את החממה דרך חרירי הבדים בסגול. טיילנו בחממה בבגדים קצרים ובנעליים גבוהות. לא הייתה קרקע שעלי בננות שנשרו מהעץ לא נערמו עליה ומה שהדאיג אותנו היה נחש שעלול למצוא דרך אל קרסול אחד מקרסולינו. הרמתי יד לקטוף בננה אבל הבננות היו קטנות וירוקות ודחוסות באשכול. זה היה אחר צהריים קצר ויפה ברחם הבננות החם והסגול. צילמתי את עדן ליד אחד העצים. בצילום עדן ניגש לאחד העצים, הוא רזה וצעיר וחופשי וחמוץ כמו בוסר. תווי האף שלו ותווי הלחיים חדים ודוקרים אבל המבט רך ורגוע. עדן התעייף מאוד. עדן צריך לרדת רגע לנוח בחדר שלו. הלכתי אחריו. עדן ישב על קצה המיטה שלו. הפנים שלו שרופות מהשבוע הראשון במדבר. הוא נשכב אחורה והלך לישון. מה עשיתם לעדן? שלחתם את עדן לצפון. עדן הכין שקשוקות במוצב במטבחון. כל החיילים שכבו בבוץ והסתכלו על לבנון. עדן ישב על הג׳יפ ונסע בין המארבים. הוא עבר וחילק ארגזי אוכל לחיילים המפוזרים. וכל הדרך ליוותה את הג׳יפ נקודה אדומה מאירה מסומנת מהצד השני. עדן חזר הביתה בשישי בצהריים. בשישי בצהריים נפגשנו אחרי שבועיים. שכבנו על המיטה בחדר שלו ואחרי שעתיים עדן קיבל טלפון ובטלפון אמרו עדן חוזרים. מה עשיתם לעדן? לקחתם את עדן לחברון. עדן חובש וחובש. הוא היחיד בתפקיד בפלוגה. אז כל ערב נסע עדן עם חבורת פיקוד אחרת להסתובב בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה עדן חיפש נשקים בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה העירו את עדן לקראת חצות ועדן נשאר ער כל הלילה. עדן חיפש נשקים בפחי האשפה. נשקים בתוך ארונות המטבח. עדן חיפש סמים במגירות התחתונים. עדן הפך לנשים את הסדינים. עדן השתדל להעיר בעדינות את הילדים. עדן כיוון את הנשק על הבחור שהיה חייב להשתין. עדן נרדם כל לילה בדוד המשוריין בדרך. וכל פעם העירו את עדן ואמרו לו יאללה, תתעורר, מגיעים. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם יישוב יהודי קטן בשטחים וביישוב הקטן עמד מוצב ובמוצב שמרו שני חיילים. לילה אחד פרצו אל המוצב שני מחבלים, הם תקפו את שני השומרים, הם חטפו את הנשקים לשני השומרים ואז ברחו לתוך גבולות היישוב. כמה קילומטרים משם במערכת הכריזה של אחד הבסיסים באזור מישהו צעק ״פרש טורקי, פרש טורקי, פרש טורקי״, נהג וקשר וחובש ומ״פ עלו על הרכב ונסעו מהר על איזה מאה ומשהו קמ״ש ככה מהר. ממש מהר. כל כך מהר. אף אחד לא הספיק להירדם ברכב. הם הגיעו ראשונים ליישוב. היה שקט. היה ערפל. נהג וקשר וחובש ומ״פ התחילו לרוץ ברחבי היישוב, הם עברו בדממה בין חצרות הבתים, הם חיפשו בחורשה, הם סקרו את הגנים, היה שקט מוחלט והדופק גבוה, ומשהו משך אותם לכיוון הגבעה. הם פנו וטיפסו על גבעה נמוכה, מאחורי הגבעה היו על הדשא כמה שיחים ובאחד השיחים שכב צל. החובש אמר: וואו. הצל התרומם. הצל רץ קדימה עם אלה וסכין. הקשר והמ״פ שלפו את הרובים והתחילו לירות על הצל. — שוב שקט. המ״פ אמר לחובש לך תבדוק אם הוא חי. החובש התכופף ונגע בצוואר של הצל הדומם. מת. יש. יש. יש. זה נגמר די מהר. זה היה  שגרתי. לא נוראי. לא מלחמה. לא מת חבר. עדן חזר הביתה בשישי. הוא הגיע מחברון ישר לסמינר. כל הגרעין נשארו בשיחה. ישבנו על הדשא לבד. שמענו את הקולות הרחוקים של הקבוצות בכיתות. וחוץ מהזמזום הזה, החוץ של הקיבוץ היה שקט. חשוב להסביר, זה לא היה שקט מוחלט אלא שקט מושבים. שמענו מצוין את המשאיות מהכביש הראשי. את הציפורים על העצים. את המלמולים החלשים מהחדרים הנעולים. מישהי גוערת מהכניסה לחדר האוכל. ילדים בגילים של סוף היסודי צועקים ממגרש כדורגל. זה היה סוף האביב. נעים נעים. הכול נעים נעים. השמש זרחה רחוק בשמיים והדשא היה עדיין רטוב למרות שעברה כבר שעת צהריים. הישבנים שלנו נרטבו. הכתפיים של עדן נשמטו. הראש המגולח של עדן נפל והמבט שלו נתקע בדשא. ליטפתי את הקרקפת הקצוצה, היד המשיכה למטה עד הלחי הרזה ואז הרמתי לעדן את הראש. הוא הסתכל עליי שנייה. אחר כך הוא הזיז את העיניים לכיוון אחר. עדן סיפר מהתחלה את כל מה שהיה. הוא סיפר ואז אמר בואי נלך הביתה, אני לא רוצה להיות כאן, אני עייף, אני נרדם.

.

גליה ברס, אמנית בין תחומית ומעצבת גרפית, חיה בתל אביב, בוגרת בית הספר לאמנויות המילה מבית מקום לשירה בירושלים וסטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח והמגדר. יצירותיה פורסמו בכתבי עת שונים ובהם המוסך, כרמל, ננופואטיקה ומעלה.

.

 » במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "היזהרו בזקנים",סיפור מאת ענת שבח

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | הים האדיש לכול

"תכף סוגרים הכול, ויהיה חושך ויהיה עצוב ויהיו טלאים צהובים בכל פינה, וקוצים של גדרות תיל וחרא גם ככה. הכול גואֶה. והבית רק הולך ומחשיך, וגם ככה מפחיד. מצאה לה יום להיפרד זאתי." סיפור קצר מאת אמיר ארנון

דנה יואלי, קריפטה, חרס, בד, נר ואור, מידות משתנות, מראה הצבה בגלריה שלוש, תל אביב, 2019 (צילום: סימה לנדא)

.

לים

אמיר ארנון

.

אז זה נראה לך? היא שואלת בניסיון להבין את בן שיחה. כן, זה בסדר, הוא עונה רפה. כמו מישהו שמגרף עלים במדשאה בלתי נגמרת הוא גורף את המילים אל פומית זעירה של טלפון מדור ישן, ואז שב ואומר, כאילו סיים איזה דיון פנימי, זה בסדר. הכול בסדר? היא שבה ושואלת.

כן, הוא עונה – בדיוק חלף על פני חנות הירקות בדרך הביתה – גם הוא שומע שמעל ה'כן' שלו מרחף סימן שאלה, כמו בייגלה של מלאך. זה מטריד גם אותו. יום השואה התחיל אצלי קצת מוקדם השנה, הוא אומר, היא צוחקת. הוא אפילו לא מחייך לאפרכסת, רק מסכם: אז כן, נתראה כמו שקבענו, במשרד שלך. שרק יעבור כבר הלילה הזה, הוא לוחש תוך כדי כך בלב. יופי, היא סוגרת עניין, תרגיש טוב.

הוא שונא שאומרים לו את זה. זה תמיד גורם לו להרגיש כמו קבצן של רחמים, כמו מישהו חולה. זה בסדר, הוא משיב לה, נתראה. וסוגר טלפון מדור ישן, וסוגר את הצעד וסוגר את דלת הבית – שפתאום כאן – מאחוריו.

שוב בתוך הכלוב, השקט והכהה, שהוא פתאום בתוכו, עכשיו. ובחוץ, כמו חיית מעמקים, אורב בדממה ערב יום השואה. מטפטף עצמו בכבדות – טיפות של דיו שחור – לרחובות. דווקא היום? אף פעם זה לא בזמן, אבל דווקא היום?!

תכף סוגרים הכול, ויהיה חושך ויהיה עצוב ויהיו טלאים צהובים בכל פינה, וקוצים של גדרות תיל וחרא גם ככה. הכול גואֶה. והבית רק הולך ומחשיך, וגם ככה מפחיד. מצאה לה יום להיפרד זאתי. בערב שלפני ערב יום השואה, ועוד אמרה לו שדרמות זה לא הקטע שלה. ושחררה אותו בחיוך החלטי וחומל של עיני התכלת שלה. לעזאזל. כאלו הוא עוד לא ראה.

חצי יום דווקא החזיק יפה, מחזיק מעצמו שככה. קם כמו גיבור והחליט שכן, דווקא היום, בכוח ובאומץ, ברגישות ונחישות, דווקא ילך. הוא כן ילך למכללה, ולא יישאר לרחם על עצמו במיטה. לא עוד כצאן לטבח. בכוח, בראש ערוף ומורם. בסוף גם יצא. אפילו הגיע. גם כמעט בזמן. קורס על טרגדיה יוונית, והיום בתוכנית – אגממנון. שפריצים של דם. מקסים. מי כותב את כל זה? זה מוגזם.

גם האביב כבר כאן, כוּס אימא של כל הפריחות האלה. ויש פתאום אור בחלונות גם בשיעור שמתחיל בארבע אחר הצהריים. וגם כשמצלים אותם בווילונות אקדמיים, אפור של פלסטיק איכותי עם חרוזים וגלילה, כדי לצפות בביצוע מופתי – בלי תרגום – מהבי־בי־סי, אי אפשר אפילו לשקוע בדיכאון האיכותי שבשחור לבן, כי נודף אור עמום מהחלונות, שמרמז שוב שהאביב דופק בחוץ. והאור הזה, לתוך האפלולית של הכיתה, שמסנוור את התמונה של הגלימות הטיפשיות של היוונים באנגליה, ייאוש. כזה ייאוש.

וגם בבית אפלולית לא נקייה, וכבר אוזלות שאריות האור. ובלי לראות, הוא כבר יכול לשמוע איך מכבים את כל אורות העיר שעוד לא נדלקו. ותריסי ברזל כבדים יורדים על בתי העסק, שבדרך כלל עכשיו רק מתעוררים לחיים של חושך. ותכף כבר מתחילים למלא את הטלוויזיה והרדיו ברוטב של שירי שואה ושירי משוררים וראיתי ציפור רבת יופי, אבל הציפור לא ראתה אותי – עיוורת! ומעטרים את כל הדפים של הרשת בצלבי קרס וגדרות תיל וטלאים. ואין שום פרפרים.

לים, הוא לואט, אני צריך לים וגם לקנות סיגריות ובירה. מהר מהר לפני שייסגר. ועוטף עצמו בטרנינג של התפרקות כללית ונעלי טיפוס הרים, כדי לטפס על הרים, וחולצה לבנה שדהתה מרוב כביסות והלבן שלה כבר כמו נייר ממוחזר, ואוזניות של מוזיקה שכופרת בשואה. וכלבה עם רצועה כחולה שלא אכפת לה שהיום ערב יום השואה, רק לצאת, ועוד לים, חגיגה. ממש חגיגה.

וכשהכול שרוך וקשור ומוחזק ברצועה ואטום באוזניים, אפשר כבר לרדת לרחוב – שקיבל פקודת מורשת לכבות את עצמו – ולצעוד בצעד כבד ומהיר, חיילי כמעט, בקו ישר לאורך שדרת החנויות הנסגרות למערב, ולהביט, כמעט בשמחה לאיד, בכל האורות הנעדרים. רק החנות של חב"ד מוארת, תמיד יושבים בה היפים מתחזקים ויין פטישים וחוזרות מפוקפקות בתשובה או תשובה מפוקפקת. ואלה, כאילו כלום. אין להם כבוד אלה לכלום, הוא יורק בכעס לצד השני, שואה נעשה להם כבר בשבת, וממשיך ללכת.

הנה הים. אדיש הים. אדיש לסבלם של בני אדם. כלום לא אכפת לו, רק עוד פעם ועוד פעם הגלים האלה לתוך החוף, והקצף שנמרח והרחש שלא נפסק אף פעם. אדיש הים. גם שישה מיליון לא אכפת לו.

.

אמיר ארנון, עובד בתחום בריאות הנפש, פרסם סיפורים בכתב העת קו נטוי.

.

» במדור "קצר" בגיליון הקודם של המוסך: נקודת מוצא, שיבוש ונקודת סיום בקטע קצר מאת עדי שורק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | אדריכל המבנים השיריים

"תנודתיות הרוח שלו לפעמים חידתית. אבל השירים שלו תמיד מתלכדים בסופם – הוא אינו מפריח מטפורות או אמירות סתם כך כי הוא יכול – השירים שלו זוכרים אחורנית את ראשיתם." שרון אס על ואלאס סטיבנס ועל המבחר החדש, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים", בתרגומה של טובה רוזן

משה שיקו כץ, חלל פנימי, טכניקה מעורבת על דיקט, 100X65 ס"מ, 2016

.

גברת רוזן, מר סטיבנס: על ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים"

מאת שרון אס

.

1.

ואלאס סטיבנס הוא משורר יקר לי. אחד מכמה משוררים ומשוררות שמהווים את הגרעין הקשה של הספרייה שלי. באחת מהשיחות שניהלתי עם תלמידותיי המצויות בעולם הווירטואלי המנסה להיות כמה שיותר מכיל, הן התרעמו על ההיררכיה שבה אני ממקמת משוררים ומשוררות. אמרתי להן שהן למעשה נוהגות בדיוק כמוני: גם מדף הספרים שלהן אינו בלתי מוגבל, גם הן צריכות לבחור מי נשאר בבית ומי לא. את מי קוראים פעם אחת ואת מי קוראים שוב ושוב במהלך הזמן.  סטיבנס הוא מורה שלי. והאמת שכמו מורים משמעותיים – לא בדיוק ברור מה לומדים מהם. או אולי לומדים מהן ומהם איך עומדים בזמן. איך ממשיכים להתמסר בהתמדה למובהק, שהוא בהכרח גם קשה וגם מוזר, מה שמתעקש כנגד ההפחסה והמעיכה של הזמן.

.

2.

טובה רוזן, המתרגמת, היא סקולארית גדולה של שירת ימי הביניים. אני בכוונה כותבת "סקולארית" ולא "מלומדת" – כי העברית די קמצנית ביחס לאור ולתנועה שיש מסביב ללימוד. מלומדת היא מי שלמדה הרבה. סקולארית היא מי שיודעת גם דבר אחד או שניים על ההנאה העמוקה מלימוד. שורשי ה־scholar מצויים ביוונית, ב"סְכוֹלֶה" – פנאי, פנאי למחשבה, לשיחה, לקשב. פנאי לדיוק, לרב־שכבתי, למרובה פנים, למרובה בפרטים ובדקויות. הפנאי הזה הוא עמל של אהבה. פרך של אהבה.

.

3.

סטיבנס הוא רב אומן של ארכיטקטורות שיריות; רוזן יצרה ספר שאינו מקבץ תרגומים – אלא יצירה חללית מהנה המהווה מחווה אינטימית (ואינטימיות היא גם משחק וקריצה) לכישרונו הנדיר כבנאי שירי. סטיבנס הוא מלך (מלך!) של תנועות נחשוניות שנדמה שעוד רגע יתפוגגו כזיקוקי דינור – אבל לא – הן מאירות מבנים שניתן להבין רק מבפנים וקשה מאוד, אם בכלל, לתפוס מבחוץ. תחשבו שמישהו מזמין אותנו להתגורר בקונכיות או עלים מאוצבעים מבלי שאי פעם שמנו לב שיש תופעות צורניות כאלו – והתשוקה הבסיסית שלנו להקיף דבר במבט נשללת (לזמן רב, לקריאות מרובות). אבל אי־היכולת להקיף במבט את השיר הסטיבנסי (ולפעמים מדובר בשירים קצרים) עומדת בניגוד לקול הבוקע מהצורות השיריות שלו – זהו קול לא מהסס, מלא תעוזה, שאינו שבוי בעולם שהוא יוצר או פוקד וללא מאמץ מהלך בו. הוא יצור של מזג האוויר של המקום שהוא בורא, מה שאומר שתנודתיות הרוח שלו לפעמים חידתית. אבל השירים שלו תמיד מתלכדים בסופם – הוא אינו מפריח מטפורות או אמירות סתם כך כי הוא יכול – השירים שלו זוכרים אחורנית את ראשיתם.

.

4.

זה יישמע משונה ובכל זאת: הספר הזה מסביר פנים; נדמה שטובה רוזן חשבה על קוראות וקוראים ותיקים ומושבעים ועל כאלו שלא מכירים כלל את סטיבנס ועל אחרים שאולי יפתחו כי שמעו משהו. הפורמט שלו רחב וכחול ונעים להחזקה ביד למרות עוביו. ניתן לשרות במחיצתו זמן רב והפונט לא קטן מדי ולא גדול מדי, הטונים בין השחור ללבן נכונים, השוליים לא צרים מדי ולא דוחפים את השיר באיזו גערה לפנים הדף. זה ספר שנעים לשרות במחיצתו ונחוץ לשרות במחיצתו, לקרוא ולהרים את הראש, לעצום עיניים, ולצלול שוב. אבל הוא עשוי באופן נעים לא רק מהצד הפיזי אלא גם מצד השיחה שרוזן מנהלת איתנו, עם הקוראות והקוראים. תוכן העניינים עשוי שני טורים – טור אחד למראה מקום העמוד של השיר והטור השני למראה מקום ההערה על השיר. אני חובבת מושבעת – אני מניחה, כקוראים אחרים – של תוכן עניינים, הערות, אינדקסים וביבליוגרפיות. ובתור שכזו שימח אותי הפתרון הלא־שגרתי הזה, לא של הפרדת השיר מההערה, שזה דבר שבשגרה, אלא של ההנחיה היכן ניתן למצוא מיד את ההערה. המתרגמת כמו אומרת לי מיד בפתח הספר: חשבתי עלייך. את לא חייבת לקרוא ברצף, או בבת אחת. אני לא אכביד על הופעתו החומרית של השיר עם מספורים קטנטנים בתוכו; אם יש שיר שאת מכירה ורוצה לפגוש אותו ככה רק בעברית, הנה העמוד; אם יש שיר שמסקרן אותך יותר אז הנה מיד מראה המקום; אם בא לך להתחיל מההערה היא בעמוד כך וכך, וכן הלאה.

.

5.

בביוגרפיה של סטיבנס אין שום דבר מיוחד במינו היכול לשמש איזה זיז לתלות עליו את השירים או לשמש מקפצה פנימה אליהם, כמו למשל הקשר הלאו דווקא מוגזם שאפשר לקשור בין הקווים־המפרידים המטורפים והמרתקים בשירת אמילי דיקנסון לבין הימנעות קיצונית ורוטטת לבוא בחברה  – גם הקו־המפריד והדלת המבדילה ששמה בינה לבין מבקרים אינם בלתי קשורים. בכלל, התנהגויות פרועות או כאלו המסמנות מצבי קיצון בביוגרפיה מסייעות לא פעם להטות אוזן למבנים שיריים מורכבים ולמצוא להם איזו אנלוגיה בדוגמת החיים התמוהים מושכי או דוחי הלב של כותביהם. סטיבנס הוא מופת של כמעט־שעמום ביוגרפי.

או, כפי שרוזן מצטטת בפתח אחרית הדבר, כשסטיבנס התבקש לכתוב פסקה על עצמו לרגל פרסום שירו הראשון כתב: "אני עורך דין. אני גר בהרטפורד."

גם למי שמעורה בחייו־כביכול־חסרי־המאורעות של סטיבנס, אחרית הדבר של רוזן היא מכרה של אנקדוטות, ציטוטים מיוֹמנים ומהתכתבויות, רשמים מאנשים שהכירו את סטיבנס, וניסיון לתהות על האיש, שפרט להתמדתו כעורך דין וחובב חפצי אומנות וחיים נוחים וטובים, חייו אופיינו בהעדר. העדר מימוש תשוקה (ככל הנראה היה נשוי שלא באושר) והעדר אלוהים (למרות שבא ממשפחה דתית) והעדר חברויות קרובות (פרט אולי לשניים־שלושה, וגם זו הגזמה). אך הפרט שמשך את עיני יותר מכול הוא שסטיבנס נהג ללכת ברגל מביתו שבהרטפורד (קונטיקט, מאסצ'וסטס) למשרד, ופעמים רבות בהגיעו למשרד היה מכתיב למזכירתו את השיר או השירים שחיבר בזמן ההליכה.

אפשר לומר דברים רבים על הפרקטיקה הקדמונית הזו: משורר מדבר שיר ומכתיב. אך הוא עושה זאת במשרד חברת הביטוח, והמזכירה היא הלבלר. האם מה שהוא שומע כה מובהק ושלם שמייתר כל מבוכה?

.

6.

ב־1985 פרסמה רוזן (בהוצאת כתר) את האיש עם הגיטרה הכחולה (1936), תרגום מרהיב שאזל זה מכבר והיה מנת חלקם של בני מזל בחנויות ספרים משומשים. כעת, המבחר הנוכחי משירת סטיבנס, שגם כן קרוי "האיש עם הגיטרה הכחולה", מקיף מאוד. מספרו הראשון של סטיבנס, הרמוניום, שראה אור ב־1923, ועד הקובץ האחרון של סטיבנס, הסלע (1950), ועד שירים מהעיזבון. על מכלול שירתו זכה סטיבנס בפוליצר ב־1955, זמן קצר לפני מותו. מאז תהילתו הולכת ומתרחבת, לאט אבל ללא עוררין. לא יהיה מוגזם מצידי לומר ששנים אני מחכה למבחר הזה. אני קוראת את סטיבנס באנגלית. אבל תמיד מעניין אותי וחשוב לי איך משורר או משוררת שיקרים לליבי נשמעים בעברית. ההופעה של תרגום שירה מרחיבה את גבולות היכולת והטונים והמרחב של השירה שנכתבת בשפת המקור. חשבו על משוררים שנמצא להם קול ייחודי בעברית, למשל אלחנדרה פיסרניק דרך תרגומיה של טל ניצן; זביגנייב הרברט דרך קולו של דוד ויינפלד; אאוריפידס דרך אהרן שבתאי.  וגם, עכשיו, בעיניי, ואלאס סטיבנס דרך טובה רוזן.

.

7.

הנה סופו של השיר "בוקר יום ראשון" באנגלית ובעברית:

And, in the isolation of the sky,

At evening, casual flocks of pigeons make

Ambiguous undulations as they sink,

Downward to darkness, on extended wings.

.

וּבָעֶרֶב, בִּבְדִידוּתָם שֶׁל שָׁמַיִם,

לַהֲקוֹת מִזְדַּמְּנוֹת שֶׁל יוֹנִים חָגוֹת

בְּעִגּוּלִים רַב־מַשׁמְעִיּים וְצוֹנְחוֹת

אֶל הַחֹשֶׁךְ, עַל כְּנָפַיִים פְּרוּשׂוֹת לִרְוָחָה.

.

נסו לומר בקול רם (באנגלית) את ארבע השורות הללו, ששיאן בשורה האחרונה, המתפשטת כאדוות גדולות שאין להן קצה, ומיד ניתן לחוש בעוצמת המוזיקה של סטיבנס. המוזיקה של סטיבנס היא שמאפשרת ללכת לקראתו שנים גם בחוסר הבנה פורה, ולמסור לעיתים לשיר שלו, אחרי שנות קריאה, ניסיון חיים סתום שלפתע מואר ומאיר את הקוראת, כמו גם את השיר. אבל לא רק המוזיקה של סטיבנס מאפשרת קריאה חוזרת ונשנית (והמוזיקה עשויה ממכלול רב של תופעות, מצלולים מדהימים כמו כאן למשל; השורה שנבדלת ממשפט, האופנים המעניינים שבהם היא מרכזת את תשומת הלב מבחינה ריתמית; הפיסוק של סטיבנס שמכריח להשהות שוב ושוב הגעה אל מסקנה, יעד; וזו רק ההתחלה). מה שעוד מכריח ממש לחזור אל השירה שלו אלו הדימויים.

.

8.

הדימויים בשירת סטיבנס יכולים פעמים רבות לספק חלום בהקיץ כמעט במנותק מהשיר, או בתוך השיר, בנבדל ממנו, בזיקה אליו, או כמו בזינוק אל מעבר לשיר עצמו. כמו כאן:

Downward to darkness, on extended wings

הרי מדובר ביונים ולא בנשרים, והנה לפתע היונים זוכות בכנפיים הרבה מעבר לגופן הקטן. וכל זה קורה בזכות המצלול המתפשט ומתעצם, אך גם בזכות מילת יחס קטנה:

on

השימוש הנפוץ הוא with, השימוש הנדיר יותר הוא on – במובן 'בכנפיים פתוחות לרווחה' ולא 'על כנפיים' – אך דווקא השימוש הזה במילת היחס  ׳על׳ מעצים את הדימוי – כאילו הכנפיים מנותקות מגוף הציפור והציפור רוכבת עליהן ולא איתן, מטה־מטה אל החשכה. רוזן גם השכילה לשמר את המוזרות הזו בעברית (על כנפיים) ובכך להדהד כמובן "על כנפי נשרים", ובכך להעניק ליונים בעברית דרך הרמיזה לדימוי הכבול את מה שסטיבנס מעניק דרך המצלול, אך גם דרך השיבוש של 'פתוח לרווחה' ל"פרוש לרווחה" – והקימוט הקל הזה בעברית מהדהד את המוזרות באנגלית.

דימוי התעופה מטה אל החשכה קשור כמובן לכל השיר "בוקר יום ראשון" ועם זאת הוא כה עז ומהפנט שלמעשה הוא מחריג את השיר כולו לממד נוסף, לא פרשני, אלא להתגלות של שיר נוסף מעבר לשיר עצמו.

.

9.

בתוך השיחה שטובה רוזן מנהלת עם הקוראים אי אפשר שלא לציין את האופן שבו בחרה למסגר את הספר. דבר המתרגמת פותח בציטוט מלא של שירו של סטיבנס "איש נושא דבר", שממנו ידועה השורה המפורסמת, שאליה גם מתייחסת רוזן בהמשך דבריה: "הַשִׁיר חַיָּב לְהִתְנַגֵּד לָאִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה/ כִּמְעַט בְּהַצְלָחָה" (הדגש שלי). היא חותמת את הספר כששמה על כריכתו האחורית קטע מתוך שיר שאפתני ונפלא של סטיבנס, "הערות לקראת מבדה־על", ובו מופיע: "אַךְ לֹא הָיְתָה זוֹ בְּחִירָה / בֵּין דְּבָרִים הַמּוֹצִיאִים זֶה אֶת זֶה. לֹא בְּחִירָה/ בֵּין־, אֶלָּא שֶׁל־. הוּא בָּחַר לִכְלֹל אֶת הַדְּבָרִים/ שֶׁכְּלוּלִים זֶה בָּזֶה, אֶת הַכֻּלִיּותּ,/ אֶת הַמֻּרְכָּב, אֶת הַהַרְמוֹנְיָה הַגְּדוּשָׁה//" (הדגש שלי). סטיבנס יצר מבנים מורכבים, שלמים למרות מורכבותם, וחלק מהתנועה הפנימית שלהם, מהמרחב, מהאוויר, מהגובה ומהעומק, הוא ההיסוס התמידי הקיים בהם, היסוס המופיע לפעמים ממש כאיקס (x), ולפעמים כהיסוס שמונכח במילות קישור, בדגש עליהן, במילות יחס, מילות חיבור – הוא לא חשש מהמורכבות של המיקרו־תחביר, כי שם רטט הנעלם הזה, הדבר שהוא סירב לתפוס, אותו חסר שלא פעם מעניק תנועה למורכב מאוד, כמו החלל הריק, למשל, במשחקי פאזל הזזה.

.

שרון אָס פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, בהם פרס ביאליק ופרס עמיחי. ספר שיריה האחרון עד כה, "המגרפה", ראה אור שנה שעברה בהוצאת אפיק. אס מלמדת במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ומרצה על ספרויות עתיקות במסגרות שונות. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 12 של המוסך.

.

ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים", אפיק, 2021. מאנגלית: טובה רוזן.

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "הלל", ספר השירה החדש של נדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן