דמיונות שווא / לורנס סנדרוביץ'
מצרפתית: דורית שילה
לנעדרים
.
עמודות על עמודות. בעמודה הראשונה רשומים שמות המשפחה, אחריה השמות הפרטיים, שם הנעורים של הנשים הנשואות, מספר המשלוח, תאריך היציאה.
הספר עבה. כבד. בן יותר מאלף עמודים.
באמצע הספר, במרכז העמוד, במרכז העמודה, מופיע שמי, פעמיים. על פני שתי שורות.
רק השם הפרטי שונה.
משלוח מספר XI, יצא ממחנה המעבר מֵכֵלן ב־26 בספטמבר 1942.
הדף הזה הוא הקבר שלהם, הדפיסו אותו יותר מחמישים שנה אחרי מותם.
ההורים של אבי נקברו בתוך נייר.
מוריס, לעומת זאת, זכה להיקבר בבור באדמה.
.
חשבתי שהכול ידוע לי ובתוך שעה נסגור עניינים. אני אשאל כמה שאלות, הוא יענה צ'יק צ'ק וגמרנו.
"כן ילדה שלי, מה את רוצה לדעת?"
מהנימה שבקולו הבנתי מיד שטעיתי. הישרתי אליו מבט: לא צריך שתיקח אותי ברצינות, אבא, ממש לא. אבל לא אמרתי כלום, ועכשיו אני כבר לא יכולה לסגת.
כמה זמן הוא ממתין לי כך עטוף בשתיקתו? שתיקה רווית הפרעות. אבא שלי אמנם מדבר בלי הפסקה, אבל האם ייתכן שהוא מעולם לא סיפר לנו את הדבר עצמו?
הם היו שני אחים. הארי האח הגדול, ומוריס הצעיר ממנו בשלוש שנים. בזמן המלחמה החביאו אותם בבית יתומים, ואז בעוד בית יתומים ואז בעוד אחד. המלחמה נגמרה, אבל לא בתי היתומים. אחר כך מוריס התחתן, הארי התחתן, בסדר הזה. למוריס נולדו שני ילדים, בן ובת, להארי נולדו שני ילדים, שתי בנות. בסדר הזה. לבנות של הארי נולדו שני ילדים, גם לבנו של מוריס, אבל לא לבתו.
וזה הכול, סיכום של חצי עמוד. מה לא ברור? מה אני לא יודעת?
מוריס התחתן ראשון ומת ראשון.
מה שאומר שאין שום דבר בטוח בחיים האלה.
ואיך הארי הרגיש?
הוא לא סיפר. אבא אף פעם לא מדבר כשכואב לו. הוא מתייסר בשקט ולא הולך לרופא שיניים. הכאב שיש לו בירך הולך וגובר ומעלה עווית על פניו – מראה קורע לב. אבל זה הלב שלנו שנקרע, לא שלו.
אבא! מוריס הוא לא חור בשן ולא מפרק ירך, מוריס הוא אחיך הקטן… אבל בבית הקברות הוא לא אמר דבר. זיגי דיבר בשם המשפחה. במבטא יידי כבד שמתאים יותר לבדיחות מלהספדים הוא סיפר עד כמה הוא אהב את הילדון הקטן, למרות התרגיל הזה שהוא עשה לנו עכשיו, כשמת ככה. התעלול האחרון שלו.
זיגי הירש אהב כמובן את כולם, את כל הילדים שאסף אל בית היתומים שניהל בתום המלחמה, אבל את מוריס הוא אהב יותר מכולם כי מוריס היה מוריס.
ולראיה, הקהל הרב שהתאסף סביב קברו. חברים רבים באו, ואנחנו, החמישה, עמדנו במרכז. חמישה סנדרוביצ'ים: אבא, בנו ובתו של מוריס, אחותי ואני. דור ההמשך היה צעיר מדי למעמד עצוב שכזה. החלטנו לגונן עליהם והפקדנו אותם בידי בייבי־סיטר.
אם כן, חמישה סנדרוביצ'ים. זה מעט? מעל למה שאפשר לצפות? תלוי את מי שואלים.
בנו של מוריס אמר קדיש. הנה, עכשיו אנחנו משפחה נורמלית, בן אומר קדיש על קבר אביו. קולו נסדק ונדמה לי שבאותו הרגע בדיוק הבחנתי בארון: הקברנים טמנו אותו בבור. ארון מעץ בהיר, לא גדול במיוחד, לוחית נחושת ממוסמרת אליו ועליה, באותיות גדולות ויפות, חרוט השם:
מ ו ר י ס ס נ ד ר ו ב י ץ'
מה פתאום?
אסור למסמר דברים לארונות קבורה. ואולי מותר, מה אני מבינה בקבורות? לוחית נחושת שמזכירה שלט של רופא בכניסה לבניין. אני רואה אותה בעיני רוחי כל הזמן, חלקה ונוצצת, ושמו של דודי חרוט עליה. כאילו ביקש המוות להעניק לתלמיד הגרוע מוריס, ברגע האחרון, איזה ברק או תואר אקדמי.
אבא לא אמר דבר כשהקהל התפזר. התחלנו להתקדם לעבר היציאה, הוא ואני, ולצידנו כמה אנשים שלא הכרתי. לפתע הוא נעצר מול פסל גבוה של איש צבא ופצח בנאום על בּוּלַנזֶ'ה, הגנרל הידוע. גדוד שלם הוא היה צריך לגייס כדי לגרש מראות שוודאי צפו ועלו… איך יכולת? אתה הקטן, איך יכולת להשאיר אותו ככה לבד? למה לערער את סדר הדברים הטבעי?
מה אבא מבקש להרחיק מעליו, מה הוא רוצה לטאטא מתחת לשטיח? אילו רגשות הזדחלו החוצה מהתהום שהייתה חייהם – יחד עד גיל עשרים ואז פרידה לשלושה עשורים. משונה שדווקא כאשר הקימו משפחות הם כמעט לא התראו, עד לאיחוד הגדול שנמשך עשור, העשור האחרון, ובמהלכו לא התאפשר לאיש להציץ פנימה ולהבין מה באמת קורה שם ביניהם. בכל פעם שנפגשו זה היה אותו הדבר; אנחנו נשארנו לעמוד ולצפות בהם ממפתן הדלת, מחוץ לתמונה, אבל היינו מאושרים לראות אותם יחד. הם היו משוחחים שעות על גבי שעות על פילוסופיה או על המצב בעולם, כי בין כה וכה למילים עצמן לא הייתה חשיבות. הם היו מתרווחים על הספה, זה לצד זה, האחד מתקשה להיחלץ ממנה והשני מזנק כמו מתאגרף במשקל נוצה. שני אחים, שונים כל כך ודומים כל כך.
כאבו לי הכתפיים והזרועות. לאורך כל טקס הלוויה עמדתי מתוחה מאחורי אבי, מעל הקבר הפתוח, עיניי נעוצות בגבו, מוכנה בכל רגע לתפוס את מאה הקילוגרמים שלו אם יתמוטט.
הוא לא התמוטט. הוא אפילו לא בכה. גם אני לא, ממחטות הנייר סתם ניפחו את כיסי מעילי. כשהכול נגמר הוא הסתובב אליי וראיתי שעיניו יבשות. חששותיי התבדו: האבל הטרי לא עורר את האבל הישן, את האבל המקורי, את האבל המכונן שעיצב את מי שאנחנו היום ואת מי שאנחנו לא. האדמה לא פערה את פיה תחת רגלינו, שום סופת הוריקן לא החריבה את כדור הארץ. כל זה לא קרה.
המשכנו לצעוד אט־אט בשביל האספלט, תחת שמיים קודרים שכוסו אפור, ולצידנו צעדו מכרים רחוקים לבושי שחורים. אבי חנך את החליפה הכחולה הכהה היפה שלו, שנראית כמעט כמו חליפת ערב. מוריס קנה לו אותה כמה שנים קודם לכן כדי שיהיה לו מה ללבוש לאירועים שלא התקיימו מעולם. לא הקשבתי למה שאבא סיפר על גנרל בולנז'ה, אבל שמעתי היטב את האיש שהסתובב אלינו פתאום וקרא בקול, בנימת תנחומים: "טוב שקברתם את מוריס. כי למרות שזה אופנתי עכשיו, העם שלנו לא יכול להרשות לעצמו משרפות. כבר סיפקנו די והותר אפר לעולם. רק קבורה באדמה תוכיח שהיטלר הפסיד באמת."
"זהו, שאני דווקא לא רוצָה קבר," ענה לו קול נמוך אך נשי, "אני רוצה שישרפו אותי אחרי מותי כמו ששרפו את ההורים שלי, כמו את כל המיליונים."
ואני לא הצלחתי להתאפק ועניתי בליבי, "בשביל מה? בשביל לדעת מה ההרגשה?"
אחרי כמה דקות של שתיקה אבא כחכח בגרונו וחזר להרצאה שלו על ההיסטוריה של הרפובליקה השלישית והבולנז'ה הזה. ללא ספק נאום חוצב להבות הוא הרביץ שם, אבל לאף אחד לא היה אכפת. השארנו את מוריס מאחורינו בבית הקברות והלכנו.
הארי המשיך בחייו. השנים חלפו, הוא אמנם הזדקן, אבל הוא יושב פה איתי עכשיו ולמרבה הפלא הוא גם צלול וזמין. לקח לו שבריר שנייה להבין את השאלה שלי.
למה אני מעלה את זה עכשיו?
ככה.
"אבא, ספר לי."
.
לורנס סנדרוביץ' היא מחזאית, שחקנית ומתרגמת. תרגמה לצרפתית מיצירותיהם של צרויה שלו, יורם קניוק, דרור משעני ורבים אחרים, ותרמה רבות להתקבלותו של חנוך לוין בצרפת, בזכות תרגומיה למחזותיו. זוכת פרס התרגום מטעם אגודת הסופרים הצרפתית לשנת 2012 ופרס ברנהיים לספרות יפה לשנת 2018. ספרה "דמיונות שווא" (Ils n'ont pas eu les gosses) מציג סיפור אלטרנטיבי לסיפורו של אביהּ, שמעולם לא סופר לה, על מקום מחבואו בבריסל, בילדותו בשנות המלחמה. הספר עתיד לראות אור בצרפת.
.
דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה "אחרי הספירה" (פרדס, 2020) זכה בפרס קרן גולדברג לספרי ביכורים לשנת 2021. מעורכות המוסך.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ספר בכתובים מאת דינה עזריאל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
