ביקורת שירה | אדריכל המבנים השיריים

"תנודתיות הרוח שלו לפעמים חידתית. אבל השירים שלו תמיד מתלכדים בסופם – הוא אינו מפריח מטפורות או אמירות סתם כך כי הוא יכול – השירים שלו זוכרים אחורנית את ראשיתם." שרון אס על ואלאס סטיבנס ועל המבחר החדש, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים", בתרגומה של טובה רוזן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
27.04.2022
משה שיקו כץ, חלל פנימי, טכניקה מעורבת על דיקט, 100X65 ס"מ, 2016

.

גברת רוזן, מר סטיבנס: על ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים"

מאת שרון אס

.

1.

ואלאס סטיבנס הוא משורר יקר לי. אחד מכמה משוררים ומשוררות שמהווים את הגרעין הקשה של הספרייה שלי. באחת מהשיחות שניהלתי עם תלמידותיי המצויות בעולם הווירטואלי המנסה להיות כמה שיותר מכיל, הן התרעמו על ההיררכיה שבה אני ממקמת משוררים ומשוררות. אמרתי להן שהן למעשה נוהגות בדיוק כמוני: גם מדף הספרים שלהן אינו בלתי מוגבל, גם הן צריכות לבחור מי נשאר בבית ומי לא. את מי קוראים פעם אחת ואת מי קוראים שוב ושוב במהלך הזמן.  סטיבנס הוא מורה שלי. והאמת שכמו מורים משמעותיים – לא בדיוק ברור מה לומדים מהם. או אולי לומדים מהן ומהם איך עומדים בזמן. איך ממשיכים להתמסר בהתמדה למובהק, שהוא בהכרח גם קשה וגם מוזר, מה שמתעקש כנגד ההפחסה והמעיכה של הזמן.

.

2.

טובה רוזן, המתרגמת, היא סקולארית גדולה של שירת ימי הביניים. אני בכוונה כותבת "סקולארית" ולא "מלומדת" – כי העברית די קמצנית ביחס לאור ולתנועה שיש מסביב ללימוד. מלומדת היא מי שלמדה הרבה. סקולארית היא מי שיודעת גם דבר אחד או שניים על ההנאה העמוקה מלימוד. שורשי ה־scholar מצויים ביוונית, ב"סְכוֹלֶה" – פנאי, פנאי למחשבה, לשיחה, לקשב. פנאי לדיוק, לרב־שכבתי, למרובה פנים, למרובה בפרטים ובדקויות. הפנאי הזה הוא עמל של אהבה. פרך של אהבה.

.

3.

סטיבנס הוא רב אומן של ארכיטקטורות שיריות; רוזן יצרה ספר שאינו מקבץ תרגומים – אלא יצירה חללית מהנה המהווה מחווה אינטימית (ואינטימיות היא גם משחק וקריצה) לכישרונו הנדיר כבנאי שירי. סטיבנס הוא מלך (מלך!) של תנועות נחשוניות שנדמה שעוד רגע יתפוגגו כזיקוקי דינור – אבל לא – הן מאירות מבנים שניתן להבין רק מבפנים וקשה מאוד, אם בכלל, לתפוס מבחוץ. תחשבו שמישהו מזמין אותנו להתגורר בקונכיות או עלים מאוצבעים מבלי שאי פעם שמנו לב שיש תופעות צורניות כאלו – והתשוקה הבסיסית שלנו להקיף דבר במבט נשללת (לזמן רב, לקריאות מרובות). אבל אי־היכולת להקיף במבט את השיר הסטיבנסי (ולפעמים מדובר בשירים קצרים) עומדת בניגוד לקול הבוקע מהצורות השיריות שלו – זהו קול לא מהסס, מלא תעוזה, שאינו שבוי בעולם שהוא יוצר או פוקד וללא מאמץ מהלך בו. הוא יצור של מזג האוויר של המקום שהוא בורא, מה שאומר שתנודתיות הרוח שלו לפעמים חידתית. אבל השירים שלו תמיד מתלכדים בסופם – הוא אינו מפריח מטפורות או אמירות סתם כך כי הוא יכול – השירים שלו זוכרים אחורנית את ראשיתם.

.

4.

זה יישמע משונה ובכל זאת: הספר הזה מסביר פנים; נדמה שטובה רוזן חשבה על קוראות וקוראים ותיקים ומושבעים ועל כאלו שלא מכירים כלל את סטיבנס ועל אחרים שאולי יפתחו כי שמעו משהו. הפורמט שלו רחב וכחול ונעים להחזקה ביד למרות עוביו. ניתן לשרות במחיצתו זמן רב והפונט לא קטן מדי ולא גדול מדי, הטונים בין השחור ללבן נכונים, השוליים לא צרים מדי ולא דוחפים את השיר באיזו גערה לפנים הדף. זה ספר שנעים לשרות במחיצתו ונחוץ לשרות במחיצתו, לקרוא ולהרים את הראש, לעצום עיניים, ולצלול שוב. אבל הוא עשוי באופן נעים לא רק מהצד הפיזי אלא גם מצד השיחה שרוזן מנהלת איתנו, עם הקוראות והקוראים. תוכן העניינים עשוי שני טורים – טור אחד למראה מקום העמוד של השיר והטור השני למראה מקום ההערה על השיר. אני חובבת מושבעת – אני מניחה, כקוראים אחרים – של תוכן עניינים, הערות, אינדקסים וביבליוגרפיות. ובתור שכזו שימח אותי הפתרון הלא־שגרתי הזה, לא של הפרדת השיר מההערה, שזה דבר שבשגרה, אלא של ההנחיה היכן ניתן למצוא מיד את ההערה. המתרגמת כמו אומרת לי מיד בפתח הספר: חשבתי עלייך. את לא חייבת לקרוא ברצף, או בבת אחת. אני לא אכביד על הופעתו החומרית של השיר עם מספורים קטנטנים בתוכו; אם יש שיר שאת מכירה ורוצה לפגוש אותו ככה רק בעברית, הנה העמוד; אם יש שיר שמסקרן אותך יותר אז הנה מיד מראה המקום; אם בא לך להתחיל מההערה היא בעמוד כך וכך, וכן הלאה.

.

5.

בביוגרפיה של סטיבנס אין שום דבר מיוחד במינו היכול לשמש איזה זיז לתלות עליו את השירים או לשמש מקפצה פנימה אליהם, כמו למשל הקשר הלאו דווקא מוגזם שאפשר לקשור בין הקווים־המפרידים המטורפים והמרתקים בשירת אמילי דיקנסון לבין הימנעות קיצונית ורוטטת לבוא בחברה  – גם הקו־המפריד והדלת המבדילה ששמה בינה לבין מבקרים אינם בלתי קשורים. בכלל, התנהגויות פרועות או כאלו המסמנות מצבי קיצון בביוגרפיה מסייעות לא פעם להטות אוזן למבנים שיריים מורכבים ולמצוא להם איזו אנלוגיה בדוגמת החיים התמוהים מושכי או דוחי הלב של כותביהם. סטיבנס הוא מופת של כמעט־שעמום ביוגרפי.

או, כפי שרוזן מצטטת בפתח אחרית הדבר, כשסטיבנס התבקש לכתוב פסקה על עצמו לרגל פרסום שירו הראשון כתב: "אני עורך דין. אני גר בהרטפורד."

גם למי שמעורה בחייו־כביכול־חסרי־המאורעות של סטיבנס, אחרית הדבר של רוזן היא מכרה של אנקדוטות, ציטוטים מיוֹמנים ומהתכתבויות, רשמים מאנשים שהכירו את סטיבנס, וניסיון לתהות על האיש, שפרט להתמדתו כעורך דין וחובב חפצי אומנות וחיים נוחים וטובים, חייו אופיינו בהעדר. העדר מימוש תשוקה (ככל הנראה היה נשוי שלא באושר) והעדר אלוהים (למרות שבא ממשפחה דתית) והעדר חברויות קרובות (פרט אולי לשניים־שלושה, וגם זו הגזמה). אך הפרט שמשך את עיני יותר מכול הוא שסטיבנס נהג ללכת ברגל מביתו שבהרטפורד (קונטיקט, מאסצ'וסטס) למשרד, ופעמים רבות בהגיעו למשרד היה מכתיב למזכירתו את השיר או השירים שחיבר בזמן ההליכה.

אפשר לומר דברים רבים על הפרקטיקה הקדמונית הזו: משורר מדבר שיר ומכתיב. אך הוא עושה זאת במשרד חברת הביטוח, והמזכירה היא הלבלר. האם מה שהוא שומע כה מובהק ושלם שמייתר כל מבוכה?

.

6.

ב־1985 פרסמה רוזן (בהוצאת כתר) את האיש עם הגיטרה הכחולה (1936), תרגום מרהיב שאזל זה מכבר והיה מנת חלקם של בני מזל בחנויות ספרים משומשים. כעת, המבחר הנוכחי משירת סטיבנס, שגם כן קרוי "האיש עם הגיטרה הכחולה", מקיף מאוד. מספרו הראשון של סטיבנס, הרמוניום, שראה אור ב־1923, ועד הקובץ האחרון של סטיבנס, הסלע (1950), ועד שירים מהעיזבון. על מכלול שירתו זכה סטיבנס בפוליצר ב־1955, זמן קצר לפני מותו. מאז תהילתו הולכת ומתרחבת, לאט אבל ללא עוררין. לא יהיה מוגזם מצידי לומר ששנים אני מחכה למבחר הזה. אני קוראת את סטיבנס באנגלית. אבל תמיד מעניין אותי וחשוב לי איך משורר או משוררת שיקרים לליבי נשמעים בעברית. ההופעה של תרגום שירה מרחיבה את גבולות היכולת והטונים והמרחב של השירה שנכתבת בשפת המקור. חשבו על משוררים שנמצא להם קול ייחודי בעברית, למשל אלחנדרה פיסרניק דרך תרגומיה של טל ניצן; זביגנייב הרברט דרך קולו של דוד ויינפלד; אאוריפידס דרך אהרן שבתאי.  וגם, עכשיו, בעיניי, ואלאס סטיבנס דרך טובה רוזן.

.

7.

הנה סופו של השיר "בוקר יום ראשון" באנגלית ובעברית:

And, in the isolation of the sky,

At evening, casual flocks of pigeons make

Ambiguous undulations as they sink,

Downward to darkness, on extended wings.

.

וּבָעֶרֶב, בִּבְדִידוּתָם שֶׁל שָׁמַיִם,

לַהֲקוֹת מִזְדַּמְּנוֹת שֶׁל יוֹנִים חָגוֹת

בְּעִגּוּלִים רַב־מַשׁמְעִיּים וְצוֹנְחוֹת

אֶל הַחֹשֶׁךְ, עַל כְּנָפַיִים פְּרוּשׂוֹת לִרְוָחָה.

.

נסו לומר בקול רם (באנגלית) את ארבע השורות הללו, ששיאן בשורה האחרונה, המתפשטת כאדוות גדולות שאין להן קצה, ומיד ניתן לחוש בעוצמת המוזיקה של סטיבנס. המוזיקה של סטיבנס היא שמאפשרת ללכת לקראתו שנים גם בחוסר הבנה פורה, ולמסור לעיתים לשיר שלו, אחרי שנות קריאה, ניסיון חיים סתום שלפתע מואר ומאיר את הקוראת, כמו גם את השיר. אבל לא רק המוזיקה של סטיבנס מאפשרת קריאה חוזרת ונשנית (והמוזיקה עשויה ממכלול רב של תופעות, מצלולים מדהימים כמו כאן למשל; השורה שנבדלת ממשפט, האופנים המעניינים שבהם היא מרכזת את תשומת הלב מבחינה ריתמית; הפיסוק של סטיבנס שמכריח להשהות שוב ושוב הגעה אל מסקנה, יעד; וזו רק ההתחלה). מה שעוד מכריח ממש לחזור אל השירה שלו אלו הדימויים.

.

8.

הדימויים בשירת סטיבנס יכולים פעמים רבות לספק חלום בהקיץ כמעט במנותק מהשיר, או בתוך השיר, בנבדל ממנו, בזיקה אליו, או כמו בזינוק אל מעבר לשיר עצמו. כמו כאן:

Downward to darkness, on extended wings

הרי מדובר ביונים ולא בנשרים, והנה לפתע היונים זוכות בכנפיים הרבה מעבר לגופן הקטן. וכל זה קורה בזכות המצלול המתפשט ומתעצם, אך גם בזכות מילת יחס קטנה:

on

השימוש הנפוץ הוא with, השימוש הנדיר יותר הוא on – במובן 'בכנפיים פתוחות לרווחה' ולא 'על כנפיים' – אך דווקא השימוש הזה במילת היחס  ׳על׳ מעצים את הדימוי – כאילו הכנפיים מנותקות מגוף הציפור והציפור רוכבת עליהן ולא איתן, מטה־מטה אל החשכה. רוזן גם השכילה לשמר את המוזרות הזו בעברית (על כנפיים) ובכך להדהד כמובן "על כנפי נשרים", ובכך להעניק ליונים בעברית דרך הרמיזה לדימוי הכבול את מה שסטיבנס מעניק דרך המצלול, אך גם דרך השיבוש של 'פתוח לרווחה' ל"פרוש לרווחה" – והקימוט הקל הזה בעברית מהדהד את המוזרות באנגלית.

דימוי התעופה מטה אל החשכה קשור כמובן לכל השיר "בוקר יום ראשון" ועם זאת הוא כה עז ומהפנט שלמעשה הוא מחריג את השיר כולו לממד נוסף, לא פרשני, אלא להתגלות של שיר נוסף מעבר לשיר עצמו.

.

9.

בתוך השיחה שטובה רוזן מנהלת עם הקוראים אי אפשר שלא לציין את האופן שבו בחרה למסגר את הספר. דבר המתרגמת פותח בציטוט מלא של שירו של סטיבנס "איש נושא דבר", שממנו ידועה השורה המפורסמת, שאליה גם מתייחסת רוזן בהמשך דבריה: "הַשִׁיר חַיָּב לְהִתְנַגֵּד לָאִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה/ כִּמְעַט בְּהַצְלָחָה" (הדגש שלי). היא חותמת את הספר כששמה על כריכתו האחורית קטע מתוך שיר שאפתני ונפלא של סטיבנס, "הערות לקראת מבדה־על", ובו מופיע: "אַךְ לֹא הָיְתָה זוֹ בְּחִירָה / בֵּין דְּבָרִים הַמּוֹצִיאִים זֶה אֶת זֶה. לֹא בְּחִירָה/ בֵּין־, אֶלָּא שֶׁל־. הוּא בָּחַר לִכְלֹל אֶת הַדְּבָרִים/ שֶׁכְּלוּלִים זֶה בָּזֶה, אֶת הַכֻּלִיּותּ,/ אֶת הַמֻּרְכָּב, אֶת הַהַרְמוֹנְיָה הַגְּדוּשָׁה//" (הדגש שלי). סטיבנס יצר מבנים מורכבים, שלמים למרות מורכבותם, וחלק מהתנועה הפנימית שלהם, מהמרחב, מהאוויר, מהגובה ומהעומק, הוא ההיסוס התמידי הקיים בהם, היסוס המופיע לפעמים ממש כאיקס (x), ולפעמים כהיסוס שמונכח במילות קישור, בדגש עליהן, במילות יחס, מילות חיבור – הוא לא חשש מהמורכבות של המיקרו־תחביר, כי שם רטט הנעלם הזה, הדבר שהוא סירב לתפוס, אותו חסר שלא פעם מעניק תנועה למורכב מאוד, כמו החלל הריק, למשל, במשחקי פאזל הזזה.

.

שרון אָס פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, בהם פרס ביאליק ופרס עמיחי. ספר שיריה האחרון עד כה, "המגרפה", ראה אור שנה שעברה בהוצאת אפיק. אס מלמדת במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ומרצה על ספרויות עתיקות במסגרות שונות.

.

ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים", אפיק, 2021. מאנגלית: טובה רוזן.

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "הלל", ספר השירה החדש של נדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation