.

גברת רוזן, מר סטיבנס: על ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים"

מאת שרון אס

.

1.

ואלאס סטיבנס הוא משורר יקר לי. אחד מכמה משוררים ומשוררות שמהווים את הגרעין הקשה של הספרייה שלי. באחת מהשיחות שניהלתי עם תלמידותיי המצויות בעולם הווירטואלי המנסה להיות כמה שיותר מכיל, הן התרעמו על ההיררכיה שבה אני ממקמת משוררים ומשוררות. אמרתי להן שהן למעשה נוהגות בדיוק כמוני: גם מדף הספרים שלהן אינו בלתי מוגבל, גם הן צריכות לבחור מי נשאר בבית ומי לא. את מי קוראים פעם אחת ואת מי קוראים שוב ושוב במהלך הזמן.  סטיבנס הוא מורה שלי. והאמת שכמו מורים משמעותיים – לא בדיוק ברור מה לומדים מהם. או אולי לומדים מהן ומהם איך עומדים בזמן. איך ממשיכים להתמסר בהתמדה למובהק, שהוא בהכרח גם קשה וגם מוזר, מה שמתעקש כנגד ההפחסה והמעיכה של הזמן.

.

2.

טובה רוזן, המתרגמת, היא סקולארית גדולה של שירת ימי הביניים. אני בכוונה כותבת "סקולארית" ולא "מלומדת" – כי העברית די קמצנית ביחס לאור ולתנועה שיש מסביב ללימוד. מלומדת היא מי שלמדה הרבה. סקולארית היא מי שיודעת גם דבר אחד או שניים על ההנאה העמוקה מלימוד. שורשי ה־scholar מצויים ביוונית, ב"סְכוֹלֶה" – פנאי, פנאי למחשבה, לשיחה, לקשב. פנאי לדיוק, לרב־שכבתי, למרובה פנים, למרובה בפרטים ובדקויות. הפנאי הזה הוא עמל של אהבה. פרך של אהבה.

.

3.

סטיבנס הוא רב אומן של ארכיטקטורות שיריות; רוזן יצרה ספר שאינו מקבץ תרגומים – אלא יצירה חללית מהנה המהווה מחווה אינטימית (ואינטימיות היא גם משחק וקריצה) לכישרונו הנדיר כבנאי שירי. סטיבנס הוא מלך (מלך!) של תנועות נחשוניות שנדמה שעוד רגע יתפוגגו כזיקוקי דינור – אבל לא – הן מאירות מבנים שניתן להבין רק מבפנים וקשה מאוד, אם בכלל, לתפוס מבחוץ. תחשבו שמישהו מזמין אותנו להתגורר בקונכיות או עלים מאוצבעים מבלי שאי פעם שמנו לב שיש תופעות צורניות כאלו – והתשוקה הבסיסית שלנו להקיף דבר במבט נשללת (לזמן רב, לקריאות מרובות). אבל אי־היכולת להקיף במבט את השיר הסטיבנסי (ולפעמים מדובר בשירים קצרים) עומדת בניגוד לקול הבוקע מהצורות השיריות שלו – זהו קול לא מהסס, מלא תעוזה, שאינו שבוי בעולם שהוא יוצר או פוקד וללא מאמץ מהלך בו. הוא יצור של מזג האוויר של המקום שהוא בורא, מה שאומר שתנודתיות הרוח שלו לפעמים חידתית. אבל השירים שלו תמיד מתלכדים בסופם – הוא אינו מפריח מטפורות או אמירות סתם כך כי הוא יכול – השירים שלו זוכרים אחורנית את ראשיתם.

.

4.

זה יישמע משונה ובכל זאת: הספר הזה מסביר פנים; נדמה שטובה רוזן חשבה על קוראות וקוראים ותיקים ומושבעים ועל כאלו שלא מכירים כלל את סטיבנס ועל אחרים שאולי יפתחו כי שמעו משהו. הפורמט שלו רחב וכחול ונעים להחזקה ביד למרות עוביו. ניתן לשרות במחיצתו זמן רב והפונט לא קטן מדי ולא גדול מדי, הטונים בין השחור ללבן נכונים, השוליים לא צרים מדי ולא דוחפים את השיר באיזו גערה לפנים הדף. זה ספר שנעים לשרות במחיצתו ונחוץ לשרות במחיצתו, לקרוא ולהרים את הראש, לעצום עיניים, ולצלול שוב. אבל הוא עשוי באופן נעים לא רק מהצד הפיזי אלא גם מצד השיחה שרוזן מנהלת איתנו, עם הקוראות והקוראים. תוכן העניינים עשוי שני טורים – טור אחד למראה מקום העמוד של השיר והטור השני למראה מקום ההערה על השיר. אני חובבת מושבעת – אני מניחה, כקוראים אחרים – של תוכן עניינים, הערות, אינדקסים וביבליוגרפיות. ובתור שכזו שימח אותי הפתרון הלא־שגרתי הזה, לא של הפרדת השיר מההערה, שזה דבר שבשגרה, אלא של ההנחיה היכן ניתן למצוא מיד את ההערה. המתרגמת כמו אומרת לי מיד בפתח הספר: חשבתי עלייך. את לא חייבת לקרוא ברצף, או בבת אחת. אני לא אכביד על הופעתו החומרית של השיר עם מספורים קטנטנים בתוכו; אם יש שיר שאת מכירה ורוצה לפגוש אותו ככה רק בעברית, הנה העמוד; אם יש שיר שמסקרן אותך יותר אז הנה מיד מראה המקום; אם בא לך להתחיל מההערה היא בעמוד כך וכך, וכן הלאה.

.

5.

בביוגרפיה של סטיבנס אין שום דבר מיוחד במינו היכול לשמש איזה זיז לתלות עליו את השירים או לשמש מקפצה פנימה אליהם, כמו למשל הקשר הלאו דווקא מוגזם שאפשר לקשור בין הקווים־המפרידים המטורפים והמרתקים בשירת אמילי דיקנסון לבין הימנעות קיצונית ורוטטת לבוא בחברה  – גם הקו־המפריד והדלת המבדילה ששמה בינה לבין מבקרים אינם בלתי קשורים. בכלל, התנהגויות פרועות או כאלו המסמנות מצבי קיצון בביוגרפיה מסייעות לא פעם להטות אוזן למבנים שיריים מורכבים ולמצוא להם איזו אנלוגיה בדוגמת החיים התמוהים מושכי או דוחי הלב של כותביהם. סטיבנס הוא מופת של כמעט־שעמום ביוגרפי.

או, כפי שרוזן מצטטת בפתח אחרית הדבר, כשסטיבנס התבקש לכתוב פסקה על עצמו לרגל פרסום שירו הראשון כתב: "אני עורך דין. אני גר בהרטפורד."

גם למי שמעורה בחייו־כביכול־חסרי־המאורעות של סטיבנס, אחרית הדבר של רוזן היא מכרה של אנקדוטות, ציטוטים מיוֹמנים ומהתכתבויות, רשמים מאנשים שהכירו את סטיבנס, וניסיון לתהות על האיש, שפרט להתמדתו כעורך דין וחובב חפצי אומנות וחיים נוחים וטובים, חייו אופיינו בהעדר. העדר מימוש תשוקה (ככל הנראה היה נשוי שלא באושר) והעדר אלוהים (למרות שבא ממשפחה דתית) והעדר חברויות קרובות (פרט אולי לשניים־שלושה, וגם זו הגזמה). אך הפרט שמשך את עיני יותר מכול הוא שסטיבנס נהג ללכת ברגל מביתו שבהרטפורד (קונטיקט, מאסצ'וסטס) למשרד, ופעמים רבות בהגיעו למשרד היה מכתיב למזכירתו את השיר או השירים שחיבר בזמן ההליכה.

אפשר לומר דברים רבים על הפרקטיקה הקדמונית הזו: משורר מדבר שיר ומכתיב. אך הוא עושה זאת במשרד חברת הביטוח, והמזכירה היא הלבלר. האם מה שהוא שומע כה מובהק ושלם שמייתר כל מבוכה?

.

6.

ב־1985 פרסמה רוזן (בהוצאת כתר) את האיש עם הגיטרה הכחולה (1936), תרגום מרהיב שאזל זה מכבר והיה מנת חלקם של בני מזל בחנויות ספרים משומשים. כעת, המבחר הנוכחי משירת סטיבנס, שגם כן קרוי "האיש עם הגיטרה הכחולה", מקיף מאוד. מספרו הראשון של סטיבנס, הרמוניום, שראה אור ב־1923, ועד הקובץ האחרון של סטיבנס, הסלע (1950), ועד שירים מהעיזבון. על מכלול שירתו זכה סטיבנס בפוליצר ב־1955, זמן קצר לפני מותו. מאז תהילתו הולכת ומתרחבת, לאט אבל ללא עוררין. לא יהיה מוגזם מצידי לומר ששנים אני מחכה למבחר הזה. אני קוראת את סטיבנס באנגלית. אבל תמיד מעניין אותי וחשוב לי איך משורר או משוררת שיקרים לליבי נשמעים בעברית. ההופעה של תרגום שירה מרחיבה את גבולות היכולת והטונים והמרחב של השירה שנכתבת בשפת המקור. חשבו על משוררים שנמצא להם קול ייחודי בעברית, למשל אלחנדרה פיסרניק דרך תרגומיה של טל ניצן; זביגנייב הרברט דרך קולו של דוד ויינפלד; אאוריפידס דרך אהרן שבתאי.  וגם, עכשיו, בעיניי, ואלאס סטיבנס דרך טובה רוזן.

.

7.

הנה סופו של השיר "בוקר יום ראשון" באנגלית ובעברית:

And, in the isolation of the sky,

At evening, casual flocks of pigeons make

Ambiguous undulations as they sink,

Downward to darkness, on extended wings.

.

וּבָעֶרֶב, בִּבְדִידוּתָם שֶׁל שָׁמַיִם,

לַהֲקוֹת מִזְדַּמְּנוֹת שֶׁל יוֹנִים חָגוֹת

בְּעִגּוּלִים רַב־מַשׁמְעִיּים וְצוֹנְחוֹת

אֶל הַחֹשֶׁךְ, עַל כְּנָפַיִים פְּרוּשׂוֹת לִרְוָחָה.

.

נסו לומר בקול רם (באנגלית) את ארבע השורות הללו, ששיאן בשורה האחרונה, המתפשטת כאדוות גדולות שאין להן קצה, ומיד ניתן לחוש בעוצמת המוזיקה של סטיבנס. המוזיקה של סטיבנס היא שמאפשרת ללכת לקראתו שנים גם בחוסר הבנה פורה, ולמסור לעיתים לשיר שלו, אחרי שנות קריאה, ניסיון חיים סתום שלפתע מואר ומאיר את הקוראת, כמו גם את השיר. אבל לא רק המוזיקה של סטיבנס מאפשרת קריאה חוזרת ונשנית (והמוזיקה עשויה ממכלול רב של תופעות, מצלולים מדהימים כמו כאן למשל; השורה שנבדלת ממשפט, האופנים המעניינים שבהם היא מרכזת את תשומת הלב מבחינה ריתמית; הפיסוק של סטיבנס שמכריח להשהות שוב ושוב הגעה אל מסקנה, יעד; וזו רק ההתחלה). מה שעוד מכריח ממש לחזור אל השירה שלו אלו הדימויים.

.

8.

הדימויים בשירת סטיבנס יכולים פעמים רבות לספק חלום בהקיץ כמעט במנותק מהשיר, או בתוך השיר, בנבדל ממנו, בזיקה אליו, או כמו בזינוק אל מעבר לשיר עצמו. כמו כאן:

Downward to darkness, on extended wings

הרי מדובר ביונים ולא בנשרים, והנה לפתע היונים זוכות בכנפיים הרבה מעבר לגופן הקטן. וכל זה קורה בזכות המצלול המתפשט ומתעצם, אך גם בזכות מילת יחס קטנה:

on

השימוש הנפוץ הוא with, השימוש הנדיר יותר הוא on – במובן 'בכנפיים פתוחות לרווחה' ולא 'על כנפיים' – אך דווקא השימוש הזה במילת היחס  ׳על׳ מעצים את הדימוי – כאילו הכנפיים מנותקות מגוף הציפור והציפור רוכבת עליהן ולא איתן, מטה־מטה אל החשכה. רוזן גם השכילה לשמר את המוזרות הזו בעברית (על כנפיים) ובכך להדהד כמובן "על כנפי נשרים", ובכך להעניק ליונים בעברית דרך הרמיזה לדימוי הכבול את מה שסטיבנס מעניק דרך המצלול, אך גם דרך השיבוש של 'פתוח לרווחה' ל"פרוש לרווחה" – והקימוט הקל הזה בעברית מהדהד את המוזרות באנגלית.

דימוי התעופה מטה אל החשכה קשור כמובן לכל השיר "בוקר יום ראשון" ועם זאת הוא כה עז ומהפנט שלמעשה הוא מחריג את השיר כולו לממד נוסף, לא פרשני, אלא להתגלות של שיר נוסף מעבר לשיר עצמו.

.

9.

בתוך השיחה שטובה רוזן מנהלת עם הקוראים אי אפשר שלא לציין את האופן שבו בחרה למסגר את הספר. דבר המתרגמת פותח בציטוט מלא של שירו של סטיבנס "איש נושא דבר", שממנו ידועה השורה המפורסמת, שאליה גם מתייחסת רוזן בהמשך דבריה: "הַשִׁיר חַיָּב לְהִתְנַגֵּד לָאִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה/ כִּמְעַט בְּהַצְלָחָה" (הדגש שלי). היא חותמת את הספר כששמה על כריכתו האחורית קטע מתוך שיר שאפתני ונפלא של סטיבנס, "הערות לקראת מבדה־על", ובו מופיע: "אַךְ לֹא הָיְתָה זוֹ בְּחִירָה / בֵּין דְּבָרִים הַמּוֹצִיאִים זֶה אֶת זֶה. לֹא בְּחִירָה/ בֵּין־, אֶלָּא שֶׁל־. הוּא בָּחַר לִכְלֹל אֶת הַדְּבָרִים/ שֶׁכְּלוּלִים זֶה בָּזֶה, אֶת הַכֻּלִיּותּ,/ אֶת הַמֻּרְכָּב, אֶת הַהַרְמוֹנְיָה הַגְּדוּשָׁה//" (הדגש שלי). סטיבנס יצר מבנים מורכבים, שלמים למרות מורכבותם, וחלק מהתנועה הפנימית שלהם, מהמרחב, מהאוויר, מהגובה ומהעומק, הוא ההיסוס התמידי הקיים בהם, היסוס המופיע לפעמים ממש כאיקס (x), ולפעמים כהיסוס שמונכח במילות קישור, בדגש עליהן, במילות יחס, מילות חיבור – הוא לא חשש מהמורכבות של המיקרו־תחביר, כי שם רטט הנעלם הזה, הדבר שהוא סירב לתפוס, אותו חסר שלא פעם מעניק תנועה למורכב מאוד, כמו החלל הריק, למשל, במשחקי פאזל הזזה.

.

שרון אָס פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, בהם פרס ביאליק ופרס עמיחי. ספר שיריה האחרון עד כה, "המגרפה", ראה אור שנה שעברה בהוצאת אפיק. אס מלמדת במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ומרצה על ספרויות עתיקות במסגרות שונות. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 12 של המוסך.

.

ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים", אפיק, 2021. מאנגלית: טובה רוזן.

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "הלל", ספר השירה החדש של נדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אפשרויות נוספות / לאה פילובסקי

ממליצה: לי ממן

שירים רבים מתוך ספרה השלישי של לאה פילובסקי מוקדשים לחקירת האפשרויות שלא מומשו בחייה של המשוררת ולניסיון לתור את השבילים שלא פסעה בהם, וכך אולי לפענח את שאלת השאלות: מה היה אילו? בפיכחון החד האופייני לפילובסקי, שוב ושוב היא מצליחה להישמר מנפילה אל מלכודות הרומנטיזציה / אידיאליזציה השוחרות לפתחם של ניסיונות מעין אלה. היא מסיירת במרחבים מדומיינים ואקזוטיים, ממציאה מחדש את סיפור ילדותה, בודה לעצמה ביוגרפיות חלופיות בפריז, ביפן ובירושלים, או מגלמת לרגע את אשת חיקו של גבר שבצעירותה דחתה את חיזוריו – אבל כמו תרגיל מתמטי שמגיע תמיד לאותה התוצאה בדרכים שונות, השורה התחתונה נותרת דומה. ובכן, מה היה אילו? ככל הנראה אותו הדבר, בשינויים קלים. ולא משום שהכול צפוי והרשות נתונה במשורה, אלא כיוון שמה שבאמת קובע ומכתיב את חיינו, אומרת פילובסקי, אינו תלוי בנסיבות כגון מצב משפחתי, אזור מגורים או בחירת מקצוע, אלא יותר מכול הוא פועל יוצא של מרכיב פנימי, מעין גנטיקה נפשית, אשר בכוחה להכריע את מהלך חיינו יותר מכל תפאורה נסיבתית.

פילובסקי היא אחת המשוררות המשכילות ביותר, ובעמדה שלה ככותבת תמיד ניכרת הענווה: נדמה לי שהיא אדם קורא עוד לפני שהיא משוררת, והיא מבינה היטב את ההקשר הספרותי והתרבותי שבו היא פועלת. הענווה הזו הולידה לאורך קריירת הכתיבה של פילובסקי שירים רבים שיש בהם ממד דומיננטי של התכתבות עם מקורות ספרותיים ותרבותיים (מן השירה העברית ומסורת המחשבה היהודית, המיתולוגיה היוונית, ספרות הילדים ועוד), וניתן למצוא רבים מהם בספר הזה – מוצלחים יותר או פחות. לטעמי, השירים הטובים ביותר בקובץ הם  השירים ה"פילובסקיים" מכף רגל ועד ראש – כאלה שמה שמחולל אותם הוא דווקא לא טקסט חיצוני, אלא הצורך לבאר תופעה קיומית או תנועה נפשית. למשל, השיר הקטן והפניני "תקומה", שמושתת על מטפורה מפתיעה ומדויקת: הקיום האנושי כחדר כושר אחד גדול, שמקום של כבוד שמור בו ללוגמי מיצי הבריאות ההיפר־פרודוקטיביים, המהלכים בתלם המוגבל של מכשיר הריצה החשמלי. בזמן שכל זה מתחולל סביבה, הדוברת "נרדמת על המכשיר", שוקעת בשינה. אבל אולי דווקא הסירוב לכל זה – הפרישה מן השיירה, העמידה העקרונית מבחוץ שמאז ומתמיד הייתה לחם חוקה של האמנות – דווקא הוא המאפשר את רוחב יריעת המבט הנדרשת על מנת לראות את כל מה שנשקף מ"נקודת התצפית הנדירה בריחוקה" (בלשונה של דליה רביקוביץ) – היא הנקודה שבה נוצרת האמנות, ושם גם מתגלים האוצרות האינסופיים החבויים בתחומה. וגם זו תקומה.

.

תקומה

בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר אֲנִי נִרְדֶּמֶת עַל הַמַּכְשִׁיר

הָעוֹבֵד, כָּךְ נִדְמֶה לִי, עַל שְׁרִירֵי הָרַגְלַיִם.

אֵין לִי מֻשָּׂג מַה שְׁמוֹ. סְבִיבִי מַמְשִׁיכִים

בִּפְעִילוּיוֹת אֵירוֹבִּיּוֹת וְאַנְאֵירוֹבִּיוֹת, עוֹזְבִים,

מִתְקַלְּחִים, מִתְעַלְּסִים, מִתְקַלְּחִים שׁוּב, נוֹסְעִים

לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת וְשָׁבִים מִשָּׁם. בֵּינְתַיִם

הַצֶּוֶת פּוֹרֵץ לְתָאֵי אֵלֶּה שֶׁלֹּא שִׁלְּמוּ.

מַגֵּפָה מְגִיפָה אֶת הַמָּכוֹן. אֲנִי

מַמְשִׁיכָה לִישֹׁן. רַק כָּךְ

תִּהְיֶה לִי תְּקוּמָה.

 .

לאה פילובסקי, "אפשרויות נוספות", הוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2022

.

.

.

***

.

צ'כוב / נטליה גינצבורג

ממליצה: רתם פרגר וגנר

הביוגרפיה הקצרצרה שכתבה נטליה גינצבורג על צ'כוב היא פנינה. היא כתובה בלאקוניות יפהפייה, ובאורח פלא מצליחה לגולל את סיפור חייו וגם לגלות משהו על הקשר שבין האיש ליצירתו; זו המשימה הקשה של ביוגרפים, שמעטים עמדו בה. לסיפר יש טון ומקצב, שכורכים יחד את אירועי חייו של צ'כוב ותיאורים קצרים של עלילות סיפוריו ומחזותיו, כאילו היו עשויים מחומר דומה עד מאוד. קולה של גינצבורג, המספרת הגדולה של המידות הקטנות, הוא שמצרף מסירת דברים כהווייתם עם עמדה בסיסית של סקרנות ותמיהה על הסמיכות שבין "זוועות העולם ונפלאותיו" (עמ' 40), וחושף את הקרבה הרבה שבין כתיבתו של צ'כוב לזו שלה. אפשר בהחלט לקרוא את החיבור הזה כמו נובלה של גינצבורג אשר גיבורה הוא סופר בשם אנטון צ'כוב או צ'כונטה. כך למשל היא מתארת את התנהלותו של צ'כוב כרופא: "במליחובו באו אליו איכרים לטיפול, והחצר היתה מלאה תמיד חולים שהמתינו לתורם. הגיעו חולים גם מכפרים רחוקים. הוא לא דרש מהם תשלום, כי כולם היו עניים." (עמ' 46). ובסמיכות עניינים היא מתארת בקיצור את הסיפור "חדר חולים מס' 6":

זהו סיפור ארוך, המתרחש בבית חולים קרתני. רופא נשבה בקסמו של מטורף, מכיון שהמשוגע נראה לו היצור היחיד שניחן בתבונה והיחיד שראוי שיקשיבו לו. הוא מתחיל לדחות ביקורים של אנשים בריאים. כל השנים הסכין הרופא לכל, הסתובב באדישות בזוהמת בית החולים, בקרב חולים מוזנחים ואחיות אכזריות ולא חיפש לו הנאות מלבד שינה, וודקה ומלפפונים חמוצים. פתאום בחברת המטורף, גילה את חרדת המצפון. נפשו התעוררה וביקשה עולם טוב יותר. וכך התגלגל בסופו של דבר לביתן המשוגעים. (עמ' 47)

כלומר, הטקסט שגינצבורג  טווה יוצר שוויון ערך מסוים בין דמותו וחייו של צ'כוב לבין סיפוריו; הוא מתנגן באותו סטקטו שמסמיך וודקה ומלפפונים חמוצים לחרדת המצפון.

.

נטליה גינצבורג, "צ'כוב", תשע נשמות, 2001. מאיטלקית: שירלי פינצי־לב

.

.

***

.

אור וזמן / יונתן ברג

ממליץ: גיא פרל

ספרו החדש של יונתן ברג הוא ספר מסע. תחילה כתבתי מסעות, משום שרוב השירים בו מתייחסים לביקוריו של המשורר בארצות ויבשות שונות, אך  דומה ש'ספר מסע' יהיה מדויק יותר – מסעותיו של ברג מותכים בו למסע פנימי אחד, מתמשך, חוצה גבולות מקום וזמן. הפואטיקה האופיינית לברג מתגלה בספר זה כמתאימה במיוחד לתיאורי מסע – הוא פורש בנדיבות בפני הקורא.ת שבילים ארוכים ועשירים בפרטים של מראות, זיכרונות, אסוציאציות וחוויות רגשיות וחושניות. ברג מזמין להיות עימו בתנועה מתמדת, כמעט ללא עצירה, ולכן שירים רבים מצאתי עצמי קורא פעמיים, כאשר רק בקריאה שנייה היה ביכולתי להסדיר את נשימתי, אולי גם לצלם או לרשום דבר מה ביומני. מקום מרכזי במסעו יש להתכה בין מטעני העבר שהוא נושא עימו לבין המראות וההתנסויות החדשות המציפות אותו, ובין המרחב הגאוגרפי למרחב הנפשי. כך, ״יְרוּשָׁלַיִם אֵינָהּ מָקוֹם אֵינָהּ גְּבָעוֹת מְטַיְּלוֹת לְעֵבֶר מֶלַח, יְרוּשָׁלַיִם / בִּשְׁעַת עֶרֶב – טַאבְּלָה, סִיטָאר הַרְמוֹנְיוּם מִזְמוֹר לָאַטְמָן הַכָּבוּי שֶׁלִּי פֶּרַח / מְצֻנָּף, חֻרְבָּה, צַעֲדֵי יָרֵחַ עַל מִרְצֶפֶת סְדוּקָה…"; כך, זיכרונות מן השירות הצבאי, חלקם טראומטיים, מופיעים בהוסטל ארגנטיני או במעבר הרים באסיה; כך, בשורות החותמות את השיר "איתקה", מתכנסים המזרח הרחוק, ירושלים, הסכסוך במזרח התיכון, העבר וההווה, אל "איתקה של השיר" – מקום שאליו מובילים מסעותיו של ברג, מקום שגם אם אין להשיגו, השבילים הפואטיים המובילים אליו חושפים את יופיו של העולם, שיופיה של השירה מהווה לו עדות נוספת:

הַמִּזְרָח שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיךָ וְטָמַן בָּהֶם

כַּמָּה זַרְעֵי חַרְדָּל שֶׁל אֵלִים וְעֹנִי, עֲלִיָּה לָרֶגֶל הַנִּמְשֶׁכֶת

בְּלֵילוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שׁוֹתֶה, מְנַסָּה לִמְהֹל

אֶת הַקַּרְמָה הַכְּבֵדָה שֶׁל הַסִּכְסוּךְ,

אֶת דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְהַמִּדְבָּר.

כָּעֵת, הָאִידֵאוֹת הָעֵירֻמּוֹת

שֶׁל דְּבֵקוּת וְרִיק, אִיתָקָה שֶׁל הַשִּׁיר,

מִשְׁכַּן הַמַּחְשָׁבָה כִּי הַיֹּפִי

יְנַצֵּחַ וִיהִי מָה.

.

יונתן ברג, "אור וזמן", מקום לשירה, 2021

.

.

***

.

איך להיות ושאלות אחרות / ארנה קזין

ממליצה: דפנה לוי

על אף הכותרת, ספרה של ארנה קזין איך להיות ושאלות אחרות רחוק מאוד מז׳אנר מדריכי העזרה העצמית, מלבד במובן שבו כתיבה טובה עוזרת, מטבעה ולגמרי שלא במכוון, לפענוח עצמי ולהבנת העולם. קזין, שהסבירה בעבר שהיא ״כותבת כדי לשבור שתיקה״, אכן עושה זאת כאן ברשימות אישיות, שלתוכן היא משלבת חלקי דיון תאורטיים, ההופכים כל חוויה ייחודית שלה לסוג של פריסקופ, שבאמצעותו יכולות קוראותיה להשקיף על המציאות בסביבתן.

קזין תוהה אם כהורה לא־ביולוגי בזוגיות לסבית היא רק ממלאת מקומו של האב הארכיטיפי, או יש ביכולתה לעצב לעצמה דמות ומקום אחרים; היא משתמשת בזיכרון נעורים, שבו כונתה ״התלמידה הכי גברית או התלמיד הכי נשית״ כדי לבחון את הנראוּת הלסבית; ושואלת מה משמעותו של גיל חמישים, או במילותיה: ״זהו זה, הגעתי. אבל איפה אני בדיוק? ומה אני אמורה לעשות עכשיו?״

כמי שחייה מוגדרים ומעוצבים כ״אחר״, מתוך התנגדות מתמדת למוסד ההטרוסקסואליות הכפויה ולהנחה שאישה היא אישה רק אם תשוקתה מופנית במלואה לגברים וגורלה נכרך בהכרח בצורכיהם, היא אינה יכולה שלא לבחון את דמותה ואורח חייה, לפקפק, להתחזק ולהצדיק. קבוצת התמיכה כוללת בין השאר את אליזבת בישופ, אדריאן ריץ׳, טובה יאנסן, וירג׳יניה וולף וכותבות נוספות, שטוענות את הקריאה בממואר הצנוע והיפה שלה בתחושה של כוח והמשכיות.

.

ארנה קזין, "איך להיות ושאלות אחרות", אוליפנט, 2021

.

.

.

***

.

הוואגינה, הרעב והדוב / ליאת נאה

ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק

"מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?" שואלת ליאת נאה בפתח ספרה, ולכל אורכו של השער הראשון היא מתפלשת בחדווה בשאלה המביכה הזו. השפה שלה משחקית, מצטלצלת – היא מתפיחה מטעמים לשוניים מן המבוכה המוכרת. האירוניה שלה חדה ומהודקת. היא מפנה את ההתיילדות, הבלבול, הרתיעה, ולחלופין – הגבהת המצח, המאפיינים את הניסיונות לדבר ולכתוב על כוּס (הייתי  צריכה לבחור – בחרתי) כנגד הקוראים וכנגד עצמה, מגחיכה אותם וקורצת להם בחיבה בו זמנית. הצלילה הייחודית אל הגופניות של ליאת נאה מתאפיינת בהזדהות עם הכוס שלה. יש להן אותה אישיות פואטית – הן מביכות, הן תמיד יותר מדי, הן מתנצלות, אבל לא בכנות. הן לא מסכימות להתנצל. הכול נוטף להן ונוזל להן. הן לא באמת רוצות לעצור את עצמן. הן רעבות ורעבתניות. הן כל כך רעבות. רעבות למה? להתמלא. התשוקה, הרעב, הצורך המיני עומד בפני עצמו, לא רק שאיננו זקוק לאובייקט, אלא הוא מושא התשוקה של עצמו. השער הראשון של הספר מסתיים בשיר: "משלוח אורַזמה", שהוא חגיגה דיוניסית מסחררת של הרעב ושל הנחישות לספק אותו. התנופה, הצבעוניות והדמיון המאפיינים את השער הראשון של הספר נחלשים במקצת בשערים הבאים שלו, אבל גם בהם ובמיוחד בשער הארס־פואטי, "המשוררת, העורך והמבקר", ניכרות האירוניה והפואטיקה הייחודיות של נאה. בשיר "רביקוביץ, עמיחי ונערה ביומנה" הולכת נאה דווקא בעקבות גולדברג ומכריזה: "וַאֲנִי אֵינֶנִּי מוּכָנָה לִהְיוֹת נַעֲרָה בְּיוֹמָנָהּ. וְטָעוּת לַחְשֹׁב שֶׁהַבְּעָיָה הִיא בָּרֶגֶשׁ". שמונים וחמש שנה אחרי גולדברג, ליאת נאה לא צריכה להכריז "אני לא עלמה הכותבת שירים". היא משוררת חדה ומיומנת שמרשה לעצמה לגחך על כל העניין.

.

אני צדה הזדמנויות לוואגינות

אֲנִי אוֹמֶרֶת וָאגִינָה בְּשִׂיחָה מְרֻבַּת־מִשְׁתַּתְּפִים

עוֹצֶרֶת לִנְעֹץ מַבָּט תַּקִּיף בְּעֵינַי הַשָּׂחִים

כֵּן, אָמַרְתִּי וָאגִינָה! אֲנִי מְלַכְסֶנֶת עַיִן שׁוֹפֶטֶת

שֶׁיִּתְבַּשְּׂרוּ: זוֹהִי וָאגִינָה זְעוּפָה וְצוֹדֶקֶת!

הַגְּרוֹנוֹת מִתְיַבְּשִׁים

הַפִּיּוֹת מִתְמַלְּאִים שִׂיחִים

וּבַשְּׁתִיקָה שֶׁקָּפְאָה עַל הַשֻּׁלְחָן מְרַקֶּדֶת לָהּ

יַלְדָּה שׁוֹבָבָה בַּחֲצָאִית בָּלֶרִינָה –

הַוָּאגִינָה

עוֹשָׂה הַצָּגוֹת לָאוֹרְחִים.

.

ליאת נאה, "הוואגינה, הרעב והדוב", טנג'יר, 2021

.

.

***

.

המועדים / בני מר

ממליצה: יעל אברך

המועדים הוא מעין ממואר הסובב סביב חגי השנה היהודיים והישראליים על פי סדרם בלוח השנה העברי. ההשראה לארגון הפרקים בסדר הזה באה מהסידור, ספרי הלימוד וההלכה והמקראות שקרא מר בילדותו וכמובן גם מספר המועדים של יום־טוב לוינסקי. כל פרק  נסוב על חג, מועד או אירוע מיוחד שצוינו בבית ילדותו של מר, והחגיגי נעשה לאישי. טוויית הסיפור דרך הימים המיוחדים בלוח השנה היא הדרך של מר לבקר שוב בתחנות חייו, כדתי לשעבר שגדל בתל אביב ובבני ברק.

כל אחד מפרקי הספר עוסק במועד או חג אחר, ולצד הזיכרונות עולה חשבון נפש על מציאות שהשתנתה, הן בציבור הדתי ובמרחב הישראלי הן בחייו של מר. כך למשל בפרק על יריד ארבעת המינים של סוכות בכיכר רבין, שהתקיים עוד כשנקראה כיכר מלכי ישראל ולפני שהופקעה לטובת הרכבת הקלה, מר  מתבונן במה שהיה ונעלם ובמה שבא במקומו: "במקום הפשתן העדין מלופפים האתרוגים בספוג פלסטי, ההדסים והלולבים אטומים בשקית ניילון" (עמ' 47), ומפליג לבחינת היחס לקיימות ולסביבה במחשבה היהודית לאורך ההיסטוריה ועד היום, תוך ציטוט מהמקורות וגם משיר ילדים של ביאליק: "ההתפתחות הזאת בעצם לא היתה צריכה להפתיע אותי, כי גם קודם הטבע לא הופיע ביהדות בדרך כלל כפי שהוא ,אלא בצורתו המיוהדת. הדוגמה הבולטת ביותר היא הגפן, ובנה היין" (עמ' 48).

זהו ספר יהודי וישראלי, שמלהטט בטבעיות גמורה בין דתות, תרבויות ומקומות ומעל כולו צפות ועולות תהיות גדולות על שייכות וזיכרון. מר מסתכל במבט מפוכח, ביקורתי, חומל ומתגעגע לעולם שהיה פעם חלק ממנו. לאלו שחיו באורח חיים דומה בילדותם הספר יעלה זיכרונות, לאלו שלא הוא יאפשר ליהנות מהצצה דרך סדק לעולם לא מוכר, או מוכר בחלקו. כך או כך, יש גם, כמובן, פרק על פסח.

.

בני מר, "המועדים", הוצאת אפרסמון, 2022

.

.

***

.

אלו אינדיגו / ספיר יונס

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

"אַתְּ שׁוֹלַחַת בְּהַפְתָּעָה מַבּוּעַ / וְזֶה בָּהוּל וְהַהַפְתָּעָה חֲמוּרָה / כְּמוֹ שְׁמָהּ שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא רוֹתַחַת", כותבת ספיר יונס בספר הביכורים המצוין שלה, אלו אינדיגו.

אלו אינדיגו אינו ספר קל לקריאה. מילות השירים שבו נאמנות לחוויה כפי שהיא מתגבשת בהן למשוררת, ואינן מנסות לספק לעצמן הסברים ותימוכים. לקוראות ולקוראים אין ברירה אלא ללכת אחריהן, באשר הן, בלי שאלות, כדי לגלות אם יש ביכולתן להצטבר לכדי חוויה ממשית. תוקפם של השירים בא להם מסיבה אחת, מכוח הצטברותם לכדי חוויה בעלת תוקף. והטאוטולוגיה הזו, כשהיא עומדת, היא העדות לכך שהמשוררת הצליחה לחדור מעבר למסווה הזמינות היום־יומי של המילים כמקור להעברת מידע בין אנשים. יכולתם של השירים להצטבר לכדי חוויה מהימנה היא, ורק היא, העדות לכנותם.

על רקע הנטייה ההולכת וגוברת להסברים ועוד הסברים בשירה ועל רקע הדרישה למובנות הולכת וגוברת, שאינה תובעת מהקוראים את המאמץ הנדרש לקריאת שירה – נוכחות מלאה – הספר בולט כמעשה אומנותי בלתי מתפשר. שירה עשויה להתגלם ברמות שונות של נגישות ומובנות, אבל כדי שתהיה לשירה של ממש נדרש שיתקיים בה אותו יסוד שאינו תלוי כולו ביכולת להסביר על מה הם מדברים ומה הם אומרים, והוא שורש השיר. הספר של ספיר יונס, שנשאר כמעט כולו באותו יסוד, הוא מעשה אמיץ. וזה בהול וההפתעה אכן חמורה. ונחרטת היטב.

.

ספיר יונס, "אלו אינדיגו", מקום לשירה, 2021

.

.

***

.

מפגרת / אריאנה הרוויץ

ממליצה: יעל בארי

"אני לא באה משום מקום." כך מתחיל ספרה השני של אריאנה הרוויץ, מפגרת, שראה אור ב־2014 ותורגם כשבע שנים לאחר צאתו. ובאמת נדמה תחילה שהמספרת לא באה משום מקום, וגם לא ברור מאיפה נחת הספר הזה: הנובלה נראית כשטף מחשבות לא קוהרנטי של אישה צעירה שגרה עם אמה, ספק שתי ישויות נפרדות ספק ישות אחת נזילה, מעורבבת, נטולת גבולות. האם והבת נשפכות זו לתוך זו כשהקשר ביניהן הוא לסירוגין תומך ואינטימי, מיני ואלים.

בחלק הארי של הספר קשה לעקוב אחר תודעתה של המספרת, להבין מי אומרת מה, איזו התרחשות קרתה במציאות ואיזו היא פרי המצאתן של האם והבת. הקריאה מעוררת בלבול, גועל, חלחלה, מצוקה: מה אני קוראת כאן? אבל עם ההתקדמות, הקריאה זורמת יותר, כמעט נעימה; אט־אט למדתי את השפה שלהן ואני יכולה לדבר איתן עכשיו.

אולם ההסתגלות לספר היא־היא הדבר העוצמתי והמבעית בו: היא מבטלת את המרחק ביני, הקוראת ה"נורמלית", לבין המספרת, שדעתה טרופה, שנפשה סוערת, שבוערת במרחב וזורעת הרס כסופה. כשאני מבינה את המספרת, כשהמילים בספר נקראות בשטף, כשאני מוצאת את עצמי נהנית ממנו, עליי לעצור ולשאול, מיהי המטורפת – המספרת או אני?

.

אריאנה הרוויץ, "מפגרת", תשע נשמות, 2021. מספרדית: מיכל שליו

.

.

***

.

צילום מסך / ג'ייסון דנינו הולט

ממליצה: נטלי תורג'מן

ספר הביכורים של ג'ייסון דנינו הולט, צילום מסך, הוא מסמך עדות הכתוב כרצף אסוציאטיבי, מעגלי, מעין זרם תודעה שדרכו הגיבור מתאר אירועים שהתרחשו בגילים שונים בחייו: אהבות נכזבות, מפגשים אקראיים עם גברים זרים באינטרנט, ניצול מיני, הרס עצמי, שיכרות, סמים, דיכאון, ועולם פדופילי מאיים, שאנו ממאנים לראות. לכאורה הרצון לשכוח שנעשה לו עוול ואולי הרצון לשכוח בכלל הוא המוטיבציה שמניעה את הספר: "אני עוד שניה מוחק אותם כאילו לא היו". אבל דנינו הולט לא מאפשר לקוראיו את מנגנון ההדחקה, השכחה, ההכחשה או הניתוק. הוא ממשיך ומוסר את העדות: "אני גבר. זכר בוגר שמסתובב עם פנקס כחול קטן מלפני עשרים שנה – חוזר לחצאי המשפטים בו ומנסה למצוא המשך". בין שאלו קטעי ממואר או סיפורת, הספר הזה, לא זו בלבד שהוא מצליח לחשוף בפני קוראיו "את החושך בעין פקוחה", אלא אף להחדיר אותו לליבם. אי אפשר להישאר אדישים אל מול עוולה שמתרחשת כלפי "אני ילד בן שמונה" או "ילד בן 21 שהוא כבר לא ילד" או אל מול "אני בכל הגילאים". מסע ההתבגרות האלים, הפולשני והכואב של הגיבור מותמר לסיפור חדש של השלמה שלא יכול היה להיכתב (ולהיזכר) אלא מתוך החתירה לצדק, מתוך הבקשה לקיומה של חברה מוסרית יותר. זהו מאבקו של הכותב בין הזיכרון לבין הניסיון להתקיף את הזיכרון, והרגישות והיופי שעולים בספר הזה הם הם המחוללים הראשיים של הכתיבה: "אני אומר לעצמי בקול רם, שוב ושוב ושוב, תזכור את היופי… אני מצווה על עצמי לזכור".

.

ג'ייסון דנינו הולט, "צילום מסך", הקיבוץ המאוחד, 2021

.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מראש השנה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

גיא פרל

ילדי מריופול ישנים בבניין התיאטרון

שֵׁנָה שְׁקֵטָה, כִּמְעַט בִּלְתִּי מֻפְרַעַת,

וְגַם אִם לְרֶגַע נִשְׁמַעַת צְרָחָה,

אוֹ יְבָבָה, אוּלַי שִׁעוּל קָצָר,

מִיָּד חוֹזֵר הַשֶּׁקֶט,

כָּעֵת הֵם יְשֵׁנִים

.

אַחַת חוֹלֶמֶת שֶׁאַבָּא, שֵׁנִי שׁוֹאֵף עָמֹק, יָשֵׁן

מִבְּלִי לַחְלֹם. שְׁלִישִׁית חוֹלֶמֶת שֶׁעָפָה

מֵעַל גַּגּוֹת הָעִיר, מֵעַל הַיְּעָרוֹת הַלְּבָנִים, מֵעַל הָעֲנָנִים,

מֵעַל מְטוֹס הַקְּרָב

.

עָפָה גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ לֹא שׁוֹמַעַת

נְקִישַׁת שִׁחְרוּר קְצָרָה

וְלֹא שְׁרִיקָה, שְׁרִיקָה, שְׁרִיקָה, תִּינוֹק אֶחָד,

.

מִתּוֹךְ שֵׁנָה, דַּוְקָא שָׁמַע שְׁרִיקָה

הוּא הִתְעוֹרֵר לְרֶגַע וּמִיָּד נִרְדַּם, חָלַם

שֶׁזּוֹ שְׁרִיקַת הָרוּחַ

חָלַם שֶׁבֹּקֶר, אִמָּא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר, פּוֹתַחַת חַלּוֹן

וְהִיא נוֹשֶׁבֶת פְּנִימָה

.

גיא פרל, משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. הוא מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. הוא הוציא לאור שני ספרי שירה. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו התפרסמו במוסך בין היתר בגיליונות 52  ו־67.

.

.

נדיה אייזנר

המדונה של צ'רניהוב

כָּאן שׁוֹכְבִים בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַקְּפוּאָה, נִצְמָדִים

זֶה לָזֶה, רוֹעֲדִים, לֹא בּוֹכִים – הֲמוֹנֵי יְלָדִים,

לֹא יוֹדַעַת אֲפִלּוּ שֶׁל מִי, אַךְ כֻּלָּם מְחַכִּים

לַדָּבָר הַשּׁוֹרֵק הָרוֹעֵשׁ שֶׁנּוֹפֵל. וַחֲסַל.

בָּרִבּוּעַ הַקָּט שֶׁל הַתְּכֵלֶת יֵשׁ עָב יְחִידִי,

כְּמוֹ בְּפֶתַח לֵדָה שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹבֵעַ הָאוֹר.

הַגּוֹסֵס בַּמִּדְבָּר עוֹד הוֹזֶה עַל הַמָּן וְהַטַּל.

וּבֵינְתַיִם הַלַּיְלָה יוֹרֵד וְאִתּוֹ מְטוֹסִים,

יְלָדִים רְעֵבִים מַתְחִילִים לְיַלֵּל, רוֹעֲדִים.

וַאֲנִי רַק רוֹצָה שֶׁיֵּלְכוּ כְּבָר לִישֹׁן. אֵיזֶה קֹר.

הַתִּינוֹק שֶׁאֲנִי מַחְזִיקָה בָּא לִפְתֹּחַ אֶת פִּיו

לְחַפֵּשׂ נֶחָמָה בְּחָזִי הַיָּבֵשׁ, הֶעָקָר.

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת, נִדְמֶה לִי – הוּא בֶּן הַשְּׁכֵנָה

עֲגֻלַּת הַפָּנִים, בַּשְׁלָנִית וְשׁוֹפַעַת תָּמִיד,

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת הַאִם הוּא שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּהּ.

מַחְזִיקָה עַל בִּרְכַּי אֶת רַכּוּת יַנְקוּתוֹ הַפִּלְאִית

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם יֵשׁ עוֹד דְּבַר־מָה מֵעָלַי

חוּץ מֵרֵיחַ מָתוֹק וְנוֹרָא שֶׁל בְּשַׂר הָאָדָם,

חוּץ מִפִּיחַ וּבוֹר וְקָצֶה שֶׁל יָרֵחַ מֻשְׁחָר.

.

נדיה אייזנר-חורש, מתרגמת ועורכת תוכן במקצועה, מתגוררת בירושלים ועובדת בתחום התקשורת הדיגיטלית. היא תלמידת תואר שני לספרות באונ' בן גוריון. יצירותיה פורסמו בכתבי-עת "הו!" "המוסך" ו"משיב הרוח". סיפור ביכורים פרי עטה, "לייק", התפרסם בגיליון המוסך מיום 21.10.21.

.

.

שחר־מריו מרדכי

מריה פרימצ'נקו

אַחֲרֵי 25 שְׁנוֹת הִסְתַּגְּרוּת

יוֹצֵאת מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ לָרְחוֹב.

לֹא הָיְתָה כָּזוֹ אֶפְשָׁרוּת,

אֲבָל בְּלַיְלָה קַר שֶׁל פֶבְּרוּאָר מָרִיָּה נָסָה וְקוֹפֵאת

עַל מְקוֹמָהּ שָׁעָה שֶׁהַחַיִּים מַפְצִירִים בָּהּ לָנוּעַ

לְהַסְדִּיר נְשִׁימָה מוּל הַנּוֹף הַמֻּכָּר אַךְ כָּנוּעַ

בְּצִנַּת הַחֹרֶף הַנִּשֵּׂאת בָּאֲוִיר.

.

הַלַּיְלָה בָּא אֶל קִצּוֹ, וְהַבֹּקֶר בִּלְתִּי עָבִיר –

קוֹרֶנֶת מִמֶּנּוּ רוּחוֹ הָרָעָה שֶׁל הַמָּוֶת

.

כְּאִלּוּ גָּזַר הַזְּמַן לְעַרְטֵל מִנְּכָסָיו אֶת

שׁוֹחֵר הַתַּרְבּוּת.

מִשְׁכָּנָהּ שֶׁל מָרִיָּה מֻפְצָץ, וְאוֹצְרוֹתֶיהָ הוֹלְכִים לְאִבּוּד

אֲבָל מָרִיָּה מְאִיצָה צְעָדֶיהָ, מִזְדַּהֶרֶת כְּמַטְמוֹן

הִיא נִתְלֶשֶׁת מִן הַקִּיר אֶל הַשֻּׁלְחָן

בְּרַק מִכְחוֹלֶיהָ מְשַׁנֶּה תְּנוּחָה

וּמִתְמַלֵּט מִבֵּין כָּתְלֵי הַמּוּזֵאוֹן

.

מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ יוֹצֵאת לָרְחוֹב אַחֲרֵי 25 שְׁנוֹת הִסְתַּגְּרוּת.

מִי הֶעֱלָה כָּזוֹ אֶפְשָׁרוּת?

.

וּבְכֵן, מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ.

חַסְרַת תְּנוּעָה וּמִטַּלְטֶלֶת

בִּזְרוֹעוֹת שׁוֹחֲרֵי הַחֵרוּת,

וְיֵשׁ לָהֶם תָּכְנִית: לִדְבֹּק בָּאָמָּנִית

מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ

הַמֵּתָה, הַמְּמַלְמֶלֶת:

"תְּקֻלַּל הַמִּלְחָמָה הַגַּרְעִינִית"

.

מריה פרימצ'נקו, אמנית שיצירותיה הן מסמלי האמנות האוקראינית, הלכה לעולמה לפני 25 שנה, בגיל 88. ב־27 בפברואר 2022, בהפצצה רוסית על מוזיאון באיוונקיב (מצפון־מזרח לקייב), נשרפו כ־25 מיצירותיה. אחרות, שהיו במוזיאונים בקייב, הוסרו מהקירות והועברו למקום מסתור. ליצירתה הנודעת משנת 1978 קראה "מי ייתן ותקולל המלחמה הגרעינית".

.

שחר־מריו מרדכי, משורר. ספרו החדש, ״עבור את הלילה בלוע האש״, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים ״תולדות העתיד״ (אבן חושן, 2010), ״מי בעניין שלנו״ (עם עובד, 2013) ו״תפוס מקום לגשם״ (פרדס, 2019), שזכה במקום הראשון בקטגוריית השירה של פרס גולדברג מטעם קק״ל. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 של המוסך.

..

.

רוני אלדד

רעב

נוֹלַדְתְּ מִתּוֹךְ מַחְסוֹר בְּכוֹחַ אָדָם, בְּיָמִים עֲנִיִּים, רָצוֹן הֻחְלַף בְּרָעָב, נְסִיכִים וּנְסִיכוֹת רָכְסוּ כַּפְתּוֹרִים בְּיָדָם. אֲנָשִׁים

רָחֲקוּ מֵהַגְּבוּל לִמְצֹא כָּל דָּבָר, לִטְרֹף וְלִגְמֹעַ. כָּרוֹז עָבַר בָּעוֹלָם וְקָרָא בִּשְׁמוֹת כָּל הַיְּלָדִים, אֲבָל הַנְּפָשׁוֹת

קָצְרוּ מִלִּשְׁמֹעַ וְהָאָזְנַיִם פָּקְעוּ. תִּשְׁעָה יְרֵחִים חָצִית עֲרָבָה בַּדֶּרֶךְ אֶל עִיר, הָלַכְתְּ עַל שֶׁלֶג שָׁחֹר, כִּתְמֵי בֶּכִי וְדֶלֶק,

שְׂרוֹכִי שְׂרָף אֲרֻכִּים. הָלַכְתְּ וּבְתוֹךְ רֵאוֹתַיִךְ נְשִׁימַת נָשִׁים בְּהוּלָה, אֲחוּזַת בְּכִי תִּינוֹקוֹת עַתִּיקִים

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, נִשְׁכַּחְנוּ בְּתוֹךְ הַדְּרָכִים

הֵיכָן שֶׁנִּכְנַע הֶעָפָר וְנִבְקַע לַפְּרָחִים

בִּתְעָלַת הַכְּבִישִׁים פָּנָסִים נֶחְשָׁכִים

דָּג וּשְׁמוֹ מְצוּלוֹת זוֹלֵל אוֹר

לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הָלְכוּ לְצִדֵּךְ אֲנָשִׁים יְשֵׁנִים, מִדֵּי פַּעַם הֵרִימוּ יָד לְצַלֵּם אֶת פְּנֵיהֶם עַל רֶקַע הָרִים, בִּנְיָנִים עֲשֵׁנִים,

עַד שֶׁבָּאת אֶל הָעִיר וְהַבַּהַט, מַכַּת הָאוֹרוֹת בְּעֵינַיִךְ, כִּמְעַט וְשָׁכַחְתְּ לָמָּה בָּאת. שָׂרַטְתְּ אֶת כָּל הַפְּתָחִים לְהָעִיר

אֶת יוֹשְׁבֵי הַבָּתִּים וְלֹא עָלָה בְּיָדֵךְ. וּמִתּוֹךְ הַבָּתִּים עָלָה שִׁיר

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, רָאשֵׁינוּ כְּבֵדִים,

צִפּוֹרִים אִלְּמוֹת נִרְדָּמוֹת עַל בַּדִּים

חֹשֶׁךְ בָּאָרֶץ, דָּג גָּדוֹל בַּמְּצוּלוֹת בָּלַע אוֹר

כְּשֶׁהַבֹּקֶר עָלָה הִקִּיפוּ אוֹתָךְ יְלָדִים חֲתוּמִים, יְתוֹמִים, לֹא יָדַעְתְּ מָה שְׂפָתָם. סִפַּרְתְּ בִּלְשׁוֹנֵךְ סִפּוּר שֶׁהִכַּרְתְּ

מִלֵּילוֹת רְחוֹקִים עַל הַצְּבִי הַפָּצוּעַ, עַל אָחִיו הַבָּרִיא, עַל צַיָּד, עַל צַוָּאר לָפוּף בְּצַוָּאר. אָחַזְתְּ בְּכָל רְאָיוֹת הַטּוֹב

כְּמוֹ גֶּשֶׁר מֵעַל לְנַחַל אָדֹם. מָתַי רָחַצְתְּ וְרֵיחַ הַדֶּרֶךְ הוּמַר בְּרֵיחַ הָדָר? וְכָל אוֹתוֹ זְמַן לַהֲקַת זְאֵבִים מְרִיחָה אַחֲרַיִךְ,

בְּרֹאשָׁהּ צֵלְכֶּלֶב שַׁכּוּל וְנוֹהֵם. רַצְתְּ מֵהֶם וּבְתוֹךְ הַשְּׁרִיקָה, שָׁמַעְתְּ יְלָדִים שָׁרִים שִׁירֵי עֶרֶשׂ לַשּׁוֹטְרִים שֶׁהֵטִילוּ

צֵל עַל פְּנֵיהֶם

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, הָעוֹלָם בַּחֵיק אִם

נָע גַּלְגַּל, הַשּׁוֹטֵר הָאַמִּיץ יֵרָדֵם,

רַק הַדָּג בַּמְּצוּלוֹת יֵעוֹר

.

רוני אלדד, עורכת ומבקרת ספרות ילדים. זוכת פרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספר שיריה הראשון הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד להתפרסם בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר הילדים "מערבולת" ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך מיום 04.11.21 ומיום 30.12.21.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ערן צלגוב, הדר לוטן ומרב זקס־פורטל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אני עוקפת את צליפתו הרשלנית של המבול: על שירתה של זוזנה גינצ'נקה

מי־טל נדלר

.

בינואר 1946, עם תום מלחמת העולם השנייה, נאסרו זופיה חמינובה ובנה מריאן חומין באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים. כתב האישום פירט: חמינובה ובנה מסרו מידע למשטרה הגרמנית, ובכלל זה שמות של יהודים ששהו בבניין בלבוב ברחוב יאבלונסקיך 8a, שבו עבדה חמינובה כסוכנת בית. לאורך המלחמה השניים הלשינו, הובילו, הצביעו. מריאן חומין זוכה מאשמה. חמינובה הורשעה. בין הראיות שהובילו להרשעתה ולגזר הדין ששלח אותה לארבע שנות מאסר היה שיר בשם "Non omnis moriar" – "לא אמות כל כולי", מאת משוררת צעירה, זוּזָנָה גִינְצַ'נְקָה, שהסתתרה בבניין עד לשנת 1943, ונרצחה ב־1945 בידי הנאצים, בהיותה בת עשרים ושבע. בשיר הטמיעה גינצ׳נקה את שמה של סוכנת הבית ואזכרה את בנהּ, תוך שהיא מסמנת היטב את עוצמת הבגידה:

.

Non omnis moriar – אֲחֻזּוֹתַי הַגֵּאוֹת,

אֲפָרֵי מַפּוֹתַי, אֲרוֹנוֹת מְבֻצָּרִים,

סְדִינִים רַחֲבֵי יָדַיִם, כְּלֵי מִטָּה יִקְרֵי עֵרֶךְ

וּשְׂמָלוֹת, שְׂמָלוֹת בְּהִירוֹת יִשָּׁאֲרוּ אַחֲרַי.

לֹא הוֹתַרְתִּי כָּאן יוֹרֵשׁ,

חוֹמִינוֹבָה, בַּת לְבוֹב, אִשְׁתּוֹ הַפְּעַלְתָּנִית שֶׁל מַלְשִׁין,

מַסְגִּירָה זְרִיזָה, אִמּוֹ שֶׁל פוֹלְקְסְדוֹיטְשׁ,

הַתִּירִי אִם כָּךְ לְיָדֵךְ לְחַטֵּט בַּחֲפָצִים יְהוּדִיִּים.

…

"קְרוֹבַי" – אֵינְכֶם נִגּוּן וְלֹא שֵׁם רֵיק.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶתְכֶם כְּשֶׁהָאֶס־אֶס צָעַד,

גָּם זְכַרְתֶּם אוֹתִי וְהִזְכַּרְתֶּם אוֹתִי.

שֶׁיְּדִידַי יֵשְׁבוּ וְיָרִימוּ כּוֹסִית,

יִלְגְּמוּ אֶת זֵכֶר קְבוּרָתִי וְאֶת עָשְׁרָם:

קִילִים וּמֶשִׁי רָקוּם זָהָב, קְעָרוֹת וּפָמוֹטִים.

שְׁיִשְׁתּוּ לַיְלָה שָׁלֵם, וְעִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר

יַתְחִילוּ לְחַפֵּשׂ אַבְנֵי חֵן וְזָהָב יָקָר

בַּסַּפּוֹת, בַּמִּזְרָנִים, בִּשְׂמִיכוֹת הַפּוּךְ וּבַשְּׁטִיחִים.

…

עַנְנֵי כָּרִיּוֹת פְּרוּמוֹת וּשְׁמִיכוֹת פּוּךְ

יִצָּמְדוּ לִשְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת שֶׁיְּהְיוּ לִכְנָפַיִם;

דָּמִי יַדְבִּיק סִיבֵי פִּשְׁתָּה לַפּוּךְ הָרַעֲנָן

לְפֶתַע יַהֲפֹךְ אֶת הַמְכֻנָּף לְמַלְאָךְ.

.

(קנטאורים, עמ' 71)

.

בעוד לאורך ההיסטוריה נאסרו משוררים, ועודם נאסרים, על שירים שכתבו, שירהּ של גינצ'נקה הוא הפעם הראשונה – וככל הנראה גם האחרונה הידועה עד לעת הזאת – שבה התהפך לרגע הסדר, אולי לסדר התקין, ועֵדות שניתנה כשורות שיר הפכה לראיה קבילה במשפט פלילי. לאחר שהגרמנים מצאו את מקום מסתורה של גינצ'נקה בלבוב (היום לביב שבאוקראינה), היא ברחה ויצאה למסלול נדודים, שבסופו נאסרה, ולבסוף הוצאה להורג בסמוך לפלשוב. בלבוב, כשהחלה להבין שהדרכים חסומות, כתבה את השיר, והוא התגלגל לאחר המלחמה לידי המשורר יוליאן פשיבוש, שפעל לפרסמו בעיתון אודרוזין (Odrodzene) ב־1946. כוחו של השיר במבנה האינטרטקסטואלי הכפול שלו: מלבד היותו צוואה פואטית, החוברת לכוח הנצחי והמחייה של השירה, ברוח שירו של המשורר הרומי הורציוס, Non omnis moriar ("הקמתי אנדרטה בת קיימא יותר מברונזה … לא אמות כל כולי: חלק רב ממני/ יחמוק לו מאלת המוות"), זהו שיר פרודי שנשען על שירו של המשורר הפולני־לאומי יוליוש סלובצקי "הצוואה שלי" מ־1839, שהיה מוכר היטב בתקופתה של גינצ'נקה. ואולם, בעוד המשורר הרומנטי ששהה בעת כתיבת השיר בגלוּת, רחוק מחבריו, מבקש מהם לדאוג למורשת היחידה – תהילתו לאחר מותו ואהבתו למולדת ("לא הותרתי כל יורש … אבל אתם שהכרתם אותי, ספרו את סיפורי,/ את כל שנותיי הצעירות נתתי לארצי … שחבריי ישבו וירימו כוסית לזכר קבורתי"), גינצ'נקה משאירה ל"חבריה־קרוביה" הבוגדניים את רכושה החומרי ה"יהודי", שיחמסו לאחר הירצחה. בכך היא מהפכת את שירו של סלובצקי, ומקריסה אותו אל סופו המר: צוואה שהיא כתב אשמה על בגידת השכנים, המכרים, והתרבות הפולנית כולה.

אבל הסיפור הזה צריך, אולי, להתחיל כך: ב־1944 נעצרה גינצ'נקה על ידי הגסטפו. המסמכים המזויפים, שהעידו שהיא אזרחית ארמנית, לא הצליחו לטשטש את המראה היהודי המובהק שלה. תחת עינויים קשים הופנתה אליה שוב ושוב השאלה: ״האם את יהודייה?״ גינצ׳נקה ענתה בשלילה. לוּ עקבו הגרמנים אחר עיתוני הספרות הפולנית של התקופה, אולי היו יודעים שלפני פרוץ המלחמה אימצה גינצ'נקה את הסאטירה ככלי לחימה בפאשיזם ובאנטישמיות הגואים, ופרסמה מאמרים ושירים סאטיריים במגזין שפילקי (Szpilki). אחד מהם, חריף במיוחד, הופנה ישירות למשורר פולני בשם ז'וזף גלוסקא, שהיה ידוע באנטישמיות המופגנת שלו והִרבה לתקוף את מורה ורבה, המשורר יוליאן טובים, מגדולי היוצרים הפולנים במאה העשרים. התעוזה של גינצ׳נקה, הכריזמה שלה והנוכחות המחשמלת שלה היו הדבר הרחוק ביותר מ"קורבן" שאפשר להעלות על הדעת. חדות לשונה לא הפתיעה את המילייה הספרותי הוורשאי.

גינצ'נקה עברה מרובנו לוורשה כשהיא בת שמונה־עשרה בלבד, וכמטאור נשי, חופשייה ומשוחררת מכבלי הבורגנות, השתלבה תוך זמן קצר במילייה הבוהמייני הספרותי של התקופה, לצד יוליאן טובים, ירוסלב איושקביץ, ויטולד גומברוביץ ואחרים. אך מקומה היה כפול־פנים: כאישה וכפובליציסטית חריגה בנוף הספרות הגברי היא יכלה למתוח רק עד גבול מסוים את חיציה הסאטיריים, שכן הסאטירה כז'אנר התבססה לא פעם על עקרונות פאלוצנטריים שייחסו למושאי הביקורת והלעג תכונות סטריאוטופיות 'נשיות'; וכיהודייה, היא נתפסה כ'אחר' של השירה הפולנית. אף שראתה עצמה בשר מבשרה של התרבות הפולנית, כתבה בפולנית, ושיריה כלל לא עסקו ביהדותה או בנושאים יהודיים, היא כונתה בפי חבריה "הכוכב מציון", ודגש לא מועט הושם על יופיה "הביזנטי" המהפנט, על צבע עורה ועל מראהּ השמי האקזוטי. באותם ימים זוהתה גינצ'נקה עם "קבוצת סקמנדר", חבורה ספרותית שהוקמה ב־1918 על ידי יוליאן טובים, אנתוני סלונימסקי, ירוסלב איושקביץ ואחרים, שביקשו להתרחק מהשירה הפולנית הלאומית, ופנו לעבר הקלאסיקה הפולנית במאמץ לגבש שירה מודרניסטית שבמרכזה התמקדות בנוף האורבני, היומיומי והפשוט. החברות הנדירה בין טובים לגינצ'נקה החלה בהיותה בת ארבע־עשרה, כשטובים כבר משורר מוכר, מבוגר ממנה בכעשרים שנה. ייתכן שה'אחרות' היהודית היא שחיברה ביניהם. ואולי הייתה זאת ההחלטה המודעת של שניהם לבחור בשפה הפולנית לשפת השירה והתרבות האינטימית להם ביותר (גינצ'נקה, שיכלה להמשיך ללמוד ברוסית, בחרה ללמוד בגימנסיה הפולנית). ואולי מעבר לכול, יוליאן טובים פשוט זיהה מולו כישרון פנומנלי.

גינצ'נקה נולדה בקייב ב־1917, בשם שרה פולינה גינצבורג, למשפחה יהודית מתבוללת. לאחר מהפכת אוקטובר התיישבה המשפחה ברובנו, שבאותם ימים הייתה עיר תוססת, רב־תרבותית, בעלת קהילה יהודית מגוונת וגדולה. כמה שנים לאחר מכן נפרדו הוריה. אביה היגר לאמריקה ואמהּ נישאה בשנית ועברה לספרד. שרה פולינה גינצבורג גדלה אצל סבתהּ קלרה זנדברג, שהייתה בעלת בית מרקחת בעיר רובנו. יוליאן טובים היה הראשון שהבחין בכישרון יוצא הדופן שלה, והוא שעודד אותה להשתתף בתחרות החשובה ביותר לשירה צעירה באותם ימים (Turniej Młodych Poetów), שבה זכתה במקום השלישי בהיותה בת שבע־עשרה בלבד. שנה לאחר מכן כבר החלה ללמוד באוניברסיטת ורשה, וספר שיריה הראשון, והיחיד, קנטאורים, ראה אור ב־1936 באחת מהוצאות הספרים החשובות בפולין. את שם הספר, "קנטאורים", אותם יצורים מהמיתולוגיה היוונית בעלי פלג גוף עליון של אדם ופלג גוף תחתון של סוס, הסבירה גינצ'נקה בשיר שפותח את הספר: " – אַל תִּתֵּן אֵמוּן בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת, שֶׁלֹּא תְּשֻׁעְבַּד./ – אַל תִּתֵּן אֵמוּן בָּאֶצְבָּעוֹת, כְּחֹלֶד עִוֵּר,/ לֹא בָּעֵינַיִם כְּיַנְשׁוּף גִּדֵּם –/ אֲנִי מַכְרִיזָה עַל תְּשׁוּקָה וְחָכְמָה/ שֶׁהַלַּהַט אִחָה/ כְּמוֹ קֶנְטָאוּר" (עמ' 11).

על אף קרבתה לקבוצת "סקמנדר", גינצ'נקה שמרה על מרחק ועצמאות פואטיים. היא אמנם זכתה לכינוי המחמיא והמרגיז בעת ובעונה אחת – "טובים בחצאית", בשל קרבתה הגדולה ליוליאן טובים, אך הפואטיקה שלה חורגת מנורמות הכתיבה של "סקמנדר". שיריה פורעים את החלוקה המסורתית בין רוח לחומר, שוברים קונוונציות של שפה וגוף, חוגגים את החיים ואת התשוקה, ומציבים סובייקט נשי שמאתגר את הקטגוריות הבינאריות החברתיות והתרבויות שהיו נהוגות בתקופתה: הן מצד משחקי השפה, השיבוש של מבנים לשוניים, והערבוב העקבי בין מין, מגדר, אדם וחיה בְּלשון שמשלבת בדחיסות גדולה מטאפורות, דימויים וסינסתזיות; והן מצד המבט הייחודי של הדוברת, שנע בחופשיות בין מרחבים וזמנים, פורץ גבולות וממזג דברים רחוקים זה מזה בתנועה אקסטטית, ועם זאת ליניארית מאוד. קריסטבה הייתה בוודאי קוראת לזה, מנקודת מבט פסיכואנליטית, שפה סמיוטית – שירה שבה הלא־מודע, קולות הגוף שהודחק בתרבות, רעשים, מלמולים ומקצבים שונים מפציעים ובוקעים אל הסימון הלשוני דרך החושים, המקצב, הטון השירי והניגון, שחודרים אל השפה היציבה כ'הפרעה', ומאפשרים סובייקט דינמי שנמצאת בתהליך של התהוות מתמדת. כך, למשל, בשיר "דקדוק":

…

הִנֵּה גָּלְמִיּוּת וְצוּרָה, הִנֵּה הַתֹּכֶן הַנָּחוּץ,

מוּחָשִׁיּוּת קִיּוּמָם שֶׁל דְּבָרִים, חֹמֶר חָצוּב מִשֵּׁם־עֶצֶם,

קִבְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדִמְמַת הִתְאַבְּנוּת וּמוּצָקוּת,

מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּמְשָׁךְ וְעוֹדֶנּוּ, מִלָּה שֶׁהִתְעַבְּתָה לְגוּף.

הִנֵּה סַ פְ סְ לֵ י  עֵ ץ קָשִׁים וּפַשְׁטוּתָם שֶׁל שֻׁ לְ חָ נ וֹ ת,

הִנֵּה הֵם חֲלוּשִׁים וּרְטֻבִּים מֵרִקְמַת מִ דְ שָׁ א וֹ ת,

הִנֵּה הַ כְּ נֵ סִ יָּ ה הָאַדְמוֹנִית, מִזְדַּקֶרֶת מֵהָאֱלֹהִים בְּגוֹתִיּוּת,

וְהִנֵּה אֲבִי הָעוֹרְקִים הָאֱנוֹשִׁי הַסָּמוּךְ אֶל פַּשְׁטוּתוֹ שֶׁל הַ לֵּ ב.

…

וּשְׁמו­ת הַגּוּף הֵם חֶדְרוֹנִים זְעִירִים,

שֶׁעַל חַלּוֹנוֹתֵיהֶם צוֹמְחוֹת אֲדָנִיּוֹת קְטַנּוֹת.

…

כָּאן בְּקִסְמָם הַכָּמוּס

פּוֹרְחִים כְּלָלֵי הָאַהֲבָה שֶׁל הָאַלְגֶבְּרָה:

אֲ נִ י  –  הִ י א  אַ תָּ ה,  אַ תָּ ה  –  ה וּ א  אֲ נִ י (מִשְׁוָאָה)

אֲנִי בִּ לְ עָ דֶ י ךָ  –  אַ תָּ ה  בִּ לְ עָ דַ י  שָׁוֶה אֶפֶס.

…

וּשְׁמוֹת הַגּוּף חֲשָׁאִיּים כִּפְרָחִים,

כְּמוֹ חֶדְרוֹנִים זְעִירִים, זְעִירִים,

שֶׁבָּהֶם אַתָּה מִתְגּוֹרֵר מִפְּנֵי הָעוֹלָם.

…

(עמ' 37–39)

.

השפה הופכת אפוא לחומר נע. מטאפיזיקה של התהוות, אבל גם מטאפיזיקה של הלשון, שנרתמת למיני תרכובות ותכונות חדשות ומתהפכות. לא הגוף הוא שמתעבה למילה, כי אם המילה מתעבה לגוף, ויוצרת עולם תהליכי שמתפרק ונבנה מחדש וחוזר חלילה. בשיר "תהליך" המצב הפוך:

.

בְּרֵאשִׁית הָיוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

וָעֳפְרִים

וּצְבָאִים דְּהוּיִים

וּבַהֶמְשֵׁךְ הָרִיצָה מִשְׁתַּנָּה:

וְהַגּוּף

הָיָה

לְמִלָּה.

.

(עמ' 13–15)

.

הפוטו־סינתזה הסמיוטית והייחודית הזאת היא האנרגיה שמניעה את שיריה של גינצ'נקה, שמתכנסים מתוך עורקי החומר, הזמן, העצמים והמקומות אל "אֲבִי הָעוֹרְקִים הָאֱנוֹשִׁי הַסָּמוּךְ אֶל פַּשְׁטוּתוֹ שֶׁל הַלֵּב", כלומר: אל האדם. מנקודה זו, אפשר גם לכתוב כללי אהבה לאלגברה אחרת: לא 'אני = אתה' סימביוטי, אלא 'אני שהיא אתה'. 'אתה שהוא אני', בשמות גוף דינמיים שיגנו בדקדוק חדש מפני העולם. בשיר "דייג" מטאפיזיקת ההתהוות הזאת עוברת לשאלת המבט כסדרה משתנה של שאלות והשגות: כמה אוכל להקיף במבטי? כמה במדויק? וכמה לעומקה של ההוויה?

.

הדייגת:

בְּחַדּוּת עֵינַי נִצְמַדְתִּי לָעוֹלָם כִּבְסִכּוֹת –

זֹהַר צָהֹב נוֹרָה וְהִתְבָּרֵג בָּהֶן בְּסִבּוּבֵי מַקְדֵּחַ –

…

הָעוֹלָם הִתְנַתֵּק מֵאֲחִיזַת הָעַיִן.

בְּרֶשֶׁת הַחוּשִׁים אֲנִי לוֹכֶדֶת

אֶת מִפְרַץ הַחִזָּיוֹן עַל דָּגָיו –

…

חוֹשֶׂפֶת אֶת מַהוֹת הַדְּבַרִים –

אֲנִי מְטִילָה רְשָׁתוֹת וְאוֹמֶרֶת:

"מָה אֲנִי יוֹדַעַת,

מָה אֲנִי יוֹדַעַת,

אֶת זֶה יוֹדַעַת." –

.

ואילו הים עונה לה, בתורו:

.

"הַאֲמִינִי בִּי,

הַאֲמִינִי בִּי בְּהֵעָדְרִי,

הַאֲמִינִי בְּעִוָּרוֹן כְּאֶפּוֹס"

.

(עמ' 61–63)

.

ספרה של גינצ'נקה, בתרגומו היפה של המשורר והפסיכולוג צביקה שטרנפלד, מספק לקוראי העברית מבט עומק לשירה הפולנית בין מלחמות העולם. בכך מרחיב הספר את מפעל התרגום המרשים של שירה פולנית בעברית. עם פתיחת הספר, בתרגומו העברי, נוצר מתח מושגי שמלווה את הספר לאורכו. באפיגרף מצוטט משפט של גינצ'נקה: "רק האושר הוא החיים האמיתיים". אלא שהמהדורה היא דו־לשונית, ומימין לעברית כתוב בפולנית אותו המשפט, רק עם הערת שוליים בסופו, ובה מוסבר כי בפולנית המילה szcȩście היא גם "אושר" וגם "מזל". כלומר, באותה המידה אפשר היה לקרוא את השורה הזאת כך: "רק המזל הוא החיים האמיתיים". ואם אין די במתח הזה – באמצע הדף נכתב כי הציטוט לקוח "מתוך סדרת ציטוטים של זוזנה גינצ'נקה: 'המזל חיוני להישרדותנו: רק האושר הוא החיים האמיתיים'." בקריאה ראשונה חשבתי לעצמי שטוב היה לוּ המתרגם ועורך הספר היו חוסכים מהקוראים את הבלאגן התרגומי־מושגי הזה. ואולם, ככל שהעמקתי בקריאה התברר לי שקורות חייה של גינצ'נקה והפואטיקה הייחודית שלה יוצרים בדיוק את אותו מתח חריף בין "אושר" ל"מזל".

שרה פולינה גינצבורג הייתה נטולת אזרחות. היא החזיקה בדרכון נַנְסֶן לפליטים, שהונפק מטעם חבר הלאומים למי שאיבדו את נתינותם. פליטה אחרת, חנה ארנדט, שלימים כתבה הרבה על הטשטוש האינהרנטי בין זכויות אדם וזכויות אזרח, הראתה כיצד זכויות האדם שהוגדרו כזכויות 'שאינן פקיעות' הוכיחו עצמן שוב ושוב ככאלה שאינן ניתנות לאכיפה גם בארצות בעלות החוקות המבוססות ביותר. לדידה, מרגע שהופיעו בני אדם ששוב לא היו אזרחים של מדינה ריבונית כלשהי, לא נותרה כל רשת שתגן עליהם ולא נמצא כל מוסד שיערוב להם בעת שהתחוללו זוועות. על מיליוני הפליטים ששטפו את העולם אחרי מלחמת העולם השנייה כתבה ארנדט:

מושג זכויות האדם, המבוסס על הנחת קיומו של בן אנוש בתור שכזה, התמוטט ברגע שמי שהטיפו להנחה זו נתקלו בפעם הראשונה בבני אדם שאיבדו אמנם את כל התכונות האחרות והקשרים המיוחדים – זולת זה שעדיין היו בני אדם. העולם לא מצא ולוּ גם שמץ קדושה בעירום האבסטרקטי של היות אדם גרידא.

(יסודות הטוטליטריות, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 445–446; תרגמה עדית זרטל; ההדגשה שלי)

ובכל זאת, כשאוקראינה, מקום הולדתה של גינצ'נקה, שבה ונחרבת, וכשמיליוני אנשים שעד לפני חודש וחצי חיו את חייהם היומיומיים־לגמרי הופכים בימים אלה לפליטים חסרי כול שלא שיערו את עוצמת בגידת שכניהם, ונרצחים, או יירצחו מחר, במלחמה שכלל לא צפו את בואה, קשה שלא לחשוב על הצוואה הספרותית־פוליטית הרחבה יותר שעולה מתוך שיריה, חייה ומותה של גינצ׳נקה: כתבו, כתבו הרבה, כתבו הכול, להיסטוריה דרכים משלה לזכור.

.

מי־טל נדלר היא חוקרת ספרות ומשוררת. ספר שיריה, "ניסויים בחשמל", ראה אור ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים. שותפה לכתיבת סדרת הכרכים "תולדות הספרות העברית החדשה" שרואה אור בימים אלה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה (עם עדיה מנדלסון־מעוז, צפי זבה־אלרן ומתן חרמוני). 

.

זוזנה גינצ'נקה, "קנטאורים", מהדורה דו־לשונית, אבן חושן, 2020. מפולנית: צביקה שטרנפלד.

.

.

» מילות השיר "הצוואה שלי" מאת יוליוש סלובצקי, בפולנית ובתרגום לאנגלית

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מיטל זהר על שירה של דליה רביקוביץ, "מים רבים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן