"העומדים בתור מנומסים. כולם פה מנומסים. גם הוא. אבל העמידה המתארכת קשה עליו. רגליו כבדות וקוצר הנשימה הארור שולח תזכורת. מצחו מתכסה בדוק של זיעה. עדיין הוא עומד, צייתן." סיפור מאת ענת שבח
.
.
הוא כועס? לא, הוא אינו כועס. החיים גרועים עכשיו, כלומר – החיים שלו. אבל זו דרכו של עולם: כשאתה בן למעלה משמונים – שמונים ושלוש אם חייבים לדייק – ואשתך שאהבת כבר אינה בין החיים, ואתה מתנהל לבדך (בכבדות) בגופך זה שכבר אינו בריא ואינך יודע להחליט אם אתה ירא מהמוות המתקרב או דווקא משתוקק אליו – אז חייך גרועים. אין בכך כל דבר אישי.
הוא פוסע לו לאיטו בשדרות בן־ציון לכיוון קינג ג'ורג'. בוקר נאה של תחילת אביב, חמים במידה ומזמין. נעים ללכת כאן, במיוחד כשפניו לירידה (הדרך חזרה למעלה תהיה כבר סיפור אחר). הוא נזקק רק לשתי עצירות מנוחה על ספסלי העץ הפזורים לאורך השׂדרה, וגם מהן הוא נהנה. המראות חולפים על פניו כשהוא יושב כך על הספסל: אם צעירה עוברת עם עגלת תינוק וממלמלת מילים מתוקות לראש הזעיר המבצבץ מהשמיכה. כל כך צעירונת! לולא העגלה היה בטוח שהיא רק נערה. בחור עם זקנקן ואוזניות גולש בקלילות על הקורקינט שלו וכבר מתרחק ואיננו (הוא צריך לזכור להיזהר מהקורקינטים האלה). הוא שואף מלוא ריאותיו המצומקות את אוויר השדרה ומדמה שהוא באמת מריח עכשיו טוב יותר את העצים הוותיקים ואת הנרקיסים שנשתלו כאן בתחילת החורף ועדיין לא קמלו.
זה מה שנותר עכשיו. הרגעים הקטנים. אף אחד כבר לא ימלמל יותר באוזניו מלמולים מתוקים. אז כשהוא לא מתגעגע, וכשחוליי הגוף מזכים אותו בהפוגה, הוא משתדל לאחוז ברגעים האלה בשתי ידיו. הוא מצטחק לעצמו כשהוא קם מהספסל ומחדש את הליכתו: הוא והֲנאה, הוא ושלוות נפש. מי היה מאמין ששינוי כזה יחול בו לעת זקנה. חבל שנעמי כבר לא איתו בשביל לחזות בפלא. זה ודאי היה גורם לה קצת נחת. אתה תמיד דואג יותר מדי, הייתה אומרת לו ועיניה היפות היו נחות עליו בצער, תרפה קצת, תניח לעצמך, החיים הרי חולפים בינתיים. בינתיים חלפה היא. בשניהם לא ידע לשמוח מספיק כשעוד אפשר היה.
בפינת שדרות בן־ציון וקינג ג'ורג' יש קונדיטוריה. בעצם כבר לא. פעם הייתה שם קונדיטוריה, קטנה ונחמדה, שיכולת לשבת בִפנים ליד אחד משלושת השולחנות העגולים הזעירים ולהזמין לך כוס קפה הפוך עם שתיים סוכר ולעשן לך סיגריה או לכרסם את הקרואסון שזה עתה קנית. הוא ונעמי אהבו לשבת שם הרבה. היו מרגישים בחופשה בסתם בוקר של אמצע השבוע (או, ככה אני אוהבת אותך, אֵליק – הייתה אומרת נעמי – רגוע, נעים. אתה בחור נאה כשאתה מחייך, אתה יודע? והוא היה משווה לפניו מבט אדיש אך מרגיש שלחייו מאדימות). היום יש שם "פָּטִיסֵרִי". אין שולחנות קטנים – אין שולחנות בכלל – יש חלון ראווה ענק מלא עוגות קטנות מצועצעות, ובפנים אתה עומד בתור עד שאיזה צעיר או צעירה בכפפות דקות שקופות משרתים אותך באדיבות מאחורי דלפק לבן ואומרים לך בסוף יום טוב אדוני תודה שקנית אצלנו.
הוא חולף על פני הפּטיסרי ואינו נכנס. גם היום לא ימצא שם את האתמול. אבל כשהוא עובר על פני החנות, ריח מתוק של קרואסון טרי רודף בעקבותיו, אינו מניח לו. אולי הוא מדמיין, הרי חוש הריח שלו כבר אינו כשהיה. אולי הוא באמת מדמיין. ואולי לא?
מכל מקום הוא חוזר ונכנס. בעגלת מגשי נירוסטה, בקיר השמאלי של החנות, מונחים דברי המאפה הפשוטים. עוגת תפוחים מאורכת עם פירורים, עיגולי קינמון, קרואסונים. לוקחים לבד, שמים בשקית הנייר החומה, ונעמדים בתור. הוא ניגש, בוחר לו קרואסון זהוב, פריך – קרואסון אחד – ומניח בשקית. אחר כך מתייצב מאחורי האחרון בתור – אלו אישה וילדתה הקטנה. לפניהן בתור עוד כחמישה אנשים. הוא מחכה.
ומחכה.
העומדים בתור מנומסים. כולם פה מנומסים. גם הוא. אבל העמידה המתארכת קשה עליו. רגליו כבדות וקוצר הנשימה הארור שולח תזכורת. מצחו מתכסה בדוק של זיעה. עדיין הוא עומד, צייתן. צייתן כפי שהיה כל חייו, עכבר מעבדה מאולף ברגליים קצרות – רץ על גלגל הענק הזה, רץ. סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב ללא תכלית, עד שאתה נזרק ממנו החוצה זקן, בודד, נטול כוחות. וגם אז, כשאתה כבר בחוץ בעצם, מחוץ למשחק האכזרי הזה וחייךָ מאחוריך, עדיין גם אז אתה נשמע לכללים. למה לכל הרוחות? בדחף של רגע הוא עוזב את התור, השקית החומה עם הקרואסון בידיו, ופונה אל דלת היציאה. עודו אוחז בידית הדלת, נשלחת לעברו מכיוון הדלפק קריאה רמה "אדוני! אדוני!" ומיד מתייצב מולו המוכר, מניח יד כבדה על הדלת וחוסם את היציאה לרחוב. "אדוני" – עכשיו קולו של המוכר רגוע יותר, אך תקיף – "אדוני, אפשר לעזור לך?" הבחור גבוה ממנו בראש, צעיר מאוד, כמעט נער, על לחייו עוד סימנים של פצעי בגרות: "אדוני, אני יכול לעזור לך?!" הוא מרים פניו אל העיניים הצעירות, הזכּוֹת, שמביטות בו בתוכחה. הו התמימוּת, תחושת הצדק המוחלטת הזו של מי שעוד לא נכווה. הוא כמעט ומרחם עליו. שקט מאוד על אף הלמות ליבו, ידיו לופתות בחוזקה את שקית הנייר החומה, הוא אומר: "לעזור לי? אני לא יודע, בחור צעיר – אתה יכול?"
המבט הנחוש שמולו נדהם ומתערער. משהו בעמידה האיתנה, ביד היציבה שסוגרת על הדלת, נחלש. מה עבר מזקנתו של זה לעלומיו של זה באותו הרגע? הצעיר מרפה מהדלת וזז ממנה, מניח לו לצאת מהחנות. הוא מתרחק משם בצעד איטי, כבד, חזרה במעלה השדרה.
על הספסל הראשון שהוא פוגש בשדרה הוא מתיישב ונח, מסדיר את נשימתו. קשה העלייה ועוד הרבה ממנה לפניו. הוא יושב שם עוד דקות ארוכות באפס מעשה, נותן לשמש שכבר טיפסה לרום השמיים לחמם את עצמותיו הדוויות. זקן – מה נותר לו בחייו. אחר כך הוא פותח את השקית החומה שכבר התקמטה בינתיים ונכתמה בשמנוניות המאפה שבתוכה, ומוציא את הקרואסון. נוגס בו. הקרואסון מתוק, החיים מרים, הרגעים קטנים, אינו כועס.
.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת יערה מוקי
.
תגובות על כתבה זו