.

בעיה במבחן / ארקדי אָוֶרְצֶ'נְקוֹ

תרגם מרוסית ועיבד: מקסים אוסצקי־פלדמן

.

אחרי שהמורה לחשבון הכתיב בקול רם את הבעיה המילולית, שלף שעון והכריז שלמציאת הפתרון הוא מקצה עשרים דקות, אחז התלמיד סמיון הֲבִינוֹתִין את עורפו הנוקשה בידיו המוכתמות בדיו ואמר לעצמו:

– אם אני לא אפתור את הבעיה – אני גמור!…

סמיון הבינותין, ילד חולמני ובעל דמיון מפותח, נהג להפריז בערכם של כל האירועים והתופעות בחיים, ובאופן כללי ראה כל דבר באור קודר. גם כשהיה נתקל באיזה ילד גבוה ממנו, סתם ילד רגזן בעל חזות קשוחה, שהקניט אותו, בעודו מטה קדימה את כתפו ואת רגלו הימנית ובתוך כך מוודא שאין איש בסביבה: "מי אתה חושב שאתה, יצור עילג שכמותך?" – סמיון הבינותין היה מחוויר וכבר רואה בעיני רוחו את צל המוות מרחף מעליו, וממלמל:

– אני גמור.

בין שקרא לו המורה בכיתה לגשת אל הלוח כדי להשיב על שאלות ובין שהיה שומט בביתו כוס תה על מפת שולחן נקייה – היה משנן לעצמו תמיד את ההיגד הסופני "אני גמור".

בפועל, כל האסון הגדול היה מסתכם בשתי סטירות לחי במקרה הראשון, בציון "נכשל" במקרה השני ובגירוש משולחן הארוחה במקרה השלישי. אך כה קודר וכְבד משקל נשמע לסמיון ההיגד המספיד הזה, "אני גמור", עד שהוא דחף אותו לכל תרחיש.

את הביטוי הזה, אגב, הוא לקח מאיזה רומן של מַיין־ריד, שבו חבורת הרפתקנים טיפסו על עץ מפני שיטפון, בעודם מצפים להסתערות אינדיאנים מכיוון אחד ולמתקפת טיגריס שארב להם מכיוון אחר – ואז פסקו פה אחד:

– אנחנו גמורים.

כדי להעריך נכונה את מצבם, ראוי לציין כי במים שהקיפו את העץ שרצו אליגטורים, וכי העץ עצמו ניצת מפגיעת ברק והעלה עשן.

בערך כך הרגיש סמיון הבינותין, לאחר שלא זו בלבד שהנחיתו עליו בעיה סבוכה מאוד אלא גם הקצו לפתרונה עשרים דקות בלבד. וזו לשון הבעיה:

"שני איכרים יצאו מנקודה A לנקודה B. אחד מהם עבר ארבעה קילומטרים בשעה, ואילו השני – חמישה. השאלה: מי מן האיכרים יגיע קודם לנקודה B, אם ידוע לנו שהאיכר השני יצא רבע שעה אחרי האיכר הראשון, ומספר הקילומטרים בין שתי הנקודות שווה למספר הדקות שברבע שעה?"

בתום הקריאה הבינותין סמיון אמר לעצמו:

– כזאת בעיה לפתור בעשרים דקות? אני גמור!

אחרי שבזבז כשלוש דקות בחידוד העיפרון ובקיפול מוקפד ביותר של גיליון השורות, שעליו הוא עמד לשטוח את כישוריו המתמטיים, הכריח את עצמו הבינותין סמיון להתעמק בפתרון הבעיה. הבינותין סמיון האומלל! ניתנה לו בעיה מתמטית מופשטת, בשעה שהוא עצמו, עד לשד עצמותיו, חשב רק בישויות קונקרטיות, ודפוס חשיבתו המיין־רידי לא היה מסוגל לתפוס שום דבר מופשט. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו הייתה זו:

– איזה מין איכרים הם אלה, "הראשון" ו"השני"? כינויים נטולי חיים אלה אינם אומרים דבר לא לשכלו ולא לליבו. האומנם לא היה אפשר לתת לאיכרים האלה שמות אנושיים פשוטים?

ברור שאין טעם לקרוא להם בשמות כגון איוון או ואסילי (באופן טבעי, שמות מסוג זה נראו לו נפוצים מדי), אך למה לא לקרוא לאחד ויליאם ולשני רודולף? ובו ברגע שהבינותין הדביק להם את השמות הללו במקום "הראשון" ו"השני", נעשו האיכרים קרובים לו והוא הבין לליבם. באותו הרגע הוא ראה בעיני רוחו את הקו הלבן של הכובע למצחו של ויליאם, שפניו היו שזופות מן השמש היוקדת. ואילו רודולף הצטייר לו כאדם חסון רחב כתפיים, הלובש מכנסיים רחבים ומעיל מפרוות בונה. והנה הם צועדים שניהם, האחד מקדים ברבע שעה את חברו… ובראשו של הבינותין עלתה התהייה:

– האם הם מכירים זה את זה, שני הטיילים הנועזים האלה? בוודאי מכירים, אם הם נקלעו לאותה הבעיה המתמטית… אבל אם כך, מדוע לא נדברו ללכת יחדיו? ודאי נחמד יותר לצעוד בצוותא, וכלל אין זו בעיה שהמהיר בהם גומע בשעה מרחק רב יותר – הרי הוא יכול להאט קלות, ואילו חברו האיטי בהחלט מסוגל להרחיב צעד. מלבד זאת, הליכה בצוותא בטוחה יותר – במקרה של מתקפת שודדים או חיות פרא.

ועוד שאלה מעניינת:

– האם היו להם רובים? לפני שיוצאים לדרך כדאי להצטייד ברובים, שכן אלה יועילו במקרה הצורך, כגון בהתגוננות מפני בנדיטים עירוניים – אספסוף שוכני הסמטאות הנידחות. אלא אם בעצם נקודה B היא עיירה שקטה ואין בה שודדים?

– והנה שוב – מה הם השמות האלה, "נקודה A" ו"נקודה B"? הבינותין סמיון בשום אופן לא יכול היה לדמיין מאחורי הכינויים נטולי החיים הללו עיר או עיירה, שבה חיים ומתמודדים עם אתגרי חייהם אנשים בשר ודם. למה לא לקרוא לעיר אחת "סנטה־פֶה" ולרעותה – "מלבורן"?

ומשכונתה נקודה A בשם סנטה־פה ונקודה B הפכה למלבורן – מיד נעשו שתי הערים ברורות: רחובותיהן התמלאו בבתים המעוצבים בשלל סגנונות אדריכליים ייחודיים, על המדרכות החלו צועדים עוברי אורח ולאורך הכבישים דהרו סוסים הנושאים את רוכביהם – אנשי פרא הפוקדים את העיר כדי להצטייד בתחמושת. כזה הוא, אפוא, יעד מסעם של שני הגיבורים – הלא הם ויליאם ורודולף…

אך מה חבל שבבעיה המתמטית הזו לא הוזכרה כלל מטרת מסעם. מה כבר אירע שהם נאלצו לעזוב את בתיהם ולצאת בבהלה למקום המפחיד הזה, מלא בשיכורים, במהמרים וברוצחים, הלא הוא העיר מלבורן?

ועוד קושיה: מדוע השניים לא רכבו על סוסים אלא יצאו למסע רגלי? אולי הם ביקשו לעלות על עקבות פרטיזנים, או שמא אלמוני חתך את הגידים ברגלי סוסיהם ערב יציאתם, כדי למנוע מן השניים לרדוף אחריו, שומר סוד היהלומים של הקרנף האדום? מה מוזר הדבר…

העובדה שרודולף הקדים ברבע שעה את ויליאם מוכיחה שרודולף ישר הדרך לא ממש סמך על ויליאם אלא החליט להתחקות בעצמו אחר הברנש, שעליו זה שלושה לילות מנסה לשים את היד קְרֶאוֹל, הדולק בעקבותיו על סוסו המיוזע.

וכך יושב לו הבינותין סמיון, ידיו המכוסות אבקת גיר וכתמי דיו תומכות בראשו, שופע דימויים ועטוף מחשבות. ואט־אט מתבהרת לו מלוא המשמעות המסתורית של הבעיה המתמטית:

קרני השמש טרם זרעו אור זהוב על צמרות עצי התמר; הציפורים הטרופיות הססגוניות עוד נמנמו בקיניהן וברבורים שחורי כנף טרם יצאו מסבך שושנות הים האוסטרליות הצהובות – וכבר ויליאם בְּלוֹקֶר, שכיר חרב שהטיל אימה על תושבי החוף סימפּסון־קְריקָה, פסע חרישי במשעול נסתר ביער. בשעה אחת הוא עבר ארבעה קילומטרים בלבד – הליכה מהירה יותר נבצרה ממנו בשל רגלו הפצועה, שאמש ירה בה יריב אלמוני אשר טמן לו מארב מאחורי גזע עץ מגנוליה רחב עלים.

שכה אחיה! – רטן ויליאם – לו רק סוסתי הטובה הייתה כאן איתי עכשיו. אך אין דבר… עוד בטרם יחלפו שלושה ירחים אמצא את המנוול שחתך את גידי רגליה, בי נשבעתי! באותה העת התגנב בעקבותיו רודולף קָאוּטֶרְס וגבותיו שופעות התעוזה נעו בעוויה קודרת בזמן שבחן, שרוע על האדמה, את עקבותיו של ויליאם, שהוטבעו היטב בדשא הלח של היער האוסטרלי.

– הייתי יכול לגמוע גם חמישה קילומטרים בשעה – הוא לחש – אלא שאני רוצה לתפוס את השועל הזקן. ואילו בלוקר כבר הבחין ברחש מאחוריו, ניתר ותפס מחסה מאחורי העץ, שהתגלה כאקליפטוס, וכשהבחין ברודולף המזדחל על הדשא – כיוון את הרובה וירה. או אז הצמיד קאוטרס את ידו לחזה, קרס תחתיו, נפל פרקדן והתהפך.

– חוֹ, חוֹ, חוֹ – פרץ ויליאם בצחוק רועם – יופי של ירייה. היום הזה לא היה לחינם וביל הזקן מרוצה מעצמו…

– נו, חלפו עשרים הדקות – הדהד כרעם ביום בהיר קולו של המורה לחשבון. כולם פתרו? למשל אתה, הבינותין סמיון: מי מהאיכרים הגיע ראשון?

ועל קצה לשונו של הבינותין האומלל כבר עמדה התשובה: ברור שהמנוול בלוקר היה הראשון שהגיע למלבורן, כי קאוטרס מוטל שרוע, ירוי בחזהו, בצל "עץ־הנחש" הרעיל!…

אך הבינותין לא אמר דבר אלא חרחר רק זאת: "לא פתרתי… לא הספקתי…" ומיד ראה לנגד עיניו את ה"נכשל" העבה מתפתל כמו נחש מול שמו ביומן המורה.

– אני גמור – לחש הבינותין – לא אעלה כיתה. אבא יחטיף לי, לא אקבל רובה. אמא לא תאריך את המנוי ל"מסביב לעולם"…

והבינותין דמיין שהוא יושב על גזע עץ־הנחש, מתחתיו גועשים מי שיטפון, בתוכם שורצים אליגטורים המשקשקים במלתעותיהם, ובסבך העלים אורב טיגריס, העומד לנתר עליו, שכן לשונות האש הלוחכות את העץ הולכות וקרבות אל חיית הפרא האכזרית.

– אני גמור!

.

ארקדי אוורצ'נקו Аркадий Аверченко); 1880–1925) היה סטיריקן רוסי, סופר, מחזאי ומבקר תיאטרון וספרות. הוא זכה לפופולריות רבה בזכות שימושו המבריק בהומור ביצירתו הענפה, שכללה אלפי מחזות וסיפורים קצרים. הוא ניהל וערך כתבי עת סטיריים וזכה בקרב קוראיו ומבקרי יצירתו לתואר הלא רשמי "מלך ההומור הרוסי". הסיפור "בעיה במבחן" נכלל באסופת סיפוריו "על אנשים טובים בסך הכול…", שראתה אור ב־1914 בפטרוגראד (סנקט־פטרבורג לשעבר ולימים), בהוצאת בטאון הסטירה "הסטיריקון החדש". 

.

מקסים אוסצקי־פלדמן, מורה לעברית, עוסק בתרגום השירה הרוסית וחוקר ממשקים בין בלשנות לספרות. תרגומיו למבחר שירי משוררים מתור הזהב ברוסיה פורסמו בגיליון המוסך מיום 5.8.21.

.

 » במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשורר הטורקי חסן ערקאק בתרגומה של גילי חיימוביץ'

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

סולמות וחבלים

יערה מוקי

.

אני נוסעת עם אבא באוטובוס. השעה שעת בוקר מוקדמת מאוד, הכול עוד חשוך. אנחנו יושבים זה לצד זה. על גבִּי התיק הכחול הקטן שלי שרצועותיו שרוכים, תיקו השחור המלבני של אבא על ירכיו. אני ליד החלון. האוטובוס יוצא מהשכונה שלנו בתל אביב בדרכו לתחנה המרכזית. אין כמעט נוסעים באוטובוס, אבל אחדים בכל זאת התעוררו והם בדרכם לאנשהו. הם נדים בראשם זה לזה, מתיישבים ליד החלונות, מכונסים בתוך עצמם. זו לא שעה לדיבורים, רק אבא משעשע אותי, מנחש מי עומד לעלות בכל תחנה, וצודק.

התחנה המרכזית היא לא התחנה האחרונה שלנו במסע הבוקר הזה. אנחנו עולים על אוטובוס נוסף ומגיעים לנמל חיפה. שם, בין צפירות רועמות, מכולות שכל אחת מהן נראית לי כמו בית, ריח עז של ים ואבק של גרעיני דוּרה, אנחנו מוצאים את דרכנו לאוניית המשא שאבא עובד בה בימים אלה.

במזג אוויר בלתי יציב כמו היום, אבא מסביר לי, לא מאשרים לאונייה להיקשר במימיו הרדודים של הנמל והיא נאלצת לעגון מחוצה לו, במקום שהים עמוק יותר. כדי להגיע אליה אנחנו עוברים אל סירת מנוע קטנה שכמה ימאים כבר מצטופפים על סיפונה. גברים רחבי גוף וקשי פנים, שקמטיהם עמוקים וגסים והם עטופים במעילים דקים. ריח הסיגריות והאלכוהול שלהם נמהל ברסס הים. אני הילדה היחידה על הסירה. הימאים מחייכים לעברי חיוך שקצתו מחמם אותי מבפנים וקצתו מעורר בי מידה של אי־נחת. הגלים נראים לי גבוהים ואני חוששת ליפול, אבל אבא, דרכי הים גלויות בפניו ואני נצמדת אליו ונשענת על גופו הגדול, השקט.

ואכן, בסופו של דבר הכול מסתדר. כשהסירה מתקרבת לאונייה, אני מבחינה על הדופן הגלוי לעיניי בכיתוב ענקי באנגלית שאני עדיין לא יכולה לקרוא ובסולם מתכת שסופו בשמיים. כמה ימאים כבר תופסים בשולי הסולם ובזה אחר זה עולים בו כקופים ונעלמים בתוך האונייה. הגיע גם הזמן שלי. בכפות ידיו הכהות והמחוספסות אבא אוחז בי מתחת לבתי השחי, פניי לסולם. הוא מרים אותי בזרועות מתוחות אל השלב הגבוה ביותר שהוא מגיע אליו וקורא "הסולם לא יזוז, טפסי." הוא עולה קרוב מאחוריי. גם אם אפול, גופו יספוג את הנפילה, יעטוף את גופי כשמיכה ויעזור לי להתייצב מחדש. שלב אחר שלב אנחנו מתקדמים, וכשאנחנו מגיעים לסיפון אני מייצבת עליו את רגליי המאומצות ולאט־לאט מרפה את שריריי.

השמש של תחילת האביב כבר עלתה יפה. רוח נעימה, מלוחה, מלטפת את פניי. זו הרפתקה ואני מרשה לעצמי להתרגש. דרך מסדרון מגורי העובדים, שרצפתו שטיח ירוק מודבק, אבא מוביל אותי אל הקבינה שלו. אור רך חודר דרך החלון שווילון מאובק בצבע שאולי היה פעם כתום מכסה עליו. גם שולחן הפורמייקה הקטנטן וגם המיטה הכמעט זוגית שאבא מסדר בחופזה מקובעים לרצפה. הרחק מסאון גלי הים, הדממה אופפת אותנו ומעירה בנו מבוכה.

אבא צריך לעבוד. "יש עוד ילדה על האונייה, סיפרתי לך?" הוא אומר כשנשמעות דפיקות עולצות מכיוון דלת הקבינה. "קוראים לה ערין, אתן יכולות לשחק ביחד." אבא פותח את הדלת אל המסדרון הרוחש. ערין עומדת שם ליד אמהּ, עיניה הירוקות, החתוליות, נוצצות במשובה מתוך שערה השחור, החלק, המבריק. הגזור עד כתפיה. כמו חתול. אולי כמו קליאופטרה. העברית שלה לא כל כך טובה ואני לא יודעת מילה בערבית, אבל לילדות בגילנו דיבור הוא רק אחת האפשרויות. היא מחייכת אליי חיוך שאין לו קץ, תופסת בידי ומתחילה לרוץ.

ערין חזרה עכשיו מהפלגה עם אבא שלה, שגם הוא ימאי, היא מכירה כאן כל פינה. זו הבריכה, היא מצביעה. ממלאים אותה במים מהים והמים מתנדנדים ביחד עם האונייה, מאזנים את עצמם. אני תוהה איך אפשר לשחות כשהסביבה שלך כל הזמן זזה. אז אפשר. יש איש בבריכה והוא מנופף אלינו. ערין מנופפת לו בחזרה. לי ולה אסור להירטב עכשיו. גם אל חדר המכונות אסור לנו להיכנס. אני רצה אחרי ערין. אנחנו עולות בגרמי מדרגות אנכיים לגמרי, המרווחים בין השלבים לא צפויים. בעלייה אני והיא נצמדות אל הסולם באדיקות, וכשאנחנו עוצרות לנוח אנו מטות את כל פלג גופנו העליון לאחור במעין משולש, כפות רגלינו יציבות על השלבים, זרועותינו מתוחות לפנים.

אנחנו ממשיכות לרוץ גם על הסיפון, מפלצת מתכת אינסופית. לכל אורכו ועד האופק שלוש שורות של ריבועים שטוחים, מכסי ענק שסוגרים על מחסנים עצומים. כמה מהם פתוחים ואנחנו מציצות פנימה, אני מרחוק וערין מקרוב. המחסנים נראים לי כמו עולמות שלמים. הם יורדים בתלילות ממפלס הסיפון אל בטן האונייה, חלקם ריקים ואחדים מלאים עד חציים בגרגירי דוּרה חלקלקים. ערין מסמנת לי להתקרב אל אחד המחסנים, אני מתקדמת אל שפתו צעד־צעד ומציצה פנימה. ערין מחווה באוויר תנועה מהירה של דחיפה ושתינו צווחות. אני מדמיינת את עצמי נופלת פנימה אל התהום, לוקח לי יממה להגיע אל התחתית. הגרגירים מקיפים את גופי, נכנסים לי לנעליים, לבגדים, לאף. מדי פעם אני מצליחה לעלות אל פני השטח, לחלץ פנים, יד, עד שאני מתעייפת ונכנעת ונרדמת ושוקעת.

בצהריים אמא של ערין מגישה לנו שקית ענקית שמילאה בחדר האוכל, סנדוויצ'ים עבים מלחם אחיד עם חביתה שמנמנה עטופים בנייר פרגמנט, ולצידם עגבניות שלמות אדומות מאוד ובננות, ולקינוח קיט־קט. אנחנו מוצאות מקום מוגן משמש, פורשות סדין והנה לנו פיקניק. ערין מבקעת בציפורן האצבע שלה חור באחת העגבניות ומוצצת את לשדה. כשאני מנסה לעשות כמוה, המיץ משפריץ לי על הפנים ועל החולצה ושתינו מתפקעות מצחוק.

אחר כך נעשה לנו קצת קר ואנחנו דווקא מחפשות את השמש, שכבר עברה את קו האמצע אל הצד שאין בו יבשה. אמא של ערין קוראת לנו, קולה נבלע חלקית ברעם הגלים הנשברים על האונייה וחלקו נישא על הרוח עד אלינו. היא מובילה אותנו אל מסדרון המגורים ונעמדת ליד אבא של ערין ואבא שלי, שלא ראיתי מאז הבוקר. ערין קופצת על אבא שלה, וגם אני רוצה, אבל אבא נראה מוזר, לחייו ואפו אדומים, מבטו נודד ימינה ושמאלה והוא מחייך ומהנהן ומהנהן ומחייך, מתנודד אקראית מצד לצד, וכשהוא מאבד את שיווי המשקל וכמעט נופל, נחלץ ממנו משב אלכוהולי שמגיע עד אליי ומעלה בגרוני בחילה. הוא מתאמץ לומר לי משהו והלשון נתקעת לו בדרך. הוא מנסה שוב, ועכשיו אמא של ערין מסתכלת על אבא של ערין ואז עליי. "בואי אלינו וניתן לאבא לנוח קצת, בסדר מותק?" היא אוחזת בידי הרועדת ומובילה אותי ואת ערין אל הקבינה שלהם.

בשעות הקרובות שלושתנו שוכבות על המיטה, שהיא זהה לזו שבקבינה של אבא, ומשתעממות ביחד. החלון מחשיך, ערין נרדמת. גם העיניים שלי כמעט נעצמות, אבל אני חושבת על אבא שיחבק אותי ומצליחה להחזיק אותן פקוחות. כשהחלון שחור לגמרי, אבא של ערין נכנס לקבינה ואומר לאמא שלה משהו בערבית. בעברית היא אומרת לי, "הוא הקיא את כל מה שהוא שתה, וזה טוב." היא מלטפת את גבי בכף יד פרושה. "אני חושבת שהוא בסדר עכשיו."

היא מובילה אותי אל הקבינה של אבא. שם, במרכז החדר, הוא עומד ברגליים מפושקות. הוא מחייך בנימוס שלו אל אמא של ערין ואז מסתכל עליי בתשומת לב. כשאמא של ערין יוצאת וטורקת אחריה את הדלת, הוא רוכן לעברי ואומר, "נו, איך היה לך מותק?" ואז בשקט, "אל תספרי לאמא." אני משפילה את עיניי, הידיים שלי מוטלות לצדי הגוף. אני יודעת: לא כל החבלים והקשרים גלויים לעיניי. ולא אספר.

אני מסדרת את תיק השרוכים שלי על גבי. צריך לחזור, הסירה שתיקח אותנו ליבשה כבר מחכה למטה במים. על סיפון האונייה חושך גדול. מעבר לאונייה חושך גדול ורק באופק מרצדים האורות של חיפה. אבא הולך לפניי, הוא מסביר לי שהים גבוה עכשיו, לא מורידים סולם מתכת כשהים גבוה. אני מציצה אל מעבר למעקה הסיפון, סולם חבלים עם שלבי עץ משתלשל מטה, מתדפק על דופן האונייה לקצב הרוח. ובקצה השני של הסולם סירה כמו זו שהביאה אותנו לכאן בבוקר, והסולם מתדפק ומתדפק עם הרוח, והסירה יורדת ועולה עם הגלים. כשהיא עולה אפשר כמעט לגעת בה. כשהיא יורדת היא נבלעת בחושך המוקצף של הים.

לפנינו יורד גבר, ואז עוד גבר ועוד אחד, ואבא מזרז אותי, "בואי חמודה, הסירה לא יכולה לחכות יותר. אל תפחדי, זה כמעט כמו בבוקר." האף שלי זולג כמו העיניים. עוד גבר יורד לפנינו. אבא אומר, "אני ארד עכשיו לפנייך לסירה. הוא יעלה אותך על הסולם." אבא חובק את שכמו של אחד מחבריו. "תרדי שלב־שלב וכשאני אגיד לך לקפוץ, תקפצי."

אבא מעביר את רגליו אל סולם החבלים. הוא יורד בזריזות מטה, עוצר על אחד השלבים, מתבונן אל תנועת הסירה שתחתיו. כשהסירה גבוהה, הוא מסיט את גופו בחצי סיבוב, מרפה מהסולם וקופץ הצידה ולאחור. הסירה שוקעת עם אבא בתוכה. עכשיו תורי. חבר של אבא מכניס את ידיו אל מתחת לזרועותיי ומניף אותי אל הסולם. רגליי מפרפרות לרגע. כשהן מתייצבות על שלב העץ, חבר של אבא מצמיד את כפות ידיי המזיעות אל המקום הנכון ומורה לי להיצמד לחבל ולרדת בקצב קבוע, רגל ימין, יד שמאל, רגל שמאל, יד ימין. לא משנה מה, אסור לי לעזוב את הסולם עד שאבא יגיד לי. וכשהוא יגיד לי לקפוץ, אני צריכה לנתק את ידיי ולהניח לעצמי ליפול לאחור. אסור לי להישאר על הסולם כשאבא אומר לי לקפוץ. זה מסוכן. ואין לי מה לדאוג, אבא יתפוס אותי.

הגוף שלי יורד בסולם, רגל ימין, יד שמאל, רגל שמאל, יד ימין. אם אסתכל לאחור, אפול למים. אני מדמיינת את הקצף אוסף אותי אליו, מקיף אותי ברוך אינסופי. רגל, יד, רגל. אני נושמת את הקצף והוא טוב לי מאוויר. יד, רגל, יד. להקה עצומה של דגי כסף קטנטנים חגה סביבי במעגלים. רגל, יד, רגל. כלום לא יכול לקרות לילדה שלהקה של דגי כסף דואגת לה. "תקפצי, עכשיו!" קורא אליי מלך דגי הכסף. אני מרפה. מלך דגי הכסף מתפשט ומתעצם עד לגודל הנכון, סנפיריו אוספים אותי אליהם, עוטפים אותי כמו גולם, בולמים את תנודותיו של הגוף, מייבשים את זיעת הידיים, את האף ואת העיניים, ואז ממשיכים ללחוץ ולהדק אליהם את איבריי עד החוף של חיפה, עד התחנה המרכזית של תל אביב, עד הבית.

.

יערה מוקי, ילידת 1973, תל אביב. עורכת ספרים, כותבת ולקטורית עצמאית. בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול. "סולמות וחבלים" הוא פרסומה הראשון בפרוזה. 

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אמילי", סיפור מאת דבורה דויטש

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כמו ביקש להפליג הלאה גם מן המוות עצמו

נעמה ישראלי

.

נקודת המוצא של ספריו של יובל שמעוני היא תמיד גם נקודת הסיום שלהם, שיאם העלילתי. סופם הטרגי או הגרוטסקי – או שניהם יחד – של הגיבורים תמיד נרמז כבר בראשית הדברים, מונע מאיתנו תקווה נאיבית לקריאה המתחקה אחר הסיפור בציפייה נרגשת, בסקרנות ילדית שאננה. כך, אף על פי שהספרים תמיד שבים לאחור מרגע ההווה שהאסון מתרחש בו, ומתארים בפירוט את השתלשלות האירועים עד לאותה נקודה – נקודת הסיום הזו – הסוף, או שמא המוות, תמיד כבר מצִלים צילם על ההתרחשויות הללו, נמהלים בהן עד אין היכר. ואולי משום כך נדמה היה לי ששמעוני כותב על מוות יותר מאשר על כל נושא אחר; לא המוות הקונקרטי, האווילי והנואל המככב בספריו, כי אם המוות כתפיסה, כידע בסיסי שיש לנו על העולם – חוסר המשמעות האימננטי של הקיום, אם תרצו.

מבחינה זו ספרו החדש של שמעוני, מבעד לקרקעית השקופה, אינו נבדל מספריו הקודמים, אלא שהפעם, בניגוד לספריו האחרים, שגיבוריהם נותרים אלמוניים בחייהם ובמותם – נקודת המוצא כאן היא גם ההיסטוריה המוכרת לכולנו: גילוי יבשת אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס.

הרומן מחולק לשני חלקים: חלקו הראשון מספר את קורות חייו של טוביאס, יהודי מומר, זַפָּת החי בהיספניולה שבקריביים, אחרי שבנערותו ברח מביתו והתפלח לספינתו של קולומבוס במסעו הראשון לרוחב האוקיינוס האטלנטי. בנקודת ההווה של חלק זה טוביאס הוא כבר איש זקן, כלוא בתא הסמוך לתא של אשתו בבית הסוהר המקומי, וממתין להוצאתו להורג. קולומבוס, שבחלק זה של הרומן מתכנה "האדמירל", שימש כדמות אב חלופית עבור טוביאס בצעירותו. האדמירל הוא גם המספר בחלקו השני של הרומן, שהוא למעשה איגרת ארוכה שהוא כותב למלכי ספרד, שמא יסכימו לממן את מסעו החמישי והאחרון אל המזרח – אל ירושלים הקדושה ואל הקבר הריק של ישו: "שהרי לא אל מעמקי מכרה נישאו עיניי, כי אם אל מעמקים אחרים. זהב אין בהם, אף לא כסף, רק חלל יש שם ומתוכו קם אדוננו. לנגד עיניי היה תמיד, יום־יום ושעה־שעה".

אמונתו הנוצרית האדוקה והנלהבת של האדמירל מדריכה אותו כל העת ומדרבנת אותו במסעותיו אל היעדים שהוא מציב לעצמו. למשל, הוא משוכנע שיוכל להמיר את אמונתם של האינדיאנים ולגאול אותם ורואה בכך נדבך מרכזי בשליחות שהציב לעצמו. יתרה מכך, האמונה מאפשרת לאדמירל להתקדם הלאה שכן הוא מפרש כל ניצחון, כל הצלחה זעירה שבבסיסה מזל או צירוף מקרים, כאות משמיים המעיד על צדקת דרכו; מנגד, כל כישלון, כל השפלה קטנה או גדולה נתפסת בעיניו כעונש על חטאיו או על יהירותו, אות שעליו לפצוח בהלקאה עצמית ולנהוג בענוותנות פומפוזית ושקרית עד יחלוף זעם. למשל, כאשר הוא מסרב שיסירו ממנו את משקולת הברזל הכבדה הנקשרת לרגליו כשהוא מודח מתפקידו כמושל ונכלא לזמן קצר בידי האיש שהגיע מספרד להחליף אותו בתפקידו, לפי הוראת המלך. במשך שבועות וחודשים ארוכים, ומשך כל המסע הימי חזרה לספרד, נשאר האדמירל כבול למשקולתו ומתעקש שאם אכן כך הורה המלך שיאונה לו – ואף שלדידו על לא עוול בכפו – על המלך לבדו לשחררו מכבליו – כפי שאכן קורה לבסוף.

מנגד, כה בוטח בצדקת דרכו, כה מסונוור מהישגיו וגילוייו שלכאורה מרוממים אותו מעל סובביו, האדמירל המגלומן מתיר לעצמו לנהוג לעיתים באכזריות בלתי נסבלת, וכאשר טוביאס שוב אינו יכול שלא להבחין בה, הוא זונח את האדמירל מאחור ובוחר בקיום צנוע בשולי אחת הערים החדשות שנבנו בעולם החדש. לעומת האדמירל, טוביאס איבד את אמונתו עוד בנעוריו, כאשר צפה בשכנו נשרף על המוקד לאחר שאביו, שהתחרה בעסקיו של השכן, הלשין לשלטונות על יהדותו המוסווית של שכנו. מזועזע מאכזריותו של אביו, טוביאס מחליט שלא להצטרף אליו ואל סבו עם גירוש היהודים מן הממלכה. במקום זאת הוא בורח אל ספינתו של האדמירל ומתחבא שם עד שהוא נתפס והאדמירל מחליט לאמץ אותו כעוזרו האישי ואף מתיימר להתייחס אליו כאל בנו.

רבים מגיבוריו של שמעוני בספריו הקודמים כתובים בדגם דומה לזה של טוביאס: יהודי נודד ואשם, חסר אמונה, שסוחב עימו את אשמתו כפי שהאדמירל מסרב להשתחרר מהמשקולת שמצמידים לו כאשר הוא נכלא. אלא שבעוד האדמירל נושא את אשמתו כאות גאווה, כמו כל רבב שהוטל בו אך מוכיח את טוהרו ואת חפותו, טוביאס מבקש כל העת לברוח מעברו ולכפר עליו. מסיבה זו הוא קונה את פילאר – אישה אינדיאנית שכמה שנים קודם לכן חבריו המלחים הדיחו אותו להצטרף לאונס אכזרי שלה – נושא אותה לאישה וחי עימה בקשר של שווים ובשנים מסוימות – אף בקשר של אהבה.

פניו של טוביאס מופנות כל העת אל העבר שהוא מבקש לברוח ממנו, "האדמירל, לעומתו, בחר למקד את עיניו רק באופק שלפניו ובפלאים שדימה לראות שם, כאילו יקרב אותו אליו כך מכוח מבטו". טוביאס רואה רק התפוררות ורוע אנושי חסר פשר בעוד האדמירל רואה נרטיבים של חטא ועונש. האדמירל מכוון את מעשיו אל הנצח ומפנה את מבטו החוצה אל העולם, ואילו טוביאס עסוק ללא הרף בהתבוננות פנימה, ולדידו "גם אם יברח אדם עד לקצה העולם ייתקל שם בפרצופו בראי". לשתי הדמויות הללו אנו מתוודעים כשהן כפסע מן המוות – טוביאס לאחר שנגזר דינו להיות מוצא להורג (עקב נסיבות שלא כאן המקום לפרט), והאדמירל שכבר זקן ומחלת המפרקים שלו החלישה אותו וקצבה את ימי חייו. אולם בעוד טוביאס מקבל עליו את גורלו, האדמירל מוסיף להיערך לקראת מסעו האחרון אל ירושלים, כמו ביקש להפליג הלאה גם מן המוות עצמו.

ובאמת, נדמה לי כי במובן זה מבעד לקרקעית השקופה חורג קמעה מנתיב הקינה האתאיסטית ששמעוני שרטט בספריו הקודמים – אף שגם כאן מדובר במעשה מרכבה של שלל עלילות וצירופי מקרים, אומללים יותר או פחות, הנמסרים בשפה מדויקת ויפהפייה בצלילותה. שכן קשה להתעלם מבחירתו של שמעוני להתמקד בדמותו המפורסמת והסימבולית כל כך של מגלה יבשת אמריקה ולהעמידה כאחת משתי הרגליים של יצירתו. קולומבוס באמת זכה לתהילה שהפליגה מחייו הממשיים הרחק אל הנצח ההיסטורי, ומשום כך, אחיזתו של המוות בסיפורו כמו מתרפה, והסוף הידוע מראש מאבד את דחיפותו, את מרותו על הטקסט. הישגיו של קולומבוס הלוא מתנשאים מעלה ממותו.

יתרה מכך, הבחירה לפתוח דווקא בסיפורו של טוביאס – הכולל שלל תיאורים מבזים של האדמירל וחושף את הקוראים למעשיו האכזריים – ולהותיר את סיפורו של האדמירל, הקודם כרונולוגית, לאחרית, מקנה לכתביו של האדמירל נופך של כתב הגנה, לעיתים משכנע, ובמקומות רבים אף נוגע ללב. ייתכן שרושם זה התקבל אצלי דווקא משום שחציו הראשון של הרומן הכין אותי לגשת אל כתביו של האדמירל בחשד ובספקנות מוסרית. כך, גם אם אכזריותו של האדמירל בכל זאת מבצבצת בין דבריו־הוא – אין היא בגדר הפתעה, והזעזוע הרגשי נוכח מעשיו נדחק לטובת קריאה שהויה יותר, שיכולה לפיכך לעמוד גם על דבקותו חסרת הפשרות של האדמירל ביעדיו, אם ממשיים ואם פרי משאלת ליבו, ולהשתאות מאמונתו הבלתי מעורערת בצדקת דרכו אליהם.

האדמירל מעיד על עצמו: "לא אהין לומר כי נקי אני מכל פגם, אבל טובה הייתה תכליתי, ובטרם חורצים עליי משפט מוטב לשאול מה נעלה על מה: מעשה שלם שתכליתו רעה או מעשה פגום שתכליתו טובה". לרגעים אני מדמה כי זו גם אחת הקושיות המרכזיות ששמעוני מבקש להציב בפנינו ברומן הזה. האומנם הישגיו ההיסטוריים של קולומבוס מצדיקים בדיעבד את הפשעים המיוחסים לו כלפי אחיו בני האדם? שהרי למעשה גם האדמירל, שפניו תמיד מופנות אל העתיד – אינו שוכח דבר, אלא הוא רותם את זיכרונותיו, גם הטראומטיים שבהם, אל עתידו, כשהאמונה מוליכה אותו כל העת. ואילו טוביאס כמֵהַ כל העת להגנה ולנחמה שהאמונה הייתה עשויה להעניק לו אם היה בכוחו להישבות בה: "יש רגעים שנפשו משתוקקת שיהיה שם בשמיים אל כלשהו, בין שייקרא כך ובין שייקרא אחרת, ובלבד שיקשיב מבין העננים ויפקח את עינו על הארץ".

את הפער בין שתי תפיסות העולם וצורות החיים הללו אפשר לנסות להבין גם לאור שאלת ההורות העולה ברומן; בבחינת המנעד הרגשי שההורות מאפשרת לדמויות, ובפרט זה שבין תקווה לייאוש. למשל, צדדיו האנושיים והחומלים ביותר של האדמירל מתגלים לנו בייחוד כשהוא כותב על שני בניו, ואולי לרגעים – בחסות שהוא פורש על טוביאס הצעיר האובד. לעומתו טוביאס מאמין כי "אדם משליך את צאצאיו אל תוך הזמן כמו שאיכר משליך חופן זרעים אל אדמת השדה או כמו שמשליכים חופן אבנים לתהום – אין לדעת מה יגיע אל יעדו ומה יצא מזה". ובאמת, לאחר שנאנסה, אשתו פילאר חיבלה בעצמה כך שלא תלד תינוק של אחד מאנסיה, וככל הנראה כך גם חיבלה ביכולתה להרות בעתיד, והזוג נותר ערירי: "רק כעבור שנים החלה לקנא בחברותיה השמחות בילדיהן, משנשכח מהן קצת המעשה האלים שחולל אותם". כך, מאליה עולה שוב הקושיה של האדמירל: מאיזו נקודה בזמן עלינו לשפוט את חיינו ומעשינו? ברגע השיבוש, או שמא במבט לאחור, לאור הרקמה שהשיבושים ארגו? השאלה הזו ניכרת גם במבנה ההפוך של ספריו של שמעוני, ונדמה שהמוות הוא קנה המידה שהוא מבקש להקנות לעלילות שהוא מגולל בהם. אולם הפעם הוא בחר בדמות היסטורית, שככל הנראה הותירה אחריה שובל ארוך של קורבנות, ועדיין זכורה לנו ראשית כול לאור הישגיה; וגם הבחירה למסור את הדמות הזו (ולהתמסר אליה) בכתיבה בגוף ראשון כמו מדריכה אותנו לבחון את משגיה לאור שאיפותיה הנאצלות כביכול.

אכן, האדמירל הוא גם הדמות הכותבת ברומן, והוא מרבה לתאר את טבילת העט בקסת שהדיו שבה מדומה לעיתים למצולות הים, לצואה או לזפת; חומרים ומראות מן העבר המתרקמים מחדש בצורת הטקסט הכתוב. וממילא נוצרת אנלוגיה בין קסת הדיו של האדמירל לעטו של המחבר; הסופר האורג עבר כללי ואישי לכדי יצירת אמנות. ובמקרה של הרומן של שמעוני – יצירה מרובדת, עשויה כמלאכת מחשבת, מאתגרת את המחשבה ומשלהבת את הדמיון. יצירה השטה בעולם, ואדוותיה – אחריתן מי ישורנה? הכתיבה תמיד מפליגה הרחק מן המוות – בכך כזבנותה ובכך נחמתה.

.

נעמה ישראלי היא כותבת וחוקרת ספרות, דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון ומלמדת ספרות במכללה האקדמית ספיר. טקסטים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים. רשימות פרי עטה התפרסמו בגילינות 57 ו־84 של המוסך.

.

יובל שמעוני, "מבעד לקרקעית השקופה", עם עובד, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: מעין גלברד על ספרה החדש של נורית זרחי, "יחסַי עם ג'וני מ'"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן