ביקורת פרוזה | הכתיבה מפליגה הרחק מהמוות

"האדמירל הוא גם הדמות הכותבת ברומן, והוא מרבה לתאר את טבילת העט בקסת שהדיו שבה מדומה לעיתים למצולות הים, לצואה או לזפת; חומרים ומראות מן העבר המתרקמים מחדש בצורת הטקסט הכתוב." נעמה ישראלי על "מבעד לקרקעית השקופה" מאת יובל שמעוני

נעמה ישראלי | המוסך
23.03.2022
דינה גולדשטיין, פרט מתוך התערוכה Splendor, טכניקה מעורבת, מרכז שכטר, 2019 (אוצרת: שירה פרידמן)

.

כמו ביקש להפליג הלאה גם מן המוות עצמו

נעמה ישראלי

.

נקודת המוצא של ספריו של יובל שמעוני היא תמיד גם נקודת הסיום שלהם, שיאם העלילתי. סופם הטרגי או הגרוטסקי – או שניהם יחד – של הגיבורים תמיד נרמז כבר בראשית הדברים, מונע מאיתנו תקווה נאיבית לקריאה המתחקה אחר הסיפור בציפייה נרגשת, בסקרנות ילדית שאננה. כך, אף על פי שהספרים תמיד שבים לאחור מרגע ההווה שהאסון מתרחש בו, ומתארים בפירוט את השתלשלות האירועים עד לאותה נקודה – נקודת הסיום הזו – הסוף, או שמא המוות, תמיד כבר מצִלים צילם על ההתרחשויות הללו, נמהלים בהן עד אין היכר. ואולי משום כך נדמה היה לי ששמעוני כותב על מוות יותר מאשר על כל נושא אחר; לא המוות הקונקרטי, האווילי והנואל המככב בספריו, כי אם המוות כתפיסה, כידע בסיסי שיש לנו על העולם – חוסר המשמעות האימננטי של הקיום, אם תרצו.

מבחינה זו ספרו החדש של שמעוני, מבעד לקרקעית השקופה, אינו נבדל מספריו הקודמים, אלא שהפעם, בניגוד לספריו האחרים, שגיבוריהם נותרים אלמוניים בחייהם ובמותם – נקודת המוצא כאן היא גם ההיסטוריה המוכרת לכולנו: גילוי יבשת אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס.

הרומן מחולק לשני חלקים: חלקו הראשון מספר את קורות חייו של טוביאס, יהודי מומר, זַפָּת החי בהיספניולה שבקריביים, אחרי שבנערותו ברח מביתו והתפלח לספינתו של קולומבוס במסעו הראשון לרוחב האוקיינוס האטלנטי. בנקודת ההווה של חלק זה טוביאס הוא כבר איש זקן, כלוא בתא הסמוך לתא של אשתו בבית הסוהר המקומי, וממתין להוצאתו להורג. קולומבוס, שבחלק זה של הרומן מתכנה "האדמירל", שימש כדמות אב חלופית עבור טוביאס בצעירותו. האדמירל הוא גם המספר בחלקו השני של הרומן, שהוא למעשה איגרת ארוכה שהוא כותב למלכי ספרד, שמא יסכימו לממן את מסעו החמישי והאחרון אל המזרח – אל ירושלים הקדושה ואל הקבר הריק של ישו: "שהרי לא אל מעמקי מכרה נישאו עיניי, כי אם אל מעמקים אחרים. זהב אין בהם, אף לא כסף, רק חלל יש שם ומתוכו קם אדוננו. לנגד עיניי היה תמיד, יום־יום ושעה־שעה".

אמונתו הנוצרית האדוקה והנלהבת של האדמירל מדריכה אותו כל העת ומדרבנת אותו במסעותיו אל היעדים שהוא מציב לעצמו. למשל, הוא משוכנע שיוכל להמיר את אמונתם של האינדיאנים ולגאול אותם ורואה בכך נדבך מרכזי בשליחות שהציב לעצמו. יתרה מכך, האמונה מאפשרת לאדמירל להתקדם הלאה שכן הוא מפרש כל ניצחון, כל הצלחה זעירה שבבסיסה מזל או צירוף מקרים, כאות משמיים המעיד על צדקת דרכו; מנגד, כל כישלון, כל השפלה קטנה או גדולה נתפסת בעיניו כעונש על חטאיו או על יהירותו, אות שעליו לפצוח בהלקאה עצמית ולנהוג בענוותנות פומפוזית ושקרית עד יחלוף זעם. למשל, כאשר הוא מסרב שיסירו ממנו את משקולת הברזל הכבדה הנקשרת לרגליו כשהוא מודח מתפקידו כמושל ונכלא לזמן קצר בידי האיש שהגיע מספרד להחליף אותו בתפקידו, לפי הוראת המלך. במשך שבועות וחודשים ארוכים, ומשך כל המסע הימי חזרה לספרד, נשאר האדמירל כבול למשקולתו ומתעקש שאם אכן כך הורה המלך שיאונה לו – ואף שלדידו על לא עוול בכפו – על המלך לבדו לשחררו מכבליו – כפי שאכן קורה לבסוף.

מנגד, כה בוטח בצדקת דרכו, כה מסונוור מהישגיו וגילוייו שלכאורה מרוממים אותו מעל סובביו, האדמירל המגלומן מתיר לעצמו לנהוג לעיתים באכזריות בלתי נסבלת, וכאשר טוביאס שוב אינו יכול שלא להבחין בה, הוא זונח את האדמירל מאחור ובוחר בקיום צנוע בשולי אחת הערים החדשות שנבנו בעולם החדש. לעומת האדמירל, טוביאס איבד את אמונתו עוד בנעוריו, כאשר צפה בשכנו נשרף על המוקד לאחר שאביו, שהתחרה בעסקיו של השכן, הלשין לשלטונות על יהדותו המוסווית של שכנו. מזועזע מאכזריותו של אביו, טוביאס מחליט שלא להצטרף אליו ואל סבו עם גירוש היהודים מן הממלכה. במקום זאת הוא בורח אל ספינתו של האדמירל ומתחבא שם עד שהוא נתפס והאדמירל מחליט לאמץ אותו כעוזרו האישי ואף מתיימר להתייחס אליו כאל בנו.

רבים מגיבוריו של שמעוני בספריו הקודמים כתובים בדגם דומה לזה של טוביאס: יהודי נודד ואשם, חסר אמונה, שסוחב עימו את אשמתו כפי שהאדמירל מסרב להשתחרר מהמשקולת שמצמידים לו כאשר הוא נכלא. אלא שבעוד האדמירל נושא את אשמתו כאות גאווה, כמו כל רבב שהוטל בו אך מוכיח את טוהרו ואת חפותו, טוביאס מבקש כל העת לברוח מעברו ולכפר עליו. מסיבה זו הוא קונה את פילאר – אישה אינדיאנית שכמה שנים קודם לכן חבריו המלחים הדיחו אותו להצטרף לאונס אכזרי שלה – נושא אותה לאישה וחי עימה בקשר של שווים ובשנים מסוימות – אף בקשר של אהבה.

פניו של טוביאס מופנות כל העת אל העבר שהוא מבקש לברוח ממנו, "האדמירל, לעומתו, בחר למקד את עיניו רק באופק שלפניו ובפלאים שדימה לראות שם, כאילו יקרב אותו אליו כך מכוח מבטו". טוביאס רואה רק התפוררות ורוע אנושי חסר פשר בעוד האדמירל רואה נרטיבים של חטא ועונש. האדמירל מכוון את מעשיו אל הנצח ומפנה את מבטו החוצה אל העולם, ואילו טוביאס עסוק ללא הרף בהתבוננות פנימה, ולדידו "גם אם יברח אדם עד לקצה העולם ייתקל שם בפרצופו בראי". לשתי הדמויות הללו אנו מתוודעים כשהן כפסע מן המוות – טוביאס לאחר שנגזר דינו להיות מוצא להורג (עקב נסיבות שלא כאן המקום לפרט), והאדמירל שכבר זקן ומחלת המפרקים שלו החלישה אותו וקצבה את ימי חייו. אולם בעוד טוביאס מקבל עליו את גורלו, האדמירל מוסיף להיערך לקראת מסעו האחרון אל ירושלים, כמו ביקש להפליג הלאה גם מן המוות עצמו.

ובאמת, נדמה לי כי במובן זה מבעד לקרקעית השקופה חורג קמעה מנתיב הקינה האתאיסטית ששמעוני שרטט בספריו הקודמים – אף שגם כאן מדובר במעשה מרכבה של שלל עלילות וצירופי מקרים, אומללים יותר או פחות, הנמסרים בשפה מדויקת ויפהפייה בצלילותה. שכן קשה להתעלם מבחירתו של שמעוני להתמקד בדמותו המפורסמת והסימבולית כל כך של מגלה יבשת אמריקה ולהעמידה כאחת משתי הרגליים של יצירתו. קולומבוס באמת זכה לתהילה שהפליגה מחייו הממשיים הרחק אל הנצח ההיסטורי, ומשום כך, אחיזתו של המוות בסיפורו כמו מתרפה, והסוף הידוע מראש מאבד את דחיפותו, את מרותו על הטקסט. הישגיו של קולומבוס הלוא מתנשאים מעלה ממותו.

יתרה מכך, הבחירה לפתוח דווקא בסיפורו של טוביאס – הכולל שלל תיאורים מבזים של האדמירל וחושף את הקוראים למעשיו האכזריים – ולהותיר את סיפורו של האדמירל, הקודם כרונולוגית, לאחרית, מקנה לכתביו של האדמירל נופך של כתב הגנה, לעיתים משכנע, ובמקומות רבים אף נוגע ללב. ייתכן שרושם זה התקבל אצלי דווקא משום שחציו הראשון של הרומן הכין אותי לגשת אל כתביו של האדמירל בחשד ובספקנות מוסרית. כך, גם אם אכזריותו של האדמירל בכל זאת מבצבצת בין דבריו־הוא – אין היא בגדר הפתעה, והזעזוע הרגשי נוכח מעשיו נדחק לטובת קריאה שהויה יותר, שיכולה לפיכך לעמוד גם על דבקותו חסרת הפשרות של האדמירל ביעדיו, אם ממשיים ואם פרי משאלת ליבו, ולהשתאות מאמונתו הבלתי מעורערת בצדקת דרכו אליהם.

האדמירל מעיד על עצמו: "לא אהין לומר כי נקי אני מכל פגם, אבל טובה הייתה תכליתי, ובטרם חורצים עליי משפט מוטב לשאול מה נעלה על מה: מעשה שלם שתכליתו רעה או מעשה פגום שתכליתו טובה". לרגעים אני מדמה כי זו גם אחת הקושיות המרכזיות ששמעוני מבקש להציב בפנינו ברומן הזה. האומנם הישגיו ההיסטוריים של קולומבוס מצדיקים בדיעבד את הפשעים המיוחסים לו כלפי אחיו בני האדם? שהרי למעשה גם האדמירל, שפניו תמיד מופנות אל העתיד – אינו שוכח דבר, אלא הוא רותם את זיכרונותיו, גם הטראומטיים שבהם, אל עתידו, כשהאמונה מוליכה אותו כל העת. ואילו טוביאס כמֵהַ כל העת להגנה ולנחמה שהאמונה הייתה עשויה להעניק לו אם היה בכוחו להישבות בה: "יש רגעים שנפשו משתוקקת שיהיה שם בשמיים אל כלשהו, בין שייקרא כך ובין שייקרא אחרת, ובלבד שיקשיב מבין העננים ויפקח את עינו על הארץ".

את הפער בין שתי תפיסות העולם וצורות החיים הללו אפשר לנסות להבין גם לאור שאלת ההורות העולה ברומן; בבחינת המנעד הרגשי שההורות מאפשרת לדמויות, ובפרט זה שבין תקווה לייאוש. למשל, צדדיו האנושיים והחומלים ביותר של האדמירל מתגלים לנו בייחוד כשהוא כותב על שני בניו, ואולי לרגעים – בחסות שהוא פורש על טוביאס הצעיר האובד. לעומתו טוביאס מאמין כי "אדם משליך את צאצאיו אל תוך הזמן כמו שאיכר משליך חופן זרעים אל אדמת השדה או כמו שמשליכים חופן אבנים לתהום – אין לדעת מה יגיע אל יעדו ומה יצא מזה". ובאמת, לאחר שנאנסה, אשתו פילאר חיבלה בעצמה כך שלא תלד תינוק של אחד מאנסיה, וככל הנראה כך גם חיבלה ביכולתה להרות בעתיד, והזוג נותר ערירי: "רק כעבור שנים החלה לקנא בחברותיה השמחות בילדיהן, משנשכח מהן קצת המעשה האלים שחולל אותם". כך, מאליה עולה שוב הקושיה של האדמירל: מאיזו נקודה בזמן עלינו לשפוט את חיינו ומעשינו? ברגע השיבוש, או שמא במבט לאחור, לאור הרקמה שהשיבושים ארגו? השאלה הזו ניכרת גם במבנה ההפוך של ספריו של שמעוני, ונדמה שהמוות הוא קנה המידה שהוא מבקש להקנות לעלילות שהוא מגולל בהם. אולם הפעם הוא בחר בדמות היסטורית, שככל הנראה הותירה אחריה שובל ארוך של קורבנות, ועדיין זכורה לנו ראשית כול לאור הישגיה; וגם הבחירה למסור את הדמות הזו (ולהתמסר אליה) בכתיבה בגוף ראשון כמו מדריכה אותנו לבחון את משגיה לאור שאיפותיה הנאצלות כביכול.

אכן, האדמירל הוא גם הדמות הכותבת ברומן, והוא מרבה לתאר את טבילת העט בקסת שהדיו שבה מדומה לעיתים למצולות הים, לצואה או לזפת; חומרים ומראות מן העבר המתרקמים מחדש בצורת הטקסט הכתוב. וממילא נוצרת אנלוגיה בין קסת הדיו של האדמירל לעטו של המחבר; הסופר האורג עבר כללי ואישי לכדי יצירת אמנות. ובמקרה של הרומן של שמעוני – יצירה מרובדת, עשויה כמלאכת מחשבת, מאתגרת את המחשבה ומשלהבת את הדמיון. יצירה השטה בעולם, ואדוותיה – אחריתן מי ישורנה? הכתיבה תמיד מפליגה הרחק מן המוות – בכך כזבנותה ובכך נחמתה.

.

נעמה ישראלי היא כותבת וחוקרת ספרות, דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון ומלמדת ספרות במכללה האקדמית ספיר. טקסטים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים. רשימות פרי עטה התפרסמו בגילינות 57 ו־84 של המוסך.

.

יובל שמעוני, "מבעד לקרקעית השקופה", עם עובד, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: מעין גלברד על ספרה החדש של נורית זרחי, "יחסַי עם ג'וני מ'"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation