ביקורת שירה | בחושך מתגלה האור

"דומה שהאין הוא משכנה הראשוני של ציפור הנוד המשוררת. ממנו היא יוצאת למסעה, לאסוף את שאבד בתחומי הסתמיות, ולהשיבו אל מקורו הנעלם – ואמנם היא מצליחה לעשות זאת." צביה ליטבסקי על "הלל", ספר השירה החדש של נדב ליניאל

טליה רז, ברבורי הפרא, סטילס מתוך וידאו, 2020 (צילום: איליה מרכוס)

.

האור אשר אַרְאֶךָּ: דברים על ספרו של נדב ליניאל, "הלל"

מאת צביה ליטבסקי

.

"עַל לְחִי הַחֹשֶׁךְ, חִוֵּר, / נָח רִיס הַיָּרֵחַ." ("משאלה")

היופי השקוף בשתי שורות אלה, המאפיין את שירתו של נדב ליניאל בספרו הלל, הותיר אותי אילמת. כל אמירה נראתה לי כנגיעה גסה בְּדקוּת בלתי נתפסת, וכמעט ויתרתי על כתיבת הרשימה. ופתאום, בעיצומו של לילה, עוררה אותי תובנה משחררת שאפשרה לי התייחסות, ולאורה אבנה את דבריי.

אם נתבונן בשירה שעיקרה ערגה אל המטפיזי, נבחין כי פעמים רבות נקודת המוצא הראשונית היא הממשי הנתפס בחושים. כך פותח שיר של זלדה: "הַשֶׁמֶש הֵאִירָה עָנָף לַח / וְעָלִים שֶׁל זָהָב צָדוּ / הָאִישׁוֹנִים;" ובמסע פנימי, בתוך מערכת הדם של הדוברת, הגיעו עלי הזהב אל נשמתה ו"הָפְכוּ לְאוֹתוֹת רְחוֹקִים / שֶׁל אוֹר." (מתוך שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1985). גם בשיריו של יעקב פיכמן מראה ספציפי כלשהו משמש נקודת מוצא אל "המֵעֵבֶר": "… תִּלֵּי הָעֲנָנִים / תְּלוּיִים בְּשֵׁלִים, כִּבְדֵּי עָסִיס, רַק מַעַר / יַלְבִּין אֵי־שָׁם, כְּצֹהַר אֶל הַפְּנִים." ("לובן בענן", מתוך רזי נוף: מבחר שירים, עמדה/ביתן, 2001).

ואילו ליניאל, כך נראה, אינו נדרש אל הפיזי כדי לחוות את המטפיזי. בשירו המשמש מוטו לספר מדומים המשוררים לציפורי־נוד "הָאוֹסְפוֹת אֶת מָה שֶׁמָּצוּי עַל הָאָרֶץ / כְּדֵי לְהָשִׁיבוֹ מַעְלָה – / וּמְסַדְּרוֹת בְּעַקְשָׁנוּת, …

עִגּוּל

………עֲנָפִים

…………………….סְבִיב

………………………………הָאַיִן"

והמבנה הגרפי ממחיש הן את הניסיון והן את חוסר שלמותו.

דומה שהאין הוא משכנה הראשוני של ציפור הנוד המשוררת. ממנו היא יוצאת למסעה, לאסוף את שאבד בתחומי הסתמיות, ולהשיבו אל מקורו הנעלם – ואמנם היא מצליחה לעשות זאת במהלך הספר. האין קודם לכל ה"מָּצוּי עַל הָאָרֶץ", ותשוקתו של המשורר היא להאיר את הממשי, או לחשוף את האור שבתוכו, להעניק לו את מגע־העל, כבורא ה"עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה" (תהילים קד 2; פסוק זה מופיע בהקשר ארוטי בהמשך הספר: "עוֹטֶה שַֹלְמָה כָּאוֹר / אַתָּה יוֹרֵד אֶל עֹמֶק הַמִּכְרֶה / … / חוֹצֵב יַהֲלוֹמִים צְלוּלִים מֵאֹפֶל גּוּפִי" [*, עמ' 65]).

נקודת מוצא זו, לראות עיניי, היא נדירה ביותר במנעד השירי שבין הפיזי למטפיזי, ומהווה עיקר קיומי. ממנה, מן הערטילאי, ניכרת הושטת יד חוזרת ונשנית, פעמים נואשת ופעמים נושעת, אל הגשמי.

הבחירה לפתוח את הספר בחשיפה אישית של אשפוז על רקע נפשי נראית לי מבחינת העריכה נכונה ביותר. זוהי דרך רגישה ונועזת להוביל את הקוראת מן החוץ אל הפְּנים, מן ה"נורמטיבי" אל המקום שבו נמסים הגבולות ואובדים מדדי המציאות.

"חשמל", שם השער הראשון, מכוון מן הצד הריאלי לטיפול בנזעי חשמל, ובאותה עת להדהוד מקורו בהתגלות שחווה הנביא יחזקאל: "וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה … נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם … וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמָל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א 1–4). התפרקות המובחן, הרציונלי, האפשרי, מתוארת מתוך התבוננות והכלה, המעידות על היכולת "לראות" (ובמילה זו, בשיכול אותיות, נמצא האור) את הבלתי נראה, לשהות בו. בשיר "בין גלי החשמל", לדוגמה, כל משפט כמעט מכיל פרדוקס שאינו יכול להתקיים בעולם הגשמי: "מָה רָאִיתָ מִבַּעַד לָרוּחַ, / מִבַּעַד לָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת, / מִבַּעַד לִירִיעַת הָהַכָּרָה? / שְֹרַף הָעֵץ / בְּלֹא עֵץ, / צֵל הָעֵץ / בְּלֹא עֵץ, / הָאֵשׁ הָאוֹחֶזֶת בָּעֵץ, / צִפּוֹר הַשִּׁיר עַל עֲנַף הָאֵפֶר, / אִלֵּם קוֹלָהּ." האם יכולים להתקיים שרף בלא עץ, צל בלא עצם? מה פירוש לראות "מבעד לעיניים" ו"מבעד לרוח"? מהו קול אילם? ואכן, השפה המייחדת את האדם נשללת מן הדובר: "הַיָּמִים / שֶׁבָּהֶם / נִכְרַתָּ מֵהַשָֹּפָה" ("כופר"). אף האני אינו מובחן: "… בֵּינִי וּבֵין הָעוֹלָם / נִצֶּבֶת עַכְשָׁו הַשְָׁעָה / הָרֵיקָה, הַשְֹּרוּפָה. / …/ עָב אָפֵל, סָמִיךְ / מֵטִיל אֶת צִלּוֹ עַל הָאָרֶץ / וּמִישֶׁהוּ, אוּלַי אֲנִי, עוֹבֵר בֶּחָרָבָה." ("אור מנוכר"); ומילה אחרונה זו, חרבה, רומזת על נס, ולדעתי – על ההיפוך המבורך מחושך לאור, מכאב לשמחה, שחוויית הפרדוקס מאפשרת.

בצד ההֶרמזים הרבים מן המקרא מופיעה אף העקדה: "… כָּל הַדְּבָרִים הִסְתַּבְּכוּ בְּתוֹכִי / הָאֵשׁ וְהָעֵצִים הָיוּ לַעֲטֶרֶת // דָּבָר לֹא הָיָה בִּרְשׁוּתִי" ("מוהר"). באחד המדרשים נאמר שבשעה שהניף אברהם את סכינו על בנו "נגלה הקב"ה על המלאכים ופתח את הרקיע, ויצחק נשא עיניו ורואה חדרי המרכבה." (תנחומא, תולדות, כב). פתח זה אל מחוץ לתחום האנושי מצוי בעולמו של הדובר כמי שנתנסה, וחוזר ומתנסה בכך בתוך העולם הגשמי: "גּוּפֵינוּ פְּתָחִים. / גּוּפֵינוּ פִּיּוֹת פְּעוּרִים, / גּוּפֵינוּ שְׁסָעִים שְׁסוּפִים, … גּוּפֵינוּ אוֹר שָׁחוּט, / יְרִיעָה מְחֻרֶרֶת. // … נֶפֶשׁ הַזָּהָב / הַנִּשְֹרָף / בָּאֵשׁ." ("כתם"). סף התהום, הרף חוט השערה, משעה שהדובר מתנסה בו, הריהו נוכח בכל רגע בחייו, על ההארה הנלווית לו. הדבר משתמע מכותר הספר, "הלל", שכן אחד ממשמעי השורש הל"ל עניינו אור, נוגה.

ההיפוך מנקודת קצה זו, על סף תהום, אל ניגודה, מתגלה באמצעות הזולת, אהובו של הדובר: "לִפְעָמִים, בְּהִתְבַּהֲרוּת, / שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְךָ מרָחוֹק, / קוֹלְךָ הַצָּלוּל, הֶעָמֹק, / קוֹרֵא בִּשְׁמִי לָשׁוּב / אֱלֶיךָ, מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ. / הִשְׁתַּקְּפוּת פָּנֶיךָ בַּחַלּוֹן / מְאוֹר מַבָּטְךָ, מִגְדָּלוֹר / בֵּין גַּלֵּי הַחַשְׁמָל." ("בין גלי החשמל"); ובקולו מהדהד דבר האל אל אברהם: "מַהוּ הַדָּבָר הַדַּק / הַשָּׁבִיר / גּוּפוֹ צֵל שָׁקוּף וְקוֹלוֹ מָתוֹק מֵאֶרֶס / וְהוּא לוֹחֵשׁ לְךָ צֵא, לֵךְ לְךָ / מִמִּטָתְךָ / מֵחַדְרְךָ / מֵעַצְמְךָ / אֶל הָאוֹר אֲשֶׁר אַרְאֶךָ." ("מחיצה"). לא בכדי קורא לו הדובר "הַמַּצִּיל / וְלוֹ כַּנְפֵי מַלְאָךְ" (שם, ב).

כאמור, על סף השחיטה נפתח הרקיע. זהו יסודו של השער הראשון כולו (ואף אחר כך): "בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁכֻּלּוֹ הוֹוֶה, זְמַן חֲשֹוּךְ עָתִיד, חֲשֹוּךְ עָבָר, / בָּרֶגַע הַזֶּה הָרַךְ, שֶׁדַּרְכּוֹ עוֹבֵר / הָאוֹר, הָעַז, הַמְּסַנְוֵר, / שֶׁבּוֹ שָׁכַבְתִּי רֶגַע כְּעִוֵּר,/ … וְאָז, בְּלִי מִלִּים, יָדַעְתִּי, / זֶה – הוֹ, אוֹר יָקָר, כָּל הָאָדָם." ("זה כל האדם"). הפתח אל החושך הוא הפתח אל האור (גם) בממד הפואטי: "הַבֵּט בַּשֶּׁסַע / בַּחֹשֶׁךְ / עַד שֶׁתִּרְאֶה / אֶת פְּנִינַת הַמִּלָּה / הַבּוֹהֶקֶת." ("שסע השפה"); ואת חוויית השסע מעצים ריווח כפול בין כל שורות השיר; ובשיר "תהלים", כמזמורים רבים בספר תהילים עצמו, מתרחש מעבר פלאי זה: "וְהַנֶּפֶשׁ מוּטַחַת / בְּתַחְתִּית הַתְּהוֹם // וְהֵד בָּהִיר עוֹלֶה / מִקְּצֵה הַתְּהוֹם / כְּשַׁוְעַת חַיָּה // וְקוֹל דָּמוּם עוֹלֶה / מִמַּעֲמַקֵּי הַחֹשֶׁךְ // יָה".

לאחר שנפתח השער מן האין אל היש, ובחושך מתגלה האור, מוצא הדובר (והקוראת) את דרכו אל הטבע והאהבה הזוגית, הכרוכים זה בזה הן בעיצוב הסיטואציה והן בלשון הציורית: "גִּבְעוֹלֵינוּ הַיְּרֻקִּים נוֹטִים זֶה אֶל זֶה, / וּצְלָלֵינוּ מִצְטַלְּבִים לְאֹרֶךְ רִצְפַּת הַחֶדֶר." ("סייפנים"), או: "וּבַבֹּקֶר אֲנִי רוֹדֶה אֶת הַדְּבַשׁ / מֵחַלּוֹת עֵינֶיךָ. // מִמַּבָּטְךָ הָרַךְ, / הָרוֹחֵשׁ." ("אל הכוורת").

מציאות חושית, ממשית, מתקיימת מכוח נוכחותו של "אתה", על הילת הקדושה המלווה אותו: "שִׁיר הַלֵּל לָאוֹר הָאֲלַכְסוֹנִי / הַנִּתָּךְ בַּחַלּוֹן, / לִמְכִתּוֹת הָאוֹר / הַנּוֹשְׁקוֹת אֶת פָּנֶיךָ, שִׁיר הַלֵּל לֶחָלָל / הַזָּהֹב, הַבָּהִיר / שֶׁבֵּינֵינוּ." ("שבת"). בחלל זהוב זה שורה הווייתו של בית על התנהלותו היומיומית – הכנת תה בדבש וקילוף ארטישוק, עת בחוץ נעים החצבים ברוח.

כמובן, קשיים ומצבי סבל אינם נעדרים. כך למשל צער פרידה, שעיצובו הציורי מופלא בעיניי: "כְּמוֹ חַלּוּק אוֹ אֶבֶן קְטַנָּה / אֲנִי אוֹחֵז אֶת לֶכְתְּךָ בְּיָדִי. … / וְרַק הַגּוּף זוֹכֵר … אֶת הַמָּקוֹם הָרֵיק / תַּחַת עוֹרִי." ("צל"). ובצד הכאב חוזרת וניצבת נוכחותו של האושר: "בְּאִזְמֵל כָּסוּף / חוֹצֵב יַהֲלוֹמִים צְלוּלִים / מֵאֹפֶל גּוּפִי / וַאֲלֻמָּה בְּהִירָה / נִשְׁלַחַת עַד הַקָּרְקָעִית / וְנוֹשֶׁקֶת לִשְֹפָתֶיךָ" (*, עמ' 65).

ההיפוך שעמדתי עליו עד כה, אם כן, אינו בגדר דיכוטומיה חד־משמעית. יתר על כן, קרקעית התהום הכרחית היא, שוב ושוב, לבקיעתה של אלומת האור, כפי שציין העורך דורי מנור בגב הספר, בהיפוך פסוקו של רילקה מ"מהו היפה, אם לא ראשית הנורא", אל "מהו הנורא אם לא ראשית היפה". מחזור השירים "הלל" מנכיח זאת בממדי הקיום השונים: "הַדְּבָרִים עָמְדוּ לִפְנֵי שְׁמָם. … הַצִּפֳּרִים, יַרְגָּזִי עוֹרֵב / אֲנָפָה, נָדְדוּ אֶל מָה שֶׁעַד / אֶתְמוֹל הָיָה חֹשֶׁךְ וְכָעֵת / הוּא פְּנֵי הַמִּזְרָח." (א); "אַךְ מִתַּחַת לְכָל זֶה – / … קִנְּנָה תָּמִיד הַבְּדִידוּת. … הָיִיתִי צִפּוֹר / הַבּוֹנָה אֶת קִנָּהּ / סְבִיב הָאַיִן, סְבִיב לִבִּי." (ב), בדומה להגדרת המשורר בשיר המוטו. בחלק השלישי של השיר, הדובר עוטה את דמותה של חוה הנבראת מצלעו של אדם בגן עדן, את ההפרדה הראשונה בהוויה האנושית. זו מאפשרת את המפגש הארוטי התם: "הָעֵירֹם עָטַף אֶת שְׁנֵינוּ / לְלֹא בּוּשָׁה", אך גם את הקרע שבאכילת פרי עץ הדעת: "הַפְּרִי, קְלִפָּתוֹ אֶרֶס / וּבְשָֹרוֹ חֶמְלָה, רָעַד אָז / בָּרֶוַח בֵּין שְׁנֵינוּ, נָד בֶּחָלָל הָרֵיק / שֶׁבֵּין גּוּפֵינוּ." ובשיר הבא, "ההד", נשמעת הקריאה להתבוננות פנימית, שליוותה את שירי השער הראשון, זו שאפשרה את היציאה מן התוהו: "קוֹל כֵּהֶה, כָּבֵד נִשְׁמַע בַּגַּן / שׁוֹאֵל בָּעֳפָאִים, אַיֶכָּה."

שירי החטיבה השנייה שבשער השני מעמידים התייחסות אל דמויות ארכיטיפיות מן העולם היהודי והנוצרי, מן המיתולוגיה היוונית, מיצירות אמנות ידועות ועד למשוררים חיים בני זמננו. שם החטיבה – "קידות" – מהדהד את ההודיה שחש הדובר כלפי דמויות אלה, המשקפות את דיוקנו שלו, ודרכן מתגלם מסעו הפנימי. אביא להלן מקצת מהן:

בשיר "אינקובטור" נטישתו של משה בתיבה כרוכה בסיטואציה של לידה מוקדמת. בין קני הסוף ותניני הנילוס שזורים צינורות, "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַמַּיִם הַמְּפַכִּים וְאֶת טִפְטוּף / הָאַנְטִיבְּיוֹטִיקָה וְאֶת קוֹלָהּ הָרַךְ, הַרָחוֹק / שֶׁל אִמִּי הַנִּשְׁמָע מִשְֹפַת הַנָּהָר, מִן הַגָּדָה, / וָאֶשְׁמַע אֶת לִבָּהּ הַפּוֹעֵם מֵרָחוֹק, בֵּין הַמַּכְשִׁירִים." בשיר "דמים" יוסף, בהיותו בתחתית הבור, אף הוא כמה אל האם: "בַּלַּיְלָה מַחְלִיק הַיָּרֵחַ כְּטַבַּעַת / עַל פֶּתַח הַבּוֹר, / וַאֲנִי יָכוֹל שׁוּב לִרְאוֹת / אֶת פָּנֶיהָ הַיָּפוֹת שֶׁל אִמִּי." חוויית נטישה וערגה זו חוזרת גם בדמותה של פרספונה הכלואה בממלכתו של הדס, ורואה בעיני רוחה את דמטר אמהּ: "קוֹלָהּ הַתָּר אַחַר פָּנַי / הַמַּחְרִיב אֶת הָאֲדָמָה / בְּלֶכְתָּה." ("פרספונה").

השיר "שיבה", לראות עיניי, מייצג את אאורידיקה הפוסעת אחר אורפיאוס מן השאול אל החיים, ואת אורפיאוס עצמו, המפנה מבט לאחור, ובכך דן את אהובתו לחזור אל מותה, ואת עצמו – לגורלו של משורר החוזר ושר את אבדתו: "לְרֶגַע הִבְהֲבוּ פָּנֶיךָ, עוֹרְךָ הַבָּהִיר, בַּחֲשֵׁכָה." ואמנם, המגע עם המוות ניצב כהתנסות ראשונית של הדובר, כמי שחוזר ויורד אל הסטיכס טרם עלותו במעבורת אל עולם הרפאים: "אוּכַל לָתֵת אֶת הַשִּׁירָה כַּחֲלִיפִין / בְּעַד הַהַבְטָחָה לָשׁוּב בִּשְּׁנַיִם. / בַּתָּוֶךְ בֵּין אוֹר וְחֹשֶׁך / כָּלוּא הָרֶגַע הַחוֹזֵר וְנִשְׁנֶה / רָחוֹק כְּפֶסַע: // פָּנֶיךָ הַנְּפֹגִים בַּחֲשֵׁכָה." ("מעבורת").

וכחוויה חוזרת ומתחדשת הדובר שב בחטיבה האחרונה – "חי, צומח, דומם" – מאפלת האין אל אורו. ציפור הנוד המשוררת, המופיעה בשיר המוטו, משיבה את הגשמי למקומו העליון בלשונו הציורית הנדירה של ליניאל: "הַפְּרָחִים רוֹוִים אוֹר / וְיוֹנְקִים אֶת הַמַּבָּט מִן הָעַיִן. // הַגּוּף, שָׁקוּף, / מַחְזִיק בַּמַּיִם. // הַנֶּפֶשׁ עוֹלָה בַּפְּרָחִים / הַסְּגֻלִּים, מִתּוֹךְ הַמַּיִם." ("מטפיזיקה"); ציפור, בדימוי המפוגג את תחושת הגשמי לכלל אותו יופי שקוף, "רוֹבֶצֶת בְּקִנָּהּ / כְּגֶשֶׁם בֶּעָנָן" ("לפנות אור"). כל המתרחש בעולם הממשי הוא עתה בגדר התגלות פלאית: "מִישֶׁהוּ טָבַל כַּפִּית בַּדְּבַשׁ, / פִּרְחֵי הַסַּיְפָן הֵנֵצוּ לִפְנוֹת בֹּקֶר," ("פיח").

נדב ליניאל הוא בעיניי אחד המשוררים המעולים בשירה העברית. מפאת קוצר היריעה עליי לוותר על יופי רב. אסיים בשיר, שכשמו אין הוא אלא זרקור אל הפְּנים והחוץ כאחת:

.

האור

הַלֵּל לָאוֹר

שֶׁרָצַע אֶת עוֹרֵנוּ,

הַלֵּל לָאוֹר

שֶׁבָּקַע אֶת הַבָּשָֹר,

הַלֵּל לָאוֹר

שֶׁנָּהַר וְשָׁטַף,

שֶׁבִּתֵּק אֶת בְּשָֹרֵינוּ,

וּפָקַע אֶת הַבָּשָֹר

הַלֵּל לָאוֹר

שֶׁשִּׁסֵּעַ וּפִלֵּחַ

הַלֵּל לָאוֹר

שֶׁחָדַר לַחֲדָרֵינוּ

וְגָּלַשׁ בְּעַד כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל,

הַלֵּל לָאוֹר

שֶׁבָּא כְּאָהוּב,

בְּעַד הַבָּשָֹר.

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

נדב ליניאל, "הלל", פרדס, 2022.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל על ספר השירה "אבא מחזיק תינוק" מאת תום הדני נוה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | צל נבואה ביד זרה

שירים מאת ערן צלגוב, הדר לוטן ומרב זקס־פורטל

מוריה אשכנזי רוזנבלום, דקה מן הדקה, רישום בטושים על נייר, A4, י2020

.

ערן צלגוב

עוף המים התנבא

                        לתנחום אבגר שראה
 "כ־5,250 עגורים נמצאו מתים בעמק החולה"
(YNET, 26.12.2021)

.

עוֹף הַמַּיִם הִתְנַבֵּא.

אִישׁ לֹא הִקְשִׁיב.

עוֹף הַמַּיִם גָּסַס.

כֶּתֶם שֶׁמֶן בִּפְלוּמָתוֹ.

עוֹף הַמַּיִם גָּוַע.

בְּקָרוֹב יְנַתְּקוּ אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ.

בְּקָרוֹב יַדְבִּיקוּ בָּאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הַחָפְשִׁית

תַּחַת בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁנִּכְחֲדוּ.

עַכְשָׁו. עַכְשָׁו

.

ערן צלגוב הוא משורר, משרגם ומשרבט. ספר הילדים הראשון שלו, "הָפוךְ עַל עָנָף: שירים [ל]קטנים", צפוי לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד. שירים פרי עטו פורסמו בגיליונות 20 ו-33 של המוסך.

.

.

הדר לוטן

צבוע

יֵשׁ לוֹ רַק פַּרְצוּף אֶחָד

וְהוּא נִתְחָב וּמוֹשֵׁךְ בְּפִטְמוֹת אִמּוֹ

וְנוֹשֵׁךְ קַלּוֹת אֶת אֶחָיו בְּמִשְׂחָק

וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי רִבּוּי פָּנֵינוּ

וּבְסִנְווּרֵי הַכְּבִישׁ נִלְכָּד

 

אָנוּ מוֹחֲקִים לְאַט אֶת תָּוֵי פַּרְצוּפוֹ הָאֶחָד.

הוּא סוֹמֵר רַעֲמָתוֹ, לְהֵרָאוֹת גָּדוֹל מִן הַשִּׁכְחָה

 

לִסְתּוֹ חֲזָקָה, עֵינָיו כֵּהוֹת וַעֲמֻקּוֹת, אוֹהֲבוֹת

אֶת עֶצֶם הַלַּיְלָה.

צוֹדְקִים הַמַּאֲמִינִים בְּמַבָּטוֹ הַמְּהַפְּנֵט, צוֹדְקִים

הַמַּאֲמִינִים בִּסְגֻלּוֹתָיו הַמְּרַפְּאוֹת:

 

אֵיבָרָיו הַשְּׁלֵמִים אֲחוּזִים כִּקְמֵעוֹת

בְּלִבּוֹ הַחַי.

.

*

בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר נוֹלַד הַתִּינוֹק.

בַּתְּמוּנָה שֶׁשָּׁלַחְתְּ – רֹאשׁ כְּחַלְחַל

מֻנָּח עַל חָזֵךְ, צְדוּדִיתֵךְ עֲיֵפָה וּמְסֻפֶּקֶת בַּחֲלוּק בֵּית־הַחוֹלִים.

 

הָעֶרֶב לְאֹרֶךְ הַתְּעָלָה מַצְחִין כְּאֵב דָּלוּחַ, מַיִם יְרֻקִּים

מְבַעְבְּעִים בִּנְשִׁימוֹת אַחֲרוֹנוֹת וְהָאֲוִיר

עוֹמֵד. אַבְנֵי הַקַּרְקָעִית גְּלוּיוֹת וַעֲגֻלּוֹת –

רָאשִׁים פְּעוּטִים, לְחָיַיִם וְיַשְׁבָנִים.

 

אֵין גֶּשֶׁם שֶׁיֵּרֵד עַל תְּחִלָּתוֹ שֶׁל קַיִץ. רָחוֹק הַשִּׁטָּפוֹן

שֶׁיְּכַסֶּה כְּמִיהָה, יַרְטִיב גָּרוֹן וִימַלֵּא הַנַּחַל. צְוָחוֹת

מִסְתַּחְרְרוֹת מֵעַל רֹאשִׁי –

זוּג סִיקְסָקִים דָּרוּךְ.

 

בְּמַחֲסֵה הַשִּׂיחִים מִשְׁתּוֹפְפִים חַיִּים חֲדָשִׁים, בְּרַעַד

פְּלוּמוֹת מְנֻמָּרוֹת אָפֹר מְדַדּוֹת עַל כְּלוֹנְסָאוֹת

 

שֶׁקֶט, אֵינִי מִתְכַּוֶּנֶת לִטְרֹף אֶת אֶפְרוֹחַיִךְ!

הִנֵּה, אֲנִי מְמַהֶרֶת לְהִתְרַחֵק מִשְּׂפַת הַתְּעָלָה. כְּבָר מַחְשִׁיךְ

אֲנִי מְרַכֶּכֶת בְּפִי שְׁיָרֵי אוֹר. הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

נִגֶּרֶת מִמַּקּוֹר לְמַקּוֹר.

.

*

א.

עַל סַפְסָל בְּמֶרְכַּז חֵ"ן, מֵעָלֵינוּ דֶּקֶל נָע בָּרוּחַ.

אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל אוֹתָךְ

 

אוּלַי נִבְרָא מִצֶּלַע יֵאוּשֵׁךְ

בִּשְׁבִילֵךְ הוּא קַיָּם, קָרוֹב מְאוֹד אוֹ רָחוֹק

אַתְּ לֹא יוֹדַעַת אֵיפֹה הוּא גָּר

אֲבָל נִזְכֶּרֶת שֶׁפַּעַם עָזַר, לִפְנֵי שֶׁנִּשֵּׂאת

לַגֶּבֶר שֶׁמָּרַט אֶת נוֹצוֹתַיִךְ וְשָׁתָה בִּשְׁקִיקָה

שָׁנִים עַל שָׁנִים מַהֲלוּמוֹת אַלְכּוֹהוֹל וְדָם.

 

אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַגֶּבֶר שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל אוֹתָךְ

עוֹצֶרֶת זָרִים שֶׁחוֹלְפִים בָּרְחוֹב, בִּתְחִנָּה

זוֹרָה שְׁמוֹ עַל פְּנֵי פָּנִים תְּמֵהוֹת. אֵיפֹה הוּא? הַכְנִיסֵנִי

                                                          תַּחַת כְּנָפְךָ.

.

ב.

עַל הַדֶּקֶל עוֹמֶדֶת צִפּוֹר שְׁחֹרָה וַאֲפֹרָה.

אֵיךְ בְּעִבְרִית?

עוֹרֵב. וְאֵיךְ בְּאַמְהָרִית?

קוּרָה!

נִשְׁמָע כִּקְרִיאָתוֹ קְרָע קְרָע

 

שְׁמֵךְ שֶׁנִּתַּן לָךְ בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ

צֵל נְבוּאָה

בְּיָד זָרָה בְּאַקְרַאי

קְרִיאָתֵךְ נִבְחֲרָה.

.

הדר לוטן היא אמנית יוצרת בתחומי ציור, איור והדפס, ומלווה אנשים עם צרכים מיוחדים בשיקום ובהדרכת אמנות משקמת. פרסמה שני ספרי שירה, האחרון שבהם, "נראה אותך חוצה את זה בחיים", יצא לאור בשנה שעברה (אפיק והליקון). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך, בין היתר בגיליון 60 ובגיליון מיום 8.7.21.

.

.

מרב זקס־פורטל

תמיד יש משהו נוצץ

בּוֹסְטוֹן אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת

שִׁבְעִים וָשֶׁבַע, בַּחֲצַר הַמִּשְׂחָקִים

הַקֶּרַח דַּק וּמְלֻכְלָךְ

הַיְּלָדִים זָרִים.

עַל מִפְתַּן חֲנוּת קְטַנָּה

אָחִיךְ עוֹצֵר לִמְתֹּחַ גֶּרֶב רְפוּיָה

שׁוֹקָיו שְׁחוּמוֹת עֲדַיִן מִשֶּׁמֶשׁ

אֶרֶץ רְחוֹקָה.

 

הוֹפֵךְ דֻּבֵּי חַרְסִינָה לְבָנִים

מֵעִיר פֵיָה מִקִּפְאוֹנָהּ

פּוֹדֶה, בְּמַטְבְּעוֹת קְטַנּוֹת,

צִפּוֹר קְרִיסְטָל

לִמְעוֹפָהּ.

 

הוּא אָח שֶׁלָּךְ, לִבּוֹ זָהָב

תָּמִיד יֵשׁ מַשֶּׁהוּ נוֹצֵץ בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה.

.

אני שוקלת להפסיק לשקר לרקפת שלי

זֶה תֶּכֶף קַיִץ

קוֹמָה שָׁלוֹשׁ דִּירָה עָרְפִּית

בְּקוּרְנָסוֹ מַכֶּה הַשֶּׁמֶשׁ

עֲצִיץ עַל מַעֲקֶה חָלוּד

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת מִתְעַלְּפִים

 

וּבַחֲלוֹמָהּ

טַלְלֵי יַעַר, סְלָעִים,

עוֹפוֹת לַיְלָה מִתְנַשְּׁפִים

.

מרב זקס־פורטל היא מתרגמת ספרות, סופרת ומשוררת. ספר הפרוזה שלה, "מלאכים באופק", ראה אור בשנת 2016 (ידיעות ספרים), וספר שיריה, "אין השלם", ראה אור בשנה שעברה (עתון 77). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 26 ו-42.

.

»במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מרב קינן, יצחק כהן ורבקה אילון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מלך דגי הכסף

"הגלים נראים לי גבוהים ואני חוששת ליפול, אבל אבא, דרכי הים גלויות בפניו ואני נצמדת אליו ונשענת על גופו הגדול, השקט." סיפור קצר מאת יערה מוקי

שרון פוליאקין, אש בים (בעקבות ויליאם טרנר), שמן על בד, 240X180 ס"מ, 2012

.

סולמות וחבלים

יערה מוקי

.

אני נוסעת עם אבא באוטובוס. השעה שעת בוקר מוקדמת מאוד, הכול עוד חשוך. אנחנו יושבים זה לצד זה. על גבִּי התיק הכחול הקטן שלי שרצועותיו שרוכים, תיקו השחור המלבני של אבא על ירכיו. אני ליד החלון. האוטובוס יוצא מהשכונה שלנו בתל אביב בדרכו לתחנה המרכזית. אין כמעט נוסעים באוטובוס, אבל אחדים בכל זאת התעוררו והם בדרכם לאנשהו. הם נדים בראשם זה לזה, מתיישבים ליד החלונות, מכונסים בתוך עצמם. זו לא שעה לדיבורים, רק אבא משעשע אותי, מנחש מי עומד לעלות בכל תחנה, וצודק.

התחנה המרכזית היא לא התחנה האחרונה שלנו במסע הבוקר הזה. אנחנו עולים על אוטובוס נוסף ומגיעים לנמל חיפה. שם, בין צפירות רועמות, מכולות שכל אחת מהן נראית לי כמו בית, ריח עז של ים ואבק של גרעיני דוּרה, אנחנו מוצאים את דרכנו לאוניית המשא שאבא עובד בה בימים אלה.

במזג אוויר בלתי יציב כמו היום, אבא מסביר לי, לא מאשרים לאונייה להיקשר במימיו הרדודים של הנמל והיא נאלצת לעגון מחוצה לו, במקום שהים עמוק יותר. כדי להגיע אליה אנחנו עוברים אל סירת מנוע קטנה שכמה ימאים כבר מצטופפים על סיפונה. גברים רחבי גוף וקשי פנים, שקמטיהם עמוקים וגסים והם עטופים במעילים דקים. ריח הסיגריות והאלכוהול שלהם נמהל ברסס הים. אני הילדה היחידה על הסירה. הימאים מחייכים לעברי חיוך שקצתו מחמם אותי מבפנים וקצתו מעורר בי מידה של אי־נחת. הגלים נראים לי גבוהים ואני חוששת ליפול, אבל אבא, דרכי הים גלויות בפניו ואני נצמדת אליו ונשענת על גופו הגדול, השקט.

ואכן, בסופו של דבר הכול מסתדר. כשהסירה מתקרבת לאונייה, אני מבחינה על הדופן הגלוי לעיניי בכיתוב ענקי באנגלית שאני עדיין לא יכולה לקרוא ובסולם מתכת שסופו בשמיים. כמה ימאים כבר תופסים בשולי הסולם ובזה אחר זה עולים בו כקופים ונעלמים בתוך האונייה. הגיע גם הזמן שלי. בכפות ידיו הכהות והמחוספסות אבא אוחז בי מתחת לבתי השחי, פניי לסולם. הוא מרים אותי בזרועות מתוחות אל השלב הגבוה ביותר שהוא מגיע אליו וקורא "הסולם לא יזוז, טפסי." הוא עולה קרוב מאחוריי. גם אם אפול, גופו יספוג את הנפילה, יעטוף את גופי כשמיכה ויעזור לי להתייצב מחדש. שלב אחר שלב אנחנו מתקדמים, וכשאנחנו מגיעים לסיפון אני מייצבת עליו את רגליי המאומצות ולאט־לאט מרפה את שריריי.

השמש של תחילת האביב כבר עלתה יפה. רוח נעימה, מלוחה, מלטפת את פניי. זו הרפתקה ואני מרשה לעצמי להתרגש. דרך מסדרון מגורי העובדים, שרצפתו שטיח ירוק מודבק, אבא מוביל אותי אל הקבינה שלו. אור רך חודר דרך החלון שווילון מאובק בצבע שאולי היה פעם כתום מכסה עליו. גם שולחן הפורמייקה הקטנטן וגם המיטה הכמעט זוגית שאבא מסדר בחופזה מקובעים לרצפה. הרחק מסאון גלי הים, הדממה אופפת אותנו ומעירה בנו מבוכה.

אבא צריך לעבוד. "יש עוד ילדה על האונייה, סיפרתי לך?" הוא אומר כשנשמעות דפיקות עולצות מכיוון דלת הקבינה. "קוראים לה ערין, אתן יכולות לשחק ביחד." אבא פותח את הדלת אל המסדרון הרוחש. ערין עומדת שם ליד אמהּ, עיניה הירוקות, החתוליות, נוצצות במשובה מתוך שערה השחור, החלק, המבריק. הגזור עד כתפיה. כמו חתול. אולי כמו קליאופטרה. העברית שלה לא כל כך טובה ואני לא יודעת מילה בערבית, אבל לילדות בגילנו דיבור הוא רק אחת האפשרויות. היא מחייכת אליי חיוך שאין לו קץ, תופסת בידי ומתחילה לרוץ.

ערין חזרה עכשיו מהפלגה עם אבא שלה, שגם הוא ימאי, היא מכירה כאן כל פינה. זו הבריכה, היא מצביעה. ממלאים אותה במים מהים והמים מתנדנדים ביחד עם האונייה, מאזנים את עצמם. אני תוהה איך אפשר לשחות כשהסביבה שלך כל הזמן זזה. אז אפשר. יש איש בבריכה והוא מנופף אלינו. ערין מנופפת לו בחזרה. לי ולה אסור להירטב עכשיו. גם אל חדר המכונות אסור לנו להיכנס. אני רצה אחרי ערין. אנחנו עולות בגרמי מדרגות אנכיים לגמרי, המרווחים בין השלבים לא צפויים. בעלייה אני והיא נצמדות אל הסולם באדיקות, וכשאנחנו עוצרות לנוח אנו מטות את כל פלג גופנו העליון לאחור במעין משולש, כפות רגלינו יציבות על השלבים, זרועותינו מתוחות לפנים.

אנחנו ממשיכות לרוץ גם על הסיפון, מפלצת מתכת אינסופית. לכל אורכו ועד האופק שלוש שורות של ריבועים שטוחים, מכסי ענק שסוגרים על מחסנים עצומים. כמה מהם פתוחים ואנחנו מציצות פנימה, אני מרחוק וערין מקרוב. המחסנים נראים לי כמו עולמות שלמים. הם יורדים בתלילות ממפלס הסיפון אל בטן האונייה, חלקם ריקים ואחדים מלאים עד חציים בגרגירי דוּרה חלקלקים. ערין מסמנת לי להתקרב אל אחד המחסנים, אני מתקדמת אל שפתו צעד־צעד ומציצה פנימה. ערין מחווה באוויר תנועה מהירה של דחיפה ושתינו צווחות. אני מדמיינת את עצמי נופלת פנימה אל התהום, לוקח לי יממה להגיע אל התחתית. הגרגירים מקיפים את גופי, נכנסים לי לנעליים, לבגדים, לאף. מדי פעם אני מצליחה לעלות אל פני השטח, לחלץ פנים, יד, עד שאני מתעייפת ונכנעת ונרדמת ושוקעת.

בצהריים אמא של ערין מגישה לנו שקית ענקית שמילאה בחדר האוכל, סנדוויצ'ים עבים מלחם אחיד עם חביתה שמנמנה עטופים בנייר פרגמנט, ולצידם עגבניות שלמות אדומות מאוד ובננות, ולקינוח קיט־קט. אנחנו מוצאות מקום מוגן משמש, פורשות סדין והנה לנו פיקניק. ערין מבקעת בציפורן האצבע שלה חור באחת העגבניות ומוצצת את לשדה. כשאני מנסה לעשות כמוה, המיץ משפריץ לי על הפנים ועל החולצה ושתינו מתפקעות מצחוק.

אחר כך נעשה לנו קצת קר ואנחנו דווקא מחפשות את השמש, שכבר עברה את קו האמצע אל הצד שאין בו יבשה. אמא של ערין קוראת לנו, קולה נבלע חלקית ברעם הגלים הנשברים על האונייה וחלקו נישא על הרוח עד אלינו. היא מובילה אותנו אל מסדרון המגורים ונעמדת ליד אבא של ערין ואבא שלי, שלא ראיתי מאז הבוקר. ערין קופצת על אבא שלה, וגם אני רוצה, אבל אבא נראה מוזר, לחייו ואפו אדומים, מבטו נודד ימינה ושמאלה והוא מחייך ומהנהן ומהנהן ומחייך, מתנודד אקראית מצד לצד, וכשהוא מאבד את שיווי המשקל וכמעט נופל, נחלץ ממנו משב אלכוהולי שמגיע עד אליי ומעלה בגרוני בחילה. הוא מתאמץ לומר לי משהו והלשון נתקעת לו בדרך. הוא מנסה שוב, ועכשיו אמא של ערין מסתכלת על אבא של ערין ואז עליי. "בואי אלינו וניתן לאבא לנוח קצת, בסדר מותק?" היא אוחזת בידי הרועדת ומובילה אותי ואת ערין אל הקבינה שלהם.

בשעות הקרובות שלושתנו שוכבות על המיטה, שהיא זהה לזו שבקבינה של אבא, ומשתעממות ביחד. החלון מחשיך, ערין נרדמת. גם העיניים שלי כמעט נעצמות, אבל אני חושבת על אבא שיחבק אותי ומצליחה להחזיק אותן פקוחות. כשהחלון שחור לגמרי, אבא של ערין נכנס לקבינה ואומר לאמא שלה משהו בערבית. בעברית היא אומרת לי, "הוא הקיא את כל מה שהוא שתה, וזה טוב." היא מלטפת את גבי בכף יד פרושה. "אני חושבת שהוא בסדר עכשיו."

היא מובילה אותי אל הקבינה של אבא. שם, במרכז החדר, הוא עומד ברגליים מפושקות. הוא מחייך בנימוס שלו אל אמא של ערין ואז מסתכל עליי בתשומת לב. כשאמא של ערין יוצאת וטורקת אחריה את הדלת, הוא רוכן לעברי ואומר, "נו, איך היה לך מותק?" ואז בשקט, "אל תספרי לאמא." אני משפילה את עיניי, הידיים שלי מוטלות לצדי הגוף. אני יודעת: לא כל החבלים והקשרים גלויים לעיניי. ולא אספר.

אני מסדרת את תיק השרוכים שלי על גבי. צריך לחזור, הסירה שתיקח אותנו ליבשה כבר מחכה למטה במים. על סיפון האונייה חושך גדול. מעבר לאונייה חושך גדול ורק באופק מרצדים האורות של חיפה. אבא הולך לפניי, הוא מסביר לי שהים גבוה עכשיו, לא מורידים סולם מתכת כשהים גבוה. אני מציצה אל מעבר למעקה הסיפון, סולם חבלים עם שלבי עץ משתלשל מטה, מתדפק על דופן האונייה לקצב הרוח. ובקצה השני של הסולם סירה כמו זו שהביאה אותנו לכאן בבוקר, והסולם מתדפק ומתדפק עם הרוח, והסירה יורדת ועולה עם הגלים. כשהיא עולה אפשר כמעט לגעת בה. כשהיא יורדת היא נבלעת בחושך המוקצף של הים.

לפנינו יורד גבר, ואז עוד גבר ועוד אחד, ואבא מזרז אותי, "בואי חמודה, הסירה לא יכולה לחכות יותר. אל תפחדי, זה כמעט כמו בבוקר." האף שלי זולג כמו העיניים. עוד גבר יורד לפנינו. אבא אומר, "אני ארד עכשיו לפנייך לסירה. הוא יעלה אותך על הסולם." אבא חובק את שכמו של אחד מחבריו. "תרדי שלב־שלב וכשאני אגיד לך לקפוץ, תקפצי."

אבא מעביר את רגליו אל סולם החבלים. הוא יורד בזריזות מטה, עוצר על אחד השלבים, מתבונן אל תנועת הסירה שתחתיו. כשהסירה גבוהה, הוא מסיט את גופו בחצי סיבוב, מרפה מהסולם וקופץ הצידה ולאחור. הסירה שוקעת עם אבא בתוכה. עכשיו תורי. חבר של אבא מכניס את ידיו אל מתחת לזרועותיי ומניף אותי אל הסולם. רגליי מפרפרות לרגע. כשהן מתייצבות על שלב העץ, חבר של אבא מצמיד את כפות ידיי המזיעות אל המקום הנכון ומורה לי להיצמד לחבל ולרדת בקצב קבוע, רגל ימין, יד שמאל, רגל שמאל, יד ימין. לא משנה מה, אסור לי לעזוב את הסולם עד שאבא יגיד לי. וכשהוא יגיד לי לקפוץ, אני צריכה לנתק את ידיי ולהניח לעצמי ליפול לאחור. אסור לי להישאר על הסולם כשאבא אומר לי לקפוץ. זה מסוכן. ואין לי מה לדאוג, אבא יתפוס אותי.

הגוף שלי יורד בסולם, רגל ימין, יד שמאל, רגל שמאל, יד ימין. אם אסתכל לאחור, אפול למים. אני מדמיינת את הקצף אוסף אותי אליו, מקיף אותי ברוך אינסופי. רגל, יד, רגל. אני נושמת את הקצף והוא טוב לי מאוויר. יד, רגל, יד. להקה עצומה של דגי כסף קטנטנים חגה סביבי במעגלים. רגל, יד, רגל. כלום לא יכול לקרות לילדה שלהקה של דגי כסף דואגת לה. "תקפצי, עכשיו!" קורא אליי מלך דגי הכסף. אני מרפה. מלך דגי הכסף מתפשט ומתעצם עד לגודל הנכון, סנפיריו אוספים אותי אליהם, עוטפים אותי כמו גולם, בולמים את תנודותיו של הגוף, מייבשים את זיעת הידיים, את האף ואת העיניים, ואז ממשיכים ללחוץ ולהדק אליהם את איבריי עד החוף של חיפה, עד התחנה המרכזית של תל אביב, עד הבית.

.

יערה מוקי, ילידת 1973, תל אביב. עורכת ספרים, כותבת ולקטורית עצמאית. בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול. "סולמות וחבלים" הוא פרסומה הראשון בפרוזה. 

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אמילי", סיפור מאת דבורה דויטש

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

גירוש ספרד | גלות המשוררים היהודים

"שני השירים הללו, של שני רבי אמן מימי הביניים, מתארים כל אחד בדרכו את כוחם המשתק של הנדודים בנכר". אופיר מינץ־מנור קורא בשירים מאת משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא, מגדולי המשוררים היהודים בספרד, במלאת 530 שנה לחתימת צו הגירוש

ר' אברהם אבן עזרא מחזיק אסטרולב. מתוך הפסלטר של בלנאש (בלנקה) נסיכת קסטיליה, פריז, 1235 לערך

.

וּמַה נּוּכַל דַּבֵּר בְּאֶרֶץ מֶרְחָקִים? נכר וגעגוע בשני שירים של משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא

אופיר מינץ־מנור

.

באופן מפתיע לא נכתבו – או לכל הפחות לא הגיעו לידנו –  יצירות שיר רבות בעקבות גירוש יהודי ספרד בשנת 1492; למעשה הגיעו לידנו רק כשלוש קינות כלליות למדי, וגם הן נכתבו לא מעט שנים לאחר האירועים עצמם. תהיה אשר תהיה הסיבה לכך, מסורת השירה העברית בספרד דווקא עשירה בשירים שנכתבו בצל אירועים היסטוריים טראומטיים, ובכלל זה יציאה לגלות של קהילות שלמות ובתוכן משוררים שתיארו זאת בשיריהם.

בדברים הבאים נחזור, אפוא, כמה מאות שנים לאחור כדי לעיין באופן שבו התייחסו משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא לגלות בספרד הנוצרית, שנאלצו לצאת אליה בשל מלחמות שהתחוללו במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה. הגלות הפנימית הזו – שאברהם אבן עזרא מכנה אותה בְּגָלוּת תּוֹךְ גָּלוּת – והייצוגים הספרותיים שלה מצטרפים לרצף ארוך ומפואר של שירה עברית שמתארת גלות וגעגועים, כגון מגילת איכה בתנ״ך ופיוטי תשעה באב משלהי העת העתיקה ומימי הביניים. אחד המאפיינים של המסורת השירית הזו הוא הדגשת חוסר היכולת לכתוב שירים בגלות, כמו בפסוק המפורסם מתהילים קלז 4: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר". כפי שנראה, מוטיב זה מופיע יותר מפעם אחת בשירו של אברהם אבן עזרא, "נְדוֹד הֵסִיר אוֹנִי", ומכאן גם כותרת הרשימה: "וּמַה נּוּכַל דַּבֵּר בְּאֶרֶץ מֶרְחָקִים?"

.

***

.

השיר הראשון שנעיין בו הוא פרי עטו של משה אבן עזרא, שנולד בגרנדה בשנות החמישים של המאה האחת־עשרה, בן לאחת המשפחות המיוחסות באל־אנדלוס. בשנת 1090 נכבשה גרנדה על ידי המוראביטון, קבוצה מוסלמית קנאית שפלשה לדרום ספרד מצפון אפריקה, פלישה שסימנה את תחילת הקץ של התרבות התוססת והעשירה של דרום ספרד המוסלמית. שנים מעטות לאחר כיבוש גרנדה נאלץ משה אבן עזרא לעזוב את העיר ולנדוד בגלילות ספרד הנוצרית עד יום מותו אי שם בין שנת 1135 לשנת 1140. אבן עזרא התייחס למאורעות הללו בכמה משיריו האישיים, שבהם הוא נע בין הכאב הרב על שנאלץ להשאיר את מולדתו מאחור לבין תחושת הגלות שלו בספרד הנוצרית. שירו "אַחַר יְמֵי הַשַּחֲרוּת" הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה בהקשר זה; בשבעה טורים ("בתים" בלשון שירת ימי הביניים) הוא מתאר תחושה זו בצורה מזוקקת:

.

אַחַר יְמֵי הַשַּחֲרוּת פָּנוּ / כַצֵּל וְצָרוּ צַעֲדֵי שָׁנַי

קָרָא נְדוֹד: ״הַשַּׁאֲנָן קוּמָה״, / וּלְשַׁאֲנַנּוֹ צָלְלוּ אָזְנַי.

קַמְתִּי בְלֵב רַגָּז וְיָצָאתִי / תּוֹעֶה, וְלָאֵל שִׁוְּעוּ בָנַי

הָיוּ מְקוֹר חַיַּי, וְאֵיךְ אֶחְיֶה / בִלְתָּם, וְאֵין אִתִּי מְאוֹר עֵינַי?

נָחָה זְמָן אוֹתִי אֱלֵי אֶרֶץ / בָּהּ נִבְהֲלוּ רֵעַי וְרַעְיוֹנַי,

עַם לַעֲגֵי שָׂפָה וְעִמְקֵי פֶה, / מִשּׁוּר פְּנֵיהֶם – נָפְלוּ פָנַי,

עַד כִּי אֱלֹהִים לִי דְרוֹר יִקְרָא, / מֵהֶם לְהִמָּלֵט בְּעוֹר שִׁנַּי.

.

השיר פותח בתיאור ימי הנעורים שעברו, חלפו ואינם תוך שימוש בהאנשה יפה של השנים ההולכות בצעדים צרים, היינו קטנים ואיטיים, כהליכתו של אדם מבוגר. בבית השני הנדודים מוצגים כדמות אנושית של ממש (ה"נְדוֹד"), הפונה אל הדובר השאנן ופוקדת עליו בצעקה ("שַׁאֲנַנּוֹ", מלשון שאון) לעזוב. בבית הבא הוא אכן קם ועוזב ללא כיוון או יעד, בעוד בניו שנותרו מאחור זועקים לשווא לאל לעזרה, מהלך שמעצים את הדרמה עוד יותר. כעת בא תיאור נוגע ללב, בצורה של שאלות רטוריות, שמבהיר שחייו של הדובר אינם חיים ללא מקור חייו ומאור עיניו – בניו. ה"זמן" שמופיע בבית החמישי הוא אינו הזמן (time) המודרני המוכר לנו אלא האנשה ימי ביניימית, ערבית־יהודית, של הגורל העיוור והאכזר. כעת מתברר גם שהדובר אולי סבר שהוא נע ללא כיוון מוגדר, אולם הזמן־גורל שלח אותו אל ארץ לא מוכרת, אשר גרמה לו בלבול מוחלט ("רֵעַי" כאן הן מחשבות על פי לשון תהילים קלט 17), ארץ שבה שפת האנשים נלעגת ודיבורם אינו נאה. בחציו השני של הבית השישי עושה המשורר שימוש מחוכם, כמעט הומוריסטי, במטפורה "נָפְלוּ פָנַי" אחרי שראה את פניהם של אותם אנשים בורים ועמי הארצות. לא נותר לו לדובר אלא לקוות שהאל יגאל אותו מחברה מפוקפקת זו וימלט אותו ואפילו חסר כול, והוא משתמש שוב בביטוי מטפורי מהשדה הסמנטי של הפנים – "שִׁנַּי" (וכבר הופיעו מוקדם יותר בשיר האוזניים והעיניים). מעבר לתיאור היפהפה והכואב של הגלות והנדודים בשיר קצרצר זה, מרתק לראות את הניגוד התרבותי החד שבין ספרד המוסלמית לספרד הנוצרית. ניתן היה להעלות על הדעת שהשיר יספר כיצד ניצל המשורר ומצא מקלט בצפון הנוצרי, ולא היא: לשונם הזרה של תושבי המקום שאינם דוברי ערבית ואינם בני התרבות הערבית הופכת דווקא לסמל הגדול ביותר של הנכר ושל הגעגוע.

השיר השני הוא פרי עטו של אברהם אבן עזרא (למרות השם, השניים אינם קרובי משפחה). אברהם אבן עזרא נולד בטודילה בשנת 1089 ואף הוא קיבל חינוך יהודי־עברי־ערבי מגוון ועשיר. פלישת המוראביטון לאל־אנדלוס, שנה אחרי הולדתו של אברהם אבן עזרא, כאמור ערערה עד היסוד את התנאים לקיום חברה ותרבות תוססות, ובשלב מסוים עזב אף הוא את עיר הולדתו ונע ונד בספרד ואחר כך גם באיטליה, צרפת ולבסוף אנגליה, שבה נפטר בשנות השישים של המאה השתים־עשרה. המלחמות באל־אנדלוס המשיכו וכללו לזמן קצר גם כיבוש נוצרי של האזור (כחלק מהרֵקוֹנקיסְטה, "הכיבוש המחודש״ של ספרד מידי המוסלמים) עד שלבסוף נחרבה התרבות היהודית באל־אנדלוס עם פלישת האלמואחידון, שבט מוסלמי צפון־אפריקאי קנאי נוסף, במרוצת המאה השתים־עשרה. תהליך זה הגיעו לשיאו בפרעות נגד היהודים שהתחוללו בגרנדה בשנת 1066, שבמהלכן נרצח יהוסף הנגיד, ראש הקהילה היהודית ובנו של שמואל הנגיד, שאף ערך את ספר שיריו של אביו (הדיוואן). אירועים אלו רדפו את אברהם אבן עזרא כל חייו והובילו לכתיבת כמה שירים שמתארים את גלותו, נדודיו וגעגועיו. הנה שני חלקים מתוך שירו הארוך "נְדוֹד הֵסִיר אוֹנִי":

.

נְדוֹד הֵסִיר אוֹנִי / וְהִבְהִיל רַעְיוֹנִי / וְשָׂם פִּי וּלְשוֹנִי / אֲסוּרִים בַָאזִקִּים.

לְפָנִים בִּנְעֻרִים / הֲכִינוֹתִי שִׁירִים, / בְּצַוַּאר הָעִבְרִים / נְתַתִּים כַּעֲנָקִים.

בְּכָל מָקוֹם גַּרְתִּי / סְפָרִים חִבַּרְתִּי / וְסוֹדוֹת בֵּאַרְתִּי / וְכִרְאִי מוּצָקִים;

שְׂפָתַי אִם אָשִׂים / בְּהָרִים וּרְכָסִים – / יְעוּפוּן בָּם סוּסִים, / יְרוּצוּן כִּבְרָקִים.

וְעַתָּה נָפַלְתִּי, / לְעָפָר שָפַלְתִּי / וְתַחֲנוּן הִפַּלְתִי / לְאֵל מִמַּעֲמַקִּים.

אֲכָלוּנִי עוֹפוֹת / עֲדֵי הַקִּיפוֹפוֹת / וְעַל רֹאשִׁי אַשְפּוֹת / בְּנֵי עַוְלָה זוֹרְקִים

שְׁמָעֵנִי, אָחִי / שְׁמַע נָא אֶל שִׂיחִי, / אֲהֵבַתְךָ רוּחִי / וְעֵדַי [ב]שְׁחָקִים –

וְלָמָּה נִתְעַבֵּר / בְּזֵד כִּי הִתְגַּבֵּר / וּמַה נּוּכַל דַּבֵּר / בְּאֶרֶץ מֶרְחָקִים?

אֲנַחְנוּ עַם דַּלּוּת / וקַלּוּת עִם סִכְלוּת / בְּגָלוּת תּוֹךְ גָּלוּת / בְּכָל עֵת מַעְתִּיקִים –

בְּיַד אֵל לוּ מַתְנוּ / בְּעֵת שֶׁיָּשַׁבְנוּ / בְּמֶרְחָב, כִּי שַׁבְנוּ / לְחוּצִים וּדְחוּקִים

וּבְאֱדוֹם אֵין הָדָר / לְכָל חָכָם הוּא דָר / בְּאַדְמַת בֶּן קֵדָר / וְעָלֵינוּ שׁוֹרְקִים –

.

השיר פותח, in medias res, בנדוד שכבר נתקלנו בו בשירו של משה אבן עזרא, אותה דמות שבאופן תקיף ואקטיבי שולחת את הדובר לגלות. כאן היא מתוארת בעיקר מצידה הרוחני – בגינה הוא אינו מסוגל עוד לחבר שירים. וכאילו כדי להדגיש אלם שירי זה, שלושת הבתים הבאים מתארים, בהתפארות לא קטנה, את יבולו הספרותי העשיר של הדובר ואת יכולותיו הגבוהות עד כדי כך ששיריו הופכים את ההרים למישור שעליו דוהרים סוסים. אלא שמעוף ההיבריס הזה נגמר – איך לא – במעבר מאגרא רמא לבירא עמיקתא ובתיאור התרסקותו לעפר ותחינתו לאל ממעמקים. הבית הבא מקצין את התיאור עד למחוזות הגרוטסקה – את בשרו של הדובר אוכלים העופות ועוד הפחותים ביותר שבהם (הקיפוֹף, על פי אזכוריו בתלמוד הבבלי), ועל ראשו משליכים האויבים אשפה. לקראת סופו של השיר פונה הדובר אל ידידו ומבקש לשתפו בצרותיו, ופנייתו מסתיימת בשאלה הנוקבת "וּמַה נּוּכַל דַּבֵּר בְּאֶרֶץ מֶרְחָקִים?" – גלות המשוררים ממש. לפתע מתרחבת התמונה והדובר מציג עצמו כחלק מבני עמו, שנמצאים בְּגָלוּת תּוֹךְ גָּלוּת, ביטוי מבריק לגלות הפנימית האירופאית שבתוך מעגל הגלות הרחב יותר, שמרכזו כמובן ארץ הקודש. ובבית הבא, בווריאציה על תלונות בני ישראל במדבר, הדובר אומר כי היה מעדיף למות בספרד מלשבת בדחק ובלחץ בנכר. לבסוף, כמו אצל משה אבן עזרא גם כאן אנו נתקלים בבוז ליושבי ארצות הנצרות ("אֱדוֹם"), שאין להשוותם למי ש"דָר בְּאַדְמַת בֶּן קֵדָר", היינו בארצות האסלאם.

.

***

.

דמיון רב יש בין שני השירים אך גם שוני שמבחינות רבות משקף את מכלול יצירתם של שני המשוררים הללו. שירתו של משה אבן עזרא היא מפסגות השירה העברית באל־אנדלוס הן מצד עיצובה הן מצד איכותה הפואטית: לשונו השירית גמישה, מטפורית וקומפקטית, המבע אישי ואוניברסלי בעת ובעונה אחת, והחריזה אוצרת בתוכה באופן מבריק וכואב את צליל הצער – אַי. אצל אברהם אבן עזרא אנו עדים למעבר לתקופה הבתר־קלאסית של השירה העברית בימי הביניים; היסוד האנדלוסי המעודן והאליטיסטי הופך למחוספס יותר, פחות מטפורי ובמידת מה שכלתני יותר, ועם זאת בשום צורה לא פחות יפה, אמוטיבי או אפקטיבי. כך או אחרת, שני השירים הללו, של שני רבי אמן מימי הביניים, מתארים כל אחד בדרכו את כוחם המשתק של הנדודים בנכר אך גם את הפוטנציאל היצירתי – ולכן המחיה – שטמון בהם.

.

פרופ' אופיר מינץ־מנור הוא חוקר שירה עברית משלהי העת העתיקה ומימי הביניים, חבר סגל בכיר באוניברסיטה הפתוחה ודיקן הלימודים האקדמיים שלה. עוסק בשנים האחרונות גם במחקר מחשובי של הספרות ופרסם זה עתה, על פי כתבי יד מהגניזה הקהירית, את מהדורת פיוטי אלעזר בירבי קליר לחנוכה (מכון בן צבי, 2022). חבר להקת הרוק־הפואטי "כריכה רכה". רשימה פרי עטו על עקרותה של שרה בפיוט מאת יניי התפרסמה בגיליון מס' 5 של המוסך.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן