וּבְעִבְרִית | שבע קומות מתחת לפני הים

שירים מאת המשורר הטורקי חסן ערקאק בתרגומה של גילי חיימוביץ'

אביבית בלס ברנס, רווח, טכניקה מעורבת על בד, 40X30 ס"מ, 2021

.

ארבעה שירים מאת חסן ערקאק

תרגמה: גילי חיימוביץ'

.

משאלה

הוֹ חַיַּי הַמְּחֹרָזִים לְלֹא מִשְׁקָל

עַל הַהַפְרָעוֹת בְּקֶצֶב הַלֵּב וּשְׂעָרִי הַגָּזוּז,

הַפְסִיקוּ לַחְבֹּט לִי אֶת הַנְּשָׁמָה בְּאַבְנֵי מִדְרָכוֹת

כְּשֶׁכָּל מַהוּתִי נוֹהָה אַחַר נְשִׁיקוֹת וּנְגִיעוֹת אַהֲבָה

חִדְלוּ לְהוֹבִיל אוֹתִי אֶל מִטַּת עֶרֶשׂ.

.

DİLEK

Ah benim kırkık saçlı, ritmi aksak

ölçüsüz, uyaksız hayatım

çarpıp durma ruhumu kaldırım taşlarına

öpmelere, sevmelere açken her yanım

götürüp götürüp ölümün yatağına bırakma

.

רכבת לילה

1

רַכֶּבֶת,

פִּגְיוֹן צָלַל אֶל לִבּוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה

חָדַר אֶת בְּשָׂרוֹ הַשָּׁחֹר כְּאַסְפַלְט

.

רַכֶּבֶת,

נָחָשׁ מְנַצְנֵץ בְּאוֹרוֹ שֶׁל יָרֵחַ

חוֹבֵק אֶת דַּרְכּוֹ בִּכְמִיהַת הָאֵין סוֹף

.

רַכֶּבֶת,

שִׁיר לֹא שׁוֹכֵחַ, גּוֹלֵשׁ בְּמוֹרַד הַמְּסִלּוֹת

מְדַקְלֵם בְּעַל פֶּה מִנְהָרוֹת, מְחַשֵּׁל קִצְבוֹ אֶל זִכְרוֹן הַבַּרְזֶל

.

רַכֶּבֶת

מְפִזָּה צַעֲרָהּ הַשָּׁלֵו עַל הַלַּיְלָה

מַאֲפִירָה שְׂעָרוֹ בַּחָכְמָה שֶׁל דְּרָכֶיהָ

.

2

מָתַחְתִּי אֶת מַגְּפֵי הָאֹמֶץ שֶׁלִּי עַד בִּרְכַּיִם

וְעָלִיתִי עַל הָרַכֶּבֶת הַחוֹצָה אֶת הַלַּיְלָה

.

פָּגַשְׁתִּי נוֹסְעִים נוֹאָשִׁים עַל מַעֲשִׂיּוֹתֵיהֶם הַנִּפְתָּלוֹת

הִנַּחְתִּי יָדַי עַל יְדֵיהֶם הַנִּדְכָּאוֹת

.

כּשֶׁכָּל עִיר חוֹלֶפֶת הִצְטַלְּלָה עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹן

מַיִם זָלְגוּ עַל פִּרְחֵי הַפָּנִים שֶׁלִּי

.

מֵהַחַלּוֹנוֹת מְכֻסֵּי הָאֵדִים שֶׁל הָרַכֶּבֶת הֵכַנְתִּי מַרְאוֹת

בְּעוֹדִי מַמְתִּין שֶׁהַיְּעָדִים שֶׁל חֲלוֹמוֹתַי יְקַבְּלוּ צוּרוֹת

.

3

עַל הַמְּסִלּוֹת הַקָּרוֹת אֶת לִבִּי בָּחַנְתִּי

בְּכָל הִצְטַלְּבוּת לְעֵבֶר הַתִּקְוָה אֶת הַפַּסִּים הֶחְלַפְתִּי

.

בּוֹדֵד וְנוֹשֵׂא בָּעֹל כְּמוֹ הַדֶּרֶךְ

לָמַדְתִּי לִשְׁמֹר עַל הַשַּׁלְוָה כְּמוֹ רַכֶּבֶת בַּלַּיְלָה

.

הוֹפֵךְ אֶת יָמַי לִמְסִלָּה אֲרֻכָּה

עָלֶיהָ הַחַיִּים אוֹתִי הוֹרִידוּ

.

4

כָּל רַכֶּבֶת הִיא שִׁיר

מְדַמֵּם מַנְגִּינָתוֹ אֶל תּוֹכְכֵי הַחֹשֶׁךְ

וּמַשְׁלִים מַשְׁמָעוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה

.

כָּל שִׁיר רַכֶּבֶת דִּמּוּיִים הוּא

חוֹלֵף לְאֹרֶךְ הַמְּסִלּוֹת הַדַּקּוֹת שֶׁל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְלִבֵּנוּ

תָּר אַחַר תַּחֲנָה אֵי שָׁם בְּנִשְׁמָתֵנוּ

.

GECE TRENİ

I

Tren,

gecenin göğsüne saplanmış bir hançer

kapkara etine geçtikçe geçer

.

Tren,

ayın altında parıldayan yılan

yolu sonsuz bir hasretle kucaklayan

.

Tren,

kesintisiz bir şarkı, rayların üzerinden kayıp giden

ritmiyle kazılan demirin belleğine, tünelleri ezber eden

.

Tren,

dingin kederini serpen geceye

saçlarını ağartan yolun bilgeliğiyle

.

II

Çektim dizlerime dek cesaretin çizmelerini

bindim gecenin içinden geçen trene

.

Serüvenleri sancılı yolcularla tanıştım

Ellerimi koydum kederli ellerinin üstüne

.

Her şehir göründükçe penceresinden trenin

su yürüdü yüzümün çiçeklerine

.

Ayna yaptım trenin buğulu camlarını

Bir berraklık aradım düşlerimin menziline

.

III

Sınadım kalbimi soğuk raylarda

Makas değiştirdim umuda her kavşakta

.

Yollar kadar sürekli ve yalnız

Gecede tren gibi vakur olmayı öğrendim

.

Ömrümü uzun bir ray yapıp

geçtim hayatla üzerinden

.

IV

Her tren bir şiirdir

ezgisiyle karanlığa karışan

gecenin anlamını tamamlayan

.

Her şiir bir imge trenidir

geçip beynimizin ve yüreğimizin ince raylarından

kalbimizde bir istasyon arayan

.

שיר ערש מתוק של אהבה

1

בּוֹאִי הַקִּישִׁי עַל דַּלְתִּי בְּכָל בֹּקֶר

הָבִיאִי נִיחוֹחוֹת שֶׁל לֶחֶם וּפְרָחִים

הִפְכִי לְהִמְהוּם מָתוֹק וּפְנִימָה הַחְלִיקִי

מוֹסְסִי אֶת עַגְמוּמִיּוּת הַחֶדֶר

לַטְּפִי אֶת הַסְּפָרִים הַמְּהֻרְהָרִים, הַנִּנּוֹחִים

נַעֲרִי אוֹתָם, הָעִירִי לְאַהֲבָה

.

2

מָה תֹּאמְרִי אִם

אַנִּיחַ טִפַּת שִׂמְחָה עַל שְׂפָתַיִךְ וְאָז בְּכָל נְשִׁיקָה

אַגְדִּיל וַאֲפַזֵּר עַד שֶׁהַגּוּף אוֹתָהּ יִמְלָא?

.

3

מָה אִם אֶהֱפֹךְ חֲלוֹמוֹתַי לְכָרִית מִשְׁעָן לָךְ?

מָה אִם נַדְנֵדָה אַנִּיחַ בַּקָּצֶה הָעַלִּיז בְּיוֹתֵר שֶׁל קוֹלֵךְ

וְאֶתְנַדְנֵד שָׁם בֵּין אַהֲבָה לִתְשׁוּקָה?

.

AŞKIN TATLI NİNNİSİ

I

Her sabah gel böyle kapıma

ekmek ve çiçek kokularıyla

tatlı bir mırıltı ol süzül içeri

ufala odadaki hüznü

okşa dalgın, dargın kitapları

silkinip uyansınlar aşka

.

II

Küçük bir fırça darbesiyle

bir damla mutluluk kondursam dudaklarına

öptükçe çoğalıp bedenine dağılsa

.

III.

Düşlerimden yastık yapsam sırtına

sesinin en sevinçli yerine salıncak kursam

sevgiden aşka salınsam dursam

.

בת ים

אֵין סְפֹר סוּפוֹת שְׁלָגִים חָלְפוּ אוֹתִי

אֵין סְפֹר פְּעָמִים בָּרָד הִכָּה עַל לִבִּי

גְּבָעוֹת הִדְהֲדוּ אֶת בִּכְיִי

שֶׁתָּלוּי עַל הָרָקִיעַ הָאָפֹר

.

הַקַּשְׂקַשִּׂים שֶׁלִּי גּוֹוְעִים אֶחָד אַחַר שֵׁנִי

בִּגְלַל אֲבֵלוּת וְצַעַר

אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁאֵעָלֵם אֵי שָׁם בָּעֲיָרָה חוֹ'רָסָאן

.

בַּת הַיָּם הַיְּקָרָה אֶפְטָלִיָּה

הֵחָלְצִי מִכֶּלֶא חֲלוֹמוֹתַי

תְּנִי לְקוֹלֵךְ לְהַנְחוֹתֵנִי

קְחִי אוֹתִי אֶל אֶרֶץ הָאַגָּדָה

שֶׁבַע קוֹמוֹת מִתַּחַת לִפְנֵי הַיָּם מִשְׁכָּנָהּ

בּוֹאִי נִפָּגֵשׁ עַל הַגָּדָה בֵּין מְצִיאוּת לְהַמְצָאָה

.

גְּעִי בִּפְצָעַי בַּעֲדִינוּתֵךְ

בְּמֵי מֶלַח שִׁטְפִי לִי אֶת הַנְּשָׁמָה

אַל תֵּרָתְעִי מִלַּחְלֹק עִמִּי סוֹדֵךְ

רַפְּאִי אוֹתִי, הָכִינִי

לַסְּעָרָה שֶׁעוֹד רֶגַע מַגִּיעָה

.
* ח'ורָסָן הוא חבל ארץ במרכז אסיה שבחלקו הפרסי מתרחשת עלילת "עלי באבא וארבעים השודדים".
* אֵפְטיליָה הוא שמה של זמרת יוונייה ומשמעו ביוונית לבלוב.

.

DENİZKIZI

Kaç kar-boran geçti üstümden

kaç kez dolu yedi yüreğim

çığlıklarım yankılandı dağlardan

gri bir göğe asılıp kaldı

.

Bir bir ölüyor hücrelerim

kahrından, öfkesinden

korkuyorum haramiler şehrinde yitip gitmekten

.

Denizkızı Eftelya

çık düşlerimin hapsinden

kılavuz et sesini yoluma

götür o masal ülkesine

yedi kat denizin dibindeki

buluşalım düşle gerçeğin eşiğinde

.

Yumuşaklığınla dokun yaralarıma

tuzlu sularda ruhumu yıka

gizini esirgeme

sağılt beni, hazırla

çünkü yeniden başlayacak fırtına

.

חסן ערקאק הוא משורר, מחזאי ופרופסור לתיאטרון, ראש המחלקה לאומניות הבמה באוניברסיטת אנטליה, טורקיה. פרסם עד כה 26 ספרי שירה וספרי עיון בנושא מחזאוּת, תאוריה ומדעי התיאטרון, וזכה ביותר מעשרים פרסים ארציים ובינלאומיים. ספריו ראו אור ב־13 מדינות ובהן צרפת, גרמניה, רוסיה, ספרד, הונג קונג, קרואטיה, אלבניה וקמרון. מחזותיו מוצגים בתיאטרון הלאומי של טורקיה וברחבי העולם.

.

גילי חיימוביץ', משוררת בעברית ובאנגלית, מתרגמת, מנחה סדנאות כתיבה ועורכת. שיריה תורגמו ליותר משלושים שפות. תרגמה את ספר השירה האסטוני הראשון שיצא בארץ, "והקו הופך לצל" מאת מטורה (הוצאת ספרי עיתון 77, 2018). בשנת 2015 זכתה במענק אמנית מצטיינת ממשרד התרבות, בשנת 2019 זכתה בפרס המשוררת הזרה הטובה ביותר בתחרות האיטלקית Ossi di Seppia, בשנת 2020 זכתה בתחרות האיטלקית I colori dell'anima, והייתה מועמדת לפרס Pushcart האמריקני על תרגום שירה של נורית זרחי "תן" לאנגלית. תרגומים פרי עטה פורסמו במוסך בין היתר בגיליון 87 ובגיליון מיום 2.12.21.

.

»במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת המשוררת האוקראינית יוליה מוסאקובסקה, בתרגומו של אלכס אוורבוך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

דוד בן-גוריון: תביאו עשרה ילדים

ילדים זה שמחה? דוד בן גוריון רצה שיהיו לנו הרבה ילדים. כמה שיותר. אז חוץ מלהצטלם עם בערך כל תינוק שנולד בארץ ישראל הוא גם הגה את "פרס הילודה": תביאו עשרה ילדים ותקבלו 100 לירות היישר מממשלת ישראל

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

תָּבִיאוּ שְׁנַיִם תָּבִיאוּ שְׁלוֹשָׁה
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה יְלָדִים,
תְּקַבְּלוּ שִׁכּוּנִים עִם כְּנִיסָה וּמִטְבָּח
וּשְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים.
תָּבִיאוּ אַרְבָּעָה תָּבִיאוּ חֲמִשָּׁה
תָּבִיאוּ שִׁשָּׁה יְלָדִים,
תְּקַבְּלוּ הֲנָאָה וְכָבוֹד מִקְּרוֹבִים
אַתֶּם אוֹהֲבִים יְלָדִים.

יְלָדִים זֶה שִׂמְחָה
יְלָדִים זֶה בְּרָכָה
וְלָכֶם יֵשׁ לֵב שֶׁל זָהָב
כָּתוּב בַּתּוֹרָה
אוּלַי בִּגְמָרָא
לְכוּ תִּשְׁאֲלוּ אֶת הָרַב.

("ילדים זה שמחה". מילים: יהושע סובול: לחן: שלמה בר)

"ילדים זה שמחה", נאנח האבא הסחוט אחרי עוד לילה בלי שינה. הוא מנסה לפייס את עצמו, שאמנם קשה עכשיו, אך בסופו של דבר, כמילות השיר, "ילדים זה ברכה".

ראש הממשלה דוד בן גוריון צופה בהופעת ריקוד של ילדים, מחוץ למשרדו בקריה בתל אביב. יולי, 1949. דוד אלדן, לע"מ

הביטוי השגור כל כך בפי כולנו, בכלל לא חשב שהוא כזה. את השיר כתב יהושע סובול במחאה על עידוד הילודה המכוון של ממשלת ישראל והעומד בראשה, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, ובעיקר כלפי עדות המזרח. כאילו "הרחם היהודי" הוא הדרך הטובה והנכונה שבה גם נדכאי החברה יכולים לתרום למדינה הצעירה.

את הכתבה הזו נלווה בעיקר בצילומים של דוד בן גוריון בבריתות. פשוט כי יש הרבה כאלו. נראה כאילו בן גוריון קיבל מודיעין צבאי מכל אם הריונית, וידע להיות נוכח בעשרות שמחות בן ובת כי "הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים".

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

השיא, כך נראה, היה ביוזמה בן-גוריונית מקורית במיוחד: "פרס הילודה". ממשלת ישראל שלחה צ'ק של מאה לירות לכל מי שהוכיחה כי ילדה לא פחות מעשרה ילדים. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל בשנים הללו, ובטח באוכלוסיות קשות היום, היה זה סכום לא מבוטל בכלל.

זה החל אי שם ב-11 בספטמבר 1949, אז התפרסמה בעיתון "קול העם" המודעה הבאה:

מכיוון שלא היה אינטרנט, היה על האימהות למלא טופס פשוט שמוכיח כי אכן הן ילדו עשרה ילדים. הנה דוגמה שמצאנו לטופס שכזה:

המסמך מתוך ארכיון המדינה

זה לקח כמה שבועות, לעיתים חודשים, אך בסופו של דבר אל האם המאושרת הגיע צ'ק של 100 לירות עם מכתב תודה אישי מראש הממשלה (בן גוריון ובהמשך גם משה שרת):

לעיתים ארגנה הרשות המקומית גם טקס קטן כדי לחגוג את האירוע.

משפחת אברהם זוכה בפרס הילודה. אב המשפחה מחזיק את הצ'ק והמכתב. מחנה העולים בית ליד, ינואר, 1951. צילום: דוד אלדן, לע"מ

העיתונות דיווחה חדשות לבקרים על עוד ועוד זוכים בפרס הנכסף, כשפה ושם נתגלעו כמה "פנצ'רים". למשל לא כולם אהבו את העובדה שכן ערבים/מוסלמים זכו בפרס:

מכתב למערכת שפורסם מ"הצפה" ב-14 בפברואר, 1951

והיו גם דרכים "להתחכם". למשל מה עושים כאשר יש לאב המשפחה יותר מ-10 ילדים, אבל הם נולדו מיותר מאישה אחת?

ידיעה שפורסמה ב"על המשמר". 5 באפריל, 1955

ובסופו של יום התחילה להגיע גם ביקורת מעולם הרפואה. לדברי אנשי הרפואה, הבאה של כמות גדולה של ילדים, בטח כשההורים במצב סוציו-אקונומי נמוך, עלולה להוביל לתמותה ולהתפתחות לא תקינה אצל הילדים.

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בן גוריון עצמו ניסה להסביר ש-100 הלירות אינם בגדר "עידוד ילודה" אלא "תעודת הוקרה" לאם שהצליחה לגדל בהצלחה עשרה ילדים.

מכתב שכתב בן גוריון במענה לקריאה לבטל את "פרס הילודה". ארכיון בן גוריון

ילדים זה שמחה? תלוי את מי שואלים. בכל מקרה "פרס הילודה" שרד עד 1959, אז התחלף הפרס במונח אחר שמעורר מחלוקת עד היום: קצבאות הילדים.

בן גוריון ותינוק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

11 שנים אחרי שהפסיקו לחלק את הפרס, בשנת 1970, מצאנו בארכיון בן גוריון מכתב מרגש שנשלח אליו, ובו הזמנה לראש הממשלה בדימוס לבוא ליום ההולדת של הבת העשירית של המשפחה. בהזמנה מבקשים בני המשפחה לקבל מאה לירות בשל מצבם הקשה.

ונסיים בדברים שאמר שלמה בר, "סולן הברירה הטבעית" שהלחין וביצע את "ילדים של שמחה":

"אני פעם נסעתי במונית והיה איזה נהג מונית שאמר לי: 'אתה יודע, התחתנתי. שנים לא היו לי ילדים. ואני כל הזמן הייתי שומע את השיר הזה, הייתי בוכה. עכשיו יש לי ילד, אחרי חמש שנים של ניסיונות. ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה'. זה שימח אותו כל כך. אז מי אני שאגיד לו את הבעייתיות שיש בשיר?".

 

לקריאה נוספת

שלמה בר – מחזמר דוקומנטרי | כאן דוקו

זה קרה בספטמבר 1949 / על הדמוגרפיה היהודית בשנות המנדט ו-'פרס הילודה' של דוד בן-גוריון

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי, טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל: הקרב על המיתוס

בבנייתו של מיתוס "תל חי" נדחקו לשוליים ההיבטים הבעייתיים, באשר להתנהלותו של טרומפלדור עצמו, לאופן ניהול הקרב ולטעויות שנעשו בו. לעומת זאת, הודגשו הגבורה, הנכונות להקרבה עצמית, העקשנות והשילוב בין העבודה לבין ההגנה. לשירי הזמר היה תפקיד מכריע בהטמעתם של הערכים הללו

יוסף טרומפלדור

הקרב שהתרחש בחצר תל חי, בי"א באדר תר"פ (1 במרץ 1920), בו נהרגו יוסף טרומפלדור ושבעה מחבריו נחקק בתודעה הציונית כאירוע מכונן, לא בשל מהלך הקרב ועובדותיו ההיסטוריות אלא בשל המשמעויות שיוחסו להן. תפקיד משמעותי בהבנייתו של המיתוס היה לשירי זמר, שחוברו בשנות העשרים והשלושים, שהעלו על נס את מורשתו של טרומפלדור ואת גודל אישיותו. אלא ששירי הזמר לא היו מקשה אחת – חלקם חוברו על רקע האתוס של תנועת העבודה, וחלקם על רקע האתוס של תנועת בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור). כל אחת מהתנועות ניסתה באמצעות השירים לגייס את מיתוס תל חי ואת דמותו של טרומפלדור, כגורם מעורר השראה, לפעולה פוליטית שמשקפת את ערכיה.

הידיעה הראשונה על התקרית, עוד לפני שהיה ידוע כי טרומפלדור נהרג. "הצפירה", 3 במרץ, 1920

שירו של אברהם ברוידס, 'עלי גבעה', חובר בשנת 1935 ופורסם בגיליון החמישי של 'במעלה', ביטאונה של תנועת הנוער העובד. חלקו הראשון של השיר, המורכב מחמישה בתים (כל אחד בין שני טורים) מתאר שומר גלילי, שממקומו על הגבעה, מצליח בו-זמנית לשמור, להשגיח על הצאן ולחלֵל. באווירה פסטורלית ורוגעת, ללא כל סימן לפורענות עתידית, קורא השומר 'שלום', ומזמין את כולם להתקרב אליו. בדרכו ובפעולותיו, מייצג השומר את ערכיה של תנועת העבודה – הגנה עצמית יהודית, קשר לאדמה וקריאה לשלום. תמונת עולמו היא הגנתית ולא התקפית. הבית החמישי, משמש מעבר בין סיפורו של השומר המחלל לבין האגדות הגליליות שאותן בקש להפיץ: יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,/ יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל – החליל איננו רק מפיק צלילים, אלא גם משמש מוליך לסיפורי אגדות ולהפצת מיתוסים:

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק/ צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעֱתִיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת/ רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב/ מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

הדמות המתוארת איננה מאופיינת בדרך ריאליסטית, אלא כדמות מיתית, קדמונית, שניחנה בעוצמות של כוח ותעוזה. הימצאותה בִּמערות ובנקרות צורים מעלָה אסוציאציות לקרבות שהתנהלו ביודפת הנצורה בתקופת המרד הגדול, בהנהגתו של יוסף בן מתתיהו. יודפת מסמלת ריבונות ישראלית שעמדה בסכנה, לנוכח הניסיונות האינטנסיביים של הרומאים להכניעה. המאבק העיקש להגנה על העיר, בנסיבות שלכתחילה היו בלתי אפשריות, הפך את יודפת סמל לגבורה יהודית ולהגנה עצמית. ברוידס יצר קשר ישיר ורציף בן סיפורו של יוסף בן מתתיהו, לסיפורו של יוסף טרומפלדור, באמצעות שיבוצם של מאפיינים קונקרטיים המייחדים את טרומפלדור, כמו ייחוס האמירה 'טוב למות בעד ארצנו' והיותו גדוע יד, כתוצאה מפציעתו במלחמת רוסיה-יפן ב-1905.

כרזה: אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר/ בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,/ לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

האנלוגיה בין סיפורה ההיסטורי של יודפת, בהנהגת יוסף בן מתתיהו, לסיפור הגבורה של תל חי, בהנהגת יוסף טרומפלדור, דומָה לזו שיצר אורי צבי גרינברג בין טור מלכא לתל חי. במלאת שש שנים לנפילת תל חי, פרסם אצ"ג מאמר תחת הכותרת: 'טור מלכא: תל חי', ב'קונטרס' של 'אחדות העבודה', שראה אור בעריכתו של ברל כצנלסון. במאמר זה נתן פרשנות אקטואלית לחורבנה של טור מלכא באמצעות העתקת הסיפור ההיסטורי של נפילתה בידי הרומאים ושתילתו מחדש בסיפור הגבורה ההרואי של תל-חי. במאמר הוא מעלה על נס את מאבקם של לוחמי תל-חי לשחרור ולעצמאות ומציג אותם כגלגולם של לוחמי טור מלכא שמרדו ברומאים.

מודעת אבל ב"הארץ". 5 במרץ, 1920

בשני המקרים נחרב המקום בקרב עקוב מדם. בשני המקרים הסתיימה המערכה בתבוסה קשה. אצ"ג איננו מתייחס לחורבנה של טור מלכא, ולעובדה שחורבנה סימן את תחילת נפילתה של ירושלים בידי רומי. באותה מידה, הוא איננו מתייחס כלל לכישלון הקרב שהתנהל בחצר תל חי ולתוצאותיו, אלא מתמקד ברוח הלחימה, בגאווה ובכבוד הלאומי שאפיינו את אנשי תל חי.

בשיר 'תל חי', שפורסם לראשונה ב'במעלה', במרץ 1936, ושלימים התאים לו לחן יהודה שרת, צייר דוד שמעוני את הקרב בתל חי כמימושו של חזון גבורת ישראל וכבשורת הגאולה, הנשזרת בסיפורי גבורת ישראל לדורותיהם:

כַּחֲזוֹן תּוֹחֶלֶת,

כִּבְשׂוֹרָה גּוֹאֶלֶת,

בִּנְגִינָה מַעְפֶּלֶת –

יוֹם תֵּל-חַי צַלְצֵל:

 כִּי לֹא פַּס עוֹד פֶּלֶא

גַּם בִּשְׁבִי וָכֶלֶא,

כִּי עוֹד עַז הַסֶּלַע

סֶלַע יִשְׂרָאֵל

זֶה הַיּוֹם יִזְכֹּר בְּרֶטֶט

עַם עוֹרֵג אֶל גְּאֻלָּה,

זֶה הַיּוֹם עֵדוּת לוֹהֶטֶת

כִּי כָּבוֹד עוֹד לֹא גָּלָה.

האתוס של תנועת העבודה קִשֵׁר בין קרב תל חי לבין הכבוד הלאומי, עבודת האדמה, ההגנה העצמית והרצון לשלום. לכך ניתן ביטוי מובהק בתפילת 'יזכור' שחיבר ברל כצנלסון לנופלי תל חי, שנדפסה בגיליון 'קונטרס', אחד עשר יום לאחר הקרב: "הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל". תפילה זו, אומצה בשינויים קלים על-ידי מערכת הביטחון וצה"ל, כתפלת יזכור לזכר הנופלים במערכות ישראל, וביססה את המיתוס של קרב תל חי כמופת של גבורה ומסירות נפש לכלל לוחמי מערכות ישראל. במלאת שנה לקרב תל חי כתב משה גליקסון [לימים עורך 'הארץ'] ב'הפועל הצעיר': "הנה עברה שנה אחת – ועל קִברות כפר גלעדי כבר צצים ציצי הפלאות של מיתוס לאומי, בעל השפעה רבה על הנוער היהודי בגולה. אנשי תל חי הולכים ונעשים מיתוס, מפני שמפעלם הולך ונעשה מציאות" ("יום הזכרון", הפועל הצעיר, 28 במרץ 1921). הראיה להתגשמות מפעלם, טען גליקסון, היא הקמת גדוד העבודה וההגנה על שמו של יוסף טרומפלדור.

עד מהרה הפכה חצר תל חי למרחב של פולחן. בשנת 1925, חמש שנים לאחר נפילתם בקרב, גמלה בלבו של הפסל אברהם מֶלְנִיקוב ההחלטה להקים מצבה על קברם. הסברה הרווחת היא כי הרעיון נהגה לראשונה ביוזמתו של הלורד אלפרד מונד. עדות אחרת עולה מארכיונו של המשורר אורי צבי גרינברג, שבשנות העשרים היה מיודד עם מֶלְנִיקוב, ועל פי עדותו הוא שהציע לו להנציח את גיבורי תל חי במצבה, בדמות אריה אדיר השולח את שאגתו לחלל. בשל העדר מימון נדחה ביצוע הרעיון במספר שנים, והאנדרטה הוצבה רק בשנת 1934. החזית הופנתה כלפי המזרח, והאריה – המסמל את מלכות יהודה, קִשר בין גבורת תל חי לגבורת הלוחמים הקדמונים בעם ישראל. שמותיהם של טרומפלדור וחבריו נחרטו על מצבת האריה השואג והעיר קריית שמונה נקראה לימים על שמם.

אנדרטת "האריה השואג" בתל-חי. שנות ה-30. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בכל י"א באדר, עלו לרגל חניכי תנועות הנוער, ובפרט חניכי 'הנוער העובד' אל האנדרטה. יום תל חי צוין כ'חג חילוני' המושתת על ערכים של עבודה, אומץ לב, אהבת הארץ והגנה עליה. חלק מהריטואליזציה של היום היה קאנון קבוע של טקסטים שהוקראו בו, בראש ובראשונה – תפילת 'יזכור' של ברל כצנלסון, ולצדה שירים שהולחנו ונפוצו ביישוב כולו, ביניהם 'בגליל' (עלי גבעה) שהזכרנו, שזכה עם הזמן לארבעה לחנים שונים, משל מנשה רבינא, שרה לוי, יואל וַלבֶּה, ונחום נרדי שהתאים לו לחן ערבי.

שיר נוסף שנכלל בקאנון הקבוע, היה 'בתל חי' שאת מילותיו כתב אבא חושי ללחן עממי אוקראיני. חושי, באותם הימים, אבא שנלר, היה מראשי 'השומר הצעיר' בעיר טוּרקא שבגליציה. באביב 1920 בוועידת 'השומר הצעיר' שנערכה בלבוב הקריא לראשונה את מילות השיר שחיבר בהשראת גבורתם של טרומפלדור וחבריו. מספר חודשים לאחר מכן, עלה לארץ, בראש קבוצת 'השומר הצעיר'.

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,

טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.

בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל

דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת

רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,

לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:

"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי."

בְּכָל מָקוֹם

וּבְכָל רֶגַע

תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי

בְּעַד מוֹלַדְתִּי.

כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי

וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי

עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן."

ברוח האתוס של תנועת העבודה הדגיש גם שירו של אבא חושי את רוח הגבורה, הגאווה והכבוד הלאומי שאפיינו את אנשי תל חי. ההגנה על המקום מצטיירת כתמצית הווייתו של הכבוד הלאומי, שעה שהיא נשזרת בעבודת האדמה ובמלאכת החרישה.

אם נעיין בקובץ שירי בית"ר, שראה אור בשנת 1939 בהוצאת המחלקה לתרבות ולתעמולה שעל יד נציבות בית"ר, נופתע לגלות כי שירו של אבא חושי נכלל בו, בשינויים מסוימים (עמ' 14). השיר מופיע ללא ציון שם מחברו. הוא נדפס בסמוך ל'שיר תל חי' שכתב ז'בוטינסקי, ובשל כך רבים סברו כי גם שיר זה חובר בידי ז'בוטינסקי. כותרתו של השיר שונתה מ'בתל חי' ל"יוסף תרומפלדור" באות "ת". צורת כתיבה זו, הייתה מקובלת בתנועת בית"ר, ששמה נקשר מחד לעיר ביתר, שהייתה סמל לגבורה יהודית בעת מרד בר כוכבא, ומאידך השם שסומן בראשי תיבות של המלים ברית יוסף תרומפלדור (ב"ת"). שינוי עקרוני נוסף בשירו של אבא חושי מופיע בטור הפותח, במקום: "בגליל, בתל חי, טרומפלדור נפל" נכתב: "בתל חי, בגליל, תרומפלדור נלחם". גם כאן, מופיע תרומפלדור ב'ת'.

בול עם דיוקנו של יוסף טרומפלדור. מעצב: קראוס פרנץ, 1950

הקשרים בין זאב ז'בוטינסקי ליוסף טרומפלדור נטוו כבר בשנת 1915 עם הקמתו של 'גדוד מגני הפרידות', כיחידה יהודית לוחמת בצבא הבריטי, וגם בשנים שלאחר מכן שמרו השניים על קשרים אישיים. כשהתכנס הוועד הזמני של יהודי א"י ב-22 בפברואר 1920, לדון בשאלה אם צריך להגן בכל מחיר על נקודות מרוחקות כמו תל חי, טען ז'בוטינסקי בניגוד למנהיגי תנועות הפועלים, כי יש לסגת באופן זמני מישובי אצבע הגליל, כיוון שבמצב הקיים אין אפשרות להגן עליהם. דעתו לא התקבלה, ואף נטען כלפיו כי הוא חותר תחת האתוס הלאומי, שמחייב שלא להפקיר אף ישוב. ז'בוטינסקי לא השיב לתוקפיו בפומבי. עם היוודע הידיעות על שהתרחש בתל חי, הבליג ולא ביטא את זעמו ואת ביקורתו. הוא ספד לטרומפלדור, מעל דפי 'הארץ' ונאם בעצרת המונים שנערכה בחצר בית העם. רק במכתב פרטי, שכתב עשר שנים לאחר מכן, כתב: "דעתי היא שהרוצחים האמיתיים של טרומפלדור וחבריו היו אותם אנשים בלתי אחראיים שדחו את הצעתי ולא עשו דבר".

זאב ז'בוטינסקי (שני משמאל) ויוסף טרומפלדור (קדימה) עם חבריהם מייסדי הגדוד בגליפולי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

מתעוררת כמובן השאלה, במה שונה עיצובו של מיתוס גבורת תל חי בקורפוס שירי בית"ר מעיצובו בשירים שייצגו את האתוס הערכי והרוחני של תנועת העבודה? ההקשר ונסיבות הכתיבה הכתיבו את פעולתו הפוליטית של הטקסט השירי. את 'שיר אסירי עכו', כתבו ז'בוטינסקי וחבריו, מספר שבועות לאחר אירוע תל חי, שעה שישבו במאסר בכלא עכו. ביום הראשון של חול המועד פסח תר"ף, פרצו מאורעות דמים בירושלים, בהנהגתו של חג' אמין אל-חוסיני, שמונה יהודים נהרגו ולמעלה מ-200 נפצעו. 19 צעירים יהודיים שביקשו להגן על המותקפים נאסרו באותו יום. ז'בוטינסקי התייצב במשטרת ירושלים והודיע כי הוא המפקד האחראי עליהם. עוד באותו ערב נאסר ונידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך. כאמור בעת שִבתו בכלא כתב יחד עם חבריו למאסר את 'שיר אסירי עכו', שהולחן על ידי יוסף מילֶט, מראשוני המורים למוסיקה בתקופת היישוב.

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

במוקד השיר מצוי הדם העברי הנספג באדמה, מוטיב המקשר בין מקומות, תקופות ודורות. על רקע הקביעה המאפיינת את רצף ההיסטוריה היהודית, כי "אין אף שעל אדמתנו לא כופר בדם" מייחד ז'בוטינסקי את סיפור תל חי וקובע, "לא נשפך טהור מדם חורשי תל חי". ז'בוטינסקי לא אפיין את טרומפלדור וחבריו כלוחמים או כגיבורים אלא כ'חורשי תל חי' – קביעה שהודגשה באמצעות ההכפלה של הטור השירי. ז'בוטינסקי איננו מתכחש לשיוכם לאתוס של תנועת העבודה, אבל באותה עת ממקם אותם בהקשר התקפי, המדגיש את יסוד הדם כמפתח לזיקה אל הארץ. הוא מדגיש את היות תל חי מקור השראה לו ולחבריו בכלא (אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ/ אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן), כמו גם את השאיפה להרחיב את גבולות הארץ עד לכתר החרמון.

בשיר אחר, "חיילים אלמונים" שהפך להמנון האצ"ל, הציג אברהם (יאיר) שטרן, את הדם הנשפך בארץ ישראל כמפתח לעצמאות: "לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים/ כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ./

רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חֹרִין;/ חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ". הרצון להיות 'בן חורין' מתקיים הלכה למעשה במימוש הקריאה המיוחסת לטרומפלדור: 'טוב למות בעד ארצנו'. כלומר, החרות האמיתית היא היכולת למסור מתוך בחירה חופשית את הנפש על כיבוש הארץ.

קישור נוסף בין אתוס התקפי, מוטיב הדם הנשפך המאפשר את המשך החיים, גבורה, עבריות ותל חי – בא לידי ביטוי ב'שיר מעפילי בית"ר' שנכתב בשנת 1937 על ידי משה גלילי לעידוד העלייה הבלתי לגאלית, מטעם תנועת בית"ר. השיר מדרבן את העולים ליטוש את הגולה ולהסתכן בעלייתם לארץ, ולהיות חלק מדור חדש של חיילים וגיבורים, השואפים להידמות ללוחמי תל חי:

קָדִימָה!

לָאָרֶץ!

לַמְרוֹת הַמִּכְשׁוֹלִים

עַל אַף הַמַּחְסוֹמִים

קָדִימָה, קָדִימָה בֵּיתָ"רִים

לִגְאֹל אֶת מוֹלֶדֶת הָעִבְרִים

לְהִתְנַעֵר מֵרֶפֶשׁ הַגּוֹלָה

לִקְרֹעַ כַּבְלֵי מַאֲסָרֵנוּ

אָז בְּדָמֵנוּ, בִּמְחִיר חַיֵּינוּ

יָקוּם בָּאָרֶץ דּוֹר חָדָשׁ

דּוֹר חַיָּלִים וְגִבּוֹרִים

דּוֹר שֶׁל הָדָר, דּוֹר שֶׁל עִבְרִים

תֵּל חַי!

לסיכום, בתודעה ההיסטורית, הקרב שהתרחש בתל חי לא נשפט על-פי אמות מידה עובדתיות אלא על-פי פרשנותן ועל פי המשמעויות שיוחסו להן. בבנייתו של המיתוס נדחקו לשוליים ההיבטים הבעייתיים, באשר להתנהלותו של טרומפלדור עצמו, לאופן ניהול הקרב ולטעויות שנעשו בו. לעומת זאת, הודגשו הגבורה, הנכונות להקרבה עצמית, העקשנות, השילוב בין העבודה לבין ההגנה –בהטמעתם של הערכים הללו היה לשירי הזמר היה תפקיד מכריע, ובולטת ההבחנה בין דרכי עיצובו בטקסטים המזוהים עם האתוס של תנועת העבודה, לבין אלה המזוהים עם בית"ר: מודוס הזיכרון שעיצבו אנשי תנועת העבודה זוהה עם גבורה אזרחית ולא עם גבורה צבאית. במרכזו עמדה ההתיישבות, עבודת האדמה וההגנה עליה. אין התייחסות אמוציונאלית לאויב המתקיף, שנגדו התנהל הקרב, מפני שהיה רצון להנציח את היות טרומפלדור וחבריו כ'אנשי עבודה ושלום', שלכתחילה לא רצו להלחם. לעומת זאת, בטקסטים שזוהו עם האידיאולוגיה של בית"ר, מודוס הזיכרון עוצב מתוך הנצחת המאבק, קיומו של יסוד הנקמה באויב, ומרכזיותו של יסוד הדם וההקרבה, כתנאי להמשך החיים.

 

לקריאה נוספת

תמר וולף-מונזון, שירה ופוליטיקה בין יישוב למדינה, אוניברסיטה משודרת, משרד הבטחון ומודן, 2019, עמ' 72-49.

היטלר והנאצים צועדים בעדלאידע של תל אביב

1935-1933: כשהעדלאידע של תל אביב הפכה מיום של שמחה וחגיגות למיצג מחאה נגד היטלר וגרמניה הנאצית

תותח עליו צלב קרס ויהודי נרמס על ידי בובה של קלגס גרמני. תל אביב, פורים, 1935. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

ב-30 בינואר 1933 הופך אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. לכולם ברורה הסכנה הברורה והמיידית ליהודי העולם, וגם כאן בארץ ישראל לא נותרים אדישים.

ב-13 במרץ 1933, מתקיימת בתל אביב העדלאידע המרכזית של היישוב העברי. בין התחפושות, השמחה והחגיגות מגיע גם קול זעקה מקורי במיוחד מול מה שקורה בגרמניה: מיצג של ארגון ההריים בפתח תקווה (מהקווקז) מציג את דמותו של היטלר רוכב על סוס רודה בשני יהודים מוכים ופצועים שלפניו. כותרת המיצג: "היטלר רודף וארץ ישראל סגורה על מסגר", על צווארו של היטלר רשום על נייר "מוות ליהודים". את התמונה של המיצג האמיץ הזה, לא מצאנו בארכיונים.

הקונסוליה הגרמנית שומעת על המיצג ושולחת מכתב חריף לראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף ודורשת: התנצל מיד.

המכתב שנשלח לדיזנגוף. ארכיון עיריית תל אביב

דיזנגוף מסרב להתנצל ומגיב:

"ברור שייצוג זה אינו אלא תגובה ספונטנית המשקפת עמדה ציבורית שאינה מוכנה להשלים עם גורל יהודי גרמניה. למעשה, יש להתפלא שהמחאה לא הייתה חריפה הרבה יותר".

האמת היא, שניתן לערער על ה"ספונטניות" של המיצג, שכן העירייה אישרה את המיצג ואף העניקה למקימיו פרס כספי:

מתוך הידיעה "מי ממשתתפי תהלוכת פורים זכה בפרס". "דבר", 17 במרץ 1933

החשש מהיטלר והנאצים ב-1933 הפך לחשש מבוסס הרבה יותר שנה אחר כך בפורים 1934. היטלר הלך וביסס את מעמדו, והגזרות נגד היהודים הלכו והתגברו. העדלאידע של אותה שנה כבר הפך למיצג מחאה של ממש נגד הנאצים, עם קריאה ברורה להחרים תוצרת גרמנית ולהילחם בגרמנים.

דרקון ענק בעל שלושה ראשים שעליו רוכב היטלר הפך ל"אטרקציה המרכזית" של התהלוכה והטיל אימה על המשתתפים.

"דרקון האנטישמיות" בעדלאידע של 1934. היוצרים לא היססו להציג על גבו צלבי קרס. צילום: ספריית הקונגרס

בסופה של התהלוכה הורכב הדרקון לכיכר דיזנגוף ושם נשרף מול החוגגים.

"ידיעות עיריית תל אביב" מדווח על שרפת הדרקון. 15 בפברואר, 1934

ב-1935 החוגגים בתל אביב כבר "הורידו את הכפפות" והציגו תהלוכה "נאצית" ישירה וחדה. כבר לא מיצג שולי כמו ב-33, אלה מצעד בוטה ומזעזע במרכז תל אביב:

תותח עליו צלב קרס חיילים גרמנים וצלבי קרס על זרועותיהם. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

ואחד המיצגים המזעזעים ומנבאי העתיד הבולטים באותה תהלוכה היה זה:

בובה של קלגס נאצי רומס יהודי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כמה שנים אחר כך תיפתח מלחמת העולם השנייה. גורל יהודי אירופה יהיה רע וגרוע מכל אשר דמיינו לעצמם החוגגים בתל אביב.

לקריאה נוספת

מרדכי רוכב על סוס: חגיגות פורים בתל-אביב (1936-1908) ובנייתה של אומה חדשה / חזקי שוהם.

Tel Aviv’s 1933 Purim Parade Starred This Controversial Hitler Float \ JTA