.
לְמֵאִית שְׁנִיָּה אַתָּה הָאַחֲרוֹן לְהִוָּלֵד: על ספרו של תום הדני נוה, "אבא מחזיק תינוק"
מאת גיא פרל
.
בֵּין גַּלֵּי הָאוּלְטְרָסָאוּנְד
נֶחְשַׂף דֹּפֶק –
כּוֹכָבִית מְנַצְנֶצֶת
צָפָה בְּסוֹגְרַיִם.
.
הספר אבא מחזיק תינוק, ספר שיריו השלישי של תום הדני נוה, מחולק לשלושה שערים. לכל שער סימן:
השער הראשון עוסק בהיריון, השער השני – בלידה, והשער השלישי – בשבועות הראשונים בחיי התינוק (להלן, מטעמים גרפיים, אייצג את הסימנים באותיות a,יb ו־c בהתאמה). זו בחירה מעניינת של הדני נוה, שהסבר לה ניתן לראות בשיר a: דופק העובר נחשף בפני הדובר, תמצית חיים טרום־תודעתית וטרום־מילולית, והוא מרחיקה אל סימני השפה הכתובה, או בניסוח אחר: "כּוֹתֵב עָלֶיךָ בֵּינִי לְבֵינִי / כְּמִי שֶׁכּוֹרֵת עֵץ לִשְׁבִיל אֵשׁ" ("סוף היום קשה מהיום"). התייחסות מפורטת יותר מופיעה בשיר מס׳ 4 במחזור "בגודל מילון כיס" (בשער a):
.
הָעֻבָּר בְּגֹדֶל מִלּוֹן כִּיס.
עֲרָכִים צָצִים בְּתוֹכוֹ:
בְּעִיטָה נ׳ דַּרְכּוֹ שֶׁל עֻבָּר
לְהַבְדִּיל עַצְמוֹ מֵאִמּוֹ
כְּשֶׁעוֹד אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת
הֶבְדֵּל.
יְקוּם ז׳ עוֹלָם, גּוּף שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁעִם הַזְּמַן נִזְכָּרִים בּוֹ בִּכְאֵב קַל,
מֵהַסּוּג שֶׁלִּפְעָמִים מוֹפִיעַ
אַחֲרֵי שֶׁחָלַף לוֹ כְּאֵב גָּדוֹל.
רֵאָה נ׳ אֵיבָר בְּגוּף הָאָדָם.
הָרֶחֶם שֶׁל אֲוִיר הַמִּלִּים.
.
תודעת העובר מתרחקת כאשר הדני נווה משתמש בניסוחים מילוניים; משווה את העובר עצמו למילון; מתמקד בגילויי הנפרדות הראשונים שלו מאמו; הופך את גוף האם לזיכרון, ולבסוף – כאשר הוא מתאר את הולדת השפה כלידה מקבילה ללידת הגוף. שתי דוגמאות מעניינות נוספות להתרחקות אל תוך השפה ניתן לראות במשחק שהדני נוה עושה עם שתי מילים בעברית שמשמעותן הכפולה ממקמת אותן בתווך שבין ראשוניות הגוף לבין השפה המתרחקת ממנו – "לשון" ו"שפה": "כְּשֶׁהוּא בּוֹעֵט / אַתְּ אוֹמֶרֶת: / דַּמְיֵן לָשׁוֹן זָרָה דּוֹחֶפֶת לֶחִי" (מתוך שיר 2 במחזור a); "אַתָּה מֵגִיחַ מִתּוֹךְ מִישׁוֹר סַחַף בְּשֶׁפֶךְ נָהָר / מִתּוֹךְ כִּפְלֵי בָּשָׂר בִּקְצוֹת שָׂפָה" (מתוך שיר 5 במחזור ״על הטביעה של מי שלא ידע שטָבע״ֿ) – שורה המתארת את רגע הלידה כפרידה מעל איכותה האוקייאנית של האם ומעבר מקצה השפה במובנה הגופני לתחילת השפה במובנה המופשט.
מעבר זה בין תודעת העובר והתינוק לתודעת האב – תודעת השפה, הזמן והמוות – עומד במרכזו של הספר כולו. לאורך התפתחות הקשר ביניהם, במהלך ההיריון ואחרי הלידה, מעורר התינוק באביו את זיכרון הטהור והשלם: "כְּשֶׁמַּצְמִידִים אוֹתְךָ לָאֹזֶן / שׁוֹמְעִים יָם" (שיר 2 במחזור "על הטביעה של מי שלא ידע שטָבע"), וזאת כחלק מאבל מתמשך על הפרידה הבלתי נמנעת ממנו. השוואת גוף האישה ליקום שהיזכרות בו מעוררת כאב, כפי שהוצג לעיל, היא דוגמה נוספת להתעוררות הזיכרון כחלק מתהליך האבל, והנה עוד שתיים:
.
כְּשֶׁאַתָּה דּוֹמֶה לַתִּינוֹק שֶׁהָיִיתִי
לְרֶגַע אֲנִי יָפֶה, טוֹבֵל מַרְפֵּק
וּמִשְׁתַּקֵּף בְּמֵי הַגִּיגִית שֶׁלְּךָ.
אַחַר כָּךְ מַלְבִּישׁ אוֹתְךָ גַּעְגּוּעַ;
כְּתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁל הַזִּכָּרוֹן.
.
(שיר 5 במחזור "חוקי המקום")
.
נִדְחָפִים בְּמִנְהֶרֶת שְׁטִיפַת מְכוֹנִיּוֹת.
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ:
לֹא נַחְזֹר לַבֶּטֶן
.
(c, עמ' 35)
.
הדני נוה נזכר, מתאבל, ומלווה את כניסתו הבלתי נמנעת של התינוק אל תוך עולמו. יש והוא מבקש לרכך או לעכב במידת מה את התהליך: "אַבָּא אוֹסֵף אֵלָיו תִּינוֹק // יוֹנָה בּוֹנָה קֵן בֵּין דּוֹקְרָנִים / לְהַרְחָקַת יוֹנִים" (שיר 9 במחזור "אבא מחזיק תינוק"), או בשורות הבאות מתוך שיר 2 במחזור "חוקי המקום": "הַיּוֹמְיוֹם הוּא הִשָּׁנוּת, / הַיּוֹמְיוֹם הוּא עֶלְבּוֹן לַיַּלְדוּת / מָה לוֹ וְלַנִּסָּיוֹן לְתָאֵר לְךָ / אֶת הָעוֹלָם בַּעֲדִינוּת". אולם בלב הספר עומדת הכרה כואבת בכך שהתהליך אינו ניתן לעצירה:
.
תינוק שקוע בארגז צעצועים
אֵלּוּ לֹא שׁוּרוֹת שִׁיר עַל קְרִיסַת הַמּוֹשָׁבוֹת
אוֹ עַל מוֹת דְּבוֹרִים בַּסֵּתֶר, אֶלָּא עַל
תִּינוֹק הַשָּׁקוּעַ בְּאַרְגַּז צַעֲצוּעִים
כִּדְבוֹרָה עֲמֵלָה עַל צוּף בְּפֶרַח סִגָּלוֹן,
לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּה
דְּבַשׁ נִגְזָל
וּמֻחְלָף בְּמֵי סֻכָּר.
.
ביטוי מרתק למתח שבין תודעת האב לתודעת התינוק שכולה הוויה שלמה ניתן לראות בתודעת המוות של האב. בשיר שכותרתו c (בעמ׳ 36), דווקא ברגע שבו לכאורה לא אמורה הייתה להיות למוות כל אחיזה, ידיעתו גודשת את תודעת האב:
.
כֻּלְּךָ בָּשָׂר.
אֲנַחְנוּ כּוֹפִים עָלֶיךָ
חַיִּים וְחַיִּים
כּוֹפִים אֶת סוֹפָם.
הִנֵּה, קַוֵּי כַּף יָדְךָ כְּבָר מְסַמְּנִים
אֶת אֹפֶן קִפּוּלָהּ.
.
שיר קצרצר נוסף שכותרתו c (בעמ׳ 21) מציג את הדברים במידה של אירוניה: "יוֹם הַזִּכָּרוֹן / טֶקֶס הַקְרָאַת שֵׁמוֹת הַנּוֹפְלִים. // מְחַפֵּשׂ שֵׁם לַתִּינוֹק".
השיר "הרגע" נבחר להופיע על כריכתו האחורית של הספר, אולי משום שהוא מציג בשלמותו את המאבק בין התודעות, מכיר בניצחונה הבלתי נמנע של תודעת האב, ובכל זאת, מלא בנחמה. האב חולק עם בנו רגע של קיום טהור: לרגע הוא האדם האחרון שנולד עלי אדמות, ניצב לבדו אל מול עתיד בלתי מופרע בתהליכי לידה ומוות, שבריר שנייה לפני שאף עליו נגזר להצטרף אל אביו ולהיכנס אל תוך הזמן:
.
אַתָּה מִצְטָרֵף אֶל הָעוֹלָם
כְּשָׁעוֹן אֶל הַזְּמַן.
לְמֵאִית שְׁנִיָּה
אַתָּה הָאַחֲרוֹן לְהִוָּלֵד –
כָּל הַחַיִּים
וְכָל הַמֵּתִים
מֵאֲחוֹרֶיךָ.
.
גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.
תום הדני נוה, "אבא מחזיק תינוק", עם עובד, 2021.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "במות", ספר הביכורים של אליהו ניסן כהן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
