.
חניכה נשית והגירה: על ספרה של ריטה קוגן, "ארץ־סלע"
מאת אנה פרשיצקי
.
על עטיפת ספר הפרוזה הראשון של המשוררת והמתרגמת ריטה קוגן, ארץ־סלע, מופיע ציור של הצייר הצרפתי אודילון רדון, "הקונכייה". על רקע חום־זהבהב אפלולי זוהרת ביופייה קונכייה בעלת פתח לבן עדין, ששפתותיה משוחות בוורוד. בתרבות המערבית קונכיות וצדפות הן סמל של נשיות ומיניות נשית, ורומזות לאיבר המין הנשי. העטיפה אם כן רומזת על תוכו של הספר – אוסף של סיפורי חניכה נשיים, כשגילוי עצמי, סוד האהבה וההתבגרות המינית של נערה הם בין נושאיו המרכזיים. ואל אלה מצטרף משבר ההגירה שחווה הגיבורה בשנות התבגרותה, המחריף את חיפושי הזהות העצמית שלה.
בספר אחד־עשר סיפורים קצרים ונובלות, כתובים בפרוזה כובשת ומהפנטת. בחלק מהסיפורים מתחלפת דמות הגיבורה, ובכל הסיפורים מתחלפת דמותו של הגבר המלווה את הגיבורה במסע החניכה, אולם ניכר שהספר כולו נמסר מפי דמות מספרת ראשית אחת ויחידה. הסיפורים מסודרים בקו כרונולוגי המשורטט בצורה פרגמנטרית מהילדות לבגרות; אנו מתוודעים לראשונה לגיבורה כשהיא ילדה קטנה, ובפרק הסיום היא אישה בוגרת ועצמאית: שלושת הסיפורים הראשונים מספרים על אודות הילדות מאשה וויטה. עלילתם מתרחשת בלנינגרד, ובחופשת קיץ בכפר למרגלות ההר קארא־דאג בקרים, אז בברית המועצות. בסיפור הרביעי עולה הגיבורה לישראל עם אִמה, ובחמישי אנו פוגשות בנערה המתבגרת אלינה, עולה חדשה מרוסיה שחיה בקרית חיים. אלינה זו הופכת בסיפור השישי לוויטה, אישה צעירה שעוברת להתגורר בחיפה ואחר כך בתל אביב, ואותה אנו מלוות עד סופו של הספר.
הספר הוא יצירה רב־ממדית, בעלת יסודות אוטוביוגרפיים והיסטוריים, משמעויות מגדריות, תרבותיות וסוציולוגיות עמוקות, עם נגיעה בתרבות הפופולרית, ורבות ודאי עוד ייכתב על היבטיו השונים. ברצוני להצביע כאן על המשמעויות הסמליות המרכזיות שלו.
.
תהליכי מעבר
האנתרופולוג המפורסם ויקטור טרנר טען בספרו התהליך הטקסי (רסלינג, 2004; תרגם נעם רחמילביץ') שבחברה הפרימיטיבית נפוצים טקסי מעבר שמלווים כל שינוי במצב, במקום החברתי ובגיל. לפי טרנר, ההתנהלות הטקסית מורכבת מתנועה בת שלושה שלבים: א. התנתקות משטף הפעילויות היומיומי; ב. שלב הביניים של 'לא פה ולא שם' ועמידה על הסף (השלב הלימינלי); ג. התחברות מחדש וכניסה אל העולם היומיומי. התודעה האנושית, אגדות עם, פולקלור ויצירות ספרות רבות מאורגנים לעיתים קרובות סביב מבנה עומק ארכיטיפי זה. גם בחברה המערבית המודרנית יש חשיבות עצומה לטקסי המעבר, בהיותם מנגנונים סמליים רבי עוצמה שמארגנים את חיינו.
הספר של קוגן מתאר את תהליכי המעבר של חניכה נשית ושל הגירה, ואפשר לזהות בהם מבנה תלת־שלבי, במספר הפרקים בספר ובסדרם. ניתן לחלק את הספר באופן סכמתי, כך: שלושה סיפורים פותחים – ניתוק; חמישה סיפורים באמצע – שלב הביניים; שלושה סיפורים סוגרים – שילוב מחדש. המספרים שלוש וחמש, השזורים בספר בצורות שונות ומגוונות (למשל, חמישה פרחי ציפורן ושלוש נשים במשפחה של מאשה בסיפור הראשון; שלושה חברים למשחק, ושלושה סלעים בסיפור השני, חמישה ורדים מפלסטיק בסיפור החמישי, ועוד), הם מספרים טיפולוגיים; בתרבויות יוון ורומא העתיקות המספר חמש מסמל אהבה והתייחדות בין גבר לאישה. שלושת הסיפורים הראשונים מתארים את הילדות הסובייטית, שהגיבורה מאשה נפרדת ממנה, ומבטאים את הניתוק מהילדות. חמשת הסיפורים שבאים לאחר מכן מבטאים את שלב הביניים, והם לב ליבו של הספר. הם עוסקים במעברים, בניסיונות שונים שעוברות הגיבורות ובמכשולים שהן צריכות להתגבר עליהם. הסיפור הרביעי, "השקיעה", עוסק כאמור בתהליך העלייה לישראל של מאשה ואִמה. הטיסה בשמיים והשקיעה בזמן הדמדומים הם סמלי מעבר ומצבי ביניים סיפיים. הסיפור החמישי, "ככה וככה", מתאר את חוויית הזרות של העולה חדשה אלינה, תלמידת כיתה י"א, ואת רצונה הנואש להתקבל ולהפוך לישראלית, כשהשפה עברית, ספרות ומוזיקה ישראלית נעשים עבורה עוגנים מרכזיים של השתייכות. עוני, הסתפקות במועט, הצורך לעבוד ולהרוויח כסף, התבגרות מוקדמת ועצמאות רבה הם מאפיינים מרכזיים של חיי הגיבורה בשנים הראשונות בארץ. את הסיפור הזה צריך ללמד בשיעורי ספרות בבית הספר, כדי ללמוד על החוויה של ילדים עולים מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים בישראל. הקריאה בסיפורים העוקבים – "1994", "כמו שתי אחיות" ו"סיפור דמיוני לחלוטין" – לא תמיד קלה, כי הם רצופים תיאורים קשים של אטימות, אלימות, והתאכזרות מצד גברים כלפי הגיבורה ויטה. התאהבות, התעלסות, עונג, כאב, ניסיון התאבדות ואונס קשה משמשים בהם בערבוביה ומהווים מעין ניסיונות בתהליך ההתבגרות והחניכה שעוברות הגיבורות: ההתבגרות הנשית מזה והקבלה לחברה הישראלית מזה. הם מסמלים את הירידה לשאול והחזרה לארץ החיים, את העמידה על סף החיים והמוות, ויכולתה של הגיבורה ויטה לעמוד בסבל ובכאב ולהתגבר עליהם היא ביטוי של תהליך החניכה.
השלב השלישי, שבו המעבר נשלם, נמשך לאורך שלושת הסיפורים האחרונים, "קערת מרק דלוח", "לעזוב את האי" ו"משחק ילדות". מעברי החניכה הנשית וההגירה מגיעים בשלב זה לסיומם בתהליך ריפוי והשלמה שעוברת הגיבורה ויטה. ויטה מבקרת אצל מטפלת רוחנית שמחזירה אותה לימי ילדותה ברוסיה, ועוברת תהליך של ריפוי באמצעות מטוטלת מהפנטת. בחלום שהיא חולמת לבסוף, מאשה הופכת לוויטה. החיים השלווים יותר עם בן זוג האוהב, העוטף והדואג אלפרד הם אחד מביטוייה של סגירת מעגל סמלית זו. הספר מסתיים בתיאור של ויטה שוכבת בביתה על מיטתה ובוהה "בעלים של עץ האהבה, רחבים, גדולים ומאוצבעים כעלי עץ אדר, רוטטים בעדינות ברוח בוקר קלה".
.
.
ילדות סובייטית
ברצוני להתעכב כאן על שלושת הסיפורים הראשונים, שמתארים את הילדות הסובייטית של הגיבורה ואת הפרידה ממנה. הסיפור הפותח, "החטא השלישי", עוסק במשפחה יהודית סובייטית מטריארכלית: ילדה, אם וסבתא. הוא ממחיש את החינוך הסובייטי הנוקשה, אשר ראה בילדים הפרעה ומכשול בחיי המבוגרים: מעשה שובבות ומשחק תמים של ילדה שקוטפת פרחים מהזר שאימא הביאה הביתה בחגיגיות נתפס כמעשה פסול, אגואיסטי ומתריס. הסיפור השני, "ארץ־סלע", מתאר את הנסיעה לַדרום בקיץ, מנהג רווח בקרב משפחות סובייטיות שרצו להימלט מערים הגדולות, הצפופות והמאובקות לבתי הקיט בכפר, לחוף הים בדרום ולמרחבי הטבע. הבילויים של הילדים בטבע, משחקי ילדות סודיים והתאהבויות ראשונות היו חלק מרכזי מהחוויות בחופשות קיץ אלה מחוץ לעיר הגדולה. הסיפור השלישי, שכותרתו "שיער", הוא מהמם ביופיו ומשתק באכזריותו, ונשים פוסט־סובייטיות רבות יזדהו עימו הזדהות מוחלטת. הסיפור מתאר מציאות עגומה ואכזרית של העיר הגדולה, שבה נערה צעירה, עדינה, רגישה, יפה וחכמה, מגלה את מסתורין החיים, את סוד האהבה בין גבר לאישה ואת רזי גופה הנשי המתפתח ומבשיל לאהבה ולאימהות (ובין היתר מצמיח שערות ערווה) – מתוך פסלי שיש רומיים שמוצגים בארמיטאז' ומתוך תיאורי גוף בשפה רשמית וקרה באנציקלופדיה לגוף האדם, אבל בעיקר מתוך צחקוקים של חברות אכזריות בנות כיתתה, מילות גנאי שנחרטו על קירות בניין הבית ובתוך המעלית, והטרדות מיניות באמצעי התחבורה הציבורית. במשפחה היהודית הילדה שמצטיינת בלימודים נשלחת ללמוד בבית ספר יוקרתי הרחק מן הבית. היא פיקחית, עצמאית ונוסעת לבדה מדי יום ברכבת התחתית בדרך לבית הספר, ועוברת ניסיון אונס ברכבת. באמצעי התחבורה הציבורית בערים הגדולות בברית המועצות נדחקו בלית ברירה המוני אנשים בצפיפות רבה, בדרך לעבודה או בחזרה הביתה. תמיד הייתה נשלחת שם יד של גבר, נוגעת, מגפפת, אצבע חודרת וממששת את איבריהן האינטימיים של ילדות קטנות, נערות צעירות ונשים בוגרות יותר. הטרדות מיניות, ניסיונות אונס וגם אונס ממש היו חלק רגיל מחייה של כל אישה סובייטית. זה היה נושא מוסתר ולא מדובר.
בקריאה בשלושת הסיפורים הפותחים את הספר של קוגן הדהימה אותי ביכולתה לתאר בלשון גבוהה, עברית ספרותית, את חוויית הילדות הסובייטית מנקודת מבטה של הילדה. מציאות סובייטית שהתקיימה ברוסית, נמוגה עם הזמן ונשארה רק בזיכרון, מתוארת בעברית בצורה מדויקת להפליא, בתשומת לב לפרטי הפרטים, בדיוק היסטורי, קורמת עור וגידים וקמה לתחייה. הקוראים והקוראות של הספר בעברית מרגישים, מריחים ורואים לנגד עיניהם חוויות ברוסית. קוגן מגלה יכולת מופלאה לתרגם מרוסית לעברית – ואף לתאר רוסית בעברית.
.
.
אדום אש
תיאורי הטבע הפיוטיים שמלווים את הסיפורים, היופי הנצחי של השמש, השמיים, העצים והצמחים, הים והסלעים, מופיעים בתור הנגדה חדה לאפרוריות החיים של בני אדם, בדידותם, דאגותיהם, המוסכמות שהם יצרו וגילוי הרוע האנושי. הסגנון הפואטי העשיר של תיאורי השמש והשקיעות, המלווים את הגיבורות השונות בהתמדה לאורך הספר, מגלה את חותם ידה של משוררת.
הצבע האדום הוא אחד הסמלים הרב־קוליים האוניברסליים העתיקים ביותר. טרנר טען שהוא מסמל בשבטים הפרימיטיביים פוריות, בהקשר של דם המחזור ולידה; חיוּת, באמצעות דם חיות שנשחטות; ולבסוף אלימות ורצח, באמצעות דם אנושי שנשפך. הצבע האדום עובר כחוט השני לאורך כל הסיפורים. במשפט הפותח את הסיפור הראשון, "החטא שלישי", מתפרצים "חמישה, אדומים כדם, פרחי ציפורן יפים־יפים, פרחי המהפכה", ובהמשכו: "שמש נמוכה של אחר הצהריים הגיחה פתאום מבעד לזגוגיות הכחולות מקור, חלפה־הזדהרה על פיתוחי הבדולח, השחירה את שולחן העץ הגדול, הטעינה חרש את הראשים הארגמניים שדמו עתה ללהבות האש הנצחית שבמרכז האנדרטאות לחייל האלמוני". הסיפור הרביעי, "שקיעה", מתמקד כאמור בטיסה של מאשה ואמה מרוסיה לישראל, והשקיעות בו מתרחשות בזמן לימינלי. מאשה במטוס "ניסתה בכל כוחה להישאר ערה, לראות את השמש, קרובה יותר מאי פעם, מאדימה, משחירה ונבלעת בעלטה של מעלה", ואילו אחרי הנחיתה, בדרך לביתה החדש בחיפה באוטובוס קטן, היא עדה לשקיעה הראשונה בארץ: "השמש שנותרה מאחור, הפכה להיות גדולה יותר, כתומה יותר, ספרת אש עזה ויוקדת המתגלגלת במהירות אל מעבר להר". הסיפור האחרון מסתיים בחלום על מדורה ששורפת את חברותיה בנות השבע של מאשה, שקפצו מתוך זיכרונות ילדותה הסובייטית.
את סיפוריה של קוגן משלימות עבודות של הציירת זויה צ'רקסקי משתי תערוכותיה: "ילדות סובייטית" (2018) ו"פרבדה" (2018), ויחד הם משרטטים בדיוק היסטורי מרשים את דיוקנם של בני דור אחד וחצי, ילידי שנות השבעים והשמונים בברית המועצות, שעלו לישראל בגיל הילדות וההתבגרות; בני דור הביניים שעומדים על קו התפר בין התרבות הרוסית־סובייטית לבן התרבות הישראלית. שתי האמניות, בזירת הספרות מזה והציור מזה, מתבוננות במבט נשי מפוכח, אוהב, נוסטלגי אך גם ביקורתי בשתי הוויות חברתיות – של ברית המועצות ושל ישראל – הנפגשות תדיר ביצירותיהן, שלרובן גיבורות נשים. ספרה המופתי של קוגן, מכיוון שהוא עוסק בנושא אוניברסלי של חניכה נשית, פורץ הרבה מעבר להקשרו האוטוביוגרפי, החברתי וההיסטורי.
.
.
ד"ר אנה פרשיצקי, סוציולוגית ואנתרופולוגית, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, חוקרת את העלייה מברית המועצות לשעבר בישראל.
.
ריטה קוגן, "ארץ־סלע", כנרת זמורה־דביר, 2021.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נעמה ישראלי על "מבעד לקרקעית השקופה" מאת יובל שמעוני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
