מה עשיתם לעדן?

גליה ברס

.

מה עשיתם לעדן? עדן ישב על הספה ונרדם. עדן ישב על המושב בקולנוע ונרדם. על הספה בבית של הדסה הוא נרדם. על הכורסה אצל החברים שלו בשישי בערב הוא נרדם. עדן ישב על הכיסא במסעדה במתחם הגרוב בלוס אנג׳לס ונרדם. עדן ישב. עדן נרדם. עדן נרדם כל הזמן. עדן ישן כל הזמן. מה עשיתם לעדן? פעם עדן היה ערני. לאט־לאט עדן נרדם. ככל שעברו הימים נרדם לו משהו בעיניים. לא עצב. לא כעס. לא דיכאון, כן? כלומר, לא כבה הניצוץ בעיניו או משהו כזה. העפעפיים שלו התחילו ליפול. הוא פשוט הלך ונרדם. ישב ונרדם. אכל ונרדם. גמר ונרדם. וכל הזמן משפשף את העיניים. היה היה פעם עדן ער. ואז עדן התגייס לצבא. עדן התגייס לצבא בחודש נובמבר. ההורים שלו והאחים שלו ואני שלחנו אותו באוטובוס מחיפה ועדן בכה. בלילה לפני כן ישבנו בסלון שלהם. אימא של עדן העמידה כיסא במרכז הסלון ועטפה את הכתפיים שלו במגבת כתומה. היא חיברה את מכונת הגילוח לחשמל, נעמדה מאחוריו וגילחה לו את הראש. התלתלים הצפופים של עדן נפלו ונערמו על הרצפה. זיפים קטנים שנחתכו מהם נחתו לו על הפנים ועל המגבת הכתומה. הוא ישב על הכיסא במרכז הסלון ובכה. בבוקר שאחרי הצטלמנו עם עדן בנקודת הגיוס בחיפה ונתַנּו לו לעלות על האוטובוס ולנסוע. עדן התקשר אליי מהטירונות בערד ובעט באבנים. כשהוא חזר הביתה ביום שישי הראשון אכלנו ארוחת צהריים עם ההורים שלו והאחים שלו. עדן ישב בראש השולחן. הוא תקע את המבט בצלחת, החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו שאל איך היה בצבא. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו שאלה אם יש לו משהו מעניין לספר. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו אמר אין מה לעשות ככה זה. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו אמרה בסוף זה עובר. גם זה נגמר בסוף. עדן החזיק את המזלג בכוח, הוא אמר שהוא סובל, ושהוא רוצה לעזוב את הצבא, ושהם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה. אבא של עדן אכל בשקט. עדן החזיק את המזלג בכוח ואמר, אני שונא את כולם שם, ואני שונא את הצבא, ואני שונא את הכול, ואני רוצה לעזוב את הצבא. אימא של עדן אכלה בשקט. עדן הרים את המבט מהצלחת. נמאס לי מזה. זה נורא. אני לא מבין למה אני צריך לעשות את זה. אני לא מבין למה יש צבא. אני לא רוצה להיות בצבא. אני רוצה לעזוב את הצבא. אבא של עדן תקע את העיניים בצלחת. עדן בכה. אימא של עדן תקעה את העיניים בצלחת. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם עדן עדין. היה הייתה פעם חממת בננות בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. החממה הייתה סגורה בבדים לבנים, כמעט שקופים. הרבה עצים של בננות צמחו בכל חממה. אור מאוחר של ערב קיץ האיר את החממה דרך חרירי הבדים בסגול. טיילנו בחממה בבגדים קצרים ובנעליים גבוהות. לא הייתה קרקע שעלי בננות שנשרו מהעץ לא נערמו עליה ומה שהדאיג אותנו היה נחש שעלול למצוא דרך אל קרסול אחד מקרסולינו. הרמתי יד לקטוף בננה אבל הבננות היו קטנות וירוקות ודחוסות באשכול. זה היה אחר צהריים קצר ויפה ברחם הבננות החם והסגול. צילמתי את עדן ליד אחד העצים. בצילום עדן ניגש לאחד העצים, הוא רזה וצעיר וחופשי וחמוץ כמו בוסר. תווי האף שלו ותווי הלחיים חדים ודוקרים אבל המבט רך ורגוע. עדן התעייף מאוד. עדן צריך לרדת רגע לנוח בחדר שלו. הלכתי אחריו. עדן ישב על קצה המיטה שלו. הפנים שלו שרופות מהשבוע הראשון במדבר. הוא נשכב אחורה והלך לישון. מה עשיתם לעדן? שלחתם את עדן לצפון. עדן הכין שקשוקות במוצב במטבחון. כל החיילים שכבו בבוץ והסתכלו על לבנון. עדן ישב על הג׳יפ ונסע בין המארבים. הוא עבר וחילק ארגזי אוכל לחיילים המפוזרים. וכל הדרך ליוותה את הג׳יפ נקודה אדומה מאירה מסומנת מהצד השני. עדן חזר הביתה בשישי בצהריים. בשישי בצהריים נפגשנו אחרי שבועיים. שכבנו על המיטה בחדר שלו ואחרי שעתיים עדן קיבל טלפון ובטלפון אמרו עדן חוזרים. מה עשיתם לעדן? לקחתם את עדן לחברון. עדן חובש וחובש. הוא היחיד בתפקיד בפלוגה. אז כל ערב נסע עדן עם חבורת פיקוד אחרת להסתובב בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה עדן חיפש נשקים בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה העירו את עדן לקראת חצות ועדן נשאר ער כל הלילה. עדן חיפש נשקים בפחי האשפה. נשקים בתוך ארונות המטבח. עדן חיפש סמים במגירות התחתונים. עדן הפך לנשים את הסדינים. עדן השתדל להעיר בעדינות את הילדים. עדן כיוון את הנשק על הבחור שהיה חייב להשתין. עדן נרדם כל לילה בדוד המשוריין בדרך. וכל פעם העירו את עדן ואמרו לו יאללה, תתעורר, מגיעים. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם יישוב יהודי קטן בשטחים וביישוב הקטן עמד מוצב ובמוצב שמרו שני חיילים. לילה אחד פרצו אל המוצב שני מחבלים, הם תקפו את שני השומרים, הם חטפו את הנשקים לשני השומרים ואז ברחו לתוך גבולות היישוב. כמה קילומטרים משם במערכת הכריזה של אחד הבסיסים באזור מישהו צעק ״פרש טורקי, פרש טורקי, פרש טורקי״, נהג וקשר וחובש ומ״פ עלו על הרכב ונסעו מהר על איזה מאה ומשהו קמ״ש ככה מהר. ממש מהר. כל כך מהר. אף אחד לא הספיק להירדם ברכב. הם הגיעו ראשונים ליישוב. היה שקט. היה ערפל. נהג וקשר וחובש ומ״פ התחילו לרוץ ברחבי היישוב, הם עברו בדממה בין חצרות הבתים, הם חיפשו בחורשה, הם סקרו את הגנים, היה שקט מוחלט והדופק גבוה, ומשהו משך אותם לכיוון הגבעה. הם פנו וטיפסו על גבעה נמוכה, מאחורי הגבעה היו על הדשא כמה שיחים ובאחד השיחים שכב צל. החובש אמר: וואו. הצל התרומם. הצל רץ קדימה עם אלה וסכין. הקשר והמ״פ שלפו את הרובים והתחילו לירות על הצל. — שוב שקט. המ״פ אמר לחובש לך תבדוק אם הוא חי. החובש התכופף ונגע בצוואר של הצל הדומם. מת. יש. יש. יש. זה נגמר די מהר. זה היה  שגרתי. לא נוראי. לא מלחמה. לא מת חבר. עדן חזר הביתה בשישי. הוא הגיע מחברון ישר לסמינר. כל הגרעין נשארו בשיחה. ישבנו על הדשא לבד. שמענו את הקולות הרחוקים של הקבוצות בכיתות. וחוץ מהזמזום הזה, החוץ של הקיבוץ היה שקט. חשוב להסביר, זה לא היה שקט מוחלט אלא שקט מושבים. שמענו מצוין את המשאיות מהכביש הראשי. את הציפורים על העצים. את המלמולים החלשים מהחדרים הנעולים. מישהי גוערת מהכניסה לחדר האוכל. ילדים בגילים של סוף היסודי צועקים ממגרש כדורגל. זה היה סוף האביב. נעים נעים. הכול נעים נעים. השמש זרחה רחוק בשמיים והדשא היה עדיין רטוב למרות שעברה כבר שעת צהריים. הישבנים שלנו נרטבו. הכתפיים של עדן נשמטו. הראש המגולח של עדן נפל והמבט שלו נתקע בדשא. ליטפתי את הקרקפת הקצוצה, היד המשיכה למטה עד הלחי הרזה ואז הרמתי לעדן את הראש. הוא הסתכל עליי שנייה. אחר כך הוא הזיז את העיניים לכיוון אחר. עדן סיפר מהתחלה את כל מה שהיה. הוא סיפר ואז אמר בואי נלך הביתה, אני לא רוצה להיות כאן, אני עייף, אני נרדם.

.

גליה ברס, אמנית בין תחומית ומעצבת גרפית, חיה בתל אביב, בוגרת בית הספר לאמנויות המילה מבית מקום לשירה בירושלים וסטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח והמגדר. יצירותיה פורסמו בכתבי עת שונים ובהם המוסך, כרמל, ננופואטיקה ומעלה.

.

 » במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "היזהרו בזקנים",סיפור מאת ענת שבח

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

גברת רוזן, מר סטיבנס: על ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים"

מאת שרון אס

.

1.

ואלאס סטיבנס הוא משורר יקר לי. אחד מכמה משוררים ומשוררות שמהווים את הגרעין הקשה של הספרייה שלי. באחת מהשיחות שניהלתי עם תלמידותיי המצויות בעולם הווירטואלי המנסה להיות כמה שיותר מכיל, הן התרעמו על ההיררכיה שבה אני ממקמת משוררים ומשוררות. אמרתי להן שהן למעשה נוהגות בדיוק כמוני: גם מדף הספרים שלהן אינו בלתי מוגבל, גם הן צריכות לבחור מי נשאר בבית ומי לא. את מי קוראים פעם אחת ואת מי קוראים שוב ושוב במהלך הזמן.  סטיבנס הוא מורה שלי. והאמת שכמו מורים משמעותיים – לא בדיוק ברור מה לומדים מהם. או אולי לומדים מהן ומהם איך עומדים בזמן. איך ממשיכים להתמסר בהתמדה למובהק, שהוא בהכרח גם קשה וגם מוזר, מה שמתעקש כנגד ההפחסה והמעיכה של הזמן.

.

2.

טובה רוזן, המתרגמת, היא סקולארית גדולה של שירת ימי הביניים. אני בכוונה כותבת "סקולארית" ולא "מלומדת" – כי העברית די קמצנית ביחס לאור ולתנועה שיש מסביב ללימוד. מלומדת היא מי שלמדה הרבה. סקולארית היא מי שיודעת גם דבר אחד או שניים על ההנאה העמוקה מלימוד. שורשי ה־scholar מצויים ביוונית, ב"סְכוֹלֶה" – פנאי, פנאי למחשבה, לשיחה, לקשב. פנאי לדיוק, לרב־שכבתי, למרובה פנים, למרובה בפרטים ובדקויות. הפנאי הזה הוא עמל של אהבה. פרך של אהבה.

.

3.

סטיבנס הוא רב אומן של ארכיטקטורות שיריות; רוזן יצרה ספר שאינו מקבץ תרגומים – אלא יצירה חללית מהנה המהווה מחווה אינטימית (ואינטימיות היא גם משחק וקריצה) לכישרונו הנדיר כבנאי שירי. סטיבנס הוא מלך (מלך!) של תנועות נחשוניות שנדמה שעוד רגע יתפוגגו כזיקוקי דינור – אבל לא – הן מאירות מבנים שניתן להבין רק מבפנים וקשה מאוד, אם בכלל, לתפוס מבחוץ. תחשבו שמישהו מזמין אותנו להתגורר בקונכיות או עלים מאוצבעים מבלי שאי פעם שמנו לב שיש תופעות צורניות כאלו – והתשוקה הבסיסית שלנו להקיף דבר במבט נשללת (לזמן רב, לקריאות מרובות). אבל אי־היכולת להקיף במבט את השיר הסטיבנסי (ולפעמים מדובר בשירים קצרים) עומדת בניגוד לקול הבוקע מהצורות השיריות שלו – זהו קול לא מהסס, מלא תעוזה, שאינו שבוי בעולם שהוא יוצר או פוקד וללא מאמץ מהלך בו. הוא יצור של מזג האוויר של המקום שהוא בורא, מה שאומר שתנודתיות הרוח שלו לפעמים חידתית. אבל השירים שלו תמיד מתלכדים בסופם – הוא אינו מפריח מטפורות או אמירות סתם כך כי הוא יכול – השירים שלו זוכרים אחורנית את ראשיתם.

.

4.

זה יישמע משונה ובכל זאת: הספר הזה מסביר פנים; נדמה שטובה רוזן חשבה על קוראות וקוראים ותיקים ומושבעים ועל כאלו שלא מכירים כלל את סטיבנס ועל אחרים שאולי יפתחו כי שמעו משהו. הפורמט שלו רחב וכחול ונעים להחזקה ביד למרות עוביו. ניתן לשרות במחיצתו זמן רב והפונט לא קטן מדי ולא גדול מדי, הטונים בין השחור ללבן נכונים, השוליים לא צרים מדי ולא דוחפים את השיר באיזו גערה לפנים הדף. זה ספר שנעים לשרות במחיצתו ונחוץ לשרות במחיצתו, לקרוא ולהרים את הראש, לעצום עיניים, ולצלול שוב. אבל הוא עשוי באופן נעים לא רק מהצד הפיזי אלא גם מצד השיחה שרוזן מנהלת איתנו, עם הקוראות והקוראים. תוכן העניינים עשוי שני טורים – טור אחד למראה מקום העמוד של השיר והטור השני למראה מקום ההערה על השיר. אני חובבת מושבעת – אני מניחה, כקוראים אחרים – של תוכן עניינים, הערות, אינדקסים וביבליוגרפיות. ובתור שכזו שימח אותי הפתרון הלא־שגרתי הזה, לא של הפרדת השיר מההערה, שזה דבר שבשגרה, אלא של ההנחיה היכן ניתן למצוא מיד את ההערה. המתרגמת כמו אומרת לי מיד בפתח הספר: חשבתי עלייך. את לא חייבת לקרוא ברצף, או בבת אחת. אני לא אכביד על הופעתו החומרית של השיר עם מספורים קטנטנים בתוכו; אם יש שיר שאת מכירה ורוצה לפגוש אותו ככה רק בעברית, הנה העמוד; אם יש שיר שמסקרן אותך יותר אז הנה מיד מראה המקום; אם בא לך להתחיל מההערה היא בעמוד כך וכך, וכן הלאה.

.

5.

בביוגרפיה של סטיבנס אין שום דבר מיוחד במינו היכול לשמש איזה זיז לתלות עליו את השירים או לשמש מקפצה פנימה אליהם, כמו למשל הקשר הלאו דווקא מוגזם שאפשר לקשור בין הקווים־המפרידים המטורפים והמרתקים בשירת אמילי דיקנסון לבין הימנעות קיצונית ורוטטת לבוא בחברה  – גם הקו־המפריד והדלת המבדילה ששמה בינה לבין מבקרים אינם בלתי קשורים. בכלל, התנהגויות פרועות או כאלו המסמנות מצבי קיצון בביוגרפיה מסייעות לא פעם להטות אוזן למבנים שיריים מורכבים ולמצוא להם איזו אנלוגיה בדוגמת החיים התמוהים מושכי או דוחי הלב של כותביהם. סטיבנס הוא מופת של כמעט־שעמום ביוגרפי.

או, כפי שרוזן מצטטת בפתח אחרית הדבר, כשסטיבנס התבקש לכתוב פסקה על עצמו לרגל פרסום שירו הראשון כתב: "אני עורך דין. אני גר בהרטפורד."

גם למי שמעורה בחייו־כביכול־חסרי־המאורעות של סטיבנס, אחרית הדבר של רוזן היא מכרה של אנקדוטות, ציטוטים מיוֹמנים ומהתכתבויות, רשמים מאנשים שהכירו את סטיבנס, וניסיון לתהות על האיש, שפרט להתמדתו כעורך דין וחובב חפצי אומנות וחיים נוחים וטובים, חייו אופיינו בהעדר. העדר מימוש תשוקה (ככל הנראה היה נשוי שלא באושר) והעדר אלוהים (למרות שבא ממשפחה דתית) והעדר חברויות קרובות (פרט אולי לשניים־שלושה, וגם זו הגזמה). אך הפרט שמשך את עיני יותר מכול הוא שסטיבנס נהג ללכת ברגל מביתו שבהרטפורד (קונטיקט, מאסצ'וסטס) למשרד, ופעמים רבות בהגיעו למשרד היה מכתיב למזכירתו את השיר או השירים שחיבר בזמן ההליכה.

אפשר לומר דברים רבים על הפרקטיקה הקדמונית הזו: משורר מדבר שיר ומכתיב. אך הוא עושה זאת במשרד חברת הביטוח, והמזכירה היא הלבלר. האם מה שהוא שומע כה מובהק ושלם שמייתר כל מבוכה?

.

6.

ב־1985 פרסמה רוזן (בהוצאת כתר) את האיש עם הגיטרה הכחולה (1936), תרגום מרהיב שאזל זה מכבר והיה מנת חלקם של בני מזל בחנויות ספרים משומשים. כעת, המבחר הנוכחי משירת סטיבנס, שגם כן קרוי "האיש עם הגיטרה הכחולה", מקיף מאוד. מספרו הראשון של סטיבנס, הרמוניום, שראה אור ב־1923, ועד הקובץ האחרון של סטיבנס, הסלע (1950), ועד שירים מהעיזבון. על מכלול שירתו זכה סטיבנס בפוליצר ב־1955, זמן קצר לפני מותו. מאז תהילתו הולכת ומתרחבת, לאט אבל ללא עוררין. לא יהיה מוגזם מצידי לומר ששנים אני מחכה למבחר הזה. אני קוראת את סטיבנס באנגלית. אבל תמיד מעניין אותי וחשוב לי איך משורר או משוררת שיקרים לליבי נשמעים בעברית. ההופעה של תרגום שירה מרחיבה את גבולות היכולת והטונים והמרחב של השירה שנכתבת בשפת המקור. חשבו על משוררים שנמצא להם קול ייחודי בעברית, למשל אלחנדרה פיסרניק דרך תרגומיה של טל ניצן; זביגנייב הרברט דרך קולו של דוד ויינפלד; אאוריפידס דרך אהרן שבתאי.  וגם, עכשיו, בעיניי, ואלאס סטיבנס דרך טובה רוזן.

.

7.

הנה סופו של השיר "בוקר יום ראשון" באנגלית ובעברית:

And, in the isolation of the sky,

At evening, casual flocks of pigeons make

Ambiguous undulations as they sink,

Downward to darkness, on extended wings.

.

וּבָעֶרֶב, בִּבְדִידוּתָם שֶׁל שָׁמַיִם,

לַהֲקוֹת מִזְדַּמְּנוֹת שֶׁל יוֹנִים חָגוֹת

בְּעִגּוּלִים רַב־מַשׁמְעִיּים וְצוֹנְחוֹת

אֶל הַחֹשֶׁךְ, עַל כְּנָפַיִים פְּרוּשׂוֹת לִרְוָחָה.

.

נסו לומר בקול רם (באנגלית) את ארבע השורות הללו, ששיאן בשורה האחרונה, המתפשטת כאדוות גדולות שאין להן קצה, ומיד ניתן לחוש בעוצמת המוזיקה של סטיבנס. המוזיקה של סטיבנס היא שמאפשרת ללכת לקראתו שנים גם בחוסר הבנה פורה, ולמסור לעיתים לשיר שלו, אחרי שנות קריאה, ניסיון חיים סתום שלפתע מואר ומאיר את הקוראת, כמו גם את השיר. אבל לא רק המוזיקה של סטיבנס מאפשרת קריאה חוזרת ונשנית (והמוזיקה עשויה ממכלול רב של תופעות, מצלולים מדהימים כמו כאן למשל; השורה שנבדלת ממשפט, האופנים המעניינים שבהם היא מרכזת את תשומת הלב מבחינה ריתמית; הפיסוק של סטיבנס שמכריח להשהות שוב ושוב הגעה אל מסקנה, יעד; וזו רק ההתחלה). מה שעוד מכריח ממש לחזור אל השירה שלו אלו הדימויים.

.

8.

הדימויים בשירת סטיבנס יכולים פעמים רבות לספק חלום בהקיץ כמעט במנותק מהשיר, או בתוך השיר, בנבדל ממנו, בזיקה אליו, או כמו בזינוק אל מעבר לשיר עצמו. כמו כאן:

Downward to darkness, on extended wings

הרי מדובר ביונים ולא בנשרים, והנה לפתע היונים זוכות בכנפיים הרבה מעבר לגופן הקטן. וכל זה קורה בזכות המצלול המתפשט ומתעצם, אך גם בזכות מילת יחס קטנה:

on

השימוש הנפוץ הוא with, השימוש הנדיר יותר הוא on – במובן 'בכנפיים פתוחות לרווחה' ולא 'על כנפיים' – אך דווקא השימוש הזה במילת היחס  ׳על׳ מעצים את הדימוי – כאילו הכנפיים מנותקות מגוף הציפור והציפור רוכבת עליהן ולא איתן, מטה־מטה אל החשכה. רוזן גם השכילה לשמר את המוזרות הזו בעברית (על כנפיים) ובכך להדהד כמובן "על כנפי נשרים", ובכך להעניק ליונים בעברית דרך הרמיזה לדימוי הכבול את מה שסטיבנס מעניק דרך המצלול, אך גם דרך השיבוש של 'פתוח לרווחה' ל"פרוש לרווחה" – והקימוט הקל הזה בעברית מהדהד את המוזרות באנגלית.

דימוי התעופה מטה אל החשכה קשור כמובן לכל השיר "בוקר יום ראשון" ועם זאת הוא כה עז ומהפנט שלמעשה הוא מחריג את השיר כולו לממד נוסף, לא פרשני, אלא להתגלות של שיר נוסף מעבר לשיר עצמו.

.

9.

בתוך השיחה שטובה רוזן מנהלת עם הקוראים אי אפשר שלא לציין את האופן שבו בחרה למסגר את הספר. דבר המתרגמת פותח בציטוט מלא של שירו של סטיבנס "איש נושא דבר", שממנו ידועה השורה המפורסמת, שאליה גם מתייחסת רוזן בהמשך דבריה: "הַשִׁיר חַיָּב לְהִתְנַגֵּד לָאִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה/ כִּמְעַט בְּהַצְלָחָה" (הדגש שלי). היא חותמת את הספר כששמה על כריכתו האחורית קטע מתוך שיר שאפתני ונפלא של סטיבנס, "הערות לקראת מבדה־על", ובו מופיע: "אַךְ לֹא הָיְתָה זוֹ בְּחִירָה / בֵּין דְּבָרִים הַמּוֹצִיאִים זֶה אֶת זֶה. לֹא בְּחִירָה/ בֵּין־, אֶלָּא שֶׁל־. הוּא בָּחַר לִכְלֹל אֶת הַדְּבָרִים/ שֶׁכְּלוּלִים זֶה בָּזֶה, אֶת הַכֻּלִיּותּ,/ אֶת הַמֻּרְכָּב, אֶת הַהַרְמוֹנְיָה הַגְּדוּשָׁה//" (הדגש שלי). סטיבנס יצר מבנים מורכבים, שלמים למרות מורכבותם, וחלק מהתנועה הפנימית שלהם, מהמרחב, מהאוויר, מהגובה ומהעומק, הוא ההיסוס התמידי הקיים בהם, היסוס המופיע לפעמים ממש כאיקס (x), ולפעמים כהיסוס שמונכח במילות קישור, בדגש עליהן, במילות יחס, מילות חיבור – הוא לא חשש מהמורכבות של המיקרו־תחביר, כי שם רטט הנעלם הזה, הדבר שהוא סירב לתפוס, אותו חסר שלא פעם מעניק תנועה למורכב מאוד, כמו החלל הריק, למשל, במשחקי פאזל הזזה.

.

שרון אָס פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, בהם פרס ביאליק ופרס עמיחי. ספר שיריה האחרון עד כה, "המגרפה", ראה אור שנה שעברה בהוצאת אפיק. אס מלמדת במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ומרצה על ספרויות עתיקות במסגרות שונות. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 12 של המוסך.

.

ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים", אפיק, 2021. מאנגלית: טובה רוזן.

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "הלל", ספר השירה החדש של נדב ליניאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

זיכרון של זיכרון: על ספרה של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן"

נועה ברקת

.

"ליהודים יש שישה חושים. מישוש, טעם, ראייה, ריח, שמיעה… זיכרון." כך סיכם זאת בני ג'ונתן בספרו משנת 2002, הכול מואר. "היהודי נדקר על ידי סיכה ונזכר בסיכות אחרות… כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: 'כמו מה זה נזכר'?"

גדלתי בתרבות שחרטה על דגלה את שורת הפזמון הידוע של יענקלה רולטבליט: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים." מלמדים אותנו שהמבט לאחור, המבט של אורפיאוס, המבט של אשת לוט – הוא מבט מסוכן ומזיק, והכיוון היחידי שטוב לחיים הוא קדימה. הלאה.

עם זאת – ונראה לי שזוהי חוויה קולקטיבית, המועצמת מהיותי בת דור שני לשואה – כל הזמן מתחשק להציץ לאחור, אל הסבים וסבתות והדודים והדודות שלא הכרתי ולתהות על המשפחה שהייתה יכולה להיות לי, ולחוש שאם אביט, אראה לרגע את פניהם.

וכך כותבת אסתר ספרן פויר בממואר שלה, אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן, כמו כדי להצדיק את המבט־לאחור שלה:

גדלתי בין רוחות רפאים — רדופה על ידי קרובים ששמותיהם לא הוזכרו ושסיפוריהם לא סופרו. כעת נוספה רוח חדשה שכלל לא ידעתי על קיומה — אחותי. יצאתי לחפש את המשפחה שהסתירה את אבי בזמן המלחמה ולנסות לגלות פרטים נוספים על האחות שמעולם לא הכרתי. נסעתי למצוא שטעטל, שעל פי רוב הדיווחים נמחה מעל פני האדמה. נסעתי ללמוד על אבי. נסעתי ללמוד על אחותי. נסעתי ליידע את אבותיי שלא שכחתי אותם. שאנחנו עוד כאן.

לפני שמונה שנים יצאתי למסע דומה למסעה של ספרן פויר, יחד עם אמי ואבי, שלוש אחיותיי ובני. נסענו לכפר שבו חיה משפחתה של אמי ובו היא נולדה, במסלול דומה לזה שעברה ספרן פויר (הכפר שוכן במרחק שעת נסיעה מטרוכנברוד וקולקי, הכפרים של אביה ואמה של ספרן פויר). המסע שלנו דמה יותר למה שמתאר בנה, הסופר ג'ונתן ספרן פויר, בספרו הכול מואר: מסע הזוי, בדוי ומדומיין. כך למשל הרגע שבו התברר לכולנו שהשפה שאמא חשבה שהיא מדברת בה היא לא אוקראינית, אלא בליל של יידיש וג'יבריש. או הרגע שבו כמעט, רק כמעט, היה נדמה לנו שהזקנה האוקראינית אומרת לנו את שמו של מי שהציל והסתיר את אמא במלחמה. ובדומה לתיאוריה של אסתר ספרן פויר, ראש הכפר, שליווה אותנו בביקורנו, סיפר שלפני כמה שנים הגיע לכפר מכתב ממישהי בעלת אותו שם משפחה כשל אמי – והתברר שהוא היה מאחותה (שניצלה גם היא, וחיה בבאר שבע).

ספרן פויר ודאי הייתה מוצאת דרך לשלב את זה בסיפור שלה. היא פותחת אטלסים, שוכרת תחקירנים ובלש פרטי, מתעדת שיחות עם אנשים שלא זוכרים כמעט דבר, מחלצת מהם פרט אחר פרט, חלקם קשורים זה לזה רק בעקיפין, ויחד הם מציירים תמונה של חיי השטעטל. דרך הכתיבה הצוברת והאוספת אנחנו נחשפים לאובססיה של הכותבת, ואולי אפילו נדבקים בלהט ובצורך שלה לדעת: איפה קבור סבא ישראל? מי היו השכנים? האם סבתא ברוכה התאלמנה או התגרשה? איך קראו לאשתו הראשונה של אבא? איך קראו לילדה? לאחותה של אסתר? בת כמה היא הייתה? ובאותה חבילה מגיעים גם פרטים על עוד אנשים, ועל עוד דברים שקרו להם ואולי הם קשורים, ואולי לא, לזיכרונות המשפחתיים של המחברת.

ספרן פויר מעידה על עצמה שהיא אספנית כפייתית של מזכרות, כלומר הצורך לאסוף ייצוגים של החוויות שעברה, לצבור אותם, לשמור עליהם, מלווה את חייה, כל הזמן.

על אדן האח בסלון שלי מוצגת מעין תערוכה של טבע דומם בצנצנות זכוכית. מבקרים מזדמנים עשויים לחשוב שזהו מזבח ללכלוך ולפסולת, וזו לא טעות גמורה. בתוך כל צנצנת מתויגת מונחים שברירי זיכרונות: חופן אדמה מהשטעטל של אמי בקולקי, אוקראינה; גרגירי אבן חול מסלע אוּלוּרוּ הענקי שבמרכז אוסטרליה; שריד מחומת ברלין; חצץ מגטו ורשה. … אני אספנית כוחנית חדורת מטרה, שמסתובבת עם שקיות אטומות ומוכנה לאסוף כל פיסת היסטוריה אישית.

הזיכרון מושל בביתי ביד רמה. עשרים ואחת הצנצנות שבסלון הן רק חלק מאוסף גדול יותר שהמשכו על אדן החלון במטבח, ובו ארבעים צנצנות נוספות.

ובמקום אחר, על אחותה, היא כותבת:

לא רציתי את כל השמות, רק את שמה של אחותי. לא היו לי לא שם, לא תמונה, לא שביב זיכרון מקורבן השואה הקרוב אליי ביותר, אחותי למחצה. היא הייתה אחת מני מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה, ולא הייתה לי שום דרך להנציח את חייה. איך מנציחים את מי שלא נשאר ממנו זכר?

לכאורה, גילוי שם אחותה, מתישהו לקראת סיום המסה, היה צריך להיות קתרזיס שיסתום את החור שספרן פויר מנסה למלא בחלוקי נחל, חתיכות עצים ותמונות. זה לא קורה. היא מתרגשת, יש בכי, ושוב בכי, ואין שום שינוי בתפקיד שהמחברת קיבלה על עצמה – להיות שומרת הזיכרון של מי שנשכח. היא אוספת אדמה לשקית וממשיכה לחפש. ממשיכה להתרגש מהעובדה שגלויה שהיא נעצה בחריצי מצבה שמייצגת את האובדן שלה נמצאה על ידי מישהו. ייצוג של ייצוג של ייצוג, זיכרון של סיכה.

סטיבן ג'נקינסון, מלווה רוחני, כותב בספרו Die Wise: A Manifesto for Sanity and Soulי(2015) על הדבר שהנוטים למות מפחדים ממנו יותר מכול:

רוב האנשים מפחדים להיעלם, מפחדים ממה שמשפחתם וחבריהם וכל השאר יעשו איתם אחרי שימותו …  הם פוחדים שפני השטח של החיים ייסגרו מעל ראשיהם, שהם יצללו מתחת לגלים וייעלמו מהעין ומהזיכרון ומהחיים עצמם … הם מתחילים לראות כמה קל בדרך החיים שלנו לתת למתים להיעלם מהעין ומהזיכרון שלנו.

ספרי זיכרון ומסע אל הזיכרון הם חשובים, יש להם תפקיד וערך רגשי והיסטורי, אלא שאין זה מבטיח יצירה ספרותית איכותית, ואלמלא הייתה המחברת אמו של ג'ונתן ספרן פויר, קשה לי להאמין שהמסה שלה הייתה מתפרסמת מחוץ לחוג המשפחה. שם הספר של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן", הוא הפשט והדרש של מה שספרן פויר כותבת. אין לה כוונות פואטיות נסתרות. היא רוצה לזכור והיא רוצה שגם אנחנו נזכור.

.

נועה ברקת, משוררת, עורכת ספרי עיון ומו"לית הוצאת "אדמה". פרסמה שני ספרי שירה: "שומרת לילה" (2017) ו־"הביתה" (2020), בהוצאת מקום לשירה.

.

אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן", כנרת זמורה־דביר, 2021. מאנגלית: קטיה בנוביץ'.

.

.

 »במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אנה פרשיצקי על ספרה של ריטה קוגן, "ארץ־סלע"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אפשרויות נוספות / לאה פילובסקי

ממליצה: לי ממן

שירים רבים מתוך ספרה השלישי של לאה פילובסקי מוקדשים לחקירת האפשרויות שלא מומשו בחייה של המשוררת ולניסיון לתור את השבילים שלא פסעה בהם, וכך אולי לפענח את שאלת השאלות: מה היה אילו? בפיכחון החד האופייני לפילובסקי, שוב ושוב היא מצליחה להישמר מנפילה אל מלכודות הרומנטיזציה / אידיאליזציה השוחרות לפתחם של ניסיונות מעין אלה. היא מסיירת במרחבים מדומיינים ואקזוטיים, ממציאה מחדש את סיפור ילדותה, בודה לעצמה ביוגרפיות חלופיות בפריז, ביפן ובירושלים, או מגלמת לרגע את אשת חיקו של גבר שבצעירותה דחתה את חיזוריו – אבל כמו תרגיל מתמטי שמגיע תמיד לאותה התוצאה בדרכים שונות, השורה התחתונה נותרת דומה. ובכן, מה היה אילו? ככל הנראה אותו הדבר, בשינויים קלים. ולא משום שהכול צפוי והרשות נתונה במשורה, אלא כיוון שמה שבאמת קובע ומכתיב את חיינו, אומרת פילובסקי, אינו תלוי בנסיבות כגון מצב משפחתי, אזור מגורים או בחירת מקצוע, אלא יותר מכול הוא פועל יוצא של מרכיב פנימי, מעין גנטיקה נפשית, אשר בכוחה להכריע את מהלך חיינו יותר מכל תפאורה נסיבתית.

פילובסקי היא אחת המשוררות המשכילות ביותר, ובעמדה שלה ככותבת תמיד ניכרת הענווה: נדמה לי שהיא אדם קורא עוד לפני שהיא משוררת, והיא מבינה היטב את ההקשר הספרותי והתרבותי שבו היא פועלת. הענווה הזו הולידה לאורך קריירת הכתיבה של פילובסקי שירים רבים שיש בהם ממד דומיננטי של התכתבות עם מקורות ספרותיים ותרבותיים (מן השירה העברית ומסורת המחשבה היהודית, המיתולוגיה היוונית, ספרות הילדים ועוד), וניתן למצוא רבים מהם בספר הזה – מוצלחים יותר או פחות. לטעמי, השירים הטובים ביותר בקובץ הם  השירים ה"פילובסקיים" מכף רגל ועד ראש – כאלה שמה שמחולל אותם הוא דווקא לא טקסט חיצוני, אלא הצורך לבאר תופעה קיומית או תנועה נפשית. למשל, השיר הקטן והפניני "תקומה", שמושתת על מטפורה מפתיעה ומדויקת: הקיום האנושי כחדר כושר אחד גדול, שמקום של כבוד שמור בו ללוגמי מיצי הבריאות ההיפר־פרודוקטיביים, המהלכים בתלם המוגבל של מכשיר הריצה החשמלי. בזמן שכל זה מתחולל סביבה, הדוברת "נרדמת על המכשיר", שוקעת בשינה. אבל אולי דווקא הסירוב לכל זה – הפרישה מן השיירה, העמידה העקרונית מבחוץ שמאז ומתמיד הייתה לחם חוקה של האמנות – דווקא הוא המאפשר את רוחב יריעת המבט הנדרשת על מנת לראות את כל מה שנשקף מ"נקודת התצפית הנדירה בריחוקה" (בלשונה של דליה רביקוביץ) – היא הנקודה שבה נוצרת האמנות, ושם גם מתגלים האוצרות האינסופיים החבויים בתחומה. וגם זו תקומה.

.

תקומה

בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר אֲנִי נִרְדֶּמֶת עַל הַמַּכְשִׁיר

הָעוֹבֵד, כָּךְ נִדְמֶה לִי, עַל שְׁרִירֵי הָרַגְלַיִם.

אֵין לִי מֻשָּׂג מַה שְׁמוֹ. סְבִיבִי מַמְשִׁיכִים

בִּפְעִילוּיוֹת אֵירוֹבִּיּוֹת וְאַנְאֵירוֹבִּיוֹת, עוֹזְבִים,

מִתְקַלְּחִים, מִתְעַלְּסִים, מִתְקַלְּחִים שׁוּב, נוֹסְעִים

לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת וְשָׁבִים מִשָּׁם. בֵּינְתַיִם

הַצֶּוֶת פּוֹרֵץ לְתָאֵי אֵלֶּה שֶׁלֹּא שִׁלְּמוּ.

מַגֵּפָה מְגִיפָה אֶת הַמָּכוֹן. אֲנִי

מַמְשִׁיכָה לִישֹׁן. רַק כָּךְ

תִּהְיֶה לִי תְּקוּמָה.

 .

לאה פילובסקי, "אפשרויות נוספות", הוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2022

.

.

.

***

.

צ'כוב / נטליה גינצבורג

ממליצה: רתם פרגר וגנר

הביוגרפיה הקצרצרה שכתבה נטליה גינצבורג על צ'כוב היא פנינה. היא כתובה בלאקוניות יפהפייה, ובאורח פלא מצליחה לגולל את סיפור חייו וגם לגלות משהו על הקשר שבין האיש ליצירתו; זו המשימה הקשה של ביוגרפים, שמעטים עמדו בה. לסיפר יש טון ומקצב, שכורכים יחד את אירועי חייו של צ'כוב ותיאורים קצרים של עלילות סיפוריו ומחזותיו, כאילו היו עשויים מחומר דומה עד מאוד. קולה של גינצבורג, המספרת הגדולה של המידות הקטנות, הוא שמצרף מסירת דברים כהווייתם עם עמדה בסיסית של סקרנות ותמיהה על הסמיכות שבין "זוועות העולם ונפלאותיו" (עמ' 40), וחושף את הקרבה הרבה שבין כתיבתו של צ'כוב לזו שלה. אפשר בהחלט לקרוא את החיבור הזה כמו נובלה של גינצבורג אשר גיבורה הוא סופר בשם אנטון צ'כוב או צ'כונטה. כך למשל היא מתארת את התנהלותו של צ'כוב כרופא: "במליחובו באו אליו איכרים לטיפול, והחצר היתה מלאה תמיד חולים שהמתינו לתורם. הגיעו חולים גם מכפרים רחוקים. הוא לא דרש מהם תשלום, כי כולם היו עניים." (עמ' 46). ובסמיכות עניינים היא מתארת בקיצור את הסיפור "חדר חולים מס' 6":

זהו סיפור ארוך, המתרחש בבית חולים קרתני. רופא נשבה בקסמו של מטורף, מכיון שהמשוגע נראה לו היצור היחיד שניחן בתבונה והיחיד שראוי שיקשיבו לו. הוא מתחיל לדחות ביקורים של אנשים בריאים. כל השנים הסכין הרופא לכל, הסתובב באדישות בזוהמת בית החולים, בקרב חולים מוזנחים ואחיות אכזריות ולא חיפש לו הנאות מלבד שינה, וודקה ומלפפונים חמוצים. פתאום בחברת המטורף, גילה את חרדת המצפון. נפשו התעוררה וביקשה עולם טוב יותר. וכך התגלגל בסופו של דבר לביתן המשוגעים. (עמ' 47)

כלומר, הטקסט שגינצבורג  טווה יוצר שוויון ערך מסוים בין דמותו וחייו של צ'כוב לבין סיפוריו; הוא מתנגן באותו סטקטו שמסמיך וודקה ומלפפונים חמוצים לחרדת המצפון.

.

נטליה גינצבורג, "צ'כוב", תשע נשמות, 2001. מאיטלקית: שירלי פינצי־לב

.

.

***

.

אור וזמן / יונתן ברג

ממליץ: גיא פרל

ספרו החדש של יונתן ברג הוא ספר מסע. תחילה כתבתי מסעות, משום שרוב השירים בו מתייחסים לביקוריו של המשורר בארצות ויבשות שונות, אך  דומה ש'ספר מסע' יהיה מדויק יותר – מסעותיו של ברג מותכים בו למסע פנימי אחד, מתמשך, חוצה גבולות מקום וזמן. הפואטיקה האופיינית לברג מתגלה בספר זה כמתאימה במיוחד לתיאורי מסע – הוא פורש בנדיבות בפני הקורא.ת שבילים ארוכים ועשירים בפרטים של מראות, זיכרונות, אסוציאציות וחוויות רגשיות וחושניות. ברג מזמין להיות עימו בתנועה מתמדת, כמעט ללא עצירה, ולכן שירים רבים מצאתי עצמי קורא פעמיים, כאשר רק בקריאה שנייה היה ביכולתי להסדיר את נשימתי, אולי גם לצלם או לרשום דבר מה ביומני. מקום מרכזי במסעו יש להתכה בין מטעני העבר שהוא נושא עימו לבין המראות וההתנסויות החדשות המציפות אותו, ובין המרחב הגאוגרפי למרחב הנפשי. כך, ״יְרוּשָׁלַיִם אֵינָהּ מָקוֹם אֵינָהּ גְּבָעוֹת מְטַיְּלוֹת לְעֵבֶר מֶלַח, יְרוּשָׁלַיִם / בִּשְׁעַת עֶרֶב – טַאבְּלָה, סִיטָאר הַרְמוֹנְיוּם מִזְמוֹר לָאַטְמָן הַכָּבוּי שֶׁלִּי פֶּרַח / מְצֻנָּף, חֻרְבָּה, צַעֲדֵי יָרֵחַ עַל מִרְצֶפֶת סְדוּקָה…"; כך, זיכרונות מן השירות הצבאי, חלקם טראומטיים, מופיעים בהוסטל ארגנטיני או במעבר הרים באסיה; כך, בשורות החותמות את השיר "איתקה", מתכנסים המזרח הרחוק, ירושלים, הסכסוך במזרח התיכון, העבר וההווה, אל "איתקה של השיר" – מקום שאליו מובילים מסעותיו של ברג, מקום שגם אם אין להשיגו, השבילים הפואטיים המובילים אליו חושפים את יופיו של העולם, שיופיה של השירה מהווה לו עדות נוספת:

הַמִּזְרָח שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיךָ וְטָמַן בָּהֶם

כַּמָּה זַרְעֵי חַרְדָּל שֶׁל אֵלִים וְעֹנִי, עֲלִיָּה לָרֶגֶל הַנִּמְשֶׁכֶת

בְּלֵילוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שׁוֹתֶה, מְנַסָּה לִמְהֹל

אֶת הַקַּרְמָה הַכְּבֵדָה שֶׁל הַסִּכְסוּךְ,

אֶת דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְהַמִּדְבָּר.

כָּעֵת, הָאִידֵאוֹת הָעֵירֻמּוֹת

שֶׁל דְּבֵקוּת וְרִיק, אִיתָקָה שֶׁל הַשִּׁיר,

מִשְׁכַּן הַמַּחְשָׁבָה כִּי הַיֹּפִי

יְנַצֵּחַ וִיהִי מָה.

.

יונתן ברג, "אור וזמן", מקום לשירה, 2021

.

.

***

.

איך להיות ושאלות אחרות / ארנה קזין

ממליצה: דפנה לוי

על אף הכותרת, ספרה של ארנה קזין איך להיות ושאלות אחרות רחוק מאוד מז׳אנר מדריכי העזרה העצמית, מלבד במובן שבו כתיבה טובה עוזרת, מטבעה ולגמרי שלא במכוון, לפענוח עצמי ולהבנת העולם. קזין, שהסבירה בעבר שהיא ״כותבת כדי לשבור שתיקה״, אכן עושה זאת כאן ברשימות אישיות, שלתוכן היא משלבת חלקי דיון תאורטיים, ההופכים כל חוויה ייחודית שלה לסוג של פריסקופ, שבאמצעותו יכולות קוראותיה להשקיף על המציאות בסביבתן.

קזין תוהה אם כהורה לא־ביולוגי בזוגיות לסבית היא רק ממלאת מקומו של האב הארכיטיפי, או יש ביכולתה לעצב לעצמה דמות ומקום אחרים; היא משתמשת בזיכרון נעורים, שבו כונתה ״התלמידה הכי גברית או התלמיד הכי נשית״ כדי לבחון את הנראוּת הלסבית; ושואלת מה משמעותו של גיל חמישים, או במילותיה: ״זהו זה, הגעתי. אבל איפה אני בדיוק? ומה אני אמורה לעשות עכשיו?״

כמי שחייה מוגדרים ומעוצבים כ״אחר״, מתוך התנגדות מתמדת למוסד ההטרוסקסואליות הכפויה ולהנחה שאישה היא אישה רק אם תשוקתה מופנית במלואה לגברים וגורלה נכרך בהכרח בצורכיהם, היא אינה יכולה שלא לבחון את דמותה ואורח חייה, לפקפק, להתחזק ולהצדיק. קבוצת התמיכה כוללת בין השאר את אליזבת בישופ, אדריאן ריץ׳, טובה יאנסן, וירג׳יניה וולף וכותבות נוספות, שטוענות את הקריאה בממואר הצנוע והיפה שלה בתחושה של כוח והמשכיות.

.

ארנה קזין, "איך להיות ושאלות אחרות", אוליפנט, 2021

.

.

.

***

.

הוואגינה, הרעב והדוב / ליאת נאה

ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק

"מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?" שואלת ליאת נאה בפתח ספרה, ולכל אורכו של השער הראשון היא מתפלשת בחדווה בשאלה המביכה הזו. השפה שלה משחקית, מצטלצלת – היא מתפיחה מטעמים לשוניים מן המבוכה המוכרת. האירוניה שלה חדה ומהודקת. היא מפנה את ההתיילדות, הבלבול, הרתיעה, ולחלופין – הגבהת המצח, המאפיינים את הניסיונות לדבר ולכתוב על כוּס (הייתי  צריכה לבחור – בחרתי) כנגד הקוראים וכנגד עצמה, מגחיכה אותם וקורצת להם בחיבה בו זמנית. הצלילה הייחודית אל הגופניות של ליאת נאה מתאפיינת בהזדהות עם הכוס שלה. יש להן אותה אישיות פואטית – הן מביכות, הן תמיד יותר מדי, הן מתנצלות, אבל לא בכנות. הן לא מסכימות להתנצל. הכול נוטף להן ונוזל להן. הן לא באמת רוצות לעצור את עצמן. הן רעבות ורעבתניות. הן כל כך רעבות. רעבות למה? להתמלא. התשוקה, הרעב, הצורך המיני עומד בפני עצמו, לא רק שאיננו זקוק לאובייקט, אלא הוא מושא התשוקה של עצמו. השער הראשון של הספר מסתיים בשיר: "משלוח אורַזמה", שהוא חגיגה דיוניסית מסחררת של הרעב ושל הנחישות לספק אותו. התנופה, הצבעוניות והדמיון המאפיינים את השער הראשון של הספר נחלשים במקצת בשערים הבאים שלו, אבל גם בהם ובמיוחד בשער הארס־פואטי, "המשוררת, העורך והמבקר", ניכרות האירוניה והפואטיקה הייחודיות של נאה. בשיר "רביקוביץ, עמיחי ונערה ביומנה" הולכת נאה דווקא בעקבות גולדברג ומכריזה: "וַאֲנִי אֵינֶנִּי מוּכָנָה לִהְיוֹת נַעֲרָה בְּיוֹמָנָהּ. וְטָעוּת לַחְשֹׁב שֶׁהַבְּעָיָה הִיא בָּרֶגֶשׁ". שמונים וחמש שנה אחרי גולדברג, ליאת נאה לא צריכה להכריז "אני לא עלמה הכותבת שירים". היא משוררת חדה ומיומנת שמרשה לעצמה לגחך על כל העניין.

.

אני צדה הזדמנויות לוואגינות

אֲנִי אוֹמֶרֶת וָאגִינָה בְּשִׂיחָה מְרֻבַּת־מִשְׁתַּתְּפִים

עוֹצֶרֶת לִנְעֹץ מַבָּט תַּקִּיף בְּעֵינַי הַשָּׂחִים

כֵּן, אָמַרְתִּי וָאגִינָה! אֲנִי מְלַכְסֶנֶת עַיִן שׁוֹפֶטֶת

שֶׁיִּתְבַּשְּׂרוּ: זוֹהִי וָאגִינָה זְעוּפָה וְצוֹדֶקֶת!

הַגְּרוֹנוֹת מִתְיַבְּשִׁים

הַפִּיּוֹת מִתְמַלְּאִים שִׂיחִים

וּבַשְּׁתִיקָה שֶׁקָּפְאָה עַל הַשֻּׁלְחָן מְרַקֶּדֶת לָהּ

יַלְדָּה שׁוֹבָבָה בַּחֲצָאִית בָּלֶרִינָה –

הַוָּאגִינָה

עוֹשָׂה הַצָּגוֹת לָאוֹרְחִים.

.

ליאת נאה, "הוואגינה, הרעב והדוב", טנג'יר, 2021

.

.

***

.

המועדים / בני מר

ממליצה: יעל אברך

המועדים הוא מעין ממואר הסובב סביב חגי השנה היהודיים והישראליים על פי סדרם בלוח השנה העברי. ההשראה לארגון הפרקים בסדר הזה באה מהסידור, ספרי הלימוד וההלכה והמקראות שקרא מר בילדותו וכמובן גם מספר המועדים של יום־טוב לוינסקי. כל פרק  נסוב על חג, מועד או אירוע מיוחד שצוינו בבית ילדותו של מר, והחגיגי נעשה לאישי. טוויית הסיפור דרך הימים המיוחדים בלוח השנה היא הדרך של מר לבקר שוב בתחנות חייו, כדתי לשעבר שגדל בתל אביב ובבני ברק.

כל אחד מפרקי הספר עוסק במועד או חג אחר, ולצד הזיכרונות עולה חשבון נפש על מציאות שהשתנתה, הן בציבור הדתי ובמרחב הישראלי הן בחייו של מר. כך למשל בפרק על יריד ארבעת המינים של סוכות בכיכר רבין, שהתקיים עוד כשנקראה כיכר מלכי ישראל ולפני שהופקעה לטובת הרכבת הקלה, מר  מתבונן במה שהיה ונעלם ובמה שבא במקומו: "במקום הפשתן העדין מלופפים האתרוגים בספוג פלסטי, ההדסים והלולבים אטומים בשקית ניילון" (עמ' 47), ומפליג לבחינת היחס לקיימות ולסביבה במחשבה היהודית לאורך ההיסטוריה ועד היום, תוך ציטוט מהמקורות וגם משיר ילדים של ביאליק: "ההתפתחות הזאת בעצם לא היתה צריכה להפתיע אותי, כי גם קודם הטבע לא הופיע ביהדות בדרך כלל כפי שהוא ,אלא בצורתו המיוהדת. הדוגמה הבולטת ביותר היא הגפן, ובנה היין" (עמ' 48).

זהו ספר יהודי וישראלי, שמלהטט בטבעיות גמורה בין דתות, תרבויות ומקומות ומעל כולו צפות ועולות תהיות גדולות על שייכות וזיכרון. מר מסתכל במבט מפוכח, ביקורתי, חומל ומתגעגע לעולם שהיה פעם חלק ממנו. לאלו שחיו באורח חיים דומה בילדותם הספר יעלה זיכרונות, לאלו שלא הוא יאפשר ליהנות מהצצה דרך סדק לעולם לא מוכר, או מוכר בחלקו. כך או כך, יש גם, כמובן, פרק על פסח.

.

בני מר, "המועדים", הוצאת אפרסמון, 2022

.

.

***

.

אלו אינדיגו / ספיר יונס

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

"אַתְּ שׁוֹלַחַת בְּהַפְתָּעָה מַבּוּעַ / וְזֶה בָּהוּל וְהַהַפְתָּעָה חֲמוּרָה / כְּמוֹ שְׁמָהּ שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא רוֹתַחַת", כותבת ספיר יונס בספר הביכורים המצוין שלה, אלו אינדיגו.

אלו אינדיגו אינו ספר קל לקריאה. מילות השירים שבו נאמנות לחוויה כפי שהיא מתגבשת בהן למשוררת, ואינן מנסות לספק לעצמן הסברים ותימוכים. לקוראות ולקוראים אין ברירה אלא ללכת אחריהן, באשר הן, בלי שאלות, כדי לגלות אם יש ביכולתן להצטבר לכדי חוויה ממשית. תוקפם של השירים בא להם מסיבה אחת, מכוח הצטברותם לכדי חוויה בעלת תוקף. והטאוטולוגיה הזו, כשהיא עומדת, היא העדות לכך שהמשוררת הצליחה לחדור מעבר למסווה הזמינות היום־יומי של המילים כמקור להעברת מידע בין אנשים. יכולתם של השירים להצטבר לכדי חוויה מהימנה היא, ורק היא, העדות לכנותם.

על רקע הנטייה ההולכת וגוברת להסברים ועוד הסברים בשירה ועל רקע הדרישה למובנות הולכת וגוברת, שאינה תובעת מהקוראים את המאמץ הנדרש לקריאת שירה – נוכחות מלאה – הספר בולט כמעשה אומנותי בלתי מתפשר. שירה עשויה להתגלם ברמות שונות של נגישות ומובנות, אבל כדי שתהיה לשירה של ממש נדרש שיתקיים בה אותו יסוד שאינו תלוי כולו ביכולת להסביר על מה הם מדברים ומה הם אומרים, והוא שורש השיר. הספר של ספיר יונס, שנשאר כמעט כולו באותו יסוד, הוא מעשה אמיץ. וזה בהול וההפתעה אכן חמורה. ונחרטת היטב.

.

ספיר יונס, "אלו אינדיגו", מקום לשירה, 2021

.

.

***

.

מפגרת / אריאנה הרוויץ

ממליצה: יעל בארי

"אני לא באה משום מקום." כך מתחיל ספרה השני של אריאנה הרוויץ, מפגרת, שראה אור ב־2014 ותורגם כשבע שנים לאחר צאתו. ובאמת נדמה תחילה שהמספרת לא באה משום מקום, וגם לא ברור מאיפה נחת הספר הזה: הנובלה נראית כשטף מחשבות לא קוהרנטי של אישה צעירה שגרה עם אמה, ספק שתי ישויות נפרדות ספק ישות אחת נזילה, מעורבבת, נטולת גבולות. האם והבת נשפכות זו לתוך זו כשהקשר ביניהן הוא לסירוגין תומך ואינטימי, מיני ואלים.

בחלק הארי של הספר קשה לעקוב אחר תודעתה של המספרת, להבין מי אומרת מה, איזו התרחשות קרתה במציאות ואיזו היא פרי המצאתן של האם והבת. הקריאה מעוררת בלבול, גועל, חלחלה, מצוקה: מה אני קוראת כאן? אבל עם ההתקדמות, הקריאה זורמת יותר, כמעט נעימה; אט־אט למדתי את השפה שלהן ואני יכולה לדבר איתן עכשיו.

אולם ההסתגלות לספר היא־היא הדבר העוצמתי והמבעית בו: היא מבטלת את המרחק ביני, הקוראת ה"נורמלית", לבין המספרת, שדעתה טרופה, שנפשה סוערת, שבוערת במרחב וזורעת הרס כסופה. כשאני מבינה את המספרת, כשהמילים בספר נקראות בשטף, כשאני מוצאת את עצמי נהנית ממנו, עליי לעצור ולשאול, מיהי המטורפת – המספרת או אני?

.

אריאנה הרוויץ, "מפגרת", תשע נשמות, 2021. מספרדית: מיכל שליו

.

.

***

.

צילום מסך / ג'ייסון דנינו הולט

ממליצה: נטלי תורג'מן

ספר הביכורים של ג'ייסון דנינו הולט, צילום מסך, הוא מסמך עדות הכתוב כרצף אסוציאטיבי, מעגלי, מעין זרם תודעה שדרכו הגיבור מתאר אירועים שהתרחשו בגילים שונים בחייו: אהבות נכזבות, מפגשים אקראיים עם גברים זרים באינטרנט, ניצול מיני, הרס עצמי, שיכרות, סמים, דיכאון, ועולם פדופילי מאיים, שאנו ממאנים לראות. לכאורה הרצון לשכוח שנעשה לו עוול ואולי הרצון לשכוח בכלל הוא המוטיבציה שמניעה את הספר: "אני עוד שניה מוחק אותם כאילו לא היו". אבל דנינו הולט לא מאפשר לקוראיו את מנגנון ההדחקה, השכחה, ההכחשה או הניתוק. הוא ממשיך ומוסר את העדות: "אני גבר. זכר בוגר שמסתובב עם פנקס כחול קטן מלפני עשרים שנה – חוזר לחצאי המשפטים בו ומנסה למצוא המשך". בין שאלו קטעי ממואר או סיפורת, הספר הזה, לא זו בלבד שהוא מצליח לחשוף בפני קוראיו "את החושך בעין פקוחה", אלא אף להחדיר אותו לליבם. אי אפשר להישאר אדישים אל מול עוולה שמתרחשת כלפי "אני ילד בן שמונה" או "ילד בן 21 שהוא כבר לא ילד" או אל מול "אני בכל הגילאים". מסע ההתבגרות האלים, הפולשני והכואב של הגיבור מותמר לסיפור חדש של השלמה שלא יכול היה להיכתב (ולהיזכר) אלא מתוך החתירה לצדק, מתוך הבקשה לקיומה של חברה מוסרית יותר. זהו מאבקו של הכותב בין הזיכרון לבין הניסיון להתקיף את הזיכרון, והרגישות והיופי שעולים בספר הזה הם הם המחוללים הראשיים של הכתיבה: "אני אומר לעצמי בקול רם, שוב ושוב ושוב, תזכור את היופי… אני מצווה על עצמי לזכור".

.

ג'ייסון דנינו הולט, "צילום מסך", הקיבוץ המאוחד, 2021

.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מראש השנה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן