מה עשיתם לעדן?
גליה ברס
.
מה עשיתם לעדן? עדן ישב על הספה ונרדם. עדן ישב על המושב בקולנוע ונרדם. על הספה בבית של הדסה הוא נרדם. על הכורסה אצל החברים שלו בשישי בערב הוא נרדם. עדן ישב על הכיסא במסעדה במתחם הגרוב בלוס אנג׳לס ונרדם. עדן ישב. עדן נרדם. עדן נרדם כל הזמן. עדן ישן כל הזמן. מה עשיתם לעדן? פעם עדן היה ערני. לאט־לאט עדן נרדם. ככל שעברו הימים נרדם לו משהו בעיניים. לא עצב. לא כעס. לא דיכאון, כן? כלומר, לא כבה הניצוץ בעיניו או משהו כזה. העפעפיים שלו התחילו ליפול. הוא פשוט הלך ונרדם. ישב ונרדם. אכל ונרדם. גמר ונרדם. וכל הזמן משפשף את העיניים. היה היה פעם עדן ער. ואז עדן התגייס לצבא. עדן התגייס לצבא בחודש נובמבר. ההורים שלו והאחים שלו ואני שלחנו אותו באוטובוס מחיפה ועדן בכה. בלילה לפני כן ישבנו בסלון שלהם. אימא של עדן העמידה כיסא במרכז הסלון ועטפה את הכתפיים שלו במגבת כתומה. היא חיברה את מכונת הגילוח לחשמל, נעמדה מאחוריו וגילחה לו את הראש. התלתלים הצפופים של עדן נפלו ונערמו על הרצפה. זיפים קטנים שנחתכו מהם נחתו לו על הפנים ועל המגבת הכתומה. הוא ישב על הכיסא במרכז הסלון ובכה. בבוקר שאחרי הצטלמנו עם עדן בנקודת הגיוס בחיפה ונתַנּו לו לעלות על האוטובוס ולנסוע. עדן התקשר אליי מהטירונות בערד ובעט באבנים. כשהוא חזר הביתה ביום שישי הראשון אכלנו ארוחת צהריים עם ההורים שלו והאחים שלו. עדן ישב בראש השולחן. הוא תקע את המבט בצלחת, החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו שאל איך היה בצבא. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו שאלה אם יש לו משהו מעניין לספר. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו אמר אין מה לעשות ככה זה. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו אמרה בסוף זה עובר. גם זה נגמר בסוף. עדן החזיק את המזלג בכוח, הוא אמר שהוא סובל, ושהוא רוצה לעזוב את הצבא, ושהם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה. אבא של עדן אכל בשקט. עדן החזיק את המזלג בכוח ואמר, אני שונא את כולם שם, ואני שונא את הצבא, ואני שונא את הכול, ואני רוצה לעזוב את הצבא. אימא של עדן אכלה בשקט. עדן הרים את המבט מהצלחת. נמאס לי מזה. זה נורא. אני לא מבין למה אני צריך לעשות את זה. אני לא מבין למה יש צבא. אני לא רוצה להיות בצבא. אני רוצה לעזוב את הצבא. אבא של עדן תקע את העיניים בצלחת. עדן בכה. אימא של עדן תקעה את העיניים בצלחת. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם עדן עדין. היה הייתה פעם חממת בננות בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. החממה הייתה סגורה בבדים לבנים, כמעט שקופים. הרבה עצים של בננות צמחו בכל חממה. אור מאוחר של ערב קיץ האיר את החממה דרך חרירי הבדים בסגול. טיילנו בחממה בבגדים קצרים ובנעליים גבוהות. לא הייתה קרקע שעלי בננות שנשרו מהעץ לא נערמו עליה ומה שהדאיג אותנו היה נחש שעלול למצוא דרך אל קרסול אחד מקרסולינו. הרמתי יד לקטוף בננה אבל הבננות היו קטנות וירוקות ודחוסות באשכול. זה היה אחר צהריים קצר ויפה ברחם הבננות החם והסגול. צילמתי את עדן ליד אחד העצים. בצילום עדן ניגש לאחד העצים, הוא רזה וצעיר וחופשי וחמוץ כמו בוסר. תווי האף שלו ותווי הלחיים חדים ודוקרים אבל המבט רך ורגוע. עדן התעייף מאוד. עדן צריך לרדת רגע לנוח בחדר שלו. הלכתי אחריו. עדן ישב על קצה המיטה שלו. הפנים שלו שרופות מהשבוע הראשון במדבר. הוא נשכב אחורה והלך לישון. מה עשיתם לעדן? שלחתם את עדן לצפון. עדן הכין שקשוקות במוצב במטבחון. כל החיילים שכבו בבוץ והסתכלו על לבנון. עדן ישב על הג׳יפ ונסע בין המארבים. הוא עבר וחילק ארגזי אוכל לחיילים המפוזרים. וכל הדרך ליוותה את הג׳יפ נקודה אדומה מאירה מסומנת מהצד השני. עדן חזר הביתה בשישי בצהריים. בשישי בצהריים נפגשנו אחרי שבועיים. שכבנו על המיטה בחדר שלו ואחרי שעתיים עדן קיבל טלפון ובטלפון אמרו עדן חוזרים. מה עשיתם לעדן? לקחתם את עדן לחברון. עדן חובש וחובש. הוא היחיד בתפקיד בפלוגה. אז כל ערב נסע עדן עם חבורת פיקוד אחרת להסתובב בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה עדן חיפש נשקים בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה העירו את עדן לקראת חצות ועדן נשאר ער כל הלילה. עדן חיפש נשקים בפחי האשפה. נשקים בתוך ארונות המטבח. עדן חיפש סמים במגירות התחתונים. עדן הפך לנשים את הסדינים. עדן השתדל להעיר בעדינות את הילדים. עדן כיוון את הנשק על הבחור שהיה חייב להשתין. עדן נרדם כל לילה בדוד המשוריין בדרך. וכל פעם העירו את עדן ואמרו לו יאללה, תתעורר, מגיעים. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם יישוב יהודי קטן בשטחים וביישוב הקטן עמד מוצב ובמוצב שמרו שני חיילים. לילה אחד פרצו אל המוצב שני מחבלים, הם תקפו את שני השומרים, הם חטפו את הנשקים לשני השומרים ואז ברחו לתוך גבולות היישוב. כמה קילומטרים משם במערכת הכריזה של אחד הבסיסים באזור מישהו צעק ״פרש טורקי, פרש טורקי, פרש טורקי״, נהג וקשר וחובש ומ״פ עלו על הרכב ונסעו מהר על איזה מאה ומשהו קמ״ש ככה מהר. ממש מהר. כל כך מהר. אף אחד לא הספיק להירדם ברכב. הם הגיעו ראשונים ליישוב. היה שקט. היה ערפל. נהג וקשר וחובש ומ״פ התחילו לרוץ ברחבי היישוב, הם עברו בדממה בין חצרות הבתים, הם חיפשו בחורשה, הם סקרו את הגנים, היה שקט מוחלט והדופק גבוה, ומשהו משך אותם לכיוון הגבעה. הם פנו וטיפסו על גבעה נמוכה, מאחורי הגבעה היו על הדשא כמה שיחים ובאחד השיחים שכב צל. החובש אמר: וואו. הצל התרומם. הצל רץ קדימה עם אלה וסכין. הקשר והמ״פ שלפו את הרובים והתחילו לירות על הצל. — שוב שקט. המ״פ אמר לחובש לך תבדוק אם הוא חי. החובש התכופף ונגע בצוואר של הצל הדומם. מת. יש. יש. יש. זה נגמר די מהר. זה היה שגרתי. לא נוראי. לא מלחמה. לא מת חבר. עדן חזר הביתה בשישי. הוא הגיע מחברון ישר לסמינר. כל הגרעין נשארו בשיחה. ישבנו על הדשא לבד. שמענו את הקולות הרחוקים של הקבוצות בכיתות. וחוץ מהזמזום הזה, החוץ של הקיבוץ היה שקט. חשוב להסביר, זה לא היה שקט מוחלט אלא שקט מושבים. שמענו מצוין את המשאיות מהכביש הראשי. את הציפורים על העצים. את המלמולים החלשים מהחדרים הנעולים. מישהי גוערת מהכניסה לחדר האוכל. ילדים בגילים של סוף היסודי צועקים ממגרש כדורגל. זה היה סוף האביב. נעים נעים. הכול נעים נעים. השמש זרחה רחוק בשמיים והדשא היה עדיין רטוב למרות שעברה כבר שעת צהריים. הישבנים שלנו נרטבו. הכתפיים של עדן נשמטו. הראש המגולח של עדן נפל והמבט שלו נתקע בדשא. ליטפתי את הקרקפת הקצוצה, היד המשיכה למטה עד הלחי הרזה ואז הרמתי לעדן את הראש. הוא הסתכל עליי שנייה. אחר כך הוא הזיז את העיניים לכיוון אחר. עדן סיפר מהתחלה את כל מה שהיה. הוא סיפר ואז אמר בואי נלך הביתה, אני לא רוצה להיות כאן, אני עייף, אני נרדם.
.
גליה ברס, אמנית בין תחומית ומעצבת גרפית, חיה בתל אביב, בוגרת בית הספר לאמנויות המילה מבית מקום לשירה בירושלים וסטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח והמגדר. יצירותיה פורסמו בכתבי עת שונים ובהם המוסך, כרמל, ננופואטיקה ומעלה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "היזהרו בזקנים",סיפור מאת ענת שבח
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
