"היא אוספת אדמה לשקית וממשיכה לחפש. ממשיכה להתרגש מהעובדה שגלויה שהיא נעצה בחריצי מצבה שמייצגת את האובדן שלה נמצאה על ידי מישהו. ייצוג של ייצוג של ייצוג, זיכרון של סיכה." נועה ברקת על ספרה של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן"
.
"ליהודים יש שישה חושים. מישוש, טעם, ראייה, ריח, שמיעה… זיכרון." כך סיכם זאת בני ג'ונתן בספרו משנת 2002, הכול מואר. "היהודי נדקר על ידי סיכה ונזכר בסיכות אחרות… כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: 'כמו מה זה נזכר'?"
גדלתי בתרבות שחרטה על דגלה את שורת הפזמון הידוע של יענקלה רולטבליט: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים." מלמדים אותנו שהמבט לאחור, המבט של אורפיאוס, המבט של אשת לוט – הוא מבט מסוכן ומזיק, והכיוון היחידי שטוב לחיים הוא קדימה. הלאה.
עם זאת – ונראה לי שזוהי חוויה קולקטיבית, המועצמת מהיותי בת דור שני לשואה – כל הזמן מתחשק להציץ לאחור, אל הסבים וסבתות והדודים והדודות שלא הכרתי ולתהות על המשפחה שהייתה יכולה להיות לי, ולחוש שאם אביט, אראה לרגע את פניהם.
וכך כותבת אסתר ספרן פויר בממואר שלה, אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן, כמו כדי להצדיק את המבט־לאחור שלה:
גדלתי בין רוחות רפאים — רדופה על ידי קרובים ששמותיהם לא הוזכרו ושסיפוריהם לא סופרו. כעת נוספה רוח חדשה שכלל לא ידעתי על קיומה — אחותי. יצאתי לחפש את המשפחה שהסתירה את אבי בזמן המלחמה ולנסות לגלות פרטים נוספים על האחות שמעולם לא הכרתי. נסעתי למצוא שטעטל, שעל פי רוב הדיווחים נמחה מעל פני האדמה. נסעתי ללמוד על אבי. נסעתי ללמוד על אחותי. נסעתי ליידע את אבותיי שלא שכחתי אותם. שאנחנו עוד כאן.
לפני שמונה שנים יצאתי למסע דומה למסעה של ספרן פויר, יחד עם אמי ואבי, שלוש אחיותיי ובני. נסענו לכפר שבו חיה משפחתה של אמי ובו היא נולדה, במסלול דומה לזה שעברה ספרן פויר (הכפר שוכן במרחק שעת נסיעה מטרוכנברוד וקולקי, הכפרים של אביה ואמה של ספרן פויר). המסע שלנו דמה יותר למה שמתאר בנה, הסופר ג'ונתן ספרן פויר, בספרו הכול מואר: מסע הזוי, בדוי ומדומיין. כך למשל הרגע שבו התברר לכולנו שהשפה שאמא חשבה שהיא מדברת בה היא לא אוקראינית, אלא בליל של יידיש וג'יבריש. או הרגע שבו כמעט, רק כמעט, היה נדמה לנו שהזקנה האוקראינית אומרת לנו את שמו של מי שהציל והסתיר את אמא במלחמה. ובדומה לתיאוריה של אסתר ספרן פויר, ראש הכפר, שליווה אותנו בביקורנו, סיפר שלפני כמה שנים הגיע לכפר מכתב ממישהי בעלת אותו שם משפחה כשל אמי – והתברר שהוא היה מאחותה (שניצלה גם היא, וחיה בבאר שבע).
ספרן פויר ודאי הייתה מוצאת דרך לשלב את זה בסיפור שלה. היא פותחת אטלסים, שוכרת תחקירנים ובלש פרטי, מתעדת שיחות עם אנשים שלא זוכרים כמעט דבר, מחלצת מהם פרט אחר פרט, חלקם קשורים זה לזה רק בעקיפין, ויחד הם מציירים תמונה של חיי השטעטל. דרך הכתיבה הצוברת והאוספת אנחנו נחשפים לאובססיה של הכותבת, ואולי אפילו נדבקים בלהט ובצורך שלה לדעת: איפה קבור סבא ישראל? מי היו השכנים? האם סבתא ברוכה התאלמנה או התגרשה? איך קראו לאשתו הראשונה של אבא? איך קראו לילדה? לאחותה של אסתר? בת כמה היא הייתה? ובאותה חבילה מגיעים גם פרטים על עוד אנשים, ועל עוד דברים שקרו להם ואולי הם קשורים, ואולי לא, לזיכרונות המשפחתיים של המחברת.
ספרן פויר מעידה על עצמה שהיא אספנית כפייתית של מזכרות, כלומר הצורך לאסוף ייצוגים של החוויות שעברה, לצבור אותם, לשמור עליהם, מלווה את חייה, כל הזמן.
על אדן האח בסלון שלי מוצגת מעין תערוכה של טבע דומם בצנצנות זכוכית. מבקרים מזדמנים עשויים לחשוב שזהו מזבח ללכלוך ולפסולת, וזו לא טעות גמורה. בתוך כל צנצנת מתויגת מונחים שברירי זיכרונות: חופן אדמה מהשטעטל של אמי בקולקי, אוקראינה; גרגירי אבן חול מסלע אוּלוּרוּ הענקי שבמרכז אוסטרליה; שריד מחומת ברלין; חצץ מגטו ורשה. … אני אספנית כוחנית חדורת מטרה, שמסתובבת עם שקיות אטומות ומוכנה לאסוף כל פיסת היסטוריה אישית.
הזיכרון מושל בביתי ביד רמה. עשרים ואחת הצנצנות שבסלון הן רק חלק מאוסף גדול יותר שהמשכו על אדן החלון במטבח, ובו ארבעים צנצנות נוספות.
ובמקום אחר, על אחותה, היא כותבת:
לא רציתי את כל השמות, רק את שמה של אחותי. לא היו לי לא שם, לא תמונה, לא שביב זיכרון מקורבן השואה הקרוב אליי ביותר, אחותי למחצה. היא הייתה אחת מני מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה, ולא הייתה לי שום דרך להנציח את חייה. איך מנציחים את מי שלא נשאר ממנו זכר?
לכאורה, גילוי שם אחותה, מתישהו לקראת סיום המסה, היה צריך להיות קתרזיס שיסתום את החור שספרן פויר מנסה למלא בחלוקי נחל, חתיכות עצים ותמונות. זה לא קורה. היא מתרגשת, יש בכי, ושוב בכי, ואין שום שינוי בתפקיד שהמחברת קיבלה על עצמה – להיות שומרת הזיכרון של מי שנשכח. היא אוספת אדמה לשקית וממשיכה לחפש. ממשיכה להתרגש מהעובדה שגלויה שהיא נעצה בחריצי מצבה שמייצגת את האובדן שלה נמצאה על ידי מישהו. ייצוג של ייצוג של ייצוג, זיכרון של סיכה.
סטיבן ג'נקינסון, מלווה רוחני, כותב בספרו Die Wise: A Manifesto for Sanity and Soulי(2015) על הדבר שהנוטים למות מפחדים ממנו יותר מכול:
רוב האנשים מפחדים להיעלם, מפחדים ממה שמשפחתם וחבריהם וכל השאר יעשו איתם אחרי שימותו … הם פוחדים שפני השטח של החיים ייסגרו מעל ראשיהם, שהם יצללו מתחת לגלים וייעלמו מהעין ומהזיכרון ומהחיים עצמם … הם מתחילים לראות כמה קל בדרך החיים שלנו לתת למתים להיעלם מהעין ומהזיכרון שלנו.
ספרי זיכרון ומסע אל הזיכרון הם חשובים, יש להם תפקיד וערך רגשי והיסטורי, אלא שאין זה מבטיח יצירה ספרותית איכותית, ואלמלא הייתה המחברת אמו של ג'ונתן ספרן פויר, קשה לי להאמין שהמסה שלה הייתה מתפרסמת מחוץ לחוג המשפחה. שם הספר של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן", הוא הפשט והדרש של מה שספרן פויר כותבת. אין לה כוונות פואטיות נסתרות. היא רוצה לזכור והיא רוצה שגם אנחנו נזכור.
.
.
.
»במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אנה פרשיצקי על ספרה של ריטה קוגן, "ארץ־סלע"
תגובות על כתבה זו