.

זיכרון של זיכרון: על ספרה של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן"

נועה ברקת

.

"ליהודים יש שישה חושים. מישוש, טעם, ראייה, ריח, שמיעה… זיכרון." כך סיכם זאת בני ג'ונתן בספרו משנת 2002, הכול מואר. "היהודי נדקר על ידי סיכה ונזכר בסיכות אחרות… כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: 'כמו מה זה נזכר'?"

גדלתי בתרבות שחרטה על דגלה את שורת הפזמון הידוע של יענקלה רולטבליט: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים." מלמדים אותנו שהמבט לאחור, המבט של אורפיאוס, המבט של אשת לוט – הוא מבט מסוכן ומזיק, והכיוון היחידי שטוב לחיים הוא קדימה. הלאה.

עם זאת – ונראה לי שזוהי חוויה קולקטיבית, המועצמת מהיותי בת דור שני לשואה – כל הזמן מתחשק להציץ לאחור, אל הסבים וסבתות והדודים והדודות שלא הכרתי ולתהות על המשפחה שהייתה יכולה להיות לי, ולחוש שאם אביט, אראה לרגע את פניהם.

וכך כותבת אסתר ספרן פויר בממואר שלה, אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן, כמו כדי להצדיק את המבט־לאחור שלה:

גדלתי בין רוחות רפאים — רדופה על ידי קרובים ששמותיהם לא הוזכרו ושסיפוריהם לא סופרו. כעת נוספה רוח חדשה שכלל לא ידעתי על קיומה — אחותי. יצאתי לחפש את המשפחה שהסתירה את אבי בזמן המלחמה ולנסות לגלות פרטים נוספים על האחות שמעולם לא הכרתי. נסעתי למצוא שטעטל, שעל פי רוב הדיווחים נמחה מעל פני האדמה. נסעתי ללמוד על אבי. נסעתי ללמוד על אחותי. נסעתי ליידע את אבותיי שלא שכחתי אותם. שאנחנו עוד כאן.

לפני שמונה שנים יצאתי למסע דומה למסעה של ספרן פויר, יחד עם אמי ואבי, שלוש אחיותיי ובני. נסענו לכפר שבו חיה משפחתה של אמי ובו היא נולדה, במסלול דומה לזה שעברה ספרן פויר (הכפר שוכן במרחק שעת נסיעה מטרוכנברוד וקולקי, הכפרים של אביה ואמה של ספרן פויר). המסע שלנו דמה יותר למה שמתאר בנה, הסופר ג'ונתן ספרן פויר, בספרו הכול מואר: מסע הזוי, בדוי ומדומיין. כך למשל הרגע שבו התברר לכולנו שהשפה שאמא חשבה שהיא מדברת בה היא לא אוקראינית, אלא בליל של יידיש וג'יבריש. או הרגע שבו כמעט, רק כמעט, היה נדמה לנו שהזקנה האוקראינית אומרת לנו את שמו של מי שהציל והסתיר את אמא במלחמה. ובדומה לתיאוריה של אסתר ספרן פויר, ראש הכפר, שליווה אותנו בביקורנו, סיפר שלפני כמה שנים הגיע לכפר מכתב ממישהי בעלת אותו שם משפחה כשל אמי – והתברר שהוא היה מאחותה (שניצלה גם היא, וחיה בבאר שבע).

ספרן פויר ודאי הייתה מוצאת דרך לשלב את זה בסיפור שלה. היא פותחת אטלסים, שוכרת תחקירנים ובלש פרטי, מתעדת שיחות עם אנשים שלא זוכרים כמעט דבר, מחלצת מהם פרט אחר פרט, חלקם קשורים זה לזה רק בעקיפין, ויחד הם מציירים תמונה של חיי השטעטל. דרך הכתיבה הצוברת והאוספת אנחנו נחשפים לאובססיה של הכותבת, ואולי אפילו נדבקים בלהט ובצורך שלה לדעת: איפה קבור סבא ישראל? מי היו השכנים? האם סבתא ברוכה התאלמנה או התגרשה? איך קראו לאשתו הראשונה של אבא? איך קראו לילדה? לאחותה של אסתר? בת כמה היא הייתה? ובאותה חבילה מגיעים גם פרטים על עוד אנשים, ועל עוד דברים שקרו להם ואולי הם קשורים, ואולי לא, לזיכרונות המשפחתיים של המחברת.

ספרן פויר מעידה על עצמה שהיא אספנית כפייתית של מזכרות, כלומר הצורך לאסוף ייצוגים של החוויות שעברה, לצבור אותם, לשמור עליהם, מלווה את חייה, כל הזמן.

על אדן האח בסלון שלי מוצגת מעין תערוכה של טבע דומם בצנצנות זכוכית. מבקרים מזדמנים עשויים לחשוב שזהו מזבח ללכלוך ולפסולת, וזו לא טעות גמורה. בתוך כל צנצנת מתויגת מונחים שברירי זיכרונות: חופן אדמה מהשטעטל של אמי בקולקי, אוקראינה; גרגירי אבן חול מסלע אוּלוּרוּ הענקי שבמרכז אוסטרליה; שריד מחומת ברלין; חצץ מגטו ורשה. … אני אספנית כוחנית חדורת מטרה, שמסתובבת עם שקיות אטומות ומוכנה לאסוף כל פיסת היסטוריה אישית.

הזיכרון מושל בביתי ביד רמה. עשרים ואחת הצנצנות שבסלון הן רק חלק מאוסף גדול יותר שהמשכו על אדן החלון במטבח, ובו ארבעים צנצנות נוספות.

ובמקום אחר, על אחותה, היא כותבת:

לא רציתי את כל השמות, רק את שמה של אחותי. לא היו לי לא שם, לא תמונה, לא שביב זיכרון מקורבן השואה הקרוב אליי ביותר, אחותי למחצה. היא הייתה אחת מני מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה, ולא הייתה לי שום דרך להנציח את חייה. איך מנציחים את מי שלא נשאר ממנו זכר?

לכאורה, גילוי שם אחותה, מתישהו לקראת סיום המסה, היה צריך להיות קתרזיס שיסתום את החור שספרן פויר מנסה למלא בחלוקי נחל, חתיכות עצים ותמונות. זה לא קורה. היא מתרגשת, יש בכי, ושוב בכי, ואין שום שינוי בתפקיד שהמחברת קיבלה על עצמה – להיות שומרת הזיכרון של מי שנשכח. היא אוספת אדמה לשקית וממשיכה לחפש. ממשיכה להתרגש מהעובדה שגלויה שהיא נעצה בחריצי מצבה שמייצגת את האובדן שלה נמצאה על ידי מישהו. ייצוג של ייצוג של ייצוג, זיכרון של סיכה.

סטיבן ג'נקינסון, מלווה רוחני, כותב בספרו Die Wise: A Manifesto for Sanity and Soulי(2015) על הדבר שהנוטים למות מפחדים ממנו יותר מכול:

רוב האנשים מפחדים להיעלם, מפחדים ממה שמשפחתם וחבריהם וכל השאר יעשו איתם אחרי שימותו …  הם פוחדים שפני השטח של החיים ייסגרו מעל ראשיהם, שהם יצללו מתחת לגלים וייעלמו מהעין ומהזיכרון ומהחיים עצמם … הם מתחילים לראות כמה קל בדרך החיים שלנו לתת למתים להיעלם מהעין ומהזיכרון שלנו.

ספרי זיכרון ומסע אל הזיכרון הם חשובים, יש להם תפקיד וערך רגשי והיסטורי, אלא שאין זה מבטיח יצירה ספרותית איכותית, ואלמלא הייתה המחברת אמו של ג'ונתן ספרן פויר, קשה לי להאמין שהמסה שלה הייתה מתפרסמת מחוץ לחוג המשפחה. שם הספר של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן", הוא הפשט והדרש של מה שספרן פויר כותבת. אין לה כוונות פואטיות נסתרות. היא רוצה לזכור והיא רוצה שגם אנחנו נזכור.

.

נועה ברקת, משוררת, עורכת ספרי עיון ומו"לית הוצאת "אדמה". פרסמה שני ספרי שירה: "שומרת לילה" (2017) ו־"הביתה" (2020), בהוצאת מקום לשירה.

.

אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן", כנרת זמורה־דביר, 2021. מאנגלית: קטיה בנוביץ'.

.

.

 »במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אנה פרשיצקי על ספרה של ריטה קוגן, "ארץ־סלע"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

גיא פרל

ילדי מריופול ישנים בבניין התיאטרון

שֵׁנָה שְׁקֵטָה, כִּמְעַט בִּלְתִּי מֻפְרַעַת,

וְגַם אִם לְרֶגַע נִשְׁמַעַת צְרָחָה,

אוֹ יְבָבָה, אוּלַי שִׁעוּל קָצָר,

מִיָּד חוֹזֵר הַשֶּׁקֶט,

כָּעֵת הֵם יְשֵׁנִים

.

אַחַת חוֹלֶמֶת שֶׁאַבָּא, שֵׁנִי שׁוֹאֵף עָמֹק, יָשֵׁן

מִבְּלִי לַחְלֹם. שְׁלִישִׁית חוֹלֶמֶת שֶׁעָפָה

מֵעַל גַּגּוֹת הָעִיר, מֵעַל הַיְּעָרוֹת הַלְּבָנִים, מֵעַל הָעֲנָנִים,

מֵעַל מְטוֹס הַקְּרָב

.

עָפָה גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ לֹא שׁוֹמַעַת

נְקִישַׁת שִׁחְרוּר קְצָרָה

וְלֹא שְׁרִיקָה, שְׁרִיקָה, שְׁרִיקָה, תִּינוֹק אֶחָד,

.

מִתּוֹךְ שֵׁנָה, דַּוְקָא שָׁמַע שְׁרִיקָה

הוּא הִתְעוֹרֵר לְרֶגַע וּמִיָּד נִרְדַּם, חָלַם

שֶׁזּוֹ שְׁרִיקַת הָרוּחַ

חָלַם שֶׁבֹּקֶר, אִמָּא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר, פּוֹתַחַת חַלּוֹן

וְהִיא נוֹשֶׁבֶת פְּנִימָה

.

גיא פרל, משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. הוא מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. הוא הוציא לאור שני ספרי שירה. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו התפרסמו במוסך בין היתר בגיליונות 52  ו־67.

.

.

נדיה אייזנר

המדונה של צ'רניהוב

כָּאן שׁוֹכְבִים בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַקְּפוּאָה, נִצְמָדִים

זֶה לָזֶה, רוֹעֲדִים, לֹא בּוֹכִים – הֲמוֹנֵי יְלָדִים,

לֹא יוֹדַעַת אֲפִלּוּ שֶׁל מִי, אַךְ כֻּלָּם מְחַכִּים

לַדָּבָר הַשּׁוֹרֵק הָרוֹעֵשׁ שֶׁנּוֹפֵל. וַחֲסַל.

בָּרִבּוּעַ הַקָּט שֶׁל הַתְּכֵלֶת יֵשׁ עָב יְחִידִי,

כְּמוֹ בְּפֶתַח לֵדָה שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹבֵעַ הָאוֹר.

הַגּוֹסֵס בַּמִּדְבָּר עוֹד הוֹזֶה עַל הַמָּן וְהַטַּל.

וּבֵינְתַיִם הַלַּיְלָה יוֹרֵד וְאִתּוֹ מְטוֹסִים,

יְלָדִים רְעֵבִים מַתְחִילִים לְיַלֵּל, רוֹעֲדִים.

וַאֲנִי רַק רוֹצָה שֶׁיֵּלְכוּ כְּבָר לִישֹׁן. אֵיזֶה קֹר.

הַתִּינוֹק שֶׁאֲנִי מַחְזִיקָה בָּא לִפְתֹּחַ אֶת פִּיו

לְחַפֵּשׂ נֶחָמָה בְּחָזִי הַיָּבֵשׁ, הֶעָקָר.

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת, נִדְמֶה לִי – הוּא בֶּן הַשְּׁכֵנָה

עֲגֻלַּת הַפָּנִים, בַּשְׁלָנִית וְשׁוֹפַעַת תָּמִיד,

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת הַאִם הוּא שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּהּ.

מַחְזִיקָה עַל בִּרְכַּי אֶת רַכּוּת יַנְקוּתוֹ הַפִּלְאִית

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם יֵשׁ עוֹד דְּבַר־מָה מֵעָלַי

חוּץ מֵרֵיחַ מָתוֹק וְנוֹרָא שֶׁל בְּשַׂר הָאָדָם,

חוּץ מִפִּיחַ וּבוֹר וְקָצֶה שֶׁל יָרֵחַ מֻשְׁחָר.

.

נדיה אייזנר-חורש, מתרגמת ועורכת תוכן במקצועה, מתגוררת בירושלים ועובדת בתחום התקשורת הדיגיטלית. היא תלמידת תואר שני לספרות באונ' בן גוריון. יצירותיה פורסמו בכתבי-עת "הו!" "המוסך" ו"משיב הרוח". סיפור ביכורים פרי עטה, "לייק", התפרסם בגיליון המוסך מיום 21.10.21.

.

.

שחר־מריו מרדכי

מריה פרימצ'נקו

אַחֲרֵי 25 שְׁנוֹת הִסְתַּגְּרוּת

יוֹצֵאת מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ לָרְחוֹב.

לֹא הָיְתָה כָּזוֹ אֶפְשָׁרוּת,

אֲבָל בְּלַיְלָה קַר שֶׁל פֶבְּרוּאָר מָרִיָּה נָסָה וְקוֹפֵאת

עַל מְקוֹמָהּ שָׁעָה שֶׁהַחַיִּים מַפְצִירִים בָּהּ לָנוּעַ

לְהַסְדִּיר נְשִׁימָה מוּל הַנּוֹף הַמֻּכָּר אַךְ כָּנוּעַ

בְּצִנַּת הַחֹרֶף הַנִּשֵּׂאת בָּאֲוִיר.

.

הַלַּיְלָה בָּא אֶל קִצּוֹ, וְהַבֹּקֶר בִּלְתִּי עָבִיר –

קוֹרֶנֶת מִמֶּנּוּ רוּחוֹ הָרָעָה שֶׁל הַמָּוֶת

.

כְּאִלּוּ גָּזַר הַזְּמַן לְעַרְטֵל מִנְּכָסָיו אֶת

שׁוֹחֵר הַתַּרְבּוּת.

מִשְׁכָּנָהּ שֶׁל מָרִיָּה מֻפְצָץ, וְאוֹצְרוֹתֶיהָ הוֹלְכִים לְאִבּוּד

אֲבָל מָרִיָּה מְאִיצָה צְעָדֶיהָ, מִזְדַּהֶרֶת כְּמַטְמוֹן

הִיא נִתְלֶשֶׁת מִן הַקִּיר אֶל הַשֻּׁלְחָן

בְּרַק מִכְחוֹלֶיהָ מְשַׁנֶּה תְּנוּחָה

וּמִתְמַלֵּט מִבֵּין כָּתְלֵי הַמּוּזֵאוֹן

.

מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ יוֹצֵאת לָרְחוֹב אַחֲרֵי 25 שְׁנוֹת הִסְתַּגְּרוּת.

מִי הֶעֱלָה כָּזוֹ אֶפְשָׁרוּת?

.

וּבְכֵן, מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ.

חַסְרַת תְּנוּעָה וּמִטַּלְטֶלֶת

בִּזְרוֹעוֹת שׁוֹחֲרֵי הַחֵרוּת,

וְיֵשׁ לָהֶם תָּכְנִית: לִדְבֹּק בָּאָמָּנִית

מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ

הַמֵּתָה, הַמְּמַלְמֶלֶת:

"תְּקֻלַּל הַמִּלְחָמָה הַגַּרְעִינִית"

.

מריה פרימצ'נקו, אמנית שיצירותיה הן מסמלי האמנות האוקראינית, הלכה לעולמה לפני 25 שנה, בגיל 88. ב־27 בפברואר 2022, בהפצצה רוסית על מוזיאון באיוונקיב (מצפון־מזרח לקייב), נשרפו כ־25 מיצירותיה. אחרות, שהיו במוזיאונים בקייב, הוסרו מהקירות והועברו למקום מסתור. ליצירתה הנודעת משנת 1978 קראה "מי ייתן ותקולל המלחמה הגרעינית".

.

שחר־מריו מרדכי, משורר. ספרו החדש, ״עבור את הלילה בלוע האש״, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים ״תולדות העתיד״ (אבן חושן, 2010), ״מי בעניין שלנו״ (עם עובד, 2013) ו״תפוס מקום לגשם״ (פרדס, 2019), שזכה במקום הראשון בקטגוריית השירה של פרס גולדברג מטעם קק״ל. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 של המוסך.

..

.

רוני אלדד

רעב

נוֹלַדְתְּ מִתּוֹךְ מַחְסוֹר בְּכוֹחַ אָדָם, בְּיָמִים עֲנִיִּים, רָצוֹן הֻחְלַף בְּרָעָב, נְסִיכִים וּנְסִיכוֹת רָכְסוּ כַּפְתּוֹרִים בְּיָדָם. אֲנָשִׁים

רָחֲקוּ מֵהַגְּבוּל לִמְצֹא כָּל דָּבָר, לִטְרֹף וְלִגְמֹעַ. כָּרוֹז עָבַר בָּעוֹלָם וְקָרָא בִּשְׁמוֹת כָּל הַיְּלָדִים, אֲבָל הַנְּפָשׁוֹת

קָצְרוּ מִלִּשְׁמֹעַ וְהָאָזְנַיִם פָּקְעוּ. תִּשְׁעָה יְרֵחִים חָצִית עֲרָבָה בַּדֶּרֶךְ אֶל עִיר, הָלַכְתְּ עַל שֶׁלֶג שָׁחֹר, כִּתְמֵי בֶּכִי וְדֶלֶק,

שְׂרוֹכִי שְׂרָף אֲרֻכִּים. הָלַכְתְּ וּבְתוֹךְ רֵאוֹתַיִךְ נְשִׁימַת נָשִׁים בְּהוּלָה, אֲחוּזַת בְּכִי תִּינוֹקוֹת עַתִּיקִים

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, נִשְׁכַּחְנוּ בְּתוֹךְ הַדְּרָכִים

הֵיכָן שֶׁנִּכְנַע הֶעָפָר וְנִבְקַע לַפְּרָחִים

בִּתְעָלַת הַכְּבִישִׁים פָּנָסִים נֶחְשָׁכִים

דָּג וּשְׁמוֹ מְצוּלוֹת זוֹלֵל אוֹר

לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הָלְכוּ לְצִדֵּךְ אֲנָשִׁים יְשֵׁנִים, מִדֵּי פַּעַם הֵרִימוּ יָד לְצַלֵּם אֶת פְּנֵיהֶם עַל רֶקַע הָרִים, בִּנְיָנִים עֲשֵׁנִים,

עַד שֶׁבָּאת אֶל הָעִיר וְהַבַּהַט, מַכַּת הָאוֹרוֹת בְּעֵינַיִךְ, כִּמְעַט וְשָׁכַחְתְּ לָמָּה בָּאת. שָׂרַטְתְּ אֶת כָּל הַפְּתָחִים לְהָעִיר

אֶת יוֹשְׁבֵי הַבָּתִּים וְלֹא עָלָה בְּיָדֵךְ. וּמִתּוֹךְ הַבָּתִּים עָלָה שִׁיר

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, רָאשֵׁינוּ כְּבֵדִים,

צִפּוֹרִים אִלְּמוֹת נִרְדָּמוֹת עַל בַּדִּים

חֹשֶׁךְ בָּאָרֶץ, דָּג גָּדוֹל בַּמְּצוּלוֹת בָּלַע אוֹר

כְּשֶׁהַבֹּקֶר עָלָה הִקִּיפוּ אוֹתָךְ יְלָדִים חֲתוּמִים, יְתוֹמִים, לֹא יָדַעְתְּ מָה שְׂפָתָם. סִפַּרְתְּ בִּלְשׁוֹנֵךְ סִפּוּר שֶׁהִכַּרְתְּ

מִלֵּילוֹת רְחוֹקִים עַל הַצְּבִי הַפָּצוּעַ, עַל אָחִיו הַבָּרִיא, עַל צַיָּד, עַל צַוָּאר לָפוּף בְּצַוָּאר. אָחַזְתְּ בְּכָל רְאָיוֹת הַטּוֹב

כְּמוֹ גֶּשֶׁר מֵעַל לְנַחַל אָדֹם. מָתַי רָחַצְתְּ וְרֵיחַ הַדֶּרֶךְ הוּמַר בְּרֵיחַ הָדָר? וְכָל אוֹתוֹ זְמַן לַהֲקַת זְאֵבִים מְרִיחָה אַחֲרַיִךְ,

בְּרֹאשָׁהּ צֵלְכֶּלֶב שַׁכּוּל וְנוֹהֵם. רַצְתְּ מֵהֶם וּבְתוֹךְ הַשְּׁרִיקָה, שָׁמַעְתְּ יְלָדִים שָׁרִים שִׁירֵי עֶרֶשׂ לַשּׁוֹטְרִים שֶׁהֵטִילוּ

צֵל עַל פְּנֵיהֶם

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, הָעוֹלָם בַּחֵיק אִם

נָע גַּלְגַּל, הַשּׁוֹטֵר הָאַמִּיץ יֵרָדֵם,

רַק הַדָּג בַּמְּצוּלוֹת יֵעוֹר

.

רוני אלדד, עורכת ומבקרת ספרות ילדים. זוכת פרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספר שיריה הראשון הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד להתפרסם בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר הילדים "מערבולת" ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך מיום 04.11.21 ומיום 30.12.21.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ערן צלגוב, הדר לוטן ומרב זקס־פורטל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אני עוקפת את צליפתו הרשלנית של המבול: על שירתה של זוזנה גינצ'נקה

מי־טל נדלר

.

בינואר 1946, עם תום מלחמת העולם השנייה, נאסרו זופיה חמינובה ובנה מריאן חומין באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים. כתב האישום פירט: חמינובה ובנה מסרו מידע למשטרה הגרמנית, ובכלל זה שמות של יהודים ששהו בבניין בלבוב ברחוב יאבלונסקיך 8a, שבו עבדה חמינובה כסוכנת בית. לאורך המלחמה השניים הלשינו, הובילו, הצביעו. מריאן חומין זוכה מאשמה. חמינובה הורשעה. בין הראיות שהובילו להרשעתה ולגזר הדין ששלח אותה לארבע שנות מאסר היה שיר בשם "Non omnis moriar" – "לא אמות כל כולי", מאת משוררת צעירה, זוּזָנָה גִינְצַ'נְקָה, שהסתתרה בבניין עד לשנת 1943, ונרצחה ב־1945 בידי הנאצים, בהיותה בת עשרים ושבע. בשיר הטמיעה גינצ׳נקה את שמה של סוכנת הבית ואזכרה את בנהּ, תוך שהיא מסמנת היטב את עוצמת הבגידה:

.

Non omnis moriar – אֲחֻזּוֹתַי הַגֵּאוֹת,

אֲפָרֵי מַפּוֹתַי, אֲרוֹנוֹת מְבֻצָּרִים,

סְדִינִים רַחֲבֵי יָדַיִם, כְּלֵי מִטָּה יִקְרֵי עֵרֶךְ

וּשְׂמָלוֹת, שְׂמָלוֹת בְּהִירוֹת יִשָּׁאֲרוּ אַחֲרַי.

לֹא הוֹתַרְתִּי כָּאן יוֹרֵשׁ,

חוֹמִינוֹבָה, בַּת לְבוֹב, אִשְׁתּוֹ הַפְּעַלְתָּנִית שֶׁל מַלְשִׁין,

מַסְגִּירָה זְרִיזָה, אִמּוֹ שֶׁל פוֹלְקְסְדוֹיטְשׁ,

הַתִּירִי אִם כָּךְ לְיָדֵךְ לְחַטֵּט בַּחֲפָצִים יְהוּדִיִּים.

…

"קְרוֹבַי" – אֵינְכֶם נִגּוּן וְלֹא שֵׁם רֵיק.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶתְכֶם כְּשֶׁהָאֶס־אֶס צָעַד,

גָּם זְכַרְתֶּם אוֹתִי וְהִזְכַּרְתֶּם אוֹתִי.

שֶׁיְּדִידַי יֵשְׁבוּ וְיָרִימוּ כּוֹסִית,

יִלְגְּמוּ אֶת זֵכֶר קְבוּרָתִי וְאֶת עָשְׁרָם:

קִילִים וּמֶשִׁי רָקוּם זָהָב, קְעָרוֹת וּפָמוֹטִים.

שְׁיִשְׁתּוּ לַיְלָה שָׁלֵם, וְעִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר

יַתְחִילוּ לְחַפֵּשׂ אַבְנֵי חֵן וְזָהָב יָקָר

בַּסַּפּוֹת, בַּמִּזְרָנִים, בִּשְׂמִיכוֹת הַפּוּךְ וּבַשְּׁטִיחִים.

…

עַנְנֵי כָּרִיּוֹת פְּרוּמוֹת וּשְׁמִיכוֹת פּוּךְ

יִצָּמְדוּ לִשְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת שֶׁיְּהְיוּ לִכְנָפַיִם;

דָּמִי יַדְבִּיק סִיבֵי פִּשְׁתָּה לַפּוּךְ הָרַעֲנָן

לְפֶתַע יַהֲפֹךְ אֶת הַמְכֻנָּף לְמַלְאָךְ.

.

(קנטאורים, עמ' 71)

.

בעוד לאורך ההיסטוריה נאסרו משוררים, ועודם נאסרים, על שירים שכתבו, שירהּ של גינצ'נקה הוא הפעם הראשונה – וככל הנראה גם האחרונה הידועה עד לעת הזאת – שבה התהפך לרגע הסדר, אולי לסדר התקין, ועֵדות שניתנה כשורות שיר הפכה לראיה קבילה במשפט פלילי. לאחר שהגרמנים מצאו את מקום מסתורה של גינצ'נקה בלבוב (היום לביב שבאוקראינה), היא ברחה ויצאה למסלול נדודים, שבסופו נאסרה, ולבסוף הוצאה להורג בסמוך לפלשוב. בלבוב, כשהחלה להבין שהדרכים חסומות, כתבה את השיר, והוא התגלגל לאחר המלחמה לידי המשורר יוליאן פשיבוש, שפעל לפרסמו בעיתון אודרוזין (Odrodzene) ב־1946. כוחו של השיר במבנה האינטרטקסטואלי הכפול שלו: מלבד היותו צוואה פואטית, החוברת לכוח הנצחי והמחייה של השירה, ברוח שירו של המשורר הרומי הורציוס, Non omnis moriar ("הקמתי אנדרטה בת קיימא יותר מברונזה … לא אמות כל כולי: חלק רב ממני/ יחמוק לו מאלת המוות"), זהו שיר פרודי שנשען על שירו של המשורר הפולני־לאומי יוליוש סלובצקי "הצוואה שלי" מ־1839, שהיה מוכר היטב בתקופתה של גינצ'נקה. ואולם, בעוד המשורר הרומנטי ששהה בעת כתיבת השיר בגלוּת, רחוק מחבריו, מבקש מהם לדאוג למורשת היחידה – תהילתו לאחר מותו ואהבתו למולדת ("לא הותרתי כל יורש … אבל אתם שהכרתם אותי, ספרו את סיפורי,/ את כל שנותיי הצעירות נתתי לארצי … שחבריי ישבו וירימו כוסית לזכר קבורתי"), גינצ'נקה משאירה ל"חבריה־קרוביה" הבוגדניים את רכושה החומרי ה"יהודי", שיחמסו לאחר הירצחה. בכך היא מהפכת את שירו של סלובצקי, ומקריסה אותו אל סופו המר: צוואה שהיא כתב אשמה על בגידת השכנים, המכרים, והתרבות הפולנית כולה.

אבל הסיפור הזה צריך, אולי, להתחיל כך: ב־1944 נעצרה גינצ'נקה על ידי הגסטפו. המסמכים המזויפים, שהעידו שהיא אזרחית ארמנית, לא הצליחו לטשטש את המראה היהודי המובהק שלה. תחת עינויים קשים הופנתה אליה שוב ושוב השאלה: ״האם את יהודייה?״ גינצ׳נקה ענתה בשלילה. לוּ עקבו הגרמנים אחר עיתוני הספרות הפולנית של התקופה, אולי היו יודעים שלפני פרוץ המלחמה אימצה גינצ'נקה את הסאטירה ככלי לחימה בפאשיזם ובאנטישמיות הגואים, ופרסמה מאמרים ושירים סאטיריים במגזין שפילקי (Szpilki). אחד מהם, חריף במיוחד, הופנה ישירות למשורר פולני בשם ז'וזף גלוסקא, שהיה ידוע באנטישמיות המופגנת שלו והִרבה לתקוף את מורה ורבה, המשורר יוליאן טובים, מגדולי היוצרים הפולנים במאה העשרים. התעוזה של גינצ׳נקה, הכריזמה שלה והנוכחות המחשמלת שלה היו הדבר הרחוק ביותר מ"קורבן" שאפשר להעלות על הדעת. חדות לשונה לא הפתיעה את המילייה הספרותי הוורשאי.

גינצ'נקה עברה מרובנו לוורשה כשהיא בת שמונה־עשרה בלבד, וכמטאור נשי, חופשייה ומשוחררת מכבלי הבורגנות, השתלבה תוך זמן קצר במילייה הבוהמייני הספרותי של התקופה, לצד יוליאן טובים, ירוסלב איושקביץ, ויטולד גומברוביץ ואחרים. אך מקומה היה כפול־פנים: כאישה וכפובליציסטית חריגה בנוף הספרות הגברי היא יכלה למתוח רק עד גבול מסוים את חיציה הסאטיריים, שכן הסאטירה כז'אנר התבססה לא פעם על עקרונות פאלוצנטריים שייחסו למושאי הביקורת והלעג תכונות סטריאוטופיות 'נשיות'; וכיהודייה, היא נתפסה כ'אחר' של השירה הפולנית. אף שראתה עצמה בשר מבשרה של התרבות הפולנית, כתבה בפולנית, ושיריה כלל לא עסקו ביהדותה או בנושאים יהודיים, היא כונתה בפי חבריה "הכוכב מציון", ודגש לא מועט הושם על יופיה "הביזנטי" המהפנט, על צבע עורה ועל מראהּ השמי האקזוטי. באותם ימים זוהתה גינצ'נקה עם "קבוצת סקמנדר", חבורה ספרותית שהוקמה ב־1918 על ידי יוליאן טובים, אנתוני סלונימסקי, ירוסלב איושקביץ ואחרים, שביקשו להתרחק מהשירה הפולנית הלאומית, ופנו לעבר הקלאסיקה הפולנית במאמץ לגבש שירה מודרניסטית שבמרכזה התמקדות בנוף האורבני, היומיומי והפשוט. החברות הנדירה בין טובים לגינצ'נקה החלה בהיותה בת ארבע־עשרה, כשטובים כבר משורר מוכר, מבוגר ממנה בכעשרים שנה. ייתכן שה'אחרות' היהודית היא שחיברה ביניהם. ואולי הייתה זאת ההחלטה המודעת של שניהם לבחור בשפה הפולנית לשפת השירה והתרבות האינטימית להם ביותר (גינצ'נקה, שיכלה להמשיך ללמוד ברוסית, בחרה ללמוד בגימנסיה הפולנית). ואולי מעבר לכול, יוליאן טובים פשוט זיהה מולו כישרון פנומנלי.

גינצ'נקה נולדה בקייב ב־1917, בשם שרה פולינה גינצבורג, למשפחה יהודית מתבוללת. לאחר מהפכת אוקטובר התיישבה המשפחה ברובנו, שבאותם ימים הייתה עיר תוססת, רב־תרבותית, בעלת קהילה יהודית מגוונת וגדולה. כמה שנים לאחר מכן נפרדו הוריה. אביה היגר לאמריקה ואמהּ נישאה בשנית ועברה לספרד. שרה פולינה גינצבורג גדלה אצל סבתהּ קלרה זנדברג, שהייתה בעלת בית מרקחת בעיר רובנו. יוליאן טובים היה הראשון שהבחין בכישרון יוצא הדופן שלה, והוא שעודד אותה להשתתף בתחרות החשובה ביותר לשירה צעירה באותם ימים (Turniej Młodych Poetów), שבה זכתה במקום השלישי בהיותה בת שבע־עשרה בלבד. שנה לאחר מכן כבר החלה ללמוד באוניברסיטת ורשה, וספר שיריה הראשון, והיחיד, קנטאורים, ראה אור ב־1936 באחת מהוצאות הספרים החשובות בפולין. את שם הספר, "קנטאורים", אותם יצורים מהמיתולוגיה היוונית בעלי פלג גוף עליון של אדם ופלג גוף תחתון של סוס, הסבירה גינצ'נקה בשיר שפותח את הספר: " – אַל תִּתֵּן אֵמוּן בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת, שֶׁלֹּא תְּשֻׁעְבַּד./ – אַל תִּתֵּן אֵמוּן בָּאֶצְבָּעוֹת, כְּחֹלֶד עִוֵּר,/ לֹא בָּעֵינַיִם כְּיַנְשׁוּף גִּדֵּם –/ אֲנִי מַכְרִיזָה עַל תְּשׁוּקָה וְחָכְמָה/ שֶׁהַלַּהַט אִחָה/ כְּמוֹ קֶנְטָאוּר" (עמ' 11).

על אף קרבתה לקבוצת "סקמנדר", גינצ'נקה שמרה על מרחק ועצמאות פואטיים. היא אמנם זכתה לכינוי המחמיא והמרגיז בעת ובעונה אחת – "טובים בחצאית", בשל קרבתה הגדולה ליוליאן טובים, אך הפואטיקה שלה חורגת מנורמות הכתיבה של "סקמנדר". שיריה פורעים את החלוקה המסורתית בין רוח לחומר, שוברים קונוונציות של שפה וגוף, חוגגים את החיים ואת התשוקה, ומציבים סובייקט נשי שמאתגר את הקטגוריות הבינאריות החברתיות והתרבויות שהיו נהוגות בתקופתה: הן מצד משחקי השפה, השיבוש של מבנים לשוניים, והערבוב העקבי בין מין, מגדר, אדם וחיה בְּלשון שמשלבת בדחיסות גדולה מטאפורות, דימויים וסינסתזיות; והן מצד המבט הייחודי של הדוברת, שנע בחופשיות בין מרחבים וזמנים, פורץ גבולות וממזג דברים רחוקים זה מזה בתנועה אקסטטית, ועם זאת ליניארית מאוד. קריסטבה הייתה בוודאי קוראת לזה, מנקודת מבט פסיכואנליטית, שפה סמיוטית – שירה שבה הלא־מודע, קולות הגוף שהודחק בתרבות, רעשים, מלמולים ומקצבים שונים מפציעים ובוקעים אל הסימון הלשוני דרך החושים, המקצב, הטון השירי והניגון, שחודרים אל השפה היציבה כ'הפרעה', ומאפשרים סובייקט דינמי שנמצאת בתהליך של התהוות מתמדת. כך, למשל, בשיר "דקדוק":

…

הִנֵּה גָּלְמִיּוּת וְצוּרָה, הִנֵּה הַתֹּכֶן הַנָּחוּץ,

מוּחָשִׁיּוּת קִיּוּמָם שֶׁל דְּבָרִים, חֹמֶר חָצוּב מִשֵּׁם־עֶצֶם,

קִבְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדִמְמַת הִתְאַבְּנוּת וּמוּצָקוּת,

מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּמְשָׁךְ וְעוֹדֶנּוּ, מִלָּה שֶׁהִתְעַבְּתָה לְגוּף.

הִנֵּה סַ פְ סְ לֵ י  עֵ ץ קָשִׁים וּפַשְׁטוּתָם שֶׁל שֻׁ לְ חָ נ וֹ ת,

הִנֵּה הֵם חֲלוּשִׁים וּרְטֻבִּים מֵרִקְמַת מִ דְ שָׁ א וֹ ת,

הִנֵּה הַ כְּ נֵ סִ יָּ ה הָאַדְמוֹנִית, מִזְדַּקֶרֶת מֵהָאֱלֹהִים בְּגוֹתִיּוּת,

וְהִנֵּה אֲבִי הָעוֹרְקִים הָאֱנוֹשִׁי הַסָּמוּךְ אֶל פַּשְׁטוּתוֹ שֶׁל הַ לֵּ ב.

…

וּשְׁמו­ת הַגּוּף הֵם חֶדְרוֹנִים זְעִירִים,

שֶׁעַל חַלּוֹנוֹתֵיהֶם צוֹמְחוֹת אֲדָנִיּוֹת קְטַנּוֹת.

…

כָּאן בְּקִסְמָם הַכָּמוּס

פּוֹרְחִים כְּלָלֵי הָאַהֲבָה שֶׁל הָאַלְגֶבְּרָה:

אֲ נִ י  –  הִ י א  אַ תָּ ה,  אַ תָּ ה  –  ה וּ א  אֲ נִ י (מִשְׁוָאָה)

אֲנִי בִּ לְ עָ דֶ י ךָ  –  אַ תָּ ה  בִּ לְ עָ דַ י  שָׁוֶה אֶפֶס.

…

וּשְׁמוֹת הַגּוּף חֲשָׁאִיּים כִּפְרָחִים,

כְּמוֹ חֶדְרוֹנִים זְעִירִים, זְעִירִים,

שֶׁבָּהֶם אַתָּה מִתְגּוֹרֵר מִפְּנֵי הָעוֹלָם.

…

(עמ' 37–39)

.

השפה הופכת אפוא לחומר נע. מטאפיזיקה של התהוות, אבל גם מטאפיזיקה של הלשון, שנרתמת למיני תרכובות ותכונות חדשות ומתהפכות. לא הגוף הוא שמתעבה למילה, כי אם המילה מתעבה לגוף, ויוצרת עולם תהליכי שמתפרק ונבנה מחדש וחוזר חלילה. בשיר "תהליך" המצב הפוך:

.

בְּרֵאשִׁית הָיוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

וָעֳפְרִים

וּצְבָאִים דְּהוּיִים

וּבַהֶמְשֵׁךְ הָרִיצָה מִשְׁתַּנָּה:

וְהַגּוּף

הָיָה

לְמִלָּה.

.

(עמ' 13–15)

.

הפוטו־סינתזה הסמיוטית והייחודית הזאת היא האנרגיה שמניעה את שיריה של גינצ'נקה, שמתכנסים מתוך עורקי החומר, הזמן, העצמים והמקומות אל "אֲבִי הָעוֹרְקִים הָאֱנוֹשִׁי הַסָּמוּךְ אֶל פַּשְׁטוּתוֹ שֶׁל הַלֵּב", כלומר: אל האדם. מנקודה זו, אפשר גם לכתוב כללי אהבה לאלגברה אחרת: לא 'אני = אתה' סימביוטי, אלא 'אני שהיא אתה'. 'אתה שהוא אני', בשמות גוף דינמיים שיגנו בדקדוק חדש מפני העולם. בשיר "דייג" מטאפיזיקת ההתהוות הזאת עוברת לשאלת המבט כסדרה משתנה של שאלות והשגות: כמה אוכל להקיף במבטי? כמה במדויק? וכמה לעומקה של ההוויה?

.

הדייגת:

בְּחַדּוּת עֵינַי נִצְמַדְתִּי לָעוֹלָם כִּבְסִכּוֹת –

זֹהַר צָהֹב נוֹרָה וְהִתְבָּרֵג בָּהֶן בְּסִבּוּבֵי מַקְדֵּחַ –

…

הָעוֹלָם הִתְנַתֵּק מֵאֲחִיזַת הָעַיִן.

בְּרֶשֶׁת הַחוּשִׁים אֲנִי לוֹכֶדֶת

אֶת מִפְרַץ הַחִזָּיוֹן עַל דָּגָיו –

…

חוֹשֶׂפֶת אֶת מַהוֹת הַדְּבַרִים –

אֲנִי מְטִילָה רְשָׁתוֹת וְאוֹמֶרֶת:

"מָה אֲנִי יוֹדַעַת,

מָה אֲנִי יוֹדַעַת,

אֶת זֶה יוֹדַעַת." –

.

ואילו הים עונה לה, בתורו:

.

"הַאֲמִינִי בִּי,

הַאֲמִינִי בִּי בְּהֵעָדְרִי,

הַאֲמִינִי בְּעִוָּרוֹן כְּאֶפּוֹס"

.

(עמ' 61–63)

.

ספרה של גינצ'נקה, בתרגומו היפה של המשורר והפסיכולוג צביקה שטרנפלד, מספק לקוראי העברית מבט עומק לשירה הפולנית בין מלחמות העולם. בכך מרחיב הספר את מפעל התרגום המרשים של שירה פולנית בעברית. עם פתיחת הספר, בתרגומו העברי, נוצר מתח מושגי שמלווה את הספר לאורכו. באפיגרף מצוטט משפט של גינצ'נקה: "רק האושר הוא החיים האמיתיים". אלא שהמהדורה היא דו־לשונית, ומימין לעברית כתוב בפולנית אותו המשפט, רק עם הערת שוליים בסופו, ובה מוסבר כי בפולנית המילה szcȩście היא גם "אושר" וגם "מזל". כלומר, באותה המידה אפשר היה לקרוא את השורה הזאת כך: "רק המזל הוא החיים האמיתיים". ואם אין די במתח הזה – באמצע הדף נכתב כי הציטוט לקוח "מתוך סדרת ציטוטים של זוזנה גינצ'נקה: 'המזל חיוני להישרדותנו: רק האושר הוא החיים האמיתיים'." בקריאה ראשונה חשבתי לעצמי שטוב היה לוּ המתרגם ועורך הספר היו חוסכים מהקוראים את הבלאגן התרגומי־מושגי הזה. ואולם, ככל שהעמקתי בקריאה התברר לי שקורות חייה של גינצ'נקה והפואטיקה הייחודית שלה יוצרים בדיוק את אותו מתח חריף בין "אושר" ל"מזל".

שרה פולינה גינצבורג הייתה נטולת אזרחות. היא החזיקה בדרכון נַנְסֶן לפליטים, שהונפק מטעם חבר הלאומים למי שאיבדו את נתינותם. פליטה אחרת, חנה ארנדט, שלימים כתבה הרבה על הטשטוש האינהרנטי בין זכויות אדם וזכויות אזרח, הראתה כיצד זכויות האדם שהוגדרו כזכויות 'שאינן פקיעות' הוכיחו עצמן שוב ושוב ככאלה שאינן ניתנות לאכיפה גם בארצות בעלות החוקות המבוססות ביותר. לדידה, מרגע שהופיעו בני אדם ששוב לא היו אזרחים של מדינה ריבונית כלשהי, לא נותרה כל רשת שתגן עליהם ולא נמצא כל מוסד שיערוב להם בעת שהתחוללו זוועות. על מיליוני הפליטים ששטפו את העולם אחרי מלחמת העולם השנייה כתבה ארנדט:

מושג זכויות האדם, המבוסס על הנחת קיומו של בן אנוש בתור שכזה, התמוטט ברגע שמי שהטיפו להנחה זו נתקלו בפעם הראשונה בבני אדם שאיבדו אמנם את כל התכונות האחרות והקשרים המיוחדים – זולת זה שעדיין היו בני אדם. העולם לא מצא ולוּ גם שמץ קדושה בעירום האבסטרקטי של היות אדם גרידא.

(יסודות הטוטליטריות, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 445–446; תרגמה עדית זרטל; ההדגשה שלי)

ובכל זאת, כשאוקראינה, מקום הולדתה של גינצ'נקה, שבה ונחרבת, וכשמיליוני אנשים שעד לפני חודש וחצי חיו את חייהם היומיומיים־לגמרי הופכים בימים אלה לפליטים חסרי כול שלא שיערו את עוצמת בגידת שכניהם, ונרצחים, או יירצחו מחר, במלחמה שכלל לא צפו את בואה, קשה שלא לחשוב על הצוואה הספרותית־פוליטית הרחבה יותר שעולה מתוך שיריה, חייה ומותה של גינצ׳נקה: כתבו, כתבו הרבה, כתבו הכול, להיסטוריה דרכים משלה לזכור.

.

מי־טל נדלר היא חוקרת ספרות ומשוררת. ספר שיריה, "ניסויים בחשמל", ראה אור ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים. שותפה לכתיבת סדרת הכרכים "תולדות הספרות העברית החדשה" שרואה אור בימים אלה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה (עם עדיה מנדלסון־מעוז, צפי זבה־אלרן ומתן חרמוני). 

.

זוזנה גינצ'נקה, "קנטאורים", מהדורה דו־לשונית, אבן חושן, 2020. מפולנית: צביקה שטרנפלד.

.

.

» מילות השיר "הצוואה שלי" מאת יוליוש סלובצקי, בפולנית ובתרגום לאנגלית

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מיטל זהר על שירה של דליה רביקוביץ, "מים רבים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

היזהרו בַּזקֵנים

ענת שבח

 .

הוא כועס? לא, הוא אינו כועס. החיים גרועים עכשיו, כלומר – החיים שלו. אבל זו דרכו של עולם: כשאתה בן למעלה משמונים – שמונים ושלוש אם חייבים לדייק – ואשתך שאהבת כבר אינה בין החיים, ואתה מתנהל לבדך (בכבדות) בגופך זה שכבר אינו בריא ואינך יודע להחליט אם אתה ירא מהמוות המתקרב או דווקא משתוקק אליו – אז חייך גרועים. אין בכך כל דבר אישי.

הוא פוסע לו לאיטו בשדרות בן־ציון לכיוון קינג ג'ורג'. בוקר נאה של תחילת אביב, חמים במידה ומזמין. נעים ללכת כאן, במיוחד כשפניו לירידה (הדרך חזרה למעלה תהיה כבר סיפור אחר). הוא נזקק רק לשתי עצירות מנוחה על ספסלי העץ הפזורים לאורך השׂדרה, וגם מהן הוא נהנה. המראות חולפים על פניו כשהוא יושב כך על הספסל: אם צעירה עוברת עם עגלת תינוק וממלמלת מילים מתוקות לראש הזעיר המבצבץ מהשמיכה. כל כך צעירונת! לולא העגלה היה בטוח שהיא רק נערה. בחור עם זקנקן ואוזניות גולש בקלילות על הקורקינט שלו וכבר מתרחק ואיננו (הוא צריך לזכור להיזהר מהקורקינטים האלה). הוא שואף מלוא ריאותיו המצומקות את אוויר השדרה ומדמה שהוא באמת מריח עכשיו טוב יותר את העצים הוותיקים ואת הנרקיסים שנשתלו כאן בתחילת החורף ועדיין לא קמלו.

זה מה שנותר עכשיו. הרגעים הקטנים. אף אחד כבר לא ימלמל יותר באוזניו מלמולים מתוקים. אז כשהוא לא מתגעגע, וכשחוליי הגוף מזכים אותו בהפוגה, הוא משתדל לאחוז ברגעים האלה בשתי ידיו. הוא מצטחק לעצמו כשהוא קם מהספסל ומחדש את הליכתו: הוא והֲנאה, הוא ושלוות נפש. מי היה מאמין ששינוי כזה יחול בו לעת זקנה. חבל שנעמי כבר לא איתו בשביל לחזות בפלא. זה ודאי היה גורם לה קצת נחת. אתה תמיד דואג יותר מדי, הייתה אומרת לו ועיניה היפות היו נחות עליו בצער, תרפה קצת, תניח לעצמך, החיים הרי חולפים בינתיים. בינתיים חלפה היא. בשניהם לא ידע לשמוח מספיק כשעוד אפשר היה.

בפינת שדרות בן־ציון וקינג ג'ורג' יש קונדיטוריה. בעצם כבר לא. פעם הייתה שם קונדיטוריה, קטנה ונחמדה, שיכולת לשבת בִפנים ליד אחד משלושת השולחנות העגולים הזעירים ולהזמין לך כוס קפה הפוך עם שתיים סוכר ולעשן לך סיגריה או לכרסם את הקרואסון שזה עתה קנית. הוא ונעמי אהבו לשבת שם הרבה. היו מרגישים בחופשה בסתם בוקר של אמצע השבוע (או, ככה אני אוהבת אותך, אֵליק – הייתה אומרת נעמי – רגוע, נעים. אתה בחור נאה כשאתה מחייך, אתה יודע? והוא היה משווה לפניו מבט אדיש אך מרגיש שלחייו מאדימות). היום יש שם "פָּטִיסֵרִי". אין שולחנות קטנים – אין שולחנות בכלל – יש חלון ראווה ענק מלא עוגות קטנות מצועצעות, ובפנים אתה עומד בתור עד שאיזה צעיר או צעירה בכפפות דקות שקופות משרתים אותך באדיבות מאחורי דלפק לבן ואומרים לך בסוף יום טוב אדוני תודה שקנית אצלנו.

הוא חולף על פני הפּטיסרי ואינו נכנס. גם היום לא ימצא שם את האתמול. אבל כשהוא עובר על פני החנות, ריח מתוק של קרואסון טרי רודף בעקבותיו, אינו מניח לו. אולי הוא מדמיין, הרי חוש הריח שלו כבר אינו כשהיה. אולי הוא באמת מדמיין. ואולי לא?

מכל מקום הוא חוזר ונכנס. בעגלת מגשי נירוסטה, בקיר השמאלי של החנות, מונחים דברי המאפה הפשוטים. עוגת תפוחים מאורכת עם פירורים, עיגולי קינמון, קרואסונים. לוקחים לבד, שמים בשקית הנייר החומה, ונעמדים בתור. הוא ניגש, בוחר לו קרואסון זהוב, פריך – קרואסון אחד – ומניח בשקית. אחר כך מתייצב מאחורי האחרון בתור – אלו אישה וילדתה הקטנה. לפניהן בתור עוד כחמישה אנשים. הוא מחכה.

ומחכה.

העומדים בתור מנומסים. כולם פה מנומסים. גם הוא. אבל העמידה המתארכת קשה עליו. רגליו כבדות וקוצר הנשימה הארור שולח תזכורת. מצחו מתכסה בדוק של זיעה. עדיין הוא עומד, צייתן. צייתן כפי שהיה כל חייו, עכבר מעבדה מאולף ברגליים קצרות – רץ על גלגל הענק הזה, רץ. סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב ללא תכלית, עד שאתה נזרק ממנו החוצה זקן, בודד, נטול כוחות. וגם אז, כשאתה כבר בחוץ בעצם, מחוץ למשחק האכזרי הזה וחייךָ מאחוריך, עדיין גם אז אתה נשמע לכללים. למה לכל הרוחות? בדחף של רגע הוא עוזב את התור, השקית החומה עם הקרואסון בידיו, ופונה אל דלת היציאה. עודו אוחז בידית הדלת, נשלחת לעברו מכיוון הדלפק קריאה רמה "אדוני! אדוני!" ומיד מתייצב מולו המוכר, מניח יד כבדה על הדלת וחוסם את היציאה לרחוב. "אדוני" – עכשיו קולו של המוכר רגוע יותר, אך תקיף – "אדוני, אפשר לעזור לך?" הבחור גבוה ממנו בראש, צעיר מאוד, כמעט נער, על לחייו עוד סימנים של פצעי בגרות: "אדוני, אני יכול לעזור לך?!" הוא מרים פניו אל העיניים הצעירות, הזכּוֹת, שמביטות בו בתוכחה. הו התמימוּת, תחושת הצדק המוחלטת הזו של מי שעוד לא נכווה. הוא כמעט ומרחם עליו. שקט מאוד על אף הלמות ליבו, ידיו לופתות בחוזקה את שקית הנייר החומה, הוא אומר: "לעזור לי? אני לא יודע, בחור צעיר – אתה יכול?"

המבט הנחוש שמולו נדהם ומתערער. משהו בעמידה האיתנה, ביד היציבה שסוגרת על הדלת, נחלש. מה עבר מזקנתו של זה לעלומיו של זה באותו הרגע? הצעיר מרפה מהדלת וזז ממנה, מניח לו לצאת מהחנות. הוא מתרחק משם בצעד איטי, כבד, חזרה במעלה השדרה.

על הספסל הראשון שהוא פוגש בשדרה הוא מתיישב ונח, מסדיר את נשימתו. קשה העלייה ועוד הרבה ממנה לפניו. הוא יושב שם עוד דקות ארוכות באפס מעשה, נותן לשמש שכבר טיפסה לרום השמיים לחמם את עצמותיו הדוויות. זקן – מה נותר לו בחייו. אחר כך הוא פותח את השקית החומה שכבר התקמטה בינתיים ונכתמה בשמנוניות המאפה שבתוכה, ומוציא את הקרואסון. נוגס בו. הקרואסון מתוק, החיים מרים, הרגעים קטנים, אינו כועס.

.

ענת שבח, בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. עבדה שנים רבות כמפתחת תוכנה בחברת הייטק. סיפורים פרי עטה התפרסמו בעבר בכמה כתבי עת, בהם המוסך והפנקס.

 .

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת יערה מוקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן