.
האור אשר אַרְאֶךָּ: דברים על ספרו של נדב ליניאל, "הלל"
מאת צביה ליטבסקי
.
"עַל לְחִי הַחֹשֶׁךְ, חִוֵּר, / נָח רִיס הַיָּרֵחַ." ("משאלה")
היופי השקוף בשתי שורות אלה, המאפיין את שירתו של נדב ליניאל בספרו הלל, הותיר אותי אילמת. כל אמירה נראתה לי כנגיעה גסה בְּדקוּת בלתי נתפסת, וכמעט ויתרתי על כתיבת הרשימה. ופתאום, בעיצומו של לילה, עוררה אותי תובנה משחררת שאפשרה לי התייחסות, ולאורה אבנה את דבריי.
אם נתבונן בשירה שעיקרה ערגה אל המטפיזי, נבחין כי פעמים רבות נקודת המוצא הראשונית היא הממשי הנתפס בחושים. כך פותח שיר של זלדה: "הַשֶׁמֶש הֵאִירָה עָנָף לַח / וְעָלִים שֶׁל זָהָב צָדוּ / הָאִישׁוֹנִים;" ובמסע פנימי, בתוך מערכת הדם של הדוברת, הגיעו עלי הזהב אל נשמתה ו"הָפְכוּ לְאוֹתוֹת רְחוֹקִים / שֶׁל אוֹר." (מתוך שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1985). גם בשיריו של יעקב פיכמן מראה ספציפי כלשהו משמש נקודת מוצא אל "המֵעֵבֶר": "… תִּלֵּי הָעֲנָנִים / תְּלוּיִים בְּשֵׁלִים, כִּבְדֵּי עָסִיס, רַק מַעַר / יַלְבִּין אֵי־שָׁם, כְּצֹהַר אֶל הַפְּנִים." ("לובן בענן", מתוך רזי נוף: מבחר שירים, עמדה/ביתן, 2001).
ואילו ליניאל, כך נראה, אינו נדרש אל הפיזי כדי לחוות את המטפיזי. בשירו המשמש מוטו לספר מדומים המשוררים לציפורי־נוד "הָאוֹסְפוֹת אֶת מָה שֶׁמָּצוּי עַל הָאָרֶץ / כְּדֵי לְהָשִׁיבוֹ מַעְלָה – / וּמְסַדְּרוֹת בְּעַקְשָׁנוּת, …
עִגּוּל
………עֲנָפִים
…………………….סְבִיב
………………………………הָאַיִן"
והמבנה הגרפי ממחיש הן את הניסיון והן את חוסר שלמותו.
דומה שהאין הוא משכנה הראשוני של ציפור הנוד המשוררת. ממנו היא יוצאת למסעה, לאסוף את שאבד בתחומי הסתמיות, ולהשיבו אל מקורו הנעלם – ואמנם היא מצליחה לעשות זאת במהלך הספר. האין קודם לכל ה"מָּצוּי עַל הָאָרֶץ", ותשוקתו של המשורר היא להאיר את הממשי, או לחשוף את האור שבתוכו, להעניק לו את מגע־העל, כבורא ה"עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה" (תהילים קד 2; פסוק זה מופיע בהקשר ארוטי בהמשך הספר: "עוֹטֶה שַֹלְמָה כָּאוֹר / אַתָּה יוֹרֵד אֶל עֹמֶק הַמִּכְרֶה / … / חוֹצֵב יַהֲלוֹמִים צְלוּלִים מֵאֹפֶל גּוּפִי" [*, עמ' 65]).
נקודת מוצא זו, לראות עיניי, היא נדירה ביותר במנעד השירי שבין הפיזי למטפיזי, ומהווה עיקר קיומי. ממנה, מן הערטילאי, ניכרת הושטת יד חוזרת ונשנית, פעמים נואשת ופעמים נושעת, אל הגשמי.
הבחירה לפתוח את הספר בחשיפה אישית של אשפוז על רקע נפשי נראית לי מבחינת העריכה נכונה ביותר. זוהי דרך רגישה ונועזת להוביל את הקוראת מן החוץ אל הפְּנים, מן ה"נורמטיבי" אל המקום שבו נמסים הגבולות ואובדים מדדי המציאות.
"חשמל", שם השער הראשון, מכוון מן הצד הריאלי לטיפול בנזעי חשמל, ובאותה עת להדהוד מקורו בהתגלות שחווה הנביא יחזקאל: "וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה … נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם … וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמָל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א 1–4). התפרקות המובחן, הרציונלי, האפשרי, מתוארת מתוך התבוננות והכלה, המעידות על היכולת "לראות" (ובמילה זו, בשיכול אותיות, נמצא האור) את הבלתי נראה, לשהות בו. בשיר "בין גלי החשמל", לדוגמה, כל משפט כמעט מכיל פרדוקס שאינו יכול להתקיים בעולם הגשמי: "מָה רָאִיתָ מִבַּעַד לָרוּחַ, / מִבַּעַד לָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת, / מִבַּעַד לִירִיעַת הָהַכָּרָה? / שְֹרַף הָעֵץ / בְּלֹא עֵץ, / צֵל הָעֵץ / בְּלֹא עֵץ, / הָאֵשׁ הָאוֹחֶזֶת בָּעֵץ, / צִפּוֹר הַשִּׁיר עַל עֲנַף הָאֵפֶר, / אִלֵּם קוֹלָהּ." האם יכולים להתקיים שרף בלא עץ, צל בלא עצם? מה פירוש לראות "מבעד לעיניים" ו"מבעד לרוח"? מהו קול אילם? ואכן, השפה המייחדת את האדם נשללת מן הדובר: "הַיָּמִים / שֶׁבָּהֶם / נִכְרַתָּ מֵהַשָֹּפָה" ("כופר"). אף האני אינו מובחן: "… בֵּינִי וּבֵין הָעוֹלָם / נִצֶּבֶת עַכְשָׁו הַשְָׁעָה / הָרֵיקָה, הַשְֹּרוּפָה. / …/ עָב אָפֵל, סָמִיךְ / מֵטִיל אֶת צִלּוֹ עַל הָאָרֶץ / וּמִישֶׁהוּ, אוּלַי אֲנִי, עוֹבֵר בֶּחָרָבָה." ("אור מנוכר"); ומילה אחרונה זו, חרבה, רומזת על נס, ולדעתי – על ההיפוך המבורך מחושך לאור, מכאב לשמחה, שחוויית הפרדוקס מאפשרת.
בצד ההֶרמזים הרבים מן המקרא מופיעה אף העקדה: "… כָּל הַדְּבָרִים הִסְתַּבְּכוּ בְּתוֹכִי / הָאֵשׁ וְהָעֵצִים הָיוּ לַעֲטֶרֶת // דָּבָר לֹא הָיָה בִּרְשׁוּתִי" ("מוהר"). באחד המדרשים נאמר שבשעה שהניף אברהם את סכינו על בנו "נגלה הקב"ה על המלאכים ופתח את הרקיע, ויצחק נשא עיניו ורואה חדרי המרכבה." (תנחומא, תולדות, כב). פתח זה אל מחוץ לתחום האנושי מצוי בעולמו של הדובר כמי שנתנסה, וחוזר ומתנסה בכך בתוך העולם הגשמי: "גּוּפֵינוּ פְּתָחִים. / גּוּפֵינוּ פִּיּוֹת פְּעוּרִים, / גּוּפֵינוּ שְׁסָעִים שְׁסוּפִים, … גּוּפֵינוּ אוֹר שָׁחוּט, / יְרִיעָה מְחֻרֶרֶת. // … נֶפֶשׁ הַזָּהָב / הַנִּשְֹרָף / בָּאֵשׁ." ("כתם"). סף התהום, הרף חוט השערה, משעה שהדובר מתנסה בו, הריהו נוכח בכל רגע בחייו, על ההארה הנלווית לו. הדבר משתמע מכותר הספר, "הלל", שכן אחד ממשמעי השורש הל"ל עניינו אור, נוגה.
ההיפוך מנקודת קצה זו, על סף תהום, אל ניגודה, מתגלה באמצעות הזולת, אהובו של הדובר: "לִפְעָמִים, בְּהִתְבַּהֲרוּת, / שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְךָ מרָחוֹק, / קוֹלְךָ הַצָּלוּל, הֶעָמֹק, / קוֹרֵא בִּשְׁמִי לָשׁוּב / אֱלֶיךָ, מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ. / הִשְׁתַּקְּפוּת פָּנֶיךָ בַּחַלּוֹן / מְאוֹר מַבָּטְךָ, מִגְדָּלוֹר / בֵּין גַּלֵּי הַחַשְׁמָל." ("בין גלי החשמל"); ובקולו מהדהד דבר האל אל אברהם: "מַהוּ הַדָּבָר הַדַּק / הַשָּׁבִיר / גּוּפוֹ צֵל שָׁקוּף וְקוֹלוֹ מָתוֹק מֵאֶרֶס / וְהוּא לוֹחֵשׁ לְךָ צֵא, לֵךְ לְךָ / מִמִּטָתְךָ / מֵחַדְרְךָ / מֵעַצְמְךָ / אֶל הָאוֹר אֲשֶׁר אַרְאֶךָ." ("מחיצה"). לא בכדי קורא לו הדובר "הַמַּצִּיל / וְלוֹ כַּנְפֵי מַלְאָךְ" (שם, ב).
כאמור, על סף השחיטה נפתח הרקיע. זהו יסודו של השער הראשון כולו (ואף אחר כך): "בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁכֻּלּוֹ הוֹוֶה, זְמַן חֲשֹוּךְ עָתִיד, חֲשֹוּךְ עָבָר, / בָּרֶגַע הַזֶּה הָרַךְ, שֶׁדַּרְכּוֹ עוֹבֵר / הָאוֹר, הָעַז, הַמְּסַנְוֵר, / שֶׁבּוֹ שָׁכַבְתִּי רֶגַע כְּעִוֵּר,/ … וְאָז, בְּלִי מִלִּים, יָדַעְתִּי, / זֶה – הוֹ, אוֹר יָקָר, כָּל הָאָדָם." ("זה כל האדם"). הפתח אל החושך הוא הפתח אל האור (גם) בממד הפואטי: "הַבֵּט בַּשֶּׁסַע / בַּחֹשֶׁךְ / עַד שֶׁתִּרְאֶה / אֶת פְּנִינַת הַמִּלָּה / הַבּוֹהֶקֶת." ("שסע השפה"); ואת חוויית השסע מעצים ריווח כפול בין כל שורות השיר; ובשיר "תהלים", כמזמורים רבים בספר תהילים עצמו, מתרחש מעבר פלאי זה: "וְהַנֶּפֶשׁ מוּטַחַת / בְּתַחְתִּית הַתְּהוֹם // וְהֵד בָּהִיר עוֹלֶה / מִקְּצֵה הַתְּהוֹם / כְּשַׁוְעַת חַיָּה // וְקוֹל דָּמוּם עוֹלֶה / מִמַּעֲמַקֵּי הַחֹשֶׁךְ // יָה".
לאחר שנפתח השער מן האין אל היש, ובחושך מתגלה האור, מוצא הדובר (והקוראת) את דרכו אל הטבע והאהבה הזוגית, הכרוכים זה בזה הן בעיצוב הסיטואציה והן בלשון הציורית: "גִּבְעוֹלֵינוּ הַיְּרֻקִּים נוֹטִים זֶה אֶל זֶה, / וּצְלָלֵינוּ מִצְטַלְּבִים לְאֹרֶךְ רִצְפַּת הַחֶדֶר." ("סייפנים"), או: "וּבַבֹּקֶר אֲנִי רוֹדֶה אֶת הַדְּבַשׁ / מֵחַלּוֹת עֵינֶיךָ. // מִמַּבָּטְךָ הָרַךְ, / הָרוֹחֵשׁ." ("אל הכוורת").
מציאות חושית, ממשית, מתקיימת מכוח נוכחותו של "אתה", על הילת הקדושה המלווה אותו: "שִׁיר הַלֵּל לָאוֹר הָאֲלַכְסוֹנִי / הַנִּתָּךְ בַּחַלּוֹן, / לִמְכִתּוֹת הָאוֹר / הַנּוֹשְׁקוֹת אֶת פָּנֶיךָ, שִׁיר הַלֵּל לֶחָלָל / הַזָּהֹב, הַבָּהִיר / שֶׁבֵּינֵינוּ." ("שבת"). בחלל זהוב זה שורה הווייתו של בית על התנהלותו היומיומית – הכנת תה בדבש וקילוף ארטישוק, עת בחוץ נעים החצבים ברוח.
כמובן, קשיים ומצבי סבל אינם נעדרים. כך למשל צער פרידה, שעיצובו הציורי מופלא בעיניי: "כְּמוֹ חַלּוּק אוֹ אֶבֶן קְטַנָּה / אֲנִי אוֹחֵז אֶת לֶכְתְּךָ בְּיָדִי. … / וְרַק הַגּוּף זוֹכֵר … אֶת הַמָּקוֹם הָרֵיק / תַּחַת עוֹרִי." ("צל"). ובצד הכאב חוזרת וניצבת נוכחותו של האושר: "בְּאִזְמֵל כָּסוּף / חוֹצֵב יַהֲלוֹמִים צְלוּלִים / מֵאֹפֶל גּוּפִי / וַאֲלֻמָּה בְּהִירָה / נִשְׁלַחַת עַד הַקָּרְקָעִית / וְנוֹשֶׁקֶת לִשְֹפָתֶיךָ" (*, עמ' 65).
ההיפוך שעמדתי עליו עד כה, אם כן, אינו בגדר דיכוטומיה חד־משמעית. יתר על כן, קרקעית התהום הכרחית היא, שוב ושוב, לבקיעתה של אלומת האור, כפי שציין העורך דורי מנור בגב הספר, בהיפוך פסוקו של רילקה מ"מהו היפה, אם לא ראשית הנורא", אל "מהו הנורא אם לא ראשית היפה". מחזור השירים "הלל" מנכיח זאת בממדי הקיום השונים: "הַדְּבָרִים עָמְדוּ לִפְנֵי שְׁמָם. … הַצִּפֳּרִים, יַרְגָּזִי עוֹרֵב / אֲנָפָה, נָדְדוּ אֶל מָה שֶׁעַד / אֶתְמוֹל הָיָה חֹשֶׁךְ וְכָעֵת / הוּא פְּנֵי הַמִּזְרָח." (א); "אַךְ מִתַּחַת לְכָל זֶה – / … קִנְּנָה תָּמִיד הַבְּדִידוּת. … הָיִיתִי צִפּוֹר / הַבּוֹנָה אֶת קִנָּהּ / סְבִיב הָאַיִן, סְבִיב לִבִּי." (ב), בדומה להגדרת המשורר בשיר המוטו. בחלק השלישי של השיר, הדובר עוטה את דמותה של חוה הנבראת מצלעו של אדם בגן עדן, את ההפרדה הראשונה בהוויה האנושית. זו מאפשרת את המפגש הארוטי התם: "הָעֵירֹם עָטַף אֶת שְׁנֵינוּ / לְלֹא בּוּשָׁה", אך גם את הקרע שבאכילת פרי עץ הדעת: "הַפְּרִי, קְלִפָּתוֹ אֶרֶס / וּבְשָֹרוֹ חֶמְלָה, רָעַד אָז / בָּרֶוַח בֵּין שְׁנֵינוּ, נָד בֶּחָלָל הָרֵיק / שֶׁבֵּין גּוּפֵינוּ." ובשיר הבא, "ההד", נשמעת הקריאה להתבוננות פנימית, שליוותה את שירי השער הראשון, זו שאפשרה את היציאה מן התוהו: "קוֹל כֵּהֶה, כָּבֵד נִשְׁמַע בַּגַּן / שׁוֹאֵל בָּעֳפָאִים, אַיֶכָּה."
שירי החטיבה השנייה שבשער השני מעמידים התייחסות אל דמויות ארכיטיפיות מן העולם היהודי והנוצרי, מן המיתולוגיה היוונית, מיצירות אמנות ידועות ועד למשוררים חיים בני זמננו. שם החטיבה – "קידות" – מהדהד את ההודיה שחש הדובר כלפי דמויות אלה, המשקפות את דיוקנו שלו, ודרכן מתגלם מסעו הפנימי. אביא להלן מקצת מהן:
בשיר "אינקובטור" נטישתו של משה בתיבה כרוכה בסיטואציה של לידה מוקדמת. בין קני הסוף ותניני הנילוס שזורים צינורות, "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַמַּיִם הַמְּפַכִּים וְאֶת טִפְטוּף / הָאַנְטִיבְּיוֹטִיקָה וְאֶת קוֹלָהּ הָרַךְ, הַרָחוֹק / שֶׁל אִמִּי הַנִּשְׁמָע מִשְֹפַת הַנָּהָר, מִן הַגָּדָה, / וָאֶשְׁמַע אֶת לִבָּהּ הַפּוֹעֵם מֵרָחוֹק, בֵּין הַמַּכְשִׁירִים." בשיר "דמים" יוסף, בהיותו בתחתית הבור, אף הוא כמה אל האם: "בַּלַּיְלָה מַחְלִיק הַיָּרֵחַ כְּטַבַּעַת / עַל פֶּתַח הַבּוֹר, / וַאֲנִי יָכוֹל שׁוּב לִרְאוֹת / אֶת פָּנֶיהָ הַיָּפוֹת שֶׁל אִמִּי." חוויית נטישה וערגה זו חוזרת גם בדמותה של פרספונה הכלואה בממלכתו של הדס, ורואה בעיני רוחה את דמטר אמהּ: "קוֹלָהּ הַתָּר אַחַר פָּנַי / הַמַּחְרִיב אֶת הָאֲדָמָה / בְּלֶכְתָּה." ("פרספונה").
השיר "שיבה", לראות עיניי, מייצג את אאורידיקה הפוסעת אחר אורפיאוס מן השאול אל החיים, ואת אורפיאוס עצמו, המפנה מבט לאחור, ובכך דן את אהובתו לחזור אל מותה, ואת עצמו – לגורלו של משורר החוזר ושר את אבדתו: "לְרֶגַע הִבְהֲבוּ פָּנֶיךָ, עוֹרְךָ הַבָּהִיר, בַּחֲשֵׁכָה." ואמנם, המגע עם המוות ניצב כהתנסות ראשונית של הדובר, כמי שחוזר ויורד אל הסטיכס טרם עלותו במעבורת אל עולם הרפאים: "אוּכַל לָתֵת אֶת הַשִּׁירָה כַּחֲלִיפִין / בְּעַד הַהַבְטָחָה לָשׁוּב בִּשְּׁנַיִם. / בַּתָּוֶךְ בֵּין אוֹר וְחֹשֶׁך / כָּלוּא הָרֶגַע הַחוֹזֵר וְנִשְׁנֶה / רָחוֹק כְּפֶסַע: // פָּנֶיךָ הַנְּפֹגִים בַּחֲשֵׁכָה." ("מעבורת").
וכחוויה חוזרת ומתחדשת הדובר שב בחטיבה האחרונה – "חי, צומח, דומם" – מאפלת האין אל אורו. ציפור הנוד המשוררת, המופיעה בשיר המוטו, משיבה את הגשמי למקומו העליון בלשונו הציורית הנדירה של ליניאל: "הַפְּרָחִים רוֹוִים אוֹר / וְיוֹנְקִים אֶת הַמַּבָּט מִן הָעַיִן. // הַגּוּף, שָׁקוּף, / מַחְזִיק בַּמַּיִם. // הַנֶּפֶשׁ עוֹלָה בַּפְּרָחִים / הַסְּגֻלִּים, מִתּוֹךְ הַמַּיִם." ("מטפיזיקה"); ציפור, בדימוי המפוגג את תחושת הגשמי לכלל אותו יופי שקוף, "רוֹבֶצֶת בְּקִנָּהּ / כְּגֶשֶׁם בֶּעָנָן" ("לפנות אור"). כל המתרחש בעולם הממשי הוא עתה בגדר התגלות פלאית: "מִישֶׁהוּ טָבַל כַּפִּית בַּדְּבַשׁ, / פִּרְחֵי הַסַּיְפָן הֵנֵצוּ לִפְנוֹת בֹּקֶר," ("פיח").
נדב ליניאל הוא בעיניי אחד המשוררים המעולים בשירה העברית. מפאת קוצר היריעה עליי לוותר על יופי רב. אסיים בשיר, שכשמו אין הוא אלא זרקור אל הפְּנים והחוץ כאחת:
.
האור
הַלֵּל לָאוֹר
שֶׁרָצַע אֶת עוֹרֵנוּ,
הַלֵּל לָאוֹר
שֶׁבָּקַע אֶת הַבָּשָֹר,
הַלֵּל לָאוֹר
שֶׁנָּהַר וְשָׁטַף,
שֶׁבִּתֵּק אֶת בְּשָֹרֵינוּ,
וּפָקַע אֶת הַבָּשָֹר
הַלֵּל לָאוֹר
שֶׁשִּׁסֵּעַ וּפִלֵּחַ
הַלֵּל לָאוֹר
שֶׁחָדַר לַחֲדָרֵינוּ
וְגָּלַשׁ בְּעַד כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל,
הַלֵּל לָאוֹר
שֶׁבָּא כְּאָהוּב,
בְּעַד הַבָּשָֹר.
.
צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.
.
נדב ליניאל, "הלל", פרדס, 2022.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל על ספר השירה "אבא מחזיק תינוק" מאת תום הדני נוה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
