.

לים

אמיר ארנון

.

אז זה נראה לך? היא שואלת בניסיון להבין את בן שיחה. כן, זה בסדר, הוא עונה רפה. כמו מישהו שמגרף עלים במדשאה בלתי נגמרת הוא גורף את המילים אל פומית זעירה של טלפון מדור ישן, ואז שב ואומר, כאילו סיים איזה דיון פנימי, זה בסדר. הכול בסדר? היא שבה ושואלת.

כן, הוא עונה – בדיוק חלף על פני חנות הירקות בדרך הביתה – גם הוא שומע שמעל ה'כן' שלו מרחף סימן שאלה, כמו בייגלה של מלאך. זה מטריד גם אותו. יום השואה התחיל אצלי קצת מוקדם השנה, הוא אומר, היא צוחקת. הוא אפילו לא מחייך לאפרכסת, רק מסכם: אז כן, נתראה כמו שקבענו, במשרד שלך. שרק יעבור כבר הלילה הזה, הוא לוחש תוך כדי כך בלב. יופי, היא סוגרת עניין, תרגיש טוב.

הוא שונא שאומרים לו את זה. זה תמיד גורם לו להרגיש כמו קבצן של רחמים, כמו מישהו חולה. זה בסדר, הוא משיב לה, נתראה. וסוגר טלפון מדור ישן, וסוגר את הצעד וסוגר את דלת הבית – שפתאום כאן – מאחוריו.

שוב בתוך הכלוב, השקט והכהה, שהוא פתאום בתוכו, עכשיו. ובחוץ, כמו חיית מעמקים, אורב בדממה ערב יום השואה. מטפטף עצמו בכבדות – טיפות של דיו שחור – לרחובות. דווקא היום? אף פעם זה לא בזמן, אבל דווקא היום?!

תכף סוגרים הכול, ויהיה חושך ויהיה עצוב ויהיו טלאים צהובים בכל פינה, וקוצים של גדרות תיל וחרא גם ככה. הכול גואֶה. והבית רק הולך ומחשיך, וגם ככה מפחיד. מצאה לה יום להיפרד זאתי. בערב שלפני ערב יום השואה, ועוד אמרה לו שדרמות זה לא הקטע שלה. ושחררה אותו בחיוך החלטי וחומל של עיני התכלת שלה. לעזאזל. כאלו הוא עוד לא ראה.

חצי יום דווקא החזיק יפה, מחזיק מעצמו שככה. קם כמו גיבור והחליט שכן, דווקא היום, בכוח ובאומץ, ברגישות ונחישות, דווקא ילך. הוא כן ילך למכללה, ולא יישאר לרחם על עצמו במיטה. לא עוד כצאן לטבח. בכוח, בראש ערוף ומורם. בסוף גם יצא. אפילו הגיע. גם כמעט בזמן. קורס על טרגדיה יוונית, והיום בתוכנית – אגממנון. שפריצים של דם. מקסים. מי כותב את כל זה? זה מוגזם.

גם האביב כבר כאן, כוּס אימא של כל הפריחות האלה. ויש פתאום אור בחלונות גם בשיעור שמתחיל בארבע אחר הצהריים. וגם כשמצלים אותם בווילונות אקדמיים, אפור של פלסטיק איכותי עם חרוזים וגלילה, כדי לצפות בביצוע מופתי – בלי תרגום – מהבי־בי־סי, אי אפשר אפילו לשקוע בדיכאון האיכותי שבשחור לבן, כי נודף אור עמום מהחלונות, שמרמז שוב שהאביב דופק בחוץ. והאור הזה, לתוך האפלולית של הכיתה, שמסנוור את התמונה של הגלימות הטיפשיות של היוונים באנגליה, ייאוש. כזה ייאוש.

וגם בבית אפלולית לא נקייה, וכבר אוזלות שאריות האור. ובלי לראות, הוא כבר יכול לשמוע איך מכבים את כל אורות העיר שעוד לא נדלקו. ותריסי ברזל כבדים יורדים על בתי העסק, שבדרך כלל עכשיו רק מתעוררים לחיים של חושך. ותכף כבר מתחילים למלא את הטלוויזיה והרדיו ברוטב של שירי שואה ושירי משוררים וראיתי ציפור רבת יופי, אבל הציפור לא ראתה אותי – עיוורת! ומעטרים את כל הדפים של הרשת בצלבי קרס וגדרות תיל וטלאים. ואין שום פרפרים.

לים, הוא לואט, אני צריך לים וגם לקנות סיגריות ובירה. מהר מהר לפני שייסגר. ועוטף עצמו בטרנינג של התפרקות כללית ונעלי טיפוס הרים, כדי לטפס על הרים, וחולצה לבנה שדהתה מרוב כביסות והלבן שלה כבר כמו נייר ממוחזר, ואוזניות של מוזיקה שכופרת בשואה. וכלבה עם רצועה כחולה שלא אכפת לה שהיום ערב יום השואה, רק לצאת, ועוד לים, חגיגה. ממש חגיגה.

וכשהכול שרוך וקשור ומוחזק ברצועה ואטום באוזניים, אפשר כבר לרדת לרחוב – שקיבל פקודת מורשת לכבות את עצמו – ולצעוד בצעד כבד ומהיר, חיילי כמעט, בקו ישר לאורך שדרת החנויות הנסגרות למערב, ולהביט, כמעט בשמחה לאיד, בכל האורות הנעדרים. רק החנות של חב"ד מוארת, תמיד יושבים בה היפים מתחזקים ויין פטישים וחוזרות מפוקפקות בתשובה או תשובה מפוקפקת. ואלה, כאילו כלום. אין להם כבוד אלה לכלום, הוא יורק בכעס לצד השני, שואה נעשה להם כבר בשבת, וממשיך ללכת.

הנה הים. אדיש הים. אדיש לסבלם של בני אדם. כלום לא אכפת לו, רק עוד פעם ועוד פעם הגלים האלה לתוך החוף, והקצף שנמרח והרחש שלא נפסק אף פעם. אדיש הים. גם שישה מיליון לא אכפת לו.

.

אמיר ארנון, עובד בתחום בריאות הנפש, פרסם סיפורים בכתב העת קו נטוי.

.

» במדור "קצר" בגיליון הקודם של המוסך: נקודת מוצא, שיבוש ונקודת סיום בקטע קצר מאת עדי שורק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

זיכרון של זיכרון: על ספרה של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן"

נועה ברקת

.

"ליהודים יש שישה חושים. מישוש, טעם, ראייה, ריח, שמיעה… זיכרון." כך סיכם זאת בני ג'ונתן בספרו משנת 2002, הכול מואר. "היהודי נדקר על ידי סיכה ונזכר בסיכות אחרות… כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: 'כמו מה זה נזכר'?"

גדלתי בתרבות שחרטה על דגלה את שורת הפזמון הידוע של יענקלה רולטבליט: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים." מלמדים אותנו שהמבט לאחור, המבט של אורפיאוס, המבט של אשת לוט – הוא מבט מסוכן ומזיק, והכיוון היחידי שטוב לחיים הוא קדימה. הלאה.

עם זאת – ונראה לי שזוהי חוויה קולקטיבית, המועצמת מהיותי בת דור שני לשואה – כל הזמן מתחשק להציץ לאחור, אל הסבים וסבתות והדודים והדודות שלא הכרתי ולתהות על המשפחה שהייתה יכולה להיות לי, ולחוש שאם אביט, אראה לרגע את פניהם.

וכך כותבת אסתר ספרן פויר בממואר שלה, אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן, כמו כדי להצדיק את המבט־לאחור שלה:

גדלתי בין רוחות רפאים — רדופה על ידי קרובים ששמותיהם לא הוזכרו ושסיפוריהם לא סופרו. כעת נוספה רוח חדשה שכלל לא ידעתי על קיומה — אחותי. יצאתי לחפש את המשפחה שהסתירה את אבי בזמן המלחמה ולנסות לגלות פרטים נוספים על האחות שמעולם לא הכרתי. נסעתי למצוא שטעטל, שעל פי רוב הדיווחים נמחה מעל פני האדמה. נסעתי ללמוד על אבי. נסעתי ללמוד על אחותי. נסעתי ליידע את אבותיי שלא שכחתי אותם. שאנחנו עוד כאן.

לפני שמונה שנים יצאתי למסע דומה למסעה של ספרן פויר, יחד עם אמי ואבי, שלוש אחיותיי ובני. נסענו לכפר שבו חיה משפחתה של אמי ובו היא נולדה, במסלול דומה לזה שעברה ספרן פויר (הכפר שוכן במרחק שעת נסיעה מטרוכנברוד וקולקי, הכפרים של אביה ואמה של ספרן פויר). המסע שלנו דמה יותר למה שמתאר בנה, הסופר ג'ונתן ספרן פויר, בספרו הכול מואר: מסע הזוי, בדוי ומדומיין. כך למשל הרגע שבו התברר לכולנו שהשפה שאמא חשבה שהיא מדברת בה היא לא אוקראינית, אלא בליל של יידיש וג'יבריש. או הרגע שבו כמעט, רק כמעט, היה נדמה לנו שהזקנה האוקראינית אומרת לנו את שמו של מי שהציל והסתיר את אמא במלחמה. ובדומה לתיאוריה של אסתר ספרן פויר, ראש הכפר, שליווה אותנו בביקורנו, סיפר שלפני כמה שנים הגיע לכפר מכתב ממישהי בעלת אותו שם משפחה כשל אמי – והתברר שהוא היה מאחותה (שניצלה גם היא, וחיה בבאר שבע).

ספרן פויר ודאי הייתה מוצאת דרך לשלב את זה בסיפור שלה. היא פותחת אטלסים, שוכרת תחקירנים ובלש פרטי, מתעדת שיחות עם אנשים שלא זוכרים כמעט דבר, מחלצת מהם פרט אחר פרט, חלקם קשורים זה לזה רק בעקיפין, ויחד הם מציירים תמונה של חיי השטעטל. דרך הכתיבה הצוברת והאוספת אנחנו נחשפים לאובססיה של הכותבת, ואולי אפילו נדבקים בלהט ובצורך שלה לדעת: איפה קבור סבא ישראל? מי היו השכנים? האם סבתא ברוכה התאלמנה או התגרשה? איך קראו לאשתו הראשונה של אבא? איך קראו לילדה? לאחותה של אסתר? בת כמה היא הייתה? ובאותה חבילה מגיעים גם פרטים על עוד אנשים, ועל עוד דברים שקרו להם ואולי הם קשורים, ואולי לא, לזיכרונות המשפחתיים של המחברת.

ספרן פויר מעידה על עצמה שהיא אספנית כפייתית של מזכרות, כלומר הצורך לאסוף ייצוגים של החוויות שעברה, לצבור אותם, לשמור עליהם, מלווה את חייה, כל הזמן.

על אדן האח בסלון שלי מוצגת מעין תערוכה של טבע דומם בצנצנות זכוכית. מבקרים מזדמנים עשויים לחשוב שזהו מזבח ללכלוך ולפסולת, וזו לא טעות גמורה. בתוך כל צנצנת מתויגת מונחים שברירי זיכרונות: חופן אדמה מהשטעטל של אמי בקולקי, אוקראינה; גרגירי אבן חול מסלע אוּלוּרוּ הענקי שבמרכז אוסטרליה; שריד מחומת ברלין; חצץ מגטו ורשה. … אני אספנית כוחנית חדורת מטרה, שמסתובבת עם שקיות אטומות ומוכנה לאסוף כל פיסת היסטוריה אישית.

הזיכרון מושל בביתי ביד רמה. עשרים ואחת הצנצנות שבסלון הן רק חלק מאוסף גדול יותר שהמשכו על אדן החלון במטבח, ובו ארבעים צנצנות נוספות.

ובמקום אחר, על אחותה, היא כותבת:

לא רציתי את כל השמות, רק את שמה של אחותי. לא היו לי לא שם, לא תמונה, לא שביב זיכרון מקורבן השואה הקרוב אליי ביותר, אחותי למחצה. היא הייתה אחת מני מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה, ולא הייתה לי שום דרך להנציח את חייה. איך מנציחים את מי שלא נשאר ממנו זכר?

לכאורה, גילוי שם אחותה, מתישהו לקראת סיום המסה, היה צריך להיות קתרזיס שיסתום את החור שספרן פויר מנסה למלא בחלוקי נחל, חתיכות עצים ותמונות. זה לא קורה. היא מתרגשת, יש בכי, ושוב בכי, ואין שום שינוי בתפקיד שהמחברת קיבלה על עצמה – להיות שומרת הזיכרון של מי שנשכח. היא אוספת אדמה לשקית וממשיכה לחפש. ממשיכה להתרגש מהעובדה שגלויה שהיא נעצה בחריצי מצבה שמייצגת את האובדן שלה נמצאה על ידי מישהו. ייצוג של ייצוג של ייצוג, זיכרון של סיכה.

סטיבן ג'נקינסון, מלווה רוחני, כותב בספרו Die Wise: A Manifesto for Sanity and Soulי(2015) על הדבר שהנוטים למות מפחדים ממנו יותר מכול:

רוב האנשים מפחדים להיעלם, מפחדים ממה שמשפחתם וחבריהם וכל השאר יעשו איתם אחרי שימותו …  הם פוחדים שפני השטח של החיים ייסגרו מעל ראשיהם, שהם יצללו מתחת לגלים וייעלמו מהעין ומהזיכרון ומהחיים עצמם … הם מתחילים לראות כמה קל בדרך החיים שלנו לתת למתים להיעלם מהעין ומהזיכרון שלנו.

ספרי זיכרון ומסע אל הזיכרון הם חשובים, יש להם תפקיד וערך רגשי והיסטורי, אלא שאין זה מבטיח יצירה ספרותית איכותית, ואלמלא הייתה המחברת אמו של ג'ונתן ספרן פויר, קשה לי להאמין שהמסה שלה הייתה מתפרסמת מחוץ לחוג המשפחה. שם הספר של אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן", הוא הפשט והדרש של מה שספרן פויר כותבת. אין לה כוונות פואטיות נסתרות. היא רוצה לזכור והיא רוצה שגם אנחנו נזכור.

.

נועה ברקת, משוררת, עורכת ספרי עיון ומו"לית הוצאת "אדמה". פרסמה שני ספרי שירה: "שומרת לילה" (2017) ו־"הביתה" (2020), בהוצאת מקום לשירה.

.

אסתר ספרן פויר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן", כנרת זמורה־דביר, 2021. מאנגלית: קטיה בנוביץ'.

.

.

 »במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אנה פרשיצקי על ספרה של ריטה קוגן, "ארץ־סלע"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אפשרויות נוספות / לאה פילובסקי

ממליצה: לי ממן

שירים רבים מתוך ספרה השלישי של לאה פילובסקי מוקדשים לחקירת האפשרויות שלא מומשו בחייה של המשוררת ולניסיון לתור את השבילים שלא פסעה בהם, וכך אולי לפענח את שאלת השאלות: מה היה אילו? בפיכחון החד האופייני לפילובסקי, שוב ושוב היא מצליחה להישמר מנפילה אל מלכודות הרומנטיזציה / אידיאליזציה השוחרות לפתחם של ניסיונות מעין אלה. היא מסיירת במרחבים מדומיינים ואקזוטיים, ממציאה מחדש את סיפור ילדותה, בודה לעצמה ביוגרפיות חלופיות בפריז, ביפן ובירושלים, או מגלמת לרגע את אשת חיקו של גבר שבצעירותה דחתה את חיזוריו – אבל כמו תרגיל מתמטי שמגיע תמיד לאותה התוצאה בדרכים שונות, השורה התחתונה נותרת דומה. ובכן, מה היה אילו? ככל הנראה אותו הדבר, בשינויים קלים. ולא משום שהכול צפוי והרשות נתונה במשורה, אלא כיוון שמה שבאמת קובע ומכתיב את חיינו, אומרת פילובסקי, אינו תלוי בנסיבות כגון מצב משפחתי, אזור מגורים או בחירת מקצוע, אלא יותר מכול הוא פועל יוצא של מרכיב פנימי, מעין גנטיקה נפשית, אשר בכוחה להכריע את מהלך חיינו יותר מכל תפאורה נסיבתית.

פילובסקי היא אחת המשוררות המשכילות ביותר, ובעמדה שלה ככותבת תמיד ניכרת הענווה: נדמה לי שהיא אדם קורא עוד לפני שהיא משוררת, והיא מבינה היטב את ההקשר הספרותי והתרבותי שבו היא פועלת. הענווה הזו הולידה לאורך קריירת הכתיבה של פילובסקי שירים רבים שיש בהם ממד דומיננטי של התכתבות עם מקורות ספרותיים ותרבותיים (מן השירה העברית ומסורת המחשבה היהודית, המיתולוגיה היוונית, ספרות הילדים ועוד), וניתן למצוא רבים מהם בספר הזה – מוצלחים יותר או פחות. לטעמי, השירים הטובים ביותר בקובץ הם  השירים ה"פילובסקיים" מכף רגל ועד ראש – כאלה שמה שמחולל אותם הוא דווקא לא טקסט חיצוני, אלא הצורך לבאר תופעה קיומית או תנועה נפשית. למשל, השיר הקטן והפניני "תקומה", שמושתת על מטפורה מפתיעה ומדויקת: הקיום האנושי כחדר כושר אחד גדול, שמקום של כבוד שמור בו ללוגמי מיצי הבריאות ההיפר־פרודוקטיביים, המהלכים בתלם המוגבל של מכשיר הריצה החשמלי. בזמן שכל זה מתחולל סביבה, הדוברת "נרדמת על המכשיר", שוקעת בשינה. אבל אולי דווקא הסירוב לכל זה – הפרישה מן השיירה, העמידה העקרונית מבחוץ שמאז ומתמיד הייתה לחם חוקה של האמנות – דווקא הוא המאפשר את רוחב יריעת המבט הנדרשת על מנת לראות את כל מה שנשקף מ"נקודת התצפית הנדירה בריחוקה" (בלשונה של דליה רביקוביץ) – היא הנקודה שבה נוצרת האמנות, ושם גם מתגלים האוצרות האינסופיים החבויים בתחומה. וגם זו תקומה.

.

תקומה

בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר אֲנִי נִרְדֶּמֶת עַל הַמַּכְשִׁיר

הָעוֹבֵד, כָּךְ נִדְמֶה לִי, עַל שְׁרִירֵי הָרַגְלַיִם.

אֵין לִי מֻשָּׂג מַה שְׁמוֹ. סְבִיבִי מַמְשִׁיכִים

בִּפְעִילוּיוֹת אֵירוֹבִּיּוֹת וְאַנְאֵירוֹבִּיוֹת, עוֹזְבִים,

מִתְקַלְּחִים, מִתְעַלְּסִים, מִתְקַלְּחִים שׁוּב, נוֹסְעִים

לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת וְשָׁבִים מִשָּׁם. בֵּינְתַיִם

הַצֶּוֶת פּוֹרֵץ לְתָאֵי אֵלֶּה שֶׁלֹּא שִׁלְּמוּ.

מַגֵּפָה מְגִיפָה אֶת הַמָּכוֹן. אֲנִי

מַמְשִׁיכָה לִישֹׁן. רַק כָּךְ

תִּהְיֶה לִי תְּקוּמָה.

 .

לאה פילובסקי, "אפשרויות נוספות", הוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2022

.

.

.

***

.

צ'כוב / נטליה גינצבורג

ממליצה: רתם פרגר וגנר

הביוגרפיה הקצרצרה שכתבה נטליה גינצבורג על צ'כוב היא פנינה. היא כתובה בלאקוניות יפהפייה, ובאורח פלא מצליחה לגולל את סיפור חייו וגם לגלות משהו על הקשר שבין האיש ליצירתו; זו המשימה הקשה של ביוגרפים, שמעטים עמדו בה. לסיפר יש טון ומקצב, שכורכים יחד את אירועי חייו של צ'כוב ותיאורים קצרים של עלילות סיפוריו ומחזותיו, כאילו היו עשויים מחומר דומה עד מאוד. קולה של גינצבורג, המספרת הגדולה של המידות הקטנות, הוא שמצרף מסירת דברים כהווייתם עם עמדה בסיסית של סקרנות ותמיהה על הסמיכות שבין "זוועות העולם ונפלאותיו" (עמ' 40), וחושף את הקרבה הרבה שבין כתיבתו של צ'כוב לזו שלה. אפשר בהחלט לקרוא את החיבור הזה כמו נובלה של גינצבורג אשר גיבורה הוא סופר בשם אנטון צ'כוב או צ'כונטה. כך למשל היא מתארת את התנהלותו של צ'כוב כרופא: "במליחובו באו אליו איכרים לטיפול, והחצר היתה מלאה תמיד חולים שהמתינו לתורם. הגיעו חולים גם מכפרים רחוקים. הוא לא דרש מהם תשלום, כי כולם היו עניים." (עמ' 46). ובסמיכות עניינים היא מתארת בקיצור את הסיפור "חדר חולים מס' 6":

זהו סיפור ארוך, המתרחש בבית חולים קרתני. רופא נשבה בקסמו של מטורף, מכיון שהמשוגע נראה לו היצור היחיד שניחן בתבונה והיחיד שראוי שיקשיבו לו. הוא מתחיל לדחות ביקורים של אנשים בריאים. כל השנים הסכין הרופא לכל, הסתובב באדישות בזוהמת בית החולים, בקרב חולים מוזנחים ואחיות אכזריות ולא חיפש לו הנאות מלבד שינה, וודקה ומלפפונים חמוצים. פתאום בחברת המטורף, גילה את חרדת המצפון. נפשו התעוררה וביקשה עולם טוב יותר. וכך התגלגל בסופו של דבר לביתן המשוגעים. (עמ' 47)

כלומר, הטקסט שגינצבורג  טווה יוצר שוויון ערך מסוים בין דמותו וחייו של צ'כוב לבין סיפוריו; הוא מתנגן באותו סטקטו שמסמיך וודקה ומלפפונים חמוצים לחרדת המצפון.

.

נטליה גינצבורג, "צ'כוב", תשע נשמות, 2001. מאיטלקית: שירלי פינצי־לב

.

.

***

.

אור וזמן / יונתן ברג

ממליץ: גיא פרל

ספרו החדש של יונתן ברג הוא ספר מסע. תחילה כתבתי מסעות, משום שרוב השירים בו מתייחסים לביקוריו של המשורר בארצות ויבשות שונות, אך  דומה ש'ספר מסע' יהיה מדויק יותר – מסעותיו של ברג מותכים בו למסע פנימי אחד, מתמשך, חוצה גבולות מקום וזמן. הפואטיקה האופיינית לברג מתגלה בספר זה כמתאימה במיוחד לתיאורי מסע – הוא פורש בנדיבות בפני הקורא.ת שבילים ארוכים ועשירים בפרטים של מראות, זיכרונות, אסוציאציות וחוויות רגשיות וחושניות. ברג מזמין להיות עימו בתנועה מתמדת, כמעט ללא עצירה, ולכן שירים רבים מצאתי עצמי קורא פעמיים, כאשר רק בקריאה שנייה היה ביכולתי להסדיר את נשימתי, אולי גם לצלם או לרשום דבר מה ביומני. מקום מרכזי במסעו יש להתכה בין מטעני העבר שהוא נושא עימו לבין המראות וההתנסויות החדשות המציפות אותו, ובין המרחב הגאוגרפי למרחב הנפשי. כך, ״יְרוּשָׁלַיִם אֵינָהּ מָקוֹם אֵינָהּ גְּבָעוֹת מְטַיְּלוֹת לְעֵבֶר מֶלַח, יְרוּשָׁלַיִם / בִּשְׁעַת עֶרֶב – טַאבְּלָה, סִיטָאר הַרְמוֹנְיוּם מִזְמוֹר לָאַטְמָן הַכָּבוּי שֶׁלִּי פֶּרַח / מְצֻנָּף, חֻרְבָּה, צַעֲדֵי יָרֵחַ עַל מִרְצֶפֶת סְדוּקָה…"; כך, זיכרונות מן השירות הצבאי, חלקם טראומטיים, מופיעים בהוסטל ארגנטיני או במעבר הרים באסיה; כך, בשורות החותמות את השיר "איתקה", מתכנסים המזרח הרחוק, ירושלים, הסכסוך במזרח התיכון, העבר וההווה, אל "איתקה של השיר" – מקום שאליו מובילים מסעותיו של ברג, מקום שגם אם אין להשיגו, השבילים הפואטיים המובילים אליו חושפים את יופיו של העולם, שיופיה של השירה מהווה לו עדות נוספת:

הַמִּזְרָח שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיךָ וְטָמַן בָּהֶם

כַּמָּה זַרְעֵי חַרְדָּל שֶׁל אֵלִים וְעֹנִי, עֲלִיָּה לָרֶגֶל הַנִּמְשֶׁכֶת

בְּלֵילוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שׁוֹתֶה, מְנַסָּה לִמְהֹל

אֶת הַקַּרְמָה הַכְּבֵדָה שֶׁל הַסִּכְסוּךְ,

אֶת דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְהַמִּדְבָּר.

כָּעֵת, הָאִידֵאוֹת הָעֵירֻמּוֹת

שֶׁל דְּבֵקוּת וְרִיק, אִיתָקָה שֶׁל הַשִּׁיר,

מִשְׁכַּן הַמַּחְשָׁבָה כִּי הַיֹּפִי

יְנַצֵּחַ וִיהִי מָה.

.

יונתן ברג, "אור וזמן", מקום לשירה, 2021

.

.

***

.

איך להיות ושאלות אחרות / ארנה קזין

ממליצה: דפנה לוי

על אף הכותרת, ספרה של ארנה קזין איך להיות ושאלות אחרות רחוק מאוד מז׳אנר מדריכי העזרה העצמית, מלבד במובן שבו כתיבה טובה עוזרת, מטבעה ולגמרי שלא במכוון, לפענוח עצמי ולהבנת העולם. קזין, שהסבירה בעבר שהיא ״כותבת כדי לשבור שתיקה״, אכן עושה זאת כאן ברשימות אישיות, שלתוכן היא משלבת חלקי דיון תאורטיים, ההופכים כל חוויה ייחודית שלה לסוג של פריסקופ, שבאמצעותו יכולות קוראותיה להשקיף על המציאות בסביבתן.

קזין תוהה אם כהורה לא־ביולוגי בזוגיות לסבית היא רק ממלאת מקומו של האב הארכיטיפי, או יש ביכולתה לעצב לעצמה דמות ומקום אחרים; היא משתמשת בזיכרון נעורים, שבו כונתה ״התלמידה הכי גברית או התלמיד הכי נשית״ כדי לבחון את הנראוּת הלסבית; ושואלת מה משמעותו של גיל חמישים, או במילותיה: ״זהו זה, הגעתי. אבל איפה אני בדיוק? ומה אני אמורה לעשות עכשיו?״

כמי שחייה מוגדרים ומעוצבים כ״אחר״, מתוך התנגדות מתמדת למוסד ההטרוסקסואליות הכפויה ולהנחה שאישה היא אישה רק אם תשוקתה מופנית במלואה לגברים וגורלה נכרך בהכרח בצורכיהם, היא אינה יכולה שלא לבחון את דמותה ואורח חייה, לפקפק, להתחזק ולהצדיק. קבוצת התמיכה כוללת בין השאר את אליזבת בישופ, אדריאן ריץ׳, טובה יאנסן, וירג׳יניה וולף וכותבות נוספות, שטוענות את הקריאה בממואר הצנוע והיפה שלה בתחושה של כוח והמשכיות.

.

ארנה קזין, "איך להיות ושאלות אחרות", אוליפנט, 2021

.

.

.

***

.

הוואגינה, הרעב והדוב / ליאת נאה

ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק

"מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?" שואלת ליאת נאה בפתח ספרה, ולכל אורכו של השער הראשון היא מתפלשת בחדווה בשאלה המביכה הזו. השפה שלה משחקית, מצטלצלת – היא מתפיחה מטעמים לשוניים מן המבוכה המוכרת. האירוניה שלה חדה ומהודקת. היא מפנה את ההתיילדות, הבלבול, הרתיעה, ולחלופין – הגבהת המצח, המאפיינים את הניסיונות לדבר ולכתוב על כוּס (הייתי  צריכה לבחור – בחרתי) כנגד הקוראים וכנגד עצמה, מגחיכה אותם וקורצת להם בחיבה בו זמנית. הצלילה הייחודית אל הגופניות של ליאת נאה מתאפיינת בהזדהות עם הכוס שלה. יש להן אותה אישיות פואטית – הן מביכות, הן תמיד יותר מדי, הן מתנצלות, אבל לא בכנות. הן לא מסכימות להתנצל. הכול נוטף להן ונוזל להן. הן לא באמת רוצות לעצור את עצמן. הן רעבות ורעבתניות. הן כל כך רעבות. רעבות למה? להתמלא. התשוקה, הרעב, הצורך המיני עומד בפני עצמו, לא רק שאיננו זקוק לאובייקט, אלא הוא מושא התשוקה של עצמו. השער הראשון של הספר מסתיים בשיר: "משלוח אורַזמה", שהוא חגיגה דיוניסית מסחררת של הרעב ושל הנחישות לספק אותו. התנופה, הצבעוניות והדמיון המאפיינים את השער הראשון של הספר נחלשים במקצת בשערים הבאים שלו, אבל גם בהם ובמיוחד בשער הארס־פואטי, "המשוררת, העורך והמבקר", ניכרות האירוניה והפואטיקה הייחודיות של נאה. בשיר "רביקוביץ, עמיחי ונערה ביומנה" הולכת נאה דווקא בעקבות גולדברג ומכריזה: "וַאֲנִי אֵינֶנִּי מוּכָנָה לִהְיוֹת נַעֲרָה בְּיוֹמָנָהּ. וְטָעוּת לַחְשֹׁב שֶׁהַבְּעָיָה הִיא בָּרֶגֶשׁ". שמונים וחמש שנה אחרי גולדברג, ליאת נאה לא צריכה להכריז "אני לא עלמה הכותבת שירים". היא משוררת חדה ומיומנת שמרשה לעצמה לגחך על כל העניין.

.

אני צדה הזדמנויות לוואגינות

אֲנִי אוֹמֶרֶת וָאגִינָה בְּשִׂיחָה מְרֻבַּת־מִשְׁתַּתְּפִים

עוֹצֶרֶת לִנְעֹץ מַבָּט תַּקִּיף בְּעֵינַי הַשָּׂחִים

כֵּן, אָמַרְתִּי וָאגִינָה! אֲנִי מְלַכְסֶנֶת עַיִן שׁוֹפֶטֶת

שֶׁיִּתְבַּשְּׂרוּ: זוֹהִי וָאגִינָה זְעוּפָה וְצוֹדֶקֶת!

הַגְּרוֹנוֹת מִתְיַבְּשִׁים

הַפִּיּוֹת מִתְמַלְּאִים שִׂיחִים

וּבַשְּׁתִיקָה שֶׁקָּפְאָה עַל הַשֻּׁלְחָן מְרַקֶּדֶת לָהּ

יַלְדָּה שׁוֹבָבָה בַּחֲצָאִית בָּלֶרִינָה –

הַוָּאגִינָה

עוֹשָׂה הַצָּגוֹת לָאוֹרְחִים.

.

ליאת נאה, "הוואגינה, הרעב והדוב", טנג'יר, 2021

.

.

***

.

המועדים / בני מר

ממליצה: יעל אברך

המועדים הוא מעין ממואר הסובב סביב חגי השנה היהודיים והישראליים על פי סדרם בלוח השנה העברי. ההשראה לארגון הפרקים בסדר הזה באה מהסידור, ספרי הלימוד וההלכה והמקראות שקרא מר בילדותו וכמובן גם מספר המועדים של יום־טוב לוינסקי. כל פרק  נסוב על חג, מועד או אירוע מיוחד שצוינו בבית ילדותו של מר, והחגיגי נעשה לאישי. טוויית הסיפור דרך הימים המיוחדים בלוח השנה היא הדרך של מר לבקר שוב בתחנות חייו, כדתי לשעבר שגדל בתל אביב ובבני ברק.

כל אחד מפרקי הספר עוסק במועד או חג אחר, ולצד הזיכרונות עולה חשבון נפש על מציאות שהשתנתה, הן בציבור הדתי ובמרחב הישראלי הן בחייו של מר. כך למשל בפרק על יריד ארבעת המינים של סוכות בכיכר רבין, שהתקיים עוד כשנקראה כיכר מלכי ישראל ולפני שהופקעה לטובת הרכבת הקלה, מר  מתבונן במה שהיה ונעלם ובמה שבא במקומו: "במקום הפשתן העדין מלופפים האתרוגים בספוג פלסטי, ההדסים והלולבים אטומים בשקית ניילון" (עמ' 47), ומפליג לבחינת היחס לקיימות ולסביבה במחשבה היהודית לאורך ההיסטוריה ועד היום, תוך ציטוט מהמקורות וגם משיר ילדים של ביאליק: "ההתפתחות הזאת בעצם לא היתה צריכה להפתיע אותי, כי גם קודם הטבע לא הופיע ביהדות בדרך כלל כפי שהוא ,אלא בצורתו המיוהדת. הדוגמה הבולטת ביותר היא הגפן, ובנה היין" (עמ' 48).

זהו ספר יהודי וישראלי, שמלהטט בטבעיות גמורה בין דתות, תרבויות ומקומות ומעל כולו צפות ועולות תהיות גדולות על שייכות וזיכרון. מר מסתכל במבט מפוכח, ביקורתי, חומל ומתגעגע לעולם שהיה פעם חלק ממנו. לאלו שחיו באורח חיים דומה בילדותם הספר יעלה זיכרונות, לאלו שלא הוא יאפשר ליהנות מהצצה דרך סדק לעולם לא מוכר, או מוכר בחלקו. כך או כך, יש גם, כמובן, פרק על פסח.

.

בני מר, "המועדים", הוצאת אפרסמון, 2022

.

.

***

.

אלו אינדיגו / ספיר יונס

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

"אַתְּ שׁוֹלַחַת בְּהַפְתָּעָה מַבּוּעַ / וְזֶה בָּהוּל וְהַהַפְתָּעָה חֲמוּרָה / כְּמוֹ שְׁמָהּ שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא רוֹתַחַת", כותבת ספיר יונס בספר הביכורים המצוין שלה, אלו אינדיגו.

אלו אינדיגו אינו ספר קל לקריאה. מילות השירים שבו נאמנות לחוויה כפי שהיא מתגבשת בהן למשוררת, ואינן מנסות לספק לעצמן הסברים ותימוכים. לקוראות ולקוראים אין ברירה אלא ללכת אחריהן, באשר הן, בלי שאלות, כדי לגלות אם יש ביכולתן להצטבר לכדי חוויה ממשית. תוקפם של השירים בא להם מסיבה אחת, מכוח הצטברותם לכדי חוויה בעלת תוקף. והטאוטולוגיה הזו, כשהיא עומדת, היא העדות לכך שהמשוררת הצליחה לחדור מעבר למסווה הזמינות היום־יומי של המילים כמקור להעברת מידע בין אנשים. יכולתם של השירים להצטבר לכדי חוויה מהימנה היא, ורק היא, העדות לכנותם.

על רקע הנטייה ההולכת וגוברת להסברים ועוד הסברים בשירה ועל רקע הדרישה למובנות הולכת וגוברת, שאינה תובעת מהקוראים את המאמץ הנדרש לקריאת שירה – נוכחות מלאה – הספר בולט כמעשה אומנותי בלתי מתפשר. שירה עשויה להתגלם ברמות שונות של נגישות ומובנות, אבל כדי שתהיה לשירה של ממש נדרש שיתקיים בה אותו יסוד שאינו תלוי כולו ביכולת להסביר על מה הם מדברים ומה הם אומרים, והוא שורש השיר. הספר של ספיר יונס, שנשאר כמעט כולו באותו יסוד, הוא מעשה אמיץ. וזה בהול וההפתעה אכן חמורה. ונחרטת היטב.

.

ספיר יונס, "אלו אינדיגו", מקום לשירה, 2021

.

.

***

.

מפגרת / אריאנה הרוויץ

ממליצה: יעל בארי

"אני לא באה משום מקום." כך מתחיל ספרה השני של אריאנה הרוויץ, מפגרת, שראה אור ב־2014 ותורגם כשבע שנים לאחר צאתו. ובאמת נדמה תחילה שהמספרת לא באה משום מקום, וגם לא ברור מאיפה נחת הספר הזה: הנובלה נראית כשטף מחשבות לא קוהרנטי של אישה צעירה שגרה עם אמה, ספק שתי ישויות נפרדות ספק ישות אחת נזילה, מעורבבת, נטולת גבולות. האם והבת נשפכות זו לתוך זו כשהקשר ביניהן הוא לסירוגין תומך ואינטימי, מיני ואלים.

בחלק הארי של הספר קשה לעקוב אחר תודעתה של המספרת, להבין מי אומרת מה, איזו התרחשות קרתה במציאות ואיזו היא פרי המצאתן של האם והבת. הקריאה מעוררת בלבול, גועל, חלחלה, מצוקה: מה אני קוראת כאן? אבל עם ההתקדמות, הקריאה זורמת יותר, כמעט נעימה; אט־אט למדתי את השפה שלהן ואני יכולה לדבר איתן עכשיו.

אולם ההסתגלות לספר היא־היא הדבר העוצמתי והמבעית בו: היא מבטלת את המרחק ביני, הקוראת ה"נורמלית", לבין המספרת, שדעתה טרופה, שנפשה סוערת, שבוערת במרחב וזורעת הרס כסופה. כשאני מבינה את המספרת, כשהמילים בספר נקראות בשטף, כשאני מוצאת את עצמי נהנית ממנו, עליי לעצור ולשאול, מיהי המטורפת – המספרת או אני?

.

אריאנה הרוויץ, "מפגרת", תשע נשמות, 2021. מספרדית: מיכל שליו

.

.

***

.

צילום מסך / ג'ייסון דנינו הולט

ממליצה: נטלי תורג'מן

ספר הביכורים של ג'ייסון דנינו הולט, צילום מסך, הוא מסמך עדות הכתוב כרצף אסוציאטיבי, מעגלי, מעין זרם תודעה שדרכו הגיבור מתאר אירועים שהתרחשו בגילים שונים בחייו: אהבות נכזבות, מפגשים אקראיים עם גברים זרים באינטרנט, ניצול מיני, הרס עצמי, שיכרות, סמים, דיכאון, ועולם פדופילי מאיים, שאנו ממאנים לראות. לכאורה הרצון לשכוח שנעשה לו עוול ואולי הרצון לשכוח בכלל הוא המוטיבציה שמניעה את הספר: "אני עוד שניה מוחק אותם כאילו לא היו". אבל דנינו הולט לא מאפשר לקוראיו את מנגנון ההדחקה, השכחה, ההכחשה או הניתוק. הוא ממשיך ומוסר את העדות: "אני גבר. זכר בוגר שמסתובב עם פנקס כחול קטן מלפני עשרים שנה – חוזר לחצאי המשפטים בו ומנסה למצוא המשך". בין שאלו קטעי ממואר או סיפורת, הספר הזה, לא זו בלבד שהוא מצליח לחשוף בפני קוראיו "את החושך בעין פקוחה", אלא אף להחדיר אותו לליבם. אי אפשר להישאר אדישים אל מול עוולה שמתרחשת כלפי "אני ילד בן שמונה" או "ילד בן 21 שהוא כבר לא ילד" או אל מול "אני בכל הגילאים". מסע ההתבגרות האלים, הפולשני והכואב של הגיבור מותמר לסיפור חדש של השלמה שלא יכול היה להיכתב (ולהיזכר) אלא מתוך החתירה לצדק, מתוך הבקשה לקיומה של חברה מוסרית יותר. זהו מאבקו של הכותב בין הזיכרון לבין הניסיון להתקיף את הזיכרון, והרגישות והיופי שעולים בספר הזה הם הם המחוללים הראשיים של הכתיבה: "אני אומר לעצמי בקול רם, שוב ושוב ושוב, תזכור את היופי… אני מצווה על עצמי לזכור".

.

ג'ייסון דנינו הולט, "צילום מסך", הקיבוץ המאוחד, 2021

.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מראש השנה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

גיא פרל

ילדי מריופול ישנים בבניין התיאטרון

שֵׁנָה שְׁקֵטָה, כִּמְעַט בִּלְתִּי מֻפְרַעַת,

וְגַם אִם לְרֶגַע נִשְׁמַעַת צְרָחָה,

אוֹ יְבָבָה, אוּלַי שִׁעוּל קָצָר,

מִיָּד חוֹזֵר הַשֶּׁקֶט,

כָּעֵת הֵם יְשֵׁנִים

.

אַחַת חוֹלֶמֶת שֶׁאַבָּא, שֵׁנִי שׁוֹאֵף עָמֹק, יָשֵׁן

מִבְּלִי לַחְלֹם. שְׁלִישִׁית חוֹלֶמֶת שֶׁעָפָה

מֵעַל גַּגּוֹת הָעִיר, מֵעַל הַיְּעָרוֹת הַלְּבָנִים, מֵעַל הָעֲנָנִים,

מֵעַל מְטוֹס הַקְּרָב

.

עָפָה גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ לֹא שׁוֹמַעַת

נְקִישַׁת שִׁחְרוּר קְצָרָה

וְלֹא שְׁרִיקָה, שְׁרִיקָה, שְׁרִיקָה, תִּינוֹק אֶחָד,

.

מִתּוֹךְ שֵׁנָה, דַּוְקָא שָׁמַע שְׁרִיקָה

הוּא הִתְעוֹרֵר לְרֶגַע וּמִיָּד נִרְדַּם, חָלַם

שֶׁזּוֹ שְׁרִיקַת הָרוּחַ

חָלַם שֶׁבֹּקֶר, אִמָּא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר, פּוֹתַחַת חַלּוֹן

וְהִיא נוֹשֶׁבֶת פְּנִימָה

.

גיא פרל, משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. הוא מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. הוא הוציא לאור שני ספרי שירה. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו התפרסמו במוסך בין היתר בגיליונות 52  ו־67.

.

.

נדיה אייזנר

המדונה של צ'רניהוב

כָּאן שׁוֹכְבִים בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַקְּפוּאָה, נִצְמָדִים

זֶה לָזֶה, רוֹעֲדִים, לֹא בּוֹכִים – הֲמוֹנֵי יְלָדִים,

לֹא יוֹדַעַת אֲפִלּוּ שֶׁל מִי, אַךְ כֻּלָּם מְחַכִּים

לַדָּבָר הַשּׁוֹרֵק הָרוֹעֵשׁ שֶׁנּוֹפֵל. וַחֲסַל.

בָּרִבּוּעַ הַקָּט שֶׁל הַתְּכֵלֶת יֵשׁ עָב יְחִידִי,

כְּמוֹ בְּפֶתַח לֵדָה שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹבֵעַ הָאוֹר.

הַגּוֹסֵס בַּמִּדְבָּר עוֹד הוֹזֶה עַל הַמָּן וְהַטַּל.

וּבֵינְתַיִם הַלַּיְלָה יוֹרֵד וְאִתּוֹ מְטוֹסִים,

יְלָדִים רְעֵבִים מַתְחִילִים לְיַלֵּל, רוֹעֲדִים.

וַאֲנִי רַק רוֹצָה שֶׁיֵּלְכוּ כְּבָר לִישֹׁן. אֵיזֶה קֹר.

הַתִּינוֹק שֶׁאֲנִי מַחְזִיקָה בָּא לִפְתֹּחַ אֶת פִּיו

לְחַפֵּשׂ נֶחָמָה בְּחָזִי הַיָּבֵשׁ, הֶעָקָר.

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת, נִדְמֶה לִי – הוּא בֶּן הַשְּׁכֵנָה

עֲגֻלַּת הַפָּנִים, בַּשְׁלָנִית וְשׁוֹפַעַת תָּמִיד,

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת הַאִם הוּא שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּהּ.

מַחְזִיקָה עַל בִּרְכַּי אֶת רַכּוּת יַנְקוּתוֹ הַפִּלְאִית

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם יֵשׁ עוֹד דְּבַר־מָה מֵעָלַי

חוּץ מֵרֵיחַ מָתוֹק וְנוֹרָא שֶׁל בְּשַׂר הָאָדָם,

חוּץ מִפִּיחַ וּבוֹר וְקָצֶה שֶׁל יָרֵחַ מֻשְׁחָר.

.

נדיה אייזנר-חורש, מתרגמת ועורכת תוכן במקצועה, מתגוררת בירושלים ועובדת בתחום התקשורת הדיגיטלית. היא תלמידת תואר שני לספרות באונ' בן גוריון. יצירותיה פורסמו בכתבי-עת "הו!" "המוסך" ו"משיב הרוח". סיפור ביכורים פרי עטה, "לייק", התפרסם בגיליון המוסך מיום 21.10.21.

.

.

שחר־מריו מרדכי

מריה פרימצ'נקו

אַחֲרֵי 25 שְׁנוֹת הִסְתַּגְּרוּת

יוֹצֵאת מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ לָרְחוֹב.

לֹא הָיְתָה כָּזוֹ אֶפְשָׁרוּת,

אֲבָל בְּלַיְלָה קַר שֶׁל פֶבְּרוּאָר מָרִיָּה נָסָה וְקוֹפֵאת

עַל מְקוֹמָהּ שָׁעָה שֶׁהַחַיִּים מַפְצִירִים בָּהּ לָנוּעַ

לְהַסְדִּיר נְשִׁימָה מוּל הַנּוֹף הַמֻּכָּר אַךְ כָּנוּעַ

בְּצִנַּת הַחֹרֶף הַנִּשֵּׂאת בָּאֲוִיר.

.

הַלַּיְלָה בָּא אֶל קִצּוֹ, וְהַבֹּקֶר בִּלְתִּי עָבִיר –

קוֹרֶנֶת מִמֶּנּוּ רוּחוֹ הָרָעָה שֶׁל הַמָּוֶת

.

כְּאִלּוּ גָּזַר הַזְּמַן לְעַרְטֵל מִנְּכָסָיו אֶת

שׁוֹחֵר הַתַּרְבּוּת.

מִשְׁכָּנָהּ שֶׁל מָרִיָּה מֻפְצָץ, וְאוֹצְרוֹתֶיהָ הוֹלְכִים לְאִבּוּד

אֲבָל מָרִיָּה מְאִיצָה צְעָדֶיהָ, מִזְדַּהֶרֶת כְּמַטְמוֹן

הִיא נִתְלֶשֶׁת מִן הַקִּיר אֶל הַשֻּׁלְחָן

בְּרַק מִכְחוֹלֶיהָ מְשַׁנֶּה תְּנוּחָה

וּמִתְמַלֵּט מִבֵּין כָּתְלֵי הַמּוּזֵאוֹן

.

מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ יוֹצֵאת לָרְחוֹב אַחֲרֵי 25 שְׁנוֹת הִסְתַּגְּרוּת.

מִי הֶעֱלָה כָּזוֹ אֶפְשָׁרוּת?

.

וּבְכֵן, מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ.

חַסְרַת תְּנוּעָה וּמִטַּלְטֶלֶת

בִּזְרוֹעוֹת שׁוֹחֲרֵי הַחֵרוּת,

וְיֵשׁ לָהֶם תָּכְנִית: לִדְבֹּק בָּאָמָּנִית

מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ

הַמֵּתָה, הַמְּמַלְמֶלֶת:

"תְּקֻלַּל הַמִּלְחָמָה הַגַּרְעִינִית"

.

מריה פרימצ'נקו, אמנית שיצירותיה הן מסמלי האמנות האוקראינית, הלכה לעולמה לפני 25 שנה, בגיל 88. ב־27 בפברואר 2022, בהפצצה רוסית על מוזיאון באיוונקיב (מצפון־מזרח לקייב), נשרפו כ־25 מיצירותיה. אחרות, שהיו במוזיאונים בקייב, הוסרו מהקירות והועברו למקום מסתור. ליצירתה הנודעת משנת 1978 קראה "מי ייתן ותקולל המלחמה הגרעינית".

.

שחר־מריו מרדכי, משורר. ספרו החדש, ״עבור את הלילה בלוע האש״, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים ״תולדות העתיד״ (אבן חושן, 2010), ״מי בעניין שלנו״ (עם עובד, 2013) ו״תפוס מקום לגשם״ (פרדס, 2019), שזכה במקום הראשון בקטגוריית השירה של פרס גולדברג מטעם קק״ל. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 של המוסך.

..

.

רוני אלדד

רעב

נוֹלַדְתְּ מִתּוֹךְ מַחְסוֹר בְּכוֹחַ אָדָם, בְּיָמִים עֲנִיִּים, רָצוֹן הֻחְלַף בְּרָעָב, נְסִיכִים וּנְסִיכוֹת רָכְסוּ כַּפְתּוֹרִים בְּיָדָם. אֲנָשִׁים

רָחֲקוּ מֵהַגְּבוּל לִמְצֹא כָּל דָּבָר, לִטְרֹף וְלִגְמֹעַ. כָּרוֹז עָבַר בָּעוֹלָם וְקָרָא בִּשְׁמוֹת כָּל הַיְּלָדִים, אֲבָל הַנְּפָשׁוֹת

קָצְרוּ מִלִּשְׁמֹעַ וְהָאָזְנַיִם פָּקְעוּ. תִּשְׁעָה יְרֵחִים חָצִית עֲרָבָה בַּדֶּרֶךְ אֶל עִיר, הָלַכְתְּ עַל שֶׁלֶג שָׁחֹר, כִּתְמֵי בֶּכִי וְדֶלֶק,

שְׂרוֹכִי שְׂרָף אֲרֻכִּים. הָלַכְתְּ וּבְתוֹךְ רֵאוֹתַיִךְ נְשִׁימַת נָשִׁים בְּהוּלָה, אֲחוּזַת בְּכִי תִּינוֹקוֹת עַתִּיקִים

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, נִשְׁכַּחְנוּ בְּתוֹךְ הַדְּרָכִים

הֵיכָן שֶׁנִּכְנַע הֶעָפָר וְנִבְקַע לַפְּרָחִים

בִּתְעָלַת הַכְּבִישִׁים פָּנָסִים נֶחְשָׁכִים

דָּג וּשְׁמוֹ מְצוּלוֹת זוֹלֵל אוֹר

לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הָלְכוּ לְצִדֵּךְ אֲנָשִׁים יְשֵׁנִים, מִדֵּי פַּעַם הֵרִימוּ יָד לְצַלֵּם אֶת פְּנֵיהֶם עַל רֶקַע הָרִים, בִּנְיָנִים עֲשֵׁנִים,

עַד שֶׁבָּאת אֶל הָעִיר וְהַבַּהַט, מַכַּת הָאוֹרוֹת בְּעֵינַיִךְ, כִּמְעַט וְשָׁכַחְתְּ לָמָּה בָּאת. שָׂרַטְתְּ אֶת כָּל הַפְּתָחִים לְהָעִיר

אֶת יוֹשְׁבֵי הַבָּתִּים וְלֹא עָלָה בְּיָדֵךְ. וּמִתּוֹךְ הַבָּתִּים עָלָה שִׁיר

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, רָאשֵׁינוּ כְּבֵדִים,

צִפּוֹרִים אִלְּמוֹת נִרְדָּמוֹת עַל בַּדִּים

חֹשֶׁךְ בָּאָרֶץ, דָּג גָּדוֹל בַּמְּצוּלוֹת בָּלַע אוֹר

כְּשֶׁהַבֹּקֶר עָלָה הִקִּיפוּ אוֹתָךְ יְלָדִים חֲתוּמִים, יְתוֹמִים, לֹא יָדַעְתְּ מָה שְׂפָתָם. סִפַּרְתְּ בִּלְשׁוֹנֵךְ סִפּוּר שֶׁהִכַּרְתְּ

מִלֵּילוֹת רְחוֹקִים עַל הַצְּבִי הַפָּצוּעַ, עַל אָחִיו הַבָּרִיא, עַל צַיָּד, עַל צַוָּאר לָפוּף בְּצַוָּאר. אָחַזְתְּ בְּכָל רְאָיוֹת הַטּוֹב

כְּמוֹ גֶּשֶׁר מֵעַל לְנַחַל אָדֹם. מָתַי רָחַצְתְּ וְרֵיחַ הַדֶּרֶךְ הוּמַר בְּרֵיחַ הָדָר? וְכָל אוֹתוֹ זְמַן לַהֲקַת זְאֵבִים מְרִיחָה אַחֲרַיִךְ,

בְּרֹאשָׁהּ צֵלְכֶּלֶב שַׁכּוּל וְנוֹהֵם. רַצְתְּ מֵהֶם וּבְתוֹךְ הַשְּׁרִיקָה, שָׁמַעְתְּ יְלָדִים שָׁרִים שִׁירֵי עֶרֶשׂ לַשּׁוֹטְרִים שֶׁהֵטִילוּ

צֵל עַל פְּנֵיהֶם

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, הָעוֹלָם בַּחֵיק אִם

נָע גַּלְגַּל, הַשּׁוֹטֵר הָאַמִּיץ יֵרָדֵם,

רַק הַדָּג בַּמְּצוּלוֹת יֵעוֹר

.

רוני אלדד, עורכת ומבקרת ספרות ילדים. זוכת פרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספר שיריה הראשון הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד להתפרסם בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר הילדים "מערבולת" ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך מיום 04.11.21 ומיום 30.12.21.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ערן צלגוב, הדר לוטן ומרב זקס־פורטל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן