.
לים
אמיר ארנון
.
אז זה נראה לך? היא שואלת בניסיון להבין את בן שיחה. כן, זה בסדר, הוא עונה רפה. כמו מישהו שמגרף עלים במדשאה בלתי נגמרת הוא גורף את המילים אל פומית זעירה של טלפון מדור ישן, ואז שב ואומר, כאילו סיים איזה דיון פנימי, זה בסדר. הכול בסדר? היא שבה ושואלת.
כן, הוא עונה – בדיוק חלף על פני חנות הירקות בדרך הביתה – גם הוא שומע שמעל ה'כן' שלו מרחף סימן שאלה, כמו בייגלה של מלאך. זה מטריד גם אותו. יום השואה התחיל אצלי קצת מוקדם השנה, הוא אומר, היא צוחקת. הוא אפילו לא מחייך לאפרכסת, רק מסכם: אז כן, נתראה כמו שקבענו, במשרד שלך. שרק יעבור כבר הלילה הזה, הוא לוחש תוך כדי כך בלב. יופי, היא סוגרת עניין, תרגיש טוב.
הוא שונא שאומרים לו את זה. זה תמיד גורם לו להרגיש כמו קבצן של רחמים, כמו מישהו חולה. זה בסדר, הוא משיב לה, נתראה. וסוגר טלפון מדור ישן, וסוגר את הצעד וסוגר את דלת הבית – שפתאום כאן – מאחוריו.
שוב בתוך הכלוב, השקט והכהה, שהוא פתאום בתוכו, עכשיו. ובחוץ, כמו חיית מעמקים, אורב בדממה ערב יום השואה. מטפטף עצמו בכבדות – טיפות של דיו שחור – לרחובות. דווקא היום? אף פעם זה לא בזמן, אבל דווקא היום?!
תכף סוגרים הכול, ויהיה חושך ויהיה עצוב ויהיו טלאים צהובים בכל פינה, וקוצים של גדרות תיל וחרא גם ככה. הכול גואֶה. והבית רק הולך ומחשיך, וגם ככה מפחיד. מצאה לה יום להיפרד זאתי. בערב שלפני ערב יום השואה, ועוד אמרה לו שדרמות זה לא הקטע שלה. ושחררה אותו בחיוך החלטי וחומל של עיני התכלת שלה. לעזאזל. כאלו הוא עוד לא ראה.
חצי יום דווקא החזיק יפה, מחזיק מעצמו שככה. קם כמו גיבור והחליט שכן, דווקא היום, בכוח ובאומץ, ברגישות ונחישות, דווקא ילך. הוא כן ילך למכללה, ולא יישאר לרחם על עצמו במיטה. לא עוד כצאן לטבח. בכוח, בראש ערוף ומורם. בסוף גם יצא. אפילו הגיע. גם כמעט בזמן. קורס על טרגדיה יוונית, והיום בתוכנית – אגממנון. שפריצים של דם. מקסים. מי כותב את כל זה? זה מוגזם.
גם האביב כבר כאן, כוּס אימא של כל הפריחות האלה. ויש פתאום אור בחלונות גם בשיעור שמתחיל בארבע אחר הצהריים. וגם כשמצלים אותם בווילונות אקדמיים, אפור של פלסטיק איכותי עם חרוזים וגלילה, כדי לצפות בביצוע מופתי – בלי תרגום – מהבי־בי־סי, אי אפשר אפילו לשקוע בדיכאון האיכותי שבשחור לבן, כי נודף אור עמום מהחלונות, שמרמז שוב שהאביב דופק בחוץ. והאור הזה, לתוך האפלולית של הכיתה, שמסנוור את התמונה של הגלימות הטיפשיות של היוונים באנגליה, ייאוש. כזה ייאוש.
וגם בבית אפלולית לא נקייה, וכבר אוזלות שאריות האור. ובלי לראות, הוא כבר יכול לשמוע איך מכבים את כל אורות העיר שעוד לא נדלקו. ותריסי ברזל כבדים יורדים על בתי העסק, שבדרך כלל עכשיו רק מתעוררים לחיים של חושך. ותכף כבר מתחילים למלא את הטלוויזיה והרדיו ברוטב של שירי שואה ושירי משוררים וראיתי ציפור רבת יופי, אבל הציפור לא ראתה אותי – עיוורת! ומעטרים את כל הדפים של הרשת בצלבי קרס וגדרות תיל וטלאים. ואין שום פרפרים.
לים, הוא לואט, אני צריך לים וגם לקנות סיגריות ובירה. מהר מהר לפני שייסגר. ועוטף עצמו בטרנינג של התפרקות כללית ונעלי טיפוס הרים, כדי לטפס על הרים, וחולצה לבנה שדהתה מרוב כביסות והלבן שלה כבר כמו נייר ממוחזר, ואוזניות של מוזיקה שכופרת בשואה. וכלבה עם רצועה כחולה שלא אכפת לה שהיום ערב יום השואה, רק לצאת, ועוד לים, חגיגה. ממש חגיגה.
וכשהכול שרוך וקשור ומוחזק ברצועה ואטום באוזניים, אפשר כבר לרדת לרחוב – שקיבל פקודת מורשת לכבות את עצמו – ולצעוד בצעד כבד ומהיר, חיילי כמעט, בקו ישר לאורך שדרת החנויות הנסגרות למערב, ולהביט, כמעט בשמחה לאיד, בכל האורות הנעדרים. רק החנות של חב"ד מוארת, תמיד יושבים בה היפים מתחזקים ויין פטישים וחוזרות מפוקפקות בתשובה או תשובה מפוקפקת. ואלה, כאילו כלום. אין להם כבוד אלה לכלום, הוא יורק בכעס לצד השני, שואה נעשה להם כבר בשבת, וממשיך ללכת.
הנה הים. אדיש הים. אדיש לסבלם של בני אדם. כלום לא אכפת לו, רק עוד פעם ועוד פעם הגלים האלה לתוך החוף, והקצף שנמרח והרחש שלא נפסק אף פעם. אדיש הים. גם שישה מיליון לא אכפת לו.
.
אמיר ארנון, עובד בתחום בריאות הנפש, פרסם סיפורים בכתב העת קו נטוי.
.
» במדור "קצר" בגיליון הקודם של המוסך: נקודת מוצא, שיבוש ונקודת סיום בקטע קצר מאת עדי שורק
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
